heb_t_rav_2010-01-03_lesson_otkrivaem-zohar_n9

פותחים הזוהר

(מאמר "דטעין חמרי", אות פ' - אות פ"ג)

שיעור 9

תרגום סימולטני מרוסית - שיעור וירטואלי 03.01.10 – אחרי עריכה

יום טוב חברים יקרים, אנחנו שוב איתכם בשיעור הוירטואלי שלנו, ואנחנו ממשיכים ללמוד בספר הזוהר את המאמר "דטעין חמרי", אות פ'. לידי יושב אלכסנדר קוזלוב, חברי ותלמידי שיקבל את שאלותיכם, ואם הן יתאימו לזרימה הכללית של השיעור, של המאמר, אז בודאי נכלול אותן בשיעור ונענה עליהן.

ולפני שאנחנו מתחילים את הלימוד בספר הזוהר אנחנו צריכים להתכוון, מהו הספר הזה ומה הוא אומר לנו. ספר הזוהר מלמד אותנו על מבנה הנשמה שלנו, הוא מספר לנו על מהותנו הפנימית, על המבנה הפנימי שלנו, ממה הנשמה בנויה ובאיזה אופן אנחנו יכולים לגלות אותה בתוכנו עם הרצון הקטנטן הזה שיש לנו, עם אותה נקודת הרצון, הנקודה שבלב. אם נוכל לגלות את הנקודה שבלב תחת השפעת האור העליון, תחת ההזנה הרוחנית הזאת, אז בנקודה שבלב הזאת נרגיש עולם עליון, קיום אחר שלנו. כמו שעכשיו ברצון האגואיסטי שלנו, שאיתו נולדנו ושהתפתח אחרי לידתנו, אנחנו מרגישים את עצמנו כקיימים בתוכו, בתוך איזשהו נפח שנקרא העולם הזה, העולם שלנו. ולמרות שנראה לנו שהעולם הזה נמצא מחוצה לנו, מבחוץ, זו אשליה, הוא כולו נמצא בתוכנו, הוא מורגש בתוכנו, בתוך הרצון האגואיסטי שהתפתח בנו.

ועכשיו אנחנו מגיעים לשלב הבא של ההתפתחות שלנו, כאשר מופיע בנו רצון אחר עם תכונה הפוכה, תכונת ההשפעה והאהבה. והרצון הזה הוא עדיין לא מודע ועדיין לא בשל, אבל אם נפַתח אותו, אז גם בהתפתחותו נעבור כאלה שלבים. בדומה לאופן שבו התפתחנו מעת שנולדנו והפכנו למבוגרים, והרגשנו את העולם הזה, כך בהדרגה, לאט לאט נתפתח ונרגיש במקום את הנקודה השחורה הזאת בתוכנו, של איזה משהו, רצון לא ברור בכלל, את העולם העליון. ודווקא מתוך העולם העליון, העולם הרוחני, שהוא מעל העולם שלנו, שהוא רחב יותר, עצום יותר, אינסופי יותר, מתוך זה כביכול אנחנו מתחילים להתייחס נכון לעולם שלנו, אנחנו מתחילים לראות שכולו מתרחש בתוך הרצון האגואיסטי שלנו.

הרצון האגואיסטי הזה עובר כל מיני שינויים משלו שנקראים "גלגולים", "חיים", "מוות", שהם כל מיני מחזורים כאלה, תקופות כאלה, שחוזרות על עצמן כמו סינוסים כאלה, וכאשר אנחנו נכנסים לתוך הרצון השני הזה שלנו, הרצון הרוחני, שם אנחנו מתחילים להרגיש את התקופות האלה. לא בצורה של חיים ומוות, כמו ברצון של העולם שלנו, של העולם הגופני הזה, אלא בצורה של שינויים של המרכיבים שלנו. הגלגולים הרוחניים האלה הם מתרחשים בנו בקביעות, אבל בשביל לעורר בתוכנו את הרגשת החיים העליונים האלה ואת ההתפתחות המזורזת, המהירה הזאת של הגלגולים, של החיים העליונים האלה, לשם כך ספר הזוהר מתגלה לנו, כדי שבעזרתו נשיג את הקיום הנצחי והשלם שלנו. שבעצם מראש חשב עליו הבורא או הטבע, ואנחנו בעל כורחנו, במכות הגורל או באמצעות לימוד חוכמת הקבלה, צועדים או בדרך ייסורים או בדרך האור.

על מטרתנו הסופית, שאנחנו צריכים להגיע אליה, מספר לנו המאמר הזה "דטעין חמרי" באות פ'. המטרה הסופית הזאת נקראת "שבת". "שבת" מהמילה סיום העבודה, לשבות, זאת אומרת, הפסקה או שביתה, כאשר נפסקת כל העבודה שלנו. כל העבודה הרוחנית שלנו היא בתיקון הרצון האגואיסטי שלנו, שצריך להפוך אותו לרצון אלטרואיסטי, משנאה, מהר סיני, מהר השנאה, ל"ואהבת לרעך כמוך". וכאשר מסתיימת העבודה, המצב, הסיום, גמר התיקון הזה, וכבר לא נשאר מה לעשות, זה נקרא "שבת". ברור שהמצב הזה הוא הטוב ביותר, השלם ביותר, והוא מטרת הבריאה, מפני שבו אנחנו משיגים הזדהות בהשתוות מלאה עם הבורא, נעשים שווים לגמרי לבורא. והמצב הזה, משום שהוא המטרה, אז הוא גם המטרה של כל ההתפתחות שלנו בכל שלב ושלב. זאת אומרת, כל תנועה שלנו, כל מעשה, כל מה שיקרה איתנו, כל מאורע מלמעלה או שאנחנו מעוררים, במחויב בא כדי להביא אותנו למטרה הסופית הזאת.

ולכן בעולמנו יש את המחזורים האלה, למרות שהחלוקה לשישה ימים ושבת, היא לא טבעית בכלל בעולמנו. החלוקה לשישה ימים זה אותן תכונות שאנחנו צריכים לקלוט לתוכנו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. אלה שש ספירות, שש תכונות שאנחנו צריכים לקלוט לתוכנו (ראה שרטוט מס. 1). וכאשר אנחנו קולטים אותן לגמרי לתוכנו אנחנו מגיעים ליום האחרון, שאוסף בתוכו את כל הספירות האלה ונעשה שווה אליהן. המצב האחרון הזה נקרא "שבת", "מלכות" (ראה שרטוט מס. 1).

