שיעור בוקר 29.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 647,

מאמר "מהו, אין ברכה במקום ריק, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמוד 657, מאמר "מהו, אין ברכה במקום ריק, בעבודה".

מהו, אין ברכה במקום ריק, בעבודה

תשמ"ח - מאמר ט"ו
1987/88 - מאמר 15

"הנה הזה"ק (תרומה דף ק"ע ובהסולם אות תקכ"ה) אומר, וזה לשונו, "שולחן זה העומד בבית המקדש, שהוא כדי שימצא בו מזון, ולהוציא ממנו מזון. על כן אפילו רגע אחד אינו צריך להמצא ריקם. שולחן האחר של הס"א, הוא שולחן של ריקנות, כי הברכה שלמעלה אינה נמצאת במקום גרוע וחסרון. זהו השולחן לפני הקב"ה, והשולחן שהאדם מברך עליו לפני הקב"ה, גם כן אינו צריך להיות ריקם, כי אין ברכה במקום ריקם".

ויש להבין, מהי הסיבה שאין הברכה יכולה להיות במקום ריק. ומהו הפירוש בעבודת הקודש, שהאדם הרוצה לקבל ברכה מהקב"ה, אז האדם צריך להשתדל שיהיה לו משהו, שרק באופן כזה הקב"ה יכול לתת לו ברכה.

ידוע מה שאמרו חז"ל, "אין ארור מתדבק בברוך", שמסיבה זו לא רצה אברהם לקחת את בתו של אליעזר עבד אברהם. לכן כשאדם מתפלל לה', שיתן לו מה שהוא דורש ממנו, וכשהאדם מתפלל תפלה אמיתית מעומק הלב, בטח שהאדם מרגיש שהוא בחסרון, ומרגיש שהוא בבחינת חסרון יותר מכל העולם, אחרת, אם יש עוד אנשים, שהוא, גם להם חסר כמו שחסר לו, כבר לא נקרא זו, תפלה מעומק הלב, לפי הכלל, "צרת רבים חצי נחמה".

אל כן החסרון שלו כבר חסר משלימות החסרון, היות שהוא רק חצי חסרון, היות שחצי מה שחסר לו, הרבים משלימים לו. אם כן יש לו רק חצי כלי לקבל מילוי, החלק מה שהרבים לא יכולים לתת לו מסיבת שאין להם, לכן אין לו יותר מחצי צורך לקבל מילוי.

לכן התפלה, שהאדם מבקש מה' שימלא לו משאלות לבו, צריכה להיות מעומק הלב, שפירושו, היות שהלב נקרא, רצון, אם כן אם אין הרצון נוגע לעומק הלב, מטעם שאין לו הצורך האמיתי שיקבל מילוי, כנ"ל, לכן אין תפלתו מתקבלת.

לכן מוכרח האדם לראות שהוא יותר גרוע מכל העולם, וממילא ענין, "צרת רבים חצי נחמה", לא שייך לומר אצלו, כי הוא יותר גרוע מהכלל, כידוע שענין סיפוק בחיים, אינו שייך לומר דוקא בזמן שחסר לו דברים מה שיש לאחרים, ואין לו. אלא יכול להיות שיש להאדם יותר פרנסה מאחרים, ויש לו אפילו יותר דברים חשובים מהסביבה שלו, מכל מקום יכול להיות שאין לו סיפוק מזה.

וזה יותר מורגש אצל נשים, שאם חסר להן משהו, אפילו שיש להן הרבה דברים יותר מהחברות שלה, אם היא מרגשת שחסר לה, היא יכולה לומר "טוב לי מותי מחיי", ואינה יכולה להתנחם בזה שיש לה דברים יותר משל חברותיה. אלא אם החסרון נוגע לה להלב, היא אומרת שהיא מרגשת יותר אומללה מכל העולם.

והטעם הוא, כי בזמן שהאדם מרגיש חסרון אמיתי, לא יכול להתנחם מזה שדבר זה חסר גם להרבים. כי ההרגש היסורים, שסובלים מאי מילוי הרצון, זה קובע, שזה לפעמים יכול להביא את האדם להיות מאבד עצמו לדעת, ורק זה נקרא, חסרון אמיתי.

וכאן בעבודה, אם הוא רואה שיש מישהו שהוא דומה אליו בבחינת החסרון לרוחניות, כבר הוא יכול לקבל מילוי מבחינת, "צרת רבים חצי נחמה". ומשום זה הוא יכול לבוא לידי יאוש, כי הוא משלים עם המצב, היות שאומר אז, שהדבר הזו, מה שהוא מבין שחסר לו, אי אפשר להשיג, כי לאחר כמה נסיונות, שהוא התחיל בעבודה ולא הלך לו, תיכף מחליט שזה קשה וזה לא בשבילו. והסיבה שהוא מחליט תיכף, הוא מסיבה שהרצון להדבר נחלש אצלו, מסיבת שקבל מילוי על חצי חסרון מבחינת "צרת רבים חצי נחמה".

וזה דומה לאדם שנאבד לו איזה חפץ, והוא מחפש אותו. יש כלל, כמה זמן הוא צריך לתת בכדי לחפש את החפץ. תשובה, זה תלוי בערך החפץ. אם החפץ שוה הרבה, הוא נותן הרבה זמן בכדי לחפש אותו, ואם פחות, הוא נותן פחות.

כמו כן כאן בעבודה, אם ענין לעבוד בעמ"נ להשפיע חשוב לו הרבה, הוא לא מתייאש על המקום, אלא הוא תמיד הולך ומחפש דרכים איך להגיע לזה. מה שאין כן כשהוא רואה שיש עוד אנשים שלא עוסקים בתו"מ על הכוונה בכדי להגיע לשמה, אלא שמסתפקים בזה שמקיימים את התו"מ, כמו שהרמב"ם אומר, שלא לכולם מגלין את הסוד שצריכים לעבוד לשמה, והם מרגישים שבזה שמקיימים את התו"מ כמו שחינכו אותם בתחילה, הם מאושרים בזה, ואין הם הולכים לחפש דרכים אחרות, וזהו הטוב שלהם.

וזוהי הסיבה שאפילו שקבלו איזו התעוררות, שיש לחפש את הכוונה האמיתית של תו"מ, אבל הרצון הזה שלא כל כך חשוב בעיניהם, לכן חיפשו כמה פעמים למצוא את הדרך, איך ללכת בדרך של השפעה, והיות שזה לא מוצאין בקלות, וחסרון אמיתי אין להם, לכן מתחילים ללכת בדרך של לשמה, ואח"כ עוזבים את זה והולכים אחרי הרבים.

אולם יש להבין את לשון הרמב"ם ז"ל, במה שאומר, "עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט". ויש להבין, מהו הפירוש שאומר, שמגלין להם רז זה. כלומר, איזה סוד מגלין להם, בזה שאומרים להם שצריכים לעבוד לשמה. וכי מי לא יודע שצריכים לעבוד את הבורא, כמו שכתוב, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך".

וזה אנו אומרים ד' פעמים ביום, היינו קריאת שמע דקרבנות, קריאת שמע דיוצר אור, קריאת שמע דערבית, וקריאת שמע שעל המיטה. ואפילו קטנים אומרים את הקריאת שמע. אם כן כל אחד יודע שצריכים לעבוד לשם שמים, אם כן איזה סוד מגלין להם עתה, מה שלא היה צריך לגלות להם מטרם, "שיתרבו דעתן ויתחכמו חכמה יתירה".

וגם יש להבין, מהו השיעור של, יתרבו דעתן, איך מודדים את הדעת שלהם, בכדי שנדע שעתה כבר יכולים לגלות להם את הסוד של לשמה, מה שאין כן לפני זה. וגם מהו הלשון, "ויתחכמו חכמה יתירה". ויש להבין מהו, חכמה, ומהו, חכמה יתירה.

