שיעור בוקר 08.01.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "הלימוד הנכון של חכמת הקבלה"

אנחנו כבר מבינים שהכול תלוי בלימוד הנכון של חכמת הקבלה, שדרכה אנחנו יכולים לקבל את המאור המחזיר למוטב, שהוא יעשה בנו שינוי. אם הוא יעשה בנו שינוי, אם נלמד נכון, אז אנחנו נגיע לתיקון ויהיה מאתנו משהו שנקרא "אדם", הדומה לבורא. אם לא נלמד נכון, אז אין לאור העליון המחזיר למוטב שנקרא "תורה" אפשרות לתקן אותנו, ולכן לא נזכה לשום שינוי ממה שאנחנו עכשיו, להגיע מדרגת בהמה לדרגת אדם.

לכן הנושא הזה הוא הנושא החשוב ביותר, אפשר להגיד שאליו מצטרפים כל יתר השאלות, נושאים, תוספות, שכולם קשורים דווקא להבחן החשוב הזה, שזה המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה". אז בואו נברר עוד ועוד, עד שנחדד את כל התנאי הזה של הלימוד הנכון, ונוכל להשתמש בו כך שנקבל את התוצאה הרצויה. היינו שנגיע לכוח השפעה או כוח אמונה, ובו נרגיש את הקשר שלנו עם נותן התורה, הבורא.

קריין: הלימוד הנכון של חכמת הקבלה", אנחנו בקטע 16 מתוך רב"ש א' "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'".

"מי שיש לו אמונה בה', הוא יכול להאמין, שהנותן התורה הוא מלובש בהתורה. מה שאין כן גוי, שאין לו אמונה בהקב"ה, איך הוא יכול ללמוד תורה. הלא אין הוא מאמין בנותן התורה. והוא יכול ללמוד מהתורה רק מהלבוש לבד, ולא מן הלובש, היות שאין לו אמונה. והלבוש החיצון של התורה נקרא בחינת "חכמה ולא תורה", כי תורה היא דוקא בזמן שהוא מחובר עם נותן התורה. ובזה מובן מה שאמרו חז"ל "אם יאמר לך אדם, חכמה בגויים, תאמין". משום שהלבוש בלי הלובש הם יכולים ללמוד, שזה נקרא "רק חכמה", שאין לו שום שייכות לנותן התורה. מה שאין כן "אם יאמר לך אדם, יש תורה בגויים, אל תאמין. היות שאין להם שום שייכות להנותן התורה". והיות עיקר העבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות ה', כמו שכתוב "ולדבקה בו", יוצא שהתורה הוא אמצעי להגיע להדבק בו יתברך. כלומר, בעת לימוד התורה צריך להיות הכוונה, שנזכה להתחבר עם הלובש. וזהו ע"י אמצעית הלבוש, שהוא התורה, שהקב"ה מלובש בה."

(רב"ש - א'. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

רב"ש נותן כאן הגדרות מאוד ברורות, שאדם שיש לו כוונה, רצון, דחף, מטרה להגיע לגילוי הבורא, להידבק בו, שזה על ידי הדבקות, שזה על ידי השתוות הצורה, שזה על ידי קניית כוח האמונה, כוח ההשפעה, כוח האהבה, אם יש לאדם נטייה כזאת הוא נקרא "ישראל", ישר-אל. אם אין לו נטייה כזאת, אז הוא נקרא "גוי", אומות העולם, כל אדם ואדם שבעולם. ואז מי שלומד ללא כוונה להגיע להזדהות, להשתוות עם הבורא, זה נקרא שהוא לומד חכמה ולא תורה. כי תורה זה נקרא "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". זאת אומרת, תורה היא כנגד היצר הרע. אם אדם הולך לתקן את הרע שבו שהוא על מנת לקבל שבו, אז נקרא שהוא זקוק לתורה.

ומה זה נקרא "לימוד התורה"? שהוא מזמין על ידי כל האמצעים הנדרשים את המאור המחזיר למוטב, ולומד על עצמו איך שהתורה מתלבשת בו. המאור המחזיר למוטב איך שהוא משפיע בו, איך שהוא משנה אותו, עושה בו שינויים בכוונות, ברצונות, בערכים, בסולם הערכים וכך מתקדם. עד שהוא מגיע למצב, שמתחיל לראות בשינויים הללו שהוא מקבל פעם אחר פעם את הכוח העליון, הבורא שמלובש בתורה.

ואז יש לו כבר קשר ל"ישראל", שזה הוא מלכתחילה שהלך על הקו הזה. "אורייתא" שזו התורה, שקיבל כל פעם השפעות מלמעלה. ועד שהגיע ל"קודשא בריך הוא", שמגלה את הבורא המלובש בתורה, בתיקונים האלו שקיבל על ידי המאור פעם אחר פעם. וכך רוכש כוח אמונה, שזה כוח השפעה. ישנה "אמונה" שזו השפעה, להשפיע על מנת להשפיע, ויש "אמונה שלמה", שכבר יכול לקבל אפילו על מנת להשפיע. שאור החכמה מלובש באור החסדים, ובהתאם לזה מגלה את התורה.

קריין: שוב קטע מספר 16 מתוך "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'".

"מי שיש לו אמונה בה', הוא יכול להאמין, שהנותן התורה הוא מלובש בהתורה." למי שיש כוח השפעה, אז הוא יכול לגלות את הבורא, כוח ההשפעה שמלובש בכל העולם, בו. מה זה "מלובש בתורה"? מתלבש באותם התיקונים שנקראים "תורה" שבאדם. "מה שאין כן גוי, שאין לו אמונה בהקב"ה," זה נקרא "גוי", שלא השיג עדיין כוח השפעה. או אפילו לא רוצה להשיג, שזה נקרא "גוי גמור". מי שרוצה להשיג אבל עוד לא השיג, אז לפי מצבו הוא עדיין נקרא "גוי". "איך הוא יכול ללמוד תורה. הלא אין הוא מאמין בנותן התורה. והוא יכול ללמוד מהתורה רק מהלבוש לבד, ולא מן הלובש, היות שאין לו אמונה."

זאת אומרת, לא משתוקק לכוח השפעה ולא מקבל שום שינויים, לבושים, שבהם אחר כך הוא מגלה את הבורא, אור חכמה בתוך אור החסדים, ולכן לא לומד תורה אלא חכמה חיצונה. "והלבוש החיצון של התורה נקרא בחינת "חכמה ולא תורה", כי תורה היא דוקא בזמן שהוא מחובר עם נותן התורה." שמקבל תיקונים על הרצון לקבל שלו שיהיו בעל מנת להשפיע כבר, ואז לפי זה מתחיל לגלות את על מנת להשפיע. "ובזה מובן מה שאמרו חז"ל "אם יאמר לך אדם, חכמה בגויים, תאמין". משום שהלבוש בלי הלובש הם יכולים ללמוד, שזה נקרא "רק חכמה", שאין לו שום שייכות לנותן התורה." לפי ההגדרות של חכמת הקבלה, לפי הגדרת האמת, מי שלומד תורה לא כדי לשפר את עצמו, להביא את עצמו להזדהות עם הבורא, הוא נקרא גוי.