שרטוט מס. 1

לכן היום הזה נקרא יום קדוש, כי המלכות זה הרצון שלנו, אנחנו עובדים איתו במשך שש מדרגות, זאת אומרת, ביום הראשון של הבריאה, ביום השני, השלישי, הרביעי, החמישי והשישי, אנחנו בהדרגה מתקנים את עצמנו, וביום השביעי אנחנו לא עושים שום דבר, אלא כל מה שתיקנו מסתדר בתוכנו, מתאסף בתוכנו, ונוצר מזה כבר מעשה מוכן. ה"אני" שלי, הוא נעשה לגמרי משפיע, לגמרי שווה לתכונות האלה של הבורא. ששת הימים האלה, שש הספירות האלה, אלה שש תכונות הבורא, ואני בהדרגה קולט אותן לתוכי ובצורה הזאת משיג את מטרת הבריאה (ראה "6 תכונות הבורא" בשרטוט מס. 1).

ולכן הדרך שלנו שמתחילה מהעולם שלנו, מאותו מצב שנקרא "אדם", ועד המצב שאנחנו צריכים להשיג, גם היא מורכבת מששת אלפים שלבים, ששת אלפים שנה (ראה "אדם" בשרטוט מס. 1). אדם הוא זה שהתחיל לתקן את עצמו, הראשון שקלט לתוכו את תכונת החסד. אנחנו סופרים את המצבים האלה בחזרה, החל מחסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, עד שמשיגים את המצב האחרון שנקרא "מלכות" (ראה "מלכות" בשרטוט מס. 1). כך אנחנו מתקדמים קדימה. מלכות זה האלף השביעי, וכל אחת מהתכונות האלה מיתקנת במשך אלף שנה בנשמות, כאלה תיקונים מתרחשים בנשמות. אנחנו נמצאים עכשיו בשנת חמשת אלפים שבע מאות ושבעים, זאת אומרת, נותר לנו עד סוף האלף השישי ממש לא הרבה, רק את החלק הקטן של מאתיים ושלושים שנה (ראה "230 שנה" בשרטוט מס. 1). אבל אנחנו יכולים לעבור את התקופה הזאת בצורה הרבה יותר מהירה, קלה, שקטה ורציפה, מפני שרק עכשיו אפשר מראש לחשב את התקופה הזאת.

לכן המקובלים אמרו שדווקא בזמנינו, החל מהמאה העשרים ואחת, תתחיל חוכמת הקבלה להתגלות. לא שסתם יחידי סגולה מתקנים את נשמותיהם, כמו שהיה מתקופת אדם ועד הזמן הנוכחי, לפי שרשרת דקה מתלמיד למורה, מתלמיד למורה, שמלמעלה למטה נמשך התיקון הזה על ידי יחידים. אלא עכשיו בזמן הנוכחי אנחנו עוברים לגמרי לתיקון מיוחד, שונה, כאשר בקבלה נכללים כל הגברים והנשים, כל היצורים על פני האדמה. כי לכולנו יש נשמות ואנחנו צריכים כולנו לתקן אותן, כל אחד את שלו וכולנו יחד. דווקא היום הגיע הזמן, זמן גלובלי של האיחוד הכללי, לא של נשמות פרטיות, אלא של כל הנשמות שמחוברות יחד. כך אנחנו פועלים יחד איתכם.

וכדי לתקן את הנשמות אנחנו צריכים לעורר על עצמנו אור עליון. האור העליון הזה מושג בשיטה מיוחדת, המקובלים רשמו לנו את השיטה הזאת, והמקור החזק ביותר לעורר את האור העליון זה אותו ספר הזוהר שאנחנו עכשיו לומדים יחד איתכם. המאמר הזה "דטעין חמרי", מוביל החמורים כמו שאמרנו, מדבר על ה"חמור" שזה הרצון שלי, החומר. חמור בעברית זה מהמילה חומר, זאת אומרת, כל החומר שלי הוא נקרא "חמור", שפשוט צריך לשנות את עצמו ממקבל למשפיע ואז יהפוך למלאך מתוקן, ובינתיים הוא חומר, חמור.

הכול מדובר עלינו, על הנשמות, על כל מה שקיים בתוך הנשמה, ובשום אופן לא מדובר על העולם החיצוני, אלא נגלה הכול בתוך הנשמה שלנו. לכן כל מילה אומרת לנו או על איזושהי תכונה של הנשמה, או על מצב שלה, או על קשר בין התכונות, או על איזשהן פעולות מבחוץ או מבפנים, אבל הכול מדובר על מה שקורה בתוך נשמתנו. כך כל אחד צריך לומר לעצמו, ולנסות לעשות כזה חתך אנטומי בתוכו, אבל חתך אנטומי רוחני, איכשהו לפתוח את הנשמה שלו ולהציץ לתוכה, ולהתחיל לחקור מה קורה עכשיו בתוכי, ממה שאני הולך לקרוא עכשיו.

נקרא מאמר "דטעין חמרי", אות פ'.

"פ) אמר ההוא טייעא וכו': אמר אותו מוליך החמורים שהיה מחמר אחריהם," כלומר, אמרנו שמוביל החמורים זה כוח מיוחד שמוביל את החומר האגואיסטי שלי, ללכת קדימה לעבר המטרה הסופית. יש כוח מיוחד שבצורה כזאת קיים בתוכי, ואני צריך רק לעורר אותו, למצוא אותו, ואז יהיה לי הרבה יותר קל לתקן את עצמי. הכוח הזה יעזור לי בתיקון, הוא ידחוף את ה"חמורים" שלי, זאת אומרת, הרצונות שלי, הוא יעמיס אותם, הוא יוביל אותם קדימה נכון אל המטרה, ולכן הוא נקרא "מוביל החמורים". אז מוביל החמורים הזה הולך, מחמר אחריהם ומכה בהם עם מקל חד, נותן להם מוטיבציה כזו, מעורר אותם, ודוקר אותם בצורה כואבת, את החמורים האלה, וכך אנחנו מתקדמים לעבר המטרה. לכן כדאי לי לגלות באיזו צורה הוא פועל על החמורים שלי, כדי לקבל פחות את הזריקות האלה.

