heb_o_rav_bs-matan-tora_2008-12-29_shiur_bb

מאמר "מתן תורה"

(אות ח' - ט')

שיעור 5

שיעור בוקר 29.12.08 – אחרי עריכה

"כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו, עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד. ויאמר לו העשיר, א"כ לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך."

האם זה טוב או רע שהאני מרגיש כך? בחיים שלנו זה לא כל כך טוב, כי ביחס בעל הבית שרוצה לתת לנברא כל טוּב כדי שלא ירגיש שום פחיתות, והכול יתמלא, וירגיש את עצמו בגן עדן, זה לא יתכן, כי הוא מרגיש את עצמו כמקבל. צריכה להיות אהבה גדולה, כמו תינוק בידיים של אמו שאינו מרגיש שהוא מקבל, כי האהבה של אמו היא גדולה יותר מהיחס שלו אליה.

במקרה שלנו, עלינו להבין שהחיסרון הזה מתגלה כדי להשלים את עצמנו לדרגת הבורא. הוא בכוונה ברא את הרגשת הבושה, כדי שאנו על ידי הרגשת הבושה, על ידי הפער בין נותן ומקבל, נרצה להשלים את עצמנו ובאיזושהי צורה למחוק את הרגשת המקבל, הרגשת הבושה.

אפשר למחוק זאת על ידי זה שמתרחקים מהבורא, או על יד זה שמתקרבים אליו ורוצים בחזרה להשפיע, כלומר, לקבל את אותו התענוג, אבל אך ורק כדי להשפיע לו. הרגשת הבושה היא האמצעי, זה המנוף שעל ידו אנו מתחילים לבנות את עצמנו דומים לבורא.

לכן אומר בעל הסולם ב"הסתכלות פנימית" חלק א' בתלמוד עשר הספירות, שהרגשת הבושה היא רק לנשמות גבוהות במיוחד. כשהן מקבלות מהבורא את ההטבה, מרגישות בושה בקבלת ההטבה הזו, זה משמש להן כהזדמנות, אפשרות להשלמה, להשלים עם בעל הבית, כמו שהוא אומר כאן.

"ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה מצד שני קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החנם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו. ומכאן נמשך לנו חוק שני, שלא יצוייר בעולם מי שיוכל למלאות חפצי חברו במילואם כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמי, שרק עמה נשלמת כל ההרחבה מכל השלימות הרצויה.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים, מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'. וזהו שהכין לנו ע"י היגיעה והטרחה וע"י העסק בתורה ומצוות להמציא את רוממותינו בעצמינו, כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית' דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחי' קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים לדבר, שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר."

הדבר ברור, אם היינו מקבלים ולא היינו מתביישים. אומרים שרק האדם מתבייש, חיות לא מתביישות, הן לא מסמיקות, מפני שחסרה להן ההרגשה של הנותן. החיה מקבלת, ולא מרגישה בושה, אלא להפך, היא נקשרת בצורה בהמית למי שנותן לה. אנו כביכול חושבים שהיא מרגישה בכך איזו אהבה, איזו תודה, למי שנותן לה, זה לא נכון, היא מרגישה את הקשר הבהמי שלה למקום התענוג ונדבקת אליו, שומרת עליו ואוהבת אותו. ואם התענוג הוא כל המילוי שלה, היא מוכנה לסבול רק לא להיפרד ממקום התענוג, כי בלעדיו, בלי מקום התענוג הזה, היא מרגישה שהיא כבר לא יכולה להמשיך בחיים.

אנו חושבים שמדובר על איזו מסירות נפש, לדוגמה מצד כלב כלפי בעל הבית, ואילו התורה מדברת על כלב בצורה בזויה, ואנו רואים עד כמה הכלב נאמן לבעל הבית שלו. אנו לא מרגישים את פנימיות הדברים שקורים עם החיות, במיוחד חיות הבית שכביכול נמשכות אלינו. הן נמשכות אך ורק למקור התענוג, וכל אחד שיגיע לחיה, יכול בסופו של דבר לקשור אותה אליו על ידי נתינת המזון.

