שיעור ערב 23.03.20 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר פסח, "מקץ" עמ' 278,

"ויגש אליו יהודה" עמ' 271, "ענין מצה" עמ' 295,

"פה-סח" עמ' 294, "כולו מרור" עמ' 270,

"הנה עם יצא ממצרים" עמ' 293,

"ואֵרָא באל שד"י, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם" עמ' 336,

קריין: ספר פסח, עמ' 278, מאמר "מקץ", מופיע גם בכתבי רב"ש כרך ג' עמ' 960.

מקץ

"רבי שמעון אמר עד לא אירע ליוסף ההוא עובדא, לא איקרי צדיק, כיון דנטר ההוא ברית קיימא, איקרי צדיק... ומאי דהוה בבור בקדמיתא אסתלק בהדיה, וכתיב ויריצוהו מן הבור, אסתלק מן דא, ואתעטר בבאר מים חיים.

ומפרש בהסולם, שלא יקשה, כיון שזכה על ידי מעשה זה להקרא צדיק, אם כן למה שמוהו בבור בית האסורים. ומשיב, מה שהיה בתחילה בבור, הרי נתעלה למלכות משום זה. וכתיב ויריצוהו מן הבור, שנסתלק מזו, מן הקליפה, ונתעטר בבאר מים חיים, שהיא השכינה זהר מקץ (קצ"ד ע"ב).

ויש לשאול, למה כדי לעלות היה צריך להיות מקודם בבית האסורים, שנקרא קליפה, כדי לעלות לקדושה. הלא תכף, שנקרא צדיק, על ידי אותו מעשה, היה צריך תכף להכנס לקדושה.

והנה אנו רואים, שיוסף היה שתי פעמים בבור:

א. על ידי אחיו, כמו שכתוב "וישליכו אותו הבורה".

ב. על ידי שר הטבחים, כמו שכתוב "ויריצוהו מן הבור".

ועל דרך המוסר יש לומר, ש"בור", היינו בית הסוהר, שזה מה שהאדם נמצא תחת שליטת היצר הרע, שהוא אסור אצלו ואין להאדם שום יכולת לצאת מרשותו.

הנה יוסף, שעל ידי שקיים מצות כבוד אב, אז על ידי הארת המצוה ראה, שהוא נמצא בבית הסוהר, כי בזמן החושך לא רואים את האמת. אבל אז היה רק על ידי אחיו, שהם ישראלים, היינו שרואה שהוא הולך בדרך ה', רק שהסיבה שמחייבת אותו לעבודה היא על ידי הסביבה, שהוא נמצא בסביבה ישראלית.

נמצא שהוא בבית האסורים של הסביבה, היינו שמוכרח לעסוק בתורה ועבודה מצד הסביבה. ובזמן שהאדם זוכה לאור יותר גדול, אז הוא רואה את האמת, ורואה שאין הוא נמצא בבית הסוהר של ישראל, אלא שהוא נמצא ברשות הקליפה ממש.

וזהו שזכה על ידי המעשה, שזכה להקרא בשם צדיק, אז הוא רואה שפוטיפר נתן אותו לבית הסוהר, וראה שהוא קליפה ממש. אז יש מקום לתפלה, שה' יתיר אותו מבית אסורים.

כי עד כמה שהאדם רואה, שנצרך לה' שיעזור, לא למותרות רק להכרחיות, אז התפילה היא יותר אמיתית. לכן היא מקובלת למעלה, וה' מוציא את האדם מבית האסורים, וזוכה להיות בין מקבלי פני השכינה.

וזה פירוש הזהר, ומאי דהוה בבור בקדמיתא אסתלק בבאר מים חיים. וכמו שכתוב בהסולם, ויריצוהו מן הבור שנסתלק מזו הקליפה, ונתעטר בבאר מים חיים, שהיא השכינה."

רואים אנחנו מכאן שאדם צריך להיות לא פעם אחת בהרגשת בית הסוהר, אלא פעם אחת כשמגלה שהוא נמצא בבית האסורים על ידי הסביבה, שהסביבה היא לוחצת עליו. לא חשוב איזה סביבה דתית, חילונית, לא חשוב איזה, אבל הוא עדיין תלוי בסביבה, הוא נמצא משועבד לסביבה. ואפילו שבורח ממנה ומתחיל להתפתח כביכול לבד ללא שום קשר לסביבה, הוא מגלה לאט לאט שנמצא בכל זאת בעוד בור, בעוד בית סוהר השני, שזו קליפה אחרת, קליפה ממש, קליפה של על מנת לקבל שהוא חייב ממנה להתפתח ולגדול, ממנה לעלות הלאה, וכך הוא בעצם מגיע להיות חופשי.

קריין: נקרא שוב בעמ' 278 מאמר "מקץ" טור א', פסקה אחרונה.

"והנה אנו רואים, שיוסף היה שתי פעמים בבור:

א. על ידי אחיו, כמו שכתוב "וישליכו אותו הבורה"."

