שיעור הקבלה היומי13 ינו׳ 2002

הרב"ש. מהו שע"י תורה זוכה האדם לצדקה ולשלום. 3 (1986)

הרב"ש. מהו שע"י תורה זוכה האדם לצדקה ולשלום. 3 (1986)

13 ינו׳ 2002

שיעור בוקר 13.01.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 206,

"מהו שע"י תורה זוכה האדם לצדקה ולשלום"

קראנו בכרך א', "שלבי הסולם" בדף ע"ח מפרשת "לך לך", מאמר רב"ש שכך נקרא, "לך לך".

מה זה לך? "לך לך" אומר ה' לאברהם, לגוי גמור שהיה אברהם. נתנו לו נקודה שבלב, ואחרי זה יש ציווי, ""לך לך" עם הנקודה הזאת, תפתח אותה". איך לפתח אותה? כאן הרב'ה מסביר במאמר מה הם השלבים. זה על ידי כוח מלמעלה, כי אין בעולם הזה שום כוח להגיע לרוחניות, לפתח את הנקודה שבלב, לפתח נשמה. הנקודה שבלב היא שורש נשמה, חלק אלוה ממעל, מה שמתלבש באדם, אם מתלבש. אם אדם זוכה להיות בן אברהם וגם בו מתלבשת הנקודה שבלב, אז הלאה הציווי הוא "לך לך מארצך", זאת אומרת, תתחיל לרכוש רצון רוחני במקום הרצונות הבהמיים שיש לך. על ידי מה? על ידי המאור, על ידי כוח עליון.

איך מזמינים את הכוח העליון? הוא מסביר שעל ידי הלימוד מושכים את האורות המקיפים, ואז מתקדמים. כל העניין הוא איך ללמוד, כך שיהיה אפשר למשוך את המאור המחזיר למוטב, ואז הלימוד נקרא "תורה", זאת אומרת אמצעי לקבלת הכוח העליון. האור המקיף שמאיר על האדם, אם הוא לומד נכון, הוא מביא לאדם תיקון, התפתחות הנשמה. במידה שהנשמה מתפתחת, אדם מרגיש בה, בתוך הכלי הזה, התגלות האלוהות.

התכונה שאדם רוכש, הנקודה הזאת שמתפתחת לכלי, אדם בזה רוכש תכונה שנקראת "אמונה". מה זו אמונה? יכולת ללכת למעלה מהחושים והרצונות הבהמיים ולחיות בתוך הכלי שנקרא אמונה, בתוך הנשמה, שהוא כלי דהשפעה. וודאי שהכלי הזה שהוא רצון להשפיע הוא עדיין לא תכלית, הוא רק אמצעי להגיע לתכלית. התכלית היא, אחרי שהנשמה מתוקנת בתכונות הבינה, היא מקבלת שם את התגלות האלוהות. כשאדם מקבל את האור, את התענוג על מנת להשפיע, זה נקרא שבזה הוא כבר נותן לבורא, מגיע להשוואת הצורה לבורא, מגיע לשלום. אלו בעצם השלבים.

מה זה "לך לך"? קח את התורה, זאת אומרת את הכוח העליון, על ידו תפתח את הנשמה שנקראת אמונה, תכונות דלהשפיע. בתכונה דלהשפיע, ברצון להשפיע, תקבל התגלות האלוהות, תענוג, מטרת הבריאה, שזה נקרא "שלום".

תלמיד: מצד אחד הוא כותב "והיות שהאמונה, שצריכים לקבל על עצמנו, צריכה להיות בלי שום תמורה". זאת אומרת כביכול זה מבחינת האדם. הלאה הוא כותב, "נמצא, ע"י תורה, שמחזירו למוטב, היינו שיקבל כלים דהשפעה, אז יזכה לבחינת אמונה". כביכול זה כבר לא מבחינת האדם.

מה השאלה? איך אדם מקבל בחינת האמונה?

תלמיד: מצד אחד הוא כותב, "ואי אפשר להגיע לבחינת אמונה אמיתית, מטרם שיש לו השתוות הצורה עם הבורא". מצד שני הוא כותב, שבלי אמונה שלמה אי אפשר להגיע להשתוות הצורה לבורא.