ולכן עלינו להבין שההבדל בין בהמה לאדם הוא, שהאדם מתרומם למעלה מהמזון שמרגיש בו, בקבלתו מהבורא בושה, והוא יכול על ידי הבושה לתקן את עצמו בזה שישתמש בבושה, ולא ימחק אותה, אלא ישתמש בה ויברך עליה. כי כשהיא תגדל בו בצורה שהוא לא יוכל לסבול אותה, זה יחייב אותו לעשות תיקונים. ובכל אופני הבושה שיגלה בעצמו, הוא ידע איך הוא יכול בחזרה להשפיע לבורא. כל מושג הבושה, הוא זה שנותן לאדם מנוף ועוצמה להפוך את עצמו לדומה לבעל הבית, לבורא.

זה דבר מאוד גדול, מאוד רחב, מאוד מיוחד. גם כלפי החברים, כלפי הקבוצה, אפשר לדבר על מהי הבושה, באיזו צורה היא צריכה להתרחש ולהיות מובנת, ולא בושה אגואיסטית, לא רכושנית, אלא בושה אמיתית כלפי ההשפעה, כלפי החיבור, כלפי הערבות, ככוח העיקרי שצריך לשרות בקבוצה.

שאלה: האם הבושה היא הצד ההפוך של האהבה העצמית?

בושה ואהבה עצמית אינן שייכות זו לזו. זו טעות גדולה לחשוב שהאדם על ידי זה שמוחק בושה באיזו צורה, הוא מוחק את האהבה העצמית, ההפך, הבורא מביא לאדם רצון לקבל על ידי ההשפעה שלו. הבורא בבחינה א' מד' בחינות דאור ישר בונה רצון לקבל, ובתוך הרצון לקבל בצורה בלתי ישירה, בהשפעה בלתי ישירה, הוא מוסיף לו עוד הבחנה שנקראת "בושה". לכן מצד אחד יש בנו רצון לקבל, ומצד שני בושה.

ברצון לקבל אין בושה, לא צריכים להתבייש בכך שרוצים לקבל, ולא צריכים להתבייש ממה שמקבלים, אלא הרגשת הנותן שנמצאת, מביאה לאדם בתוך הרצון לקבל בושה, ואחד לא שייך לשני. אדם יכול להיות המקבל במאה אחוז, ולא תהיה לו בושה, אם הקבלה שלו היא בעל מנת להשפיע, או אם הוא לא מרגיש את הנותן, הנותן נסתר.

היינו, שני הדברים הללו ודאי שהם עובדים אחר כך בשווה להשלמת הנברא, אבל זה לא אותו דבר. זה לא שבתוך הרצון לקבל, או מתוך הרצון לקבל, נולד בצורה טבעית הפועל היוצא שנקרא "בושה". זה כמו שאנו לומדים איך מדומם בא צומח, מצומח בא חי, ומחי מדבר, יש כאן תוספת מהותית כך שאף פעם לא יכול להיות שמדומם יצא צומח, אלא זה רשימו חדש שמתגלה. ולאחר התפתחות הדומם מתחילה להיות התפתחות הצומח, ולאחר התפתחות הצומח באה התפתחות החי, כסיבה ומסוּבב, אבל אלו לא אותן הרשימות.

אותו דבר כאן, לאדם יש רצון לקבל שבא מהאור, מהתענוג. התענוג מוליד רצון לקבל, נותן לו מכה, מטביע בו את צורתו בצורה הפוכה, וכך התבנית הזו נשארת, וזה הרצון לקבל. הרצון לקבל לא יודע דבר אלא רק לקבל, זה חומר שרק זאת הוא רוצה, שום דבר אחר הוא לא יכול, ולפי זה פועלים דומם, צומח וחי. במדבר יש השלמה שנקראת "בושה", שנקראת "הרגשת הנותן", הרצון לקבל לא מפתח אותה לבד, אלא ההשפעה הבלתי ישירה מגיעה ומצטרפת לרצון לקבל.

שאלה: מה ההבדל בין בושה שמופיעה כתוצאה מהאגו לבין הבושה האמיתית?

בושה מהאגו זו בושה מאוד פשוטה, זה פגם באגו. כמו אדם שמרגיש שתפסו אותו באיזה מצב לא נעים, "לא נעים" זה לפי הערכים של החברה הבהמית, האגואיסטית. לדוגמא אדם עירום שמסתכלים עליו, או אדם שגנב, ולפי הערכים זה נקרא "פגם באגו", יתכן שלפי הערכים שלו הוא יתגאה בזה, אבל זהו פגם באגו, לא חשוב באילו רמות.