זאת אומרת, באותה חברה שבה הוא גדל, שבה הוא היה ונמצא, פתאום הוא הרגיש שהוא נמצא בבור, שהסביבה עצמה מחזיקה אותו ולא נותנת לו להתקדם לרוחניות.

"ב. על ידי שר הטבחים, כמו שכתוב "ויריצוהו מן הבור".

ועל דרך המוסר יש לומר, ש"בור", היינו בית הסוהר, שזה מה שהאדם נמצא תחת שליטת היצר הרע, שהוא אסור אצלו ואין להאדם שום יכולת לצאת מרשותו.

הנה יוסף, שעל ידי שקיים מצות כבוד אב, אז על ידי הארת המצוה ראה, שהוא נמצא בבית הסוהר," "כי בזמן החושך לא רואים את האמת. אבל אז היה רק על ידי אחיו, שהם ישראלים, היינו שרואה שהוא הולך בדרך ה', רק שהסיבה שמחייבת אותו לעבודה היא על ידי הסביבה, שהוא נמצא בסביבה ישראלית." זאת אומרת, יכול להיות שהוא נמצא בין אנשים שהם אנשים טובים, ורוצים לקיים תורה ומצוות קלה כחמורה, ושיהיה הכול בסדר, חברה ישראלית יפה, טובה שממש דואגת שכולם כולם ילכו בדרך כמו שכתוב בשולחן ערוך, אבל הוא מרגיש שזאת סביבה שהיא בכל זאת מחזיקה אותו בבור.

"נמצא שהוא בבית האסורים של הסביבה, היינו שמוכרח לעסוק בתורה ועבודה מצד הסביבה. ובזמן שהאדם זוכה לאור יותר גדול, אז הוא רואה את האמת, ורואה שאין הוא נמצא בבית הסוהר של ישראל, אלא שהוא נמצא ברשות הקליפה ממש." זאת אומרת, אותה סביבה שהיא הייתה טובה ויפה, והוא כל כך העריך אותה והיה ממש דבוק בה, והתפתח בה, עכשיו הוא מתחיל להרגיש שהסביבה הזאת היא ממש לא נותנת לו לקיים את מה שהוא זקוק לפי שורש הנשמה שלו לקיים.

"וזהו שזכה על ידי המעשה, שזכה להקרא בשם צדיק, אז הוא רואה שפוטיפר נתן אותו לבית הסוהר, וראה שהוא קליפה ממש. אז יש מקום לתפלה, שה' יתיר אותו מבית אסורים."

זאת אומרת, לא שהוא נכנס או שמכניסים אותו בבור כמו שזה כתוב בסיפור, אלא הוא מתחיל לגלות שהוא נמצא שם. שגם קודם הוא היה שם גם בבור הראשון, וגם בבור השני, ולא השתנה כלום, רק מתוך זה שהוא גדל, הוא מגלה שהוא נמצא בבור.

"כי עד כמה שהאדם רואה, שנצרך לה' שיעזור, לא למותרות רק להכרחיות, אז התפילה היא יותר אמיתית. לכן היא מקובלת למעלה, וה' מוציא את האדם מבית האסורים, וזוכה להיות בין מקבלי פני השכינה.

וזה פירוש הזהר, ומאי דהוה בבור בקדמיתא אסתלק בבאר מים חיים. וכמו שכתוב בהסולם, ויריצוהו מן הבור שנסתלק מזו הקליפה, ונתעטר בבאר מים חיים, שהיא השכינה."

כך אנחנו מצילים את עצמנו. בהתחלה לא יודעים שנמצאים בבור, נראה לנו שהחיים טובים, קדושים, טובים, כולנו צדיקים. אבל אחר כך לאט לאט מגלים את עצמנו נמצאים בבור אחד באמצע השדה אשר ברכו ה', עוד מחוצה למצרים איפה שמכניסים האחים את יוסף לתוך הבור, ולא יכול לצאת משם. אחר כך במצרים הבור השני, וכך אדם מגלה שהוא נמצא ממש בבור, בבית סוהר, שזו הסביבה שגדל בה, שהתפתח בה מתחילה להיות בשבילו סביבה שחייב לברוח ממנה.

וכך זה קרה גם לנו. אנשים שמגיעים אלינו כך הם היו מתפתחים באיזה מקום, היו מרגישים את עצמם טוב והכל, ואחר כך מתחילים לראות שלא, הסביבה הזאת היא חונקת אותי, אני לא מסוגל לחיות כמוהם, אני לא מסוגל מיום ליום להחזיק במה שהם מחזיקים, להעריך את מה שהם מעריכים, אני כבר חייב משהו יותר, אני חייב חופש, אני חייב אוויר צח. ואז אדם בורח, וכל החברים שלו מהעבר אומרים לו מה זה, תראה עד כמה שזה טוב, לאן אתה הולך, מה אתה עושה? הוא לא יכול להישאר, הוא לא מסוגל להיות במקום הזה שעכשיו בשבילו זה בור.

את מה שיכולתי להגיד אמרתי, בכל היתר אתם צריכים להוסיף פירוש מעצמכם.