ויש לפרש, שחכמה ודעת הוא מה שקבלו מצד המלמדין בתחילת למוד, שהדריכו אותם בשלא לשמה. כלומר בזה שהם יאמינו בה' ובאמונת חכמים, הם יזכו לקבל שכר, ואם לא, הם יקבלו עונש. נמצא, שמבינים שע"י זה שנקיים את התו"מ, ונאהב את ה' "בכל לבבך", הוא יתן לנו שכר, כלומר שהשכר יהיה, שנקבל תמורה עבור זה שאנו מקיימים את כל מה שצוה לנו. זאת אומרת, בכדי שלא יהיה בחינת בושה בעת קבלת התענוג, לכן נתן לנו מצות לקיים, והוא משלם לנו עבור היגיעה. ובזה לא יקבלו משהו בחנם, אלא תשלום על היגיעה מה שאנו עובדים בשבילו. וממילא לא יהיה ענין של בושה.

ובהאמור נבין, מה זה דעת וחכמה. זה שקבלו בתחילת לימודם, שהם לא היו יכולים להבין יותר, אלא לשכר המקובל בכלים דאהבה עצמית. זאת אומרת, בדבר שאינו לתועלת עצמו, לא היה להם עוד חכמה ודעת להבין שכדאי לעשות משהו, היות שלא ראו מה שהרצון לקבל לעצמו ירויח מזה. אבל הם הבינו, שכדאי לקיים תו"מ, משום שתהיה להם חכמה, להאמין בזה שיקבלו שכר, והוא החכמה והדעת שהשיגו, שכדאי לקיים תו"מ בשביל תועלת עצמו.

נמצא לפי זה, חכמה יתירה הוא, שהם יכולים להבין, בזה שקבלו דעת להבין דבר נוסף, שזה נקרא, "עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה". כלומר שהם מבינים עכשיו שכדאי לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם. מה שאין כן לפני זה עוד היו בחסרון חכמה ודעת, להבין שיש אפשרות שלא לעבוד שלא לתועלת עצמו.

ובהאמור יוצא, זה שאסור לגלות את הסוד של לשמה בתחילת לימודם, אין הפירוש שאסור, אלא שאי אפשר, מטעם שלא היה להם דעת להבין זה. אם כן מוכרחים לתת להם סיבה שבשבילה יהיה כדאי לעבוד.

לכן, "כשתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה", אז הם מסוגלים לשמוע סוד מה שהיה אסור לומר להם מקודם לכן. כלומר אפילו שהיו אומרים להם, שהעבודה אמיתית היא עבודה דלהשפיע, אבל היה נשאר אצלם בבחינת סוד, מסיבת שלא היתה שום אפשרות להבין דבר כזה.

אלא, "אחר שתרבה דעתן, מגלין להם סוד זה לאט לאט". פירוש, לאט לאט, הם מתחילים להבין שכדאי לעבוד לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמו. ולכן יש לפרש, עד שתרבה דעתם, הכוונה על דעת תורה, שהיא ההפך מדעת בעל בתים, שדעת בעל בתים הוא, לעבוד שכל הרווחים יכנסו לתחת רשותו, כלומר שהוא רוצה להיות בעל הבית על כל המעשים שהוא עושה, כלומר לעבוד הכל לתועלת עצמו.

וההפוך הוא דעת תורה, כמו שאמרו חז"ל, "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", שפירשנו, שהכוונה היא שצריך להמית את עצמיותו, שהוא הרצון לקבל לעצמו, אלא להידבק בו יתברך, שפירשו חז"ל, "הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום". כלומר שהאדם צריך להגיע לדרגת ביטול הרצון לאהבה עצמית, וכל מגמתו היא לאהבת ה', כלומר כל מה שהוא עושה, שיהא כוונתו רק להשפיע.

וזה שכתוב, "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה", שכבר מסוגלים לשמוע את הסוד של עבודה דלהשפיע. וכיון שהם יכולים להבין, שעבודה זו היא עבודה אמיתית, מטעם היות שרוצה להיות עובד ה' ולא עובד את עצמו.

ועתה נבאר מה ששאלנו, איך אנו יודעין שכבר יש בהם חכמה יתירה, כנ"ל, במה שאמר, "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". וכפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, הידיעה הזו של דעת וחכמה בא להם מלמעלה, בבחינת אתערותא דלעילא. אבל איך אנו יודעים זה.

והתשובה היא, היות שאלו אנשים, שקבלו התעוררות מלמעלה, כנ"ל, אין הם יכולים לחיות בשלוה, אלא מחפשים ממקום למקום, למצוא את מי שהוא שתהיה לו היכולת להדריך אותם איך להגיע לעבודה דלהשפיע. ומזה שהם מחפשים דרך איך ללכת קדימה, ואין להם סיפוק מהעבודה הרגילה שלהם, זהו סימן שהוא קיבל דעת והתעוררות מלמעלה. לאדם הזה, שיגידו לו שיש ענין שצריכים לעבוד לתועלת ה', הוא יכול להבין את הסוד הזה, היות שיש לו כבר בחינת, עד שתרבה דעתן. לכן היות שיש לו דעת להבין, כבר אין זה סוד, כי סוד נקרא, כל זמן שלא יודעים, מה שאין כן כשיודעים.

אבל הרמב"ם ז"ל אומר, "ומגלין להם רז זה מעט מעט". צריכים לפרש, שלא בפעם אחד יכולים להבין, שעיקר העבודה היא לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא שיש ירידות ועליות בהבנה זו, היות שהעבודה זו היא נגד הטבע. לכן פעם האדם מבין שצריכים לעבוד רק לשמה, ואח"כ מתגבר עליו הגוף וטוען, שצריכים לעבוד לתועלת עצמו ולא לתועלת ה', וזה נקרא, מעט מעט. זאת אומרת, הידיעה הזאת, שידע אחת ולתמיד, זה לא בא בפעם אחת, אלא בזה אחר זה.

ובכדי לזכות לעבוד בלהשפיע, אין האדם מסוגל בכוחות עצמו להגיע לזה, אלא לזה צריכים עזרה מה'. ועל זה אמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". פירוש, מי שרוצה לטהר עצמו מכלי קבלה ולעבוד בלהשפיע, הוא מקבל סיוע מה'. אולם זה שמבקש עזרה מה', התפלה שלו צריכה להיות מעומק הלב. כלומר שהחסרון שהוא מרגיש, שאינו יכול לעשות משהו לתועלת ה' אלא רק לתועלת עצמו, זהו הרצון של כל הלב, ואין לו שום צורך שהקב"ה יעזור לו, רק על זה, היות שהוא מרגיש שאם אין הוא יכול לעבוד לתועלת ה', רק לתועלת עצמו, אין זה נקרא אצלו, חיים.

ובהרגשה כזו הוא מרגיש שהוא האיש הגרוע והשפל שבעולם. וזהו כנ"ל, הגם שהוא רואה שיש אנשים בעולם שמכבדים אותם, מטעם שיש להם הרבה תורה והרבה מעשים טובים, אף על פי שהוא לא רואה שהם עוסקים לשמה, אבל הם לא מרגישים בעצמם שום חסרון, לכן הוא יכול לומר להקב"ה, שהוא צריך לעזור לו שיגיע לשמה, מטעם שהוא היותר גרוע בעולם.

והסיבה שהוא צריך להרגיש שמצבו הוא יותר רע, והוא מרגיש יותר יסורים מכל העולם, אחרת אין לו כלי שלימה שה' ימלא אותה, שזה נקרא, עומק הלב. היות שהבורא הוא שלם, לכן כשמשפיע לאדם בתוך הכלי שלו, גם הכלי צריכה להיות שלימה, כלומר רצון שלם, ואין שם מעורב רצון אחר.