"ומהו ומקדשי תיראו," למה זוהי קדושת השבת? הוא שואל את זה דווקא מהחכמים שיושבים על החמורים. הוא הולך מאחוריהם, והוא כאילו פשוט כזה, שבכלל לא שמים לב אליו, איזשהו פועל, והחכמים הם כאילו יושבים על החמורים. זאת אומרת, כל החוכמה שלי, כל התכונות שלי, כל מה שאני חושב על עצמי, כל זה יושב על החמורים ובכלל לא יודע לאן לנסוע, אבל מוביל החמורים, שלא נראה, הוא כך דוחף אותי מאחורה. הוא כאילו מתחיל לעבוד עכשיו על התכונות ה"חכמות" שלי.

אמרו לו החכמים האלה, ה"חכמים" שלי, "אמר לו, זו היא קדושת השבת. אמר לו, ומהי קדושת השבת. אמר לו זו היא קדושה הנמשכת מלמעלה, מאו"א." זה הפרצוף העליון, המערכת העליונה בתוך הנשמה שלי, ברור שגם היא נמצאת שם, ומנהיגה את כל התיקון של הנשמה. "אמר לו," המחמר "אם כן עשית את השבת שהיא עצמה אינה קדש, אלא הקדושה שורה עליה מלמעלה, מאו"א. אמר ר' אבא," אחד מעשרת החכמים שחיברו את ספר הזוהר. רבי אבא הוא בעצם שרשם את ספר הזוהר כמו שאמר רבי שמעון מורם הענק, המקובל הדגול ביותר, שהוא אמר ורבי אבא הקשיב לו ורשם. זאת אומרת, רבי שמעון אמר הכול בגילוי ורבי אבא כבר רשם את הכול במגילת סתרים, כאילו בטקסט, בסוד. הוא איכשהו ניסח את זה מחדש כדי שלא כל אחד יוכל להבין את ספר הזוהר, אלא יוכל לגלותו רק במידת הנטייה האמיתית שלו למטרה, ואחרת לא. וכך הוא נכתב, שכל אחד יכול לפתוח את הספר הזה, לרכוש אותו, ללמוד איך שבא לו, אבל לגלות אותו באמת, בכל עמקותו, הוא נפתח כמו בארץ הפלאות, רק במידת כוונתו האמיתית להשגת תכונת ההשפעה.

אז אמר ר' אבא, "וכך הוא, שכתוב, וקראת לשבת" האור הזה שנקרא "קדושה". "קדושה" נקרא תכונת ההשפעה, תכונת הבינה. "ענג לקדוש ה' מכובד," זאת אומרת, כאשר אתה נעשה שווה לבורא, אז כל התענוג העצום הזה עובר דרכך, ואת כל העליון אתה יכול לקבל על מנת להשפיע. ולכן היום הזה, האור הזה, כאשר הוא מאיר, נקרא "יום קדוש", כי הכל בתוכך כבר מתוקן להשפעה. "הרי שנזכר שבת לבד, וקדוש ה' לבד. אמר לו, א"כ, מי הוא קדוש ה'. אמר לו," רבי אבא "הוא הקדושה היורדת מלמעלה, מאו"א" מזעיר אנפין. זו המדרגה הקרובה ביותר למלכות, שממנה אנחנו לגמרי מונהגים מלמעלה. אנחנו נמצאים לגמרי מתחת למדרגה הזאת והיא מכתיבה לנו את הכל, את כל הגורל שלנו. היא ממלאה את השבת, אותה קדושה היורדת מלמעלה, מזעיר אנפין, "ושורה עליה, על השבת." על מלכות (ראה שרטוט מס. 1).

"אמר לו אם הקדושה הנמשכת מלמעלה נקראת מכובד, נראה, שהשבת עצמה אינה מכובדת, וכתוב, וכבדתו. הרי שהשבת עצמה היא מכובדת." אבל אם הקדושה נמשכת מלמעלה אז השבת עצמה אינה מיוחדת, אמר מוביל החמורים, אלא צריך לקדש את השבת. זאת אומרת, הקדושה, תכונת ההשפעה והאהבה לא יכולה לרדת מלמעלה, היא צריכה להיות מושגת על ידנו, מתוך עצמנו, כתוצאה מהתמזגות כל הנשמות לנשמה אחת, כמו שהיה עד לשבירת "אדם הראשון" לכמות גדולה מאוד של נשמות.

"אמר ר' אלעזר" הבן של רבי שמעון, אחד מעשרת החכמים שחיברו את ספר הזוהר. "לרבי אבא, עזוב אותו האדם, כי יש בו דבר חכמה, שאנו אין יודעים אותה. אמרו לו," החכמים הגדולים האלה, שלא היו אנשים מעליהם בכל ההיסטוריה, שהשיגו את כל גמר התיקון, ולכן יכלו לרשום כזאת הוראה לכל הדורות, את ספר הזוהר, "אמור אתה." אנחנו נקשיב לך, למוביל החמורים. זאת אומרת, גלה לנו כל מה שאתה יודע, אנחנו מבינים שבאמתחתך יש איזה ידיעות עליונות שאיננו מבינים אותן. נאמר שמהצורה הזאת נלך לכיוון המטרה, נאמר שכך המטרה פועלת עלינו. את המכאניקה הזאת אנחנו מבינים, אבל מה שאתה שואל זה כבר לא בהבנה שלנו. כך הם אומרים ומצפים שיגלה להם, כי הם רוצים לעלות, כי אם הוא יגלה להם את המדרגה הזאת, אז הם בהתאם יוכלו להשתמש בזה ולהתעלות למדרגה הזאת. הרי לא סתם הוא נקרא מוביל החמורים שלהם, הוא בא אליהם לעזרה כדי לעלות אותם ממדרגה למדרגה.