נכון, הם סותרים זה את זה, אי אפשר להגיע לאמונה בלי השתוות הצורה, ואי אפשר להגיע להשתוות הצורה בלי אמונה. אין מעבר מהעולם הזה, שבו אדם דואג לגשמיות שלו, למה שיש לו, אל העולם הבא שאז אדם מתחיל לדאוג כמה הוא נותן, אין מעבר חלק. אי אפשר שזה יהיה סיבה וזה יהיה מסובב. אלא יש פה דבר פשוט, יש תנאי, שאם תעשה כך וכך, אז על זה תקבל משהו שלא קשור לדברים הקודמים, רק קשור לפי התנאי, התנאי מקשר בין שני הדברים האלה. בין העולם הזה לעולם הבא הקשר ביניהם הוא תנאי, יגיעה, "יגעתי ומצאתי", "לא יגעתי לא מצאתי"1. אבל אל תחשוב שהיגיעה שלך נותנת לך את המציאה, אלא מציאה היא דבר אחר לגמרי שהבורא נותן לך. ולכן יש פה ודאי מין הפסק לוגי, רציונלי, כך שאנחנו לא יכולים לחבר את שני העולמות, נכון.

מה אני צריך לעשות כדי לזכות לאמונה? "כל מה שבידך לעשות, תעשה"2 תקפוץ, תעשה כך, תעשה כך, תעשה. הדברים שאתה עושה בעולם הזה אין להם שום קשר כביכול לרוחניות. מה אתה יכול לעשות ברצונות שלך על מנת לקבל, במחשבות שלך על מנת לקבל, במעשים שלך על מנת לקבל? במה אתה יכול להשפיע על הרוחניות?

גם כשאתה לומד ומזמין אור מקיף, האור המקיף רק מגדיל לך את האגו, הוא מושך אותך עוד יותר לרוחניות, כך שאתה רוצה עוד ועוד. במקרה הטוב אתה רוצה עוד ועוד את הרוחניות, "עד שלא מניח לי לישון", ואז אתה נעשה עוד יותר אכזרי ורחוק מרוחניות כביכול לפי הצורה שלך, "עד שלא מניח לי לישון". אתה בא מהדומם לצומח, לחי, למדבר בגשמיות, אתה נעשה יותר אכזרי ברצונות, באופי, ברצון לקבל שלך, בכול. אתה עובר רצון לכסף, לכבוד, לשליטה, לידיעה, לכול, ויותר מזה אתה עוד רוצה לבלוע את הרוחניות. ודאי שהתכונות האלה לא יכולות להיות כניסה לרוחניות.

האנשים הכי זכים, למשל אינדיאני מהג'ונגל, הוא יותר קרוב לרוחניות ממך. הוא מרגיש רוחניות, הם מרגישים את הטבע, הם מרגישים כוחות כאלה עדינים בטבע שאתה לא מרגיש, כי הם עביות שורש דשורש. מה יש לו? מה הוא צריך בחיים? הוא לא רוצה בחיים יותר ממה שלאכול חילזון שהוא מצא או משהו שהם אוכלים, או איזשהו עשב. מה הוא צריך?

התכונות שאנחנו רוכשים על ידי האמצעי שנקרא "תורה מחזירה למוטב", לאיזה מוטב היא מחזירה? היא עושה ממני דבר עוד יותר גרוע. חוץ מזה, אנחנו צריכים לזכור שמה שאנחנו מקבלים עכשיו במשך זמן ההכנה, אנחנו מקבלים תוספת תכונות, רצונות, הרגלים, והאופי המקורי שלנו לא משתנה. כי בעצם אנחנו עובדים על התפתחות הרצון לקבל, אף פעם אני לא נעשה פחות מקודם בשום תכונה שלי. ואתם רואים, ככל שאתם מתפתחים, ויש כאן אנשים שבכל זאת נמצאים כמה שנים, שום דבר לא השתנה בכם. השתנה בך משהו מהאופי הקודם? לא. כמו שבאת מחיפה ככה נשארת, עוד יתוספו בך הרבה הרבה דברים שליליים.

זאת אומרת, אנחנו מפתחים כלי אחר ברוחניות, נשמה, וכל הגשמיות הזאת נשארת. גשמיות כלפי הרוחניות נקראת דומם, והיא אף פעם לא אמורה להשתנות. אתה יכול לראות מקובל בגיל שמונים, שהגיע להישגים ובגשמיות יש לו אותם הרגלים שנולד איתם. ובגלל שהוא נעשה זקן אז הוא לא פזיז כל כך, אבל בעצם תכונות האופי לא משתנות בשום דבר.

אנחנו צריכים להבין שיש פה הפסק בתהליך ומה שאתה מקבל מלמעלה זה פרס, זה הנשמה שלך כוח על מנת להשפיע, והכוח הזה שאתה מקבל קיבלת אותו וזהו. למה? ככה. בגלל זה נקרא "זכיתי", "מצאתי" ולא בצורה רציונלית. אחרי שאני מגיע לרצון לקבל הגדול ביותר, אני מקבל פתאום כלים דהשפעה.

