שיעור בוקר 16.05.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 385,

מאמר "ענין חשיבות הכרת הרע"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 385, מאמר "ענין חשיבות הכרת הרע".

ענין חשיבות הכרת הרע

תשמ"ז - מאמר ב'
1986/87 - מאמר 2

"בזה"ק בראשית (חלק ב' ובהסולם אות רי"ח, רי"ט) כתוב שם וזה לשונו, "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. יקוו המים, היינו התורה המכונה מים. אל מקום אחד, היינו ישראל. וזה שכתוב, יקוו המים אל מקום אחד, אשר מים, פירושו תורה, ומקום אחד, פירושו ישראל, מקבלי התורה, כנ"ל. לאפוקי אומות העולם שלא רצו לקבל את התורה, ועל כן נשארה הארץ חרבה ויבשה. והתורה היא ישוב העולם, ובה מתקיים. ואומות העולם שלא קבלו אותה, נשארו חרבות ויבשות", עד כאן לשונו.

ויש להבין את דברי הזה"ק, שמפרש על בחינת הכלל, דהיינו על ישראל ואומות העולם. אבל איך זה מתפרש על הפרט, היינו בחינת ישראל ואומות העולם בגוף אחד. כידוע, שהזה"ק אומר, "שכל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו", שהוא כולל בעצמו כל הע' אומות, וישראל.

ובפרקי אבות (פ"ד מכ"א) רבי יעקב אומר, "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין". זה ברור שלא שייך לתקן איזה דבר, אם לא מוצאים שם שום קלקול. והיות כשמדריכים בעבודת ה', מחנכים אותם על דרך השלימות. זאת אומרת, היות שבהכלל ישנם הרבה יחידים, וכל אחד משונה מחבירו, כמו שאמרו חז"ל (במ"ר כ"א, סנהדרין ל"ח) "כשם שאין פרצופיהן שווין זה לזה, כך אין דעתן שווה".

ומשום זה מוכרחים להדריך את הכלל באופן, שיהיה החינוך דבר השוה לכל נפש. היינו, שכל יחיד ויחיד תהיה לו אחיזה בתורה ומצות. והוא על דרך שאמרו חז"ל (מנחות צ"ט) וזה לשונם, "אמר רבי אמי, מדבריו של רבי יוסי נלמד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים לא ימוש. ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ, ורבא אמר, מצוה לאומרו בפני עמי הארץ".

מכאן אנו רואים, שיש הרבה שיעורים בקיום התורה לגבי הכלל. וזה הוא בכוונה תחילה, משום שאין אדם דומה לחבירו. אי לזאת, אין לחייבו את האדם לקיים "לא ימוש ספר התורה מפיך", אלא כל אחד כפי יכולתו. והיות שהכלל כולו נבחן לגוף אחד, נמצא, שבאופן כללי, מתחבר כל אחד להכלל. נמצא, שיש בהכלל כולו ביחד הרבה תורה, היינו שהרבה תורה נלמוד באופן כללי. נמצא, שהוא מקיים על ידי קריאת שמע שחרית וערבית ויצא ידי חובתו לדעת רבי שמעון בר יוחאי "והגית יומם ולילה".

וזה הוא דבר חידוש, שרבי שמעון בר יוחאי, שאמרו עליו (ברכות ל"ה) "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. שרבי ישמעאל אומר, היות שכתוב, ואספת דגנך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברי ככתבן, תלמוד לומר, "ואספת דגנך, נהוג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רשב"י אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורע בשעת הרוח. תורה מה תהא עליה".

ויש להבין זה, במה שאומר רבי יוחנן בשם רשב"י (במסכת מכות צ"ט), "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". אלא יש לפרש, להכלל אומר רשב"י, יכול לקיים את הפסוק "לא ימוש" עם קריאת שחרית וערבית. אבל להפרט הוא אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, תורה מה תהא עליה.

ומשום זה יש תמיד להבחין בין הכלל להפרט. ואפשר לפרש, שהכלל נקרא דעת בעלי בתים, והפרט, היינו אנשים ששיכים להפרט, הם נקראים שיש להם דעת תורה.

והפירוש של דעת בעלי בתים הוא, כי מדרך העולם נהוג, מי שקונה איזה בית, אומרים, שבית זה שייך לפלוני, היינו שהבית זה לא שייך לאחר רק דוקא לפלוני. ואם קונה אפילו חפץ קטן, גם כן אותו דבר, היינו כששואלים זה לזה, למי שייך החפץ הזה, זה שייך לפלוני, שהוא רכש אותו על ידי יגיעה שנתן בעד החפץ, בכדי שחפץ יהיה שלו. ושמו של פלוני נקרא על החפץ.

וכמו כן בעבדות ה', שהאדם נותן יגיעה ורוצה שכר תמורת יגיעתו, נמצא, שהשכר, שהוא רוצה לקבל, נקרא על שמו. והוא רוצה לרכוש שכר של עולם הזה ושכר של עולם הבא, נמצא, שהכל בא לתוך רשותו, שהוא הבעל בית על כל אלו הדברים, שהוא רוכש אותם על ידי יגיעתו.

ואלו אנשים נקראים דעת בעלי בתים, משום שהדעת מה שהם מבינים, הוא שלא לעשות שום דבר אלא לתועלת עצמו, היינו שיהיה בעלות על דברים, שיוכלו להשיג ע"י היגיעה. ואם אין הם רואים, שיוכלו להשיג משהו לתועלת עצמם, אין להם כח לעבוד ולהתייגע, אם הם לא רואים, שיש כאן מקום להרויח עבור רשות עצמו, שנקרא אהבה עצמית. וזה נקרא כלל, שהם בחינת בעלי בתים.

מה שאין כן הפרט נקרא דעת תורה. זאת אומרת, כל אלו אנשים שיש להם שייכות לפרט, להם יש דעת תורה. היות שהוא רוצה לבטל את פרטיותו עצמו, שלא יהיה לו שום מציאות בפני עצמו, כי הוא לא רוצה לעלות בשם. היינו, שהוא לא רוצה להיות בעל בית על שום דבר, מטעם שהוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, ולא לדאוג בשביל עצמותו לשום דבר, רק להיבטל לה'. וזהו כל מגמתו, היינו לבטל את רשות עצמו. והוא רוצה שיהיה רק רשות היחיד, שהוא רשות של הקב"ה. היינו, שלא רוצה שיהיו שתי רשויות, אלא רשות היחיד בלבד.

וכשקורין "קריאת שמע", הם מכוונים, באמירת "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד", שיהיה רק רשות אחד בעולם, ורשותם הפרטי הם רוצים שיתבטל, ולא יהיה רק ה' אחד. וזה נקרא "דעת תורה", היות שחז"ל אמרו (ברכות ס"ג) "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה", שפירושו, שממית את עצמיותו, שהכוונה על אהבה עצמית.

משמע מכאן, שהפרט ודעת תורה הם ענין אחד. זאת אומרת, שענינו הוא להגיע לבחינת דביקות, הנקרא השתוות הצורה וביטול אהבה עצמית, אלא כל מגמתו הוא להיבטל אליו יתברך. וכל זמן שהאדם מרגיש, שעדיין שקוע באהבה עצמית, הגם שמקיים תו"מ בכל דקדוקיה, אין הוא יכול לראות עצמו, שהוא שלם בעבודתו, שיגיד, שהיא עבודה שלימה, היות שהוא רואה, שכל מה שהוא עושה, עדיין הוא רוצה שיכנס הכל לרשות עצמו, המכונה דעת בעלי בתים, ולא איכפת לו, שיש לו שתי רשויות. והוא לוקח זה ללב, בזה שיש לו שתי רשויות.

אז הוא מסוגל לתת תפלה אמיתית מקירות לבו, שה' יוציא אותו מרשות עצמו, ולהכניסו ברשותו של הקב"ה. היינו, שירגיש, שאין בעולם רק רשות היחיד, שהכל בטל אליו יתברך. ומשום זה יש חינוך מיוחד להכלל, וחינוך מיוחד להפרט.

אמנם יש להבין, מדוע מחנכים את הכלל על דרך השלימות, היינו שכל מה שהם עושים, יש בהם שלימות, כנ"ל, שאפילו רשב"י, שהוא המחמיר ביותר מרבי ישמעאל, ושואל, "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, תורה מה תהא עליה". מכל מקום הוא אומר, "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים לא ימוש ספר תורה הזה מפיך", היינו כאילו קיים את הפסוק "והגית יומם ולילה".

אולם, היות שצריכה להיות אחיזה להכלל בהתורה ומצות, ואנו רואים חוק בהטבע, שאין אדם יכול לעשות שום דבר, אם הוא לא רואה התקדמות במעשיו. והיות שלהכלל יש דעת בעלי בתים, ואם יגידו להם, שיש דעת תורה, אז הם אפילו לא יבינו מה שמדברים אליהם.

כי זה דומה, מי שמדבר רק עברית, ואם ידברו אליו בשפה האנגלית, בודאי לא יבין אף מילה. כמו כן שדעת בעלי בתים, שהם מבינים רק השפה של אהבה עצמית, בטח שלא יבינו שפה אחרת, היינו שפה של השפעה.

אי לזאת, בכדי שתהיה להם אחיזה בתו"מ, שזה נחוץ לטובת הכלל, כנ"ל, שיש שלימות בהכלל מבחינת הריבוי. ואם יגידו להם, שאין שלימות בעבודתם, אז בטח הם יפסיקו מלקיים תו"מ. ואין זה שקר חס ושלום, שלא אומרים להם האמת. היות שכל אחיזה שיש בתו"מ, היא דבר גדול מאוד, היות שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, כי ישראל ערבים זה לזה. אם כן כל עבודה, שמי שהוא נותן, מצטרפת לעבודה של כל אחד ואחד מהכלל.

