שיעור בוקר 31.05.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הגישה ללימוד חכמת הקבלה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא "הגישה ללימוד חכמת הקבלה". קטע מספר 26.

מצד אחד כשאנחנו ניגשים ללימוד, לשיעור, אנחנו צריכים להיות כאילו בחיסרון גדול, חיסרון גדול לא מביא לנו בדרך כלל מצב רוח, אבל למרות שאנחנו נמצאים בהרגשת חוסר כל, שאין לי כלום ואני בא לשיעור בידיים ריקות, אני צריך להיות שמח, כי דווקא בצורה כזאת אני יכול לקבל מהשיעור תועלת גדולה. זה שאני בא לשיעור ומרגיש ריקנות וחוסר אונים ושאין מי שיעזור לי וחוסר קשר עם החברים ומרגיש את עצמי עזוב, זרוק מכל העולם, זו צריכה להיות בעצם הגישה, המצב, ההכנה הכי טובה לשיעור. כי בשביל מה אני בא לשיעור? כדי לקבל את הכוחות, לקבל כוח חיבור בינינו, כוח חיבור עם הבורא, לברר את מטרת הבריאה, מטרת החיים, הקשר או חוסר הקשר שלי לזה, לכן אני כן מגיע עכשיו ומתחיל לגלות את הקשר.

זאת אומרת אני צריך להגיע בחוסר כל, לכן אני צריך להיות מרוצה מהמצב הזה, כמו שנניח עכשיו, אין לי כלום, הראש ריק, שום דבר לא מתגלה בי, אפילו לרצות משהו מהריקנות שלי אין לי, אני רדום וכלום. וכאן אני צריך להגיד שהמצב הזה אפס על אפס על אפס הוא דווקא המצב הטוב, כי הוא אומר שאני מתחיל מדרגה חדשה ועכשיו אני יכול לקבוע צעד חדש קדימה ואני בודק אותו עד כמה הוא יהיה יותר מכוון, יותר נמשך, יותר חזק מכל הצעדים הקודמים שלי, כמו שכתוב "ויהיו בעיניך כחדשים"

לכן אנחנו דווקא צריכים להזכיר זה לזה לפני הלימוד, שעד כמה שאדם מרגיש את עצמו יותר גרוע בכלים דקבלה שלו, שאין לו שום דבר, הוא יחד עם זה צריך להרגיש יותר מוכן לשיעור הקבלה. וכך אנחנו צריכים להתקדם ואז באמת יהיה לנו יום יום, בכל פעם מהשיעור צעד גדול חדש קדימה לכיוון הנכון לקראת המטרה. ולכן מי שמרגיש לפני השיעור יותר ריק, בחוסר אונים, בחוסר הצלחה, בחולשה, שנמאס לו מכל זה, נמצא במצב יותר טוב מאלו שמרגישים מלאי מרץ, כוח וממש כוחות מושכים אותם קדימה. לכן אנחנו צריכים לראות את עצמנו כך, שכל מצב ומצב שיש לנו בשיעור הוא מצב מבורך.

בואו נתכלל מהשאלות של החברים, רוצים להרגיש את מה שהם מרגישים, להיות בשאלה שהם שואלים כדי לזכות לתשובה כולנו יחד.

שאלה: בהכנה צריך להיות בשמחה והודיה, לכן איזה חבר התחיל להכניס קצת שמחה, קצת חיוך ואז פתאום הרגשת שאתה בין כולם בביטחון. האם אנחנו אמורים להעלים את החיסרון הזה ולאו דווקא לנסות לחייך, או עדיף להשאיר את ההרגשה הזאת כחיסרון וככה להיכנס לשיעור בלי ביטוי חיצון של השמחה של ההודיה?

אנחנו צריכים לקבל כל מצב ומצב שיהיה, אבל לראות אותו במלואו. למה הוא טוב, למה הוא רע, מה אני רוצה מזה ומזה, שיהיה לנו מצב של איש בוגר שלא נכלל רק מההרגשה המקרית הזאת אלא מבין מאיפה זה בא, מוסיף לזה הבנה, מוסיף לזה שכל, מוח, ואז בצורה כזאת אנחנו מתקדמים גם במוח, גם בלב.

שאלה: אמנם אנחנו באים בחוסר גדול מאוד בכלים שלנו אבל אנחנו נמצאים בשמחה כשאנחנו ביחד עם החברים ואז בכל זאת אנחנו לא באים ריקים לגמרי.

אתה מגיע ממצב שטוב לך עם החברים, מרגיש שהכול בסדר, אתה נמצא איתם ויש לך שמחה, יש כאלה שמגיעים ולא מרגישים את זה, למה אתה עושה מההרגשה הפרטית והמקרית שלך היום עובדה לכולם, יש כאלו ויש כאלו. בהכנה לשיעור רציתי להגיד שדווקא כשאדם מרגיש שהוא בא ריק ואין לו שום דבר מאתמול ובכלל הוא בקושי מבין בשביל מה הוא בא ושואל את עצמו, זה מצב שממנו הוא מתחיל מדרגה חדשה, שזה דווקא טוב, שאפילו ממצבים האלו הריקניים אנחנו מתחילים ולאט לאט קמים ומתעוררים ולא חייב להיות שכבר באים כאריה ומבצעים פעולות יפות, ברורות, לאו דווקא.

תלמיד: האם לא לשם זה אנחנו עושים הכנה, כדי לעורר אחד את השני?

אני מדבר על הזמן שלפני ההכנה, כשאדם בא לשיעור, לפני ההכנה, לפני הכול, אם הוא מרגיש את עצמו ריק, זה גם סימן טוב כי מזה הוא מתחיל את המדרגה החדשה.

שאלה: רק כדי לוודא, ההרגשה הזאת היא באמת בירור פנימי שעושים, אבל במפגש עצמו עם העשירייה זה כללי רב"ש, גדלות, חשיבות, כל הדברים הללו.

ואם אין לי? במפגש עצמו זה יהיה אבל אני דיברתי על ההתחלה, כשאני מתעורר, היום אנחנו לא הולכים לאף מקום, אנחנו נמצאים באותו מקום, בבית, אני בא, אני ניגש למחשב, אני נכנס ואני מרגיש ריק, אין לי התעוררות, אין לי שום דחף שאיתו אתחיל, בקושי, בקושי פוקח עיניים, לא שאני רוצה לישון, זה מילא, יכול להיות, אלא שאין לי שום דחף פנימי. אז אני אומר שדווקא המצב הזה הוא מצב שמצביע על מדרגה חדשה שאנחנו מתחילים ולכן אמרתי שהמצב הזה הוא מצב טוב, שצריך לכבד אותו.

תלמיד: הבירור הפנימי הזה ברור ומוכר, אבל כשאני מגיע כבר למפגש עם העשירייה חובה עליי לעשות את עצמי, לשחק ולעשות את כל הדברים שאנחנו מכירים, החברים לא צריכים להרגיש את המצב הזה שלי.

אני דיברתי על מה שאתה מגיע איתו מההתחלה, כשאתה מתעורר ואחר כך ודאי שאתה מתקן את עצמך, מכוון את עצמך נכון ואז משתנה.

שאלה: לפי המאמר אני מרגיש ריקנות אבל מיד מוכרח להרגיש שמחה?

מה פתאום שאתה מיד חייב, מחייב, מתחייב, לשנות את ההרגשה, הרגשה לא כל כך תלויה בך, היא תלויה בכמה גורמים חיצוניים, או שאתה מעורר את זה מזיכרון או שאתה מעורר את זה מאיזה מקור חיצון ואז אתה משתנה, זה שאתה חייב בסופו של דבר להגיע למצב שאתה מתעורר, שאתה נמשך, נפתח, זה נכון, אבל זה לא מגיע מעצמו, אתה חייב על זה לעבוד.

תלמיד: הכוח העליון, מה הוא מצפה ממני כשהוא נותן כזה מצב, האם כדי שנתעמק באותו מצב או כדי שנשנה את המצב?