"מה שאין כן "אם יאמר לך אדם, יש תורה בגויים, אל תאמין. היות שאין להם שום שייכות להנותן התורה". והיות עיקר העבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות ה', כמו שכתוב "ולדבקה בו", יוצא שהתורה הוא אמצעי להגיע להדבק בו יתברך. כלומר, בעת לימוד התורה צריך להיות הכוונה, שנזכה להתחבר עם הלובש. וזהו ע"י אמצעית הלבוש, שהוא התורה, שהקב"ה מלובש בה."

(רב"ש - א'. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

שאלה: אמרת קודם "מתלבש באותם התיקונים שנקראים "תורה" שבאדם". מה הם התיקונים הנקראים תורה באדם?

על מנת להשפיע. מתגלים רצונות חדשים שאנחנו צריכים לתקן אותם, כל פעם רצונות יותר גדולים, יותר גרועים. "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו"¹, זה ככה. מתי הם מתגלים? כשיש באדם צורך להתקדמות לבורא. אז מצד אחד הוא משתוקק להגיע לבורא, מצד שני מתגלים לו הרצונות ההפוכים, אז הוא מרגיש את עצמו יותר גרוע. כאן הוא צריך להתמודד, להבין שכל זה בא לו כדי שיתקן את עצמו, ואז הוא יתקרב לבורא. הוא רוצה להתקרב, הוא לא רוצה לתקן שום דבר, לא, [לכן] נותנים לו רצונות הפוכים שיתקן ואז יתקרב.

תלמיד: אפשר להגיד שככל שהוא רוצה להתקרב יותר, הוא מגלה יותר שהוא לא רוצה?

גם שהוא לא רוצה, גם שהפוך, יש כאן כמה הבחנות. מצד אחד מתגלה שאני הפוך, שאני קודם לא חשבתי שעד כדי כך, ולפי ההפכיות אני גם מגלה שאני לא רוצה, ואז אני צריך להתמודד. זאת אומרת, כאן בלי תמיכה מהסביבה, מהקבוצה, אי אפשר להתקדם. התורה כולה בנויה על זה שאנחנו נמצאים בתוך החברה, כי היא כולה שבירת החברה ואנחנו צריכים בסך הכול לסדר אותה ולחבר אותה. לכן אם אנחנו מדברים על אדם אחד, אנחנו אף פעם לא יכולים להיות מכוונים נכון.

תלמיד: אז אם אנחנו מרגישים חוסר רצון להתחבר, זה אומר שבעצם עשינו עבודה טובה בלנסות להתחבר?

ודאי.

תלמיד: וזו התוצאה?

כן, זה נקרא הכבדת הלב, זה נקרא "גלות מצרים". "גלות" זה נקרא דחיה אחד מהשני.

תלמיד: בסוף הקטע היה כתוב "שנזכה להתחבר עם הלובש."

עם הבורא.

תלמיד: הבורא הוא הלובש?

הלובש ומתלבש בתורה, כן, זה לא חשוב, פעם כאור מקיף, פעם כאור פנימי. אני בכוונה נותן לכם במקביל שתי שפות, רגשית ושכלית, כדי שתדעו איך להחליף ביניהן ואיך להתקשר ביניהן. אם לא מבינים את זה, אז יכולים לקבל תמיכה מהשפה השנייה.

תלמיד: זה מאוד מוזר שהאינדיקציה להתקדמות היא דחייה מחיבור.

למה?

תלמיד: לא נראה לי שיש דברים אחרים שאתה מתקדם בהם ואז אתה מגלה שאתה לא רוצה אותם.

למה? בספורט, בהתקדמות בעבודה. מה זאת אומרת? ודאי, בכל דבר, גם בעולם שלנו. גם כשזה על מנת לקבל, וגם בעל מנת להשפיע. אנחנו צריכים לעבוד על הרצון לקבל. רק בעולם הזה אתה עובד עם הרצון לקבל כדי להלביש עליו לבושים גשמיים, להתאים את עצמך לזה, וברוחניות אתה צריך לבושים רוחניים כדי להתאים את עצמך לבורא, אבל זה אותו הדבר. אני רוצה עכשיו להיות איזה מדען, אז נותנים לי רשימה מה אני צריך לעשות, זה וזה וזה. או אם אני רוצה לעלות בעבודה קצת יותר ממה שאני, במה זה כרוך? בזה שאני אענה על דרישות נוספות.

תלמיד: זה קושי אבל זה לא דחייה.

אבל אני מקבל את זה כדחייה. זה בעולם שלנו שאתה מבין שזה צריך להיות כך. שאתה רואה את המצב הבא, אז אתה מבין שאתה צריך לדעת עוד קצת, אתה צריך ללכת לאיזה קורס או לאוניברסיטה או לעוד משהו. זה ברור לך, כי אתה רואה את הפער. ברוחניות אתה לא רואה, אבל מלמדים אותך. זה לפי אותם הכללים.

תלמיד: ומה האינדיקציה שאדם לומד תורה ולא חכמה?

שאתה רוצה מה שאתה לומד, ולא שעל ידי זה אתה רוצה להשיג ממי באה החכמה. אתה לא רוצה להשיג את הבורא, אתה רוצה להשיג את החכמה. זה הבחן מאוד מאוד ברור בעולם שלנו. ישנם המון אנשים שלומדים, תשאל אותם בשביל מה לומדים? כי זו מצוות לימוד תורה, זה הכול. למה? אין, על זה כבר לא שואלים.

תלמיד: זה לא הגיוני. אין פה דרך הגיונית, אלא אתה אומר שעל זה כבר לא שואלים.

לא שואלים, לא. לימוד תורה בעצמה, זה "מצוות לימוד תורה", נקודה. הבורא נתן לנו לעסוק בזה, ללמוד ובזה נגמר, זה נקרא שלומדים חכמה. כי התורה זה נקרא דווקא שעל ידי המאור המחזיר למוטב מגיעים לנותן התורה, לגלות אותו.

שאלה: מה פירוש לבוש התורה?

לבוש התורה זה אור חוזר, אור חוזר זה נקרא "לבוש". ולפי הלבוש הזה אנחנו מקבלים את הבורא, מגלים את הבורא, אור ישר. אור ישר שמלובש בתוך האור החוזר, זה גילוי הבורא בנברא. מיהו הנברא? דווקא אור חוזר. וזה מה שאנחנו מייצבים, מייצרים, אנחנו. כי אנחנו בעצמנו נבראים, הבורא ברא אותנו. אבל מה שאנחנו מייצבים מצדנו, ש"זה אני עשיתי", זה האור חוזר. על ידי התחברות עם הקבוצה, שאני מייצב את היחס שלי המיוחד לבורא כדי להזדהות עימו, זה אור חוזר. אור חוזר זה מה שאנחנו עושים.

שאלה: איך להבין כי הבורא מתלבש בתורה?

כל השינויים האלו שאנחנו מקבלים שיהיו בעל מנת להשפיע הם אור חוזר, הם האמונה, אור הבינה ובהם מתלבש אור החכמה שזה הבורא.

שאלה: בתהליך הלימוד הרצונות הגשמיים של האדם גדלים, ואז בתהליך הלימוד הוא פתאום רוצה למלא את הרצונות האלה, כמו למשל כסף וכולי. איך להכין את עצמך למצבים כאלה כדי להישאר בקבוצה ולא ללכת לאיבוד?

