שיעור בוקר 09.10.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" הווירטואלי 2018

שיעור 5 - "תפיסת המציאות העליונה דרך טוב ורע"

אני מקדם בברכה את כולם לשיעור וירטואלי נוסף שלנו. זה כבר השיעור החמישי שלנו, והוא מוקדש ל"תפיסת המציאות העליונה דרך טוב ורע". המציאות העליונה היא אחת, זה הבורא, לא קיים שום דבר מלבדו, בורא זו מחשבה, מחשבת הבריאה. הוא מתגלה כלפינו כמקור של טוב, שמשפיע טוב, שמשפיע טוּב. אבל כדי שנוכל להרגיש אותו אנחנו צריכים להתקיים בתכונה הפוכה ממנו, כי אי אפשר להרגיש שום דבר אלא מתוך היפוכו, כמו חושך ואור וכן הלאה.

לכן, למרות שקיימת רק מחשבה אחת של הבורא ואנחנו מתקיימים בתוכה, כמו שטים בה, ומלבדה אין שום דבר, כפי שנאמר שהכול נברא במחשבה אחת, אבל כשמדובר על בריאה אז מדובר כבר על דבר מה הפוך, שמתקיים מחוץ למחשבה הזאת, מחוץ למחשבת הבריאה. אז כל מה שעשה הבורא זה ליצור את היפוכו, כמו חותם ונחתם. כך נבראנו אנחנו באותו נחתם, באותו היפוך, כפי שאנחנו לומדים מתוך ד' הבחינות של אור ישר. אנחנו מתפתחים בהדרגתיות עד למצב שבו אנחנו מרגישים את עצמנו הפוכים מהאור, הפוכים מהבורא וכן הלאה.

משימתנו טמונה בכך שלא ננסה להרוס את התכונות הראשוניות שנבראנו איתן, האגואיסטיות, ההפוכות מהבורא, שאפילו מזיקות, ומזיקות גם לנו, אלא מעליהן להתעלות. ואז נהיה מצד אחד הפוכים לבורא, וזה יקרא קו שמאל בהשגתנו, ומצד שני נהיה דומים לבורא, וזה יקרא קו ימין בהשגתנו. ומתוך שני הקווים הללו אנחנו יוצרים לעצמנו כלי, קו אמצעי, כלי קיבול, כלי חישה. שמצד אחד יהיה עצמאי, כי אנחנו הפוכים מהבורא ולא הורסים את ההופכיות שלנו, לא מנסים לבטל אותה. ומצד שני אנחנו נשתדל כל הזמן להידמות יחד עם זה לבורא, וזה קו ימין.

ועל יסוד הקשר בין שני הקווים האלה אנחנו בונים את החוש שלנו, את הקו האמצעי שלנו, את מה שנקרא אמונה מעל הדעת, אהבה מעל השנאה, חיבור, איחוד מעל לפירוד, לדחייה. ושתי התכונות ההפוכות האלה ילכו ויגדלו במידת ההתפתחות שלנו, וההיפוך ביניהן הוא שיגדיר את ההתפתחות שלנו. כך שכשנגביר את האור נגביר גם את החושך, וככל שהחושך יהיה גדול יותר, כך החושך יחייב אותנו יותר למשוך אור גדול יותר וכן הלאה.

לכן נאמר בסעיף מספר 1, מתוך חומר הלימוד של השיעור שלנו, כתוב בספר הזוהר, "אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך." ביחס אלינו החושך הוא הראשוני, הרע, האגואיזם, הטבע שלנו, הכרת הטבע שלנו. והאור, ההשפעה, האהבה, הם כבר משניים במידה שבה שאנחנו יכולים לבנות את האור מעל לחושך שלנו. כי כאשר הצד האגואיסטי נכנע מתעלה גדלות הבורא.

כלומר רק במידה שבה אנחנו מסוגלים להכניע את האגואיזם שלנו, להתעלות מעליו, לא למחוק אותו, לא לחסל אותו, לא להרוס אותו, אלא להתעלות מעליו, הרמה הזאת של מעל האגואיזם, שבין ההשפעה לבין השנאה והאהבה, הפער בין השניים הוא שיקבע את עוצמת, רמת, מידת המדרגה הרוחנית שלי.

אין עבודת הבורא אלא מתוך החושך. ובכלל החושך הוא תכונה נהדרת, היא דוחפת אותי לבורא, היא לא נותנת לי מנוח, היא מגדירה מי אני באמת. כיוון שכך גם נאמר, ממה הכול מתחיל, ממה מתחילה כל הבריאה? מכך שיצרתי, בראתי יצר רע, הבורא יצר רע, ואין טוב אלא מתוך החושך, מתוך הרע. וכשאדם נכנס לדרך רעה ועוזב אותה, אז מתעלה הבורא בכבודו.

כלומר עד כמה שהאדם מרומם את הבורא בעיניו, באותה מידה הוא מתרומם בעצמו מעל לרע הראשוני, ההתחלתי שבו. ועל כן שלמות הכול היא הטוב והרע יחד, היא השילוב הנכון בין טוב לרע, הקו האמצעי. לא בשמאל באגואיזם, ולא בקו ימין בתכונת האהבה, אלא כשאנחנו עובדים איתם בצורה נכונה, אז אנחנו בונים קו אמצעי.

הרע הכרחי במידה שבה אנחנו נזקקים לטוב, ונצרכים לטוב כתוצאה מגילויו, ולכן הרע הוא סיוע גדול לנו. לכן אין טוב אלא שיוצא מתוך הרע, ובטוב הזה מתעלה כבודו של הבורא. כלומר אנחנו כבר אגואיסטים גדולים, אנחנו לא יכולים לפנות לבורא, תנסו לעשות את זה, אתם יודעים עד כמה זה קשה, שוכחים אותו וכו׳. רק אם רע לאדם אז הוא שם לב לכך שכנראה שקיים בורא, שיכול לעזור לו. אז פנייה נכונה, עבודה נכונה עם טוב ורע, זו העבודה השלמה, זאת הפעולה השלמה, כך כתוב בספר הזוהר.