וזה כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שיש שני גיבורים, גיבור בכמות וגיבור באיכות. גיבור באיכות הוא אריה, וגיבור בכמות הם ארבה, שלשניהם יש כח שקשה להתגבר עליהם. אי לזאת, להכלל אנו צריכים, שהם גיבורים באיכות [בכמות]. ומשום זה אומרים, כשמתפללים, אפילו לא יודעים את פירוש המילות, זהו ענין גדול, היות שיש בהמילים הקדושים סגולה גדולה, שמאירה בבחינת מקיף להאדם, אף על פי שהוא אינו מרגיש בבחינת פנימי.

אבל לא אומרים להאדם, אם הוא רואה את המילים, מה שהוא אומר, ויודע קצת פירוש המילים, ורואה, שהגוף לא מסכים למה שהוא אומר. אז אומרים לו, זה לא שייך אליך, ואל תתחשב עם המחשבות זרות, מה שהגוף אומר לך, שאין אתה מסכים למה שהגוף טוען. אלא סוף הכבוד לבוא. היינו, רק כשאתה תגיד המילים, מה שהחכמים שלנו סידרוהו, שאנחנו צריכים להגיד את כל הסדר של התפלות והבקשות, אין אתה צריך לשים לב לכל זה. היינו, שאין לך להתחשב מה שהגוף טוען, שאתה אומר שקרים. זאת אומרת, מה שאתה מוציא מהפה, הכל שקר. היינו, שאתה מבקש דבר מה, ואליבא דאמת אין אתה בעצמך מתחשב עם הבקשה שאתה מבקש.

לדוגמא, אתה אומר "השיבנו אבינו לתורתיך", ואתה לא חושב אפילו מה שאתה מבקש, כי החסרון שלך, מה שאתה מרגיש שחסר לך, הוא כבוד, וכסף, וכדומה. אם כן הוא טוען טענות אמיתיות. אז אומרים לו, שאין לך להסתכל מה שהגוף טוען, אלא שזה, מה שהוא טוען, אינו טוען שאתה תבקש באמת על תשובה, אלא הוא רוצה להכשיל אותך, שלא תתפלל, לכן הוא בא אליך וטוען טענת צדיק. אלא שזהו מחשבות זרות, שאל יסתכל עליהם כלל.

והסיבה שמחנכים אותו ללכת בבחינת, שכל מה שהוא עושה הוא בחינת שלימות, הוא כנ"ל, שאין האדם מסוגל לעבוד באיזה דבר, שאין הוא רואה שם התקדמות. כדוגמת הסדרים הנוהגים בדברים גשמיים. למשל, כשהאדם מתחיל ללמוד מקצוע של נגרות, ורואה שאין הוא מתקדם בהמקצוע, אומרים לו, נגרות אין זה בשבילך, אלא תלמד מקצוע אחר. ואם במקצוע השני אינו מצליח להתקדם, אז אומרים לו, אין אתה יכול להמשיך בזה, כיון שאין לך שום התקדמות בלמודים האלו, אלא הוא לא מסוגל להיות בעל מקצוע, אלא הוא יכול להיות רק פועל פשוט.

וכמו כן כאן בעבודת ה', שרוצים, שהוא כן ימשיך בעבודה, מטעם שברוחניות כל מה שעושים הוא בגדר השלימות מבחינת הכלל כנ"ל, לכן אסור להגיד איזה חסרון בעבודתו. אלא אומרים לו, כל מה שאתה עושה הוא שלימות, מטעם שכל פרוטה ופרוטה מצטרפין לחשבון גדול, ואין שום מעשה ברוחניות הולך לאיבוד, אלא כשיבוא הזמן של גמר התיקון, אז כל המעשים יתקנו.

נמצא, שלא אומרים לו חס ושלום שקר, אלא בשבילו מספיק עבודה זאת, מסיבת שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט, ששם מלמדים את האדם ללכת בדרך הבקורת, היינו, האם באמת הוא מסוגל לקיים את מה שהוא מבקש, זאת אומרת, אם פיו ולבו שוים, במה שהוא מבקש מה', או שהוא רואה, שאין הגוף מסכים למה שהוא מבקש. וצריך תמיד לראות את מצבו האמיתי.

והסיבה שנוהגים שני מיני הדרכות, אנו מוצאים זה בחז"ל (כתובות י"ז) במחלוקת בית שמאי עם בית הלל בענין "כיצד מרקדין לפני הכלה". שבית שמאי אומרים, "כלה כמות שהוא", היינו להגיד האמת באיזו צורה יש לה. ובית הלל אומרים, "כלה נאה וחסודה". אמר להן בית שמאי לבית הלל, "הרי שהיתה חיגרת או סימא, אומרים לה כלה נאה וחסודה" (ופירש רש"י, "חסודה", חוט של חסד משוך עליה). והתורה אמרה, "מדבר שקר תרחק". אמרו להם בית הלל לבית שמאי, "לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו". הוי אומר, "ישבחנו בעיניו". מכאן אמרו חכמים, "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". ופירש רש"י, תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, לעשות לאיש ואיש כרצונו.

והדבר הזה צריך ביאור, אם אדם, שאינו כל כך בקי, דרך משל, בבתים או ביהלומים. ולוקח עמו איש שהוא בעל מקצוע בענינים אלו. ואם הלוקח רוצה לקנות דירה, מה שמוצאת חן בעיניו, או יהלום, שמוצא חן בעיניו. והאדם הזה שלקח עמו בתור מבין, והוא רואה, שהם לא טובים, וכי מותר שלא להגיד לו את האמת, שזהו מקח רע. היתכן לומר כך. ולפי פירוש רש"י, שמפרש, "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", לעשות לאיש ואיש כרצונו, היינו אם הוא רוצה מקח רע, שיגיד לו, נכון זהו מקח טוב.

אלא צריכים לומר, שיש הפרש, מטעם שאדם לקח את המקח רע, ובידו לתקנו, היינו שלא יקח את המקח רע, בודאי שצריך להגיד לו את האמת. מה שאין כן אם כבר לקח את המקח רע, ואין בידו לתקנו, אז אסור להגיד לו את האמת, כי מה הוא ירויח מזה, שידע את האמת. רק יהיה לו יסורים בחינם.

אז שייך לומר כמו שפירש רש"י, לעשות כרצון איש ואיש. שפירושו, הרצון של כל איש ואיש הוא, שיהיה לו תענוג. אי לזאת, אם יגידו לו האמת, יהיה לו יסורים, אסור להגיד לו האמת, כי זה לא רצונו. כי רצונו של איש, הוא להנות מהחיים, כי זה היה מטרת הבריאה. ומשום זה אם יגידו לו האמת, אז יהיה לו יסורים. מה שאין כן אם עדיין לא קנה, אז שיגידו לו את האמת, הוא יהיה שבע רצון מזה, מטעם כי עכשיו שיודע את האמת, הוא לא יקח את מקח הרע, ויקח מקח טוב, כפי שהוא מיעץ לו, ויתן את המחיר הדרוש עבור מקח הטוב.

אותו הדבר כאן בענין עבודת ה'. כי לאנשים השייכים להכלל, שלא רוצים או שלא יכולים להבין שפה אחרת משפת אהבה עצמית, ואם יגידו לו על עבודתו, שאין בזה שלימות, שזה דומה למה שאמרו חז"ל, "הקונה מקח רע", היינו שאין לו היכולת לתקנו, אסור לומר לו, שזה מקח רע. אלא, "ישבחנה בעיניו". מטעם כפירש רש"י על מה שאמרו חז"ל, "מכאן תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", היינו לעשות לאיש ואיש כרצונו. שפירושו, אם הרצון של האיש הוא רק באהבה עצמית, צריכים לומר, שהעבודה הזו, שאתה עובד שלא לשמה, היא עבודה נאה וחסודה. ואיך יכולים לומר שני דברים מנוגדים בבת אחת, היינו שעבודה שלך היא שלא לשמה, ומכל מקום היא עבודה שלימה וטובה.

אולם הוא מתחיל להבין מצד עצמו, שהוא אינו מסוגל לעבוד לשמה. אלא כמו כל הכלל, שעובדים רק שלא לשמה. על כן הוא אומר, אני לא גרוע מהכלל כולו. ומה שכתוב בכל המקומות, שהאדם צריך לעבוד לשמה, עבודה זו ניתנה רק ליחידי סגולה שבדור ולא להכלל, משום שהעבודה לשמה זהו עבודה קשה. לכן יוצא שמדריכים אותו כרצונו.

אמנם אנשים ששייכים להפרט, שיש להם דחף פנימי, שאין להם סיפוק מעבודת הכלל. היות שיש להם נטיה להאמת, ואין הם מסוגלים להבין דברים מנוגדים, אלא שהוא אומר לעצמו, או שאני עובד ה', או שאני עובד עבור עצמי. זאת אומרת, הוא לא יודע פשרות, אלא הוא אומר, או שאני כולי לתועלת ה' ולא לתועלת עצמי, או לתועלת עצמי ולא לתועלת ה'. וזהו כמו שאמרו חז"ל (סוכה מ"ה) "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם", שפירושו, שרוצה לעבוד לתועלת ה', וגם קצת לתועלת עצמו, הוא נעקר מן העולם הנצחי.