הבושה כאן היא לא "בושה", זו בושה מזה שהאדם לא הצליח להיות אגואיסט בגאווה המתאימה. זו לא אותה בושה, ויש בזה הרבה דברים, תלוי אם מדברים כלפי האדם, כלפי האחרים או כלפי החברה.

וה"בושה" שאנו מדברים עליה זו בושה שבאה מגילוי הבורא, היא לא יכולה להיות קודם. כשאדם מתחיל להרגיש ממי הוא מקבל, מי משפיע לו, הוא מתחיל להרגיש בושה, לכן הוא אומר, שהבושה מגיעה רק לנשמות הגבוהות ולא לנשמות הרגילות. הבורא כביכול מחזיק אותה כאיזו מין מתנה שמחלק אותה לאלה שעברו איזה רף מיוחד וממשיכים להתקדם ולהתקרב אליו, הם מתחילים להרגיש בושה, כי ההרגשה הזו מכוונת אותם בצורה עדינה, יותר מרוכזת ומיוחדת אליו, כאשר הם מתחילים לעבוד אליו בצורה ישירה. הרצון לקבל מגיע לאדם מתענוג, זה לא שייך לבורא, זה אמנם בא ממנו, אבל בושה היא כשהאדם כבר נמצא ממש מול בעל הבית.

שאלה: האם בושה היא הכלי?

בעזרת הבושה בונים את הכלי, "כלי" נקרא מסך ואור חוזר, הבושה בעצמה היא לא כלי, זה היסוד שעליו בונים, הכלי הרוחני נבנה על בושה. כלומר, אם לא הייתה לנו ההרגשה הזו, לא היינו יכולים לפנות לבורא. כמו שבעל הסולם אומר בדוגמא, שאם האורח לא מרגיש בושה, הוא לא מתעורר להשפיע בחזרה.

פגשתי מישהו בשוּק, ולא ראינו אחד את השני ארבעים שנה. אני מזמין אותו, הוא בא אלי, אני נותן לו הכול, הוא מקבל, הוא שמח, אם הוא לא מרגיש בושה אין בעיה. אני נותן לו את הכול מכל הלב, נעים לי שאני יכול לתת לו, ואני לא דורש ממנו דבר. וכשאני מרגיש את ההנאה שלו, היא ממלאת אותי וטוב לי, נעים לי שהוא נהנה יחד איתי.

בעולם שלנו אנו צריכים לזה הצדקה, לדוגמא, אם היינו חברים מאוד קרובים בילדות, ואותו הקשר עדיין מחזיק בינינו. אם לא מתעוררת בו הבושה, אנו נמצאים בקשרים בהמיים, גשמיים, אנושיים שבעולם הזה, ואין קשר לבעל הבית, ואם אין קשר לבעל הבית, זו לא קבלה. "קבלה" זה גילוי הבורא לנברא, וזה מתגלה שהנברא בונה בתוכו את דמות הבורא, כי "בורא" זה בוא וראה.

אותו חבר עני שמתחיל כעת לבנות בתוכו, ואין לו דבר מעצמו הוא עני, אבל על ידי זה שמקבל מבעל הבית, משתמש באהבת בעל הבית, משתמש בכל מתנות בעל הבית, ובונה בחזרה אליו יחס על מקום ריק, ורק משתמש בכל מה שיש בבעל הבית, הוא יכול לפתח את עצמו כמו בעל הבית. הוא בונה בו תבנית, אותו יחס לבעל הבית כמו בעל הבית אליו, ומה שהוא מגלה בפנים על ידי הבושה ועל ידי העבודה זה נקרא בורא.

אפשר לשאול איך הוא מגלה את הבורא, מאין הוא לוקח דוגמא? הוא מהבושה לוקח דוגמא מה צריך לעשות. הבורא לא יכול להתגלות בעצמו, כי בכך הוא מוחק מהנברא את כל היכולת לעבוד.