אי לזאת, בזמן שהאדם רואה שיש עוד אנשים שאינם עוסקים לשמה, ומכל מקום אין הם מרגישים שהם נמצאים במצב שכל כך רע להם, וצרת רבים היא חצי נחמה, אם כן הם משלימים לו חצי חסרון עם המילוי שלהם, אם כן אין הוא נצרך להבורא שיעזור לו רק על חצי חסרון. נמצא, שאין לו רק חצי כלי. והקב"ה נותן את המילוי שלו על כלי שלם, כלומר על חסרון שלם.

לכן בו בעת שהוא רואה שיש אנשים, שיש להם פחות חיים מכפי שיש לו, והוא רואה שיכולים לחיות, אף על פי שאין להם כל כך צורך בעבודה דלהשפיע, וממילא הוא לא יותר גרוע מהם, לכן החסרון שלו נתמלא ע"י הרבים.

מה שאין כן אם הוא רואה שהוא יותר גרוע מהם, בזה שהוא לא יכול לרמות את עצמו ולומר, שעושה משהו לטובת הבורא, נמצא, שרק אז הוא לא יכול לקבל איזו סיוע מהרבים, לכן מרגיש שיש לו חסרון אמיתי, כלומר שיש לו יותר יסורים מכל הכלל, בזה שאין לו כח לעבוד בעמ"נ להשפיע.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות פרק א'), וזה לשונו, "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס".

שיש לפרש, בעת שאתם הולכים להתפלל שה' ימלא את רצונכם, שלא יהיה רצונכם לקבל פרס, היינו חצי מילוי, שאתם מתפללים שימלא לכם רק חצי חסרון, מטעם שחצי חסרון כבר נתמלא ע"י הרבים, מבחינת "צרת רבים חצי נחמה", כנ"ל, היות שהוא לא מרגיש שמצבו יותר גרוע מכל העולם.

מה שאין כן כשהוא רואה שמצבו הוא יותר גרוע מכל העולם, אין הוא מקבל מהרבים שום מילוי. וממילא כשהוא מתפלל שה' ימלא את רצונו, יש לו כלי שלם עם חסרון. מה שאין כן כשהוא מקבל פרס מהרבים, ופרס הוא מלשון, "פרס בשחרית ופרס בין הערביים".

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, אם אין הברכה שורה על מקום ריקם. וזהו מטעם, שאין ארור מתדבק בברוך. ומשום זה אין הוא יכול לקבל מילוי על התפלה שלו, כי אין הברכה יכולה לבוא למקום קללה, כנ"ל בדברי הזה"ק. ולפי מה שהסברנו, אין התפלה נקראת תפלה אמיתית, אלא אם כן שהוא מרגיש שהוא האדם היותר גרוע בעולם, ושאין עוד מי בעולם שיסבול כל כך יסורים מן הרע שיש בו, כמוהו. נמצא, שהוא נקרא, ארור, ואיך הוא יכול לקבל מילוי על חסרונו, הלא, "אין ברוך מתדבק בארור".

והתשובה היא, כי ענין ארור נבחן לבחינת ההפוך מהקדושה, שקדושה היא ברכה וחיים, וחסרון אין שם שום דבר שיהיה שם קצת חיים, כי לעני אין שום דבר שיוכל ממנו לקבל חיים, כמו שאמרו חז"ל, "עני חשוב כמת". ולכן אמרו בזה"ק, ששולחן שהאדם מברך עליו לפני הקב"ה, גם כן אינו צריך להיות ריקם, כי אין ברכה במקום ריקם.

אולם בשעה שהאדם עושה חשבון לעצמו, אם באמת הוא כמו שהוא מרגיש, שזה שהוא לא יכול לעשות שום דבר לשם שמים, זהו באמת מצב של רע ושפלות, שאין יכול להיות גרוע ממנו, נשאלת השאלה, מה המעלה שיש בו, שהוא זכה לראות האמת והאחרים לא זכו, אלא שהם חושבים שהם שלימים.

והגם שגם הם מרגישים שעדיין אין להם השלימות האמיתית, מכל מקום הם מרגישים עצמם שהם עומדים למעלה מהכלל, היות שהם בני תורה ועבודה, אלא שחסר להם קצת יותר כמות. אבל באיכות, הגם שהם מבינים שיש להוסיף, אבל לא נורא, יש אנשים יותר גרועים, אלא מאמינים שתמיד יש מה להוסיף, אבל יכולים לחיות גם בלי הוספה על מה שיש להם.

ומדוע האדם הזה מרגיש, שבאמת אין לו שום דבר. מי גילה לו הסוד הזה, שצריכים ללכת לשמה, והוא עדיין רחוק מזה. לכן יש לו יסורים, ומרגיש עצמו לעני, שאין לו כל, והרבה פעמים בא לו גם כן מחשבות, שטוב לי מותי מחיי.

הלא הוא רואה, שאינו יותר טוב משאר אנשים. אם כן מהי הסיבה שהוא זכה לראות את האמת. והוא אומר, שבטח הידיעה זו באה לו מלמעלה ולא מכוחות עצמו. אם כן הוא רואה עכשיו, שהקב"ה כן מתחשב עמו יותר מאחרים. נמצא, על דבר זה, שגילה לו מלמעלה דבר אמת, שזהו מה שאומר הרמב"ם ז"ל, שאין מגלין רז זה, אלא עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה.

והאדם רואה עכשיו, שגילה לו מן השמים את הסוד, שצריכים לעבוד לשמה. ועל זה הוא מתפלל עתה, שה' יקרב אותו, ויתן לו את הסיוע, כמו שאמרן חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". זאת אומרת, שכבר יש לו משהו, שהוא לא נקרא שיש לו שולחן ריק. כי זה שהוא בא לטהר, כלומר הידיעה הזאת שהוא מרגיש את הצורך לעבודה דלשמה, זה עצמו נקרא, ברכה, כלומר שזכה לבחינת ידיעת אמת.

ועל זה, כלומר על הידיעה זו, האדם צריך לתת תודה להקב"ה. וזה נקרא, ברכה, שעל זה יכולה לבוא ברכה מלמעלה, שזה לא דבר ריק, מה שהאדם זכה לידיעה, שצריכים ללכת בדרך של השפעה. זאת אומרת, שזה שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, אין הוא מרגיש זה למותרות, היינו לדבר הוספה על העבודה, אלא שהוא מרגיש זה לעיקר, כלומר שעיקר עבודת האדם, שניתן תורה ומצות לצרף בהם את ישראל. ובצירוף זה הוא לא רואה שיש לו משהו התקדמות, אלא להיפך, כל פעם הוא רואה איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע, אלא שהוא רואה, שעכשיו הוא שקוע יותר באהבה עצמית.

ובהאמור יוצא, שיש לו עכשיו בהתפלה שלו דבר חיים שקבל מלמעלה, שעל זה הוא צריך לתת תודה להקב"ה. וזה נקרא, שכבר יש לו ברכה, ויש כבר הברכה עליונה על מה לשרות, וכבר לא נקרא, שזה דבר ריק. ועל זה אפשר לומר, "עבדו ה' בשמחה".

ומתעוררת השאלה, איך אפשר להיות בשמחה, בזמן שהאדם צריך לתת תפלה מעומק הלב, שפירושו, שאין לו כלום, ואיך אפשר להיות בשמחה. התשובה היא כנ"ל, אם הוא מאמין, שזה שהוא מתפלל להקב"ה, שיקרב אותו, שיזכה לעבוד לשם שמים, ושזה עיקר עבודת האדם, וקבל זה מלמעלה, הידיעה הזאת היא יכולה לתת אפשרות להיות בשמחה, שזכה להבין את האמת מה שחסר לו, ועל מה להתפלל.