אי לזאת, שרצונו של אדם זה, הוא לראות האמת. לכן מדריכים אותו לעשות בקורת על מעשיו. היינו, אם פיו ולבו שוים, בזה שהוא אומר. ואם לא, הוא צריך לעשות מאמצים, שיכול לכוון לשם שמים. ואז הוא להיפך, היינו שהגוף נותן לו להבין, שהוא צריך לדעת, שהוא מֵרים מעם, ואין הוא שוה לשאר אנשים, שהם שייכים להכלל, והוא שייך לעלות למדרגות ששייך ליחידי סגולה שבדור.

ואם אין הקב"ה עוזרו תיכף על מה שהוא מבקש, תיכף הוא נעשה ברוגז, ואומר, בשלמא שאר אנשים, שהם מן סוג השייכים להכלל, שהם דורשים ממך, שתמלא להם חסרונות גשמיים, היינו חסרונות של אהבה עצמית, אם אתה לא עונה להם, אני יכול להבין, שהם אינם כדאי שתמלא את משאלותם. מה שאין כן שאני מבקש ממך רק דרישות רוחניות, היינו לטובתך, כי מה אני רוצה, שאני אעבוד בשבילך, לשמש רק אותך, ובשבילי אני לא דורש כלום, ומדוע אין אתה עוזר לי תיכף על המקום. ובפרט שיש כבר זמן ארוך, שאני מבקש ממך, שאני רוצה לעבוד בשבילך, רק שהגוף שלי אינו מרשה לי לעבוד, ואני מבקש את עזרתך, ומדוע אין אתה עוזר לי.

נמצא, שהוא בא בטענות אמיתיות. ויש להבין את זה, למה באמת לא עונים לו. והטעם הוא פשוט, כיון שהוא בא בטענות שהוא צודק. ומתעוררת השאלה, מהו הצדק שלו. אז יגיד, שמדרך העולם, מישהו רוצה לעשות טובה להשני, אז הסדר, מי שצריך לקבל הטובה, הוא שומע בקולו של הנותן.

ומשום זה גם כאן בעבודת ה', בזמן שהוא רוצה לעבוד בשביל ה', נמצא, שהבורא הוא המקבל את הטובה, והאדם הוא הנותן. לכן הוא ברוגז על הקב"ה, מדוע הוא לא שומע בקולו.

אבל בעבודת ה' הענין הוא להיפך מכפי שהאדם חושב, היות שזהו דומה מה שאמרו חז"ל אצל כסף קידושין (דף ז' ע"א) שהדין במקדש אשה, אומר הכתוב, "ונתן בידה", שהבעל מחוייב ליתן כסף קידושין, מכל מקום אם הוא אדם חשוב, אם היא נתנה את כסף הקידושין, ואמר הוא, הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת. והטעם הוא, באדם חשוב בהאי הנאה דמקבל מינה, זה חשוב כמו נתינה ממש.

ובהאמור יוצא, זה שהאדם רוצה לתת הכל להקב"ה, הוא נחשב למקבל. היינו, אם הקב"ה יקבל את עבודתו, זהו יהא נחשב, שהאדם הוא המקבל, ולא שהאדם הוא הנותן, כמו שהאדם חושב.

אי לזאת, כי בזמן שהאדם רוצה משהו לתת להקב"ה, זה נבחן שהקב"ה נותן להאדם. אז רואים מלמעלה, אם כדאי לתת להאדם הזה את ההנאה, היינו שהבורא יקבל מיניה. ולכן אין תפלתו מתקבלת תיכף, כפי שהאדם חושב, שהאדם הוא הנותן. ובהנותן מתנות לא דורשים מהנותן שום תנאים, אלא להיפך יכול להיות, היינו שהמקבל צריך לקיים את התנאים, מה שהנותן מתנות דורש.

ומשום זה, כמו באדם חשוב, נבחן הנותן להמקבל, והאדם חשוב יכול לדרוש מהנותן תנאים, אחרת הוא לא מקבל מיניה. כמו כן בעבודת ה', הקב"ה גם כן דורש מהאדם, שרוצה לתת לו את עבודתו לשם שמים, דברים מסויימים, אחרת אין הקב"ה רוצה לקבל מהאדם, את מה שהאדם רוצה לתת לו. ומשום זה צריך האדם הרבה לבקש מה', שירצה לקבל מהאדם.

ורק לאחר שהקב"ה רואה, שהאדם כבר מוכשר וראוי שה' יקבל ממנו, את מה שהוא רוצה לתת לו, אז הקב"ה נותן לו את העזרה, שיהיה בידו לעשות הכל בעמ"נ להשפיע. ומלפני זה אין הוא מקבל עזרה, באופן שהאדם יוכל לראות באופן ישר, שה' עוזר לו. אלא העזרה שהוא מקבל, עד שהאדם יהיה ראוי לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, ועד אז הגם בלי עזרת ה' אין שום דבר, אבל אין האדם מוכשר לראות את זה באופן ישר.

ומשום זה, האדם הרוצה שה' יעזור לו, שיהיה לו היכולת לקיים כמו שאמרו חז"ל (אבות ב' י"ב) "כל מעשיך יהיו לשם שמים", מוכרח מקודם להרגיש את חשיבות של הבורא, בכדי שיבין את הנתינה שלו, הוא כנ"ל, כדוגמת אדם חשוב. שאז ידע, שמה שהוא רוצה לתת, יחשוב שהוא הולך עכשיו לקבל מהבורא. מטעם שבאדם חשוב, בההוא הנאה דמקבל מינה, נקרא הנתינה קבלה.

לכן מוטל על האדם, ראשית כל, להעריך חשיבות הבורא, ולתת עצות איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, שכל מעשי המצות שהוא עושה, יהיו על הכוונה, שע"י זה ישיג גדלות וחשיבות הבורא.

וזהו כמו שכתוב בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה". אומר הזה"ק, "כל אחד ואחד לפום מה שמשער בליביה". שרק אז, לפום החשיבות וגדלות ה', שמשער בלבו, אז הוא מתחיל להרגיש בזה, שהוא רוצה לתת כל מעשיו, שיהיו רק לתועלת ה', הוא מטעם שהוא רוצה לקבל הנאה, מזה שה' מקבל מיניה, את מה שהאדם רוצה לתת לו. כנ"ל באדם חשוב.

והיות שענין קבלת תענוג, מידה זו של קבלה נטבע בהאדם, לכן בזמן שהאדם מרגיש חשיבות וגדלות ה', והואיל שבאדם חשוב יש הנאה בזה שמקבל מינה, מתעורר מאליו בהאדם רצון, שרוצה לעשות הכל לתועלת ה', היינו שכל מה שיש לו, הוא רוצה לתת לה', מטעם ההנאה שהאדם מקבל בעת שהוא משפיע לה'.

אבל זה לא נקרא "משפיע על מנת לקבל". כי "משפיע בעמ"נ לקבל" פירושו, שהוא על דרך מסחרי, שהלוקח נותן להמוכר כסף, נמצא, שהלוקח משפיע להמוכר, בעמ"נ שהמוכר יתן לו איזה תמורה עבור הנתינה שלו.

נמצא שיש כאן ב' דברים:

א. הכסף שהלוקח נותן,

ב. שהמוכר נותן לו תמורת זה איזה חפץ.

מה שאין כן בעבודת ה', שהקטן נותן להגדול איזה חפץ, ולא רוצה שום תמורה חזרה, אלא שיש כאן מעשה אחד. ועל זה יש להבחין במעשה אחד ב' כוונות. זאת אומרת, החפץ שהאדם נותן לאדם חשוב.

יש להבחין כאן ב' כוונות הפוכות:

א. האדם נותן, והנותן כוונתו לקבל הנאה מהנתינה,

ב. המקבל את החפץ, שהוא אדם חשוב, הכוונה שלו הוא להשפיע הנאה להנותן. נמצא לפי זה, שהנותן נקרא מקבל, והמקבל נקרא נותן.

ובהאמור, הנאה זו, מה שהאדם נהנה, מזה שמשפיע לה', שהסיבה הוא מטעם חשיבות. הענין הוא, היות שניתן לנו ענין תיקון, המכונה השתוות הצורה, הנקרא דביקות, כמו שאמרו חז"ל על פסוק, "ולדבקה בו". אז צריכים לומר, שהפירוש הוא, "מה הוא רחום" ויש לו הנאה מזה שנותן להנבראים, "אף אתה רחום", היינו שיהיה לו הנאה בזה שהוא נותן להבורא. נמצא, בזמן שמשפיע לבורא ואינו נהנה, נמצא, שיש חסרון בהשתוות הצורה.

אלא דוקא אם הוא נהנה מזה שנותן להבורא, אז יש לומר, שיש כאן השתוות הצורה. אולם איך האדם יכול להגיע לדרגה זו, שיהנה מזה שמשפיע להבורא. זה יכול להיות רק בזמן שמרגיש גדלות וחשיבות הבורא. אז יש הנאה מצד הטבע, כנ"ל באדם חשוב. מזה האדם יכול לקבל הנאה מהשפעה, מטעם כי השפעה זו מביאה לו קבלת התענוג. ובמקום קבלה האדם מסוגל לעבוד.

אמנם כאן מתעוררת השאלה, איך מגיעים לידי הרגשת גדלות ה'. על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שיש ענין אמונה למעלה מהדעת. היינו שנתן ציור, שיש לפעמים, שאדם מרגיש, שאדם הזה הוא מֵרים מהעם, ויש לו התכונות הכי חשובות בעולם. ובחכמה, הוא חכם הכי גדול בעולם. זהו בחינה א'.