סדנה

איך אנחנו עובדים נכון עם הטוב והרע? איך אנחנו משתמשים בכל מיני מומים, רע, חושך, כאב, שנאה, ועוד תכונות שליליות שלנו, כדי לפנות לבורא ולבקש מעליהן? לא במקומן אלא מעליהן, לבקש שהבורא בכל זאת ייתן לי תכונה הפוכה להן, כדי שחוץ מהחושך גם יאיר האור. ובתוך המפגש הזה בין החושך לבין האור אני אגלה הבנה, הארה, גילוי, תפיסה של הבורא, של המצב הנעלה יותר שלי. איך אני יכול לעבוד נכון עם החושך והאור?

כולם מדברים, אף אחד לא מקשיב לאף אחד, אלא רק מדבר בתוך הקבוצה, בתוך העשירייה שלו. לאחר מכן נבקש מקבוצת מוסקבה שהיא תתחיל, כבעלת הבית של הכנס הזה שגם תפתח אותו. אז בעוד כמה דקות שמוסקבה תתחיל לספר לנו מה התשובה לשאלה הזאת.

אז בקיצור הבורא יצר מתוכו תכונה הפוכה, רע, אגואיזם, חושך, ובכך בוא זמנית הוא יצר גם אותנו כמתקיימים בנפרד ממנו, כנבראים. אנחנו נבראים כיוון שאנחנו מתקיימים כהפוכים לבורא, מול הבורא. במידת הרע שבי, במידת האגואיזם שבי, אני יכול להיקרא נברא. המשימה שלנו היא להגיע לאותן מחשבות להידמות לבורא. כל התיקון הוא רק בתיקון המחשבה, כפי שנאמר "הכול במחשבה יתבררו".

אז איך הפעולות שלנו עוזרות למחשבות שלנו? איך אנחנו עובדים בין טוב לרע יחד, בין אור לבין צל? אני מבקש, תתחילו לדבר על זה ובעוד כמה דקות החברים ממוסקבה יתחברו ויסבירו לנו.

*

קייב מה התשובה שלכם. איך אנחנו יכולים לעבוד נכון עם אור וצל, עם הסתר הבורא וגילוי הבורא כדי להתקדם מהר יותר אל עבר גילויו, לעבר הדבקות עם הבורא?

*

אמת לאמיתה, סעיף מספר 2 נאמר כך במאמר "השלום" "ההנהגות המקולקלות, המצויים במצבי האנושיות, הן עצמן הגורמים והבוראים," כלומר בעצמם יוצרים את המצבים האלה. "כל מצב טוב, אינו, אלא פרי עמלו של מצב הרע," הקודם לו. "אכן, ערכי טוב ורע אלו, אינם אמורים בהערך של המצב לפי עצמו, כי אם על פי המטרה הכללית. אשר כל מצב, המקרב את האנושיות להמטרה, נקרא "טוב", והמרחיקם מן המטרה, נקרא "רע". ורק על ערך הזה נבנה "חוק התפתחות"" כלומר, הלכה למעשה אנחנו צריכים בצורה נכונה להתייחס למה שקורה איתנו ולראות עד כמה המצב מועיל, עד כמה הוא מאפשר לנו להתקדם בצורה נכונה למטרה, עד כמה עוזר לנו לממש את עצמנו ולהרגיש אותו לפי זה.

כלומר הרע, הטעויות כל הדברים האלה הם רק עוזרים ומכוונים אותנו בצורה נכונה. הבורא ברא את הרע כדי שאנחנו מתוך המצב שהפוך לרע שבו אנחנו יכולים באמת להיקרא נבראים, כיוון שאנחנו הפוכים לו, ומצד שני אנחנו יכולים לכוון את עצמנו אליו מתוך הרע, דווקא זה נקרא המצב הנכון.

עכשיו בואו נבקש מטורונטו. טורונטו. השאלה היא אליכם.

כל הפעולות נובעות מהבורא, בנו תלויה רק הערכה הנכונה שלהם בלבד. והודות להערכה הזו, איך בדיוק אנחנו מעריכים את פעולת הבורא, אנחנו משתנים ממינוס לפלוס רק ההערכה שלנו, יותר מזה אנחנו לא עושים שום דבר. כל השאר נשאר בדיוק אותו הדבר, רק היחס שלי לעולם משתנה ובצורה כזאת אני רואה את העולם אחר מתוכי בזה שאני מתקן את התכונות שלי ביחס שלי כלפי העולם. אני משנה את העולם, היות והעולם הוא השתקפות שלי.

אנחנו כאילו בוחנים את השרשרת של המאורעות שמתרחשים בעבודה שלנו ואנחנו מייחסים את זה לבורא ואנחנו מצדיקים אותם, את השרשרת האלה של התחושות שאנחנו עוברים ולהצדיק אותם כהכרחיים לשם מימוש תכנית הבריאה. כלומר כל העבודה שלנו מסתכמת בהצדקה של מה שקורה איתנו, זה נקרא "דבקות בבורא".

סדנה

איך אנחנו בקבוצה יכולים לעזור אחד לשני כל הזמן להצדיק את פעולות הבורא עלינו? טורונטו דברו על זה ואחרי זה תתנו לנו תשובה, וגם כל האחרים מדברים. אבל נשמע את טורונטו בעוד כמה דקות.

*

כשאנחנו מרגישים משהו שלילי, אז אנחנו צריכים בעזרת הקבוצה או בעזרת איזה מאמצים להתרומם מעל השלילי הזה ולהשיג את המצב ההפוך לו, החיובי בלי להשמיד את השלילי. כאן בעצם העבודה העיקרית שלנו. מצד אחד זה המצב השלילי, מהצד השני המצב החיובי. הקווים, קווי ימין ושמאל, בהכרח אחד הפוך לשני, אחד כנגד השני. שום דבר לא משמידים, לא מעלימים. אלא ההשגה שלנו היא מורכבת דווקא מתוך שני מצבים שווים, אין אור בלי חושך ואין חושך בלי אור.

אז השאלה שלי כזאת, ואת זה אני מפנה לניו יורק, ניו יורק בבקשה, קודם כל תדונו בזה ואחר זה תסבירו לנו, איך אנחנו מחזיקים את המצב הרע כאשר באותו הזמן אנחנו מנסים לעלות מעליו ולחשוב על הטוב? איך אנחנו יכולים לא למחוק את המצבים הרעים, אלא ביחס אליהם להרגיש את הטוב?