הוא מתגלה בנברא, לפי הדוגמא של הבורא שמשפיע לו, הבורא הכין עבורו, שלח אנשים לשוק, לבנק, הם קנו את כל הדברים, הם הביאו את כל המאכלים, הוא קרא לחייטים, לסנדלרים, והם עשו הכול בשבילו. כעת שניהם יושבים ליד השולחן, ובעל הבית לא אוכל, הוא מסתכל עליו ונהנה.

הבורא מראה לו את כל הדברים האלה, ומזה לעני יש בושה גדולה, אבל יחד עם זה הוא מגלה מה הוא עשה בשבילו. לפי הגודל שמגלה, יש לו בושה, הרגשת ההפכיות מבעל הבית, ומזה יש לו מנוף לעשות את התיקונים.

גם את הכוחות להיות דומה לבעל הבית הוא מבקש ממנו, אבל זה לא נחשב שהוא נמצא בחיסרון. בעל הבית אומר, שהוא לא יכול לגרום לנברא שלא תהיה לו בושה, את כל היתר הוא מוכן לתת לו, חוץ מההבחנה הזו. לפני ההבחנה הזו כשהוא קיבל את הכול, זה הבורא נתן, כשהוא מרגיש בושה, גם זאת הוא נתן, הוא לא יכול להימנע מזה. כשהנברא ירצה להיתקן, הוא יקבל כמה שיבקש, כי הבורא רוצה לספק לו הכול. יהיה לו כעת משהו נוסף, רצונות נוספים, חוץ ממאכלים שתייה בגדים וכל מיני דברים. אם הנברא ירצה משהו נוסף, הבורא ייתן לו, כי הוא פועל מתוך האהבה למלא לו את הכול.

אם החסרונות שלו יגדלו כעת בכך שהוא רוצה להיות כמו הבורא, הבורא ייתן לו הכול. וכעת "האני" צריך לפתֵח את התגובה שלו איך להיות כמו בעל הבית, הוא צריך להתחיל להרגיש את האהבה שלו, לדעת מה הוא עושה בשבילו, הוא צריך להתכלל מהחיסרון שלו, זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו". הוא מעתיק ממנו את כל הגישה, הוא לוקח את כל האח"פ של העליון, כי הוא לומד מזה מה זו "נתינה". הוא לא יכול בלי לצרף לגלגלתא עיניים שלו את אח"פ דעליון, הוא לא מסוגל עם האח"פ שלו, כי האח"פ שלו זו רק קבלה. הלימוד של העליון, הוא רק דרך האח"פ של העליון, לכן יש ביניהם אח"פ משותף. הוא רוצה לדעת מה העליון עושה לו, ובדיוק באח"פ של העליון, שם הוא מתחיל ללמוד ולבנות את עצמו.

שאלה: המשל הזה, הוא מאוד יפה ומובן, אבל אם מסתכלים על החיים שלנו היום, ובמיוחד בזמננו, עם המשבר העולמי הפיטורין והמלחמה שהתחילה עכשיו בדרום הארץ, יש בעיה, לא נמצא יותר מדי אנשים שמרגישים שמישהו נותן להם משהו טוב, שטוב להם בחיים.

אף אחד לא נותן לאף אחד. אנו מדברים על האדם שנמצא בדרך, שהוא מאמצע הדרך והלאה מגלה לאט לאט את הבושה. אנחנו לא מדברים על אדם שמגיע לחוכמת הקבלה, פותח ספר, ואומר שהוא מתבייש, לאף אחד אין בושה. ואם לפעמים יש לאדם בושה ממה שהוא לומד, אז יש לו בושה גשמית, בושה אגואיסטית. מה הוא עשה בעבר למישהו, איך הוא התייחס למישהו, זו בושה למישהו, לא כלפי הבורא. וגם אם יש לפעמים לאדם בושה כלפי הבורא, גם היא אגואיסטית, על חשבון עצמו, "למה אני?".

שאלה: האם אפשר ללמוד מהמשל הזה דבר לחיים שלנו, של בני האדם?

בחיים שלנו עכשיו רק טוב לדעת. תגידו אתם מהניסיון שלכם, האם מה שמעורר אתכם ומקדם אתכם, זו בושה שאתם מקבלים מהבורא חינם?

שאלה: איפה הבורא ואיפה הטוב, אין טוב ואין בורא, אז איזו בושה?