ובהאמור אנו רואים, שהאדם צריך לקבל חיים מן ההווה, כלומר ממה שיש לו עכשיו. שזה נקרא, שהשולחן שהאדם מברך עליו לפני הקב"ה, הוא לא ריקם, כנ"ל בדברי הזה"ק. כלומר שיש לו ממה לקבל חיים, כמו שכתוב, חיים וברכה. ומה שהוא מבקש, הוא, שרוצה לקבל ולהנות מהעתיד. כלומר האדם מקבל חיים מן הדבר שיש לו עכשיו לשמוח, וזה נקרא, שהוא חי מההווה.

זאת אומרת, מתי יכולים לומר, שיש לו פרנסה מן ההווה, אם הוא יודע להעריך זה שה' נתן לו הידיעה של אמת, אז הוא רואה שהקב"ה כן מתחשב עמו, ומשגיח עליו שילך בדרך האמת, ואם הוא יכול להאמין בזה, ממילא יש לו פרנסה, שמפרנס עצמו מזה שיש לו חיים. ושיעור האמונה, בזה האדם יכול לראות לפי גודל התודה שהוא נותן להבורא על זה. זאת אומרת, אם הוא לא יכול לתת תודה לה' על החסרון מה שהקב"ה מראה לו, זה תלוי בחסרון אמונה, שהקב"ה הוא משגיח עליו בהשגחה פרטית.

ואל תשאל, אם הוא בשמחה ומאמין שה' הדריכו בהשגחה פרטית, אם כן בשביל מה עליו להתפלל לה'. ועוד יותר קשה, אם הוא נותן תודה לה' על החסרון, איך אפשר להתפלל אח"כ מעומק הלב, ולומר, שהוא האיש שסובל יותר יסורים מזה שהוא מרוחק מה', הלא אחד סותר את השני, אם יש לו שמחה בהווה ומקבל מזה חיים, מה יש לו לבקש על העתיד, שהקב"ה ימלא משאלותיו.

והתשובה היא, שאנו אומרים, שזה שהאדם הוא בשמחה, הוא נובע שהגיע לדעת את האמת, שבדרך להשפיע, שהיא עיקר העבודה שלנו, הוא עוד לא התחיל. לכן כואב לו מזה שהוא מרוחק. ואם הוא לא מרגיש יסורים מזה שהוא מרוחק מה', והוא עדיין שקוע באהבה עצמית, איזה אמת הוא זה, שנוכל לומר תודה לה' על זה שגילה לו את האמת, שהוא נמצא בשאול תחתית, מקום הקליפות והס"א. וע"י הידיעה זו, הקב"ה מציל אותו ממות.

ואם הוא מסכים להישאר במצב של פרוד מה', ומקבל מזה סיפוק, אם כן הוא נמצא עדיין במצב של, "רז וסוד", ששלא לשמה, נקרא, סם המות. הלא הוא רוצה להישאר במצב הזה. נמצא, שגם התודה שנותן לה', הוא גם כן אינו אמת, היות שעוד לא יודע את הסוד הזה, שרשעים בחייהם נקראים מתים, משום שהם נמצאים בפירוד מהחיי החיים, ורוצים להישאר בשלא לשמה.

אלא דוקא בשיעור הזה שמבקש על העתיד, שהקב"ה יוציא אותו משליטת אהבה עצמית, שעתה ה' הודיע לו את הסוד, שעיקר עבודה היא לשמה, ומרגיש יסורים מזה, ורוצה שה' יעזור לו בהקדם האפשרי, אז שייך לומר שהוא בשמחה מזה שהקב"ה גילה לו את האמת. לכן יש כאן להבין את שני הפכים בנושא אחד, אלא אחד נמצא בהווה, שהוא שהגיע להכרת הרע, שממצב הזה מוכרחים לברוח. ומילוי של החסרון הוא בעתיד.

נמצא, ברכה בהתחלה, בזה שהגיע לידיעת האמת, שמזה הוא צריך לקבל שמחה בהווה, שזה נקרא, "עבדו ה' בשמחה", ויש ברכה אח"כ, היינו בעתיד שהוא יקבל את המילוי, שה' יתן לו את הסיוע, כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". וזהו הפירוש, שבזמן שהאדם הולך להתפלל, לא יהיה האדם בבחינת ארור, אלא שיהיה בבחינת ברוך.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל, "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל", (ברכות ל"ב).

כלומר שלפני התפלה הוא צריך לראות שלא יהיה כלי ריק, אלא שיש לו ברכה מזה שקבל מהקב"ה ידיעת האמת, שצריכים לעבוד לטובת הבורא ולא לתועלת עצמו. ונותן תודה להקב"ה על מה שנתן לו עכשיו לדעת, על מה להתפלל.

וזה שכתוב, "יסדר שבחו של הקב"ה". ולאיזה שבח הוא צריך לומר. התשובה היא, על זה שהקב"ה מגלה לו האמת מה שחסר לו, ושלא ירמה עצמו שהוא בסדר, כפי שהכלל חושבים, כנ"ל. אלא הקב"ה גילה לו, שחסר לו דבר עקרוני, שאם הוא יתפלל על זה, כלומר שאם ידע הצורך הגדול לדעת מה שחסר לו באמת, כמו שהוא מבין עכשיו, נמצא, שיש לו כלי שהבורא יכול למלאותו, היות שהוא נותן עתה תפלה מעומק הלב, שנקרא, כלי שלימה.

כי האדם צריך לדעת, שבאמת לא חסר שום דבר, רק שתהא יכולת לאדם לעשות הכל לשם שמים, משום שרק אז הוא יכול לקבל את הטוב והעונג, היות שהקב"ה ברא את העולם רק למטרה זו, שהיא להטיב לנבראיו.

ובאמור יש לפרש את דברי הזה"ק, במה שאומר, "שולחן האחר של הס"א, הוא שולחן של ריקנות". וכפי שהסברנו, בשולחן דקדושה, הנקרא בזה"ק, "והשולחן שהאדם מברך עליו לפני הקב"ה, אינו צריך להיות ריקם, כי אין ברכה במקום ריקם". והוא מטעם, שאין ארור מתדבק בברוך. והשולחן נקרא, מקום שעליו מקבלים את ברכת ה'. לכן קדושה נקראת, בזה שהוא מאמין שה' נתן לו הידיעה מה לבקש, כנ"ל, וזה ברכה גדולה, בזמן שיודעים את סיבת המחלה. מה שאין כן בס"א, כלומר שהאדם מבקש שה' ימלא את משאלותיו, וישלח לו ברכה, אבל אינו מאמין שה' נתן לו מקום להתפלל, זה ס"א. מה שאין כן קדושה."

שאלה: יש התפעלות עצומה, אני לא יודע איך תלמידי קבלה התקיימו לפני שנולדו המאמרים של רב"ש. אני מרגיש כל פעם מחדש איך הוא לוקח את הבהמה ונוטע בה רצון להיות אדם. אני בהודיה עצומה על כך.

בעניין החיסרון רב"ש מציין את המושג "צרת רבים חצי נחמה" וגם עונה על זה "בזמן שהאדם רואה שיש עוד אנשים שאינם עוסקים לשמה, ומכל מקום אין הם מרגישים שהם נמצאים במצב שכל כך רע להם, וצרת רבים היא חצי נחמה, אם כן הם משלימים לו חצי חסרון עם המילוי שלהם, אם כן אין הוא נצרך להבורא שיעזור לו רק על חצי חסרון. נמצא, שאין לו רק חצי כלי. והקב"ה נותן את המילוי שלו על כלי שלם, כלומר על חסרון שלם."

אנחנו נמצאים בכל טוב, יש עשירייה, יש את כל הקבוצה, את המאמר של רב"ש, אני מרגיש השלמה לחצי חיסרון, אני מרגיש שהכול טוב פה. אני מבין שזה מצב שצריך לעבור, כי רב"ש כותב עליו, השאלה איך אנחנו מזרזים את המצב הזה? איך המצב שיש את כל הטוב הזה, את כל התנאים, לא הופך עבורנו ל"צרת רבים", למילוי חצי הכלי ואי אפשר להגיע לתפילה?

