שיעור בוקר 23.06.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ג', אסופת "דרגות הסולם", עמ' 1677

מאמר 1644 "מה לבקש מה' – להיות עובדו"

1. קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ג', עמ' 1677, מאמר 164, "מה לבקש מה' - להיות עובדו".

   מה שאנחנו צריכים לבקש מהבורא זה בסך הכול להיות העבדים שלו, להיות העובדים שלו, להיות דבוקים אליו וללכת בעקבותיו לממש את התפקיד שלו, את מה שהוא רוצה למסור לנו, מה שנקרא "להיות עובדו" ואין יותר עם מה לפנות לבורא.

ודאי שיש הרבה מאוד מצבים לכל אחד ולכולנו, אבל בסך הכול מה שאנחנו צריכים, זה לממש מה שהבורא רוצה מאיתנו בכל רגע בחיינו.

קריין: מאמר 164: "מה לבקש מה' – להיות עובדו".

מה לבקש מה' - להיות עובדו

"כשהאדם רואה שיש לו הפרעות בעבודת ה', והוא רוצה להתפלל לה' שיהיה לו כח לעבודה, מה עליו לבקש. כלומר, יש ב' אפשרויות:

א. שה' יסלק ממנו את ההפרעות, ממילא הוא לא יצטרך לתת כוחות גדולים בכדי ללכת בדרכי ה'.

ב. שה' יתן לו טעם יותר גדול בתורה ובתפלה ובמעשים טובים, ועל ידי זה ההפרעות לא יוכלו לעכב אותו, כי כאשר לתורה ומצוות יש חשיבות, להפרעות אין מקום ושליטה.

כדוגמא, שאין האדם יכול לומר שיש לו הרבה הפרעות, לכן אין הוא יכול להציל את החיים שלו. דהיינו, אין זו אמת מה שיטען האדם, שבגלל שיש לו הפרעות מהקרובים שלו או מהסביבה שלו, אין בכחו להציל את חייו. אלא ודאי האדם יתן בעד נפשו כל אשר לו, וכל המכשולים אינם חשובים בעיניו.

לכן הוא מבקש מה' שיתן לו טעם חיים בתורה ומצוות, וכנגד החיים אין האדם יכול לומר שיש לו הפרעות, כי חשיבות החיים לא נותנת לו להתייחס לההפרעות."

אנחנו נמצאים בהרבה מאוד מקרים בחיים, שבהם אנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות, מה לבקש, על מה לדרוש. אפילו כשיודעים שצריכים לפנות לבורא כדי שישנה את המצב שלנו, כי אנחנו נמצאים בידיו ואין כוח אחר שנמצא ושולט עלינו. אבל בכל זאת אנחנו לא יודעים עם מה לפנות, מה לדרוש, אנחנו לא מסוגלים לזה, ואין לנו עם מה לפנות.

לכן הכתוב אומר, שאו שאנחנו מבקשים מהבורא שיסלק את ההפרעות ואז נוכל להתקרב אליו, לבורא, ולהיות דבוקים בו - שזאת מטרת הבריאה, שאנחנו הנבראים צריכים למרות ההפרעות להגיע לדבקות בו.

ואיך מגיעים לדבקות בבורא? כשמבקשים ממנו להסיר את ההפרעות. ובדרך השנייה – שהבורא ייתן לנו "טעם בתורה ומצוות", ואז אנחנו מתקרבים אליו על ידי שאנחנו מדלגים על ההפרעות, ופוסעים למעלה מהן וכך אנחנו מגיעים למצב שאין להפרעות שליטה.

אז שתי האפשרויות קיימות והשאלה איך אנחנו מתחברים בינינו, מתארגנים כדי ללכת על זה נכון. וכאן יש שאלה, איך אנחנו עושים זאת? אז שוב, עבודה בקבוצה, עבודה בעשירייה, כי אין בכוח אדם לבדו לעשות את זה, ואפילו שאדם מגיע למצב שנדמה לו שהוא מתקדם ובאמת הוא מתקדם אפילו לבד, אבל ההתקדמות הזאת היא רק כדי שיבין שההתקדמות האמיתית היא בקבוצה. אבל כדי שיבין זאת, הוא צריך קודם לעבור שלב של התפתחות עצמית, כדי שירגיש את זה ויחליט נכון.

זה מה שאנחנו צריכים לעבור כדי להבין, להרגיש ולהגיע למצב שהמכשולים שנמצאים לפנינו הם מכשולים חשובים, ואנחנו נבנה ונתקדם על ידם כשנעבור אותם.

קריין: שוב 164, "מה לבקש מה' – להיות עובדו".

מה לבקש מה' - להיות עובדו

"כשהאדם רואה שיש לו הפרעות בעבודת ה', והוא רוצה להתפלל לה' שיהיה לו כח לעבודה, מה עליו לבקש. כלומר, יש ב' אפשרויות:

א. שה' יסלק ממנו את ההפרעות, ממילא הוא לא יצטרך לתת כוחות גדולים בכדי ללכת בדרכי ה'.

ב. שה' יתן לו טעם יותר גדול בתורה ובתפלה ובמעשים טובים, ועל ידי זה ההפרעות לא יוכלו לעכב אותו," זאת אומרת יש שתי מגמות. או שיהיו כמה שיותר הפרעות והן יישארו אבל יהיה לו כוח ללכת למעלה מהן. או שיהיו כמה שפחות הפרעות ויהיה לו כוח, אפילו עם מה שיש לו עכשיו לעבור אותן. אז על מה לבקש. "כי כאשר לתורה ומצוות יש חשיבות, להפרעות אין מקום ושליטה.