ודאי שרצונות עולים, גדלים והם גדלים אך ורק כדי לתת לאדם את קו שמאל המקולקל, להעלות בו רצון לקבל המקולקל כדי שיהיה לאדם על מה להתגבר, עם מה לגשת לבורא. אנחנו צריכים עביות, שעל פני העביות יהיה לנו מסך ואור חוזר. ואז לפי האור החוזר שאנחנו אומרים לבורא, למרות שאתה נותן לנו את הרצון לקבל, אנחנו בונים מעליו רצון להשפיע.

וברצון להשפיע הזה שאני בונה מעל הרצון לקבל על ידי צמצום, מסך, אור חוזר, כי הכול על ידי המאור המחזיר למוטב שנקרא תורה, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "מאור שבה מחזירו למוטב"², אז על ידי התורה אני בניתי צמצום, מסך ואור חוזר כלפי הבורא. בשינויים האלה, בתיקונים האלה שלי הבורא מתלבש כאור ישר. ואז לפי זה יש לי דבקות של הבורא בנברא שזו מטרת הבריאה. מטרת הבריאה להגיע לדבקות השלם, אני עדיין לא יודע מה זה בדיוק אבל התהליך מובן לנו, אנחנו לומדים אותו בתע"ס.

שאלה: אנחנו מחפשים בתוך העשירייה אחרי המדרגה החדשה, איך אנחנו מחייבים את הבורא לקרב אותנו לגילוי המדרגה החדשה הזו?

על ידי בקשה, על ידי תפילה, על ידי העלאת חיסרון. אתם צריכים לבוא לבורא עם כלי שבור, אבל אתם צריכים לגלות את הכלי השבור. זה שהוא שבר הוא יודע, זה שהוא הכין את הכול הוא יודע. רק אתם צריכים להגיע לזה, זה נקרא הכרת הרע. אנחנו רוצים להתחבר כדי לגלות את הבורא בתוכנו, ולא מסוגלים לגלות אותו כי אנחנו שבורים. תביאו אליו את הכלי השבור שיתקן, הוא מתקן ומתלבש בו. אבל להביא את הכלי השבור עם החיסרון שיתקן, אתם צריכים.

כמו ילד קטן שבא לאמא ובוכה שנשבר לו צעצוע או צלחת, משהו. לגלות שאנחנו שבורים אנחנו צריכים, אין לנו יותר מה לגלות בעולם שלנו. היה כלי שלם, הבורא שבר, אנחנו צריכים לגלות את השבירה ולהתפלל שיתקן ולהתפלל שימלא. יש לנו שתי פעולות, פעולת התיקון ופעולת המילוי שאנחנו צריכים להזמין אותן. זה הכול, מה כל כך בעיה? עכשיו אנחנו יכולים לדבר כבר בצורה יותר קצרה.

שאלה: איך אדם שומר על עצמו לא להשתוקק ללבושים של התורה, אלא לכוח שמתלבש בתורה?

אנחנו צריכים להשתוקק גם ללבושים זאת אומרת לאור חוזר, אנחנו צריכים להשתוקק אליו, זה כוח אמונה, כוח השפעה, לזה אנחנו רוצים להשתוקק. אבל בשביל מה אנחנו צריכים את זה? בשביל מה אני רוכש את כל התיקונים האלה? אם אני רוכש את התיקונים האלה לא כדי לתת לבורא אפשרות להתלבש כדי לעשות לו בזה נחת רוח, אז אני עושה את התיקונים האלה כדי לא להרגיש רע. זו לא המטרה. לכן מטרת כל התיקונים להגיע למצב שהבורא מתגלה בהם.

קריין: קטע מספר 17, מתוך שמעתי ס"ח, "קשר האדם אל הספירות".

"אין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך. וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שע"י אור התורה הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה. זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר סח. קשר האדם אל הספירות)

קריין: שוב.

"אין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'." כי אין במחשבה יותר ממה שהלב חומד "ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו." לפי תיקון הלב "וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון." את המחשבות אנחנו צריכים רק כדי לדעת מה צריכים להשיג, איך בדיוק להשיג. זאת אומרת מוח, מחשבות הם סך הכול כלי עזר כלפי הרצונות שזה הלב. העיקר זה הלב "וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך. וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שע"י אור התורה הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה. זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר סח. קשר האדם אל הספירות)

שאלה: הוא כותב פה שכשהלב מיתקן הוא הופך לכלי. למה הכוונה?

לב זה רצון. הרצון מקולקל מלכתחילה, שחור, "לב האדם רע מנעוריו". צריכים לתקן אותו שיהיה בעל מנת להשפיע. עד כמה? עד כמה שתהיה לו אהבה לזולת, זה תיקון הלב. לא שיאהב את עצמו, שיאהב את האחרים. לפי כמה שיכול לצאת מעצמו כלפי החברים ולהתקשר איתם ויבנה את הכלי המשותף, לפי זה הבורא יכול להתלבש בהם. זה נקרא "לב מתוקן".

לא לבד, לא יכול להיות לב אחד בתוך האדם שיתוקן, אלא לפי היכולת שלהם בעשירייה להתחבר בלבבות ללב אחד, זה נקרא "כאיש אחד בלב אחד", לפי זה הם בונים את הכלי הרוחני. לא יכול להיות באדם אחד כלי רוחני, לפחות בשניים, "מיעוט הרבים שניים". רצוי עשרה. ואז כשמתחברים, נראה לנו שעשרה זה הרבה יותר קשה לחבר במקום שניים, אבל זה לא נכון כי האור העליון מגיע, הוא מגיע לעשירייה, הוא בא בצורה כזאת, בפורמט כזה שהוא צריך להגיע לעשירייה. ואם יש פחות מעשירייה אז זה נקרא "הגעתי ואין איש"³, זאת אומרת איש זה נקרא "עשר". אבל אפילו אם קצת פחות, אפילו קצת יותר, זה לא נורא בכל זאת, אבל לא אחד. אחד לגמרי לא נמצא בקשר עם אותו המאור.

שאלה: כתוב פה שאין האדם צריך לבקש לתקן את המחשבה, אלא רק את הלב. אנחנו למדנו שמחשבה זה בסך הכול כלי שהרצון מייצר.

לא, זה לא כלי. מחשבה זה לא כלי אף פעם.

תלמיד: יש לי רצון, ואני מייצר מחשבות כדי לספק את הרצון.

כן.

תלמיד: ולפי מה שאני מבין, המחשבות קשורות לרצונות.

נכון.

תלמיד: זאת אומרת, אם אני לא מתקן קודם את הרצון שלי, אין לי אפשרות לתקן את המחשבה.

מחשבה לא צריכים לתקן.

תלמיד: זה מה שאני אומר. אבל פה יש פסוק שאומר, אין לתקן את המחשבה, אלא רק את הלב. בהכרח אני חייב לתקן את הלב שני לפני, כי את המחשבה אני לא יכול לתקן אם הלב רוצה משהו אחר.

כן. אז מה אתה שואל?

תלמיד: הפסוק הזה מתחלק כאילו לשניים, אין לתקן את המחשבה אלא רק את הלב. זאת אומרת אי אפשר לתקן לפי הבנתי את המחשבה, אם לא מתקנים קודם את הלב.

נכון, אתה אומר אותו דבר, אני לא רואה קושיה.

תלמיד: אני שואל למה יש פה הפרדה שאין לתקן את המחשבה? זה מובן מאליו.