בדרך כלל בחיים שלנו זה נמחק. עכשיו אנחנו אוהבים אחד את השני, אחרי זה אנחנו שונאים אחד את השני, עכשיו אנחנו חברים, אחרי זה אנחנו אויבים. כלומר, האחד מחליף את השני. רק אצל האנשים הגדולים או אצל הפוליטיקאים שבכלל נמצאים מחוץ לרגש שלהם, המצבים האלה נשארים באופן קבוע.

איך אנחנו יכולים לשמר את שני המצבים הרגשיים האלה? כולם חושבים על זה וכולם מדברים על זה. חברים, היום הנושא מאוד חשוב. מה שאנחנו עוברים עליו עכשיו, אנחנו בעצם בונים את החוש הרוחני שלנו, אנחנו מכיילים אותו, אנחנו מכוונים אותו לקליטת הבורא.

איך אנחנו יכולים להרגיש באותו הזמן שני מצבים הפוכים ולדאוג לזה שהם לא יבטלו אחד את השני, לא ישמידו אחד את השני?

אני מבקש מכולם לדבר על זה. ניו יורק, בעוד שתי דקות אתם תענו לנו.

*

ניו יורק תתחברו.

*

נהדר נהדר. אם כך, אפשר להתקדם הלאה. סעיף 3 בשיעור שלנו. כותב בעל הסולם במאמר "השלום בעולם":

"כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב." ההידמות לבורא. "כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש ח"ו משום הוצאת שם רע על פועלה."

(בעל הסולם, השלום בעולם)

כלומר שאם משהו נדמה לנו כמיותר או שאין בו צורך, עלינו להבין שכך זה נדמה לנו ועלינו לתקן את זה. ואין בבריאה דברים רעים טובים, קטנים גדולים, כולם חשובים. כפי שאנחנו אומרים, "כלל ופרט שווים", שווי ערך, "כלל ופרט שווים".

כיוון שכשאנחנו מזלזלים אפילו בחלק הקטן ביותר, אנחנו כבר מזלזלים בכל הכלי. כיוון שהכלי הוא הרי אינטגרלי, הוא הרי קשור באופן מלא, הדדית. ואפילו אם חלק קטן ביותר אינו נמצא במקומו, מתחת למקומו, אז כבר אנחנו בכך כביכול מעוותים את כל הכלי. ולכן עלינו לדאוג על כל חלק, אפילו הקטן ביותר.

אז שאלתי היא כזאת, אם כל הבריאה היא מחשבת הבורא, האם אנחנו יכולים בכלל להרוס משהו מן הקיים? אם כך, אנחנו מדברים רק על היחס שלנו כלפי הפעולה. הכול מתחיל ומתרחש בראש, במחשבות שלנו. ומכאן יש שאלה, סנטיאגו, השאלה לכולם ואליכם במיוחד.

סדנה

איך הפעולות המכניות שלנו יכולות לסייע להכרעות, להחלטות בראש שלנו? אנחנו הרי בסופו של דבר נמצאים בעולם מכני, בעולם שלנו. גופים, פעולות, תנועה, הכול מתרחש בעולם שלנו. אז איך כל זה יכול לסייע לנו לפתור בעיות של המחשבות שלנו, כדי שהמחשבות שלנו יהיו דומות לבורא? איך יחסי הגומלין בינינו, בעולם שלנו, עוזרים לנו להידמות מחשבתית לבורא?

כולם מדברים, כולם עונים על השאלה הזאת. ובעוד שתי דקות סנטיאגו נותנים תשובה.

*

השאלה שלי היתה, איך הפעולות המכניות שלנו מסייעות להחלטות שלנו בראש? איזה מעשים עלינו לעשות כדי לאזן את הרע באמצעות הטוב? אבל באופן שווה כדי לעלות כל פעם כך, טוב רע, טוב רע, טוב רע, לעלות במדרגות. איך אנחנו צריכים באמצעות הפעולות המכניות שלנו, בעולם שלנו, כל מה שקורה בעולם שלנו חוץ מהמחשבות, כל מה שאנחנו יכולים לעשות, איך אנחנו יכולים באמצעות כל אלה לפצות, לסייע לנו לחשוב מחשבות נכונות של הידמות לבורא?

*

בואו נבקש ממינסק לומר משהו.

תלמיד: יש לנו כזאת פונקציה שנקראת משחק, פרטית, כללית. ונראה כאילו שבצורה מכנית אנחנו לא יכולים לעשות, אבל אנחנו מתחילים לשחק ובזה שאנחנו מעבירים כדור מיד ליד.

מעולה, יופי, טוב מאוד, ברור.

לדעתי היו לנו שם מסולט לייק סיטי.

איך באמצעות פעולות מכניות אנחנו יכולים לסייע למחשבות שלנו?

*

תלמיד: על ידי "הרגל נעשה לטבע שני". ובזה שאנחנו בעצם משחקים את המדרגה העליונה יותר הזאת, זה הופך למשהו אמתי. איפה שיש תפילה, יש מילוי.

תלמיד: כן, יש לנו את היכולת לעשות מעשים מבלי שיהיו לנו כל כוונות בהתחלה. והפעולות האלה בסופו של דבר יביאו אותנו לכוונה הנכונה, אז זו עבודה שאנחנו עושים יחד בקבוצה, עובדים ובונים כוונה בינינו דרך המעשים.

תלמיד: כן, בדיוק, זה דרך הפעולות היומיומיות שאנחנו עושים. מגיעים לשיעור, עושים את העבודה, זה בונה את הקשר הנכון בתוך העשירייה. וזה מה שאפשר בעצם לעשות בשביל החברים בצורה מכנית בעולם הזה.

טוב. אז סעיף 4 בחומר הלימוד שלנו. שוב בעל הסולם במאמר "השלום בעולם".