"פא) פתח ואמר" מוביל החמורים. "פתח ואמר" זה נקרא אור מיוחד שמגיע, ובזוהר כל פסקה מתחילה בו, במילים בוא וראה. "בוא וראה", זאת אומרת, בוא וראה מצד אחד, ומהצד שני, זה גם נקרא בורא, הבורא. זה אותו דבר. כל פסקה מתחילה בספר הזוהר בכך שאומרים לאדם, ועכשיו תגלה, פקח את עינייך, זאת אומרת, את תכונותיך, ובוא, זאת אומרת, תיכנס לתוך הפסקה הזאת שלפניך ותראה, תבחין, תגלה לפניך. ובצורה הזאת כאשר אתה מגלה אותו לפניך, אתה מגלה עכשיו במדרגה החדשה את הבורא, את הכוח הכללי הזה של תכונת ההשפעה והאהבה, נעשה שווה לו, מידבק בו, וכך ממדרגה למדרגה הולך קדימה.

אז הנה, "פתח ואמר" מוביל החמורים "את וכו': פו"א, את שבתותי." זאת אומרת, אם נאמר שבתותי ברבים, זה כנראה שתיים. אם זה יותר משתיים, אז כבר אומרים איזו כמות. "את בא לרבות תחום שבת, שהוא שני אלפים אמה" "אמה" זו מידה עתיקה של אורך, אבל בעולם הרוחני אמה זה נקרא "שנה", ונניח אלפיים שנה או אלפיים אמה, זו צורה שכך נמדדות השנים. המרחקים שאנחנו צריכים לעבור הם מתחלקים לאלפיים אמה, לעוד אלפיים, ולעוד אלפיים, בסך הכל ששת אלפים. אלפיים האמה הראשונים נקראים "עשיה", אלפיים האמה שאחריהם נקראים "יצירה", ואלפיים האמה האחרונים נקראים "בריאה". אז ששת אלפים אמה או ששת אלפים שנה זה אותו דבר. רק שנים זה נראה לנו כיחידות של זמן ואמה כיחידות של מקום, אורך, אבל באמת זה לא כך, כי ברוחניות אין כאלה הבדלים כלל.

אז תחום השבת שהוא שני אלפים אמה "לכל צד," "צד" נקרא מלכות. "ומשום זה הוסיף הכתוב, את המלה, א"ת. שבתותי, שהוא לשון רבים, זו היא שבת עליונה ושבת תחתונה, שהן שתים כלולות ביחד וסתומים ביחד." מהן שתי התכונות האלה בעולם הרוחני שנקראות אותו דבר בתור שבתות? זה המקום שבו אנחנו מפסיקים לעבוד, נכנסים להשפעה גמורה.

"פב) אשתאר שבת אחרא וכו': נשארה שבת אחרת שלא נזכרה, והיתה בושה. אמרה לפניו: רבון העולם, מיום שעשית אותי אני נקראת, שבת. ואין יום בלא לילה. אמר לה:" הבורא. הבורא זה זעיר אנפין ושבת זה מלכות, והמצבים ביניהם יכולים להיות כמו בין גבר ואישה, כמו בין בעל ואישה, כמו בין נאהבים, כמו בין חתן וכלה, כמו בין אב לבתו, לגמרי כל מיני מצבים שבעולמנו קורים בין החלק הגברי, המשפיע של הבריאה, לבין החלק הנשי, המקבל שבבריאה, שצריכה להביא את עצמה להשתוות אליו ואז ביניהם יהיה מצב של דביקות. אז ואין יום בלא לילה. אמר לה: "בתי," זאת אומרת, במדרגה הזאת המצב הוא עדיין כאַב עם בתו, כבורא אל נברא, כל הזמן קיימות המסגרות האלה. אנחנו צריכים להבין שבהרגשות האלה נמצא האדם שמגלה בתוכו את המצבים האלה שהזוהר עכשיו מספר לנו. אם היינו מגלים היינו מרגישים באופן קבוע שינויים כאלה ממקום למקום, ממדרגה למדרגה, כאילו שאנחנו משנים את הגילויים האלה.

"בתי, שבת את ושבת קראתיך, אבל, הנה אני מעטר אותך בעטרה עליונה ביותר. העביר כרוז ואמר," אותו מוביל החמורים "מקדשי תיראו. וזו היא שבת של ליל שבת, שהיא יראה, ושורה בה יראה. ומי היא. ומשיב היינו שהקב"ה כלל ביחד ואמר, אני ה'. אשר אני, ה"ס המלכות, שה"ס ליל שבת. ה' ה"ס ז"א. ובמלות אני ה', נכללו יחד." לָמה בלילה יש זווג? כי במצב הזה מכינים את הרצון לתיקון. הרצון הקשה ביותר, הרצונות החזקים ביותר עוברים תיקון בלילה, בחושך, כי הם תלויים בנו. את זה אנחנו צריכים לתקן, והתיקון הוא כאשר הבורא לא מתגלה אלינו ולא מאיר לנו. דווקא הודות לזה שהוא נסתר אנחנו יכולים להיתקן, וכאשר הוא מאיר, ברור ששום תיקון לא יכול להיות, אנחנו נכנסים תחת שליטתו. אני מוכן לעשות לגמרי כל מה שיידרש ממני, כל מה שדורש ממני גילוי האור, אבל בחושך, כשאיני רואה, כשאיני מרגיש את ההתעוררות הרוחנית, כאשר אני לגמרי נמצא במצב אבוד, לגמרי בתוך רגשותיי, בשליטתי עצמית, אז יש לי חופש בחירה.