אתה חייב להגיע למצב שאתה כל הזמן דואג למצב רוח, להתעוררות, להתרוממות, למשיכה, לחיבור עם הקבוצה, לכל הדברים האלה, אבל זה לא שאתה מגיע כבר מלכתחילה לכך שאת זה הבורא נותן לך, מעורר בך, אלא אתה מגיע לזה אחרי העבודה שלך, אתה קורא, שר אולי לפני השיעור, מגיע עם איזו הכנה אישית ואחר כך הכנה קבוצתית, ככה זה קורה. כעיקרון זה ברור, בקיצור רציתי להגיד רק דבר אחד, זה שאתם באים לשיעור ואתם ריקים ואין לכם שום דבר, לא מצב רוח ולא התעוררות ולא כלום זה דווקא טוב, אתם עכשיו מגלים מצב חדש וממנו מתחילים לעלות.

שאלה: כשאנחנו בהתחלה של רמה חדשה, האם במצב הזה של הריקנות, עדיף לקרוא משהו מ"שמעתי" לבד או ביחד עם העשירייה לפני השיעור?

אנחנו מגיעים בצורה אישית שונה. ואם אני מגיע במצב ריק, אני מכבד את המצב הריק שלי. אני מסתכל על עצמי מהצד בצורה אובייקטיבית, לא מתוכי, סובייקטיבית, אלא אובייקטיבית, ואומר, כן, אתה עכשיו מרגיש כך וכך וכך, זה טוב מאוד להשגת המדרגה החדשה. ואז אני מתחיל, להתכלל עם הקבוצה, עם החברים, עם הלימוד, עד שנפתח השיעור.

אני לא מבין למה יש כל כך הרבה שאלות, נראה לי שהכול צריך להיות מובן. כאילו כל אחד רוצה להביע כאן את ההתפעלות שלו?

שאלה: מתי במצב הרע הזה, אני כבר פונה לעשירייה בבקשה לעזרה? עד כמה רע זה צריך להיות?

אני משתדל לגלות שאני בעצמי ריק לגמרי ואין לי שום ישועה מעצמי חוץ מהפנייה שלי, אם אני מסוגל, יכול להיות שאפילו את זה אני לא מסוגל, אבל יכול להיות שכן אני מסוגל לפנות לעשירייה. ולמה לפנות לעשירייה? כדי להתכלל בהם, להיטמע בהם, להיטבע בהם, ממש, לזרום איתם. לקבל מהם כמה שיותר התפעלות, התרגשות, כוחות, ביטחון, כל מה שרק אפשר, סך הכול להתכלל מהם. זה מגיע אליי מכוח הערבות איתם שהכנתי קודם בשיעורים הקודמים, מהחיים הקודמים, איתם. ואז כך אני ממשיך כבר להתקדם בתוך הכלי. מה אני נותן לכלי הזה? את האפס שלי, אז מה? אבל זו גם השתתפות והשתתפות טובה מאוד ברוחניות אם אני אפס ואני נכלל מהם.

תלמיד: נראה שזה לא לפי רב"ש כי אני אולי מוריד מהם חשיבות בזה שאני פונה אליהם ככה.

לא, אני מוסיף להם חשיבות. נראה לי שזה בדיוק לפי הרב"ש. בזה שאני בא אליהם עם מה שיש לי, ואין לי כלום חוץ מזה, אני לא יכול להתכלל, ואני מוכן להתכלל במה שאני, מוכן לקבל מהם הכול, להתכלל בהם ולשייך להם את הכול, זה מה שיש. מה זה לא לפי רב"ש? הרב"ש יכול להכתיב לי באיזה מצב אני עכשיו נמצא? מעניין.

שאלה: האם המצבים הריקנים שאני מרגיש גדלים יותר ככל שאני מתקדם בתהליך?

כן, כמה שאתה מתקדם יותר, הריקנות שלך יכולה לגדול והאכזבה יכולה להיות יותר גדולה, ודאי, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

שאלה: למדנו בחג על מציאת חן בעיני ה' ואחר כך הוא אמר שלא יאבד ממנו הכלי. זאת אומרת, אחרי שמגיעים לעלייה או לשיא המדרגה, מצד אחד, צריך לשמר שלא יאבד ממנו הכלי, מצד שני, אנחנו רואים שחיסרון מהריקנות זה דבר מאוד טוב. האם אני צריך גם להחזיק את הכלי שלא יאבד ממני ויחד עם זה צריך להיות באפסיות שלא יאבד ממני האור כביכול.

כן, נכון.

שאלה: איך אני יכול ממצב של ריקנות, חיסרון שנהיה תמידי, כרוני, להגיע למצב של טוב, של "שמחה?".

אני ודאי מרגיש שמחה מהמצב הריק, מתוך שאני מקבל מזה התחלה של מדרגה חדשה, כי היא תמיד מתחילה ממצב ריק, והריקנות הזאת מורגשת יותר מכל הריקנויות הקודמות. כי כמה שאני יורד ומזה מתחילה מדרגה חדשה, כך הסיכוי שלי לעלות גבוה יותר.

שאלה: אתמול בערב הייתה לנו פגישה של הקבוצה ושם חבר אחד הודיע שהוא עובר בדיוק מצב כזה כמו אחד המצבים שדברת עליהם עכשיו, ירידה בעצם. והוא לא בטוח שיוכל להמשיך לבוא לשיעורים או להיות עם הקבוצה. אני חושב שהעשירייה שלנו פספסה הזדמנות לחלוק איתו, כי זה דבר טוב. היום הוא לא בא לשיעור. איך העשירייה יכולה לעבוד עם מצב כזה שחבר אומר שהוא בירידה כזאת?

שהוא נמצא בירידה זה לא אומר כלום, זה אומר שהוא מוסיף את הריקנות שלו לקבוצה וזה טוב. בריקנות שלו אנחנו כולנו יכולים להשתמש. בריקנות של האחד, ובהתעוררות של השני ובכוח של השלישי ועם השכל של הרביעי, אם אנחנו כך מחברים את כולם יחד אז יש לנו כלי. כי כל הספירות, עשר הספירות של הפרצוף, של הנשמה, הן כולן שונות. לאחד יש יותר שכל, לאחד יותר רגש, אחד למעלה, אחד למטה, אחד בחכמה, אחד בחסדים, אחד לא מקבל והשני כן מקבל, ומתוך זה נבנה פרצוף.

זה עובד כמו בוכנות במנוע, זו למטה, זו למעלה, זו מסתובבת וזו מושכת, ממש כך עובד הפרצוף לכן כולם שונים. כי אי אפשר לבנות פרצוף מאחד אלא מעשרה בלבד. כי כך זה נמשך מהמבנה הראשון של התפתחות הרצון על ידי האור. כי האור, עד שהוא גומר את הרצון ומביא אותו למצב שהרצון כן רוצה לקבל את כל האור, הוא עובר עשר ספירות, עשרה מצבים שונים לגמרי, הפוכים לגמרי.

תלמיד: אנחנו רוצים לשלב אותו ואת החיסרון שלו בחיסרון שלנו, אבל זה לא שאנחנו מכריחים אותו לחזור להיות אתנו ולהצטרף אלינו יום יום.

כן להצטרף אלינו עם מה שיש לו. "להצטרף אלינו", זאת אומרת, עם כל מה שאתה מרגיש בצורה שאתה נמצא בה. אנחנו רוצים לקבל אותך בצורה כזאת כי גם זה נחוץ לנו להתקדמות הכללית של הקבוצה.

תלמיד: אפשר אכישהו לצרף את זה לעשירייה? אני מפחד ממה שיקרה, שכל חבר בעשירייה יתקשר אליו או יתחנן בפניו. בדרך כלל אסטרטגיה כזו לא עובדת. האם ישנה איזו אסטרטגיה שכל העשירייה יכולה לעבוד לפיה ביחד?

כל העשירייה עובדת יחד מתוך זה שכולם מרגישים שאנחנו מתקדמים יחד. ביחד הזה יש כאלו שנמצאים ב"דאון", יש כאלו שנמצאים ב"היי", יש כאלו שנמצאים בכל מיני מצבים של רגש ושכל שונים כך וכך, כמו בפרצוף שכולם שונים.

אבל יחד עם זה, למעלה מההרגשה שלהם, הם מבינים שצריכים להיות קשורים יחד ולהתקדם יחד. זה לא שייך לזה. זה שאני עכשיו לא מסוגל לעבוד יותר מאשר שאני נמצא בחולשה, לא מבין ולא מרגיש, נמצא ב"בלק אאוט" כזה, כך אני מרגיש מעל עצמי, זה גם טוב, ועם זה אני נמצא בקבוצה, זה תפקיד של ספירה מסוימת בקבוצה שעכשיו אני נמצא בה.