אתה אומר שאנחנו נמצאים במצב שלא יכולה להיות בנו הרגשת החיסרון.

תלמיד: החיסרון השלם, שעליו הוא כותב.

כן, החיסרון השלם. למה?

תלמיד: כי אני מסתכל מסביב וזה מה שאני רואה, בטוח שאני לא רואה מדויק, אבל הוא כותב שהאדם מסתכל ורואה שהם מרגישים שנמצאים במצב שלא כל כך רע להם.

כן, אני מבין. אבל זה לא אותו החיסרון שאתה רוצה להרגיש.

תלמיד: לא, אבל המצב הזה כן ממלא אותי. יש לי עשירייה, אני נפגש איתם, אנחנו ביחד. אני אפילו רואה לפעמים שאני יותר טוב מהם, אני מצליח, והדבר הזה ממלא אותי. אני מבין שזה מצב שצריך לעבור בדרך, אבל איך לא להיתקע בו יותר מדי, איך לזרז אותו?

אתה לא מרגיש שאחרי כל זה נשארת לך ריקנות?

תלמיד: בדיוק.

לא מרגיש?

תלמיד: לא.

ואתה מחפש אותה?

תלמיד: אחרת לא תהיה תפילה שלמה.

יש לנו מה לענות לו?

שאלה: אני אמשיך את השאלה של החבר. לפי המאמר, אדם צריך להגיע למצב שהוא מרגיש שהוא הכי גרוע מכולם, ורק הוא במצב הזה.

כן.

תלמיד: אז אם אנחנו בחברה שבה אנחנו כל הזמן מדברים על גדלות, על שפע, אנחנו בעצם מזינים זה את זה בשלמות. בחסרונות אנחנו לא משתפים, אנחנו בעלי חסרונות כל אחד בפני עצמו, אז איך בתוך המצב הזה אדם יגיע להרגשה שהוא הכי גרוע מכל העולם?

כן.

שאלה: למדנו וכך חשבתי עד המאמר הזה, שאני מגיע עם חיסרון קטן מאוד לרוחניות ורק דרך סביבה, ההתכללות, ביטול כלפי החברים, אני מגיע לעוצמה הנדרשת כדי להעלות תפילה. לפי מה שרב"ש כותב פה, החיסרון שיש לחברים שלי, מכבה בי את החיסרון לרוחניות.

טוב. אז מה עושים?

שאלה: רב"ש נותן פה פתרון, רק השאלה איך מגיעים אליו. הוא כותב "שבטח הידיעה זו באה לו מלמעלה ולא מכוחות עצמו".

איזו ידיעה?

תלמיד: שהוא לא עובד לשמה, שאין לו אמונה, זו החכמה היתרה שעליה מדבר הרמב"ם. זאת אומרת, כל עוד הבורא לא מתגלה לאדם בלב ונותן לו את ההרגשה שאין לו קשר עם הבורא באמת, הוא לא מתפלל אליו אף פעם.

כן.

תלמיד: אז זה הפתרון היחיד והוא מגיע מלמעלה. הרמב"ם אומר שצריך להתרבות חכמה יתרה וזה לא תלוי בנו, מגדלים בנו את החכמה הזאת. אז אנחנו רוצים לפי המאמר הזה לשאוף להיות חכמים יותר, שיתנו לנו את החכמה הזאת, אבל זה לא תלוי בנו.

אם כך מה עושים?

תלמי: אני חושב שהבעיה העיקרית היא שמנסים להבין בכלים של דעת את מה שצריך להיות בכלים של אמונה וזה לא יכול להסתייע. צריכים להבין שצריכים לעבור את זה, אי אפשר בכלים של דעת להשיג דברים של אמונה.

אתה אומר משהו. ומה עושים?

שאלה: יש פה קפיצה ממצב שעליו רב"ש כותב "והגם שגם הם מרגישים שעדיין אין להם השלימות האמתית, מכל מקום הם מרגישים עצמם שהם עומדים למעלה מהכלל, היות שהם בני תורה ועבודה, אלא שחסר להם קצת יותר כמות. אבל באיכות, הגם שהם מבינים שיש להוסיף, אבל לא נורא, יש אנשים יותר גרועים, אלא מאמינים שתמיד יש מה להוסיף, אבל יכולים לחיות גם בלי הוספה על מה שיש להם." זה המצב, אפשר לחיות כך.

ואז יש קפיצה "ומדוע האדם הזה מרגיש, שבאמת אין לו שום דבר. מי גילה לו הסוד הזה, שצריכים ללכת לשמה, והוא עדיין רחוק מזה. לכן יש לו ייסורים, ומרגיש עצמו לעני, שאין לו כל כך." יש קפיצה ממצב שאפשר לחיות בו, למצב ש"טוב לי מותי מחיי". יש פה פער רגשי עצום, וברור שהבורא משלים ונותן לאדם את הסיבוב הזה.

איך אנחנו יכולים לזרז ולעבור ממצב שטוב לנו כקבוצת מקובלים, אנחנו לומדים עם מקובל, עושים מה שצריך, למצב של"טוב לי מותי מחיי"? מה צריך, איזה טריגר צריך להיכנס?

צריך להיכנס כאן חשבון בין האדם לבורא, זה החשוב, כי אדם יכול כך להרגיע את עצמו עוד ועוד.

שאלה: בסוף התהליך שאנחנו עוברים בחברת המקובלים האדם מגיע למקום שבו הוא מגלה שהוא ארור, את הגילוי הזה ה' נותן לו, ועל זה רב"ש אומר שהוא צריך לתת על זה ברכה. איך אפשר לתת ברכה כשאתה מגלה בסוף התהליך שאתה ארור?

טוב. יש עוד מה להוסיף?

שאלה: אולי המצב שהחבר דיבר עליו הוא מקום ל"תפילה קודם תפילה". אם אני אסתכל על החברה, על החברים מסביבי, אני סוף סוף אראה שהם יותר גבוהים ממני, הם בשלמות, והבורא משחק איתי מפני שכל מה שאני רואה מחוץ לי בא מתוכי, ואז סוף סוף אגיע לחיסרון שלם מהקנאה שהם כל כך גבוהים ולי יש רק מזל להיות לידם ולהיות כמוהם.

מה ההבדל בין איפה שהם נמצאים לבין המקום שבו אתה נמצא?

תלמיד: הם בחיבור, הם באמונה, הם בשירות הבורא, והבורא נותן לי הזדמנות להיות לידם עד שאולי גם אני אבוא לשירות הבורא. אני רעב ממסירות הנפש שלהם, אני רוצה להיות כמו העשירייה שלי.

יפה.

שאלה: יש דוגמה יפה שרב"ש נותן פה. הוא כותב "וזה יותר מורגש אצל נשים, שאם חסר להן משהו, אפילו שיש להן הרבה דברים יותר מהחברות שלה, אם היא מרגשת שחסר לה, היא יכולה לומר "טוב לי מותי מחיי", ואינה יכולה להתנחם בזה שיש לה דברים יותר משל חברותיה. אלא אם החסרון נוגע לה להלב, היא אומרת שהיא מרגשת יותר אומללה מכל העולם." איך משיגים חיסרון כזה כמו של נשים?

מאיפה יש לנשים חיסרון שאין לגברים?

תלמיד: הוא כנראה נותן כאן דוגמה לפי הטבע.

אבל מאיפה לפי הטבע יש להן חיסרון כזה?

תלמיד: משורש המלכות, מהשורש העליון, שכך האישה בנויה.

רחם.

תלמיד: חסרה הרגשה כזאת.

הרגשה כזאת חסרה לאדם, והוא יכול להשלים אותה על ידי זה שמתחבר לבורא ומשתתף בלידה ובמילוי של הפרצוף הרוחני.