כדוגמא, שאין האדם יכול לומר שיש לו הרבה הפרעות, לכן אין הוא יכול להציל את החיים שלו. דהיינו, אין זו אמת מה שיטען האדם, שבגלל שיש לו הפרעות מהקרובים שלו או מהסביבה שלו, אין בכחו להציל את חייו. אלא ודאי האדם יתן בעד נפשו כל אשר לו, וכל המכשולים אינם חשובים בעיניו.

לכן הוא מבקש מה' שיתן לו טעם חיים בתורה ומצוות, וכנגד החיים אין האדם יכול לומר שיש לו הפרעות, כי חשיבות החיים לא נותנת לו להתייחס לההפרעות."

שאלה: אנחנו אומרים שצריך ללכת למעלה מהטעם ולמעלה מהדעת, זאת הדרך שלנו. פה הוא מדבר בתוך הדעת כביכול.

אנחנו נעלה יותר ויותר להבנה ולהכרה בדרך, למה שקורה לנו גם עם הבורא, שהוא מבצע, ומסדר לנו את המציאות. אז אנחנו רוצים לדעת ולהרגיש יותר כדי להחליט נכון.

שאלה: מה זה בדיוק "לבקש טעם בתורה ומצוות"?

שתרגיש כמה חיות יש בקיום של התורה והמצוות. זאת אומרת בהתקדמות דרך קשר עם החברים לבורא. אתה יותר ויותר בונה את צורת הבורא, הכוח העליון שממלא ומנהל את כל המציאות, ואתה לא רוצה להשיג משהו חוץ מאותו כוח אחד שממלא כל המציאות וזה מה שחשוב. ואם אתה מגיע לזה, אז אתה יודע ומרגיש מה שורה בעולם, בכל האנושות, מה קורה בינינו, בתוכנו, בכל העולמות, אתה מתחיל לגלות את העולם שלך. ואין לנו יותר מלגלות את הכוח העליון שבו אנחנו קיימים.

שאלה: מה המצב הטוב ביותר כדי להתקדם?

המצב הטוב ביותר כדי להתקדם הוא שנתקשר בינינו ככל שאפשר במצבנו, ומהמצב הזה נבקש מהבורא שיחבר בינינו עוד יותר עד שנגלה שהוא שורה בינינו.

שאלה: האם אפשר לסכם עם הבורא משהו?

ודאי שכן, כתוב "תעשה רצונך כרצונו" ואז "יעשה רצונו כרצונך".

שאלה: מה קובע את מידת החיות בעבודה ואיך מגבירים אותה?

מידת החיות בעבודה הרוחנית שלי נקבעת לפי המידה שבה אני מרגיש שהיא חשובה לי ושיש לי תומכים. אני קשור לקבוצה והיא נמצאת כל הזמן בשינויים, בדינמיקה כזאת שכולנו מרגישים כמו בסירה אחת ועוברים אומנם דרך ים סוער אבל עוברים כדי להגיע למטרה, לחוף מבטחים וזה העיקר.

אנחנו נמצאים בתוך הכוח העליון שהוא העושה והמסדר את הכול גם מבפנים וגם מבחוץ. הוא משנה אותנו, מבלבל אותנו, מפריע לנו, עוזר לנו ועושה הכול כמו שהגדול משחק עם הקטן ומעורר בו כל מיני רצונות ומחשבות כדי שהקטן יתפתח ויהיה מוכן לכל מה שיקרה לו הלאה בחיים. זה מה שאנחנו רוצים לקבל מהבורא דרך העשירייה, וכך נתקדם.

שאלה: אם הקרובים שלי לא תומכים בדרך שלי, מה המסר שהבורא רוצה להעביר לי?

אם אני מרגיש שאף אחד מהקרובים שלי לא תומך בי, אז קודם כל אני בודק האם אני נמצא בכיוון הנכון בחיים שלי, האם יש להם איזו מטרה בחיים, והאם המטרה שלהם לפי כל ביקורת שתהיה היא יותר חשובה, יותר רצינית ויותר נצחית מהמטרה שלי. אני בודק האם אני יכול להתחזק ולהצדיק את עצמי עוד יותר בדרך שלי, ושההחלטה שלי לא תלויה בכל מיני מצבים שאני עובר אלא היא למעלה מהם, כי לפעמים אני מרגיש מיואש ולא נראה לי שיש פתרון ומטרה, ולפעמים ההיפך, לכן זה מקום לבדיקה. אנחנו צריכים גם להבין שכל מה שקורה, זה כדי שנעבור את הביקורת הזאת, שנבדוק את עצמנו ונלך למעלה מהדעת של כל ההפרעות וכך נתקדם.

מה יש בעולם חוץ מהשיטה שלנו, חוץ מחכמת הקבלה? אני מדבר על שיטה מדעית ברורה, שהעולם יכול להגיד עליה "כן, השיטה הזו מביאה אותי לעתיד לפי חוקי הטבע הגלובליים", שזה חיבור של כל האנושות עם חיבור של כל המציאות, לגילוי הכוח העליון שנמצא ומופיע בתוך החיבור הזה גם כאור פנימי וגם כאור מקיף, וממלא את הכול. האם יש עוד שיטה מדעית שיכולה להסביר מה קורה ולמה כדאי להתקיים? חוץ מהדתות, כי כל הדתות נובעות מתוך אותה צורת חכמת הקבלה, אבל היא הפסיקה להתממש בקרב בני אדם בצורה נכונה, ובמקומה המציאו את הדת.