נכון, כלומר, אנחנו עוד לא הגענו למצב שמרגישים בושה, בושה מרגישים לאחר גילוי הבורא, בעל הבית צריך להתגלות.

אם ליד השולחן שלי אין בעל בית, ואני עומד ליד השולחן הערוך, כשכולם יצאו מהחדר אני אתנפל על כל השולחן. ואם מזמינים אותי לאיזו ארוחה, יושב בעל הבית ועוד כמה אורחים, ואני יושב לידם, מתנהג בצורה מנומסת, ואחר כך יוצא מהסעודה, קונה לָאפָה ואוכל אותה להנאתי. כלומר, גילוי בעל הבית זה דבר מחויב, כדי להרגיש בושה.

שאלה: גם לפי ההסבר שלך וגם לפי הדוגמא, הדברים נשמעים טבעיים וגשמיים. ואתה מדבר על כך שזו בושה רוחנית.

כמו שבעל הסולם אומר, זה מה שעלינו לעשות, להרגיש בושה, רק להגיע לזה, לא צריכים יותר. בינתיים אני רואה לפי התנהגות האנשים, מה קורה בעולם שלנו, ולא חשוב מי, דתיים, חילונים, עבריינים, צדיקים, אף אחד לא מתבייש. כולם אומרים שהם צודקים, כולם אומרים שהצדק איתם, והם יודעים מה לעשות, וכולם חייבים להם.

לא פגשתי אף אחד שמתבייש. היו לי כמה חולים שהיו מתביישים, האדם הנורמאלי, האגואיסטי הבריא שבעולם הזה, לא מתבייש, ממי יש לו להתבייש? אלא כלפי החברה מתביישים, מישהו שתפסו אותו שעשה משהו לא נעים, זו לא נקראת "בושה", זו בושה אגואיסטית, האגו שלו נפגע. כאן מדובר על בושה לא על חשבון עצמי, אלא על חשבון הבורא, וזה משהו אחר לגמרי.

בשביל זה צריך להיות גילוי הבורא. בשביל זה אדם צריך לראות שהוא מקבל ממנו, שהבורא מטפל בו ואוהב אותו, והוא בחזרה ממש כחזיר. האדם מרגיש את עצמו כך, ומרגיש בזה הכרת הרע ולא יכול לעשות דבר, ואז ההרגשה שהיא כלפיו, בכך שהוא לא יכול לענות לו, תיקרא "בושה".

כאן בדוגמא אומר בעל הסולם שהבושה הגשמית קיימת. כשאדם יבוא לבית של מישהו, הוא לא יעשה מה שהוא רוצה, הבושה תחזיק אותו, לא שבעל הבית לא ייתן לו, אלא הבושה תחזיק אותו, הכבוד העצמי. אבל זו לא אותה בושה כמו שאנחנו רוצים.

כאן זה כבוד עצמי, כשהאני בא, הוא מקבל, מבין שהוא אוהב אותו, אבל יש לו כבוד משלו והוא רואה שהוא שונה. על ידי זה אנחנו לא יכולים להתקדם.

הבושה שאנו מגלים עִם הבורא לא עוצרת אותנו מלקבל, היא מתגלה בצורה של בנייה, כשהאדם מתחיל לחפש על ידי מה הוא יכול לפתוֹח יחסים, כי אם הוא יפסיק לקבל, הוא יפגע באהבה שלו. אם האדם יאמר שהגאווה שלו שווה לו יותר, והוא דואג לעצמו יותר ממה שהוא חושב על הבורא, ולא רוצה לקבל, הוא בכך עושה לבורא עוול. הבורא כל כך אוהב אותו, ופתאום האדם מפסיק לקבל ממנו, כלומר, האגו שלו חשוב יותר מהאהבה של הבורא.

היחסים צריכים להתגלות ברמה רוחנית שהאדם נמצא מעל הרצון לקבל שלו. שהבושה שמתגלה שורפת אותו, אבל הוא לא מסוגל להפסיק עצמו מלקבל כי בזה הוא יפגע באהבה.

שאלה: אמרת שכדי שתתגלה אצל האדם הבושה, הבורא צריך להתגלות. זה ברור מבחינה גשמית שאם אין אף אחד ליד השולחן, אני לא מתבייש מאף אחד. אמרת שכדי שהנברא יעלה מ"ן צריכה להיות לו בושה. אבל לְמה הוא מעלה מ"ן?