שאלה: אני רואה שמתברר מפה מה באמת צריכה להיות התפילה של האדם במהלך היום, שהוא חייב שהבורא ישלים בעדו וייתן לו את החיסרון השלם. כי אם לא יהיה לו חיסרון שלם, אז הוא בבחינת "מת". הוא לא יוכל לצאת מהמצב שלו, אף פעם לא תהיה לו תפילה שלמה, והוא מעצמו לא יכול להשיג את זה, הוא חייב שהבורא ייתן לו את זה. זו הרגשה שאיתה אתה יכול להסתובב כל היום, שחסר לך את הבורא שישלים בעדך.

כן, נכון.

שאלה: יש בכל המאמר דיבור על "אמת". האדם רוצה ללכת בדרך האמת, מגלים לו את האמת, אם יש לו חסרון אמיתי, ואחר כך הוא צריך לתת תודה או להיות בשמחה שהקדוש ברוך הוא מגלה לו את האמת. מה זה המצב הזה שהקדוש ברוך הוא מגלה לאדם את האמת? ואיך להיות בשמחה מזה שמגלים לו שהוא במצב כזה גרוע?

אמת כוללת את כל הכלים, גם כפי שכותבים, א', מ', ת', שאלו כל הכלים.

תלמיד: האדם הוא ייצור מתפתח, וכשהוא עובד, הוא רואה כל יום שהוא לא נמצא באמת, כי אמת זה משהו ששייך לעתיד, ובהווה הוא לא נמצא באמת. איך הוא יכול להיות בשמחה מזה שגילו לו את האמת כשהוא לא נמצא באמת?

כן, הוא נמצא בשמחה. כשגילו לו את זה, זה כשהוא כבר מבין שזה לפניו והבורא מוכן לזה, ורק האדם צריך עוד תקופה כדי להשלים את היגיעה.

תלמיד: הוא נותן לנו פה הסבר שכל ההשכלה או הערכה של האדם על המצב שלו, זה כשהוא משווה את עצמו לכלל, לאחרים, מה הוא רואה שאחרים עושים, מה יש להם, מה יש לו, ולפי זה הוא קובע את מצבו ויודע מה החיסרון שלו. אבל הוא יכול להיות בטוח שהוא לא נמצא במצב של אמת, אפילו לא אמת ביחס למה שיחשוב מחר.

זה שהוא לא נמצא בו זה כבר חלק מהאמת.

תלמיד: מאיפה הבטחון שמחר תתגלה לו אמת יותר גבוהה? איך הוא יכול לסמוך על עצמו?

הוא צריך להיות שמח בחלקו, הוא צריך להיות מאוד מאוד מרוצה מזה שיש לו חלק בעבודת ה'. והאמת שהוא לא כל כך חושב על העתיד, הוא נהנה מזה שגם היום הוא נמצא בהתקרבות לבורא.

תלמיד: מאיפה האדם מקבל ביטחון שהוא יקבל סיוע מלמעלה?

מזה שיש לו תפילה וקשר עם הבורא שמוכן לתת לו את כל מה שאדם זקוק כדי להגיע לסוף היגיעה.

שאלה: במאמר רב"ש מגלה בצורה שלמה חיסרון, שקודם האדם צריך לראות שהוא גרוע מכולם, וגם להודות לבורא שגילה לו את זה. האם הוא מגלה פה בצורה שלמה את הבקשה של הבורא? כי כתוב שהבקשה היא שהבורא יעזור לאדם ויקרב אותו אליו. האם זו הבקשה השלמה?

כנראה שבקשה שלמה תהיה בסוף הדרך, בתפילה האחרונה, הסופית, ומה שקורה עכשיו זה עדיין לא שלם. אבל אדם מרגיש שזה בדרך והוא חייב להתקדם, להתקרב בשביל הזה, וכך הוא מתקדם.

שאלה: מה זה "צרת רבים חצי נחמה"?

בפשטות, אם זה חיסרון שיש בכל אחד, אז גם באדם שיש לו את החיסרון הזה הוא מורגש כמשהו שהוא לא סוף העולם.

תלמיד: האם צרה היא חיסרון?

כן.

תלמיד: ולמה צרה של רבים היא רק חצי נחמה ולא נחמה שלמה?

כי כאן האדם יכול עוד לעשות משהו כדי לצאת מזה. הוא לא נמצא כבר בלחבר את החיסרון עם כולם, אלא יכול להיות שיש לו חופש בחירה, דעה משלו, ואז הוא יכול להשתדל כאן לקבוע משהו לבד.

תלמיד: איך לקבל נחמה מהבורא ולא מהסביבה?

מהבורא אנחנו לא רוצים לקבל נחמה, אלא להראות לו שאנחנו יכולים להשיג את הנחמה אך ורק בתנאי שהוא ימלא לנו את כל משאלות ליבנו.

שאלה: "צרת רבים חצי נחמה", נשמע שזה מרגיע את האדם.

זה חצי כזה שבא כדי להראות לאדם עד כמה יש לו עוד חצי.

תלמיד: אנחנו יודעים שאת החצי הזה שהאדם צריך לגלות, בדרך כלל הוא מקבל מדוגמאות מהחברה, מאנשים שנותנים דוגמה.

שזה עוד יותר גרוע, כי אז הוא רואה שיש את זה לכולם ולו אין.

תלמיד: אם הוא רואה שלהם יש ולו אין, זה יכול או לייאש אותו, או לדחוף אותו ולהגיד "אני גם רוצה".

כן.

תלמיד: כאן נשאלת השאלה מה עדיף, האם לקבל דוגמה, כוח והתפעלות מחברים שמתקשים בדרך ומדי פעם מצליחים להראות סימני חיים, או לקבל דוגמה מחברים שמתמידים, נחושים ומסורים בדרך? מה דוחף את האדם יותר?

זו העבודה שלו בעשירייה ויחס הבורא בדיוק אליו, לשורש נשמתו. זאת אומרת, אם אדם חייב להגיע לפתרון, אז הוא מגיע.

תלמיד: מה יביא את האדם מהר יותר לפתרון, האם להגדיל חברים שהם מסורים ומתמידים, או לראות חברים שקשה להם ומדי פעם הם מצליחים? איפה הדגש? אם יש דבר כזה.

יש מצבים שונים, גם לזה וגם לזה. אבל מה שחשוב לאדם זה להכניע את עצמו, להרכין את ראשו, וכך לפנות לבורא. הוא מוכן להיות האחרון מעשיריות, מאות, אלפים, מכל העולם, ואז הוא עוד יותר שמח להיות האחרון, כי העולם כביכול עומד עליו, והוא מחזיק את העולם ודוחף את כולם קדימה, לגמר תיקון, לאיחוד עם הבורא, ועל זה הוא מתפלל.

שאלה: הרב"ש כותב שברגע שהאדם מרגיש את הייסורים, אז יש לו את נקודת האמת שבה הוא מרגיש את המרחק מהבורא ויכול להתפלל ועל זה ולהיות שמח. באותה נקודה כשהאדם מרגיש את הייסורים, איך לבקש נכון על המתנה שהבורא נתן כאן, ולא שייקח את הייסורים האלה והם יהיו איזה מילוי ברצון לקבל, איזה מרגוע?

זה תלוי בכלים של האדם, עד כמה הוא קשור לסביבה ולבורא. האם הוא מסוגל לבחור משהו הפוך?

תלמיד: הוא מרגיש כרגע ייסורים, הוא נמצא בשלב לא הכי ברור בדרך, הוא יודע שצריך להיות עם העשירייה, אבל הוא עדיין לא מצליח למקד את הבקשה הנכונה. כאילו רע לו אז הוא רוצה שיהיה לו טוב עכשיו. מזה שהוא היה בא בדרך כלל לחברה הרגיש טוב, עכשיו לא מרגיש מזה טוב. יש פה נקודה שהבורא נותן לו מתנה ומכוון אותו אל הייסורים האלה. איך האדם משתמש נכון בייסורים שמרגיש?

הוא צריך להחליף את סוג הייסורים.