אבל אני נמשך למטרה, אפילו עם המצב הגרוע ביותר הזה, אני רוצה להיות מחובר עם החברים שלי וכך להתקדם.

העיקר, אם אתה משתדל להיות למעלה מהדעת, למעלה מהמצב שלך שאתה נמצא, לכיוון ההשפעה. אם אתה נמצא בזה, וכך כל אחד ואחד, אז כולנו נמשכים יחד, כל אחד מהמצב שלו. ואז אנחנו רק צריכים לדאוג למצב הכללי, אם אנחנו בזה מעוררים את החברים מהמצבים שהם נמצאים בהם, כל אחד במה שהוא נמצא.

תלמיד: מה הדרך הכי טובה, כעשירייה, לעורר חבר ממצב?

מתוך המצב שהוא נמצא הוא צריך להיות מכוון למטרה. אפילו שהמצב שלו הכי גרוע, מבולבל, מנותק במשהו, הוא בכל זאת נמשך למטרה, עם כולם. אז הוא מתבטל כלפי האחרים והם סוחבים אותו, אז מה? הוא מתפקד, הוא עושה את התפקיד שלו בקבוצה, שהקבוצה סוחבת אותו. גם כזה דבר צריך להיות בקבוצה.

שאלה: אני חושב שמצב הריקנות והחולשה הוא מאוד טוב ואפשר להודות עליו, כי באותו המצב האגו שלך מדוכא.

גם זה נכון.

שאלה: אמרת שבפרצוף כולם שונים אבל קשורים בכל זאת, ואנחנו צריכים להיות קושרים למעלה מהדעת. הרי בפרצוף האור עובר מאחד לשני בצורה הדרגתית, איך אני יכול לספק לחברים כזה אור שעובר מאחד לשני?

זה שאתה נכלל מכולם, מהמצבים השונים שלהם, ומחבר את כולם יחד בך כדי לכוון אותם לבורא, זו העבודה שלך שאתה צריך לעשות. כך כל אחד ואחד בקבוצה.

אני לוקח את כולם ומכוון לבורא. הוא, והוא, והוא, ואז אנחנו, הנקודות האלה שלנו, כל אחד בצורה סובייקטיבית שלו, אישית שלו, מכוונים את כל האחרים לבורא, אנחנו מחברים גם את הנקודות האלו, הכתרים הפרטיים שלנו, יחד לכתר אחד.

תלמיד: מה זה אומר שאנחנו מחברים את הכתרים?

"כתר" נקרא משיכה לבורא. מזה שאני כלול עם כל הקבוצה, קודם כל הקבוצה, ורוצה להמשיך אותם לבורא, זה נקרא "הכתר שלי". כזה כתר יש לכל אחד ואחד מהחברים, אנחנו מכלילים את כל הכתרים האלה, מחברים את כל הכתרים האלה יחד לכתר משותף שלנו ואותו אנחנו מגישים לבורא, ורוצים שהוא יתגלה בו.

שאלה: איך אפשר להימצא במצב של חיסרון כזה ולהישאר אובייקטיבי בהתייחסות?

אנחנו לא יכולים. מה זה אובייקטיבי? איפה יש כאן מצב אובייקטיבי שאתה רוצה להישאר בו?

תלמיד: אם מישהו נמצא במצב של ריקנות, אז הוא צריך לראות את עצמו מחוץ למצב הרגשי, בצורה שיכול לברר את המצב של עצמו.

שליטת המח על הלב. זה נקרא אובייקטיבי? שיהיה כך.

שאלה: מה אתה עושה עם כל העצבים האלה?

איזה עצבים? אם אני נכלל בכולם ואני מוסר את עצמי לקבוצה, אין לי עצבים.

תלמיד: הכעס על זה שאתה לא מסוגל להיות בעלים של המחשבות שלך, אתה מסתובב כל הזמן עם עצבים, עם כעס. כך אני מרגיש, אני לא יכול לעשות עם זה כלום.

על מה אתה כועס?

תלמיד: אני אפילו לא יודע להגיד לך על מה. אני לא חושב שאלה כלים ריקניים אבל זה עצבים, אתה תקוע, אתה לא יכול לזוז לא ימינה ולא שמאלה, לא יכול.

תפסיק לחשוב שאתה רוצה לזוז, אתה לא יכול לזוז, כלום, כל תזוזה שלך יכולה להיות רק לכיוון אחד, להשתחרר מעצמי ולהיות מסור לקבוצה.

תלמיד: אז גם כשאתה נמצא במצב הזה לקבל אותו כמו שהוא?

כן וודאי, אלא מה אתה יכול לעשות?

תלמיד: לא יודע. אני מנסה כל דבר אפשרי.

אז תהיה בעצבים, בסדר, תמשיך. אין לך שום דבר, רק להשתחרר ולהיות מסור לקבוצה. ברוחניות ככה זה. כי אם אתה לא מסור לקבוצה אתה מסור לאגו שלך ואז אתה כולך בעצבים.

שאלה: איך אדם צריך להכין את עצמו לפני השיעור?

אדם צריך להכין את עצמו לפני השיעור כך שהוא כולו כולו נכלל בעשירייה מצד אחד, ומצד שני הוא זוכר עם איזו נקודה הוא הגיע לזה. נקודה כמו שדיברנו היום, נקודה ריקנית. זה לא חייב להיות ריקנית, יכול להיות שלא, אבל אם הוא מגיע כך זה גם טוב ועל זה דיברנו. להתכלל בעשירייה כאחד מהם בשווה ממש, בהתכללות, אבל פחות מכולם בזה שהוא מגיע אליהם זו חובה על כל אחד ואחד אחרת העשירייה לא תהיה עשירייה.

שאלה: איך אני מבין אם כללתי את החבר בכתר?

זה לפי הרגשה. אני לא חושב שאתה יכול להבין את זה אלא רק להרגיש.

שאלה: כשדיברת על ריקנות הרגשתי שזה מצב משותף. לא רק שאני מרגיש את זה אלא זהו מצב משותף כי אתה כבר מדבר על זה. האם יש מידה של מצבים שהכלי הכללי שלנו צריך לעבור ואני כחלקיק קטן נמצא בתמונה הזאת? תוכל יותר לתאר את זה, את המצב המשותף של כל הכלי שלנו.

המצב הכללי שלנו חייב להיות כמו שכותב לנו גם רב"ש ועוד הרבה [מקובלים], אנחנו קוראים על זה. אנחנו חייבים לעבור את כל המצבים האלה, אני לא יודע בדיוק איזה מצבים קדימה יהיו לנו כי אנחנו נמצאים עכשיו בהתפתחות הראשונה שלא קרתה אף פעם, ומה שאנחנו עכשיו עושים זה לאו דווקא נעשה עם המקובלים האחרים כי אנחנו נמצאים גם בדור האחרון. זאת אומרת, אופני ההתקדמות שלנו הם קצת שונים, ולכן אני רואה שחשבתי שזה כך, חשבתי שזה כך, לפי זה שכך שכתוב, לפי זה ששמעתי ולמדתי, ואופני ההתקדמות הם קצת שונים. ולכן נתקדם ונלמד כמו שכל דור ודור.

שאלה: אם אנחנו נמצאים בשדה המשותף הזה האם יש סוגי מצבים שאני משנה את הירידה הפרטית לירידה של החברים ואז אני מפסיק ליפול ורק גדל?

לא, אי אפשר להתקדם בלי ליפול. להתכלל עם החברים זה עוזר, אבל זה לאו דווקא שומר מהנפילות האישיות הפרטיות.

שאלה: הרגשתי שככל שאני יודע יותר, ככל שמתעמקים במושגים, כך נהיה יותר קשה כי האגו הופך להיות יותר ויותר חם.

האגו שלנו כל הזמן גדל וגדל, המצבים נעשים יותר ויותר חדים, רציניים, קריטיים כאלו, נכון. אבל יחד עם זה יש לנו יותר הבנה ויכולת להתקשר ביננו, להבין ולהשיג את האמצעים להתקדמות, זה כנגד זה. זה כמו ילד שגדל, נותנים לו תרגילים יותר גדולים לעשות, יותר קשים, אבל זה בהתאם למה שהוא כבר מסוגל. לכן לא להתלונן על זה שנותנים לך עכשיו יותר ממה שקודם, כי גדלת, אתה מסוגל, והכול זה כלפי החיבור בקבוצה.