אנחנו מדברים על דברים שלאחר מכן, הרגשת הבושה היא דרגה גבוהה.

שאלה: אני מרגיש את הבושה מהבורא, ואני רוצה לתקן אותה בשביל שאוכל ליהנות לו, האם זה המצב?

בושה נראית לנו כאיזו מילה פשוטה וזולה, אני מתבייש, ילדים מתביישים, גדולים מתביישים. כאן מדובר על מהות המילה בצורה אחרת לגמרי, מעל האגו של האדם. שהאדם עושה חשבון רק עם בעל הבית, איתו, לטובתו, לקראתו, והאני לא משחק תפקיד, בצורה כזאת אנו מדברים על הבושה. אחרת האדם לא יכול להרגיש את בעל הבית, אם הוא לא עלה מעל האגו שלו, הוא חייב להיות בלשמה, למעלה ממחסום, אחרת איזו הרגשת בעל הבית יש לו.

אדם מתאר את בעל הבית באלף ואחת צורות כוזבות, אף אחת לא נכונה, כי האדם מתאר זאת באגו שלו. הוא חייב להיות מרומם מעל האגו, מנותק ממנו, כדי לתאר את בעל הבית, את האהבה שלו אליו. עליו לתאר את האהבה שלו, ולא לתאר את האהבה איך שטוב לו מזה, הוא חייב להרגיש את הדמות של הבורא באיזושהי צורה.

כלומר, לא רק שאדם מקבל מהבורא, אלא איך המנגנון הזה עובד עליו, באיזה יחס ממנו, איך הוא מרגיש את היחס הזה ממנו, כלומר, שייבנה בו, שיתעצב בו משהו שנקרא "המשפיע". הכול הוא מתאר בכלים שלו, ואז בתוך הכלים האלה, הוא מרגיש את מה שעיצב כדמותו, הוא מרגיש את מה שהוא, והפער בין שתי הדמויות הללו ייתן לו את הרגשת הבושה. והכול זה מעל האגו, על מנת להשפיע, כבר בדרגה לשמה, למעלה מהמחסום.

שאלה: כאשר אני רואה את חברי עובדים קשה ואני מתעצל, אני מרגיש בושה. האם זו הרגשה קרובה יותר להרגשת הבושה האמיתית?

זה טוב, כמו שאומרים בחור טוב. זה מועיל ומקדם, אבל זו לא אותה ההרגשה כלפי הבורא, זו לא הבושה האמיתית.

אות ט'

"אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי זה, ומבטן מי יצא לנו פגם הבושה ואי הסבלנות, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא? אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע אשר כל ענף טבעו קרוב ושוה אל שורשו, וכל הענינים הנהוגים בשורש יתרצה בהם גם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור.

ומכאן נפתח לנו פתח להבין מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו, כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית' ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו, משום שטבענו קרוב לשורשינו ית'. וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסובלם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה, והיה זה, מפני שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה ח"ו נוהגת בו כלל, ולפיכך תהיה זו גם כן נגד טבענו ושנואה לנו. ועד"ז, אנו אוהבים מאד את החכמה ואת הגבורה ואת העושר וכו', שהוא משום שכל אלה כלולים בו ית' שהוא שורשנו, וע"כ שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות והחולשה והעניות, משום שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, שזהו עושה את הרגשתנו מאוס ושנוא וגם גורם מכאובים לאין סבול."

כלומר, הבורא משפיע אלינו. אם השפעתו אלינו, בנו, מזמינה את אותן התכונות והאופנים שיש בו, אנו מרגישים נעים, אם היא מזמינה צורה הפוכה ממה שיש בו, אנו מרגישים רע. והוא עדיין לא דיבר על בושה אלא על כל מיני דברים נעימים ובלתי נעימים שאנו מרגישים.

שאלה: האם גאווה היא מכשול להרגשת הבושה?

