שיעור בוקר 03.07.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר כתבי רב"ש, כרק א', עמ' 23,

מאמר: "לעולם ימכור אדם קורות ביתו"

"אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכ"ט). ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו", ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה, זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.

ועל זה אמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה".

כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת. היינו, שלא להסתמך על מה שהשכל מחייב אותו לחשוב, ולדבר, ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה, שהיא בבחינת טוב ומטיב. שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג.

ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים".

והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפה הרחמנות של אביו. אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר". או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים.

אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה' הטוב בעיניו יעשה".

וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחבירו. היינו כנ"ל, ש"ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". זאת אומרת, שאדם צריך למכור "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים. שיש לאדם שאלות וטענות על חבירו, היות שהוא עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים, שיעזרו לו משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו, שצריך להיות באהבת חברים. דהיינו, שכל אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר, כמו שנהוג בין אנשים מכובדים.

וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים, שיהיה לו על מה להסתכל, שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים, שעוד לא היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה, שתהיה בהם אהבת חברים, שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.

אם כן, הוא רואה עכשיו, שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים. והיות שהוא מרגיש, שהוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס, וזה נקרא "מרגלים", שמרגל אחר החברים, לראות אם מתנהגים כסדר נגדו באהבת הזולת. היות שכל הזמן הוא שומע, שהחברים דורשים כל היום, שעיקר הוא אהבת הזולת. והוא רוצה באמת לראות, אם זה תוכו כברו.

ואז הוא רואה, שהכל הוא משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה, שאין שם שום אהבת הזולת, שזה דבר הכי קטן באהבת הזולת. דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר, הוא עונה לו כלאחר יד, בלי תשומת לב, לא כדרך שעונים לחבר, אלא הכל בקרירות, כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.

ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת, אם החבר שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתייסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות, מה הרויח אהבה עצמית שלי מכל העסק הזה. לא כך הוא מחשבותי. אלא אני באמת רוצה באהבת הזולת.

ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתייסדה, בכדי שאני אראה, שכל אחד ואחד עוסק באהבת הזולת, שע"י זה כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל ע"י זה, ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי. ועכשיו אני רואה, שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה "אין עושה טוב גם אחד". אם כן, יותר טוב יהיה, אם אני לא אהיה עמהם, ואני לא אלמד ממעשיהם.

ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (וירא, שישי) "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.

ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו". "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת", שפירושו "סגירה". שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים", שימכור אדם "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על החברים.

אז "ימכור הכל". זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח במקום זה "מנעליו לרגלו". שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום."

שאלה: האדם רואה את המצב האמיתי, ואפילו שואל את החברים "באמת אני רואה את המצב האמיתי או לא, שכך מתנהגים אלי, וכך בחברה נהוג?" והרב"ש אומר לו "אתה מרגל" ונותן לו עצה, לא שהוא יעשה אלא החברה צריכה לעשות. כאילו הוא צודק.

כולם צודקים, כל החברה בדעה אחת, מה לעשות אז?

שאלה: לא הבנתי מה זה בדעה אחת, זה כאילו האדם צודק.

צודק לפי מה?

שאלה: הוא רואה את התמונה האמיתית, הוא צודק.

מאיפה הוא יודע שזו התמונה האמיתית?

שאלה: לפי מה שהוא רואה.

אני אומר שהוא שואל את כל החברים וכל החברים גם אומרים שהוא צודק, נניח כל העשירייה. האם הם צודקים, זה מה שאתה שואל?

שאלה: לא, השאלה היא מה רב"ש אומר על זה? איזו עצה רב"ש נותן? אני לא יודע אם הוא צודק באמת או לא, יכול להיות שזה כך נראה לו ובאמת לחברים יש אש בוערת. אבל מה לעשות לו? הרב"ש אומר שאתה מרגל.

אם אני רואה בעולם משהו רע שזה וודאי מגיע מאין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, סימן שאני מרגל במעשה הבורא ואני חייב תיקון. אני חייב תיקון בכמה הבחנות, הבחנה ראשונה היא שזה מגיע מהבורא או לא, רק ממנו. התיקון השני שזה חייב להופיע בעיני, זאת אומרת בתכונות שלי כטוב ומיטיב, ותכונותיי כנראה שלא מתוקנות ולכן אני רואה את זה רע. זאת אומרת אני רואה שזה בא מאיזה מקרה זר ובא כאיזה מעשה רע. זאת אומרת יש לי בשתי ההבחנות הללו כבר ניתוק מהבורא, מאין עוד מלבדו וטוב ומיטיב.