היום אנחנו הרבה הרבה יותר מוכנים לחיבור למען המטרה ממה שהיה קודם, כי כולם שמעו, כולם התכללו, כולם כבר מרגישים שאין ברירה, חייבים לעשות את זה כדי לעשות עוד צעד אחד קדימה.

שאלה: כבר שעה יש פה התקפה כזאת מאוד חזקה, כל החברים בערנות, יש המון שאלות. איך לעבוד נכון עם ההתקפה הזאת, במה אנחנו מתרכזים עכשיו מעבר לחיבור הכללי?

אתה צריך קצת לעזוב את הביקורת שלך, את זה בצורה אישית אני אומר לך, ולהתכלל עם כולם. כמה שתבטל את הביקורת ותתכלל עם כולם, זו העבודה שלך, אחרת אתה כל הזמן תראה את הכול מהצד.

קריין: בשיעור בנושא "הגישה ללימוד חכמת הקבלה", נקרא קטעים נבחרים מהמקורות, נמשיך מקטע מספר 26, מתוך רב"ש א' "לשמה ושלא לשמה"

"האדם צריך להשתדל ולא לשכוח את המטרה בעת לימוד התורה, שיהיה תמיד לנגד עיניו, שהוא רוצה לקבל מהלימוד, שהלימוד ישפיע גדלות וחשיבות הבורא."

(הרב"ש, מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

זה הכי חשוב. זאת אומרת, אני יכול ללמוד דברים שמדברים על ספירות, פרצופים, עולמות, על כל מיני דברים שמתרחשים בחברה, שהכול נושאים חשובים, החברה זו הכנה לגילוי הבורא, הלימוד של המערכת העליונה, מערכת העולמות, דרך זה אני מושך מאור המחזיר למוטב, אבל אם אני שוכח בשביל מה הלימוד, מטרת הלימוד, שזה הכול רק כדי לגלות את הבורא, כדי להשפיע לו נחת רוח, הכול מתבטל, הכול כבר לא מתקיים כמו שצריך.

לכן מה רב"ש אומר, "האדם צריך להשתדל ולא לשכוח את המטרה בעת לימוד התורה, שיהיה תמיד לנגד עיניו," מה כנגד עיניו? "שהוא רוצה לקבל מהלימוד," מה הוא רוצה לקבל מהלימוד? "שהלימוד ישפיע גדלות וחשיבות הבורא.".

זאת אומרת הבעיה היא לא לגלות את הפרצופים והעולמות ואפילו יחסים בין החברים, מבנה הקבוצה וכל מיני דברים, אלא את כל זה צריכים כדי לגלות גדלות וחשיבות הבורא, זאת אומרת המטרה חייבת להיות רק לנקודה הזאת, גדלות וחשיבות הבורא. לא הבורא בעצמו, אלא גדלות וחשיבות שלו, זה הבדל. אני לא רוצה להכיר את הבורא, אני רוצה להכיר גדלות וחשיבות שלו.

שאלה: אז המטרה היא רק להכיר את גדלות וחשיבות הבורא, וכשאנחנו עושים את סיכום השיעור אנחנו צריכים לסכם בעשירייה בכמה הרוממות של הבורא עלתה בעקבות השיעור?

כן, אם אתם יכולים למדוד את זה, זה ודאי טוב. נגיד כמו שאתה רוצה להכיר את האדם, אז אתה רוצה להכיר כמה הוא חשוב, במה בדיוק הייחודיות שלו? גדלות וחשיבות, ולא כל מיני דברים אחרים עליו. למה? כי אתה רוצה לכבד אותו, אתה רוצה להתחבר אליו, אתה רוצה לקבל כוח משיכה אליו, ולכן זה מה שחשוב, גדלות וחשיבות הבורא. כדאי לציין את זה ולחשוב על זה ותמיד למדוד האם לזה אני מכוון.

קריין: קטע מס' 27, מתוך בעל הסולם הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות י"ח.

"הבורא ב"ה, שברא אותו, ונתן לו ליצה"ר את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כחו של היצה"ר, ולמחותו כליל. ואם מי שהוא, עסק בתורה, ולא הצליח להעביר היצה"ר ממנו, אין זה, אלא: או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה, ואע"פ, שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד." 

(בעל הסולם, "הקדמה לתע"ס", אות י"ח)

זאת אומרת לא חשבו על תיקון של עצמם אלא חשבו על כל מיני תופעות אחרות, שאני אדע, שאני ארגיש, שאני אהיה ככה או ככה, או הקבוצה או אפילו העולם, המציאות. אלא רק דבר אחד אנחנו צריכים, שהכוח העליון, האור העליון יבוא ויעשה את העבודה עליי. איזו עבודה? אני לא יודע בדיוק, אני לא מכתיב לו, אני לא יודע מה יעשה, אבל אני רוצה שהוא יבוא ויבצע בי את הפעולה שלו.

שאלה: מה ההבדל בין זה שאני רוצה לגלות, להרגיש, לבלוע את הבורא, לבין זה שיש לי חשיבות וגדלות שלו?

חשיבות וגדלות שלו, שאני רוצה לגלות את זה כדי להיות דומה לו. במה? לא חשוב לי במה, העיקר שאני אגלה חשיבות וגדלות ולזה אני אוכל להדביק את עצמי. אני לא שם תנאים שאת זה אני רוצה וזה וזה, אלא גדלות, חשיבות, שאליהן אני מדביק את עצמי בבורא.

ולא שאני רוצה להיות חכם, כך וכך לברר כל מיני תכונות, שזה טוב, זה לא, זה פחות וזה יותר מושך אותי, אלא מה שחשוב בבורא לזה אני רוצה להיות דבוק. ובדרך כלל מה זה? זאת השפעה, כוח השפעה, השפעה חלוטה.

תלמיד: איך אפשר לרצות להיות כמו הבורא לפני שמרגישים אותו, לפני שמבינים איך הוא מתנהג איתך?

אני לא רוצה להבין אני רוצה להיות דבוק, ומהדבקות אני כבר אפתח את כל מה שחסר לי. אני לא רוצה שזה יבוא דרך השכל שלי המוגבל וההפוך, ואפילו לא דרך הרגש שלי המקולקל, אני רוצה לקלוט את הבורא כמו שהוא, שיתיישב עליי, שימלא אותי, שייתן לי כל מה שיש לו, שאני ארגיש שכך זה הוא. ולצורה הזאת, לתמונה הזאת כמו תינוק לאימא אני רוצה להיות דבוק.

תלמיד: איפה זה נקלט? כי שכל ורגש זה כל מה שיש לי.

תשתדל שזה ייקלט בלי השכל והרגש האגואיסטי שלך, שהבורא יעשה את זה מלמעלה.

שאלה: חשיבות באמונת ה' נקבעת על ידי מידת המאמצים האישיים או הקבוצתיים?

אני הכול מודד לפי המאמצים שלי דרך הקבוצה, איך אני משתוקק לבורא.

שאלה: אם אני מוכן לקבל מהבורא כל תיקון שיגיע, כל מצב שיגיע, אז זה מראש שקר, כי אני לא באמת עד כדי כך סומך עליו, ועל העשירייה, שאני אהיה מוכן לכל דבר שיקרה איתי, אני הרי עדיין לא רבי עקיבא?

אתה רוצה להיות כך, אז בתפילה שלך גם זה יהיה כלול, תשתדל ותראה. אנחנו תמיד צריכים להשתוקק למדרגה שהיא יותר למעלה ממה שאנחנו.

שאלה: אם בסוף הלימוד אני מגיע למצב שאין חשיבות ואין גדלות, האם זה סימן בשבילי שלא הייתי בכוונה נכונה?

אני לא יודע, אני לא רוצה לחטט בסיבות, אני רוצה מרגע זה והלאה לתקן את המצב. והתיקון שלו בדרך כלל שאני יותר ויותר דבוק לעשירייה.

שאלה: בזמן שאני משתוקק לקבל מהבורא, אני צריך לכלול גם את כל החברים בבקשה הזאת, או שזה אינדיבידואלי?

רצוי שאני אהיה יחד עם כל החברים במשהו. זה תלוי באיזה מצבים אנשים נמצאים, יש מתחילים ויש יותר מתקדמים.

קריין: קטע מס' 28 מתוך רב"ש א' "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'".