גאווה עוזרת לנו להתבייש בעולם הזה. אבל צריכים להבין דבר מיוחד, "ומכאן נפתח לנו פתח להבין מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו," מאין יש לנו הבחנות מה זה טוב ומה זה רע? אם זה נמצא בבורא, אנו מרגישים בזה טוב, אם זה לא נמצא בבורא, אנו מרגישים בזה רע. האגו שלנו נבנה בהתאם לאיך שזה מופיע בבורא. כלומר, האגו שלנו הוא דבר חשוב מאוד, אנחנו יכולים לאתר בו דברים שנמצאים בבורא, או לא נמצאים בבורא.

קצת חופרים פנימה בדברים וכבר מרגישים שפתאום מתחילים ללכת לאיבוד. הוא אומר, שזה לא סתם שאדם מקבל משהו והוא מרגיש טוב, אלא מדוע אדם מרגיש דווקא בקבלה הזאת טוב? יכול להיות שבדרגה אחרת זה לא טוב. אלא מה הוא אומר: "ומכאן נפתח לנו פתח להבין מקור כללות התענוגים והיסורים הקבועים בעולמנו, כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית' ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו," כלומר, זה יהיה כדבר המיוחד, הטוב. "משום שטבענו קרוב לשורשינו מת'." מה שאנו מקבלים ממנו בצורה ישירה, כלומר מה שאצלו זה גם אצלנו, זה נעים, טעים וטוב. "וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה" כלומר, או זה או זה. האם יש לנו משהו שאנחנו מקבלים ולא נמצא בו? ומה זה נקרא "לא בהמשכה ישירה", האם זה דרך מישהו או משהו? ומה זה חשוב, הרי הוא מפעיל את ההפעלה הזו עלינו, את ההשפעה הזו, לכן צריכים לברר.

אבל הוא אומר שני דברים, או שהאדם לא נמצא בו, או שזה בא לאדם ממנו בצורה לא ישירה.

"זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסובלם." ולכן הוא אומר "דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה אם לא להשגת המנוחה, והיה זה, מפני שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה ח"ו נוהגת בו כלל, ולפיכך תהיה זו גם כן נגד טבענו ושנואה לנו."

שאלה: בבסיס אנחנו רצון לקבל.

הרצון לקבל לא חשוב, אנו לא יודעים מה זה רצון לקבל, אלא רק דבר אחד, החוק הוא פשוט, אם זה נמצא בו ובא אלינו זה טוב, אם זה נמצא בו ובא אלינו בצורה ישירה זה עוד יותר טוב, אם זה נמצא בו ובא אלינו בצורה בלתי ישירה זה רע, אם זה לא נמצא בו ובא אלינו זה רע, אלה התנאים.

כלומר, הוא סידר לנו הרגשה טובה או רעה בצורה כזאת. הוא ברא רצון לקבל, ברא את הנברא, ונתן בתוך הנברא כאלו הבחנות במכוּון. אם הנברא מקבל ישר ממנו הוא מרגיש טוב, אם הוא לא מקבל בצורה ישירה ממנו הוא מרגיש רע.

הוא היה יכול לבנות אותנו בצורה אחרת, אבל הוא בנה אותנו בצורה כזאת, לכן האגו שלנו מגיב כך, כי כך הוא נבנה.

שאלה: אני מקבל, אני מרגיש טוב. איך זה מסתדר עם המשפט שהוא אומר " משום שטבענו קרוב לשורשינו". אם כל מה שיש בו יש בנו, ואני נהנה מקבלה, איך זה מסתדר, כי בו אין רצון לקבל?

האדם מקבל בתוך הרצון לקבל את מה שבא ממנו.

"טבענו קרוב לשורשינו", זה שאנחנו מקבלים בצורה ישירה ממנו. מה שאצלו רצון להשפיע, בצורה כזאת בהעתקה ממנו, יוצא לנו ברצון לקבל.

החומר הפוך מהבורא. הצורה שבחומר כשהאדם מקבל, היא באה בצורה ישירה מהבורא, קרובה ממנו. אדם בצורה הטבעית רוצה ליהנות מהדברים שנמצאים בו.

שאלה: מה עושים עם זה?

על ידי זה שאנו מדברים כעת על הטבע שלנו, שאין דבר בכל המציאות חוץ מבורא ונברא, יש הוא ואני, מתוך זה האדם מברר מי הוא, ומה קורה לו, ואיך הוא יכול להגיע למצב טוב יותר. מה יש לאדם לעשות בחיים? ליהנות. ומטרת הבריאה גם היא להיטיב, ליהנות, זה מה שאנו משתדלים לברר כאן.