קריין: עמ' 271, מאמר רב"ש, "ויגש אליו יהודה". מופיע גם בספר כתבי רב"ש, כרך ג', בעמ' 1781.

ויגש אליו יהודה (א')

"בהסולם דף ד' מפרש שם, "ויגש אליו יהודה, כי יהודא הוא סוד הנוקבא, דהיינו תפלה, ויוסף הוא סוד גאולה". ומשמיענו הכתוב שנגשו זה לזה לזווג, עד "ולא יכול יוסף להתאפק", וגילה להם המוחין הללו.

על הנ"ל נוכל לפרש את הפסוק "ויגש אליו יהודה ויאמר, בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה". הנה כאן הוא מביא סדר איך לגשת לתפילה ולבקש מה' שיושיע לו.

כי בזמן שהאדם רוצה ללכת על דרך האמת, שאמת נקראת לשמה, כמו שאומר הרמב"ם בהלכות תשובה, אז הוא רואה שהוא רחוק מהאמת.

והנה תפילה זו מלכות, הנקרא יהודא, שהיה מלך, היות שישראל בני מלכים הם, בני המלכות. כי המלכות נקראת כנסת ישראל, שהיא הכלל של נשמת ישראל, לכן כל אחד ואחד נקרא בשם "מלכות"." זאת אומרת כמי שמשתוקק לבורא, הוא מרגיש את עצמו שהוא בונה קשר בינו לבין הבורא, זה ממש עשר הספירות, הוא נמצא במלכות, וכך הוא בונה יחס לבורא דרך ט' ראשונות.

"וכשהוא הולך להתפלל לה' שיקרב אותו לעבודתו האמיתית, הנקרא אמת, אז הוא אומר לה', הלא אמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". אם כן מה שאני מבקש ממך שתתן לי את האור תורה, הוא לא מטעם שאני צריך לגדלות המוחין. לכן "ואל יחר אפך בעבדך", מטעם כי כל האור תורה שאני מבקש, הוא לא בבחינת מותרות אלא בבחינת הכרחיות.

"כי כמוך כפרעה". היות שיש שני מלכים בעולם:

א. מלך מלכי המלכים,

ב. מלך זקן וכסיל, המכונה "פרעה הרשע".

היות כי כמוך כפרעה, היינו שאין אני מרגיש שום גדלות בה', ואין לי חשיבות מהקדושה, אלא שהיא אותו טעם וערך כמו פרעה. ואפילו בזמן היותר חשוב, כששניהם עומדים באותו ערך, ואני צריך להכריע לקדושה או חס ושלום לטומאה, וזה נקרא "כי כמוך כפרעה", ששניהם באותו משקל, וזהו כבר זמן הכי חשוב. ויש לפעמים שפרעה יותר חשוב מהקדושה.

אם כן מה שהוא מבקש מה', שיגלה לו את אור תורתו, זהו מטעם הכרחיות, ולא מטעם שהוא רוצה גדלות. לכן אמר, "ואל יחר אפך בעבדך". וזה פירוש "ויגש אליו יהודה", שאין הגשה אלא תפילה, שהיא בחינת מלכות.

ויוסף הוא סוד גאולה, על דרך "ולא יכול יוסף להתאפק", וגילה לו את המוחין. וזה פירוש "ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו". ובזמן שה' מגלה את עצמו, אז "ולא עמד איש", אז האדם בטל מבחינת ישותו, ואז הוא מתחיל ללכת בדרך האמת."

העניין הוא שאנחנו צריכים לבקש שהבורא יאיר לנו עד כמה הדרך אליו היא דרך נכונה, קצרה, שתהייה לנו ברורה כדי שאנחנו נוכל להתקדם. והיא באמת נמצאת כך, בצורה כזאת, רק שאת הסימנים להתקדם באותה דרך אנחנו יכולים להרגיש בתנאי שאנחנו מבקשים, במידה שאנחנו מבקשים. נגיד שאני נוסע בכביש, אני לא רואה בדיוק איפה הכביש, יש לי פנס והוא מחובר לדינמו, לספק חשמל. ספק החשמל הזה עובד במידה שאני מבקש מהבורא. אם אני מפסיק לבקש, ספק המתח מפסיק לייצר מתח, הפנס נכבה ואני לא יודע לאן להתקדם. זאת אומרת, זה נחשב שאנחנו כל הזמן "ניגש אליו יהודה", שכל הזמן אנחנו צריכים לדרוש מהבורא שיאיר לנו את דרכנו ובצורה כזאת אנחנו נוכל להתקדם. וזו חובה, בלי הפסקה.

קריין: ספר "פסח", עמ' 295, "ענין מצה". מופיע גם בכתבי רב"ש, כרך ג', בעמ' 2090.

ענין מצה

"מצה הוא ענין מצה ומריבה, כמו "בהצותם על ה'". הדין הוא שכל זמן שנתעסק בעיסה אינו מתחמץ, אפילו כל היום, דבזמן שהאדם תחת שליטת פרעה מלך מצרים, אין הוא יכול לעשות שום דבר לשם שמים.