"מועיל להוציא המאור מהתורה, אם הוא מכוון בעת התעסקותו בתורה, שהוא לומד בכדי לקבל את השכר של התורה, הנקרא "מאור". אז מועיל לו לימוד תורה. מה שאין כן כשהוא מסיח דעת מהמטרה של לימוד התורה, אין התורה מועילה לגמור את המלאכה של עשיית כלי דהשפעה, ולא להשתמש עם הכלי קבלה לתועלת עצמו. אחרת התורה שלו הולכת ונעלמת ממנו. כלומר, כח התורה, שהיה צריך להכניע את היצר הרע, הכח הזה מתבטל. וזה שכתוב "וכל תורה, שאין מלאכה", היינו שלא מכוון, שהתורה יעשה את המלאכה, להפוך את הכלי קבלה שיהיו בעמ"נ להשפיע, "סופה בטלה". כלומר, הכח הזה מתבטל."

(הרב"ש, מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

מה הוא אומר לנו, עד כמה שחשוב לנו כל הזמן להיות מכוונים נכון למטרה. אחרת אנחנו עוסקים במשהו אבל ללא תועלת. כי לא משתמשים בכוח הזה שישנו בלימוד, בהתארגנות שלנו, במחשבות, ברצונות שלנו, שאנחנו מכוונים אותם איכשהו ומסתובבים איתם כל הזמן. אם אנחנו לא מכוונים אותם למטרה הנכונה וכמה שיותר יחד, לא מגיעים להצלחה.

שאלה: הטקסט אומר, שאם אנחנו מתרחקים או מתבלבלים אז האור לא משפיע עלינו. איך אנחנו יכולים בכל זאת להתקרב, או כשאנחנו מתרחקים איך אנחנו בכל זאת יכולים לקבל את האור של התורה?

זה כמו שהוא כותב, עוד פעם אני קורא, הרב"ש כותב כאן דבר מאוד מאוד מדויק. "מועיל להוציא המאור מהתורה," איך אנחנו מוציאים מאור מהתורה שעושה לנו את כל התיקונים, מביא אותנו למטרה, ממלא אותנו, הכול, מה הוא עושה, באיזה תנאי? "אם הוא" האדם "מכוון בעת התעסקותו בתורה," שאנחנו לומדים נגיד, עושים כל מיני פעולות כדי להתקדם למטרה אז "הוא לומד בכדי לקבל את השכר של התורה," מה זה שכר התורה? "הנקרא "מאור"." זה מה שאני רוצה שיהיה לי, מכל הלימוד, ההתחברות, מההתעסקות שלנו, "אז מועיל לו לימוד תורה." אם הוא עושה את זה כדי לקבל מאור, "מה שאין כן כשהוא מסיח דעת מהמטרה של לימוד התורה," ממאור התורה שרוצה לקבל, אז "אין התורה מועילה לגמור את המלאכה של עשיית כלי דהשפעה," זאת אומרת אין מאור, אין מי שיעשה לי את התיקון ברצון לקבל שלי שיהיה על מנת להשפיע, "ולא להשתמש עם הכלי קבלה לתועלת עצמו." על מנת לקבל, "אחרת התורה שלו הולכת ונעלמת ממנו." האור הזה מתבזבז, הוא לא פועל עליו. זאת אומרת, הכול תלוי לפי הכוונה שלו, שהוא רוצה לקבל שינוי שיהיה בעל מנת להשפיע, והאור שיבוא ויעשה לו את זה. "כלומר, כח התורה, שהיה צריך להכניע את היצר הרע, הכח הזה מתבטל." כי האדם לא התכוון אליו. "וזה שכתוב "וכל תורה, שאין מלאכה", היינו שלא מכוון, שהתורה יעשה את המלאכה, להפוך את הכלי קבלה שיהיו בעמ"נ להשפיע, "סופה בטלה"." מה זה סופה בטלה? "כלומר, הכח הזה מתבטל." 

אפילו כאילו שעוסק בתורה, אבל הוא לא מתכוון לתקן את עצמו, הוא לא מתכוון לאותו האור שמאיר מהתורה ויהפוך את הרצון לקבל שלו לעל מנת להשפיע. לא שהוא לא רוצה להשתנות סתם ככה בכללות, הוא לא מתכוון להפוך את הרצון לקבל שלו שיהיה בעל מנת להשפיע, זה צריך להיות מכוון בצורה מדויקת.

אחרת אתם יודעים כמה שיש אנשים שלומדים בכל מיני צורות את התורה? המון. אבל הכוונה צריכה להיות מדויקת מאוד, אני רוצה ממה שאני עוסק, בחיבור, בלימוד, בהפצה, בכל דבר ודבר, אני רוצה שהאור העליון יתקן אותי, וייתן לי כוח להשפיע. רק את התיקון הזה אני רוצה, להשפיע, להשפיע.

ולחשוב מה זה נקרא להשפיע, שאני צריך בהתאם לזה לנסות להשפיע, ואז לתת לאור העליון לעשות פעולות על המאמצים שלי. שאני רוצה להתקרב לחברים ואני לא מסוגל, כאן זה המקום שאני דורש שהאור העליון ישפיע. אני רוצה ללמוד כדי להתקרב להשפיע לבורא ולא מסוגל, כאן האור העליון צריך להשפיע, צריך להראות לי את כוחות ההשפעה.

אני צריך לפתוח מקומות להשפעת האור העליון, ואז הוא יעשה את העבודה. זה נקרא "ה' יגמור בעדי", אבל אני צריך להתחיל והוא יגמור.

שאלה: מהו באמת הכוח שיש בתורה, במה הוא תלוי הכוח הזה?

הכוח שיש בתורה זה נקרא המאור המחזיר למוטב, שהוא עושה מאיתנו משהו חדש. מה המשהו החדש? כוונה על מנת להשפיע, תיקון על הרצון לקבל שלי שהוא כולו מכוון אלי, לטובתי, כאילו לטובתי, על מנת לקבל, הוא עושה ממנו הפוך. שבמקום לכוון לעצמי אני אהיה מכוון לזולת, במקום לשרת את עצמי אני אשרת לזולת. להפוך את הווקטור הזה, את הכיוון של הדאגה שלי מלעצמי לזולת, זה בעצם התפקיד של האור העליון שאני רוצה לקבל אותו מהלימוד, מההפצה, מהחיבור שלי, מכל דבר שאני עושה.

כל חכמת הקבלה מיועדת רק לזה. להפוך את כיוון ההתעניינות שלי, איפה אני רוצה שתהיה התועלת, התוצאה מהמאמצים שלי, בי או בזולת? זאת הכוונה, אם אני מתכוון לטובת הזולת מחוצה לי אז אני זקוק למאור המחזיר למוטב, לאור התורה.

שאלה: הרוב המוחלט של השיעור בנוי משאלות ותשובות, מה העצה כדי לכוון בצורה הנכונה ביותר כדי למשוך את המאור?

בזמן השאלות והתשובות אני רוצה להיות בתוכן, בתוך השאלות, ואני מתחבר לחסרונות של הכלי הכללי שלנו. אני נכלל בהם, אני רוצה שכל השאלות שלהם יהיו השאלות שלי, ואז בתוך התשובות אני מרגיש את המילוי, וככה יש לי גם קבלה של החיסרון, אחר כך מילוי לחיסרון. ואז אני מתחיל להיות יותר גדול, יותר עשיר, אני משמין, וכך אני גדל, על ידי השאלות והתשובות שאני סופג מהכלי הכללי.

ולא אכפת לי איזה שאלות ותשובות, כי אני צריך את כולן, כי כל הכלי הזה זה אני. אני האדם הראשון, אז אני מצפה לכל השאלות, לא חשוב איזה, ורוצה להתכלל גם בשאלות וגם בתשובות. דווקא זו דרך ההתקדמות, לימוד התורה הוא תמיד משאלות ותשובות. לכן אני צריך קודם כל לרצות שישאלו כמה שיותר, ולהשתדל להבין ולהרגיש את כל השאלות והתשובות של החברים שלי. שאני נכלל מהן, שאני מתחבר בהן, והן נעשות חלק ממני.

תלמיד: איך מתגברים כשיש ביקורת על השאלות?

אז מה אם יש ביקורת? אני מתגבר על זה כי זה לטובתי. כל שאלה ושאלה היא לטובתי. רק רצוי שזה יהיה לכיוון אחד נכון ולא שפתאום שואלים על משהו שקשה לי עכשיו להתרכז בו.