ובחינה ב' הוא, שהוא אינו מרגיש את גדלות וחשיבות שלו, אלא הוא מאמין בו למעלה מהדעת, שיש בו כל מיני מעלות שישנם בעולם נמצא אצלו. ואם האמונה שלו הוא במאה אחוז, הרי זה דומה כאילו השיג זה בידיעה. ובאמונה למעלה מהדעת, ישנם להבחין גם כן ב' בחינות:

א. שאין לו שום עצה איך להשיג את חשיבותו וגדלותו, ומשום זה הוא מאמין שהוא האדם הכי חשוב בעולם.

ב. שיש לו עצה איך להשיג ולהרגיש את חשיבותו וגדלותו, אלא משום כבודו, בכדי שלא יהיה פגם, בזה שהוא הולך לחקור את האמת. בדומה שאדם מבקש ממישהו הלוואה, והוא אומר ומבטיח לו, שיחזיר לו בזמנו. והמלווה הולך לחקור ברחוב, אם הוא איש נאמן. ויש לפעמים שהלווה שומע מזה, נמצא שהלווה נפגם ע"י זה, שהוא אדם החשוב בעולם. נמצא, משום כבוד הוא מאמין בלמעלה מהדעת, אפילו שיש לו עצה אחרת.

ובהאמור יוצא, אם האדם רוצה דוקא, "משום כבוד אלקים הסתר דבר", הוא רוצה להאמין בה', אפילו שיש לו עצה, איך להשיג ולדעת את חשיבותו של הבורא, מכל מקום הוא מוותר על הניצוצין שיש בגופו, שאומרים לו, בשביל מה אתה צריך ללכת למעלה מהדעת, במקום שיש לך עצה, איך להשיג את הכל בתוך הדעת. וזה המדרגה נוהגת בבעלי מדרגה שכבר זכו קצת לרוחניות, שלאלו יש עצה, איך להשיג גדלות ה', ומכל מקום הם רוצים ללכת למעלה מהדעת.

אולם אותו דבר נוהג גם בבחינת עבודה, שהוא בבחינת ההכנה להכנס לרוחניות אמיתית. היינו, שבשעה שהוא מקבל על עצמו להאמין בחשיבות ה' למעלה מהדעת, אז הוא צריך לקבל על עצמו, שהוא רוצה ללכת דוקא באמונה למעלה מהדעת, אפילו שיתנו לו דעת איך לראות את גדלות ה' בתוך הדעת, הוא בוחר יותר באמונה למעלה מהדעת. מטעם "כבוד אלקים הסתר דבר".

וזה נקרא, שהוא רוצה ללכת בלמעלה מהדעת. ודוקא אז הוא נעשה כלי מוכשר לקבל רוחניות, הואיל שאין הוא דואג לשום דבר עבור עצמו, אלא כל כוונותיו הוא רק להשפיע להבורא. ומשום זה כבר אין פחד, שאם יתנו לו איזה הארה, שזה ילך לכלי קבלה. הואיל, והוא משתדל תמיד לצאת מאהבה עצמית.

כי אאמו"ר זצ"ל אמר, כי כמו שהרצון לקבל רוצה רק לקבל ולא להשפיע, גם במקום שאומרים לו לעבוד למעלה מהדעת, נקרא זה רק להשפיע ולא לקבל, מטעם שיש יסורים לאדם, במקום שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת. וראיה לזה היא, היות שהגוף דואג תמיד לקבל הנאה ותענוג בכל מה שהוא עושה, והיות למעלה מהדעת, אם האדם צריך לעבוד, הגוף לא שבע רצון מזה. ומשום זה, כשמחנכים האדם ללכת למעלה מהדעת, אז כבר מתחיל בעבודה דלהשפיע. ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם מעדיף ללכת בדרך של למעלה מהדעת, זו היא שמירה שילך בדרך הנכונה, שהוא המסלול להגיע לידי דביקות ה'.

ובהאמור צריכים תמיד לזכור את הפירוש "למעלה מהדעת", שהאדם צריך מקודם שהולך לקבל על עצמו את הבחינה דלמעלה מהדעת, לעשות ציור, מהו בתוך הדעת, היינו, מה הדעת שלו אומר לו, שבשביל סיבות האלו כדאי לעבוד לשם שמים. והאדם צריך לעשות ציורים, היינו על איזה אופן, אם היה כך וכך, הוא היה מסכים לעבוד בעמ"נ להשפיע.

והואיל שאנו רואים בטבע, שהקטן כשמשמש את הגדול, יש לו הנאה ותענוג, שאנו רואים, שיש אנשים, שמשלמים כסף בכדי שיהיה להם היכולת לשמש את הגדול. ובזמן שהאדם יודע ומרגיש את גדלותו של האדם חשוב, אז הוא לא צריך לעשות התאמצות, בכדי שהגוף ירצה לשמש אותו, מטעם כי זה נתן הבורא בהטבע, שיש הנאה בזה שהוא משמש להגדול, והוא מתבטל אליו כנר בפני האבוקה. אולם זה דוקא שהגוף מרגיש את גדלותו וחשיבות שלו. ומשום זה צריכים תמיד לחשוב, איך משיגים גדלות וחשיבות ה'.

ועתה נבוא לבאר דברי הזה"ק, במה שמפרש את הפסוק, "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה". ולפי מה שביארנו לעיל, בענין שיש כלל ופרט. ולהכלל, יש להם "דעת בעלי בתים", הנקרא אהבה עצמית, היינו שהם רוצים לקבל הכל לרשותם. זאת אומרת, הגם שמאמינים בה', שהוא הבעל הבית של העולם, והכל נקרא על שמו, ומכל מקום, כשהם עוסקים בתו"מ, הם רוצים להוציא תמורה מהקב"ה עבור היגיעה בתו"מ לרשותם, שזה נקרא "מוציא מרשות לרשות", היינו מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. וזה נקרא, שהם רוצים, שיהיו שתי רשויות, היינו רשותו של בני אדם ורשות של הקב"ה.

מה שאין כן הפרט שייך ל"דעת תורה", שהוא ביטול הרשות, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"ג ע"ב) "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עליה. שנאמר, זאת התורה, אדם כי ימות באוהל". והפירוש הוא, שהאדם מבטל את עצמותו, שהכוונה היא על אהבה עצמית, אלא הוא רוצה לעשותה הכל לשם שמים, היינו שלא יהיה בעולם, רק רשות אחד, שהוא רשות היחיד.

ואז הוא יכול לזכות לתורה, משום שהוא אז בבחינת השתוות הצורה, שנקרא דביקות בה'. ואז הוא בשם ישראל יכנה, היינו שזוכה להיות, כל המחשבה דיבור ומעשה שלו, יהיו ישר-אל, היות שכל שאיפותיהם הוא רק להגיע לבחינת השפעה, הנקרא השתוות הצורה, היות שהוא מבטל את עצמו לה', שזה נקרא רשות היחיד, ולא שתי רשויות. היינו, שיהיה להם רצון גם לאהבה עצמית.

אולם היות שיש כלל, שהם רבים, אי לזאת, הואיל שדעת רבים יש לו כח גדול לשלוט על היחיד, והיות שהכלל מרגישים עצמם לשלמים בענין עבודת ה', ומשום זה דעת הרבים מגיע גם לבחינת הפרט. והגם שהפרט לא רוצה לקבל את שיטת הכלל, מכל מקום הם מחלישים את הפרט, שלא ירגיש כל כך בחסרונו. והפרט מקבל חולשה בעבודתו.

היינו, שהגוף אומר אליו, נכון שאין אתה בשלימות העבודה דלשם שמים, אבל לא נורא כל כך, שיהיה כדאי להצטער, ולתת על זה תפלה מעומק הלב. זאת אומרת, שאתה מוכרח לומר, שאם אין אתה תזכה לדרגת של "להשפיע נחת רוח להבורא", אתה אומר על זה, "טוב לי מותי מחיי". זה אתה לא מחוייב. הלא אתה רואה, שכל הכלל הולכים בדרך בעלי בתים. נכון זה היה יותר טוב, אם אתה היית יכול לעשות הכל בעמ"נ להשפיע. אלא אתה צריך לבקש מה', שהוא יעזור לך. ואם אתה עדיין לא קבלת עזרה מה', אתה כל כך מודאג, עד כדי כך שאתה אומר, "טוב לי מותי מחיי". זהו הוא לא כל כך נורא, תסתכל אחורי על הכלל.

וע"י זה הפרט נכנע להכלל. פירוש, הוא מחליש אותו מלעשות מעשים, מה שיש בידו לעשות, עד שישיג עזרה מה', שיתן לו את הכח הזה, שיוכל לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, כמו שהפרט דורש.

ובזמן שהאדם מתחיל לקבל שלימות מהכלל כנ"ל, אז האדם כבר לא יכול לראות את האמת, משום שעל כל חסרון, שהוא מוציא בעצמו, הוא תיכף ממציא לעצמו תירוץ, שזה מצדיק אותו, בשיעור שהוא כבר לא מרגיש, שהוא נמצא עכשיו תחת שליטת הכלל.

ולפיכך, בכדי שתהא המצב של העבודה גלויה לפניו, ולא להיגרר אחרי שליטת הכלל, בא הזה"ק ונותן לנו עצה, והיא, שהאדם ירכז את כל מה שהוא עוסק בתורה ובמצות יהיו למקום אחד, היינו שהוא צריך לבוא, שיהיה רק מקום אחד, היינו רשות אחד, ולא שתי רשויות.