שאלה: האם ההפרעות במאמר הן הפרעות רוחניות או הפרעות גשמיות?

קשה לנו בינתיים להבדיל ביניהן כי עדיין לא ממש יצאנו מגשמיות לרוחניות אבל ודאי שאלו הפרעות גשמיות לפי הדרגה שלנו.

תלמיד: כשיש לנו הרבה הפרעות גשמיות זה הרבה פעמים זורק אותנו מהעבודה, ובמקום להתעסק בחברים ולחשוב על החברים, זה גורם לנו לרוץ אחרי עצמנו ולרוץ אחרי הבעיות בגשמיות. האם ההפרעות לא עושות בדיוק ההיפך, שבמקום שנתעסק עם החברים ובחברה, אז אנחנו מתעסקים בלפתור את הבעיות הגשמיות?

אנחנו מתקדמים עם האנושות יחד. ניתן לקחת דוגמה מהאנושות, איך היא מתקדמת. אם פעם היו צריכים לבצע עבודות על ידי מסות גדולות של אנשים, בכוחות גדולים, אז היום יש איזה רכיב שמבצע אותה עבודה במקום אלפי אנשים, יש מכונות שעושות דברים בקלות במקום מיליוני אנשים וכן הלאה. אין אפילו בעיה שכמות קטנה של אנשים תספק את כל מה שהעולם צריך וכך זה גם ברוחניות. צריכים לראות איך אנחנו מתארגנים כל פעם בצורה יותר ויותר מועילה להתקדמות הרוחנית. בסופו של דבר אנחנו צריכים לראות שאם אנחנו מקדישים לעבודה הרוחנית אפילו זמן קצר אז זה יקדם אותנו.

לכן אומנם אתם עוסקים במשך היום בכל מיני עבודות וקשה לכם להתנתק מהן בשביל עבודה רוחנית, כי העבודות שלנו היום מעסיקות את הראש שלנו, אנחנו צריכים לחשוב, אנחנו לא עובדים בידיים בלבד אלא גם בראש, ולכן אנחנו צריכים להבין, שעל אף כל המאמצים שאנחנו צריכים לעשות היום, אם אנחנו משתדלים אז עושים מה שצריכים, ואת כל היתר תשאיר לבורא, הוא יארגן זאת.

שאלה: אם אנחנו חווים את סוג ההפרעות האלה, האם זה סימן שאנחנו לא בדרך אחישנה או שאנחנו בכל זאת יכולים לחוות את ההפרעות האלה גם אם אנחנו נמצאים בדרך אחישנה?

כן, אנחנו צריכים ללכת בשתי הדרכים האלה, גם באחישנה וגם בבעתו ואנחנו לא יכולים ללכת בדרך אחת. הדרך שבין אחשינה ובעתו נקראת "דרך ארץ" וכך אנחנו הולכים. אנחנו הולכים תמיד לא נכון או כן נכון, כן נכון או לא נכון, וכך אנחנו כל הזמן מודדים את עצמנו, שמאל ימין, ימין שמאל, יותר או פחות, איך עלינו להיות. אנחנו לא יודעים, אנחנו בודקים כל הזמן את הגבולות, את המטרה ואת האמצעי למטרה שהוא החיבור בינינו.

אנחנו כביכול שוכחים, אבל לא באמת שוכחים, אלא זה שאנחנו מתנתקים פתאום מאיזו הבחנה זה כדי להחליף אותה בצורה יותר מתקדמת. לכן לא לפחד שאנחנו שוכחים, בורחים, חוזרים לכל מיני דברים, העיקר שהמצבים האלה יתחלפו מהר ככל האפשר. אנחנו צריכים לחשוב יותר על המהירות, לא להישאר רדומים באיזשהו מצב, אלא שהמצבים יתחלפו, אפילו אם הם לא טובים, כן טובים, אולי לא או כן. כי להיות הרבה זמן במצב הטוב זה יותר גרוע מלהיות במצב הרע הרבה פעמים בזמן קצר. העיקר זו התדירות, עד כמה אנחנו נמצאים בתדר יותר גבוה של חילוף המצבים.

שאלה: ההפרעות שיש לנו הן לא תמיד בעיות או סבל, לפעמים הן דווקא תענוגים גופניים או רגשיים או מחשבות טובות שמרחיקות אותנו ממחשבה על העשירייה. איך להתמודד עם המצבים האלה?

אנחנו מדברים על הפרעות שלא מורגשות בנו כדברים רעים אלא דווקא דברים טובים. אם הן מתנתקות אותנו מהמטרה, ממרכז הקבוצה שבה אנחנו מחפשים מגע עם הבורא אז גם אלו הפרעות. אם אני מתנתק, אז אני נמצא ב"הפרעה". אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן לעשות ביקורת ולהחזיר את עצמנו למצב הנכון, שאני נמצא במרכז הקבוצה במגע עם הבורא ומשתדל לחזק את הקשר הזה עוד ועוד. כלומר, שהקבוצה תהיה יותר צמודה ואז הבורא במרכזה יהיה יותר ברור, קרוב ונגיש.