שאלה: בעזרת המאמצים אנחנו סוף סוף מגיעים להרגשת חשיבות וגדלות הבורא, אבל כדי להגיע לזה צריכים להרגיש את כל המעשים שלנו מלפני כן?

אני עובד לפי איך שאני מסוגל לעבוד כרגע, ומה שהיה קודם נכלל בי, אני לא צריך לחשוב על זה. אני צריך לחשוב לעת עתה.

שאלה: אנחנו לומדים את התורה בשביל למשוך את האור בצורה מיטבית. מה יותר חשוב, לראות את גדלות הילדים או את גדלות הבורא?

לא הבנתי את השאלה. איזה ילדים? איזה בורא? אני לא מבין למה הוא מתכוון.

תלמיד: במשיכת האור יותר חשוב להתרכז בגדלות החברים או בגדלות הבורא?

אני חושב שגם זה וגם זה חשוב, כי זה תלוי בזה.

שאלה: כשדיברת עכשיו, ממש ראיתי את העשירייה כעדשה במיקרוסקופ. האם זה ביטוי של הרצון שלי? האם העשירייה מאפשרת לי להתייחס לבורא בצורה הזאת?

העשירייה בסך הכול חייבת לכוון אותי לבורא. היא חייבת להראות לי, אם אני מתכוון לעשירייה, ומכוון את עצמי לכל העשירייה, היא צריכה להביא לי הכוונה לבורא. היא חייבת לעשות כך. ועד כמה שזה יצליח או לא, זה תלוי בי.

שאלה: איך להתמודד עם הסחות הדעת בזמן השיעור?

אני לא יודע מה להגיד לך. תשתדל, תשתה קפה, תעשה כל מיני תרגילים בראש כדי לכוון את עצמך, תנסה להתרגש יותר, להתרגז על עצמך שאתה לא מרוכז, יש ויש. חוץ מזה ישנם מצבים כאלו שבאים מלמעלה, ואפילו אחרי כל המאמצים, האדם רואה שהוא לא מסוגל לעשות את זה, והוא אומר "טוב, זה הכוח העליון, אני אשתדל גם הלאה".

הוא לא מוריד את האחריות מעצמו, אבל מבין שסך הכול אנחנו פועלים באותה מסגרת כללית שנמצאת. נגיד עכשיו יש רוח מסוימת שמופיעה וכולנו נמצאים בתוך ההארה הכללית הזאת. כמו בזמן הקורונה, או בעוד כל מיני דברים, של השפעה כללית. אז אתה רוצה או לא רוצה, אתה לא יכול להימנע מזה. גם המקובלים הגדולים לא יכולים. אלה הזמנים, יש זמנים כלליים, יש זמנים פרטיים, ובכל זאת משתדלים.

העיקר אם אנחנו משתדלים להיות נכללים בפעולות הפרטיות, הקטנות שלנו, אני, קבוצה, בורא. אני אישית, עם החברים, אז אני פחות מושפע מהדברים הגדולים. לפעמים צריכים להיכנס לזה, ואחר כך ההיפך, למטרת הבריאה, למטרת החיים, לדאגה הכללית. יש ויש. אני לא יכול להגיד לך.

שאלה: אתה אומר שצריך כל הזמן בשיעור להיות ממוקד בלמשוך את המאור. אתה יכול לפעמים להתפזר מאוד במחשבה, לשבת פה שלוש שעות עם הרב, עם העשירייה, עם הרב"ש, ואתה לא יודע איפה אתה נמצא, אם היית בכלל בשיעור הזה.

אני מבין אותך. זה קורה לכל אחד ואחד. ואני שכל הזמן צריך להיות במצב הכן, גם בי זה קורה ועובר עלי, ועוד איך. אני לפעמים עושה כאלו מאמצים ממש מכל הלב והמוח ולא יכול להישאר מרוכז, לא יכול. מישהו שואל, אני לא שומע. הקריין קורא פסוק, אני לא קורא ולא שומע גם כן. אני רוצה לענות, פתאום אני שוכח מה אני צריך לענות. וזה לא שאני זקן סנילי, אלא זאת העבודה מלמעלה, ההפרעות, וצריכים לברך אותן ולהשתדל להיות למעלה מהן. מה לעשות? זאת העבודה שלנו, כך מתקנים אל הכלי.

כשאתה לוקח איזשהו אוטו שבור ומתחיל לתקן אותו, יש לך שם כל מיני קלקולים כאלו וכאלו. משהו תיקנת, פתאום אתה רואה שלא, זה לא מתאים למשהו אחר, אתה צריך שוב לחזור ולתקן את המשהו האחר. מה לעשות? זאת העבודה. וזה עוד בינתיים, אחר כך זו תהיה עבודה בינינו עד השנאה הגדולה. זה צער גידול בנים, כמה נצטרך עוד לדאוג לכלי העולמי, זאת אומרת לאנושות, לא לכלי שלנו, לאנושות. אנחנו עוד לא מכירים עד כמה הכול מקולקל בכל הרמות, אנחנו עוד לא נמצאים בתוך הערמה הגדולה הזאת שהיא כולה עלינו, הדור האחרון.

תלמיד: איך אתה זורם בשיעור בלי שום ביקורת?

אני עושה ביקורת רק על הטכניקה ועל האנשים שלא שואלים לעניין, ששוברים את הזרימה הכללית. חוץ מזה, איזו ביקורת יש? חוץ מזה אם שואלים לעניין אבל למעלה, למטה, זה בסדר, וכל אחד לפי הסגנון שלו, אז מה אני יכול לעשות, זה דווקא הפוך, זה טוב לתיקון הכללי. ואנחנו מאוד מגוונים, תראה מאיפה כולנו, מכל היבשות, מכל הכיוונים.

אני רואה שאין את אוסטרליה מזמן, אסיה לא כל כך מופיעה. אבל דרום אמריקה ואירופה הם בסדר.

שאלה: איך להשתמש בשאלות של החברים בזמן השיעור כדי שהבורא יעזור לי להתכלל בתוך העשירייה?

אתה פשוט צריך להתכלל בתוך השאלות והתשובות, להיות בהן כאילו שהן שלך. מישהו ששואל ואתה בכלל לא מכיר אותו ולא מבין אותו ולא חשוב מי, אתה נכנס לשאלה שלו כאילו היא שלך, "או, את זה רציתי לשאול", ואתה גם מקבל תשובה "את זה רציתי לשמוע". ואז אתה נכלל, והנשמה שלך נעשית מחוברת לנשמה שלו ושלו ושלו, וכך אתה מגיע לנשמת אדם הראשון.

שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים על כוונות וכמה אתה צריך לשים את עצמך בכוונה הנכונה שהמאור יעבוד עליך. זה קצת מבלבל, כי אפשר לחשוב שלא צריך להקפיד על הגשמיות, להיות בזמן בשיעור עם מצלמה פתוחה, להיות ער. מה החשיבות של להקפיד על התנאים האלה?

על ידי מה אני מרחיב את הכלי של הנשמה שלי אם לא על ידי חיבור, על ידי מה? אני צריך דווקא להתחבר עם אחרים, עם השאלות שלהם, עם התשובות שלהם, עם הרצונות שלהם, המחשבות שלהם, הכוונות שלהם, אני צריך להתחבר עם כולם כדי שזה יהיה הכלי שלי, בהתאם לזה אני אגלה את הבורא.

ואני צריך להבין שזה הבורא מביא לי את החברים האלו, ואני נמצא בהם והם בי, ואז אנחנו בונים על ידי זה כלי כללי. איפה אני אקבל את גילוי הבורא אם אני לא אתחבר עם אחרים? רק אני? אז אני אשאר אני, נקודה אחת. נקודה אחת לא יכולה להיות כלי, צריך לפחות עשר נקודות, אחרת לא.

שאלה: כשאנחנו עובדים עם השאלות והתשובות, אם אנחנו עושים את זה עם הדעת ועם המחשבה, אז איך אנחנו פה משלבים את האמונה?

אמונה זה נקרא כוח ההשפעה, זה בא על ידי מאור המחזיר למוטב, שאז אני עובד כבר למעלה מהרצון לקבל שלי בעל מנת להשפיע. אז אתה עובד בכוח אמונה.