ואז האדם עושה מצה ומריבה עם הגוף, הגוף הוא ברוגז על ה', מדוע שה' לא נתן לו כל צרכיו, היינו שיהיה לו מותר לקבל לעצמו. והאדם אינו יכול רק לעשות מעשים לשם שמים, אף על פי שלבו אינו מסכים, היינו שהכוונה שלו היא לא בסדר.

והיות שעל הכוונה אין האדם בעל הבית, רק פרעה הוא בעל הבית, מכל מקום אם הוא עוסק במריבה עם הגוף, אין זה עדיין נקרא חמץ, היינו סטרא אחרא, משום שמתעסק עמו. אבל בו בעת שמפסיק את התעסקותו עם העיסה, תכף נתחמץ.

וזה פירוש "שלא הספיק להחמיץ עד שנגלה עליהם... וגאלם". היינו מטעם התעסקו עמה כל זמן עד שגאלם. ואז לא היה צריכים כבר להתעסק. ולכן נקרא "לחם", משום שעדיין הוא עני, היינו שאין לו עוד בחינת הכוונה, רק המעשה. וזה נקרא "שלא מדעתו". ו"אין עני אלא בדעת". וזה שעונין עליו דברים, היינו שהגוף מרנן אחר המעשה, שהוא רוצה לעשות לשמה."

עוד פעם.

ענין מצה

"מצה הוא ענין מצה ומריבה, כמו "בהצותם על ה'". הדין הוא שכל זמן שנתעסק בעיסה אינו מתחמץ, אפילו כל היום," יש דבר כזה, אני רוצה לספר. כשאנחנו אופים מצה אנחנו לוקחים קמח, מערבבים אותו עם מים, כלום חוץ מזה, רק קמח ומים. מערבבים את הבצק ומתחילים ללחוץ עליו. כל עוד אנחנו עובדים עם הבצק, אנחנו כל הזמן לוחצים ולוחצים עליו, עושים ממנו משהו אבל זה עדיין בצק והוא בידיים שלנו, אסור להפסיק לעבוד, ואז הוא לא מחמיץ, הוא עדיין נשאר כבצק שקשור רק מקמח ומים. ברגע שאנחנו מפסיקים לעבוד עימו, הוא כבר מתחיל להחמיץ.

זה מה שהרב"ש אומר, "ולפרש זה על דרך המוסר", היינו על דרך הקבלה. לקבלה הוא קורא מוסר, כדי לא לכתוב כל פעם את המילה "קבלה".

"דבזמן שהאדם תחת שליטת פרעה מלך מצרים, אין הוא יכול לעשות שום דבר לשם שמים.

ואז האדם עושה מצה ומריבה עם הגוף, הגוף הוא ברוגז על ה', מדוע שה' לא נתן לו כל צרכיו, היינו שיהיה לו מותר לקבל לעצמו. והאדם אינו יכול רק לעשות מעשים לשם שמים, אף על פי שלבו אינו מסכים, היינו שהכוונה שלו היא לא בסדר.

והיות שעל הכוונה אין האדם בעל הבית, רק פרעה הוא בעל הבית, מכל מקום אם הוא עוסק במריבה עם הגוף, אין זה עדיין נקרא חמץ, היינו סטרא אחרא, משום שמתעסק עמו. אבל בו בעת שמפסיק את התעסקותו עם העיסה, תכף נתחמץ.

וזה פירוש "שלא הספיק להחמיץ עד שנגלה עליהם... וגאלם". היינו מטעם התעסקו עמה כל זמן עד שגאלם. ואז לא היה צריכים כבר להתעסק. ולכן נקרא "לחם", משום שעדיין הוא עני, היינו שאין לו עוד בחינת הכוונה, רק המעשה. וזה נקרא "שלא מדעתו". ו"אין עני אלא בדעת". וזה שעונין עליו דברים, היינו שהגוף מרנן אחר המעשה, שהוא רוצה לעשות לשמה."

שאלה: הוא אומר "דבזמן שהאדם תחת שליטת פרעה מלך מצרים, אין הוא יכול לעשות שום דבר לשם שמים". מה זאת אומרת שהאדם תחת שליטת פרעה?

בכוונה על מנת לקבל.

תלמיד: כשאנחנו לומדים קבלה, אנחנו גם לא לשם שמיים.

אנחנו אפילו לא תחת שליטת פרעה.

שאלה: אז מה זה נקרא להיות תחת שליטת פרעה?

שליטת פרעה היא כשאתה מרגיש שאתה רוצה לברוח ממנו ולא מסוגל, כי הוא מחזיק אותך. אתה לא רוצה לברוח, אתה לא נמצא אפילו במצרים. "מצרים" זו כוונה שכבר אני מתחיל להרגיש שאני נמצא בשליטה זרה, אולי טובה, אולי רעה, אבל בשליטה זרה, שבע שנות שובע, שבע שנות רעב. אבל אנחנו לא מרגישים את זה.

שאלה: אני צריך להגיע לשליטת פרעה?

אתה צריך לגלות את הפרעה ששולט עליך, הרצון לקבל שלך הערמומי שלא נותן לך יכולת להיות בעל מנת להשפיע, להרגיש את הבורא, את העולם העליון.