שאלה: אני שואל על פתרון, איך הוא יוצא מהדבר הזה? הוא נמצא בחברה, אז גם החברה צריכה לתת לו דוגמה.

אפילו שכל החברה אומרת לו שהוא צודק.

שאלה: אבל מצד שני אנחנו אומרים שאדם בעצמו לא יכול לעשות, הוא צריך לקבל דוגמה טובה מחברים.

כן, ובכל זאת אפילו כל החברה נמצאת איתו בדעה אחת שהמקרה הזה רע והתגלתה איזו שליטה זרה, אסור לו ללכת עם החברה שלו, יכול להיות שכולם נמצאים בירידה. היו לנו כאלה מקרים כמו תלמידי רבי עקיבא, מה יש? למה זה לא יכול להיות? יש דין. יש זמן שדין יורד לעולם וכובש את כולם, ואנחנו בכל זאת חייבים להחזיק באין עוד מלבדו וטוב ומיטיב.

אתה יכול לשאול "על ידי מה? מה קורה כאן?" נדון, נחשוב. כמו שקרתה לו ירידה כזאת זה יכול לקרות גם לכל החברה.

להשתדל להיות בתוך הערבות, בתוך הברית, להחזיק בזה שאם כולנו נופלים הבורא הוא שחייב להחזיק אותנו. אם אנחנו מחזיקים ברית עימו הוא חייב להחזיק אותנו. איך אנחנו יכולים להחזיק ברית עימו אם אנחנו נמצאים כבר במרה שחורה? בכל הבלגן? לא יודע מה? יש לנו מידי יום איזו שעה אחת נניח, שבה אנחנו יושבים וזוכרים את הברית, חוזרים לאיפוס, למה שהיה פעם. אם אנחנו לא יודעים איפה אנחנו נמצאים אנחנו חייבים לאפס את עצמינו, ככה זה, לאפס.

כמו בנאי שצריך תמיד לדעת שזה הקו האנכי וזה האופקי, ולפי זה אני חייב להעמיד את המידות שלי, זה הכול. ומתוכם אני מתחיל למדוד ולבנות כל מיני קווים, כל מיני צירים, כל מיני קירות. אבל אני צריך כל הזמן לבדוק את עצמי כלפי איזה קני מידה שלא משתנים, וזה נקרא ברית, ערבות. "ערבות" זה קיום הברית. "ברית" זה החיבור ו"ערבות" זה כוח שמקיים את החיבור. ואנחנו צריכים את זה [לעשות], אפילו כל הקבוצה תגיד לך משהו.

נניח מחר הקבוצה התורנית מחליטה "אנחנו רוצים כך וכך", אז יש לנו תורה, ואנחנו כל הזמן צריכים לחזור אליה כמו שעכשיו חוזרים למאמרים הראשונים, וצריכים לבדוק את עצמינו. מה לעשות, איך לאפס את עצמינו, איך לקרקע את עצמינו? ומתוך זה להתחיל שוב. כמו שהבעל שם טוב קרא א', ב', ג', והתחיל מאפס. לכן אפשר לבדוק לפי החברה, אבל גם לפי החברה אתה בודק את הטוב ומיטיב, אין עוד מלבדו.

שאלה: מצד אחד אתה אומר אל תתבטל כלפי החברה אבל מהצד השני אתה אומר "אתם צריכים להתבטל".

להתבטל כלפי החברה כן, אבל לא לפי העקרונות שלנו של טוב ומיטיב, אין עוד מלבדו, זה למעלה מהחברה. בעל הסולם כותב "ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים," זאת אומרת אספו אנשים מסויימים "ובעת שהתאספו," איזה כוח אסף אותם "בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה." הבורא עשה את הכול, אני מגיע לקבוצה, הקבוצה מוכנה, או שאני מגיע ואחר כך קבוצה מתאספת, מתארגנת. אבל זה בא מלמעלה, אני צריך כך לראות. מקרים, יכול להיות שלפני זה נראה מקרה, לא חשוב, הכול בא מהכוונה מלמעלה, אין מקרה.