ואז הוא יכול לומר, "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". שזהו כנ"ל, שהוא "דעת תורה". אחרת, היינו מדעת בעלי בתים, מוכרח להיות שתי רשויות, א' רשותו של הקב"ה, ב' רשותו של אדם. וכשהאדם עושה בקורת על עבודתו, אז הוא רואה, שאין לו שום שייכות לדביקות ה', הנקרא השתוות הצורה. וממילא הוא נפרד מחיי החיים, ודומה לבחינת אומות העולם, שהם לא רצו לקבל את התורה, שתורה צריכים לפרש "דעת תורה". אלא הם רוצים דעת בעלי בתים. ומזה לא יכול להיות קיום העולם. וע"י זה שיראה ויבדוק עצמו, אז הוא יכול לראות את מצבו האמיתי בדרכי ה', ולא יהא נגרר אחרי השלימות של הכלל, שרוצים להשליט דעת בעלי בתים.

וזה שאומר הזה"ק, "יקוו המים אל מקום אחד". אשר המים, שהוא התורה, יקבץ אל מקום אחד, שב' הרשויות, שישנם בעולם, יהיה רשות אחד, שזה נקרא "דעת תורה". וכמו שמסיים הזה"ק, "והתורה היא ישוב העולם, ובה מתקיים. ואומות העולם, שלא קבלו אותה, נשארו חרבות ויבשות"."

שאלה: בתחילת המאמר רב"ש אומר "בחינת ישראל ואומות העולם בגוף אחד", ובסוף המאמר הוא אומר שהאדם יבדוק את עצמו. האם האדם בודק את עצמו או את העשירייה שלו, או שאם הוא בודק את העשירייה שלו זה נקרא "מרגלים"?

חבר מהכלי הישראלי שאל שאלה לפני כמה שבועות, הוא אמר, בעשירייה שלי החברים לא שומרים על הזמנים, יש שיעורים שהם באים ויש שיעורים שהם לא באים, אם היתה לי עשירייה חזקה כמו פה בפתח תקווה הייתי יכול לעוף קדימה. אני רואה שיש כזאת שאלה לאנשים, ואני שואל, האם יש כזאת שאלה או שהאדם צריך לבדוק את עצמו אם הוא הולך אחרי הכלל או אחרי רשות היחיד בתוך עצמו?

קודם כל יש לנו כל מיני כללים, "כל הפוסל במומו פוסל" וכן הלאה, זאת אומרת אני לא יכול להגיד בדיוק על הזולת את מה שאני קובע אחרי הבדיקה, במיוחד במצב שעדיין לא הגענו לגילוי הבורא, לדבקות בבורא בצורה השלמה.

תלמיד: אם זה באדם אחד, מה זה נקרא "לשים שמאי" לפני שהוא הולך לקנות משהו? אפילו בעולם הזה אנחנו לפעמים מביאים שמאי לפני שקונים דירה, כדי שהוא יעריך את החסרונות של הדבר או את היתרונות. מה זה אומר באדם שהוא שם שמאי לפני שהוא קונה משהו, בעבודה?

כי אני לא הולך לפי דעתי אלא לפי דעת הכלל.

תלמיד: האם דעת הכלל הכוונה היא דעת היחיד של העשירייה? כי רב"ש אומר ההיפך במאמר.

כן. שזה חוץ ממני.

תלמיד: הכוונה היא שאנחנו רוצים להיות בחיבור כאחד כלפי בורא אחד, שנוכל לייצב אותו בינינו?

נגיד.

שאלה: רב"ש אומר שיש שתי דרכים להשיג למעלה מהדעת. דרך אחת, "שאין לו שום עצה איך להשיג את חשיבותו וגדלותו, ומשום זה הוא מאמין". והדרך הנוספת, "שיש לו עצה איך להשיג ולהרגיש את חשיבותו וגדלותו, אלא משום כבודו, בכדי שלא יהיה פגם, בזה שהוא הולך לחקור את האמת.", אז הוא לא חוקר.

אפשר להסביר את זה?

תקרא את מה שקודם לזה.

קריין: "ובחינה ב' הוא, שהוא אינו מרגיש את גדלות וחשיבות שלו, אלא הוא מאמין בו למעלה מהדעת, שיש בו כל מיני מעלות שישנם בעולם נמצא אצלו. ואם האמונה שלו הוא במאה אחוז, הרי זה דומה כאילו השיג זה בידיעה. ובאמונה למעלה מהדעת, ישנם להבחין גם כן ב' בחינות:

א. שאין לו שום עצה איך להשיג את חשיבותו וגדלותו, ומשום זה הוא מאמין שהוא האדם הכי חשוב בעולם.

ב. שיש לו עצה איך להשיג ולהרגיש את חשיבותו וגדלותו, אלא משום כבודו, בכדי שלא יהיה פגם, בזה שהוא הולך לחקור את האמת. בדומה שאדם מבקש ממישהו הלוואה, והוא אומר ומבטיח לו, שיחזיר לו בזמנו. והמלווה הולך לחקור ברחוב, אם הוא איש נאמן. ויש לפעמים שהלווה שומע מזה, נמצא שהלווה נפגם ע"י זה, שהוא אדם החשוב בעולם. נמצא, משום כבוד הוא מאמין בלמעלה מהדעת, אפילו שיש לו עצה אחרת."

תלמיד: מה זה לא לחקור את הבורא משום כבוד, כי רוצים לעבוד למעלה מהדעת?

זה ברור לנו אפילו בצורה פשוטה. איך אני הולך לחקור את הבורא אם הוא הכי חשוב בעולם? אם כך, אני כבר לא שם אותו למעלה מכולם.

תלמיד: אני מניח שאדם רוצה לגלות שהבורא גדול, כי זה תנאי לעבודה ובלי זה אי אפשר להתחיל. ועכשיו יש לו איזה אמצעי לראות את זה, יש לו אפשרות לראות את גדלות הבורא, והוא אומר "לא, אם אני אלך לחקור את זה, זה יקטין את הבורא בעיניי".

כן, זה ברור.

תלמיד: בתיאוריה כן, אבל איך בעשירייה, בינינו, להימנע מקשר עם הבורא כדי לא לפקפק בזה. איך עושים את זה?

איך להימנע מקשר עם הבורא?

תלמיד: אני אקרא, "ב. שיש לו עצה איך להשיג ולהרגיש את חשיבותו וגדלותו, אלא משום כבודו, בכדי שלא יהיה פגם, בזה שהוא הולך לחקור את האמת. בדומה שאדם מבקש ממישהו הלוואה, והוא אומר ומבטיח לו, שיחזיר לו בזמנו. והמלווה הולך לחקור ברחוב, אם הוא איש נאמן. ויש לפעמים שהלווה שומע מזה, נמצא שהלווה נפגם ע"י זה".

מה אפשר ללמוד מהדוגמה הזאת על הקשר שלנו לבורא?

שאסור לנו ללכת ולבדוק את הבורא. אלא ההיפך, אנחנו צריכים לקבל את גדלותו בלמעלה הדעת.

תלמיד: זה עוד לא ברור. אם נסתכל על הכלל, הם אומרים, "איזה יופי, קרה נס, הצילו את זה, עשו את זה, איזה יופי", כלומר יש איזו גדלות הבורא בזה.

כן.

תלמיד: פה כביכול אומרים, אל תחפש את ההוכחות האלה, תעסוק בגדלות הבורא בלי הוכחות, זה יותר טוב. למה? מה דרך העבודה הזאת?

כי אתה הולך אך ורק להסתמך על אמונה ולא על דעת רבים.

תלמיד: ואם האדם כן הולך על הוכחות, זה פוגם לו באמונה, זה יוריד אותו?

ודאי, זו כבר לא אמונה, הוא כבר מקבל את זה בתוך הדעת.

תלמיד: אז אסור בכלל לשמוע את כל הדיבורים האלה.

לא הולכים לכיוון זה בכלל.

שאלה: בעמוד 391 טור ב' למטה רב"ש אומר, לפני שאדם עובד הוא חייב לסדר את גדלות הבורא בעיניו.

כן.

תלמיד: איך הפעולה הזאת לא פוגמת בכבוד המלך? כביכול יש פה תנאי, אם הוא גדול, אז אני מוכן להשפיע לו, אם הוא לא גדול אז אני לא מוכן להשפיע לו.

ומה השאלה? איך לעשות שהבורא יהיה תמיד יותר גדול?

תלמיד: איך זה לא פוגם בכבוד המלך. אני מראש מציב את התנאי הזה שגדלות המלך צריכה להיות למעלה בעיניי, אם לא אז אני לא מוכן להשפיע, לא יכול, לא מוכן.

אבל זו בשבילך רק אינדיקציה שהבורא לא גדול עדיין בעיניך.

תלמיד: זאת אומרת אני חייב להשיג את הגדלות שלו בעיניי.

כך שתהיה לך מספיק גדלות כדי לבטוח בו ללא גבול.

שאלה: הוא אומר "כשאדם מקבל רשות להשפיע לבורא, לתת לו, אז הוא הופך למקבל". הוא רוצה לתת, ואז הוא מקבל שהוא חשוב מאוד בעיניו, מאפשר לו את זה, וזה הופך את הנותן למקבל.

כן.

תלמיד: מה הלאה מהנקודה הזאת, למה הקבלה הזאת לא הופכת להיות בעל מנת לקבל? מה פה הפעולה הבאה של האדם?

הוא, מתוך זה שהוא מסוגל לקבל מהבורא, הופך את קבלת הכוח הזה למקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: איך?

כי יש לו קשר עם הנותן.

תלמיד: מה זה נקרא להתבטל בפני הבורא?

להתבטל בכל מה שאתה יכול לתאר לעצמך.

תלמיד: אבל אני תכונת הקבלה, אני תמיד מקבל, איך אני עובד לפי מה שהבורא נותן לי? מה הפעולה, מה הכוונה שאמורה להיות לי באותו רגע?