שאלה: אז באיזה מצב אנחנו נמצאים בעצם, תחת שליטת פרעה או עדיין בכלל לא?

אתה עדיין לא נמצא בשליטת פרעה, אתה עדיין בכלל לא מרגיש שיש עליך שליטה.

שאלה: וכל מה שקורה עכשיו בעולם, עם כל נושא הווירוס, איזו שליטה זאת?

שליטת הווירוס.

שאלה: מה זה שליטת הווירוס?

כן, אני אומר לך ברצינות. נסה לחשוב על מה שאני אומר.

שאלה: איך אני מגיע לשליטת פרעה, איך אני מגיע לזה בכלל?

ברגע שאתה רוצה לצאת מהאגו שלך ואתה מגלה שמכל הצדדים הוא סובב אותך ולא נותן לך לצאת, אז תתחיל לגלות שאתה נמצא בשליטה שלו. זה נקרא "שליטת פרעה".

שאלה: ואז אני לא יכול לעשות שום דבר לשם שמיים בעצם?

כשאתה רוצה לעשות משהו על מנת להשפיע לבורא ולא מסוגל, זה נקרא שאתה לא מסוגל לעשות לשם שמיים, ואז השליטה הזאת ששולטת עליך נקראת "שליטת פרעה".

תלמיד: ואז בעצם אני לא יכול לעשות שום דבר לשם שמיים?

כשאתה רוצה לעשות משהו על מנת להשפיע לבורא ולא מסוגל זה נקרא שאתה לא מסוגל לעשות לשם שמיים, ואז השליטה הזאת ששולטת עליך נקראת "שליטת פרעה".

שאלה: הסברת שבפעולת הכנת המצות, אנחנו כל הזמן לשים את הקמח עם המים ולא מפסיקים.

כן. אסור לך לעצור בעבודה עם הרצון לקבל שלך בלי להתאמץ להפוך אותו לעל מנת להשפיע, אחרת אתה נופל לחמץ, לעל מנת לקבל. אבל כל עוד אתה עובד עם הרצון לקבל ומאוד משתדל ומשתדל לצאת ממנו, זה נקרא שאתה עדיין לא נמצא בחמץ.

תלמיד: ומה השלב שבו אני יכול להפסיק לעבוד עם הקמח והמים, לא בגשמיות, בפנימיות? מתי אני בעצם יכול להפסיק לעבוד וללוש את הרצון לקבל כל הזמן?

כשאתה מכניס אותו לתנור והוא הופך למצה.

תלמיד: זאת אומרת בגמר תיקון.

את זה עוד נבדוק.

שאלה: איך לזהות שפרעה שולט עליי אם משייכים הכול לבורא, הבורא פועל ועושה הכול, אז איך עושים את ההפרדה בעבודה שזה פרעה וזה בורא?

ההבדל הוא פשוט. מה שולט עליך? או הרצון שלך ואז זה נקרא "פרעה", או הרצון העליון ואז זה נקרא בורא. מי הוא המלך שלך?

קריין: נמשיך למאמר הבא בעמוד 294 בספר "פסח". מאמר "פה-סח". מופיע גם בספר "כתבי רב"ש" ג' בעמוד 2088.

פה-סח

"רבי זירא אמר מהכא, "שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב", אימתי שמחה לאיש בשעה שמענה בפיו. ופרש רש"י, אימתי אדם שמח בתלמודו, בזמן שיש לו מענה, כששואלין ממנו דבר הלכה (עירובין נ"ד ע"א).

ויש לפרש על דרך המוסר, בזמן שאיבריו שואלין דבר הלכה, שענין הלכה הוא בחינת "כלה", שהוא סוד מלכות שמים, ובזמן שהפה בקדושה סתום, אזי האדם מצטער. מה שאין כן בזמן שיש לו מענה בפיו, נקרא זה פה-סח. ואזי יש לו שמחה של מצוה." כשיש לאדם מענה על מה שקורה לו ולקראת מה הוא הולך, זה נקרא "פה-סח" ואז הוא נעשה כבר חופשי מזה שלא ידע איך להתנהג ואיך ללכת קדימה.

"ויש לפרש על דרך המוסר," "מוסר", זו קבלה, "בזמן שאיבריו שואלין דבר הלכה," שואלים איך ללכת? מה לעשות? הרצון לקבל של האדם שואל מה נעשה? "שענין הלכה הוא בחינת "כלה"," זאת אומרת, צריך לקנות את מלכות שמיים שהיא "סוד מלכות שמים, ובזמן שהפה בקדושה סתום," עדיין אין לו שם מסך, עביות ואור חוזר, שאותם הוא כבר יכול להפעיל, אז "האדם מצטער." שאין לו כלים עדיין ביד. "מה שאין כן בזמן שיש לו מענה בפיו," זאת אומרת צמצום, מסך ואור חוזר שאיתם הוא מתחיל לעבוד, זה נקרא "פה-סח". ואז "יש לו שמחה של מצוה." הוא יכול לעשות פעולות בעל מנת להשפיע ולשמח בזה את הבורא ומזה שמח בעצמו.