"מתוך שהבורא ית' שומר על כל הפרטים שבבריאה שלו בהקפדה יתרה, ואינו מרשה למישהו להשחית שום דבר שברשותו." כלומר הבורא מחזיק בקפידה את כל הבריאה תחת שליטתו. אז אפשר "אלא רק להחזירו ולהפכו למוטב בלבד." את מה שהבורא עשה כביכול כלא טוב, לא נכון, בעבורנו. כמו שאנחנו עושים משחקים בשביל הילדים שצריכים להרכיב. הם כאילו שבורים בהתחלה, ואנחנו נותנים את זה לילדים כדי שהם יחברו אותם, ירכיבו אותם. "לפיכך: כל המתקנים" כל הרוצים לתקן את העולם לפי מחשבתם, ולא כפי שהבורא חשב על כך מלכתחילה, יצטרכו לשנות את עצמם ולא את העולם. אז "כל המתקנים יתמו מהארץ, והמדות הרעות שבעולם - לא יתמו מהארץ. והם מתקיימים ומונים את מספר המדרגות של התפתחות המחויבים עוד לעבור עליהם - עד שיבואו לגמר בישולם. אשר אז, אותם המדות הרעות בעצמן מתהפכות, ונעשות למדות טובות ומועילות, כמו שחשב עליהם הבורא מראש."

(בעל הסולם, השלום בעולם)

כפי שאמרנו, הרע יעמוד כנגד הטוב עד הסוף. ורק בסוף, אנחנו לא יודעים באיזה אופן, הם יתחברו יחד. זה מצב לא ברור לנו, לא ידוע לנו לחלוטין. והוא נוגע להסתכלות שלנו על הבריאה, למקום שבו יש כבר דבקות מלאה עם הבורא.

סדנה

אם אנחנו לא יכולים להרוס את הרע, אלא אנחנו צריכים רק להפוך אותו בהדרגה לטוב. והוא בפני עצמו, הרע, בפני עצמו נשאר. מה קורה אם המעשים והמחשבות שלנו שלא מכוונים להידמות לבורא? יש כאלה מחשבות, כאלה מעשים שלא מתייחסים כביכול לבורא, כביכול, מה קורה איתם? אנחנו לא יכולים לכוון אותם כלפי הזולת, כלפי אהבה, כלפי הקשר בינינו. מה קורה איתם, הם מיתקנים בכלל? את המחשבות והמעשים שלנו שאנחנו לא יכולים לכוון לזולת, לקשר בינינו אל הבורא, מה קורה איתם?

מה קורה עם אותן מחשבות, אותם מעשים שאנחנו לא יכולים לתקן, לכוון לבורא? אנחנו עושים המון פעולות שונות בעולם שלנו. והמחשבות שלנו שונות, לא בהכרח כלפי החברים, בעד או נגד החברים, איך הם מיתקנים?

בבקשה, טורקיה.

*

סעיף מספר 5.

"כל היסורים[המצויים בעולמנו]," מורגשים רק באגואיזם שלנו, "שלא נבראה אלא למיתה וקבורה." למיתה, כלומר שלא נרגיש אותו, זה הכול רק ביחס לתחושות שלנו. "הרצון לקבל לעצמו," הנברא "רק למחותו ולהפכו לרצון להשפיע." כך אומרים, אבל אי אפשר להעבירו מן העולם. הרצון לקבל זה כל הטבע שלנו, אם נבטל אותו, גם אנחנו לא נהיה. צריך רק להפוך את הכוונה שלו לרצון להשפיע. "והיסורים, שאנו סובלים," בגינו, ניתנים רק כדי "לגלות האפסיות וההזק" שבאגואיזם.

(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ט)

אפשר להגדיר את האגואיזם כמחשבות הפוכות לבורא. כיוון שכל המילוי נובע מהבורא, אז כל המחשבות ההפוכות לו מורגשות כייסורים. אבל הן מועילות כיוון שהן מסייעות לנו לכוון את עצמנו אל הבורא. כלומר אם לא היה סבל, לעולם לא היינו משתוקקים לחיפוש מה מקורן, מה הסיבה להן ולא היינו מוצאים את הבורא, היינו נעולים בתוך עצמנו.

אם היינו מרגישים רק משהו טוב ונעים, לא היינו מחפשים אף פעם את המקור, היה מספיק לנו שאנחנו מרגישים את עצמנו כך וזהו. רק הייסורים, אנחנו יודעים גם מהעולם שלנו, רק הם מכוונים את האנשים לחיפוש סיבת הייסורים וכך האדם מוצא את הבורא.

תארו לעצמכם שאנחנו נמצאים בתוך מצב שבו אין כוח משיכה או שום דבר לא לוחץ עלינו. אנחנו לא מדמיינים, לא מתארים לעצמנו שאנחנו נוגעים במשהו, שאנחנו יושבים על משהו. האור לא מגיע אלינו, לא פוגע בחיישנים שלנו. שום דבר לא מגיע אל תוך החושים שלנו, כי הרי כל החושים בנויים על כך שמשהו לוחץ עלינו, על עור התוף, על העיניים, על העור וכן הלאה. ואם שום דבר לא היה לוחץ, אם שום דבר לא היה משפיע עלינו, אז לא היינו מרגישים את עצמנו בכלל קיימים. כלומר לחץ חיצוני עלינו הוא הכרחי, כדי שאפילו נרגיש את עצמנו.

וכשהלחץ הזה עלינו עובר מהרגשה נעימה להרגשה לא נעימה, איפה נמצא הגבול של הרגישות, סף הרגישות הזה כשאנחנו עוברים מהתחושה הרצויה לתחושה שאינה רצויה? איך אנחנו יכולים לשלוט בלחצים האלה, לכוון את הלחצים האלה כדי לפתוח קצת יותר השפעות שליליות כדי שהן יכוונו אותנו אל הבורא, איך אני יכול?

נניח, אני יכול אולי לפתוח קצת משהו שלילי, ואז אני אחפש את הבורא כדי להצדיק את השליליות הזו כלפיו. ואז במקום נוסף כלשהו, אני אוכל להתחיל להרגיש משהו שלילי ולהצדיק אותו ביחס לבורא. כלומר אני אתחיל ממש לשלוט בהתגלות האגואיזם שלי כדי שבמידת ההתגלות של האגואיזם אני אוכל להתקרב אל הבורא. בכך שאני מתעלה מעל האגואיזם שלי, בכך שאני מצדיק אותו, אני מתקרב למקורו, לבורא. כך שאפשר לעשות את האגואיזם הזה, את הסבל שהוא מעורר, למועיל.