הכוונה שלך, להתבטל כלפי הבורא כי רק בצורה כזאת אתה יכול לקבוע את צורת היחסים הנכונה ביניכם.

תלמיד: זה מובן אבל איך אני עושה את זה בפועל? להתבטל עם החברים בעשירייה כלפי הפעולות של החברה זה מובן, אפשר גם לעשות על זה יגיעה, אבל איך אני מתייגע בלהתבטל מול הבורא?

לפי הדוגמאות שאתה רואה באילו פעולות ואתה צריך להתייחס אליהן, כי אלה הפעולות, הדוגמאות שבהן הבורא משפיע עליך, לכולם, לכל העולם.

תלמיד: נניח שעכשיו אני רואה את הדוגמאות האלה, אני מקבל אותן אלי, מרגיש את הטעמים שלהן, מה אני עושה מפה כדי שזה לא ייפול לתוך הקבלה העצמית שלי עכשיו? איך מכאן אני הופך את זה שוב להשפיע לו נחת רוח?

הפעולות האלה הם נמצאות בך עכשיו.

תלמיד: כן.

אז אתה מקבל אותן כמו נתינה מהבורא.

תלמיד: כן.

וזה מה שהופך אותך גם למשפיע.

תלמיד: זאת בדיוק השאלה, איך? איך פה עכשיו אני לא גונב את העבודה הזאת? מה הפעולה הבאה שלי? זה תמיד מין דו שיח כזה. מה עכשיו אני צריך לתת?

אתה צריך לתת את היגיעה כדי שכל מה שהבורא דורש ממך יתבטא בך כנתינה ממנו.

תלמיד: אז בעצם הפעולה הבאה שלי היא תמיד תהיה למעלה מדעתי, בכוונה אליו.

כן.

שאלה: אמרת קודם, שאתה הולך אז רק להסתמך על אמונה ולא על דעת רבים.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין איך שהכלל מגדילים את הבורא בתוך הדעת, לבין איך שאנחנו מגדילים את הבורא?

הכלל הולך לפי דעתם, ואנחנו מגדילים את הבורא לפי האמונה.

תלמיד: מה זה להגדיל את הבורא לפי אמונה?

שהבורא הוא למעלה מכל ההגבלות, למעלה מכל המתואר באדם.

תלמיד: אבל גם פה אנחנו עושים פרסום לבורא בינינו, מגדילים אותו, ויוצרים אותו במשהו שמושך אותנו כדי להתקדם, כדי שיניע אותנו, אז במה זה שונה מהכלל?

כי הכלל מסתמך על הוכחות ואנחנו מסתמכים על דעת מקובלים, ואז אנחנו מסדרים את עצמנו בצורה כזאת שאנחנו לא הולכים לפי דעתנו, אלא רק לפי דעת גדולים.

תלמיד: לפני ההשגה האדם צריך להאמין שהבורא הוא טוב ומיטיב, ואחרי השגה הוא מסתיר אפילו את גדלות הבורא, "מפני כבוד ה' הסתר דבר".

כן.

תלמיד: יוצא שאף פעם אדם לא באמת נמצא בגדלות הבורא, אלא באמונה שקיימת גדלות הבורא.

כן.

תלמיד: אז מתי מורגשת בפועל גדלות הבורא?

גדלות הבורא מורגשת בזה שאנחנו מקבלים את גדלות הבורא כעובדה ולפי זה הולכים. זאת אומרת, אנחנו לא משיגים את זה אף פעם ממש.

תלמיד: זאת השאלה, יש מצב שזה הופך מהכוח לפעול, שחי את זה באמת או שזה בדמיון כזה, כאילו במשהו שבהמצאה שלו, במחשבה שלו, הוא לא באמת חי את זה, הוא מאמין שיש משהו.

כן, אנחנו משיגים את זה אבל רק בתיאור שלנו, שמתארים את זה שהבורא ממלא את כל העולם.

תלמיד: כשהוא כותב "כאילו זה בהרגשה באיברים", "כאילו".

כן.

תלמיד: מתי "כאילו" הופך ממשי? מתי זה לא בכאילו בהרגשה באיברים, אלא זה באמת באיברים?

אנחנו נרגיש את הבורא שהוא ממלא את כל המציאות באיברים שלנו כשנגיע לדבקות בו.

תלמיד: דבקות במה? אני בתיאור הרי, אני מתאר אותו, אז במה אני דבק בו, בתיאור?

כן. תמיד ככה זה. אלא איך אתה יכול עוד? אין לך שום הזדמנות אחרת.

שאלה: כל תחילת המאמר הוא מדבר על ההבדל בין עבודת הכלל לעבודת הפרט. הוא מסביר שהכלל מלמדים אותם בחיוך לעבוד בשלמות, אחרת לא תהיה להם אחיזה בתורה ומצוות וכן הלאה, והסיבה שמחנכים אותם ללכת בבחינת שכל מה שהוא עושה זה בחינת שלמות זה שאדם לא יכול לעבוד אם לא מרגיש התקדמות וכן הלאה, וגם אצלנו כל העבודה תמיד מתחילה משלמות, מקו ימין. אז מה ההבדל בין השלמות הזאת של כלל, לשייך לקו אחד לבין עבודה בשלמות בעבודת הפרט?

בעבודה בשלמות בעבודת הפרט, הוא רוצה להשיג את הבורא ככוח העליון ששולט על כל הטבע ולא על איזה פרטים שבו.

תלמיד: אני מנסה להבין, כי גם פה כשרב"ש מסביר, הוא נותן דוגמה על העבודה על השלמות של הכלל, ואז הוא כביכול יושב על הטענות שהגוף אומר לו, בעבודת הכלל "הפה והלב שלך לא שווים, מה אתה מתפלל, אתה צריך להרגיש את זה", וכן הלאה, והעצה בבחינת הכלל לא להגיד, אני, העבודה שלי בשלמות, מה שיש לי אחיזה בתורה ומצוות מספיק טוב לי, כאילו הסיפור הזה של להישאר בלא לשמה זה שלמות של בחינת כלל.

כן.

תלמיד: ובעבודה אצלנו אני מנסה גם כשיש לי טענות, לעלות כל הזמן לשלמות, למעלה מהדעת? מה ההבדל?

אתה לא רוצה להעלות טענות לשלמות כל הזמן, אתה רוצה בטענות האלה להשיג את השלמות.

תלמיד: אפשר להסביר את זה?

אני רוצה להגיע למצבים פנימיים כאלה, שאני מקבל את הבורא כטוב ומיטיב, ממלא את הכול ואני לא דורש יותר כלום.

תלמיד: אני חייב שיהיו טענות, אחרת אי אפשר להגיד שיש שלמות.

כן.

תלמיד: כי מצד אחר, אנחנו לומדים שאדם צריך להגיד שאפילו אם יש לי לא לשמה דלא לשמה דהכנה דהתלבשות, גם כן טוב לי, אני מסופק מזה, כלומר להעריך את המדרגה של לא לשמה. אז איך לכבד להעריך ולהצדיק את המצב שלא לשמה, וגם שזה לא יכבה את הדרישה וההשתוקקות ללשמה?

כל העבודה שלנו להגיע ללשמה היא בכך שאנחנו לא רוצים להיות באיזו ידיעה, אלא להיות רק בהשתוות עם המשפיע, מפני שזה בעצם ממלא את כל החסרונות שלנו.

שאלה: רב"ש כותב בתחילת המאמר "אנו רואים שיש הרבה שיעורים בקיום התורה לגבי הכלל". מה זה "הרבה שיעורים"?

כל מיני דרגות.

תלמיד: הוא אומר שאין לחייב את האדם לקיים. אני מבין שהכלל חייבים שתהיה להם תועלת, בלי תועלת אי אפשר לחנך את הכלל.

כן.

תלמיד: והפרט מסוגל לעבוד גם בלי תועלת?

פרט זה יחידים, והם יכולים לעבוד לפי תועלת מיוחדת.

תלמיד: גילוי הכוח העליון, השגה, זו לא תועלת?

כן, אבל לכלל אין דבר כזה.

תלמיד: אי אפשר "למכור" לכלל שגילוי הכוח העליון זה התענוג הכי גדול והם יכולים לספק לעצמם את כל התשוקות?

לא, הם לא יכולים לתאר את זה בכלים שלהם.

תלמיד: והפרט כן יכול?

הפרט, כן.

תלמיד: יש לו יכולת לתאר זאת על אף שהוא שעדיין נמצא בכלים אגואיסטיים?

הוא יכול להימשך לזה, כן.

תלמיד: בספר "הדור האחרון" בעל הסולם כותב שלכל אחד יש את הנקודה שאתה יכול לעורר.

כך הוא כותב, בכללות.

תלמיד: אז מה כן למכור לכלל?

אתה שואל כבר דברים אחרים.

תלמיד: אחרי מה הכלל יכול להימשך? אנחנו רוצים לעבוד עם הכלל, אז מה למכור לו?

הוא כותב שם, השארת הנפש וכל הדברים האלה.

תלמיד: גאווה לאומית.

כביכול כן.

שאלה: כשאדם מתחיל לקבל שלמות מהציבור הרחב הוא כבר לא יכול לראות את האמת, כי על כל מחסור שהוא למעלה מהדעת הוא מיד מוצא לו תירוץ שמצדיק אותו. איך אנחנו יכולים להפסיק להצדיק את עצמנו?

רק על ידי כך שהבורא עושה אתנו תרגילים ומוציא אותנו מהמצב הזה, אחרת האדם תמיד יסובב את הדברים כך שיהיה צודק, ואם לא צודק אז לפחות הוא לא מאשים את עצמו.