שאלה: ככל שאנחנו מתקדמים בדרך שלנו, כך נהיה יותר חשוב ומשמעותי בשבילנו בשביל מה הוא שולח לנו מצבים, ומה הוא רוצה בזה מאיתנו ולא המצבים עצמם שהבורא שולח לנו. האם הכיוון הזה נכון?

זה נכון, מה הוא רוצה בזה מאיתנו. לא שאני מרגיש מתוק, אלא בשביל מה, ממי, לשם מה וכן הלאה. אני צריך להיות דבוק יותר למטרה, למשמעות ההרגשה, מה היא דורשת ממני, למה היא בדיוק מכוונת אותי - זה החישוב.

תלמיד: כלומר חשוב היחס של הבורא ולא מה שמגיע ממנו?

כן, כתוב "מה ה' אלוהיך דורש ממך", זה מה שאנחנו צריכים.

שאלה: האם המסקנה מהמאמר היא שאין מקום לבקש להסיר את ההפרעה, אלא צריך לבקש רק את הטעם בעבודה או שיש מקום לבקש גם על זה וגם על זה?

רצוי לא להסיר את ההפרעה, לא לרצות להסיר את ההפרעה, לא להצטער על ההפרעה, כי כל הפרעה שאנחנו מקבלים מגיעה מהבורא, אז אני לא רוצה לסלק סתם את מה שאני מקבל ממנו. אומנם זה יכול להיות דבר שמאוד מפריע ואני לא מסוגל לעשות שום דבר, אבל לפחות לבקש שאני אהיה למעלה יותר מההפרעה.

לבקש שההפרעה לא תנתק אותי מהדרך, מהמטרה, מהחברים, מהקבוצה ומהבורא, שיחד עם ההפרעה הזאת אני אתחיל לגלות איתם יותר ויותר קשר עד שאני אגלה שזו לא הפרעה אלא היא עוזרת לי להתקשר לקבוצה ולבורא עוד יותר כדי שכולנו יחד נעשה עוד צעד אחד קדימה לחיבור בין כולנו - אני, קבוצה ובורא. בשביל זה צריכים שקודם תהיה רוח קבוצתית ששורה על כולם ונותנת לכולם איזושהי הרגשה של אור מקיף.

שאלה: האור פועל על כל הרצונות והאדם צריך לבחור מתוכם רצון אחד, רצון שמכוון לבורא, וזאת ההפרעה או העזרה.

נכון. בסדר גמור, אתה מבין הכול, אין כאן שאלה, אמרת עובדה שכך צריך לעשות.

שאלה: למדנו שיש דרך תורה ודרך ייסורים, אבל כדי להגיע לתורה אנחנו צריכים לעבור ייסורים, אנחנו צריכים את ההפרעות, אבל לפעמים אני רואה שיש רק דרך אחת.

לא, תמיד יש לנו הפרעה. כתוב "כי שבע יפול צדיק וקם", הדרך לאמת היא תמיד בזה שהאדם מקבל הפרעות. כמו בבית הספר, מקבלים בעיות, ואם פותרים את הבעיות האלה, אם מוצאים את הפתרון הנכון, אז מתקדמים עוד ועוד, וכך מפעם לפעם, מכיתה לכיתה, עד שמגיעים למצבים שאנחנו מבינים את כל התרגילים האלה שהבורא עושה לנו. התרגילים האלה בונים בנו את המצבים והם הופכים להיות המבנה הפנימי שלנו, ועל פניהם אנחנו מגלים את הבורא שמתלבש בכל המצבים האלה ואנחנו מרכיבים את דמותו מהפסיפס הזה, מכל ההתרשמויות שקיבלנו מהתרגילים האלה. זה לימוד פשוט. כך אנחנו מגלים את הבורא.

שאלה: נראה שיש פה הרבה עצות לגבי העבודה שלנו. אנחנו יכולים לראות שאם יש הפרעה, בעיה כלשהי אנחנו מסתכלים עליה מהצד, לעומת זאת רב"ש כותב שזה נמצא בנו, והעזרה היחידה היא לקבל את טעם החיים בתורה ומצוות וזוהי העבודה בעשירייה והחשיבות לבורא. האם זאת הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להינצל ובזה אנחנו צריכים להשקיע?

האור העליון, כוח ההשפעה ברא את הנברא, את כוח הקבלה, השפיע על הנברא באור שלו, מילא אותו בכל האור ובזה שבר אותו. כלומר, גילה לו עד כמה הם הפוכים, הבורא והנברא, האור והרצון.

במצב שהם הפוכים והתרחקו לשני צדדים, יש שאלה, איך הם יכולים להתחבר כאשר לפי הטבע הם הפוכים? לכן הנברא משתדל לצמצם את עצמו במקצת על ידי האור שמופיע עליו, כל פעם קצת יותר. מכל הרצון הגדול שלו שהפוך לאור הוא מצמצם את עצמו בחלק קטן, הוא כאילו לא מקבל, ובמידה הזאת הוא מתקרב במקצת לאור, לבורא, כל פעם קצת, והאור מאיר עליו ונותן לו כוחות לבצע פעולות כאלה. כך הם מתחילים לעבוד יחד, מזה שהם הפוכים זה מזה, עד לזה שהנברא עושה פעולות כאלה שהוא מתקרב לפי הטבע שלו לבורא. בהתחלה הוא מבטל את עצמו, מצמצם את עצמו, ואחר כך הוא מתקן את עצמו בהדרגה כדי להיות בחיצוניותו דומה לבורא, ואפילו לקבל כדי להשפיע, לעבוד למעלה מעצמו, ולא לקבל מפני שהוא רוצה אלא לקבל מפני שהוא רוצה לתת לבורא תענוג. כמו בדוגמה של האורח ובעל הבית.