זה לא מובן מאליו. זה כדי שתבין שמחשבה לא צריכים לתקן. יש לי כל מיני מחשבות, אז תדע שמחשבה זו תוצאה מהלב, והתיקון הוא בלב. ובשביל מה המחשבה? רק כדי לעזור לתקן את הלב, כלי עזר בלבד.

שאלה: איך בעזרת המחשבה אנחנו יכולים לתקן את הלב, איך התהליך הזה?

אני הולך לקבוצה, אני מחייב את עצמי להיות בקבוצה, לעשות כל מיני פעולות, ועל ידי זה הלב מיתקן.

תלמיד: לא הבנתי, איך זה קורה על ידי המחשבה?

אני אמרתי. אתה תחשוב. אני לא אוהב שאתה שואל בלי לחשוב על מה שאני עניתי. אתה לא חשבת.

תלמיד: אמרת שאדם צריך לבוא לקבוצה ואז כשהוא יבוא לקבוצה על ידי זה הוא יתקן את הלב. אבל אני שאלתי איך בעזרת המחשבה זה מחלחל ללב. אנחנו עושים נניח תרגילים, אתמול עשינו תרגיל במחשבה, המצאנו משפט בעצתך והיינו צריכים לחשוב עליו ביחד, כדי לראות מה קורה לנו כאשר אנחנו מתאמצים באיזה משפט במחשבה. עכשיו אני שומע שבכלל אי אפשר לתקן את המחשבה, אז אני רוצה להבין את התהליך שאני אמור לעשות.

מחשבה צריכה להביא לידי מעשה, שהמעשה הוא מתקן את הלב.

תלמיד: אני מאוד אשמח אם תוכל לפתוח את זה קצת.

אין לי מה לפתוח, אתה תשתדל לעשות ואז תראה שזה כך. אין פה מה לפתוח ולסגור, יש כאן משפטים קצרים ומכוונים, תנסה לממש אותם.

שאלה: עכשיו ברגע נתון בשיעור יושבים כאן החברים וכל חבר נכלל ביתר החברים, כל אחד התנתק לחלוטין מהעולם שבחוץ. מה עוד חסר עכשיו? איזה מאמץ חסר כדי להתחבר ברצון או במחשבה לכיוון הבורא. מה חסר? מחשבה, רצון, הדדיות בין החברים?

חסר לעצב רצון אחד מאיתנו לבורא שיתקן אותנו ויתלבש אחר כך בנו כדי לעשות נחת רוח לו. אז המטרה הסופית היא לעשות נחת רוח. לעשות אפשר אם אנחנו נהיה בלב אחד. כדי להיות בכוונה הזאת, כדי להיות בלב אחד אנחנו צריכים שיהיה לנו רצון להיות בלב אחד. אנחנו עדיין לא מגלים את זה, יש לנו רצונות שונים, זרים, אנחנו בחוסר הבנה הדדית וכן הלאה, לכן מבקשים את זה ממנו.

זאת אומרת מה התפילה שלנו, הבקשה שלנו? לעשות לנו רצון אחד להיות בלב אחד מכוון אליו כדי להיות משענת או כלי לגילוי שלו כדי לעשות לו נחת רוח. הדברים האלה צריכים להיות מעוצבים בנו בפנים כמשלוח אחד, שעובד יחד, זה בתוך זה בתוך זה.

כמו בחיים שלנו, אתה רוצה להגיע למשהו, אתה מבין שצריכים לעשות כאן כמה פעולות. אתה יוצא מהבית, אחרי שאתה מכין את עצמך בבית, אתה נכנס לרכב, נוסע לאיזה מקום, אתה עושה משהו, זה ברור לך שזה צריך להיות כך כדי בסוף לבצע איזו פעולה ולהגיע לתוצאה.

אותו דבר כאן, אנחנו צריכים לבנות את השרשרת הזאת ולראות איך אנחנו משתלבים בה יותר ויותר, עד שבסוף, ברצון שכלול מכל הרצונות שלנו ונעשה כאחד, זה נקרא "לב אחד", מתלבש הבורא, מתגלה הבורא.

תלמיד: נניח שאני עכשיו בשיעור נמצא בבקשה בשביל החברים ואני יכול להרגיש שהחברים נמצאים בבקשה דומה. עד כמה זה בכלל תואם למציאות. והאם בכלל הפקטור הזה של ההדדיות הוא הכרחי פה, ועד כמה החברים באמת נמצאים בזה ואם כן, איך אני יכול להשפיע על זה, והאם אני צריך.

אנחנו צריכים להיות בדאגה הדדית כי יש לנו מטרה אחת ואף אחד לא יכול להצליח בלי השני. אתם עכשיו יושבים, אתם שמונה, ועוד כמה בשולחן הבא, ואתם צריכים להיות עכשיו בדאגה אחת עד כמה שאפשר. יש מאה עשרים וחמש מדרגות כדי להגיע באמת לדאגה אחת, אבל בינתיים במה שאתם מגלים, בכמה שמתגלה בכם, עד כמה שאתם נמצאים בפירוד ביניכם, אתם צריכים להשתדל לתאר את זה כנמצאים בדאגה אחת. אחר כך זה יהיה כתלמידי רבי שמעון שרוצים להרוג זה את זה.

בינתיים אין אפילו שנאה בינינו, אנחנו עוד לא באים אפילו לכלים דקבלה בינינו, שאנחנו מרגישים שהם מפרידים אותנו. פשוט כך, אנחנו לא נוגעים זה בזה, אחד עובר ליד השני ואין לו כביכול שום קשר לשני. זה עדיין עוד רחוק מלבנות כלי. כלי נבנה מתוך זה שמרגישים התנגשות ועל פני ההתנגשות חיבור. אז זה נקרא "כלי".

כי הבורא ברא את הכלי ושבר אותו. אנחנו צריכים לגלות את השבירה, לפחות שבירה במשהו שאנחנו רחוקים זה מזה, ואז איפה אנחנו נכנסים זה בזה קצת, לא רוצים להיכנס, מתקרבים בכל זאת או נכנסים ונכנסים, ואז זה נתפס על ידי המאור המחזיר למוטב, לפחות במשהו. אבל לפחות עכשיו תראה מה מגלים לנו, לא מגלים לנו שבירה, מגלים לנו אדישות זו עדיין לא שבירה, לא המצב השלילי שלא יכולים להיות יחד.

תתארו לעצמכם אם אנחנו באמת היינו מגלים שבירה, אז כל אחד ואחד לא היה יכול להסתכל על המקום הזה שבו אתם עכשיו יושבים. איך אפשר לשבת יחד בשולחן אחד מול חבר, איך זה יכול להיות? "אני שונא אותו, אני לא יכול להסתכל עליו, אני לא יכול לחשוב שהוא קיים בעולם". עדיין לא מתגלים לנו יחסים כאלה אלא אדישות, אז לפחות בואו נעלה מעל האדישות, נתגבר על האדישות. זה הדבר הראשון. נתחיל מזה.

שאלה: איך ברגע הנתון אני יכול להתגבר על המחסום הזה מול החבר ולהגיד לו "אני אוהב אותך בוא נגלה ביחד את הבורא אנחנו נמצאים עכשיו בשיעור", אני כעיקרון מרגיש שגם הוא נמצא עכשיו בעבודה שגם הוא משתדל לעשות את זה עכשיו, ובכל זאת משהו חסר כאן. כאילו אנחנו עומדים כאן לפני איזה מחסום כזה שאי אפשר להתגבר עליו.