שאלה: למה העבודה שלנו מוגדרת בצורה של הכול או כלום? איך להגיע למצב שבו הכול אכן למען הבורא, בלי שנשאר שום דבר לאהבה עצמית?

על ידי עזרת ה', על ידי המאור המחזיר למוטב. אנחנו לא יכולים בעצמנו להעלות את עצמנו למעלה מהטבע שלנו.

שאלה: איך משתדלים תמיד לצאת מהאהבה עצמית? איך מגיעים לחשיבות של הבורא באמצעות החברים?

באמצעות החברים זה אפשרי. אם כל אחד דואג לאחרים, איך הוא יכול לגרום להם איזו עלייה, וכולם חושבים על כולם בקבוצה, אז זה אפשרי.

שאלה: איך לא ליפול לתחבולות של הגוף שאומר לאדם אל תדאג, זה לא נורא, ומושך אותו לעבודת הכלל?

כל הזמן להיות קשור לקבוצה שלו. למה יש לנו תשעה כנגד כל אחד, מפני שזה בעצם הכוח שאנחנו צריכים כדי להתרומם.

שאלה: רב"ש כותב שכל העבודה שלנו היא על ידי מעשי המצוות להשיג גדלות וחשיבות הבורא.

כן.

תלמיד: לפני כן רב"ש דיבר על כך שאם אתה נמצא מול אדם חשוב הכול מתהפך. בזה שאתה נותן לו אתה נחשב בעצם מקבל, ובזה שאתה מקבל ממנו אתה נותן לו נחת רוח. יוצא שהכלל מקבל מהבורא והפרט רוצה להשפיע. אבל אחרי שהפרט מפתח גדלות וחשיבות הבורא, הוא גם מגיע למצב שהוא צריך רק לקבל מהבורא ובזה הוא נותן לו נחת רוח.

כוונה. אז הוא עובד לפי כוונה.

תלמיד: יש זמנים שונים בעבודה, לפני שאדם רוכש חשיבות, מקבל חשיבות וגדלות, ואחרי. אלו צורות עבודה שונות. איך עוברים למצב כזה שהמטרה שלנו תהיה להשיג גדלות וחשיבות הבורא, ולא לעשות כל מני שינויים בנו?

אם אנחנו בטוחים שבגדלות וחשיבות הבורא יכול להיות חומר דלק לעשיית כל פעולות ההשפעה, אז אנחנו רוצים רק את זה.

תלמיד: בעבודה שלנו הרגילה, אנחנו לומדים, אנחנו כאילו מנסים לחדד את הכוונה, אנחנו מתחברים בעשירייה, אנחנו עושים פעולות, כנסים. איך ניגש לעבודה בעשירייה כדי לחפש משם להשיג את גדלות וחשיבות הבורא? ולא חיבור שיהיה לנו כיף ביחד או משהו אחר.

זה תלוי בכוונה שלך, בשביל מה אתה ניגש אליהם.

תלמיד: העניין של חשיבות וגדלות הבורא צריך להיות מול הפרצוף שלנו תמיד.

כן, זה מה שנדרש מאיתנו.

שאלה: מה היחס בין גילוי השפלות שלי וגילוי גדלות הבורא, יש יחס בין זה לזה?

יש.

שאלה: איפה למצוא את השפלות שלי? במיוחד כשהמעשים של החברים זה לבנות את החבר, "אתה כל כך גדול, איזה שיר, איזה תפילה, איזה רגש אתה נותן". אז איפה למצוא את השפלות שלי כשהחברים כל הזמן בונים את האגו?

אתה היית רוצה לראות הפוך?

תלמיד: אני רוצה שהחברים כאילו יעזרו לי לרדת, לא בדיוק לרדת, אבל עלייה מגיעה דרך שפלות.

כן. אתה לא צריך לחכות לזה.

תלמיד: שמעתי שבעשירייה אנחנו צריכים לגלות ביחד את השפלות שלנו על מנת להעלות תפילה שהבורא ישלוט עלינו, שהוא יהיה טוב ומיטיב. איך ביחד לגלות שפלות משותפת?

שפלות משותפת?

תלמיד: כן, שאנחנו יכולים להיות יחד בשפלות כלפי הבורא, בתפילה שלנו.

איך להיות? על ידי הדיבורים שלנו, על ידי שכל אחד מתאר לעצמו כמה הוא מוכן להיות בשפלות כלפי החברים ואיך כולם כשמתחברים מגיעים לשפלות הכללית.

שאלה: אני שמעתי בשיעור הזה שטוב ומיטיב זה כאילו יסוד למעלה מהדעת, להצדיק את הבורא. אבל זה לבנות דעת חדשה, שהדמיון שלי יהיה כדעת. האם זה דעת דקדושה אם אני מצדיק את גדלות הבורא? במאמר נאמר שלפעמים בן אדם לא בוחר את גדלות הבורא שיכול לשים למעלה מהדעת במקומו.

אז להצדיק את הבורא זה כאילו הבורא בונה את גדלות הבורא. איך לדלג מעל זה על מנת לתת נחת רוח מקסימלית באמונה למעלה מהדעת, איך לבחור ב-למעלה מהדעת במקום את גדלות הבורא?

למה זה צריך להיות במקום? למעלה מהדעת וגדלות הבורא צריכים להיות אותו הדבר.

שאלה: יש לי עצה איך להשיג ולהרגיש את חשיבותו וגדלותו, אבל הוא מעדיף למעלה מהדעת להתייחס לבורא ולא בתוך הדעת.

כן, וזהו?

שאלה: כשאנחנו מתחילים לעבוד הבורא נסתר אז הגדלות שלו נסתרת. יש לנו עבודה עם החברים דווקא. אנחנו עובדים למעלה מהדעת כאילו מציירים את הגדלות של הבורא. יש איזה שלב במאמר שהוא אומר שכבר יש לו אולי דעת קדושה שהוא השיג במדרגה הקדושה. הוא יכול לראות את גדלות הבורא בתוך דעת הקדושה, אבל בכל זאת הוא בוחר לשמור את ה-למעלה מהדעת שיהיה לו כביכול רק עדות שהוא לא יפגום בכבוד המלך.

יש כאילו בלבול אם אני מתחיל ב-למעלה מהדעת בגדלות הבורא, יש איזה שלב שכביכול יש לי מגע עם הקדושה, עם הדעת העליונה יותר. האם בכל זאת האדם יש לו עוד איזו עבודה לעשות שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ד-קדושה שהוא השיג? אני מתחיל לעבוד, אין לי גדלות הבורא בתוך הדעת.

כן.

תלמיד: אני צריך להשיג את זה דרך עבודה עם חברים כביכול.

נכון.

תלמיד: אבל יש כאלה שמשיגים את הבורא, הרי אנחנו רוצים להשיג אותו.

כן.

תלמיד: יש מצב שהדעת דקדושה יש עליה עוד עבודה שהאדם צריך שוב לעשות ולבחור למעלה מהדעת הזאת? לשמור עליה, למעלה מהדעת. נראה לי שסביב זה כל העניין.

נראה לך.

שאלה: אם יש עצה לאדם לראות את גדלות הבורא, אז ייקחו את העצה הזאת, תעלם גדלות הבורא, אז זה לא דבר שאפשר להישען עליו, על כך שיש לי עצה איך לראות את גדלות הבורא. איך בונים את גדלות הבורא בצורה שלא תהיה תלויה בדבר, באיזה כלים נבנית באדם גדלות הבורא שהיא לא תלויה בשום דבר?

לאט, לאט הוא משיג את זה בכך שהוא עובד על זה.

תלמיד: אני מרגיש שפה טמונה העצה.

שאין לו דעת באמונה למעלה מהדעת שלו.

תלמיד: שבאמונה למעלה מהדעת לא תלוי בשום דבר שהוא יתפוס בדעת את גדלות הבורא.

כן.

תלמיד: איפה זה נבנה באדם שהוא יוכל להרגיש את גדלות הבורא אבל הוא לא יהיה תלוי בשום דבר שהוא בדעת שלו ושזה יישאר בו בצורה אמיתית?

זה שהוא בונה את זה ללא שום דעת, אין לו דעת, הוא רק רוצה שהאמונה תביא לו כוח להיות למעלה מדעתו.

תלמיד: אני גם מרגיש שבצורה פרקטית זה איכשהו תלוי בחיבור שיש לנו אחד עם השני כקבוצה, אז כאילו הגדלות של הבורא נשמרת באיזה מקום שהיא לא ברורה.

היא נשמרת מעליכם.

תלמיד: זה במקום שנמצא בתוך הקבוצה?

כן.

תלמיד: אז זה אמור איכשהו להבנות ולהיות מורגש ככוח שנמצא בתוך הקבוצה וזה תלוי ביכולת שלי להרגיש את הקבוצה ומשם לקבל את הגדלות הזאת?

כן.

שאלה: תודה שאתה עונה לנו בכזאת סבלנות ואורח רוח. יש שם את העניין שהפרט צריך לעבוד בביקורת עצמית, כי הוא לא מוכן לעבוד בצורת הכלל. והביקורת הזאת צריכה להיות מאוד עדינה, כי בביקורת הזאת, הוא אומר שם, שהוא יוציא אותה מהעולם הנצחי, אם הוא ירצה גם קצת לעצמו. איך עובדים נכון עם הביקורת העצמית שהיא תמשוך אותנו קדימה ולא תיקח אותנו אחורה בעבודה?

בצורה הכי פשוטה, שאני עוזב את כול הדעת, את דעתי ועובד לפי מה שהחברים דורשים ממני.