ולכן כל תיקון שלנו קורה דווקא בלילה, ולכן בלילה יש התקרבות הדדית בין הבורא לנברא, בין החלק הנקבי והזכרי. ולכן רק כשמופיע אור בעולם הרוחני, כשהם מתחברים יחד בלילה, במצב חושך, כשלא מאיר האור, הם משיגים כזה מצב ביניהם, כזה חיבור, כזו הידמות, שמולידה את האור ביניהם. לא בא שום אור מבחוץ, אלא ביניהם, הודות להידמות שלהם אחד לשני, מלכות מתחילה להרגיש שאותו מצב שהיה נדמה לה כחושך, כלילה, פתאום מתחיל להאיר. אין בעולם הרוחני מצב שהשמש באה מאיזה מקום מרחוק ומתחילה להאיר, ואני מתחיל לראות, אלא אני משנה את התכונות שלי. אם הרצונות שלי אינם מתוקנים בי, בתוכם אני מרגיש את החושך, ולכן אם אני מתקן אותם אני מרגיש בתוכם את האור. אין שום דרך אחרת. כך שזה מה שאומר הבורא.

אבל מי היא אותה שבת? זה החיבור "אני ה'", לילה ושבת ביחד, זעיר אנפין שמתחבר יחד עם מלכות למטרה אחת. "ואני שמעתי מאבי שאמר כך, ודייק, שהמלה את הוא לרבות תחום שבת. שבתותי, שהוא לשון רבים, היינו העגול, והרבוע שבתוכו, שהם שנים," יש כזאת בעיה מפורסמת, גיאומטרית, של רבוע ומעגל בגיאומטריה, כאשר הריבוע צריך להשתוות למעגל, ומנסים לפתור את הבעיה הזאת, להשיג שוויון בשטחים.

"דהיינו ב' שבתות, וכנגד שנים אלו, יש שתי קדושות, שיש לנו להזכיר," כבר דיברנו שאם אנחנו מתקנים את עצמנו אנחנו מתקנים את עצמנו בצורה של ריבוע (ראה שרטוט מס. 2). לָמה בצורה של ריבוע? כי לתקן את עצמנו אנחנו יכולים רק בהתכללותינו בתכונת ההשפעה. שתי התכונות העליונות הן חכמה ובינה, חכמה מימין ובינה משמאל (ראה שרטוט מס. 2). ואחר כך למטה באה תכונה מצד ימין שנקראת מלכות, וזעיר אנפין שבדרך כלל משרטטים אותו מצד שמאל. ומתרחש זיווג, תיקון, כאשר מלכות עולה לבינה.

שרטוט מס. 2

"בינה" נקראת שבת עליונה, תכונת ההשפעה העליונה, ו"מלכות" נקראת תחתונה, שצריכה לקבל ממנה את התכונות האלה ולתקן את עצמה. בינה נקראת "אם" והמלכות נקראת "בת", כאן יש ביניהן כזאת מערכת יחסים. ולכן שתי השבתות נקראות בינה ומלכות, עליונה ותחתונה, בינה זו השבת העליונה, זו אותה תכונה שאנחנו צריכים להשיג של השפעה גמורה, אהבה גמורה, כמו אצל אימא, והתכונה התחתונה זו תכונת הילד, זו תכונה אגואיסטית, שצריכה לגדול ולהשתוות לכזאת תכונה של הבורא. בינה זו תכונת הבורא.

ובהתאם "יש שתי קדושות, שיש לנו להזכיר," בברכת השבת "אחת היא ויכולו, ואחת היא קידוש. ויכולו, יש בו שלשים וחמש מלים. ובקידוש שאנו מקדשים יש בו שלשים וחמש מלים, ועולים הכל ביחד לשבעים שמות, שהקב"ה וכנסת ישראל מתעטרים בהם." זאת אומרת, ברכת השבת, קידוש השבת, מורכבת משלושים וחמש מילים, זה ביטוי מיוחד כזה. לָמה יש רק שלושים וחמש מילים שלכל אחת מהן יש תכונה משלה? הכול בא מהקבלה, מזה שמלכות עולה לבינה, ובין מלכות לבינה נמצאות כל האותיות וכל המילים (ראה שרטוט מס. 2). אותו חלק בינה שמשתייך למלכות נקרא החלק האחורי של בינה, החלק התחתון של בינה, "ז"ת דבינה", אחר כך באמצע נמצא זעיר אנפין, ואחר כך מלכות. ז"ת דבינה זה תשע אותיות הראשונות, תשע אותיות הבאות הן בזעיר אנפין, ועוד ארבע אותיות הן במלכות.

מאיפה זה מגיע? זה בא ממצב שבבינה יש עשר תכונות, עשר ספירות, ואחר כך גם בזעיר אנפין, יש כלפי מלכות עשר ספירות, שהמלכויות שלהם לא נספרות. מלכות מתלבשת על הזעיר אנפין, על ארבע הספירות התחתונות שלו: נצח, הוד, יסוד ומלכות. ולכן יש לנו את פרצוף מלכות, שבסך הכל מורכב מארבע ספירות, ולכן יש בה רק ארבע אותיות מהא'-ב' (ראה "4 ספירות" בשרטוט מס. 2). וכך מתשע, תשע, וארבע יוצאים לנו עשרים ושניים סימנים בין בינה למלכות, עשרים ושתיים תכונות, כאשר מלכות יכולה לעלות לבינה ולהשיג את תכונותיה.

לכן כל אחת מעשרים ושתיים אותיות הא'-ב' מציינת שיטה של הידמות, סגנון של הידמות של מלכות לבינה. מלכות זה הרצון האגואיסטי ליהנות למען עצמי, והאותיות מציינות באיזו צורה, באיזה סגנון היא יכולה לתקן את עצמה, להיעשות משפיעה. כל אות בצורה שלה מציינת תכונה מוגדרת של מלכות הדומה לבינה, והצירוף של האותיות האלה במילה, הוא מציין את סדרתיות התיקון, רצף התיקון.

ולכן כל המילים שרשומות בתורה, בתנ"ך, החל מהמילה הראשונה ועד המילה האחרונה, מציינות כולן את תיקון האדם מראשית תיקונו ועד הסוף. ולכן בטקסט המקורי בתורה אין נקודות או פסיקים, אין הבדל בין המילים, הטקסט הוא כמו מילה אחת מתחילתו ועד סופו. בצורה הזאת הוא כתוב, פשוט בתקופה שלנו יש מה שנקרא "תיקון סופרים", שהחליטו בכל זאת לחלק את הטקסט הזה למילים, לתבניות נפרדות. בצורה הזאת אנחנו יכולים לקרוא אותו, אחרת היינו צריכים לעצור את הנשימה ולקרוא את כל חמש מאות או שש מאות אלף המילים שבתורה בבת אחת, כמילה אחת. זה לגבי התיקון הכללי.