שאלה: אז איפה פה כל העניין של לקבל את החברה למעלה מהדעת, בביטול, בהכנעה?

נכון, זה צריך להיות.

שאלה: אבל אתה לא עושה את זה.

למה אני לא עושה? אני עושה, אבל כל החברה, כולנו יחד צריכים עוד לאפס את עצמינו, לכייל את עצמינו למצב כמו שהחברה נתייסדה. זאת אומרת חברה מקבלת נקודה איפה שהיא נמצאת עכשיו וכיוון לאיזה מקום ללכת, זה נקרא שחברה נתייסדה. שכולנו צריכים להיות כאחד, להסכים על הנקודה ההתחלתית "חבר'ה זה אנחנו", זה דבר אחד, ודבר שני לאן אנחנו הולכים? מהי המטרה?

ומה זה "הולכים"? כל פעם עוברים מנקודה לנקודה, ממצב למצב שמתקדמים יותר. מצב ראשון הוא נניח X1 והמצב שני הוא 2X, במה 2X יותר מתקדם מ-X1 בגלל שיש בו יותר מקרים של התנאי אין עוד מלבדו טוב ומיטיב מאשר X1 וכך אנחנו מתקדמים עוד יותר ועוד יותר. הדברים האלה צריכים להיות כיסוד, אפילו שכל החברה מסכימה, לא מסכימה, טועה, לא טועה, תנאי החברה לפי הרב"ש הם מה צריכים להיות, וחייבים להיות כתורה.

שאלה: אז על מה אדם רשאי לא להסכים?

יש גבול לביטול כלפי החברה, שאני מתבטל כלפיה כדי לקיים את תנאי ההתקדמות למטרה.

שאלה: אז יוצא שהם לא העליון.

ודאי שלא העליון, הם אמצעי, העליון זה התנאים שאנחנו מגיעים לדבקות בבורא.

שאלה: אז מה הגבול? האם הוא כשמזהים שיש סטייה מהתנאים?

אז יושבים. ולכן אני אומר שצריכה להיות איזו שעה ביום שאנחנו יושבים ובודקים את עצמינו לפי כל התנאים שאנחנו יכולים לחבר מכל המקורות שלנו [ורואים] מה צריך להיות. להכניע כל אחד כלפי החברה, לאהוב את החברה, הבורא הוא יותר מכולם, ההשפעה יותר מכולם, למעלה מהדעת וכל הדברים האלה. לאסוף את כל התנאים האלה ובעיקר זה אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב שכך אנחנו מקבלים כל דבר.

שאלה: אותה שעה ביום זה לא מה שאנחנו עושים כל בוקר כשאנחנו מתאספים לשיעור?

כן. אבל זו רק דוגמה, הוא אומר האם החברה כולה אומרת ככה או אחרת? אז גם זה לא סוף הדרך שכל החברה אומרת. ניקח איזו עשירייה שנמצאת עכשיו באיזה מקום, אפילו בתוך "בני ברוך" ומאיפה אתה יודע אם הם טועים או לא טועים? צריכים תמיד לאפס, ממש יום יום לבדוק את העקרונות האלה שבהם אנחנו קיימים.

שאלה: בנושא אחר, לגבי הדוגמה שבעל הסולם נותן על הילד עם הסיכה. כשהוא פותח את הדוגמה הוא אומר "אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד." ואז יוצא כאילו כל המאמר מתחלק לשניים, שיש לך את עבודת התפילה ויש לך את כל שאר העבודה שאתה עושה עם החברה.

שהיא קודמת לתפילה.

שאלה: כן. בסופו של דבר מה יוצא מזה? התפילה היא תוצאה מכל מה שאנחנו עושים ביחד?

כן, היא אחרונה. אבל אנחנו כל הזמן צריכים לחשוב עליה. בדרך כלל זו הטעות, שאנחנו שוכחים מכך שבכל זאת אנחנו זוכים למשהו אך ורק על ידי המאור המחזיר למוטב וכל העבודה שלנו היא כדי להגיע לחיסרון הנכון אליו, שהוא יעשה. אם אנחנו חושבים על זה מתחילת העבודה, כל העבודה היא כהכנה לתפילה, אתה בזה בונה שרשרת פעולות שקושרות אותך לבורא ולא שאתה מרגיש את עצמך לבד, שאתה עושה, "אנחנו עושים, אנחנו גיבורים", [ואז נזכרים] שצריכים לפנות למאור. לא, מלכתחילה העיקר זה המאור.