תלמיד: אם אני עובד כך, אז איך אני עושה ביקורת? אם אני עוזב את דעתי אני לא יכול לעשות ביקורת.

נכון.

תלמיד: אבל עדיין הוא אומר שהביקורת מאוד חשובה בכל המדרגות, כי דרך זה אתה מגיע לתפילה.

אז קודם תבצע את מה שאני אומר לך. קודם כל תעלה מעל עצמך ותעזור לחברים.

שאלה: רש"י מפרש שאם אדם קנה משהו פגום, אתה לא אומר לו שהוא קנה משהו לא טוב. אתה לא אומר לו את האמת. איך הדבר הזה עובד ברוחניות כלפי הבורא? האם להגיד את האמת, או מתי אומרים אמת, או לא אומרים אמת?

אנחנו תמיד אומרים בעד הבורא את האמת, שהוא כל יכול, ואת הביקורת שלנו אנחנו משתדלים להעביר רק על עצמנו. איך אפשר עוד לעשות?

שאלה: למה הכוונה בפסקה הזאת? "ובהאמור צריכים תמיד לזכור את הפירוש "למעלה מהדעת", שהאדם צריך מקודם שהולך לקבל על עצמו את הבחינה דלמעלה מהדעת, לעשות ציור, מהו בתוך הדעת, היינו, מה הדעת שלו אומר לו, שבשביל סיבות האלו כדאי לעבוד לשם שמים. והאדם צריך לעשות ציורים, היינו על איזה אופן, אם היה כך וכך, הוא היה מסכים לעבוד בעמ"נ להשפיע."

כן.

תלמיד: אתה יכול להסביר מה התרגיל הפנימי שהוא ממליץ לנו פה לעשות?

שהוא מתאר לעצמו תנאים שבהם הוא היה יכול להיות בלמעלה מהדעת, בעל מנת להשפיע.

תלמיד: כאילו, הוא בודק את הדעת שלו, מה היא טוענת. איך אפשר להשיג לשם שמים, ואז כאילו, הוא בודק את הגבול הפנימי?

כן.

שאלה: הוא מנסה לומר, שבעצם המטרה פה היא לא גדלות הבורא. גדלות הבורא זה אמצעי. אלא צריך להגיע לביטול רשותו עצמו. הוא גם כותב את זה פה, שיש רק רשות הבורא. ולשם כך צריך את גדלות הבורא. מה הוא אותו ביטול רשותו עצמו? מי שם קיים ורואה את גדלות הבורא אם בוטל רשותו עצמו?

האני של האדם, הוא שמבטל את רשותו עצמו, האני שלו, ואז נשאר לו רשותו של הבורא.

תלמיד: מה זה אותו אני שבכל זאת נשאר, אם הכול זה הבורא? אם "אין עוד מלבדו" שם באופן מוחלט? אז מה הוא אותו האני שבא ואומר, "הנה, יש פה בורא"?

האני הזה שנשאר בו זה בכל זאת מה שנשאר אחרי ביטול רשותו.

תלמיד: ולמי שייך האני הזה?

גם לבורא.

תלמיד: אז זה בעצם המצב שאליו צריך להגיע.

כן.

תלמיד: וגדלות הבורא, שאנחנו מחפשים ועובדים, אולי גם בגלל זה, כשיש אפשרות לקבל משהו בתוך הדעת, אז הדעת היא הפוכה מביטול?

כן.

תלמיד: לכן כל הזמן צריך להיות למעלה מהדעת.

שאלה: מה הפתרון לגדלות הבורא ואמונה למעלה מהדעת? לא מובן איך שניהם מתחברים?

מה הבעיה?

תלמיד: האדם צריך ללכת באמונה למעלה מהדעת.

למה?

תלמיד: וכדי שיהיה לו כוח לזה הוא צריך גדלות וחשיבות של הבורא. כשהוא בודק את גדלות וחשיבות הבורא, הוא רואה שהוא בודק את זה בתוך הדעת. אבל הוא צריך ללכת למעלה מהדעת.

כן.

תלמיד: הוא כאילו מסתובב סביב הדבר הזה. ואני מנסה למצוא פתרון לנקודה הזאת. רק השפלות של האדם עצמו, זה המוצא שיכול איכשהו ליישב את זה. אבל אני לא מבין את זה.

אני מחפש אמונה למעלה מהדעת? אני צריך גדלות הבורא. אני בודק את גדלות הבורא? אני נמצא בתוך הדעת. אז איך עולים למעלה מהדעת? אתה צריך חשיבות וגדלות הבורא. איך יוצאים מהפלונטר הזה?

אתה רוצה חשיבות, אתה רוצה לתאר לעצמך את הבורא כגדול וחשוב.

תלמיד: אבל אני מתאר את זה בתוך הדעת.

בסדר. ו..?

תלמיד: בשביל מה אני צריך גדלות וחשיבות הבורא? כדי לעלות למעלה מהדעת. אז אני נכנס פנימה לאותה בעיה שרציתי לצאת ממנה.

לא.

תלמיד: למה לא?

כי זה שאתה רוצה לראות את הבורא בחשיבות וגדלות בתוך הדעת, זה יותר חשוב מלגלות אותו באותן הבחנות למעלה מהדעת.

תלמיד: אני לא מבין. עוד פעם. סליחה.

אנחנו רוצים לגלות הבורא בחשיבותו ובגדלותו למעלה מהדעת?

תלמיד אנחנו צריכים אותו ככוח שיעזור לנו לבטל את עצמנו. איך אני יכול לעשות משהו אם אין לי גדלות וחשיבות הבורא?

זאת אומרת, אתה נזקק לגדלות וחשיבות הבורא, ואת זה הוא צריך לתת לך.

תלמיד: יפה, ואיך מחברים את זה להליכה למעלה מהדעת?

אתה כל הזמן מחפש את גדלות וחשיבות הבורא.

תלמיד: אבל אני מחפש את זה בתוך הדעת שלי, זה כאילו לא מחוצה לעצמי, זה לא למעלה מהדעת.

מה יכול לעזור לך?

תלמיד: רק הבורא יכול לעזור. אבל אם אפשר להסביר, איך הרצון שלי לקבל כוח לא מהטבע שלי, כי אני לא רוצה להרגיש את הכוח הזה בי, אני רוצה להרגיש אותו למעלה מהדעת?

יש למישהו משהו להגיד על זה?

שאלה: נראה לי שהגדלות של הבורא מוסתרת, אבל הוא נתן לנו עבודה עם חברים.

ורב"ש אומר שדווקא גדלות החברים בתוך הדעת זה יותר טוב, אם אין לך ברירה אז למעלה מהדעת, אבל עדיף בתוך הדעת. אולי דרך גדלות החברים אם כל העבודה היא עם החברים, תהיה לנו מקפצה למעלה מהדעת כלפי הבורא.

כן.

שאלה: מה שהחבר תיאר פה זו ממש דוגמה נכונה, איך אדם שעובד רק עם עצמו באהבה עצמית נמצא בלופ, אבל אם הוא מנסה למרות שאין לו כוח לצאת מדעתו, ועובד עם החברים, ומנסה להתחבר לדעת של החברים כשאין לו, אז הכוח העליון פועל, ומשהו זז במערכת.

זה נכון.

שאלה: אני חושב שמה שפותר את זה, זה הכוח שיש בקבוצה, כוח האמונה שכל הזמן מחדש את עצמו. זאת אומרת ברגע שהאדם בודק את הגדלות בתוך הדעת, מיד האמונה מתחדשת אצלו, והוא עוד הפעם עושה את העלייה הזאת. אז כל רגע האמונה למעלה מהדעת מתחדשת בו.

בסדר.

שאלה: אני חושב שמה שצריך להניע אותנו תמיד זו הנחיצות להיות בקשר איתו. כי למעלה מהדעת לא מושגת כשאנחנו יכולים לתפוס בכלל, כי תמיד יש למעלה למעלה מהדעת עד אין סוף. זאת אומרת שאף פעם אנחנו לא יכולים להחזיק בלמעלה מהדעת, אנחנו יכולים רק להעצים יותר את הנחיצות לקשר איתו.

נכון.

שאלה: אם הכול בסוף חוזר ללמעלה מהדעת, באיזשהו שלב צריך להרגיש את הנרנח"י, אז איפה הדבר הזה מורגש?

הוא מורגש בתוך האדם.

תלמיד: באיזה כלי הוא מרגיש את זה, בדעת או איפה?

כן בכלים שלו.

תלמיד: אז איך הוא יוצא משם עוד פעם למעל הדעת, אם הוא מרגיש את זה בדעת?

אני לא מבין.

תלמיד: עכשיו חם לי, הרגשתי בדעת שחם לי, אבל אני צריך להאמין שקר לי, למרות שחם לי.

כן.

תלמיד: אז מאיפה אני ארגיש את הקר לי מעל הדעת?

אתה צריך להחליף את הכלים.

תלמיד: אז באיזה כלי זה? כי אמרת שאני מרגיש את זה בכלי שלי, בדעת. אז איזה כלי נוסף מתווסף?

תחליף אותם.

תלמיד: כן. לאיזה כלי אני מחליף אותו, איפה אני מרגיש את הכלי, איזה כלי זה?

בכלי חדש כמו שהרגשת קודם, אז עכשיו אתה תרגיש אחרת.

תלמיד: בכלי שלא שייך לדעת שלי, זה כלי אחר.

כן.

תלמיד: והוא מורגש כמו בדעת?

אי אפשר להסביר את זה.

תלמיד: אי אפשר להסביר. תודה.

טוב, אנחנו מספיק מבולבלים. בואו נעבור לחלק הבא.

(סוף השיעור)