יש לנו עשרים ושניים סימנים שמתארים את התעלות מלכות לבינה עד תיקונה הגמור (ראה שרטוט מס. 2). כל הצירופים האפשריים בטקסט, בתורה, בתנ"ך נותנים לנו את כל אפשרויות התיקון השונות. מעל הפרסא צריכות להישמר עוד חמש תכונות, לא מהתכונות האגואיסטיות, אלא משתמשים רק ברצונות, בתכונות שיכולות להיתקן אצל מלכות. ומתחת לרמה הזאת, לפרסא, כבר יש תכונות אגואיסטיות של מלכות, ולכן אסור לרדת למטה מזה. בנוסף, יש גם חמש אותיות סופיות שנקראות מנצפ"ך.

אנחנו עוברים על הרבה מאוד דברים איתכם, אבל זה מועיל, זה קצת פותח לנו את ההבנה מאיפה האותיות אצלנו, המילים. הא'-ב' הזה בכלל מגיע מאדם הראשון, שהוא בן חמשת אלפים שבע מאות שנה. מגילוי העולם העליון הוא לקח את כל הסימנים האלה, כך הוא חיבר את הספר הראשון שלו, ואחר כך בשפה הזאת, כל הדורות הסבירו את זה, החל מאברהם ועד בבל.

"פג) ובגין דעגולא ורבועא וכו': ומשום שהעגול והרבוע הזה" דיברנו רק על הרבוע, אבל באמת צריך להיות גם מעגל (ראה שרטוט מס. 2). "מעגל" נקרא הסמל של גמר התיקון, עולם אין סוף. בהדרגה, באמצעות חכמה שמתחברת לבינה, באמצעות זעיר אנפין ומלכות שמתחברים ועולים לבינה, אנחנו בעצם מגיעים לכך שמחברים יחד את כל התכונות האלה. נדמה לנו שאנחנו הולכים רק ממלכות לבינה, אבל באמת אנחנו מרחיבים את עצמנו, את כל התכונות שלנו, עד שהן מגיעות לעולם אין סוף.

איך זה קורה? יש שישה ימי הבריאה, והיום השביעי הוא מיוחד. התהליך קורה מלמטה ומלמעלה, מלמטה אנחנו מכינים את כל הכלים, הרצונות שלנו, והרצונות האלה מתוקנים, ואז בא מלמעלה אור מיוחד, אור נוסף שנקרא "שבת", והוא מאחד בתוכנו את כל ששת הימים האלה ויוצא היום השביעי. ולכן יש מצב כזה מיוחד שנקרא היום השביעי, שזה לא סתם שישה ימים קיימים, אלא הודות לזה שהם התחברו יחד, אז החיבור הזה הוא בעצם התכונה הכוללת של הבורא. זה לא סתם שמהראשון לשישי נהיה חיבור יחד ואז יצאה שבת. זה לא שווה לשבת, אלא למרות ששבת זה כן תוצאה של כל ששת הימים, אבל זה מצב מיוחד, לכן זה יום מיוחד (ראה "שבת" בשרטוט מס. 2). לכן אנחנו משיגים לאחר כל שישה תיקונים את התיקון השביעי, את המדרגה השביעית, שדומה למעגל. התיקון שלנו במהלך השבוע הוא בריבוע, והיום השביעי, כאשר הוא מחבר את כולם יחד, הוא נותן להם מטרתיות, שלימות, שמבוטאת בעולמנו כמעגל.

אז מסביר להם מוביל החמורים "ומשום שהעגול והרבוע הזה הם שבתותי, שתיהן כלולות בשמור, שכתוב שבתותי תשמורו. אבל שבת העליון לא נכלל בשמור, אלא בזכור," יש "שמור" ו"זכור", שני תנאים. זה לא סתם כמו בעולמנו איך לשמור ולזכור, אלא אלו שני תיקונים מיוחדים שאנחנו צריכים להשיג כדי שעם תיקון אחד נוציא את עצמנו מהריבוע, ובתיקון השני נגיע מריבוע לעיגול. "כי מלך העליון, שהוא בינה," התכונה הזאת היא ששולטת, מולכת בשבת הזאת, לכן היא נקראת "מלך", "הושלם בזכור. וע"כ נקראת הבינה מלך שהשלום שלו, כי השלום שלו, הוא זכור. ועל כן אין מחלוקת למעלה." בין הריבוע לעיגול. למרות שבעולמנו אנחנו מרגישים את הסתירה הזאת, ולכן אנחנו אף פעם לא יכולים להשיג בעולמנו שום שלימות, כי לא מגיע האור המיוחד הזה על הפעולה שלנו. איזה מעשים שלא נעשה, שהם מתוך איזשהן פעולות מוגבלות שלנו, ריבועיות, יעשו מזה ריבוע.

שאלה: האם אותיות זה פעולות כלשהן שעושה האור על הכלי? האם האותיות זה כוחות, ומהם הכוחות האלה? לָמה יש עשרים ושתיים אותיות?

אותיות הן ההידמות של המלכות לבינה. מלכות עולה מעצמה, מארבע האותיות האחרונות בא'-ב', דרך זעיר אנפין לתכונת הבינה, ולכן יש לנו שלוש צורות של אותיות. כך גם האותיות האלה נחשבות, האותיות שבבינה הן יחידות, האותיות שבזעיר אנפין הן עשרות, האותיות שבמלכות הן מאות. לאותיות יש גם את הצבע שלהן, האותיות שבבינה זה אור אדום, האותיות שבזעיר אנפין זה אור ירוק, והאותיות שבמלכות זה שחור. כל האותיות האלה, מלכות, זעיר אנפין ובינה, שחור, ירוק ואדום, הן מתגלות על הרקע הלבן. רקע לבן זה אור החכמה שמאיר. אם לא היה אור חכמה שמאיר, אז לא היו אותיות ולא היה שום דבר. לא מספיקות לנו האותיות, אנחנו צריכים שיהיה רקע לבן, שזה האור הלבן, ואז אנחנו יכולים להבחין בין האותיות. למרות שאנחנו קוראים את האותיות, אנחנו לומדים לא את האותיות, אלא את הצבע, את האור הלבן שמותירות לנו האותיות השחורות מחוצה להן. הרי האור הזה נמצא מחוץ להרגלים הגשמיים הקבועים שלנו, שנדמה לנו שאנחנו קוראים אותיות והן חשובות לנו, ולא האור שמסביבן.