שאלה: אז מה מטרת התפילה בסופו של דבר?

לבקש מהבורא, מהמאור המחזיר למוטב שיתקן אותנו בהתאם אליו.

שאלה: ומה הן כל הפעולות?

לקראת זה, לברר את הרע, לברר את הטוב, לברר את החיבור, האם אנחנו נמצאים יחד ממש כאיש אחד בלב אחד, מבקשים מתוך רצון אחד, ממרכז העשירייה שזה עמוד התפילה.

שאלה: בתחילת המאמר כתוב "אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו", זאת אומרת שלפי התוצאה אתה יודע שעשית טוב.

אפילו שאנחנו לא מרגישים שזה טוב. אם אנחנו עושים את כל מה שעלינו לעשות, עושים מצדנו, אנחנו מקבלים מהבורא תמיד את מה שטוב להתקדמות שלנו, לא חשוב באיזה צורה זה יתגלגל.

שאלה: כתוב "שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג." זאת אומרת שאם הרגשת טוב ועונג סימן שידעת להצדיק, לפי התוצאה, כל פעם זה לפי התוצאה, אתה יודע שפעלת נכון. אחרי כל המאמר שהוא מסביר על המרגלים הוא כותב "וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום."

אבל פה אין לו קנה מידה סופי שהוא יודע שהוא באמת סגר אותם. מה זה לסגור, איך הוא יודע שהוא סגר?

לא חשוב לי מה אני מקבל מהבורא, אני בודק את עצמי עד כמה שאני יכול להצדיק את זה, שבעיניי כל דבר שאני מקבל ממנו, זה טוב ומיטיב, אין עוד מלבדו. לא לפי הרגשה שלי בחושים שלי הגשמיים, אלא לפי זה שאני מקבל את זה ממנו. ולכן זה לטובה, ולכן זה טוב. אם אני מקבל ברצון לקבל, אני מרגיש רע. אם אני מקבל את זה בכוונה על מנת להשפיע, אני מרגיש בזה טוב.

ילד חכם, שההורים לא נותנים לו את מה שהוא רוצה והוא מבין שזה לטובתו, אז הוא ממש מרגיש שזה טוב, כי הוא נמצא בצד ההורים נגד היצר הרע שלו, מסכים שככה הם עושים, אז מה שהוא מקבל מהם זה נקרא טוב. אנחנו הולכים לקראת המצב, שהבורא לא ייתן לנו כלום ואנחנו נרגיש שאנחנו נמצאים באור אין סוף. ברצון לקבל לא נקבל כלום, רק בכוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: וזה תלוי בגדלות הבורא?

זה תלוי בגדלות הבורא בעיניי, כן. אין גדלות הבורא סתם. זה הכל תלוי כלפי האדם המשיג.

שאלה: יש את הפעולה של "ויקח מנעוליו לרגליו", פעם אחת מול המקום ופעם אחת מול החברים. מהי בדיוק הפעולה הזאת, איך היא מתבצעת? מה נועלים, איך נועלים את זה? מה קורה עם מה שנועלים נניח, בין החברים.

נעילה זה בדרך כלל או כלפי העליון או כלפי התחתון. כאן מדובר כלפי התחתון. אם אני יודע לנעול את עצמי, אז במידה כזאת אני יכול לפתוח את העליון. בעצם זה העניין. כמו המרגלים עם "מנעליו לרגליו".

שאלה: מה זה אומר שהקבוצה צריכה לכייל את עצמה לאותו מצב שבו התייצבה, התבססה?

זאת אומרת, שאותם העקרונות שמהם הקבוצה נוסדה, זה ללכת לחיבור, עד שבתוך החיבור אנחנו מגלים את נקודת הרצון המשותפת, הכוונה המשותפת, הנטייה המשותפת לגילוי הכוח העליון. הכוח העליון זה כוח שאנחנו מייצרים בינינו יחד, כתוב "אתם עשיתם אותי".