שאלה: מאוד קל לי להתכלל שכלית עם השאלות, בהתרשמויות של החברים, אפילו מתוך ניסיון, אבל איך להתכלל עם החברים לבבית וללכת איתם לבורא?

יש הרבה אנשים שיכולים בשכל להבין את השאלות והתשובות אבל ברגש לא. תשתדל דרך השכל לעורר את הרגש, שאני חייב, אני חייב להרגיש מה שהם מרגישים. כי כל אחד מאיתנו הוא קודם מרגיש אחר כך שואל, אז אני מהשאלות שלו רוצה דווקא להרגיש מה שהוא לא מרגיש, הוא בא מרגש לשכל ואני עם השכל שלי רוצה לבקר את הרגש שלו.

תלמיד: אני משתדל לעשות את זה, אבל משום מה זה לא מצליח, אני אפילו מתפלל על זה, אבל זה כאילו איזה קיר.

בטח, להרגיש את השני זה קשה מאוד. אבל לאט לאט על ידי התפילה, שאתה מבקש את הבורא שיעזור לך לפתוח את הלב של החבר, אתה תפתח אותו, מבטיח לך, רק תחשוב על זה.

שאלה: מה הסיבה שבתקופה האחרונה אנחנו קוראים פחות מקורות ויותר מתרכזים בשאלות ותשובות, האם זה בגלל שינוי שחל בנו?

זה בגלל שאנחנו רוצים להיות קשורים זה לזה יותר ולהבין יותר חומר, אנחנו קוראים פסוק אחד ואחר כך דנים בו חצי שעה, מה אפשר לעשות? כי הפסוקים האלה הם כאלו שאנחנו צריכים להבין, להרגיש אותם, והעיקר על ידם להתכלל זה בזה, לשמוע.

כשאני עכשיו שומע שאלות מכולכם, אני כלול מכולם, אני סופג את כולם, אני נכלל מכולם, ועל ידי זה אני מתקדם, ואם אתם רוצים סתם לקרוא משהו רצוף, אז תפתחו את הספר אחר כך ותקראו, ותראו שמזה לא יהיה תועלת, התועלת דווקא מזה שאנחנו נכללים זה מזה, וזה על ידי השאלות של החברים כשאני נכלל מהן וגם מהתשובות, וחבל שאתם שואלים על זה שוב ושוב, זה אומר עד כמה שאתם לא מוכנים עדיין לחיבור, יש לנו בעיה.

שאלה: אנחנו חיים עכשיו בזמן כזה שבו אין שום דבר ודאי, שהעתיד כאילו קפא על שמריו, אנחנו לא יכולים להאמין למדע, לרפואה, לממשלה, זה הזמן הטוב ביותר להסביר מהי אמונה מעל הדעת, לאן אנחנו הולכים, איך מתקדמים. תוכל לסייע?

אני לא חושב שזה זמן טוב להסביר לקהל הרחב מה זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, זה בכלל אסור לנו להסביר להם את זה, אסור, הם לא מסוגלים, גם אנחנו עוד לא מסוגלים, להיות באמונה למעלה מהדעת, אנחנו רק משתדלים להתקרב לזה, ולכן זו גישה לא נכונה.

אנחנו צריכים רק להסביר לכולם, לקהל החיצון, עד כמה שעל ידי החיבור, התאמה לטבע הכללי שהוא כולו אינטגראלי, אם אנחנו נהיה גם כן בצורה אינטגראלית, כמה שאנחנו על ידי זה מגיעים לריפוי, רק את זה אנחנו רוצים להגיד לקהל הרחב, ולכן החיבור בינינו זו התרופה.

שאלה: איך לקבוע את הזמן שבו לאחר המאמצים שלי מתחילה עבודת הבורא?

אני לא מחכה לזה, אני כל הזמן צריך להיות במאמצים שלי, ומתי שהבורא עובד ואיך שהוא עובד אני לא מכתיב לו, אני חייב לדאוג רק לחלק שלי, ואין דבר כזה שאני בזה נעצר והלאה הבורא עושה, אין דבר כזה, לא טוב.

שאלה: דיברת הרבה על איך להתכלל בשאלה של החבר, אבל איך להתכלל בתשובה שלך?

להתכלל בשאלה של החברים זה דבר אחד, ולהתכלל בתשובה שלי זה דבר שני. על ידי מה? על ידי התכללות, על ידי זה שאני רוצה לשייך את עצמי גם לחברים וגם למורה, ממש בלב ונפש, מה שנקרא. זאת אומרת להתכלל, להיות שם כקטן. אז אני אבין גם את השאלה וגם את התשובה. הבעיה היא שכאן האגו שלנו מפריע לנו. האגו הוא ההפרעה.

שאלה: עם איזו תוצאה האדם צריך לצאת מהשיעור? מה האדם צריך לקחת אתו עד לשיעור הבא?

התכללות עם החברה.

שאלה: נניח שאני מתחבר לשיעור, יושב מהתחלה, יושב שעה, שעה וחצי, ואחר כך באיזשהו שלב אני מתעייף, או מאבד ריכוז, נגיד מכבה מסך. האם יש לי אחריות לרצון של החברים שאני אשאר נוכח בכל מקרה, או שזה לגיטימי?

אתה לא חושב שאתה חייב?

תלמיד: אני חושב שאני חייב, אבל לפעמים אני מתעייף, או מאבד ריכוז.

אז מה מזה שאתה מתעייף, או מאבד ריכוז? מה יש מזה? איך אתה יכול לעזוב אותם? אני עייף, אני הולך עכשיו לישון, ככה זה? טוב שאנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק. ומה אומרת לך העשירייה שלך, אם יש לך בכלל עשירייה?

תלמיד: יש עשירייה. הם רוצים שאישאר עד הסוף כל הזמן.

ומה אתה?

תלמיד: אני לפעמים מאבד ריכוז, או מתעייף, או רוצה נגיד לעשות הפסקה.

זה לא חשוב שאתה מתעייף, או מאבד ריכוז. אני שואל מה אתה עושה?

תלמיד: אני לפעמים מכבה מסך ולפעמים לא נשאר עד סוף השיעור.

לאבד ריכוז זה לא תלוי בך, זה מלמעלה. אבל לכבות את המסך זה כבר אתה עושה. מה שהבורא עושה מלמעלה, על זה אין לנו שאלה. עושה. אבל איך אנחנו צריכים על זה להגיב? לכבות מסך וללכת לישון?

תלמיד: אפשר עוד שאלה?

איזה שאלות יש לי איתך? אחרי זה אין מה לשאול. אני לא רוצה לשמוע שום שאלה, לא.

שאלה: מה היחס הנכון לאגו שלי? אני מנסה כל הזמן לבטל אותו ולא מצליח. איך אני מתייחס עם החברים לאגו שלי? איך אני עובד אתו?

אני עובד עם האגו שלי, וכולם כך צריכים לעבוד, שזה מגיע לנו מלמעלה, זה גילוי שמגיע מהבורא, ולכן אנחנו צריכים בצורה שיטתית לעבוד עימו כל פעם יותר ויותר, ולא לחכות שזה ייגמר, אלא ההיפך. כמה שמתקדמים יותר האגו מתגלה יותר ויותר, ובטיפשות, באכזריות, בחוצפה יותר גדולה, וככה אני צריך לעבוד. ואני צריך להתרגל שאסור לי להתעייף, אסור לי להישבר, אסור לי לעזוב, אסור לי לכבות את המסך כמו שאמר ההוא, הצדיק הזה וכן הלאה.

זאת אומרת אני חייב פשוט להמשיך, אפילו שאני מתקדם למטרה על ארבע ממש, בלי כוח, אני חייב. וחברים עוזרים, אני להם והם לי, ומסודרים אנחנו בצורה כזאת שתמיד אנחנו יכולים ללכת קדימה, אם אנחנו רוצים להשלים זה את זה, אם אני רוצה לעזור להם והם רוצים לעזור לי, אפילו שלאף אחד אין כוח, אנחנו נמצא את הכוח מתוך החיבור.