ושוב אני אומר, כלים דהשפעה הם ההיפך מההכנה שלי אליהם. כשאני נמצא לפני מחסום, אני נמצא ברצונות לקבל הגדולים ביותר וכלים דהשפעה זה ההיפך, אני הכול רוצה לתת. איזה לקבל? מה לקבל?

המעבר הזה הוא ממש חתך בין שני עולמות. אין בזה שום דבר שמתחלק, שאתה מתגלץ' מזה לזה. אין שום קשר בין התכונות הקודמות שלך שהגעת לכך שאתה רוצה הכול, למה כשאתה אחר כך מקבל תכונה רוחנית נוספת, שהיא מתחילה לשלוט על כל התכונות הקודמות. גם התכונות הקודמות נשארות, אבל התכונה שעכשיו אתה מקבל שנקראת אמונה, כלי דנשמה, היא מתחילה לשלוט.

תלמיד: מה זה ש "ע"י תורה, שמחזירו למוטב, היינו שיקבל כלים דהשפעה, אז יזכה לבחינת אמונה, שנקראת צדקה, שהיא בחינת "אמונה בגין דאיהו רב ושליט"." זו הרגשה?

אמונה זו הרגשה. הבעיה שלנו היא להפסיק לקבל את ההגדרה שאנחנו רגילים מהעולם הזה. בעולם הזה אמונה זה חוסר ודאות. מה שאני לא יודע, לא ברור לי, לא נמצא בידי, כי אני לא שומע או לא רואה. יש דברים שאני מקבל מתוך ראייה, יש דברים שאני מקבל מתוך שמיעה, יש דברים שאני מקבל מתוך טעם, ואני צריך לטעום כמו ילדים קטנים, שעד שהם לא לוקחים את הדבר לפה זה בשבילם לא קיים, הם לא מרגישים בידיים, והעיניים זה לא מספיק, הם צריכים לקחת לפה.

יש לנו איזה מין בדיקה פנימית, עד כמה שמספיק לי להכיר את הדבר. אז אצלנו בעולם הזה להכיר את הדבר מספיק לי דרך כל מיני חושים, ואם אני מסופק אז זה מספיק, אם לא אז אני יכול להסתמך על משהו שנקרא אמונה, שבעצם זה חוסר ודאות ואם אנחנו עוברים לרוחניות אז אמונה זה התגלות, זה סוג של גילוי בתוך הכלים שלנו.

התגלות האלוהות בתוך הכלים כגילוי שהוא "רב ושליט", שהוא מסובב הכול וממלא את הכול, נקרא "אמונה". למה? כי ההתגלות הזאת נותנת לי כוח להיות בעל מנת להשפיע ברצון לקבל שלי. אם הרצון לקבל שלי מלא עם הבורא, עם הרגשה שהוא הכול, אז הרצון לקבל שלי נכנע ומוכן לעשות הכול על מנת להשפיע. לכן התיקון הזה נקרא "אמונה", "בינה", "אור דחסדים". תקרא לזה איך שאתה רוצה. זה מצב של הרצון לקבל שקיבל תיקון מסוים ונקרא "אמונה", "כלי דבינה".

תלמיד: אמרת שצריך לקבל על זה בלי שום תמורה.

כשהאדם מקבל את הכלי הזה, אז הוא באמת מוכן לעבוד ללא שום תמורה, זו תכונה שהוא מקבל, לא דורשים ממך לקפוץ מעל לראש. זו הבעיה שלנו שאנחנו חושבים מהעולם הזה שדורשים מאיתנו דברים שאנחנו צריכים לקפוץ. אם אתה מקבל תיקון שנקרא "אמונה", שנקרא "בינה", אז אתה יכול לעבוד לפי זה. לא מקבל, לא יכול לעבוד לפי זה.

תלמיד: למה זה נקרא "צדקה"?

"צדקה" זה כשנותנים בלי לחשוב, בלי לעשות חשבון שזה יחזור אלי. התכונה הזאת שאפשר ככה לעשות, זה נקרא "בינה", "צדקה", "אמונה". אבל במה אתה מכסה את זה כשאתה נותן? באותו תיקון שיש בך. יש פה תמיד חשבון.