מזה אנחנו לומדים איך הנברא מתקן את עצמו, מקרב את עצמו לבורא וזה אפשרי. את הכוחות וגם את הרצון הוא מקבל מהבורא, הוא רק צריך ללמוד איך לעשות את הפעולות האלה. הוא מצמצם את הרצון האמיתי שלו ועובד לא כדי למלא את עצמו אלא כדי לעשות טובה לבורא, להתאים את עצמו אליו, להידמות לו, להשפיע לו. ובהתאם לזה השכר שהוא מקבל הוא ההרגשה שהוא כמו הבורא בצורת ההשפעה, בעולם העליון, בעולם הרוחני. לזה אנחנו צריכים להגיע בהדרגה ולמצבים האלה אנחנו מתקדמים.

שאלה: אחרי שיעור הבוקר יש לי תחושה נעימה שמלווה אותי. איזו אפשרות קיימת כדי שזה יעזור יותר?

בשיעור הבוקר אנחנו מתחברים לכל העולם, לכל האנושות, ובתוך הנקודה המרכזית שלה נמצאות נשמות מיוחדות שמשתוקקות להשיג את מטרת החיים, את מהות החיים, את הדבקות בבורא. בשיעור שלנו הנשמות האלה מתקרבות יותר ונכנסות תחת השפעת הבורא, תחת השפעת הכוח העליון. לכן במשך היום אנחנו יכולים לעורר אותה מחשבה, אותו רצון, אותה השפעה מהבורא עלינו. זה תלוי בנו, עד כמה כל אחד מאיתנו חושב על זה, או בקבוצות, בעשיריות, אבל בהחלט אנחנו מתייצבים והופכים להיות יותר כגוף שנמצא תחת שליטת הבורא.

הגוף הזה הוא המתקדם ביותר כי אין לכם קבוצה כזאת בעולם שכוללת את כל האנושות ומוכנה לקבל את כולם, ומדברת בכל השפות האפשריות על חיבור בין בני אדם כדי להחזיר אותם לצורת אדם הראשון. אין דבר כזה. שאר הקבוצות מדברות על כל מיני פילוסופיות ושיטות, אבל כולן מוגבלות וסגורות בתוך איזו אומה, בתוך איזו קבוצה ואנחנו לא. אנחנו פתוחים לכל העולם, אנחנו רוצים להתאים את עצמנו מכאן והלאה למצב הסופי, שכולנו נהיה מחוברים "כאיש אחד בלב אחד".

שאלה: בהשוואה לדורות קודמים, האם יש לנו יותר הפרעות או פחות הפרעות?

כתוב, "כל דור ודורשיו".¹ כלומר לכל דור יש הפרעות משלו, תומכים משלו ומצב משלו. בדור שלנו יש את כל ההזדמנויות ואת כל האפשרויות, ונעשה כך שאנחנו מחוברים סביב כל העולם, אתה חושב שזה סתם התפתח? זה התפתח אך ורק כדי שבני אדם יוכלו להתקשר ביניהם מעל כל היבשות ויוכלו להרגיש שהם באמת שייכים לאנושות, לקבוצה אחת. זו צורת אדם הראשון שמתחילה יותר ויותר להתגלות לפנינו, לפני כולם. אומנם אנחנו מרגישים רחוקים, או מנותקים, או לא מכירים זה את זה, אבל אנחנו מתקדמים, מתקרבים. ומכל האנושות אנחנו בעצם אותה הקבוצה שמתחילה את החיבור הזה של האנושות למערכת אחת.

לכן הבורא מטפל בנו ונותן לנו מיום ליום התקרבות פנימית בינינו, ואנחנו נתחיל להרגיש את זה בפועל.

תלמיד: האם אפשר להגיד שכל חבר מהכלי העולמי סוחב אחריו כביכול חתיכה גדולה מהבעיות של האנושות?

כן, ודאי. כך זה לפי המבנה הכללי של כל הכלי הרוחני. כל ספירה עליונה כוללת עשר ספירות תחתונות, וכל ספירה תחתונה כוללת בתוכה עשר ספירות תחתונות וכן הלאה. עד שמגיעים לאחד ושם כולנו מחוברים עם הבורא.

תלמיד: ואז הכול נפתר בחיבור.

כן, ודאי. הכול נפתר בצורת פירמידה בחיבור. והפירמידה חייבת להיות בצורת עיגול, כדור.

שאלה: ברגע שיש לנו הפרעה במהלך היום ואנחנו מעל ההפרעה חושבים על העשירייה ועל הבורא, האם זה אומר שתיקנו את ההפרעה או שעדיין לא?

אנחנו צריכים כל הזמן להשתוקק לראות בהפרעות תזכורת לזה שאנחנו צריכים להיות מחוברים.

שאלה: יש הרגשה שהשיעורים יותר ויותר חזקים ופועלים. כנגד זה אני מרגיש כל הזמן שאני לא מצליח להעריך אותם מספיק ולהוסיף. איך כקבוצה עלינו להתייחס בעוד חשיבות, איך להוסיף? איך להגביר את הפעולה הזאת שקורית בשיעור בוקר מסביב לכל העולם עכשיו?