אבל ברוחניות זה לא כך, ברוחניות האותיות זה התכונות שלי, כמה שאני יכול לדמות את עצמי עם האור העליון הזה, ואחרי שאני מעמיד את עצמי כשווה מול האור העליון, אני כאילו מכניס לתוכו את העיוותים שלי. אמנם אני מנסה להידמות אליו, אבל כאשר אני מתלבש בו עם ההשתוות הצורה שלי, מעניין אותי הוא עצמו. ולכן אני לומד לא את עצמי, את תכונותיי, אלא את התכונות של האור הלבן, שאני מחתים את עצמי, מטביע את עצמי שם. וזה מה שמעניין אותי, כי כל האותיות אלה רצונות שלי, שקולטים איזושהי השתוות מסוימת עם הבורא, והאור הלבן זה הבורא.

ולכן אנחנו תמיד לומדים כאילו את הצד האחורי, הנחתם, האחוריים, האחור של העולם העליון. אבל כאשר אנחנו לומדים את חוכמת הקבלה, אז מהאחוריים האלה אנחנו מגיעים לצד הפנים שלו, ודרך האותיות האלה אנחנו באמת מקבלים, לא שחור, ירוק או אדום, של כל מיני סימנים על רקע לבן, אלא דווקא משיגים דביקות עם הרקע הלבן הזה. וכאשר אנחנו מסיימים ללמוד על עצמנו את כל ספר התורה, כאשר כל הרצון שלנו מעבד את כל האותיות האלה מההתחלה ועד הסוף, אז אנחנו לגמרי מתחברים עם האור העליון והאותיות נעלמות, ואין אותיות ואין שום דבר.

ולכן אנחנו לומדים את המאמר "מבוא לספר הזוהר", ושם אנחנו לומדים עד איזה רגע קיימות האותיות, ומאיזה רגע אין אותיות, ולכן מקובלים שעולים מעל הדרגה הזאת ומעל תכונת הבינה הזאת, הם כבר לא יכולים לדבר איתנו. לא מפני שהם לא מבינים מה שהם עוברים, כמו שבעולמנו אני לא יכול להעביר למישהו, להביע לפניו משהו, כי חסרות לי הרגשות, בהירות והבנות, ופשוט ברמה שלי אני לא מבין. לא, להפך, הם מבינים הרבה יותר, אבל הם יצאו לאותה דרגה שאין שם אותיות, ולכן יוצא שהם כבר לא מסוגלים להביע את המצבים שלהם. ולכן כותב בעל הסולם בנבואתו, שהשיג כזה מצב, שרואה אנשים מסכנים על פני הארץ ולא יכול לעזור להם, ולכן הוא ממש התפלל לבורא שהוא יוריד אותו מדרגתו, כדי שיוכל לכתוב, שיוכל לבטא משהו, שיוכל לעשות משהו עבורם, ולא להתנתק מהם. ואז הבורא הוריד אותו למדרגה נמוכה יותר, ואז הוא יכל לכתוב את "פירוש הסולם לספר הזוהר".

שאלה: מה מציין הניקוד בתוך האותיות?

אנחנו לומדים שכל פעולה שקורית, היא קורית על ידי קבלת האור ודחייתו. בתחילה אני עושה חשבונות בתוכי במה שנקרא "ראש", ואחר כך אני קולט בתוכי את האור (ראה שרטוט מס. 3). האור הזה שאני מקבל על עצמי זה נקרא "טעמים". אחר כך אני דוחה את האור הזה ממני, הוא מסתלק ממני לאט לאט, והדחייה הזאת של האור, הסתלקות האור הזאת היא נקראת "נקודות". אבל מזה שבהדרגה האור נכנס לתוכי נשארות רשימות, נשארים זיכרונות, והם נקראים "תגין". ומטעם שנשארו לי זיכרונות מהסתלקות האור נשארות בי "אותיות", שהן האותיות.

שרטוט מס. 3

לכן אם כותבים איזו אות, נגיד את האות א' (ראה "א" בשרטוט מס. 3), אז אנחנו מבטאים בתוכה את תכונת האות י', שזה אבא ואמא, אור חכמה ובינה, האלכסון של האות א' זו הפרסא שמחלקת בין העליון לתחתון של הפרצוף, והחלק התחתון זה האות ד' או האות י'. אם במלכות יש אור, אז זו האות י', כמו האות י' מלמעלה, אבל אחור. ואם במלכות אין אור, אז האות הזאת נקראת ד', מהמילה דלה וענייה, ריקה.

בזה בעצם מדובר רק על האות עצמה. וחוץ מזה יש גם נקודות. הנקודות הן או כל מיני נקודות שמוצבות למטה או קווים משני סוגים (ראה שרטוט מס. 3), שמתארים לנו כמו שראינו, על אופן הסתלקות האור מהכלי. "טעמים" מדברים על אופן כניסת האור לכלי שהיה בהתחלה, והם כל מיני סימנים כאלה מעל לאותיות. ו"תגין" זה מה שנשאר מהאותיות, זה כל מיני כתרים כאלה שמעל האותיות. כאשר אני רואה כזה סימן, סמל כזה, כפי שכתוב ספר התורה בצורתו המקורית, אז אני רואה לגמרי מה קורה עם הנשמה שלי, יציאה של האור, כניסה של האור, באיזו צורה הם קשורים, איזה זיכרונות יש לי מהעבר ומה יש במצבים העתידיים, ואיך נכנס לתוכי האור ואיך הוא יוצא. אני כאילו עובר איכשהו בצורה של סיבה ומסובב, בזה אחר זה, את ההתפתחות שלי, במידת הקריאה שלי, את הסמלים האלה. הם מדברים על הפעולות הפנימיות שבתוכי, שאני בנשמתי, עם הרצון שלי צריך עכשיו לעבור.