כמו שאם לא היינו חשים בכאב אז לא היינו הולכים לרופא ויכול להיות שזה היה מביא אותנו לבעיה קשה. אבל אם אנחנו מרגישים שמשהו כואב, אנחנו מיד פונים לרופא ואז באופן כזה שומרים על עצמנו מפני משהו נורא יותר.

סדנה

באיזה אופן אני מנהל את עצמי, שולט בעצמי כדי לגלות יותר ויותר רע על מנת להתקרב יותר ויותר לבורא.

וילניוס יספרו לנו איך אפשר לעשות את זה.

*

נשאל את מונטריי, את דעתכם.

איך אפשר בצורה נכונה לווסת את האגו ואת ההשפעה, אלטרואיזם רע וטוב, כדי בעצמנו להתקרב לבורא ולא לחכות שהוא יעורר בנו את הרע כדי שאנחנו נתעלה מעליו ונפנה לבורא, אלא כדי שבעצמנו נעשה את כל הפעולות האלה? איך אנחנו יכולים לעשות את זה?

*

סעיף מספר 6.

כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל כדי לפתח את תחושת הכרת הרע בנו והתחושה של אהבה לזולת כטוב. וזאת הדרך היחידה להגיע לאהבת ה'. כלומר, אם אנחנו נעריך את הרע כלפי החברים כרע ואהבה כלפי החברים כטוב, אנחנו בזה נשיג מצב בין הרע לבין הטוב, שביניהם יורגש הבורא, במידה של אהבה שלנו אליו כבר.

כלומר, עד כמה שאנחנו נוכל ביננו לחולל, ליצור כאלה תנאים בין הרע לבין הטוב, בין שנאה לבין אהבה, באותו הזמן, ביחד, בהכרה מלאה שאנחנו לא נמצאים באיזה מצב אחד ואז בשני, אלא ביניהם בצורה ממשית. כשאנחנו נוכל ליצור כזה מצב ביננו אז בו אנחנו נרגיש את הבורא. למה? כיוון ששני המצבים האלה באים ממנו, כפי שנאמר, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", תורה בשביל לתקן אותו. כדי לכוון את המחשבות שלנו על הבורא, ניתנו לנו כל מיני פעולות בחיבור.

איך החיבור עוזר לנו לשנות את המחשבות הרעות שלנו להיהפך שלהן?

בואו נשאל את אפריקה.

*

פיטר דעתכם בבקשה.

קבוצת פיטר תסבירו לי, למה אתם יושבים סביב שולחנות שונים, חבר אחד בכלל יושב מאחורי הדלת כמעט, בשביל מה כל זה? אתם לא קבוצה אחת? אם אתם יותר מעשיריה תתחלקו, אבל אם אתם פחות מעשיריה אז אתם ביחד, כך אני מבין. או שזה אצלכם עונש כמו שעושים בבית ספר, שמים תלמיד בפינה. בשביל מה? אני רואה את זה בהרבה קבוצות לא רק אצלכם. למה? אנחנו בכל זאת כולנו קבוצה אחת, מה אכפת לי איפה לשבת?

תלמיד: עשינו טעות בכוונה כדי שתשים אלינו לב ותשתמש בנו כדי לתת דוגמא לאחרים.

איזה חכם אתה. יפה מאוד. יודע להתחכם, כל הכבוד.

מתוך המאמר של רב"ש "ענין למעלה מהדעת". כל עניין רע הנמצא באדם הוא לא במציאות הרע, אתם שומעים את זה, הרצון לקבל עבור עצמך לא נקרא רע, כמו בעלי חיים, הם מקבלים עבור עצמם, זה לא נחשב לרע. אפילו אם הם אוכלים או הורגים זה את זה. אם האדם לא מרגיש את הרע שהאגו שלו מקנה לו, אז הוא לא נחשב לאגואיסט, כיוון שהוא לא מרגיש את הנזק שהאגו עושה לו.

אבל כשהוא רוצה להשיג את האמת, כלומר דבקות בבורא, כדי שהפעולות שלו יהיו בעל מנת להשפיע, אז הוא מקבל מנה של אור שמגלה לו את ההפרעות בדרך להשגת הבורא. ואז האדם בעצמו מכיר את האגו כרע, ורק אז אפשר לקרוא לאגו רע, כיוון שהוא מגיע להכרה שזה רע ובמידה הזאת הוא ישתוקק לתקנו. וכך בהדרגה הוא רואה איך האגו מפריע לו להגיע לדבקות עם הבורא. בכל פעם הוא רואה את זה בצורה יותר ויותר ברורה שהאגו הוא בעצם האויב שלו. את זה כותב לנו הרב"ש.

כלומר יש נבראים שעושים אחד לשני רע. חושבים על עצמם, רק על עצמם, בעלי חיים, אנשים והם לא נחשבים אגואיסטים, לא צריך לתקן את הרצון שלהם, הם כולם נמצאים בדרגת החי. כפי שנאמר "כולם כבהמות נדמו". הם עושים את זה בלי כוונה. והתיקון הוא רק באותן המחשבות והפעולות שהן כנגד הבורא. במי קמים הפעולות האלה, הרצונות האלה, רק במקובלים ולכן אנו אלה שנושאים את האגו, הוא קיים בנו.

סדנה

בוא ננסה לשאול על זה את אמריקה הלטינית, האם הם חושבים את עצמם לאגואיסטים ואם כן באיזו מידה.

*

טבליסי, ספרו לנו איך אתם שמחים כשאתם מגלים, מרגישים את עצמכם כאגואיסטים.

תלמיד: בדיוק חשבתי שאני לא באמת חושב שאני אגואיסט למרות שאני מבין שהטבע הוא כנראה אגואיסטי כפי שאמרת.

זאת לא הייתה השאלה שלי. אלא איך אתה מצטער כשאתה לא מרגיש שאתה אגואיסט כיוון שאין לך מה לתקן, ושמח מכך שאתה מרגיש את עצמך כאגואיסט כיוון שיש לך מה לתקן. תספר לנו על זה.