כולנו צריכים לראות איך עלינו לשנות את השיעורים ואת עצמנו בהשתתפות שלנו סביב השיעור. השיעור צריך להיות כל יום כמין חיבור יותר ויותר חזק, זו בעצם מהות השיעור. זה לא שאנחנו נקרא עוד איזה מאמר, עוד חלק מתע"ס או עוד משהו, מהות השיעור היא שאנחנו מתחברים עוד יותר ועוד יותר. ודאי שזה על פני החומר, אבל החומר אחר כך יכול להיעלם. העיקר הוא החיבור בינינו, ההרגשה הזאת שאנחנו נמצאים בספינה אחת ותלויים זה בזה, עוברים דרך ים סוער, וחייבים להיות ערבים זה לזה, ועוד. מהות החיבור, עוצמת החיבור בינינו צריכה להיות יותר ויותר גדולה משיעור לשיעור. אנחנו חייבים להחזיק זה בזה כי אי אפשר אחרת להגיע למטרה.

שאלה: כשהבורא נותן לך הרגשה שהוא מתקרב אליך, כשאתה מרגיש יותר חיבור עם החברים וזה נעים וטוב לך, איך לא לקבל את זה בצורה ישירה, אלא שזה יהיה בהשפעה לבורא, איכשהו להחזיר לו? יש פשוט בושה לקבל את זה.

יש לך חברים, יש לך קבוצה, מה שאתה נותן לעשירייה אתה נותן לבורא. אם אני נותן לעשירייה, אז זו כבר פעולה שאני נותן לבורא. אתה יכול להוסיף לזה יותר כוונות, יותר נתינה, אבל בעצם זה הכיוון. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'" שאחד מתממש בתוך האחר.

תלמיד: המשמעות של הרגשת גדלות הבורא היא לא לקבל לעצמי, לא להרגיש בכלל. מה כן להרגיש, את החברים?

תתחיל מזה שאתה רוצה לתת משהו לחברים. נניח שאתה מביא להם כיבוד, עוגה, משהו נעים, טעים, מתוק, ואתה בזה רוצה להעביר את היחס שלך לבורא, אז את כל הדברים שאתה מביא לעשירייה תכוון לבורא. ואז תתחיל להרגיש שבאמת הוא עומד אחרי החברים ומקבל את היחס שלך.

שאלה: הטעם בתורה ומצוות זה מזונות עבור הגוף. האם זה מה שאני רוצה, את הטעם הזה? האם אני לא צריך ללכת מעל זה ולחפש רק את הדבקות בבורא?

"מצווה" נקראת הפעולה שאנחנו עושים על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. זאת אומרת יש לך כבר קשר עם החברים, אתה מתחבר איתם יחד לעשר ספירות, לקבוצה, ומוכן לקבל בעל מנת להשפיע מהבורא איזה גילוי שלו. אז אתה מתחיל להרגיש שהפעולות האלה נמצאות למעלה מהדעת, נגד האגו שלך, אתה מתחבר לחברים כדי באמת למסור להם את כל מה שיש לך, ואז כל מה שאתה רוצה זה למסור את זה לבורא. בצורה כזאת אתה מארגן את הפעולה שלך, דרך חברים לבורא, או יחד עם החברים לבורא.

תנסו לבצע את זה בפועל, לחשוב שאת היחסים ביניכם אתם מכוונים לבורא, ותראו עד כמה זה עובד.

תלמיד: אם אני טועם את השמחה הזאת, אז אני צריך להודות לבורא על זה?

נכון. תנסה לטעום את השמחה הזאת שאתה מתחבר עם החברים לכיוון הבורא.

שאלה: אנחנו רוצים להרגיש טעם בתורה, רוצים להרגיש את המילוי, את אור הבורא. אבל איך אפשר גם להרגיש, לרצות לקבל וגם להשפיע לו?

זה לא נכון. אתה נותן תענוג לבורא בזה שאתה מקבל ממנו תענוג בשבילו. כשאימא נותנת לתינוק דייסה והוא אוכל, האם הוא צריך להחזיר לה את הדייסה? לא. אם הוא אוכל את הדייסה ונהנה, בזה הוא מהנה את אימא ואימא נהנית מזה.

אם אנחנו מקבלים מהבורא בכוונה להשפיע לו, אז כבר בזה אנחנו נותנים לו הנאה. הוא לא צריך יותר. אנחנו לא צריכים להחזיר לו את מה שאנחנו מקבלים ממנו, אנחנו מחזירים לו את התענוג. כשאנחנו מקבלים ממנו, על התענוג שמקבלים ממנו אנחנו מלבישים את האור החוזר שלנו. אנחנו מקבלים ממנו כדי להשפיע לו נחת רוח, שייהנה מאיתנו. זה לא אותו אור.

תלמיד: אני עדיין לא תופס איפה כאן הצמצום.

אני עושה צמצום לעצמי. אני לא רוצה ליהנות בעצמי, באגו שלי, אני רוצה ליהנות אך ורק מפני שאני בזה מעביר תענוג לבורא. בזה אני פותח בי כלים חדשים, כלים של השפעה, ואת כל התענוג שאני מקבל, נגיד מאותה דייסה שהתינוק מקבל מאימא, אני מקבל כדי להנות את אימא, זאת אומרת אני מקבל את זה באור חוזר.

אתה צריך לתאר את זה, זו לא בעיה כל כך גדולה. תחשוב על זה יותר. הרבה אנשים מבינים ומרגישים את זה כבר ואתה יכול לעשות לא פחות מהם.