בלי חשבון שום דבר לא נעשה ברוחניות. גם על צדקה אתה עושה חשבון, כמה אני יכול, כמה לא? מה יכסה לי את הכלי הזה? הרצון לקבל זה דבר ההכרחי שכל הזמן נמצא. אם אתה נותן, אתה חייב לרצון לקבל הזה לתת מילוי. אתה צריך לתת לו אור חסדים במקום אור חכמה, אחרת אנחנו נמצאים באיזו אשליה ואנחנו מדברים על מדע, אנחנו מדברים על מה שקורה לנו בתוך הכלים.

תלמיד: זה נקרא "תיקון בינה" שמספיק לרצון לקבל את האור?

תיקון בינה מספיק בסופו של דבר, שהרצון לקבל יהיה על מנת להשפיע במלואו. עוד יותר, שיקבל על מנת להשפיע עד כדי כך שכל התענוגים שירגיש הם יהיו על מנת להשפיע. ולא סתם.

תלמיד: מה ההבדל בין אמונה להשגה?

ההבדל בין אמונה להשגה, שאמונה זה אור דחסדים והשגה זה אור חכמה. באמונה אפשר להשיג את הבורא, את האור. מה יש עוד? אל תתרחקו משני הדברים האלה אור וכלי. אולי אתה לא תלך יותר מזה, אבל אתה על בטוח יושב על משהו נכון ולא מתבלבל.

או יש לך מילוי של אמונה, אור חסדים, או יש לך מילוי של אור חכמה גם שנקרא כבר "השגה". מה אתה משיג? "ממעשיך הכרנוך". עד כמה שאתה דומה לו, אתה רואה את התכונות המתוקנות שלך ובזה אתה אומר ש"זה הבורא". אף פעם אתה לא מרגיש יותר מהתכונות המתוקנות שלך ולפי זה יש לך דמות הבורא.

איך אנחנו אומרים י-ה-ו-ה שמלא עם האור שנקרא "שם ה'". בזה אתה קורא לבורא. מה זה בורא? זו הנשמה שלי, י-ה-ו-ה, שהתמלאה על ידי התיקונים באור העליון, ואז האורות ביחד עם הכלים המתוקנים שנותנים לי את כל מכלול ההרגשה הזאת, אורות וכלים, לזה אני קורא שזה הבורא והרי זה אני. נכון זו הנשמה שלך זה הבורא וזה אתה.

"שם הוא ושמו אחד". שם הכול "ישראל קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא"3. העיקר זה לא להיות חכם מדי. כמה שיותר בפשטות לדבר. אם אתה רואה שאתה לא יכול לקשור איזה מילה או מושג לקודם, עזוב אותו בינתיים.

תלמיד: לאף אחד לא בדיוק חשוב מה זו אמונה מעבר למחסום, ואמונה עממית, כולם כבר התרחקו ממנה. השאלה היא, מה זו אמונה בזמן העבודה?

קודם כל, אני לא מדבר על העמך, על המאסות. התורה שלהם היא תורה הפוכה משלנו ואנחנו צריכים ככל האפשר לא להיות בתוכם כדי לא לקבל את ההשפעה. אלא יש חברה שממנה אני יכול לקבל השפעה, וזו החברה שלנו. אתה שואל מה זו אמונה בשבילנו לפני מחסום?

תלמיד: כן.

לפני מחסום הוא אומר כך. יש כזה דבר אמונה בספרים, בסופרים, אמונת חכמים, אמונת רבו. הוא כותב על זה במאמרים. הדברים האלה באים לאדם, רק במקרה שהוא מקבל את זה דרך החברה.

זאת אומרת, שטיפת מוח מהחברה בונה בי ידיעות כאלו שאני בעצם לא משיג אותן, אבל מפני שהכוח מבחוץ שולט עלי, אז הוא מכניס בי אותן כעובדה. את זה אנחנו רואים בעמך בחוץ, ובזה אנחנו צריכים להשתמש גם אצלנו כאן בפנים.

זאת אומרת, אם אנחנו מחליטים לדבר על בעל הסולם, על רב"ש, על האר"י, על רשב"י, כעל אנשים שהם המורים שלנו, והם המובילים שלנו, ומה שהם אמרו זה בשבילנו קדוש ומעל הכול, אז החברה צריכה לשטוף לי את השכל עם זה, ואז הכוח שאני מקבל מזה נקרא אמונה.

אני לא יודע את זה, מה שכתוב בספר, כתוב בספר. אני לא משיג את זה בחמישה חושים שלי, כך שזה הופך אצלי לוודאי. אני לא נמצא בגמר התיקון בשביל להגיד "זה טוב" ו"הבורא טוב" וכולי וכולי. כל הדברים האלה בשבילי סתם כתובים, סתם מדברים.