תלמיד: איך מחליפים את הייסורים האלה לייסורים שהרב"ש מדבר עליהם - שתהיה לי איזו שמחה שיש מולי אמת שעכשיו אני יכול לדרוש מהבורא ולהיות באמת - ברוך מדבק בברוך ולא להישאר ארור שמנסה להידבק בברוך?

על ידי מה הוא בוחר להיות ברוך?

תלמיד: על ידי מה מתהפכים הייסורים?

הייסורים מתהפכים אך ורק על ידי המאור המחזיר למוטב, אין כאן שום פתרון אחר. ומאיפה זה מגיע? מלמעלה. על ידי מה האדם מעורר את זה? על ידי היחס שלו עם החברים. אני לא בדיוק מבין איפה אתה רוצה לשים מכשול?

תלמיד: אני מנסה לראות איך אני עכשיו מממש את מה שהרב"ש אומר בסוף המאמר. שאני אישאר במצב שאני מבקש נכון שה' ימלא את משאלותיי, שאני אבקש נכון שאני לא אפול עוד פעם לסטרא אחרא אלא שאשאר בקדושה.

כן.

תלמיד: איך אני מבקש? הוא נתן לי מתנה לראות שיש ייסורים, שאני מרוחק מהעבודה הזאת, גילה לי את האמת. אני עכשיו אמור להיות בשמחה מהעבודה וזה הזמן להתפלל עכשיו.

כן.

תלמיד: בנקודה הזאת אני לפעמים מרגיש שאני נופל למצב שאני לא מבקש עכשיו על המצב שהרב"ש מסביר, אלא על זה שיהיו לי פחות ייסורים, שאני ארגיש טוב. איך לא להתבלבל במקום הזה של ההרגשה הטובה שהאדם רוצה בין לא ליפול מהקדושה, להישאר בקדושה, לבין להישאר בעבודה שהרב"ש אומר?

האם יש לך בהרגשה שלך בדיוק פער בין להיות בעל מנת להשפיע לבין בעל מנת לקבל?

תלמיד: אני מרגיש את המקום הזה, מתפתח. אני תמיד מרגיש שהוא כאילו נאבד כי אני רוצה את הטוב עוד פעם.

איך אתה יכול להחיות את הפער הזה ולעמוד עליו בקומה זקופה?

תלמיד: אומרים שרק על ידי העשירייה, רק על ידי החברה, הידבקות בהם שמהם אני אוכל לקבל עוד חיסרון.

ואיך להגיע לזה?

תלמיד: אתה כאילו עכשיו בחצי נחמה כי יש נחמת רבים, כולם עם איזה חיסרון ולא מצליחים לתת את הפוש האחרון ל-שמה האמיתי.

מה ההבדל בין חיסרון שהעשירייה מעוררת בך לבין חיסרון שאתה רוצה להגיע אליו?

תלמיד: ההבדל הוא בהרגשה. יש פער מאוד גדול בהרגשה של מה שאני מרגיש לעומת מה שאני אמור להרגיש. על זה אני תמיד מבקש שיצמצם את הפער הזה שאני אוכל לקבל מהם את הגדלות שלהם.

בסדר.

שאלה: אני דווקא מרגיש שיש כאן עניין של דבר והיפוכו, כי לפני כן היו לו טענות לבורא מפני שהוא הלך בדרך של שקר, אז יכול להיות שהוא חיפש מטרות אחרות, אבל עכשיו שהעשירייה מגלה לי את האמת, שהייתי בשליטה של כוח זר, אז אני מרגיש שדווקא הבורא התייחס אלי לכל אורך הדרך בצורה נכונה וטובה וזה מחזק את האמונה שלי שהבורא הוא כן טוב והוא כן יכול לענות, אם אני אבקש נכון ואלך בדרך הנכונה, וגילוי האמת הזה דווקא מעורר שמחה.

כן.

שאלה: איך אפשר להתקדם על דרך ההכנעה דווקא, איך זה לא גורם לעמוד במקום?

על דרך ההכנעה אתה לא יכול להתקדם, אלא אם אתה מקבל את כל התגובות מהבורא כהזדמנות לתגובה שלך ולהתקדמות.

תלמיד: איך אני מעורר עוד תגובות מהבורא אם לא על ידי הליכה קדימה, על ידי כך שאני רוצה ודורש?

על ידי התגובות על מה שאתה מרגיש ממנו.

תלמיד: אבל כדי להרגיש ממנו אני צריך לנסות לפרוץ קדימה, לא?

נאמר.

תלמיד: זה הפוך מהכנעה או שההכנעה באה אחרי זה?

לא, ההכנעה לא שייכת לא לזה ולא לזה. רק להשתדל להרגיש את תגובת הבורא ולהשתדל לעמוד נגדה.

תלמיד: מה זה אומר נגדה?

לענות לו.

תלמיד: איך אני יכול לייצב עוד יותר במדויק את הדבר הזה ביחס למה שאמרת קודם, לדחוף את כולם קדימה ולדאוג שהם יהיו קודם, איך זה מסתדר עם זה? זאת העבודה שעליה אני צריך להגיב או שעליה הבורא מגיב?

כן, שיהיה כך.

שאלה: אני מבין מהמאמר שיש שלב עקרוני בעבודה שבו האדם עובר מעבודה לא לשמה ל-לשמה. רב"ש מבטא זאת בכמה מילים, מגלים לו סוד זה, או רז זה, מגלים לו את האמת, דבר עקרוני. ואז מרגע שמגלים לו את זה, הוא כבר מרגיש בכל עצמותיו שהוא צריך לעבוד עבור הבורא ולא עבור עצמו, וכשזה קורה כבר הדרך סלולה, החיסרון כבר מוביל אותו הלאה והוא כבר לא יכול להירגע מזה שהוא בעשירייה וכל יום לומד וכולי.

ברור שהמצב הזה בא מלמעלה, אבל רב"ש אומר על זה "מעט מעט" כמו שהרמב"ם אומר, כל פעם נותנים לו עוד קצת הרגשה ואז לוקחים לו ויצר הרע מתגבר שוב וכולי.

האם על התהליך הזה של המעט מעט יש מה להוסיף? אנחנו כל יום באים, משתדלים וכן הלאה וכל פעם הבורא נותן לנו עוד קצת את ההרגשה הזו, עד שזה מצטבר לנקודת ההיפוך הזאת, אבל יש משהו להוסיף בדבר הזה?

מה שאתה רואה שאפשר בדרך.

תלמיד: כשההיפוך קורה האדם יודע, כפי שרב"ש אומר, יש לו חכמה יתרה ואז כבר הסוד התגלה לו, הוא כבר מרגיש את זה, אבל כמה זמן זה ייקח לא יודעים.

על שאלות כאלה מוותרים מראש.

תלמיד: האם מעבר לעבודה שאנחנו כבר רגילים ומשתדלים לעשות, יש משהו נוסף שאפשר ללמוד מהמאמר הזה?

כן, יש כאן בוודאי בפנים בין המצבים עוד הרבה שאלות ותגובות שצריכים לתת, אבל לי זה נראה שלם.

שאלה: רב"ש כותב "אם הוא רואה שיש מישהו שהוא דומה אליו בבחינת החסרון לרוחניות, כבר הוא יכול לקבל מילוי מבחינת, "צרת רבים חצי נחמה"." זה קשור למה שקרה היום בקבוצה, בעשירייה או לא?

מה הוא מסביר לנו?

תלמיד: הוא כותב "על כן החסרון שלו כבר חסר משלימות החסרון, היות שהוא רק חצי חסרון, היות שחצי מה שחסר לו, הרבים משלימים לו."

כן.

תלמיד: ואחרי זה הוא כותב "אם הוא רואה שיש מישהו שהוא דומה אליו בבחינת החסרון לרוחניות,". לפי הבנה פשוטה אני רואה שהחברים הם אנשים שדומים אלי בחיסרון לרוחניות, אבל התוצאה מזה היא שלילית, מפני שהם לא נותנים להגיע לחיסרון שלם, כי הם נותנים את האספקה והנוחיות.