שאלה: אנחנו מקבלים כל בוקר עצות ממך, לדוגמה איזו כוונה להלביש על הדברים שעוברים עלינו בחיים, איך לקבל את הדייסה. כשלא מצליחים, מה התגובה שצריכה להיות לתלמיד, האם צער על זה שהוא לא הצליח או סבלנות?

קודם כל חייבת להיות סבלנות. אני נמצא בדרך ויש לי עוד כמה קילומטרים עד שאגיע למטרה ואני חייב לעבור גם היום איזה סנטימטר מהדרך. אני חייב להיות בסבלנות, והסבלנות הזאת צריכה להיות סבלנות דינמית, היא צריכה להיות במעשה, שאני יודע שאני מתקדם עוד צעד ועוד צעד. אני חייב יום יום להרגיש עד כמה אני עובר הבחנות חדשות, ומה שלא היה אתמול אני משתדל היום, ואם היום אני עושה משהו לעומת אתמול, אז שאני אראה בזה התקדמות. אפילו אם אני מיואש ומרגיש ביקורת וחוסר הצלחה, גם זו הצלחה מפני שאתמול לא הרגשתי חוסר הצלחה, לא הרגשתי שאני טועה, שאני לא מבין, שאני לא מתקדם, היום אני כן מרגיש וזה חלק מההתקדמות.

אנחנו לא מבינים שאחרת אי אפשר להתקדם. אנחנו מתקדמים אך ורק על פני הכישלונות, הבעיות, גילוי השבירה. אם לא שבירה, אז לא היה מה לתקן, לא היינו מתקדמים. השבירה נמצאת עוד לפנינו. לפני הבריאה הייתה שבירה ואחר כך בר מהמדרגה, זאת אומרת אנחנו כבר מתחילים להיות קיימים באיזה רשימו קטן שמתחיל להתפתח.

תלמיד: האם סבלנות לא מכבה את הלחץ ואת הדחיפה הזו שצריך להרגיש כדי להתקדם?

גם זה וגם זה, זה צריך להיות עקבי. אף על פי שאני מרגיש חוסר הצלחה, ממש מאותו רגע אני ממשיך.

שאלה: כפי שאמרת לנו אנחנו מכוונים את הצמצום לתענוג ומקבלים אותו כדי לעשות נחת רוח לבורא. אבל כשאנחנו מקבלים כמות גבוהה של תענוג בכלי שלנו קשה יותר להחזיק בכוונה ולפעמים בגלל העביות אנחנו גורמים לכל מיני עוונות. האם אפשר להגיד שהעוונות האלה גם מגיעים מהבורא, כיוון שהוא מרחיב, מגדיל את העביות שלנו?

הכול מגיע מהבורא ובכלל זה גם מה שאנחנו עושים, אנחנו נמצאים בתוך הבורא, ולכן גם הדברים השליליים וגם הדברים החיוביים מתגלים מתוך המערכת אותה מנהל הבורא. וכמו שכבר קראנו, לא יכול להיות גילוי הטוב בלי שקודם יתגלה הרע ודווקא הרע יכוון אותנו לטוב, אי אפשר אחרת.

תלמיד: אז האם עלינו לפחד מאותם עוונות בכוונה שלנו או שאנחנו צריכים לקבל זאת כאין עוד מלבדו וכחלק מהתיקון? האם אנחנו יכולים להגיד שהעבירה היא התיקון עצמו?

העבירה היא חלק מהתיקון.

שאלה: יש תלמידים השואלים כל יום שאלות ומעוררים את החיסרון של הכלל, של הקהל הנמצא בשיעור, אבל לפעמים תלמיד גוזל זמן, מופיע עשר פעמים בשיעור, ומעורר התנגדות ודחייה. איך לאזן את שני המצבים האלה?

תדברו ביניכם ותחליטו. אני משתדל כמה שיותר לאזן, אנשים ששואלים בכל זאת הופכים את השיעור ליותר חי ואני מודה להם על כך.

שאלה: אני נזכר בסיפור על רב"ש שעבד בסלילת כבישים והלך לשיעור רק בשבת. בלי להשוות לרב"ש מה ניתן ללמוד מכך, האם הכוונה והמחשבה על המטרה ועל העשירייה צריכות להביא אותנו למצב שאנחנו מרחפים מעל ההפרעות?

אנחנו צריכים להודות על כך שיש לנו הזדמנות להיות בשיעור יום יום ועל כך שיש לנו אפשרות כמה פעמים ביום להתקשר, אני עוקב אחרי זה ושמח שזה קורה. מה שהיה בזמני רב"ש הוא לא בדיוק דוגמה בשבילנו. הם התחברו בשבת או ביום שישי בשיעור וביתר הזמנים עבדו, כל אחד עבד במקום אחר ורחוק מהאחר ולכן היה להם קשה להגיע למקום מוסכם ולהתחבר. לא היו טלפונים, ודאי שלא היה אינטרנט וכך למדו אז, אבל בכל זאת כל מי שהיה מסוגל מיד פתח את הספר, כי חוץ מהספר לא היה אז כלום, כך התקדמו, אלה היו זמנים אחרים. בסך הכול זה היה לפני מאה שנה.

שאלה: לי לא כדאי לבקש שההפרעה שיש לי תסתלק, האם החברים יכולים לבקש בשבילי שהיא תסתלק?

אפשר להגיד שכן, אנחנו מבקשים שההפרעה תסתלק ויכול להיות שנבקש שיהיה לנו כוח לעלות למעלה מההפרעה. שאדם יבחר איפה יותר יש לו הזדמנות להתקדם, כך או כך.