אבל מפני שיש חברה, אני יכול לקבל את זה מהחברה בצורה של עובדות, אצלי זה מתהפך לעובדות. והעובדות האלה, זאת אומרת, הכוח מזה שאצלי הדברים האלה הם כעובדות, הכוח הזה נקרא כוח האמונה.

זאת אומרת, במקום ידיעה, במקום השגה, אני משתמש באותו אופן בכוח האמונה. אני יכול לעמוד על זה. יש לפניי כוס תה, אני מוכן לשלם עליה עשרה שקלים. אז אני יכול להגיע בכוח האמונה, לשלם על משהו שאני לא רואה ולא יודע, גם עשרה שקלים.

אומרים לי, "אתה יודע מה? קח כוס בירה". אני לא יודע נגיד מה זה בירה, שום דבר אני לא יודע, אבל אומרים לי, "זה טוב, זה ככה וככה, זה שווה ככה וככה". אני מאמין, אז אני נותן עשרה שקלים. אני יכול גם להאמין ולתת מיליון, לתת את כל החיים שלי כדי להשיג את זה. זה תלוי בכוח האמונה שאני מקבל מהחברה.

זאת אומרת, אמונה היא במקום ידיעה. איפה שעדיין אין ידיעה, שאנחנו לא מתוקנים, לא קנינו את הכלים האלה, אני לא יכול להשיג רוחניות. כשאני נמצא מתחת למחסום אין לי שום כוח אחר להתקדם למטרה, אני לא משיג אותה, אין לי שום טעם ממנה. שום ראיה, שמיעה, שום דבר, מלבד כוח האמונה שאני מקבל מהחברים. שום דבר אחר לא יכול לשמש לי כחומר דלק.

תלמיד: באמונה למעלה מהדעת מה ההבדל בין אחרי מחסום ללפני מחסום?

אני לא יודע איך להסביר למעלה מהדעת לפני מחסום. נגיד שאתה מקבל את זה למעלה מהדעת לפני מחסום. אני הייתי מפרש את זה לפני מחסום, בזמן ההכנה, שאדם, חוץ מזה שהוא נמצא בחברה, הוא יכול לשבת כאן, וזה לא נקרא להיות בחברה. לשבת בחברה, להיות בחברה זה נקרא שהוא עושה על עצמו מאמץ, שהוא מכניע את עצמו כלפי החברה, שמקבל את מה שיש בחברה למעלה מהדעת שלו. מה זאת אומרת "למעלה מהדעת שלו"? שהוא רוצה להיות מושפע מהם.

זאת אומרת הוא עושה כל מיני תרגילים עם עצמו, מתחיל לשכנע את עצמו שמה שהוא שומע מהם זה נכון, זו ממש שטיפת מוח. הרב'ה כותב ש"הרגל נעשה טבע שני".

אני אגיד לכם אחרת, אנחנו נמצאים בחברה, אנחנו כולנו חברה, ובחברה הזאת יש דבר גלוי ונסתר. כוחות נסתרים שאנחנו לא מכירים אותם, זה איך שאנחנו באמת בצורה הנסתרת מאיתנו, זה כבר כוח רוחני. ויש כוח שגלוי לנו, שאנחנו רואים עד כמה אנחנו עדיין לא שלמים.

הקטן שנכנס לחברה, זאת אומרת אדם שנכנס לחברה ועושה מעצמו קטן, לא חשוב לו רמת האנשים שנמצאים כאן, אלא בזה שהוא משכנע את עצמו להיות קטן, הוא מקבל את ההשפעה על עצמו מהכוח הנסתר שבחברה. זאת אומרת, יכול להיות שכל החברה מאוד קטנה ברוחניות, אבל הוא מקבל דרכה כוחות מהשורש הרוחני של החברה, שהם עדיין לא מקבלים.

יוצא כך שיכולה להיות חברה של עשרים איש, וכולם ככה ככה, לא משהו. נכנס מישהו חדש, או מישהו מהם, ומחליט שהוא רוצה להיות מושפע מהחברה במאה אחוז, אז הוא מושפע מהכוח הפנימי, מהכוח הרוחני של החברה, ומקבל דברים כאלו שבכלל לא ידוע מאיפה הם, ובכלל שהדברים האלה קיימים.