תלמיד: אני שמח כשהחברים שלי מאפשרים לי להבין עד כמה אני אגואיסט, לכן הודיה גדולה לחברים הגדולים שנותנים לי להבין את זה.

והחברים מצביעים לך על זה שאתה אגואיסט?

תלמיד: לא, לא אף אחד לא מראה לו את זה, אף אחד לא אומר לו, הוא מבין בעצמו.

*

זכרון יעקב, תאמרו לנו בבקשה, איך אתם יוצרים בקבוצה כזו אווירה שהתגלות הרע, האגואיזם, משמחת אתכם כי יש לכם מה לתקן? באיזה אופן אתם מכינים את הקבוצה לכך שגילוי האגואיזם יורגש כיום חג? כי גילוי האגואיזם מכוון אתכם לבורא ויש לכם מה לעשות.

*

סעיף 8 של השיעור שלנו. בזוהר כתוב כך, האדם נברא בכל רע ושפלות וכל תחושותיו, מחשבותיו, רצונותיו, משרתים רק את הרע. ולאלה המשמשים את הרע, הבורא לא בורא בהם כלים אחרים במקומם, שראויים לקבל בתוכם שפע רוחני, הנצחי המיועד להם, אלא אותם הכלים השפלים שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים להם כלי קבלה לכל הנועם והרוך הנצחי. ולא עוד אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר נעשו עתה לחשובים ביותר, כלומר מידת גילויים גדולה ביותר, כלומר כל התחושות הקשות ביותר, על פי ערך מוחלט, לא חשוב האם הערכתם טובה או רעה, מתחלפים לטוב, לפלוס, או לרע, למינוס, ויוצרים לנו השגה גדולה יותר ויותר. כלומר אנחנו מתקדמים בצורה של קונוס, יותר מינוס יותר פלוס, יותר מינוס יותר פלוס.

אז איך אנחנו יכולים להשפיע על גודל ועל קוטביות התחושות שלנו, ממש להחזיק אותן, לשלוט בהן במושכות, או גם ללכת במינוס, לגלות ולראות את הרע, לעורר את החושך כמו שכתוב, וגם ללכת בשמחה, בדביקות עם הבורא, באור, להבין, לתפוס, להרגיש יותר נכון, להחזיק את כל זה במסך, בכוחות שלנו, לשלוט בשני אלה, מעליהם. בקו האמצעי זה אומר להיות מעל שני הקווים האלה. איך אנחנו יכולים לעשות את זה? נבקש מקבוצת באר שבע לענות לנו על השאלה הזאת.

*

ולפראיסו, זו השאלה. איך אנחנו יכולים לשלוט באופן מודע ברע כדי להרים מעליו את הטוב? כלומר כביכול לעורר את הכלב הרע כדי לעורר אותו דווקא עוד יותר, לעורר אותו עוד יותר ולצמצם אותו יותר, לעורר אותו יותר ולצמצם אותו יותר. איך עובדים בשני הקווים? איזו אווירה צריכה להיות בקבוצה? איזו תמיכה צריכה להיות בקרב החברים? איזו תמיכה צריכה להיות מצד הכלי העולמי כדי שכל אדם ירגיש שהוא יכול באמת לשלוט בשני הכוחות האלה שקיימים בתוכו? תסבירו לנו בבקשה איך עושים את זה.

*

בסעיף מספר 9 נאמר, "איזהו גיבור שבגיבורים מי שעושה שונאו אוהבו". כלומר לא זה שמוחק אותו אלא זה שעולה מעליו בתכונה ההפוכה. והגיבור שבגיבורים הוא מי שהופך את האגו שלו, את האהבה לעצמו, לאהבה לאחרים. בחכמת הקבלה זה נקרא "להשפיע", זה נקרא "גיבור" ולקבל על מנת להשפיע נקרא "גיבור שבגיבורים" כאילו.

אז יש פשוט הזדמנות כזאת, אפשרות לנצח את האגו, לשלוט מעליו. ויש אפשרות שנהפוך אותו ונרתום אותו לאהבה. לא סתם ננטרל אותו בתכונות ההופכיות שלו בקו האמצעי, אלא נהפוך את הפעולות שלו, כמו בבטרייה, שיש פלוס ומינוס שעובדים בו זמנית כדי להפעיל איזה מנוע. מה ההבדל בעבודה על האגו בלעלות מעליו כאילו, או בלהפוך אותו להפוך? כלומר יש גיבור ויש גיבור שבגיבורים. איך לא סתם לנטרל את האגו על ידי האהבה, אלא איך לעשות כך שגם האגואיזם עצמו יגביר עוד יותר את האהבה?

נשאל את קבוצת וינה, בואו נראה.

*

תודה, וינה. יש לי רק הערה אחת. אני רואה את קבוצת פתח תקווה ועוד הרבה קבוצות, המקשיבות לאחרים והן בעצמן לא דנות בכלום. הרי כל הלימוד הזה שלנו הוא כדי שאתם תדונו ביניכם, כדי שתמצאו מהר את התשובה ביניכם, ואחרי כך תקשיבו לקבוצה אחרת שעולה על המסך, ותשוו את התשובה שלכם לתשובה שלהם וכך זה ייצא נורמאלי. אחרת אין בזה שום דבר טוב. זה לא מספיק שאתם רק יושבים ומקשיבים.

נאמר כך בסעיף 10. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד." זה מה שכתוב בספר ה"זוהר". אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה. הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם, ויש לו נחת והוא שמח בהם."

(זוהר לעם, אחרי מות, 65)

אם כן, השאלה היא כזאת. מתי הבורא מתחיל להתגלות כקיים עם החברים? כיוון שכתוב הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים, גם יחד. נשאל את אסטנה.

*

נשאל את קבוצת פתח תקווה. באיזו דרגת התפתחות שלנו מתגלה בינינו הבורא?

*

מוסקבה. תנו לנו תשובה. מתי הבורא מתחיל להתגלות בין החברים? באיזה מצב רוחני הבורא מתחיל להתגלות בין החברים?

תלמיד: הבורא מתחיל להתגלות בין החברים בהרגשה כשאתה מתעלה לדרגת חפץ חסד או להשפיע על מנת להשפיע.

בדיוק. מתי הוא מתגלה משני המצבים האלה?