שאלה: מה לגבי מצב שאין הפרעות אבל גם אין טעם בלימוד?

יש בעיה לפעמים, כשאדם מרגיש שאין לו טעם בלימוד ולא מוצא בכלל שום טעם בשום דבר בחיים, הייתי אומר לו לנסות לשלב את הלימוד שלו בכתיבת מאמר קטן מתוך מה שהוא לומד ועל ידי כך לפרסם אותנו, את עצמו בכל מיני צורות, היום האינטרנט מאפשר לכל אחד לעשות זאת בקלות. אבל אם אין לו טעם בקבוצה ולא בלימוד ולא בכלום, שינסה לעסוק יותר בהפצה, זה ידרבן, ידחוף אותו ללמוד יותר. צריך לכתוב ואז הוא ילמד יותר כדי שיידע מה לכתוב, ויכול להיות שפתאום יגלה שהוא מסוגל להסביר דברים קשים בצורה יותר קלה, קרובה לכולם.

שאלה: האם אסור להתפלל כדי להרגיש את מהות ההפרעה?

למה? אנחנו יכולים, אבל בשביל מה לי, אני צריך להתפלל עבור החיבור, עבור התיקון. מה נותן לי להיכנס לתוך ההפרעה, למהות ההפרעה? אני רוצה לדעת כבר מה הדבר המתוקן ואז מתוכו אדע את ההפרעה ואת מהותה וסיבתה וכן הלאה.

תלמידה: אז להתפלל על חשיבות המטרה וגדלות הבורא זה לתקן?

כן, זה תיקון של כל מצב.

שאלה: קודם שמעתי שאפשר לבקש על חברות כדי שלא יהיו להן הפרעות, אבל מהמאמר הזה מסתבר שאין לבקש לסלק את ההפרעה מהחברה אלא רק לחזק את עצמנו באיחוד, האם זה נכון?

אני לא בדיוק מבין את המצב שאת מתארת. אני חושב שבכל מצב ומצב שאנחנו מרגישים הפרעה כללית או אפילו פרטית על מישהו, אנחנו צריכים להתחבר עם החבר הזה ולהשתדל לעלות יחד עימו מעל ההפרעה הפרטית שלו.

שאלה: האם אפשר לעזור לאותו חבר בצורה גשמית?

אפשר ודאי, אבל ללא שום קשר אנחנו צריכים גם להתפלל עבור ההצלה הרוחנית שלו.

שאלה: כתוב "אין זו האמת מה שיטען האדם שבגלל שיש לו הפרעות מהקרובים שלו או מהסביבה שלו אין בכוחו להציל את חייו.", האם אדם העוזב את כל קרוביו כדי להציל את חייו הוא לא אגואיסט?

אגואיסט או לא זה תלוי בראיית המטרה. בסופו של דבר איך אנחנו מתארים עבור מה אנחנו, אם קיימת צורה כלשהי בעל מנת להשפיע, זה כבר מצדיק את הפעולה.

שאלה: איפה הזירוז אם אנחנו רק מבקשים את גדלות וחשיבות הבורא והמטרה?

זה הזירוז. אם אנחנו מבקשים את גדלות המטרה זו כבר התקדמות.

שאלה: למה מטרת החיים לא ברורה בדרך שלנו בקבוצה? היא מתחדשת כל הזמן אבל היא לא מוגדרת בצורה מדויקת מספיק כדי למשוך אותי קדימה?

אתן מבררות את מהות, את עוצמת המטרה, כמה היא חדה לפניכן, זה לא תלוי במישהו אחר. אנחנו נמצאים באור אין סוף, ככול שתרצו להעביר את עצמכן עם הכלים המתאימים לאין סוף קדימה יותר ויותר, בבקשה, תעשו, אף אחד לא מפריע לכן.

שאלה: הזכרת בפתיחת השיעור שעלינו לממש את תפקיד הבורא, מה זה נקרא לממש את תפקיד הבורא?

תפקיד הבורא הוא להשפיע לכולם, אנחנו צריכים לקבל מהבורא את מה שהוא רוצה לפזר ולתת לכל הנבראים ולפזר זאת להם. זאת אומרת, עלינו להיות המעבר בין הבורא לכל הנבראים, כמו שהוא כותב במאמרים "מתן תורה" ו"הערבות".

שאלה: בדרך כלל בנפילות, בהרגשה שאין כוח רצון לכלום, אין טעם לעשות פעולות רוחניות. האם בכל זאת כדאי להיכנס למפגשים של העשירייה אפילו בצורה פאסיבית, כשהמצלמה סגורה ללא שום תועלת ממך לקבוצה, או שכדאי לקחת הפסקה ולנסות לקרוא מאמר?

זה טוב וזה טוב, אני לא פוסל את שתי הצורות.

שאלה: מטרת הצמצום היא להקטין את הרצון לקבל?

לא, הצמצום לא מצמצם את הרצון לקבל אלא רק את הכוונה על מנת לקבל, שנוכל להתקדם לעל מנת להשפיע.

שאלה: מה לעשות עם ההרגשה שנתינה לעשירייה מנתקת אותי מעצמי ונותנת הרגשה שאני באוויר?

ההרגשה שצריכה להיות היא שאני נכלל בעשירייה ולא שאני באוויר.

(סוף השיעור)

---

1. במדבר כ"ג ה'.↩