שאלה: איך אנו יכולים להשתמש בקונגרס כדי לברר את הסוגיה הזו טוב יותר?

רואים עד כמה הדברים האלה אינם פשוטים. האמת שחסר לנו בירור הקשר בינינו, כי עם הבורא אנו לא יכולים לברר דבר, אין לנו גישה לבעל הבית, בעל הבית נסתר מאיתנו מאחורי כל האנושות. אם נתייחס לאנושות כמו שהוא מתייחס לאנושות בגרם אחד, נרגיש אותו בגרם האחד הזה, אם נתייחס לאנושות כמוהו בשני גרם, נגלה אותו בשני גרם, זה הכול.

השדה המשותף בינינו שאנו שותפים, זה בכל הכלי הכללי שנקרא "אדם" או "מערכת הנשמות". אנו מרגישים את עצמנו מחוץ לכלי הזה, והבורא נמצא מחוץ לכלי הזה. הוא ברא אותם ורוצה למלא אותם, ואם אנו רוצים להיות שותפים איתו, עלינו לגרום שכולם יתחברו יחד, שיהיו כלים שהבורא יוכל למלא אותם. לכן יש לעשות, ואז אנו והבורא נהיה כשני שותפים,זה מה שהוא נתן לנו לעשות.

אם נתקן את האדם, את הנשמה הכללית, כך ניתן לו אפשרות למלא אותו, זו עבודה מאוד ברורה ופשוטה. מה שאנו משתדלים לעשות בקונגרס, זה שכל אחד ואחד ירגיש שכלפי אותם אנשים שבאים, וכלפי אותם אנשים שמשתתפים איתנו ונמצאים בכל רחבי העולם ואינם מסוגלים לבוא, אנחנו מתחברים יחד, ומתחברים גם עם על האנושות. אם האנושות רוצה או לא רוצה אנחנו מחוברים, אנו נמצאים כבר בעידן הגלובלי. לכן אנו מתחברים עם כולם כדי להגיע מהר ככל האפשר לחיבור כזה, שהבורא יוכל לפי השתוות הצורה למלא אותנו, להתגלות בנו בכולנו יחד.

ואפילו אם אנו מתקרבים במקצת לעניין הזה, מיד נעלמות כל הבעיות של המשבר בכל האופנים שלו שהתגלו, ועדיין לא כולם התגלו. התגלה משבר בחינוך, במשפחה, בסמים, בייאוש, במדע, בכלכלה, בכספים, באקלים, וזה עוד לא הכול. יש עוד דברים בעולם שלנו שאנחנו נמצאים בהם עדיין, ואיכשהו פועלים. המשבר צריך עוד להעמיק בפנים, להיות יותר עמוק, יותר רחב, להראות לנו שהוא באמת גלובלי, שאין לנו לאן לברוח, ואז כולם ילכו מהמצב ויבקשו תיקון. ואנחנו רוצים לקדם אותם בדרך הטובה, שיבינו את זה מראש בלי מכות, וירצו להשתתף יחד כולם.

שאלה: יש בעיה במילה "חיבור", האם זו פעולה או תוצאה?

"חיבור" נקרא שכולנו רוצים להתחבר יחד כמו שמגלה לנו הטבע, החיים, שאנו כלולים וקשורים יחד. כל יום שאני מסתכל וקורא מאמרים או רואה הופעות של אנשים גדולים, כולם מדברים על החיבור ונגד מלחמה, כי מבינים שכבר אין מה לעשות.

היום אי אפשר לעשות מלחמות. גם אם למישהו יש נשק גרעיני ולאחר אין, הוא לא יכול לעשות עם זה דבר, כי כולם קשורים יחד עד כדי כך שאין מה לעשות. היום אף אחד לא יכול לעשות כלום, וזה עוד יתגלה בימים הקרובים. רואים מה שהרוסים עשו עם הגרוזינים, ומי בסופו של דבר הפסיד.

היום לא יכולים לעשות דבר, רק לגלות שאנחנו גלובליים, תלויים זה בזה, ולכן צריכים להתחבר.

(סוף השיעור)