במה הם נותנים אספקה?

תלמיד: האדם יותר בביטחון, בחברה גדולה, אנחנו בטוחים שמגיעים למטרה.

ברור.

תלמיד: יש דבר כזה או לא?

בצורה גשמית ודאי שכן.

תלמיד: אבל האם מה שהוא כותב פה קשור למה שקרה בינינו היום או לא, האם יש פה סכנה?

ודאי שיש. זה שייך ל"צרת רבים חצי נחמה".

תלמיד: איך עובדים עם הבעיה הזו, או הסכנה?

אני בוחר מה הם הרבים, מהו כוח הרבים, כמות הרבים.

תלמיד: בתוך הקבוצה?

ודאי שבתוך הקבוצה, מחוץ לקבוצה אני לא סופר אותם.

תלמיד: לפי מה? איך בוחרים מה זה רבים?

אני לא יכול לומר, אתם צריכים לבחור את הדברים. כל אחד לפי מה שמתעורר בו.

תלמיד: רב"ש גם נותן כמה תנאים, איך מגיעים לחיסרון שלם. הראשון, שאין עוד אנשים שגם להם חסר מה שחסר לו. השני, שהוא יותר גרוע. השלישי, שהצורך אמיתי והרצון נוגע לעומק הלב, ובסוף המאמר הוא אומר שצריך להיות רצון אחד שלא מעורב שם רצון אחר. זאת אומרת יש כמה תנאים להגיע לרצון שלם. איך לקבץ, לאסוף בזמן אחד, במצב אחד את כל התנאים הללו?

תנסה. בכל הזמנים, בכל המצבים.

תלמיד: זה יכול להיות, במצבים אחרים, אבל לא במקום אחד? האם זה תנאי שצריכים להיות יחד כל התנאים האלה במצב אחד?

גם את זה תברר, גם זה אחד מהתנאים.

תלמיד: רב"ש כותב ש"לאט לאט, הם מתחילים להבין שכדאי לעבוד לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמו." אם זה לפני התיקון, באיזה כלי הוא מבין את זה?

בינתיים בואו נגיד שהוא עובד על זה בכוח.

תלמיד: אתה מתכוון בכפייה?

לא בכפייה, בכוח. או שתגיד בכפייה.

תלמיד: הוא נותן כאן הגדרה, ""אחר שתרבה דעתן, מגלין להם סוד זה לאט לאט". פירוש, לאט לאט, הם מתחילים להבין שכדאי לעבוד לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמו." זה לפני שהאדם קיבל את התיקון של כלי הכוונה על מנת להשפיע?

זה עדיין בכוח.

תלמיד: אתה מתכוון לא בפועל?

לא.

שאלה: אנחנו כבר הגענו למצב שכל העשירייה יכולה לשים את עצמה מתחת לעשיריות אחרות עד שאנחנו יכולים לעלות עשיריות אחרות דרך התפילה המשותפת שלנו. כי סוף סוף זו המטרה, זה שלב הבא, נכון? אז מתי אנחנו יכולים להתחיל בעבודה הזאת?

נגיד שאתם יכולים. מה הלאה?

שאלה: מה זה אומר שאסור לברך על שולחן ריק, מה זה שולחן ריק, ושולחן מלא?

כדי לברך אתה צריך שיהיה לך משהו ביד. אתה לא יכול לברך אם אין לך כלום. אלא אם קיבלת משהו מהבורא, ואתה יודע, בטוח, מבין, ומרגיש שקיבלת את זה מהבורא, אז על זה אתה מברך. זה אחד.

תלמיד: כלומר האדם בכל זאת צריך לקבל משהו בכלים דקבלה?

אתה חייב לראות מה יכול להיות מהבורא, כיוון אחד או שני.

שאלה: האם כל מצב נחשב כמצב מכוער אם אנחנו שוקעים בו?

כן.

תלמיד: ומה זה אומר לא לטבוע בתוך המצב, להשלים אותו?

כן.

תלמיד: מה זה אומר להשלים? זה אומר שאנחנו כמו של הבורא, והמצב כאילו עובר לידנו זה כמו הבריאה שאנחנו משרתים אותה?

נגיד שכך אתה מבין

תלמיד: להיות הראשון והאחרון בהקשר הזה, זה אותו הדבר?

כן, כי זה ביחס להבחנות שונות.

שאלה: המאמר נותן לנו הכוונה לגבי צריבת החכמה והחיסרון. איך האדם יכול להגיע לראות את החיסרון האמיתי שלו כדי שיוכל לתת את המאמץ הדרוש?

אם הוא מחובר עם החברים, ורואה כמה הם ביחד, וכולם נמצאים במצב של ירידה, אז מזה יש לו כוח גדול לשנות את המצב, יש לו תביעה גדולה.

תלמיד: איך האדם יכול לראות את החבר שלו כשהוא תמיד יורד, כאילו הוא נפל?

זה לא תמיד, אבל לפעמים הוא רואה את אלה עולים, ואת אלה יורדים. יש לו כזאת הרגשה, זה קורה, כן. מה לעשות עם זה? להשתדל להשפיע עליהם כך שכולם יהיו בגובה.

שאלה: את הכוונה להשפיע, אני בונה בעצמי, או שזה לא בכוחותיי?

כן. כוונות להשפיע אני רוכש ממה שמתגלה לי ממצבים יותר עליונים.

תלמיד: וזה נקרא שאני כבר עובד ב"לשמה"?

לא. אתה רק משתדל להקים לעצמך כלים דהשפעה.

שאלה: כתוב, שזה לא שאסור לגלות לו, אלא אי אפשר לגלות לו. זאת אומרת, הכול תלוי במידת המוכנות של האדם לקבל את הכוח הזה מלמעלה?

כן.

תלמיד: והדרך היחידה בעצם זה להתחזק באמונה מעל לדעת?

בסופו של דבר, כן.

תלמיד: זה מה שיש לנו ביחד בעשירייה, להתחזק באמונה מעל הדעת?

כן.

שאלה: הבקשה והחיסרון שלי על זה שאין לי כלום ואני מבקש, הוא צריך להיות מתוך שמחה.

כך כתוב.

שאלה: כשהאדם משקיע בחברים, בחיבור איתם, הוא מפתח אהבה כלפיהם. האם זה נכון גם ביגיעה כלפי הבורא, בתפילה לבורא? האם גם אז מתפתחת אהבה באדם כלפי הבורא?

כן.

שאלה: כתוב ש"צרת רבים חצי נחמה", אז האם עלינו להימנע מלשתף אחרים בצרות שלנו כדי שלא תהיה להם נחמה מזה?

לא. אלה כלים. על ידי זה אנחנו מעוררים את הכלים בחברים.

שאלה: אני רואה שאם יש לי חיסרון ואני רואה שיש אותו החיסרון לאחרים, אז אני יכול לחבר את החסרונות ולבנות כלי. אבל זה חצי נחמה. אחר כך כשאני מקבל את הברכה ואת המילוי, זה החצי האחר של הנחמה. ואז יוצא, שלא שהרצון מצטמצם והאדם נרגע, אלא הפוך. הרצון הופך להיות לשלם וחזק.

נכון.

שאלה: יש לי התרשמות כזאת שלראות את עצמי כיחידה שלא מתוקנת והכי נמוכה מכולם, זאת האמת שהבורא נותן לנו להרגיש מידי פעם. אז במה תלויה דחיפות הגילוי של המצב?

במאמצים שלנו להתקרב לחברות ולבורא.

שאלה: חיסרון מלא קיים בכל מדרגה או שהוא מתמלא רק פעם אחת לפני גמר התיקון?

צריך להיות גם כך וגם כך.

(סוף השיעור)