כן נכון שיש כאן דחייה מסוימת כי בשביל מה אתה צריך אותו ובשביל מה הוא צריך אותך. זאת אומרת עדיין אתם לא קושרים את החיבור שלכם עם תכונת הבורא, עם הקשר עם הבורא. זאת אומרת גדלות הבורא עדיין לא מגולה ואתם לא עובדים על זה, לכן זה לא חשוב לכם. אתם לא יכולים לקשור גם עד כמה שהקשר בינינו הוא מה שנותן לנו את גילוי הבורא. וחוסר הקשר בינינו זה ריחוק, דחייה מהבורא.

עדיין אין קשר בין "ישראל" שזה כל אחד מאיתנו "אורייתא" שזה הכלי המתוקן ו"קודשא בריך הוא", שהבורא מלובש בה. זה מה שבעל הסולם כותב לנו באגרת י"ז. צריכים על זה כל הזמן לעבוד, אבל העיקר לשבור את האדישות. זו הדרגה הראשונה והיא החשובה ביותר, כי זה כמו בעיית קליטת הזרע. שהיא הבעיה הכי גדולה בטבע. תעבדו על זה.

שאלה: מה זה גילוי הבורא בעולם הזה, נראה כאילו כל הפעולות בהפצה וכל יתר הפעולות מכוונות לתועלת עצמי והסביבה היא רק מקום לבדוק את הכוונה שלי. אני עושה את כל זה בשבילי? מה זה גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה?

גילוי הבורא לנברא בעולם הזה, זה נקרא שבתוך אותה הקבוצה הפיזית, בחיבור ביניהם בלבבות, מתגלה כוח השפעה הדדי, ובתוך כוח ההשפעה ההדדי שהם תיקנו ביניהם, ונקרא "כוח האמונה", "כוח הבינה", "כוח האור חוזר" ביניהם, שבכוח הזה מלובש משהו שנקרא "הכוח העליון", "הבורא". "אור החכמה". הארת החכמה שמלובשת באור החסדים. זה גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.

שאלה: אנחנו מדברים עכשיו על כך שאנחנו חייבים שיהיה לנו חיסרון חזק מאוד על מנת שהאור המחזיר למוטב ישפיע עלינו כך שנהפוך מהר יותר לכלי מאוחד אחד. בשבת יעצת לעשות פירמוט לעשיריות. עשיריות חזקות ועשיריות אחרות. מה יהיה ההבדל בין החיסרון שייוולד בעשיריות המחויבות יותר לעשיריות האחרות ומה בכלל יהיה ההבדל?

אני לא מדבר על עשיריות זכות ועשיריות גסות או עבות. אני מדבר על עשיריות שמגיעות בצורה קבועה שלפי זה אנחנו בודקים את העשירייה בצורה חיצונה לגמרי, אני לא הולך לבדוק עם איזה כלי, סנסור, חיישן בתוך הלב, עד כמה כל אחד משתוקק ולאיזו מטרה בדיוק. אין דבר כזה. אני בודק לפי הנוכחות. ככה זה מקובל בכל דבר לפי הנוכחות.

ישנם אנשים שמגיעים יום יום לשיעור, גמרנו, לפי זה אני בודק את הרצון שלהם, לפי זה אני אומר שהעשיריות צריכות להתחבר. כי לא יכול להיות שאנחנו מחברים עשירייה ובתוך העשירייה מגיעים שלושה אנשים וכל היתר לא מגיעים. זה לא נקרא עשירייה, אלא צריך לחבר בין כל אלה שיכולים להגיע יום יום, הם צריכים להיות יחד. וכל היתר שיתאספו מתי שסיכמו ביניהם מתי לבוא. יכול להיות שהם יבואו פעמיים בשבוע, לא חשוב, אבל גם כשהם באים, שזו תהיה העשירייה. אחרת זה בלגן וכולם מקולקלים.

זה מה שאמרתי. יכול להיות שלא הבינו אותי נכון.

שאלה: עכשיו ענית שהדבר הראשון שאנחנו צריכים להיות מודאגים ממנו זה לשבור את האדישות הזאת שנוצרה בקרבנו. איך אפשר לעשות את זה?

זו חשיבות, חשיבות המטרה, חשיבות הבורא. על ידה אנחנו שוברים את הקרע בינינו כאמצעי להגיע למטרה. צריכים כל הזמן לדבר על זה, "איש את רעהו יעזורו". אני צריך לשמוע את זה מאחרים, אני צריך לראות באחרים איך הם מצליחים בזה ואני לא.

אם לא הקנאה, אתם לא תתקדמו. נמאס לי לדבר על זה, באמת. אני לא מבין עד כמה זה לא מובן לכם. אתם כאלו אדישים, שלא אכפת להם כלום? אני מסתכל על כל העולם, אני מקנא בכל אחד, בכל דבר, למה יש לו את זה ולמה יש לו את זה, למה הוא חכם ולמה הוא כך ולמה הוא כך וכך. אני מקנא בכל אחד.

אתם בקבוצה יכולים לעשות את הדברים האלה בצורה מכוונת. בצורה מכוונת לגרות את החברים לקנאות בכם.

שאלה: רציתי להגיד שאחרי השיעור היום יישלחו לכולם, אני מדבר על קבוצת פתח תקווה, שיבוצים לעשיריות החדשות שמבוססות לפי מסגרת הלימודים של האדם, כפי שעכשיו הזכרת. עשיריות שעד עכשיו עבדו כמו שצריך ועמדו באותו עיקרון, בהן לא נגענו.

שאלה לגבי הדבר הזה של להפוך להיות רצון אחד. אני כן רואה שאני מצליח להגיע להרבה קנאה מהחברים, אבל אני רואה שהקנאה מפעילה אותי לפעולות, אני לא רואה שזה הופך לאיזה רצון אחד פתאום.

לאיזה פעולות?

תלמיד: פעולות כמו שהם עושים, זה נקרא רצון אחד?

על ידי זה מגיעים להתקרבות בכל זאת.

תלמיד: אבל מה הופך את זה לרצון אחד? מה זה רצון אחד בכלל, מה זה ה"אחד" הזה?

רצון אחד יכול להיות שיש לנו מטרה אחת ואנחנו לאט לאט מבינים, על ידי המאור המחזיר למוטב שמגיע, ואז אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים כאילו ברצון אחד. לא ברצון דומה זה לזה, אלא כבר ברצון אחד, שכלפי הבורא שמאיר לנו אנחנו מרגישים שאנחנו הופכים להיות לאחד, כלפיו. במה אחים מרגישים את עצמם שהם אחים? שיש להם אימא אחת.

תלמיד: אבל כל אחד כביכול מרגיש את האימא בצורה אחרת.

זה לא חשוב. אבל היא אחת בשבילם? הם מרגישים את עצמם שקשורים ביניהם בגללה, בעקבותיה.

תלמיד: במה אנחנו לא אחד?

כי אתם שבורים. במידה שאתם התנתקתם מאימא, מאבא, לא חשוב איך לומר, במידה הזאת אתם מנותקים זה מזה.

תלמיד: אבל אם אנחנו מתאספים יחד ויש לנו מטרה, למה זה לא הופך אותנו לאחד כלפי המטרה? מישהו צריך להשתנות כדי שיהיה פה אחד?