קריין: מאמר "כולו מרור". עמ' 270 מופיע גם ב"כתבי רב"ש". כרך ג'. עמוד 1644.

כולו מרור

"היינו שבזמן הגאולה מרגישים, שהגלות היתה כולה מרור. מה שאין כן לפני הגאולה, עוד לא יכולים לדעת שהגלות היא כל כך מרור. וזהו "כיתרון האור מן החושך", שבזמן שרואים את האור, אז יכולים לראות את החושך. שזה סוד "אם אין דעת, (שהדעת עדיין בגלות), הבדלה מנין"."

זאת אומרת, בהרגשת המרור שמגיעה, אדם מתחיל להבדיל כבר בין על מנת לקבל לבין על מנת להשפיע בצורה נכונה ויכול כבר לעשות חשבון.

קריין: שוב, "כולו מרור". עמוד 270.

כולו מרור

"היינו שבזמן הגאולה מרגישים, שהגלות היתה כולה מרור. מה שאין כן לפני הגאולה, עוד לא יכולים לדעת שהגלות היא כל כך מרור. וזהו "כיתרון האור מן החושך", שבזמן שרואים את האור, אז יכולים לראות את החושך. שזה סוד "אם אין דעת, (שהדעת עדיין בגלות), הבדלה מנין"."

זאת אומרת, אין מה לדרוש בעצם כל כך. גם הבורא לא דורש מאיתנו לפני שאנחנו מעלים את עצמנו קצת למעלה ממצרים, מהיצר הרע, כי אז אנחנו עדיין לא מבדילים בין טוב ורע, לכן כתוב "והייתם כא-לוהים יודעי טוב ורע"¹. בינתיים לא. לכן "כולו מרור" זה דבר גדול מאוד, כשמרגישים שנמצאים בעל מנת לקבל מרגישים מרור, רע זאת אומרת, מר. וברגע שיוצאים ממנו מרגישים מתוק וחופש.

קריין: עמוד 293 "הנה עם יצא ממצרים". מופיע גם בספר כתבי רב"ש ג' עמוד 2087.

הנה עם יצא ממצרים

""הנה עם יצא ממצרים, הנה כסה עין הארץ".

יש לומר, שהסטרא אחרא אומרת, הנה עם ישראל, כשיצא ממצרים, היינו כשיצאו משליטת המצרים, הנה כס את עין," כיסה, זה לכסות " היינו ראיית הטוב שיש בארציות, היינו ברצון לקבל." זאת אומרת, עם ישראל שיוצא מהמצרים, מכסה את הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע במסך.

"לכן הסטרא אחרא מפחדת, שעל ידי זה, שה' עוזר לעם ישראל, הם יכולים לבטל את כל ישותנו, כמו שאמרו ז"ל "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". אם כן בטח שהם יכולים לבטל את כל הקליפות."

אם הם יוצאים ממצרים יכולים להמשיך כבר הלאה ולעבור את כל התיקונים.

שאלה: אמרת שיוצאים ממצרים צריך לכסות, מה זאת אומרת לכסות ומה אתה מכסה.

את הארץ.

שאלה: אתה יכול להסביר לי מה זאת אומרת לכסות את הארץ?

" הנה עם ישראל, כשיצא ממצרים " כן, "הנה כס את עין" הארץ, שהוא מכסה את הרצון בכוונה על מנת להשפיע.

שאלה: אני לא מבין את זה. כשאני יוצא ממצרים, על מה אני צריך לכסות. מה זה נקרא לכסות?

למה אתה רוצה לצאת ממצרים?

תלמיד: כי נשבר לי מהחיים האלה.

אז תמות.

תלמיד: ראיתי שאני לא מגיע לכלום.

אז תמות.

תלמיד: אז אני מת. אז אני לא רוצה למות, אני רוצה ללמוד קבלה.

תשמע מה שכתוב, עם שיוצא ממצרים הוא יוצא מכוונה על מנת לקבל. הרצון נשאר אותו רצון, אלא הוא מתנתק מהכוונה על מנת לקבל, מתעלה ממנה ורוצה להחליף אותה בעל מנת להשפיע.

זה מה שנקרא שיוצא מעבדת לחירות, לכן זה הוא יוצא, אז מה הוא אומר "יש לומר, שהסטרא אחרא אומרת, הנה עם ישראל, כשיצא ממצרים, היינו כשיצאו משליטת המצרים," מה זה משליטת מצרים? מכוונות על מנת לקבל. "הנה כסה את עין, היינו ראיית הטוב שיש בארציות, היינו ברצון לקבל." הפסיק לראות דבר טוב ברצון לקבל, זה נקרא שכיסה את הארץ.

"לכן הסטרא אחרא מפחדת, שעל ידי זה, שה' עוזר לעם ישראל, הם יכולים לבטל את כל ישותנו," של הרצון לקבל "כמו שאמרו ז"ל "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". אם כן בטח שהם יכולים לבטל את כל הקליפות."