מה זאת אומרת? שאין בורא, אלא על ידי עוצמת החיבור בינינו, כשאנחנו מתחברים כאחד, אנחנו מייצרים אותו. הבורא זה תוצאה, זה הכולל. תוצאה מהחיבור בינינו. והתוצאה הזאת היא תמיד במדרגה יותר עליונה מהסכום של סך כל החיבורים שלנו, ולכן אנחנו תמיד משיגים בורא כדרגה יותר עליונה, כזעיר אנפין כלפי מלכות. זעיר אנפין דאצילות נקרא הקדוש ברוך הוא, ומלכות דאצילות נקראת שכינה שמגלה אותו.

אז איך בונים את הזעיר אנפין? אין הרי עולמות, העולמות הם כולם מתייצבים לפי המאמץ של האנשים שרוצים להתחבר. כשהם עושים מאמץ ומתחברים יחד, החיבור שלהם בונה את המלכות דאצילות, שכינה, ואז בה מתגלה השוכן. לא יכול להיות שישנן הבחנות מעל המלכות אם מלכות בעצמה לא התייצבה באיזו מידה. לכן אנחנו בונים את הבורא, אנחנו מגלים אותו, אנחנו מייצבים אותו. זאת אומרת יש עצמותו, אבל כדי להתגלות כלפי הנברא הוא מתגלה אך ורק לפי הבנייה שלנו. את זה אנחנו גם לומדים מתפיסת המציאות בכלל, שכל מה שאנחנו רואים זה את התכונות שלנו בהעתקה כביכול מתוכנו החוצה.

ולכן אין לנו שום קנה מידה לאפס את עצמנו כלפי הבורא, אלא אנחנו כל הזמן צריכים לאפס את עצמנו כלפי כל הנתונים שהרב"ש נותן לנו, שזה "אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב", שמתגלה בזה שאנחנו כולנו מתחברים יחד. כל אחד הוא פחות מכולם, כל אחד הוא יותר מכולם, כל אחד שווה לכולם, כולנו מתפללים עבור אחרים, כולנו מתפללים למאור המחזיר למוטב, לכוח העליון הזה, לזעיר אנפין בעצם, אבל בינתיים הוא הנעלם, רק המחזיר למוטב. ובמידה שאנחנו נגיע לתפילה נכונה, לחיסרון הנכון, אז אנחנו מגלים בתוך החיסרון הזה כבר את כוח האיחוד, בתוך כוח האיחוד הזה אנחנו מגלים את הכוח עליון, את המילוי, את הבורא. אנחנו בונים מתוכנו, מכל ההבחנות בינינו, תרי"ג עיטין, וכשמסיימים אותם ויש לנו כלי אז מקבלים בתוך הכלי תרי"ג פקודין. וכך עושים.

אנחנו צריכים להיות כל הזמן במצב שזה מה שאנחנו מייצבים ולא יכולים לברוח לדברים אחרים. בעל הסולם מספר לנו על זה בצורה פשוטה "ישראל, אורייתא, הקדוש ברוך הוא, חד הוא". זהו. שאם אנחנו פועלים בצורה כזאת אנחנו לא טועים. אז את זה אנחנו צריכים כל הזמן להזכיר בינינו וכל יום לברר את ההבחנות האלה מחדש, זה נקרא "לאפס" את עצמנו. וכל הזמן לחזור על מאמרי רב"ש. בספר "שמעתי" הוא לא מדבר כל כך על הצורה החברתית, וכאן זה הכל על חברה. ויש לנו עוד כמה מקורות, אנחנו יודעים שלפעמים אנחנו לוקחים מ"מאור ושמש", לפעמים מה'זוהר', לפעמים מעוד ספרי מקובלים, אבל בעיקר זה הרב"ש, כי זה היה התפקיד שלו בכל התהליך הזה, של הפצת חכמת הקבלה משך ששת אלפים שנה. לכן אנחנו נקראים על שמו, כי הוא נתן יסוד לבניית החברה המתוקנת.

שאלה: מי הם אותם מרגלים שמדברים עליהם פה ומאיפה הם באים?

הם באים מתוך האדם, מתוך הרצון לקבל שלו, מתוך הספקות שלו, מתוך כלים לא מתוקנים. והכלים הלא מתוקנים האלה, זה דווקא טוב, הם עוזרים לנו להתקדם. בלי שאלות אי אפשר להתקדם. הכל בנוי על שאלה ותשובה.