תלמיד: בקבלה על מנת להשפיע.

זהו. נכון. מעולה. במוסקבה יודעים את התשובה. בקבלה על מנת להשפיע. לפני זה הבורא לא יכול להתגלות. הבורא זה אור חכמה ולכן הוא מתגלה רק כאשר קטנות כבר מוכנה, כלומר, עיבור, יניקה. אלו המצבים של קטנות. כלומר, גלגלתא ועיניים, חפץ חסד. ואחר כך כשהגדלות כבר מגיעה אז מתגלה הבורא. מצוין. זה אומר, יש כבר השתוות הצורה עם הבורא בתכונת ההשפעה, במימוש, בהשפעה עצמה. ואז בתוך המצב הזה מתחיל להתגלות הבורא, באדם בצורה של השתוות הצורה לבורא.

כל הכבוד, מוסקבה.

שאלה הבאה. סעיף 11. "חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם."

כאשר הבורא נסתר מהאדם ואנחנו לא מרגישים את זה, כי אנחנו גם לא מרגישים את המצב ההפוך, ובצורה כזאת הרגשת הטוב והרע בהשגחת הבורא מגדירים את התחושה של השכר והעונש. ואם לא יעלה לו להתאמץ יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'. הוא מרגיש את ההשגחה כלא טובה. ואם הוא לא רוצה להשקיע מאמצים "כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר." זה כתוב בספר ה"זוהר", "הקדמת ספר הזוהר".

אני צריך להיות במחשבה שהכול מגיע מהבורא. וכל הטוב, אפילו אם אני מרגיש וחושב שזה לא מגיע ממנו, בכל זאת זה מגיע רק ממנו. דווקא המאמצים האלה הם העבודה הרוחנית שלי. איך אנחנו נעשה כך שכל הזמן נבין שכל מה שאנחנו מרגישים, זה למעשה רק טוב? ואם אני מרגיש שזה לא בדיוק כך, אז אני מעוות את הטוב שמגיע מהבורא, אפילו עד כדי כך שאני מרגיש את זה כרע בתוכי בגלל התכונות שלי. כשזה נכנס לתוכי, כבר התכונות האלה של האור הופכות לחושך. הטוב הופך לרע.

איך אני מחזיק את עצמי בכוונה הזאת, בתחושה הזאת, בהשגה הזאת, במצב הזה, שאני נמצא במצב של אור אבל מרגיש בתוכי את הרע, כיוון שהאור הופך לחושך הודות לתכונות שלי?

סנט דייגו, בבקשה.

*

כלומר, כל העבודה הרוחנית שלי מסתכמת רק בכך שכל הזמן, תמיד, תמיד, כל מה שאני מרגיש, אני מייחס לבורא. "אין עוד מלבדו" ולהשתדל להרגיש את זה כטוב מוחלט, למרות שאני מרגיש את זה אולי להיפך. המאמצים התמידיים האלה להימצא בהרגשה ובהכרה שזה נובע מהבורא, ולכן זה טוב מוחלט. כנגד ההרגשה שלי, אני צריך כל הזמן להחזיק את עצמי. אז איך אנחנו מגיעים למצב הזה?

איך אנחנו תומכים זה בזה? איך אנחנו מגיעים למצב שבו מעל לכל התחושות השליליות, והרגשות והמחשבות הרעות אנחנו יוצרים דרגה שבה אנחנו מרגישים את כל זה להיפך, כאילו זה נובע מהבורא, כאילו זה חיובי, ולא כמו שזה מורגש בנו כשלילי? כלומר, אנחנו יוצרים מעין שתי רמות, עליונה ותחתונה והפער ביניהן, במידה שהוא יגדל אנחנו נגלה את הבורא. זוהי עצמת הכלי שלנו.

אז איך אנחנו עושים את זה? בבקשה. צפון אמריקה.

*

"כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה',", אבל כשאנחנו משקיעים יגיעה כדי לא להיפרד ממנו, אז כל סתירה שאנחנו מתגברים עליה הופכת להיות מדרגה להשגת הבורא. "כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו.", לגלות אותו. וככה אנחנו "הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ..." וככה "והמר נעשה מתוק. באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד", וכשאנחנו נוכל לאסוף מספיק הבחנות כאלה, אז מתגלה הבורא.

איך אנחנו יכולים להתגבר על הסתירות האלה כדי לעלות מעליהן?

כרמיאל, תגידו בבקשה איך אנחנו יכולים לאסוף מספיק סתירות כדי שבהופכיות שלהן יתגלה לנו הבורא?

*

איך נוכל לאסוף כמה שיותר מהר, כמה שיותר סתירות בין החיובי לבין השלילי כדי שיתגלה הבורא? זו המשימה של כל קבוצה? ואיך הקבוצות יכולות לסייע אחת לשנייה כדי שכל קבוצה תאגור, תאסוף את הסתירות האלה?

הנה היום, אנחנו משתתפים יחד בבירור משותף. תראו איזו כמות עצומה של קבוצות משתתפת בזה. אף פעם לא היה מצב כזה בעבר. קרוב לשמונים קבוצות בעולם משתתפות יחד איתנו היום לא כולל בודדים, או קבוצות שיש בהן פחות מחמישה אנשים. אז תארו לעצמכם, אם נגיע למצב שבו נשפיע אחד על השני, שנהיה מחוברים, מקושרים אחד עם השני, עד כמה זה יחזק ויאפשר לנו להשפיע זה על זה כדי לצבור עוד ועוד התרשמויות, כי הרי האדם, אם הוא היה לבדו בעולם או בהשוואה להיותו בעולם הרחב, שהוא מקבל מכולם מידע, הרגשה, איזה הבדל יש בין פרא אדם שחי ביער לבין אדם שחי בחברה המודרנית? תארו לעצמכם איזה פער זה.

ואם בצורה רוחנית היינו יכולים לקבל התרשמות כזאת מהעולם הרוחני מכולם וזה לא משנה מי הם, כי כולם מתחברים יחד, ולכן אנחנו צריכים להשיג מהר ככל שניתן איזו הרגשה של כללות ושל שותפות, ואז כל זה יתחיל להתנגן בנו.