אתם צריכים לבקש. אתם לא אחד ולא מחוברים למטרה אחת ולא משתוקקים לזה, אתם צריכים לבקש. אין את כל הדברים האלה, אתם נמצאים בשבירה, ולא מרגישים אפילו את השבירה. להרגיש שבירה זה לסבול מהשבירה, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". וכאן אין את זה עדיין, אין "ויאנחו", יושבים בשקט, תסתכל על האנשים. מישהו סובל? מישהו ממש בוכה, מרגיש את עצמו שהוא נמצא במצב איום ונורא?

תלמיד: כשאנחנו מתעסקים בפעולה פיסית אחת, זה נקרא שאנחנו אחד?

לא, זו פעולה פיסית. תביא לכאן חיילים, תביא לכאן ילדים קטנים, לא חשוב מי ומה, הם יכולים לבצע לך פעולה אחת.

תלמיד: רק כלפי המטרה זה נקרא אחד?

רק כלפי המטרה וכשהלבבות מתחברים.

תלמיד: בינתיים לפי ההסבר הזה זה אומר שכל אחד יש מטרה אחרת.

בטח. עד שהבורא לא יאיר ויחבר בינינו יהיו לנו מטרות שונות.

תלמיד: איך זה יכול להיות? כביכול אנחנו לומדים אותו דבר, אנחנו הולכים לפי אותה שיטה, אז איך יכול להיות שהמטרות הן לא זהות?

מאיפה זו אותה מטרה, כי אתם לומדים בספר?

תלמיד: אנחנו לומדים לדוגמה "אין עוד מלבדו".

אני רואה, נכנסים לאוניברסיטה אלף איש, יוצאים אחר כך אלף איש, כולם שונים למרות שלמדו אותו דבר. איך יוצא שבעולם יש לך מלא אנשים שונים, מנוגדים? אתה מדבר בצורה לא מציאותית.

עד שלא מאיר עלינו מקור אחד, שאנחנו מזמינים אותו כמקור אחד. בינתיים הוא לא מקור אחד, בינתיים הוא מתפרס להמון מקורות כאילו, שזה מביא לנו הרגשת השבירה, הרגשת הריחוק. מאיפה יש לנו הרגשת הריחוק? הבורא מאיר עלינו באור כזה, שהוא לכל אחד משלו. עליך משלך, עלי משלי, עליו משלו. ואז אנחנו מרגישים שכל אחד קיים בפני עצמו, אין שום קשר בינינו. וגם אין שום קשר לבורא, אפילו הוא נסתר לפי זה.

איך אנחנו יכולים להיות קשורים אליו? רק על ידי זה שאנחנו נקשור את עצמנו בינינו. זה חוק פיסיקה. זה כמו באופטיקה, שאתה רוצה לִצפות במשהו, אתה מחבר כמה קרני אור יחד.

שאלה: אני מבין את העיקרון שאליו צריך ללכת, אבל אני פשוט לא מצליח לתפוס מה אנחנו צריכים לעשות.

אתם צריכים להשתדל להרגיש שאתם לא מחוברים, ואת זה אתם יכולים לעשות בכוח, ולראות שאתם לא מחוברים ולא רוצים להיות מחוברים. אני גם לא רוצה להזיק לחבר, פשוט לא אכפת לי. יש בינינו איזה בידוד, אני לא מרגיש אותו, הוא לא מרגיש אותי, ככה חיים. זה נקרא "בסדר" בעולם שלנו.

אבל אם אנחנו מודדים את עצמנו לא לפי המדד של העולם שלנו אלא לפי המדד הרוחני, אם אין בינינו קשר זה נקרא שלילי, מצב שלילי. איך אנחנו מתחברים? במידה שמתחברים בינינו, מתחברים לבורא. בינינו עכשיו יש אותן 125 מדרגות, ניתוק לגמרי, הפכיות הצורה שאנחנו אפילו עוד לא מגלים בינינו. וגם אותו דבר עם הבורא.

לכן הוא נסתר והחבר נסתר ולא חשוב לי. זה המצב. איך אנחנו מוציאים את עצמנו מהאדישות הזאת, מהניתוק? כאן השאלה.

תלמיד: זה מאוד מורגש. אז מה הצעד שאתה עושה כדי לצאת?

צריכים לעשות בכוח. בכוח לעורר בינינו בפעולות מלאכותיות חשיבות הבורא, גדלות הבורא, גדלות החיבור, גדלות החבר. זה כתוב במאמרי רב"ש.

שאלה: איך לחדש התפעלות וקנאה ממעשים טריוויאליים של חברים?

אתם עושים את זה כך אחד לשני?

תלמיד: אני חושב שכן. משתדלים לעורר קנאה אחד בשני, אבל זה כבר לא ממש מלהיב. יש חברים שמלמדים, יש חברים שכותבים, שעושים, שמפיצים, שמשתדלים לעורר, אבל איך כל פעם לחדש את זה? זה כבר ברור, זה כבר חלק משגרת חיינו.

זה נקרא "קשה עורף". אלא כלפי מה זה נקרא קשה עורף? שאני לא מסוגל להעלות את דרגת הרגישות בלב שלי. לא מרגיש.

תלמיד: איך מרככים את העורף?

רק על ידי עבודה הדדית ותפילה. אין יותר, לנו אין אמצעים אחרים. וגם אם לא נעשה אז שום דבר לא ייצא, לא יקרה.

שאלה: אני יודע שאנחנו בדרך כלל לא נוהגים לעשות כך, אבל לצורך יציאה מאדישות, כדאי לעורר ביקורת, קו שמאל לאיזו מידה בקבוצה, בעשירייה?

תלוי למה אתה קורא שמאל וביקורת. ביקורת למצב? כן. אבל עוד מה?

תלמיד: ביקורת למצב זה בדרך כלל קשור לאנשים שנמצאים בעשירייה.

אני לא יודע. ודאי שצריכים לעורר את המצב, לעורר אותו זה נקרא לגלות בו מצב שלילי, אבל מיד להפוך את זה להתקדמות. שלא אנחנו מכניסים את עצמנו למצב עוד יותר גרוע, למצב עוד יותר נמוך.

תלמיד: אני מבין מה שאתה אומר.

אי אפשר להיכנס, אסור להיכנס אחרת אתה הולך להכניס אותה לייאוש?

תלמיד: כי דיברת על שנאה.

אז מה?

תלמיד: זו גם דרך.

זו לא דרך. אני לא אמרתי לגלות את זה, אלא לגלות את זה על מנת להתקדם.

תלמיד: ברור שזה על מנת להתקדם. אם אנחנו לא יכולים לצאת מהאדישות על ידי קנאה, כבר רגילים שיש חברים גדולים שעושים דברים גדולים, אז האם אפשר באיזו מידה לפתוח.

מה לפתוח, תגיד.

תלמיד: ביקורת.

בסדר, מה הלאה? ביקורת זה טוב, אבל יש כנגד זה מיד משהו? אם לא, זה הורס. "סתירת זקנים בנין" זה צריך להיות לשם המטרה ואתה ממש משתמש בזה כך, ולא עומד בחצי הדרך. שברת, ומה הלאה? לא יודע מה הלאה. אז מה התוצאה? זה "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו".

שאלה: איך קנאה לחברים הולכת ביחד עם זה שהם לא קיימים אלא אין עוד מלבדו?

אני לא יודע, בשבילי הם קיימים. אומרים לי להתקשר איתם, להתחבר איתם.