זאת אומרת לא לחשוב שמישהו שמכניע את עצמו כלפי החברה, מגיע לזה שהוא מקבל את מה שיש בכללות לכולם, או שהוא נעשה מתוקן באותה הרמה כמו כולם. זה הרבה יותר, הוא יכול להגיע לרוחניות על ידי שימוש בכוחות החברה, כשכל החברה נמצאת עדיין בגשמיות. זה בכלל לא שייך אחד לשני. מה שמגיע להם, מגיע לפי העבודה הפרטית שלהם, ומה שמגיע לו זה לפי העבודה הפרטית שלו.

לכן לי אישית לא מפריע מה איתכם, אם אפשר כך להגיד, כי ודאי שזה הגוף שלי, אבל באמת, לא. "מכל תלמידיי השכלתי", התלמידים יכולים להיות כאלו קטנים, ועל ידם אפשר לקבל חכמה אדירה.

תלמיד: האם אתה יכול להביא את עצמך למצב שאתה יותר קטן מהחברה הזאת?

ודאי. איך לא? כי זה כוח רוחני.

תלמיד: מה זה בדיוק נקרא לעשות את עצמו הקטן שבחברה?

תנסה, זה לא נראה מבחוץ. גם בזה צריכים לעבוד בהצנע לכת לפעמים. יש בזה הרבה דברים. אנחנו עוד לא נכנסנו, עוד לא התחלנו לדבר על זה, זה כבר נושא אחר.

תלמיד: מה השאלה?

מה זה נקרא להיות קטן כלפי החברה? אני אומר שעל זה יש גם עניין של הצנע לכת. נדבר על זה אחר כך, זה נושא מאוד, מאוד רחב, זה ממש עולם גדול מאוד.

תלמיד: האם "צדקה" ברוחניות היא אותו דבר כמו בגשמיות?

אני לא יודע מה זה בגשמיות "צדקה". שדופקים לי בדלת? אני לצערי גר בבני ברק אז עשרים פעם ביום דופקים לי בדלת.

תלמיד: גם בהוד השרון דופקים עשרים פעם בדלת.

יכול להיות. אני יודע שבמשך יום אצלי זה כבר רגיל. אני פותח את הדלת, עומד מישהו מבקש צדקה. כדאי לתת, לא כדאי לתת, לא נעים, אני אתבייש, כולם נותנים. יש כל מיני חשבונות. אולי כן כדאי? אני אהיה יותר בריא, ארוויח משהו. יהיה לי סיפוק שנתתי, כל מיני חשבונות או לפעמים בלי חשבון. יש לי חינוך, החינוך מחייב אותי ככה לעשות ואני נותן. זה גם חשבון, כי אם אני לא אעשה לפי החינוך יהיה לי רע. זה מין הרגל. זו "צדקה" בגשמיות.

ברוחניות "צדקה" שאתה יכול משהו לתת משלך, משלך אבל בלי שום תמורה חזרה. זאת אומרת אם אתה עושה כל מיני חשבונות, ברור לך כאור היום שלא יהיה לך מזה שום דבר בכלל. האם יהיה לך כוח לתת, או לא, מאיפה תיקח?

אנחנו יודעים שכל דבר שהרצון לקבל עושה דורש חומר דלק. חומר הדלק הזה בעצם נותן לו אפשרות משהו לבצע. החומר שלנו, הרצון לקבל כך בנוי. המכונה הזאת לא יכולה לזוז אם אתה לא תזרוק לה אסימון. אז אם אני נותן אז אני צריך לזרוק למכונה שלי איזה אסימון שהיא תיתן, שהיא תעשה את הפעולה הזאת. מה אני נותן למכונה? וכאן אומרים אתה לא נותן לה שום דבר. אז איך היא יכולה לזוז? זה דבר דמיוני לגמרי שאי אפשר לקיימו.

מה לעשות? אומרים שכן אפשר לעשות. אבל זה שאנחנו מדברים שאתה לא יכול לקבל שום דבר חזרה, זאת אומרת לאותו רצון שמבצע, אתה לא יכול באמת לתת שום דבר בחזרה, אחרת זו לא תהיה צדקה, אחרת זה יהיה פשוט מקח וממכר. אני נותן לו חמשה שקל שאני אהיה בריא, שאני ארוויח את העולם הבא, שיהיה לי טוב, שיהיה לי סיפוק שהיום נתתי צדקה.

נכנסים לאוטובוס, כדי שהאוטובוס לא יתפוצץ קודם זורקים שקל לקופה ליד תחנת אוטובוס. האם זה נקרא "צדקה"? פשוט אני משלם שהכוח העליון ישמור עלי. אני נותן, בורא תראה אני נתתי, עכשיו תיזהר, תראה כל זמן שאני באוטובוס שלא יקרה כלום. זה חוזה. איזה מין צדקה זו?