שאלה: הוא אומר "אז "ימכור הכל". זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח במקום זה "מנעליו לרגלו". שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ." אני שם לב למילה "כאילו", אתה פעם אמרת לנו שהמרגלים יהיו תמיד עד גמר תיקון, שאי אפשר להיפטר מהם.

נכון. לא להיפטר. אנחנו על ידם דווקא מתקדמים.

שאלה: אז מהו המושג הזה "כאילו"?

"כאילו", שאני מתעלה מעליהם. אני אומר שכל הטענות שלהם צודקות, רק אני, כדי להגיע להתקדמות צריך ללכת למעלה מזה. מה ראו המרגלים בארץ ישראל? כאלה פירות גדולים, כאלה ענבים גדולים, מה עוד היה שם? אנשים ענקיים, זאת אומרת הם ראו את המדרגה הבאה, ששם כבר עובדים בלקבל על מנת להשפיע, זה נקרא "ארץ ישראל" רצון שכבר מכוון לבורא. אז הם ראו כבר מדרגה ששם זה גם גלגלתא עיניים גם אח"פ, על מנת להשפיע, זה משהו ענק, זה אור החכמה שמתגלה בעשר ספירות. אני מסתכל "איפה אני בגוף שלי ואיפה הגוף הזה בעשר ספירות עם אור החכמה" זה ממש ענק, זה משהו שאי אפשר לתאר. אז וודאי שאני לא מבין איך זה אפשרי, כי אני נמצא בינתיים ברצונות להשפיע על מנת להשפיע, זה עניין של דור המדבר.

ולכן אני לא מבין איך אפשר לעבוד עם הכלים האלה, בלקבל על מנת להשפיע. והם צודקים לפי מה שהם ראו ולפי מה שהם זיהו, הם חזרו עם מדידה מדויקת לכל דבר, מדדו ועוד לקחו אפילו את הפירות האלה אליהם. אפשר לשאול איך יכול להיות שלכלים דהשפעה שהם נמצאים, הם הביאו פירות מכלים דקבלה על מנת להשפיע? איך זה אפשרי? זה אפשרי מפני שהמרגלים קיבלו את זה למעלה מהדעת והם הביאו את זה בכוחות עצמם. לכל יתר ה'עמך' אי אפשר היה לעשות את זה, המרגלים היו האנשים הכי חזקים וטובים בעם. המרגלים היו יכולים להחזיק את הפירות האלה באמונה למעלה מהדעת. מה הם אמרו? הם אמרו, אנחנו כולנו בכל השוק הזה לא יכולים להיכנס לארץ ישראל, כי שם זה כלים לקבל על מנת להשפיע, ואנחנו נמצאים בלהשפיע על מנת להשפיע, זו דרגה אחרת לגמרי. זה לא קצת יותר, זה מוח חדש, לב חדש, הכל חדש. מה עושים? אנחנו עוד נלמד.

תלמיד: שם המאמר, "לעולם ימכור אדם קורות ביתו", מה זה "קורות ביתו" ומה זה "לעולם ימכור"?

זה אומר שאני לא רוצה כלום, אלא רק דבר אחד, שיהיה לי מסך. פשוט, בלי שכל, בלי רגש, בלי הבנה, בלי כלום, אני רוצה רק דבר אחד, להיות במסך המינימלי בדבקות ל"אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב". זה נעל ואני נועל את הרגליים שלי, את המרגלים. אין לי. אתה יכול להגיד, "אבל זה לא כך, אתה לא צודק." זאת הנקודה שלי, אני צריך רק נקודה אחת בדבקות בבורא, כלום חוץ מזה.

תלמיד: זה אומר שאני צריך להתנהג כמו אדם טיפש?

אצלך "טיפש" נקרא אדם שלא עובד עם השכל הבהמי שלו. איזה שכל יש לו, הוא כמו פרה, כמו חזיר, כמו חמור, כמו איינשטיין שבעולם הזה, אבל כל אלה, זו בהמה אחת גדולה. "אדם" זה נקרא שהוא רוצה להידמות לבורא. ובמאמר רב"ש מסביר לנו, שאפילו בנקודה אחת אם אדם נועל את עצמו לגמרי ואין לו כלום, אלא רק נקודה אחת דבוקה בבורא, הוא לא צריך יותר שום דבר. כמו דוד המלך בבית המרחץ.