ולכן קוראים בקול, כי הסימנים האלה שנקראים טעמים, כניסות האור לכלי, הם מדברים איתנו על האינטונציה, על השירה, באיזו צורה האדם צריך לבטא אותם. כי אדם נקרא "מדבר", דרגת האדם היא דרגת המדבר. בזה אנחנו נבדלים מהבהמות, מהחיות, בזה שיש לנו שפה מיוחדת. "שפה מיוחדת" זה נקרא שפה שבנויה כמו במאזניים, על קו אמצעי, לצד אחד או לצד השני (ראה שרטוט מס. 3). אז כשיש לאדם את השפה המיוחדת הזאת באמצעות הטעמים, הוא שוקל את עצמו כך, כדי לקבל בתוכו את האור באותה מידה, במידת חכמה שתתאים למידת החסדים, כדי שהמילוי בתוכי יהיה נכון, קדוש, בקדושה, בהשפעה.

לכן בהתאם לכך יש לאותיות האלה את הצליל שלהן, ולכן כאשר האדם מבטא אותן אז הוא מבטא בעזרת חמשת חלקי הריאה שלנו, שנקראים "חמש כנפות ריאה", ובאמצעות הגרון והחך, שזה נקרא "זיווג חך וגרון". במקום הזה יש לנו באמת כל מה ששייך לאדם, ואם היינו יודעים למדוד מה קורה בגרון, במכשיר הקולי הזה, אפילו היינו יכולים להבין לפיו מה אנחנו חושבים, מה קורה במודעות שלנו. עד כדי כך המכשירים האלה קשורים אחד לשני, אולם אנחנו בכלל לא מבינים מה קורה בכל אזור הגרון אצלנו. אחר כך זה מגיע לחמשת מבואות הפה, אחר כך לחמש הבעות הצליל, אותיות גרוניות, אותיות שֵמיות, וכן הלאה. חמש קבוצות האותיות האלה הן מביאות לנו את כל הצלילים, ואחר כך, כשמוציאים את הקול ומבטאים את הקול החוצה, אנו בעצם מבטאים את חמש התכונות שלנו: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, ובזמן הקריאה, בזמן הביטוי, בעצם את כל הדרגות. אנחנו צריכים להבין שיש פה מערכת סגורה לגמרי, כך שהשאלה היא שאלה רצינית. אבל ארבע צורות הרישום היסודיות האלה הן נקראות בראשי תיבות "טנת"א", טעמים, נקודות, תגין ואותיות.

שאלה: מי נותן לנו את השמות, האם הם באים מהאור העליון והופכים לצירוף מסוים של האותיות בעולם שלנו?

האדם לא עושה שום דבר בעצמו, זה פשוט טיפשי להגיד שאנחנו איזשהם יצורים עצמאיים, אלא אנחנו לגמרי מונהגים על ידי רשת כוחות שמנהיגה אותנו, אנחנו שייכים לאותה רשת. תארו לכם רשת שמנהלת את כולנו, מעולנו הקטנטן ועד כל הבריאה. אז נבין שאנחנו יכולים, מסוגלים להשיג, לקחת על עצמנו את השליטה ברשת הזאת. הרשת הזאת נקראת בורא או אלוקים, תכונת השפעה ואהבה מוחלטת, והיא מובילה אותנו לזה, אלא רק בצורה קשיחה, במידה שאנחנו מתנגדים לתכונה הזאת והפוכים לתכונה הזאת. אם אנחנו מנסים לזרז את עצמנו לתכונה הזאת, אנחנו הולכים ביחד איתה, אבל אם אנחנו מתחילים ללמוד איך הרשת הזאת פועלת, אנחנו יכולים אפילו להשיג את פעולתה ובעצמנו כאילו לשלוט בה. בזה אנחנו לא משנים שום דבר, אבל אנחנו כביכול מזהירים, רוצים בעצמנו שזה יקרה איתנו, מפני שאנחנו רואים את ההשגחה העליונה הזאת ומכירים אותה, ואז האדם עולה מעל דרגתו הבהמית ונעשה שווה לבורא. כך שכל עוד לא השגנו את זה כולנו בהמות ולגמרי נשלטים.

עוד חצי שעה יהיה לי שיעור עם הילדים בנושא "חופש הבחירה", יגיעו לפה ילדים ואת הנושא הזה אלמד איתם. אני חושב שתוכלו לראות את זה, תוכלו להישאר יחד עם ילדכם ולשמוע.

שאלה: האם מספיק להגיע לשיעורים, או שצריכים לעשות עוד משהו?

לא, זה לא מספיק. מאזיננו הם אנשים פסיביים מאוד, שבכל מקרה מתקדמים, אבל באמת ההתקדמות, התנועה היא רק במימוש של מה שהם שומעים, והמימוש הוא בהפצה. אם היום יש בעולם בעיה להביא אותו לתיקון, זה יבוא במכות רציניות, כי הוא חייב עכשיו להגיע לתיקון, כבר התגלתה הגלובליות, התגלה הקשר ההדדי, "ספר הזוהר". ולכן אנחנו צריכים עכשיו בצורה אקטיבית, מלמטה, בעצמנו להוביל את התיקון. אם לא נעשה את זה, פשוט נמצא את עצמנו בייסורים גדולים. אני מקווה שאנחנו יחד איתכם נעשה את זה, ובאמצעות ההפצה שלנו נשנה את זה.

שאלה: האם לנשמה שלנו יש צורה של מעגל?

כן, לנשמתנו יש צורה של מעגל, היא שלימה, רק צריך לפתוח ולגלות אותה, וצריך לנפח אותה. היא נקודה קטנטנה, וצריך לנפח אותה, לגלות אותה ולהרחיב אותה עד אין סוף. איך? על ידי זה שאני מתחבר עם כל שאר הנשמות, ביחד כולם כאדם אחד, כאותו "אדם" עד שבירתו. ולמצב הזה אנחנו צריכים להגיע איתכם, אם לא היום, אז מחר.

(סוף השיעור)