אז ודאי שהכלים דקבלה לא מקבלים תמורת זה שום דבר, אלא כלים דהשפעה. זאת אומרת אני צריך לקבל תיקון מיוחד שנקרא "רצון להשפיע" שברצון להשפיע הזה אני מקבל כיסוי, תמורה, בזה שנתתי צדקה. זה חייב להיות חומר דלק, ובלי חומר הדלק הזה אני לא יכול לתת צדקה גם כן.

זאת אומרת אין פעולה כזאת בכלל במציאות שאני יכול לעשות בלי לקבל איזה כיסוי, בלי לקבל איזו תמורה. רק התמורה שבאה לרצון לקבל נקראת בהמית, גשמית, על מנת לקבל, לא רוחנית. אם אני יכול לתת ולקבל תמורה ברצון להשפיע, זה נקרא שאני עושה פעולה על מנת להשפיע, זה נקרא שאני עושה צדקה. אני בעצם לא קיבלתי שום דבר בחזרה. אבל קיבלתי. מה קיבלתי? קיבלתי כוח, קיבלתי כיסוי ברצון להשפיע. בעצם חומר הדלק שקיבלתי ברצון להשפיע, שימש לי לאותו דבר שאני נתתי צדקה. הוא נתן לי את הכוח לעשות את הצדקה. תפסת? העיקר תיתן.

תלמיד: מספיק שהאדם השיג קודם כל מדרגה של יראה או תשובה שלא מדרגת שכר ועונש, ורק אחר כך אהבה שלמה. איך זה כשאדם משיג מדרגת שכר ועונש זה נקרא השגה רוחנית?

אנחנו מדברים על שכר ועונש אחרים. לא. השכר והעונש שאנחנו מדברים שאדם עובר את מחסום, ונכנס לגילוי ההשגחה, ומגלה את ההשגחה לאט לאט, משך כל 620 הפעולות על 620 הרצונות שלו, מגלה את ההשגחה כהשגחת שכר ועונש. אז לא בגלל השכר הוא מבצע את הפעולה או בגלל העונש מבצע פעולה. לא. אלא כך מתגלה לו ההשגחה. אבל אם הוא עושה את זה בשביל זה, זה נקרא על מנת לקבל. זה בכלל למטה מהמחסום. זאת אומרת, לא זה המניע שלו, שהוא עושה את הפעולות על מנת להשפיע, שהוא עושה את המצוות. השגחת שכר ועונש זה כבר רוחניות.

תלמיד: קראנו שהבורא לא יכול להתגלות כבורא רע. האם במצב של הכרת הרע יש בורא?

הבורא לא יכול להתגלות כפועל רע. האם כפועל טוב הוא כן מתגלה, איפה?

תלמיד: אחרי המחסום.

אחרי המחסום. אחרי המחסום הוא גם מתגלה כפועל רע, ואתה צריך להצדיק אותו. אחרת מה זה עניין של להצדיק, מי זה צדיק? הפעולה שלו מתגלה לך כפעולה רעה, ואתה מצדיק את הפעולה הזאת, אתה נעשה מזה צדיק. כנגד כך אתה רואה שהוא עשה טוב.

תלמיד: למה כתוב שהוא נעלם תמיד מהרגשה?

כי ברגע שפועלת עלינו ההשגחה בצורה לא טובה, לא טובה בתוך הרגשות שלנו, אז אנחנו לא מרגישים את האלוהות. מה זה לא מרגישים? לא זוכרים כביכול שהוא קיים. אנשים חושבים שזה בא בגלל שהכאב מכבה את השכל, ואז אנחנו לא זוכרים שזה בא מהבורא, כואב לי אז אני צועק, אבל זה לא נכון, אין דבר כזה. כל הדברים שנמצאים בנו הם באים בסופו של דבר לבירור, יש התגלות האלוהות או אין, יש התגלות הפעולה שלו או לא, שני הדברים האלה חייבים להיות.

זה שהבורא מסתיר את עצמו בזמן שעושה לנו כאילו דברים רעים, זה לא כדי שאנחנו לא נקלל אותו, שנשכח אותו, שרק נסבול וזהו, כי איזו תוצאה יש לך מהסבל הזה? אז למה הוא עושה את זה? הוא עושה את זה כדי שאתה תתקן את הכלים, ותביא אותם למצב שלא אכפת לך יהיה להרגיש רע אבל שהוא לא יסתלק ממך. שלא יהיה אכפת לך מר ומתוק אלא רק אמת ושקר, ההתגלות שלו, הנוכחות שלו במודעות שלך או לא.