תלמיד: אני מבין שאתה אומר, "תוותר על השכל שלך, תמחק אותו".

בטח.

תלמיד: וגם, "תעבור למשהו אחר לגמרי", למה אני צריך לעבור?

אתה צריך לעבור לשכל שגדל על פני האמונה, זאת אומרת על פני ביטול השכל הנוכחי.

שאלה: אמרת שאם יש חבר שמאחר לשיעור על בסיס יומי, אני צריך להגיד לו את זה באיזו צורה ולבקש ממנו שהוא ישב פה בלב ונפש איתי ביחד. אבל עכשיו אמרת שצריך להשתוקק ל"אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב". איך לחבר את שתי הגישות האלה בצורה נכונה בעבודה שלנו?

לא מובן לי מאיפה אתם בונים את הקושיה. אנחנו צריכים להיות בחברה שלנו מאורגנים היטב, לבוא בזמן, לשמוע שיעור, לרשום. אני חושב שכדאי שלכול אחד תהיה מחברת, עיפרון או עט ואתם תרשמו כל מיני דברים. כך הייתי עושה ואני חושב שזה באמת נכון וטוב. בכול זאת חכמת הקבלה זה לימוד וצריכים לרשום, אחר כך אדם חוזר על מה שהוא רשם ורואה מה קרה קודם ומה אחר כך, יש לו מזה איזו מערכת פנימית.

אני לא מבין מה השאלה ומאיפה היא נובעת. אנחנו צריכים להתארגן נכון שאף אחד לא יאחר, לא בחצי ולא ברבע שעה, אלא שיבוא בדיוק עשרים דקות לפני שלוש לפי זמן ישראל. במשך חמש דקות הוא מכין את הקפה, עושה עוד כל מיני דברים, יושב עוד כמה דקות וניכנס לזמן של הכנה. זמן ההכנה זה כבר זמן של עבודה, זה נמצא בתוך השיעור, ננעלות הדלתות ואין כניסה. אני חושב שכך צריך להיות. אבל זה כלפי מסגרת חיצונה, ואת המסגרת הפנימית אנחנו כל הזמן צריכים לבדוק.

סדנה

מי הם המרגלים?

*

האם אני מרגל אם אני מבקר את החברים לגבי שמירת המסגרת?

*

כלפי מה בדיוק פועלים המרגלים שלנו בנו?

*

תראו מה שעשו המרגלים, הם פעלו רק לדבר אחד, הם רצו להגיד שהמדרגה הבאה היא לא בשבילנו, שזה קשה, שזה בלתי אפשרי, שזה לא בשבילנו, נעזוב, נרד, נהיה כמו שעכשיו. זאת אומרת הם מחלישים אותנו, הם בכוונה נותנים לנו איזו מין חולשה, "אפשר להישאר כך, זה מאוד קשה", המרגלים הם רק לזה. הם לא מדברים על המבנה שלנו, על איך אנחנו עכשיו, אלא הם מדברים רק על המצב הבא שאנחנו צריכים להיות בו, ושהמצב הבא לא בשבילנו. אלה הם המרגלים.

מה זה נעליים לרגליים, מנעולים, נעליים?

*

איך אנחנו צריכים לקבל את החברים שבעשירייה? האם שהם נפלו עלי מלמעלה או שהבורא סידר אותנו כך, או שהם הגיעו במקרה, או שאנחנו צריכים לשנות אותם ולעשות הכול לפי הסדר והשכל שלנו? איך אנחנו צריכים לקבל את הקבוצה שאני מגלה בה את עצמי?

האם זה במקרה או לא במקרה אלא מלמעלה, או על ידי גורל, או שאנחנו אלה שיכולים לסדר, ולפי ההתקדמות שלנו אנחנו יכולים לסדר את הקבוצה כל פעם אחרת? אולי לא חשוב לי באיזו עשירייה להיות והעבודה שלי יכולה להיות בכול עשירייה. אבל יש עשיריות יותר חזקות, פחות חזקות, גם לפי התמודדות וגם לפי הערבות. מה אנחנו עושים?

*

(סוף השיעור)