תלמיד: אתמול אתה אמרת.

ודאי שדיברנו שאין חברים ושיש רק הבורא ואפילו אני לא נמצא אלא רק הבורא. אז מה? זה לחוד וזה לחוד.

תלמיד: אז מה לעשות עם זה?

לא לעשות כלום, לא לחבר את זה ואת זה.

לצורך הבירור אנחנו אומרים זה ואנחנו אומרים זה, בסופו של דבר זה הכול מתקשר. אבל אם זה מונע ממני עבודה, אני לא רוצה להיות בזה בכלל. להגיד על כל דבר "ברוך ה'" זה נקרא שאני פשוט מסרס את עצמי. וזה לא בדרך.

קריין: קטע מס' 18, מתוך רב"ש ג', מאמר "סגולת תורה ומצוות".

"בזמן שהאדם מוטבע בטבע של אהבה עצמית, איך אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע, הלא אין לו שום רצון ויכולת לעשות משהו אם לא יהיה זה לתועלת עצמו. אם כן, איך יכולים לחנך את האדם שיעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע. ויש לומר, שהגם שטבע של האדם הוא רק באהבה עצמית, ומה שהוא נגד זה קשה לו לעשות, עד כדי כך שכל האיברים הם לו לנגד, אבל יש ענין של כפיה, היינו שבעת שהוא עוסק בתורה ומצוות הוא לומד בעל כורחו, היינו שרוצה שיהיה רק לשם שמים, ואז הוא לומד וחושב רק בלימודים שמדברים בענין להשפיע. והגם שהגוף לא מסכים, אבל על ידי היגיעה שהוא מתייגע את עצמו, וכופה את גופו לעסוק על כוונה זו, והגם שרצונו שבלב אינו מסכים לכונה זו, המאור שבה מחזירו למוטב."

(רב"ש - ג'. מאמר 721 "סגולת תורה ומצוות")

סדנה

איך אנחנו עושים, פיסית, פנימית, נפשית, ברצון, במחשבה, בפעולות למיניהן את המקסימום כמה שאנחנו יכולים כאילו שאנחנו נמצאים במצב הרוחני? מה חסר לנו לעשות, בצורה פיסית, במחשבה וברצון הלב?

מה עלינו לעשות? אם היינו מתוקנים, מה היינו עושים?

*

שאלה: יש לי פלונטר, כאילו שני דברים שאני לא מצליח לקשור. מצד אחד אמרת, להתחבר עם חבר כך שמתחברים, נכנסים אחד לתוך השני. יש לנו בזה עבודה בעשירייה ויש את העבודה של הקנאה. איך זה הולך ביחד? אם מישהו כותב, מישהו עושה הפצה, איך מקנאים בחיבור?

צריכים לעורר זה לזה את הדברים, צריכים לעורר את הקנאה. אתה לא רואה עד כמה שהחברים לידך מחוברים יחד ואתה לא נמצא ביניהם. אתה לא רואה עד כמה שהחברים לידך הם מחוברים יחד ואתה לא איתם. מה לעשות? מה תעשה? "עיניים להם ולא יראו"⁴, אתה לא רואה שכולם מחוברים ואתה גם לא מודע לזה. לפחות אם היית מודע לזה שאתה לא רואה שהם כבר נמצאים בחיבור ביניהם והולכים ומתקרבים לצורה נכונה שאוטוטו הם יגלו את הבורא ביניהם ואתה בכלל לא באותה צלחת. איך לעשות שאתה תהיה איתם יחד? צריכים קנאה.

תלמיד: הם צריכים לגרום לי.

הם לא חייבים לגרום לך שום דבר. אם אתה תחכה עד שהם יגרמו לך אז אתה תחכה בטוח שזה לא יקרה. אז מה אתה עושה? אתה צריך לקחת עכשיו מלכתחילה שהם נמצאים בגמר התיקון, ומה שאתה רואה "כל הפוסל במומו פוסל"⁵. אז מה אתה עושה? אין לך קנאה, סביבך נמצאים החברים, תסתכל על הפרצופים שלהם אתה רואה שאין להם יותר ממני בטוח. איך אתה תגיד אחרת, שהם נמצאים כבר בתיקונים גבוהים ואתה רק לא מזהה את זה, ויש לך מזה קנאה?

תלמיד: יש כמה אפשרויות.

אז אתה עושה אותם או לא?

תלמיד: משתדל.

משתדל. אם אתה משתדל אז אין מה לעשות, אז יהיה לך לפי ההשתדלות שלך, רק שתדע, לא יותר מזה.

תלמיד: בדיוק, זה לא מספיק.

לא מספיק או כן מספיק זה אתה תעשה חשבון. רק חשוב לי היה להזכיר לך שזה הכול תלוי בך, זה הכול. וגם בך. אין כאן שום אפשרות אחרת לראות את הדברים.

תלמיד: בקטע, רב"ש מתאר מצב שלאדם אין לו את המחשבות הנכונות, אין לו את הרצון הנכון, הלב שלו לא נמצא במקום הנכון אבל הוא כופה על עצמו. אז למה המאור המחזיר למוטב לא עובד? המאור המחזיר למוטב זאת התרופה, יש כאן מחלה, המחלה זה הרצון לקבל, אז שיעבוד. כופה על עצמו, אנחנו מביאים את עצמנו לכאן.

כנראה שלא מספיק, אני לא יודע. מאיפה אתה אומר?

תלמיד: מהקטע שקראנו עכשיו שרב"ש אומר. המחשבות שלו לא במקום הנכון, הרצון שלו, הוא מרגיש שיש לו, הלב שלו לא שמה.

"בזמן שהאדם", אני קורא. אני לא מבין את הטענות שלכם, בטח שכל הטוען הוא צודק. "בזמן שהאדם מוטבע בטבע של אהבה עצמית, איך אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע, הלא אין לו שום רצון ויכולת לעשות משהו אם לא יהיה זה לתועלת עצמו." זה ברור, "אם כן, איך יכולים לחנך את האדם שיעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע. ויש לומר, שהגם שטבע של האדם הוא רק באהבה עצמית, ומה שהוא נגד זה קשה לו לעשות," הייתי אומר שאי אפשר. "עד כדי כך שכל האיברים הם לו לנגד, אבל יש ענין של כפיה," יש עניין כפיה. "היינו שבעת שהוא עוסק בתורה ומצוות הוא לומד בעל כורחו, היינו שרוצה שיהיה רק לשם שמים," כאילו רוצה ודאי שלא רוצה אבל כאילו, לא שוכח על זה. "ואז הוא לומד וחושב רק בלימודים שמדברים בענין להשפיע." איך יכול להיות דבר כזה שיהיה? מתוך קנאה שהוא רואה שאחרים כבר נמצאים בזה והוא לא. "והגם שהגוף לא מסכים, אבל על ידי היגיעה" שהוא עושה. "שהוא מתייגע את עצמו," איך? מפני שמקנא, מתוך הרצון לקבל בלבד. "וכופה את גופו לעסוק על כוונה זו, והגם שרצונו שבלב אינו מסכים לכונה זו, המאור שבה מחזירו למוטב." אפילו שאין לו את הרצון הזה ממש בלב, זה ברור שלא, אחרת לא היה צריך לתקן שום דבר, אז המאור פועל כנגד הרצון. השאלה, מה אנחנו יכולים לעשות בעד המאור המחזיר למוטב שהוא יעבוד כנגד?