אז אתה מתחיל לשפוט את המצב שלך, וכשאתה מתחיל לשפוט את המצב שלך לפי נוכחות ה' בך, כשאתה מרגיש קשר איתו, כבר מר ומתוק לא משחק לך, זה העיקר. לכן אומרים שהבורא אף פעם לא מתגלה כפועל רעות, כי אז לא רע לך. אפילו שאתה מרגיש כאב, הכאב מקובל ככאב מטרתי.

תלמיד: כשאנחנו עוד לא מגיעים לרמת צדקה, לא יכולים לצאת ללשמה, האם צריכים מתחת למחסום לעבוד בצדקה בלא לשמה? האם יש בחינת לא לשמה בעבודה על צדקה?

איך לעבוד בצדקה למטה מהמחסום? פשוט מאוד. אני רוצה להגיע למצב שכל המעשים שלי יהיו בלי לחשוב על עצמי. כלפי מי? כלפי מה? הוא אומר שזה מתבטא אצלנו כלפי החברה. ככל שאדם משקיע יותר בחברה, אז בסופו של דבר זה חוזר אליו כרכישת כוח הצדקה. אין צדקה אחרת כאן בעולם הזה. זה שבגשמיות רצים לכל מיני מקומות לעשות דברים טובים, זה טוב שכך אנשים עושים.

תלמיד: אבל ככה כתוב, "צדקה תציל ממוות".

זה שכתוב צדקה תציל ממוות, זה נכון. כי מוות זה רצון לקבל, קבלה על מנת לקבל, והתיקון על מנת להשפיע הוא מציל ממוות. מוות כמו שאתה חושב שיש מוות וחיים, על זה בקבלה לא מדברים, אין דבר כזה, הכול נצחי. אין שום דבר לא נצחי, הכול נצחי.

מה זה מוות? מוות זה ניתוק מאלוהות, וצדקה זה תיקון של בינה, היא מחברת אותך לאלוהות, בגלל זה היא מצילה ממוות. אם אתה רוכש את כוח הצדקה, אז אתה נכנס לאלוהות, אתה מתחיל לחיות. אם אתה לא נותן צדקה, הכוונה כל שנייה ושנייה נותן צדקה, שיש לך כוח דלהשפיע, אם אין לך את זה, אז נקרא שאתה מת, זה מה שכתוב. איך אחרת חושבים בעולם, אני לא יודע.

תלמיד: בשביל מה התוספת הזאת "תציל ממוות"?

אם לא היה כתוב "צדקה תציל ממוות", אז אף אחד לא היה נותן, וטוב מאוד שלא היה נותן, כי בשביל מה לעשות פעולה.

אני צריך באמת לעשות פעולות מכוונות, שעל ידי זה אני זוכה לחיים. בשביל מה אני צריך כוחות של בינה, בשביל מה אני צריך על מנת להשפיע? "ובחרת בחיים". בעל הסולם כותב לנו בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, שאדם לא צריך להגיע סתם לכוח הצדקה, לכוח על מנת להשפיע. להיות סתם להשפיע אני לא צריך, זו לא מטרת הבריאה. מטרת הבריאה שאני אהנה, שאני אגיע לחיים רוחניים. לכן בזמן שאני נותן צדקה אני צריך לחשוב שאני מגיע מבינה לכתר, שאני מקבל על מנת להשפיע את כולו.

תלמיד: איך הרצון לקבל מסכים שהוא ייתן ושהרצון להשפיע יקבל תמורה, שהוא בעצמו בכלל לא יקבל תמורה? הרי אלו שני סוגים הפוכים של תמורה, זה כאילו עוד יותר גרוע מאשר לא לקבל תמורה, ההפוך ממך מקבל תמורה.

אתם נכנסים היום לרמה קצת יותר עמוקה של שאלות. יופי. נדבר פעם אחרת. צריכים קצת להתבשל, תחשבו לבד. מה, אני אגנוב מכם את היגיעה? מזה שאתה תשמע תשובה, מזה לא ישתנה שום דבר, את התשובה צריכים לשמוע מבפנים. ומה שאני אומר זה סתם כך להמתיק בינתיים את המצב.

(סוף השיעור)


  1. "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם 'יגעתי ולא מצאתי' – אל תאמן; 'לא יגעתי ומצאתי'; אל תאמן; 'יגעתי ומצאתי' – תאמן" (בבלי, סדר מועד, מסכת מגילה, ו', ב')

  2. "כל אשר תמצא ידך, לעשות בכחך עשה" (קהלת ט', י')

  3. "אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ"ט)