פשוט מאוד, ודאי שכן. אחרי שיוצאים ממצרים, יכולים לבטל את כול הקליפות, את כל הכוונות על מנת לקבל.

תלמיד: זו כל המהות של יציאת מצרים?

יציאת מצרים זה נקרא שאני נעשה ביכולת, אבל עוד לא, יש עוד [דרך], כי יציאת מצרים היא בהדרגה, זה תהליך, עד שמקבלים תורה ומתחילים מדבר, ואז מתקנים את כל מצרים במדבר ועביות דשורש א' ב' ג' וכן הלאה. אבל מחליפים את הכוונה בעל מנת לקבל שהיא כל הזמן מתעוררת וכנגדה, מבטלים אותה והופכים אותה לכוונה על מנת להשפיע.

לכן עד כמה שמתרחקים ממצרים, כביכול הולכים במדבר, מתקרבים לארץ ישראל, אז יש להם בעיות יותר ויותר גדולות. כי אז הרצון לקבל מתגלה יותר ויותר כגדול, עם כוונות יותר ויותר ערמומיות ואז הם צריכים להתגבר על זה בכוח יותר ויותר גדול, ככה זה. אז הכול עוד לפניך.

קריין: כן. אז עמ' 336 ספר פסח פרשת "וארא", מופיע גם בספר זוהר לעם בכרך ד' בעמ' 91.

ואֵרָא באל שד"י, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם

"7. בטחו בה' עדי עד. בכל ימיו של האדם, הוא צריך להתחזק בהקב"ה. ומי ששם בו ביטחונו וכוחו כראוי, לא יוכלו להרע לו כל בני העולם. שכל מי ששם כוחו בשם הקדוש, מתקיים בעולם."

אנחנו עכשיו קוראים בספר הזוהר, זה ספר הכי קדוש כי הוא נכתב מהשגת גמר התיקון, זאת אומרת מהנקודה הרוחנית הכי גבוהה, שאנחנו נשיג בסוף הדרך, נקווה במהרה בימינו. אבל הם בעלי הזוהר כבר השיגו את זה, וכשהשיגו אז כתבו את כל הספר מגובה ההשגה הזאת. לכן כדאי לנו להתחבר כמוהם בעשירייה אחת, כי הם כתבו עשרה חברים שהתחברו יחד והשיגו את הגובה של גמר התיקון, ואנחנו נשתדל להתחבר בינינו גם עד הסוף כמה שרק אפשר כדי להיות באותו מצב כמו שהם כתבו את הספר הזה. בואו נחשוב שאנחנו יחד בלב אחד.

"8. משום שהעולם מתקיים בשמו הקדוש, כמ"ש, כי ביה הוי"ה צור עולמים. כלומר, צייר עולמים, כי בשתי אותיות נבראו העולמים, עוה"ז ועוה"ב. עוה"ז נברא בדין, ועומד, מתקיים, על דין. כמ"ש, בראשית ברא אלקים, שהשם הזה רומז על דין. כדי שיתנהגו בני אדם ע"פ דין, ולא ייצאו מחוץ לדרך.

9. וידבר אלקים אל משה. השם אלקים רומז על גזרת הדין שעומד עליו. כמ"ש, ויָשָב משה אל ה', ויאמר, אדנ"י, באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, שם המלכות.

רְאה כוחו של משה, שמיד בראשית נבואתו לא נח רוחו במקום הזה, במלכות, ואמר, אדנ"י, למה הרֵעוֹתָה לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הֵרַע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך. מיהו שיוכל לומר כזה, אלא משה, שידע, שמדרגה אחרת עליונה מהמלכות, נועדה לו, כי היה מרכבה לז"א, בעלה של המטרוניתא.

10. בתחילה כשניתן לו הבית, מלכות, שבהיותו מרכבה לז"א, בעלה של המלכות, נמצא שזכה במדרגת המלכות שתהיה לביתו, כמו שהיא בית ז"א. ע"כ פקד עליה, כאדם הפוקד על ביתו, ואומר כל מה שרוצה בלי פחד. אף משה כך, אמר לביתו, למלכות, ולא פחד."

שאלה: באיטליה אנחנו עושים עכשיו הרבה מאוד דברים בהפצה, אבל לפעמים יש הרגשה שהאנרגיות עולות גבוה ואז פתאום אין כוח, אני לא יכול לזוז, גורר את עצמי לשיעור, אפילו לא יכול לקרוא. איך אפשר להתגבר על המצבים האלה?

אנחנו עם רב"ש היינו ימים ולילות יחד, כשנסענו לאיזה מקום, אבל עשינו תרגילים, הלכנו לטיול סביב הבניין שלמדנו, היה לנו בית בטבריה, בית פרטי קטן ונטוש, הלכנו לטייל, עשינו קצת תרגילי ספורט, נכנסנו לחמי טבריה, בריכה כזאת עם מים חמים, גם נכנסנו לים כנרת לשחות. זאת אומרת, אנחנו לא ישבנו סתם ליד השולחן בבית כמוכם בלי לצאת מהבית כנראה, אלא צריכים לעשות כל מיני פעולות פיזיות עם הגוף, לעורר את הדם שיזרום בכל האיברים.