זה לא שיש בכל אחד מאיתנו, בכל אחד מאיתנו לא יכול להיות שום כוח, אתם שומעים? ישנם עשרה אנשים באף אחד אין כוחות, זה שאנחנו רוצים להיות מחוברים אנחנו בינינו פתאום מגלים כוח, זה הבורא שנמצא בינינו, אנחנו לוקחים את הכוח שלו ולא את הכוח של כל אחד ואחד, אז זה שכל אחד ואחד הוא נחלש בעצמו, אני אפילו אצייר לכם את זה (ראו שרטוט מס'1) אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, כל אחד ואחד, כל אחד ואחד אין לו כוח, אין, אפסים כולנו, אם יש מישהו אז אפשר לקחת ממנו אבל לכולנו אין כוחות, זה המצב הכי טוב, אסור לנו לכבות מסכים ואסור לנו לברוח מהקבוצה, למה? כי אז אנחנו במצב הזה מתחילים לגלות את הכוח שבינינו, שזה הבורא, הכוח העליון, ואנחנו ודאי שכלום אין לנו, אלא אז אנחנו מגלים אותו.

לכן דווקא מתוך הייאוש, מתוך חוסר כוחות, חוסר אונים, חוסר הבנה, אנחנו צריכים להחזיק זה את זה, כי בזה אנחנו נמשכים לגלות את הבורא דווקא. ואתה עייף, יגע, וכן הלאה, כתוב על זה כך, זה נקרא עבודת ההליכה במדבר, שמה מוצאים במדבר? כוח השפעה, מגיעים לכוח השפעה דווקא במדבר. איך אתם חושבים שאנחנו עושים את זה? (ראו שרטוט 1) אנחנו עולים ממלכות לבינה. ככה זה.

שרטוט מס' 1

שאלה: אני רוצה לדעת מה השתנה בכוונות במשך ההיסטוריה שלנו, יש לנו הרבה אנשים חדשים, יש לנו הרבה מידע פרקטי, מה שונה, מה השתנה בתקופה הזאת בעבודה של הכוונות שלנו?

אנחנו כל הזמן מתקדמים, ומה שהיה אתמול היום נכנס לשדרוג, אנחנו נמצאים יותר ויותר בהתקדמות לקראת האינטגרליות, פועלים עלינו חוקים חדשים, שכאילו המערכת נעשית יותר נסגרת, יותר מקושרת, יותר צמודה, ובהתאם לזה יש יותר חוקים המתגלים של מערכת אינטגרלית, ואנחנו לא מכירים אותה, בשבילנו זה כאילו דבר חדש, אז זה לא היה.

אתם יכולים להגיד, "אבל לא למדנו כך", נכון לא למדנו כך, והיום כן צריכים ללמוד, וצריכים ללמוד חוקים חדשים, מה לעשות? אנחנו נמצאים בדור האחרון, אתם עוד תראו מה שעכשיו יתגלה, ואנחנו הראשונים שנכנסים למצב הזה, ולא היה בו אף פעם אף בן אדם, מקובלים גדולים לא היו במצבים האלו, הם חלמו להיות בזה ולא יכלו, אנחנו דווקא, למה? תאמינו לי אני לא יודע. כי אין נשמות יותר גרועות משלנו, אבל ככה זה.

לכן כך אנחנו צריכים להתקדם ולא לחשוב שאתמול היה, והיום, מה שהיה אתמול זה מת, אין. כל יום שיהיה בעינייך כחדשים אבל חדשים ממש ונתקדם, לא לפחד.

שאלה: אני מסתכל כבר כמה ימים לא שואל שאלות, שמת לב, הקטע של השאלות האלה אותי באופן אישי לפעמים זה אפילו מעצבן כי זה חוזר על עצמו, הקטע הוא שאני שואל בתקופה שלך כשאתה למדת עם הרב"ש אתה למדת אחרת, האם זו אותה תקופה? אתה יכול קצת לתת לי הסבר מה ההבדלים?

לא אני לא אתן לך שום הסברים, זה לא עניינך.

תלמיד: ההבדל בין השיעור של אז והיום.

גם כן לא, אתה צריך ללמוד וזהו.

תלמיד: וזה לא מעניין מה היה?

לא. זה לא עניינך.

שאלה: אני בדרך כלל מקבל תשובות לשאלות שנשאלות על ידי החברים שלי ומפנים אותן, אם כך איך אני יכול להישאר כשואל, או לשאול שאלות אם אני מקבל תשובות?

אתה אל תשאל, יפה מאוד אם אתה נכלל משאלות ותשובות של החברים, זה טוב מאוד, זה יותר טוב משאתה שואל, אם אתה נכלל מהם וזה מספק אותך, יפה מאוד.

שאלה: ביום הזה שהכול משתנה באופן כל כך תכוף, איך אתה רואה, איך אתה מרגיש כדי לקבל החלטות מהר יותר, אולי לא תמיד כדאי לברר כל כך הרבה, נניח מתוך החיבור לקבל החלטות, אלא אולי יותר לסמוך עליך או על החברים האחראים כדי שנגיע מהר יותר לפעולה?

זה תלוי בכם, אם אתם יכולים לקבל באמונה למעלה מהדעת כל מה שנמצא בצורה מהירה, אז ודאי שכך זה יקרה אבל אם לא אז נתקדם בקצב שאתם מסוגלים.

שאלה: השאלה הזאת מגיעה מחיסרון מאוד עמוק, הרגע דיברנו על זה שמכבים את המסך, אני עושה את זה פעמיים בשיעור הבוקר כי אני פשוט לא יכול להחזיק במתח, אני פשוט חייב לברוח לעשר דקות, ולעשות משהו אחר, לשטוף כלים לא יודע, אני שומע את השיעור, שומע את הכול, אבל אני פשוט לא יכול להחזיק את זה, זה בלתי אפשרי. אז אני מבקש מהבורא עזרה אבל אני לא יכול לשבת. מה עליי לעשות עם זה עכשיו. אני באמת מקווה שאתה מרגיש את זה, כי אני מתפוצץ ממש.

זה מפני שאתה לא מתבטל, אז יש לך כלי קטן שלך שלא יכול להחזיק מה שאתה שומע ומרגיש מבחוץ, אבל אם היית נכלל בהם, היית נכלל בתוך הכלי שלהם ואז לא היה לך קשה. זה מה שחסר, להתכלל.

תלמיד: אז מה אני עושה כדי לעשות את זה, אני מבקש מהבורא, איך אני יכול לבטל את עצמי, אני צריך את עזרתו כדי לעשות את זה?

תתפלל אליו, תבקש מהחברים, תנסה להרגיש שאתה נכלל בהם, ולא מפריע לך שאתה מבין או לא מבין, העיקר שאתה נכלל בתוכם, אתה רוצה להיות איתם, ופתאום תרגיש שאתה דווקא על ידי כלים דהשפעה, לא על ידי כלים דקבלה, כי על ידי כלים דקבלה אתה מתפוצץ, אתה לא יכול זה יותר מדי, גם ברגש, גם בשכל, אבל כשאתה הולך לפתוח את זה בעל מנת להשפיע אז אתה משתחרר כמו תינוק בידיים של אימא, וזהו. תנסה.

שאלה: קורה שלאגו שלנו קשה לקבל שאין כוחות, איך לעזור בזה?

מה שעכשיו דיברתי, רק על ידי זה שאני מוסר את עצמי לקבוצה.

שאלה: מה זה הצבע הירוק בשרטוט (ראו שרטוט מס' ), האם זאת התפילה בינינו?

זה הבורא שממלא את כל המרחקים בינינו.

שאלה: אפשר להגיד שמתקרבים לזה על ידי תפילה? משיגים את זה על ידי התפילה?

ודאי, על ידי חיסרון, איך אפשר להרגיש משהו אם לא על ידי חיסרון. תפילה זה העלאת מ"ן, זה העלאת חיסרון.

קריין: קטע מס' 29 מתוך זוהר לעם, תולדות 125.

"האדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה. השכינה נקראת שם, כי כל מי שעוסק בתורה ואינו משתדל לשמה, טוב לו שלא היה נברא. שאותה התורה שעוסק בה, תהיה כוונתו לרומם את הקב"ה, ולעשות אותו מכובד וחשוב בעולם. משמיענו פירושו של תורה לשמה, שהוא מסילות בלבבם, שיכוון בליבו, שבעסק תורתו ימשיך שפע הדעת לו ולכל העולם, כדי ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם, כמ"ש, כי מלאה הארץ דעה את ה'. ואז יקויָם, והיה ה' למלך על כל הארץ." 

(זוהר לעם, תולדות, "ויקרא את עשיו ויאמר, לא ידעתי יום מותי", 125)

נקווה שאנחנו נגיע לזה במהרה בימינו.

(סוף השיעור)