אז יש לנו קבוצה, יש לנו קנאה, חיסרון, שהחיסרון הזה ודאי לא על מנת להשפיע, וקבוצה אנחנו עושים לא כדי על מנת להשפיע, אנחנו רוצים בכל זאת על מנת לקבל, אבל אם אנחנו מבצעים את כל הפעולות האלו, לא חשוב, אלף ואחת פעולות, להתחבר, ללמוד, משהו לעשות בהפצה, משהו לעשות עוד משהו, אנחנו עושים את זה, אז מתוך הפעולות הללו אנחנו מעוררים המאור המחזיר למוטב, כך זה בנויה המערכת ואז הוא מתקן אותנו.

אתם יכולים להגיד, אבל איך יכול להיות שהוא מתקן אותנו אם אנחנו לא רצינו את התיקון, אנחנו רק דיברנו בפה שאנחנו רוצים את התיקון, בלב אף אחד לא רוצה את התיקון, בלב אנחנו חושבים רק שזה לא יקרה ובכל זאת הוא עושה את זה. אז נגד הרצון? כן נגד הרצון, זה נקרא בכפייה. מתי הוא עושה את זה בכפייה? זאת אומרת כופה עלינו? מתי שאנחנו כופים עלינו לעשות פעולות שאנחנו כן מסוגלים לעשות. איזה פעולות? חיבור פורמאלי, לימוד פורמלי, הפצה פורמלית, מה שיש בידינו לעשות.

עד כמה שאנחנו לוחצים על זה, לחוצים על זה, רוצים את זה, לבצע פיזית, בידיעה ברורה שבזה אנחנו לא משיגים שום דבר רוחני בצורה ישירה, כי אין לנו באמת כוונה שבלב לעל מנת להשפיע, אבל מעוררים בזה, מעוררים בזה יותר ויותר, את המאור המחזיר למוטב, הוא עובד על זה. אבל זה בתנאי שאנחנו עושים משהו שבידינו לעשות.

שאלה: מתוך הקשבה לדברים שלך עכשיו, נראה לי שאני כאילו קולט נקודת כשל איך אני עובד. למה אין קנאה? כי בדרך כלל כשאני מסתכל על חבר, נראה לי שאני רואה איזה סוג של אמת שהוא פחות, אני לא ממש מצליח לראות יותר, לכן אין לי אפילו קנאה. יכול להיות?

אני לא יודע. אני אמרתי מה שאמרתי, תנסה לקיים אם אתה רוצה להתקדם.

תלמיד: אמרתי את זה, כי אולי זה משהו שהרבה נופלים בו, מתוך הזדמנות שתתייחס.

בסדר, נופלים אז נופלים, מה אפשר לעשות? זה לוקח שנים עד שאדם מעכל מה קורה כאן.

שאלה: במה העבודה?

לעשות מה שבידך לעשות.

תלמיד: אבל באותו קטע שקראנו כתוב שצריך לתקן את הרצון ולא את המחשבה, אבל כל העבודה שלנו היא במחשבה. אני משנה את המחשבה, אני משנה את הכיוון שלה, והרצון כאילו קבוע אני לא יכול לשנות אותו.

כן.

תלמיד: אז העבודה במחשבה בכל מקרה.

העבודה במחשבה.

תלמיד: אז למה הוא אמר שצריך לתקן רצון?

אנחנו מתקנים רצון אבל לא שאנחנו מתקנים רצון, רצון נמצא ביד ה'. פה אנחנו צריכים לגרום לפעולות שהן יתקנו את הרצון שלנו.

שאלה: אנחנו מדברים פה כרגע על לימוד נכון של חכמת הקבלה, ואני יודע שאתה כל הזמן מדבר איתנו על זה שצריך להיות לנו ספר פתוח בזמן הלימוד. רציתי לדעת את החשיבות של הנושא הזה שאנחנו לומדים את חכמת הקבלה עם ספר פתוח.

אנחנו כל כך הרבה לומדים ואני באמת עדיין לא מבין למה אנשים כך. נראה לי שיש לי רק תשובה אחת. אנשים שנמצאים כאן לא למדו אף פעם בחיים, הם באו מאיזה מושב בדואי, מהשוק, ממשהו כזה, מאילת, אני לא יודע מאיפה, פריקים או משהו כזה. הם לא רגילים להיות ליד ספר.

עכשיו מתחילים למוד חלק ט"ז. לכל אחד יש ספר משלו? אדם צריך להיות עם ספר משלו תמיד, ולרשום שם כל מיני דברים. להשתדל להתקשר דווקא עם הכריכה משלו. תסתכלו על הספר שלי, לא כתוב אצלי מאיזו שנה. הדבקתי בו אפילו את מה שרב"ש היה שולח אותי לקנות, ארבע נייר טואלט, אחד חלב, שניים אשל, אחד גבינה חמשה אחוז וחבילת נייר כסף. אפילו את זה הדבקתי כאן, כי בשבילי הכול קדוש. אני אומר ברצינות. וגם הספר שקניתי, קניתי אותו כשנפטרה אימא של הקלריסטים והם הדפיסו מאה סטים של תלמוד עשר הספירות, כדי לפזר בארץ לזכרה. יש כאן עוד חותמת של הרב"ש, כל מיני דברים, ואפילו כרטיס ביקור שלי. זאת אומרת זה כבר מימים. וגם כשהתחלתי ללמוד עם הרב"ש חלק ט"ז, במיוחד בטבריה, אמנם למדתי עוד חלקים, אבל כשהתחלתי ללמוד חלק ט"ז אז יש כאן אפילו תאריכים. אני כתבתי בספר תאריך, טבריה, 2.12.88, 13.3.90, כל מיני כאלה. גם לפני זה. את הכול למדנו בטבריה, ותראו כמה פעמים היינו באותו קטע בשנת 88, 89, 91, כל הזמן. וכמה כתוב בכל דף ודף, אין דף שלא כתוב בו. למה אתם לא רוצים ללמוד בצורה כזאת? אתם צריכים להתקשר. אתם יודעים מה? קחו את הדפים האלה, תלעסו ותבלעו.

כשאני שואל את האחראי מה קורה עם הספרים, הוא אומר, הם לא כל כך דואגים שיהיו להם ספרים משלהם. זה לא מובן בכלל. מה יש לנו חוץ מזה? וכמה ספרים יש לנו סך הכול? זוהר, תע"ס, כתבי בעל הסולם, כתבי רב"ש, עשרים ספרים סך הכול. אז אדם שרוצה להגיע לחכמת הקבלה שלא יהיו לו מקורות משלו? הכול נובע מחוסר חשיבות. ובהתאם לזה אתם אחר כך בוכים, ההוא אין לו ספר, הוא רק יודע להרים יד כל הזמן.

אני עושה מה שאני עושה, מה שמוטל עליי לעשות, ואתם תעשו מה שאתם חושבים.

(סוף השיעור)

---

1. "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת סוכה, דף נ"ב, פרק ה', א' גמרא)↩

2. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל', ע"ב), כי "המאור שבה מחזירו למוטב" (מדרש ספרי פרשת יעקוב, הגר"א)↩

3. "מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה" (ישעיהו נ', ב')↩

4. "פה-להם, ולא ידברו; עינים להם, ולא יראו." (תהילים, קט"ו, ה').↩

5. "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ע, א גמרא).↩