אשקלון, באיזו צורה אנחנו יכולים להשיג הרגשה של קשר גדול יותר בין הקבוצות כדי שנוכל לקבל אחד מהשני את כל התכונות השליליות והחיוביות, כדי שביניהן יתגלה כמה שיותר מהר הבורא? איך קבוצה יכולה להשפיע על קבוצה אחרת?

*

סעיף 14 של השיעור שלנו.

אין על האדם להתרעם בזמן שיש לו עבודה עם האגואיזם שלו ולקוות שהוא יעזוב אותו ויפסיק להפריע לו להתחבר עם החברים, אלא עליו להאמין שהבורא שולט באגואיזם. דווקא בכך שיוצר דרכו הפרעות. שהרי בצורה הזאת הבורא מעורר באדם רצון לפנות אליו כדי שהוא יעזור לו לתקן את הכוונה ליהנות, לכוונה להשפיע. האדם צריך להאמין שהבקשה על התיקון מסבה נחת רוח לבורא.

כלומר, אנחנו פונים לבורא לא כדי שהוא יתקן אותנו אלא כדי לתת לו נחת רוח, כדי להנות לו מכך שאנחנו פונים אליו. כך אנחנו מרוממים אותו וכך אנחנו מתקרבים אליו. כלומר התחושות השליליות שלנו והבקשות לתיקון הן רק הסיבה, אבל אפשר גם ללא סיבה לפנות אל הבורא כדי שיעשה משהו איתנו.

לא חובה שיתגלה משהו מתוך תחושות רעות, שליליות, נוראיות, זה בכלל לא חייב להיות. ואם האדם פונה עם בקשה תקיפה לבורא, על כך גם כתוב "נצחוני בניי", כלומר הם מחייבים אותי שאני אחליף את הרצון האגואיסטי שנברא על ידי לאהבה.

לכן למה אי אפשר לדכא את האגואיזם, את הכאב ואת הרע? כי דווקא הם מכוונים אותנו כאגואיסטים לפנות אל הבורא. אז אנחנו לא צריכים לדכא אותם, לא כדאי לנו לכבות אותם, להקטין אותם, אלא להיפך, להרגיש אותם כיותר ויותר ברורים, להרגיש את הרע כיותר ויותר ברור בגלוי כדי שיהיה לנו רצון גדול יותר לפנות לבורא.

אם אין לי רצון כזה, צריך לפנות לבורא גם ללא כל רצון, ולאט לאט, בהדרגתיות אנחנו נתרגל לכך שיש לנו רק מקור אחד שאליו אנחנו צריכים לפנות ולהיות איתו בקשר מתמיד.

סדנה

נבקש מקבוצת נתניה, אולי הם יסבירו לנו איך אנחנו צריכים כל הזמן, לפנות לבורא? איך להימצא כל הזמן בקשר ישיר איתו?

*

נבקש מהיונייטד וירטואל גרופ (united virtual group) להסביר לנו, איך אנחנו יכולים לתמוך זה בזה כך שנשמח מגילוי האגואיזם ומיד נפנה לעזרה לבורא? בלי לנסות להיאבק איתו לבד, אלא מיד לפנות לבורא. איך אנחנו יכולים ליצור אווירה כזאת?

אתם קבוצה וירטואלית, איך אתם יכולים ליצור ביניכם אווירה כזאת, כדי שכולם ירגישו שברגע שאיזה אגואיזם מתגלה, איזו דחייה, משהו לא טוב, מיד תפנו לבורא? בלי שתנסו לעשות משהו בעצמכם?

אני חוזר על השאלה, איך אנחנו, תוך התגלות של האגואיזם, כל תכונה או הרגשה שלילית, מיד נפנה לבורא, מבלי לנסות לתקן שום דבר בעצמנו, מיד נפנה אליו. איך אנחנו יכולים לתמוך זה בזה כדי שלא יהיו לנו שום התעוררויות אחרות, אלא לפנות מיד אל הבורא בכל סיבה לא נעימה?

*

איך היום מיד מתום השיעור הזה ואילך נתמוך באווירה בתוך הכלי העולמי, כך שכל הרע שאנחנו איכשהו מרגישים, בין אם הוא פרטי או כללי, בינינו, בין החברים, בין הקבוצות, בכלל, איפה שלא יהיה, יחד עם זה שאנחנו צריכים אולי לתקן אותו בדרגת העולם שלנו, אנחנו מיד פונים לבורא ומבקשים להפוך את הרע הזה לטוב, כדי שלא נרגיש את זה כרע. אנחנו יכולים להרגיש את זה כהפרעה במשהו טכני, בדרגת העולם שלנו, אבל בשום אופן לא כרע.

בזה שאדם מרגיש רע, הוא כאילו מקלל את הבורא. איך אנחנו יכולים ליצור כזה מצב בינינו בעולם הווירטואלי שלנו כדי שכולנו נרגיש כזאת תמיכה, שמיד נפנה לבורא כדי שהוא יתקן כל רע שאנחנו מרגישים ויהפוך אותו לטוב? לא מפני שאנחנו רוצים להרגיש טוב כתוצאה מזה, אלא מפני שאם אנחנו מרגישים את הרע, בזה שאני מרגיש את הרע אני מקלל אותו בעצם, אני מאשים אותו. איך אנחנו יכולים ליצור מצב כזה בעולם?

בבקשה ירושלים.

*

דנייפר. אתם יכולים להתחבר ולהסביר לנו איך אנחנו יכולים להחזיק מצב משותף כזה שבו כל תכונה שלילית, מרגע שמרגישים בה, מיד נפנה לבורא?

*

מה תלוי בכל אחד מאיתנו ומה תלוי בקבוצה הכללית? אולי הקבוצה הכללית חושבת על זה וכל הזמן ויוצרת שדה כזה של פנייה לבורא, מציבה את הבורא כסיבה לכל המתרחש ואני לא מרגיש את זה. או שאולי הייתי מרגיש את זה אבל הקבוצה לא יוצרת, לא מעוררת את זה.

איך צריכה להיות ההדדיות כאן בינינו לבין הקבוצה הכללית, לבין השדה הכללי?

בבקשה, חדרה.

*

(סוף השיעור)

heb_o_rav_2018-10-09_lesson_achana-le-kenes_n1_p1