תנסה להפעיל איזו מוזיקה שלנו, איזה שיר של החברים שלנו, ותתחיל לקפוץ באמצע החדר, אז תרגיש שאתה מתעורר מזה ואחר כך תחזור שוב ללמוד, לקרוא, לשמוע. אני ממליץ את זה לכל אחד ואחד. מה יש לכם? כך אתם יכולים להגיע לניוון שרירים ומוח והכול. אסור לאדם להיות בלי תנועה, גם חיצונית וגם פנימית.

שאלה: במהלך התהליך הרוחני, איך אנחנו יכולים להשוות את החג הזה, את היציאה ממצרים בפסח, עם המצב שאנחנו חיים עכשיו, חווים עכשיו, בשנת 2020?

אנחנו עכשיו בדיוק מקיימים את פסח, שאנחנו רוצים לצאת מהאגו שלנו מעל מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע. מהסגירות שלי בפנים, מתוך הרצון לקבל שלי, אני רוצה לצאת לרצון להשפיע, ובזה אני יוצא מעבדות בתוך הרצון לקבל לחירות. זו בדיוק ההתאמה המדויקת עם מה שקורה איתנו היום בעולם הזה, ועל מה שחג הפסח מספר, זו התאמה מלאה. ווירוס הקורונה הזה גם מציג לנו את העניין הזה, הוא גם בא בזמן.

שאלה: ההפצה מפתחת גם איזה אגו בפנים, אני התחלתי להרגיש, כשאני עובד עם הקהל החיצון ומנסה להעביר משהו, יוצא שאני נופל לתוך האגו שלי עוד יותר, יותר ממה שחשבתי שיקרה, או אפילו יותר ממה שיקרה בינינו בקבוצה.

זה קורה בהתחלה, כי אתה מתגאה בזה שאתה יכול ללמד אחרים, שאתה יותר מאחרים, יותר מכולם, זו ההתחלה. אל תדאג, עוד מעט תגלה כמה שאתה לא יודע כלום ולא מבין כלום והאנשים שאתה מספר להם משהו על חכמת הקבלה, פתאום מתגלים שיודעים בזה יותר ממך. הכול יבוא, אבל תמשיך, תמשיך ככה בלי להפסיק, אפילו שהאגו מתגלה. אני אגיד לך יותר מזה, מעוררים בך את האגו שתהיה יותר אגואיסטי, כי אחרת איך תתקדם? אתה צריך לרצות להתקדם, לדעת ולהבין כדי להשפיע לאחרים, את כול זה אתה עושה בכוח האגו שלך, מצוין.

צריכות להיות ארבע מאות שנה, זה ארבע מאות מדרגות מיוחדות כאלה בתוך מצרים, כדי להתקדם ליציאה ממצרים. אתה צריך להשקיע המון כוחות בתוך הרצון לקבל ואז תוכל להתחיל להתעלות מעליו, שיהיה לך על מה להתעלות. לכן אל תדאג שאתה נעשה יותר גרוע, זה עוד לא הסוף, אתה עוד תראה עד כמה אתה גרוע.

שאלה: אנחנו בפסח, בחג הפסח צריך לצאת ממצרים, איך נעיר את הכלי העולמי ונעורר את הכוח הזה שנקרא "משה"?

אנחנו לא צריכים לדבר במילים כאלה כמו פסח, משה, מצרים, אנחנו צריכים לדבר על האגו שלנו שקובר אותנו. אנחנו רואים שאנחנו נמצאים כל הזמן במאבקים בינינו, מי יותר חזק, מי יותר עשיר, מי יותר גבוה וכן הלאה. אז אנחנו צריכים להתמודד עם האגו שלנו ולהגיע למצב שאנחנו מרסנים אותו, שאנחנו עובדים עליו כמו על הסוס עם רסן. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

הרצון לקבל יגדל יותר ויותר ולכן אנחנו צריכים את כוח הרסן, כוח השליטה עליו יותר ויותר. זה נקרא "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". "כל הגדול מחברו", כשאנחנו נתעלה בעל מנת להשפיע, זה מפני שיש לנו רצון לקבל יותר גדול ואנחנו מתגברים עליו. כך אנחנו נתקדם.

שאלה: אנחנו שומעים מילים בספר הזוהר וגם שומעים אותן בספר תע"ס, כמובן שאנחנו לא מבינים אף אחד מהם, אבל האם עלינו לנסות לחבר בין הדברים?

לא לחבר, יש דברים שרק יבלבלו אותך, אלו שפות שונות ואלו הבחנות שונות. אנחנו צריכים להבין את זה לחוד ואת זה לחוד. אחר כך בתוכנו, כשאנחנו נשיג את הדברים האלה, נתחיל בנו בתוכנו לקשור. לא את הזוהר עם תע"ס, אלא ללמוד את זה וללמוד את זה ובתוכי לקשור אותם יחד.

שאלה: לפי הטקסט, ברגע שרואים את האור אפשר לראות את החושך. מה ההבדל בין לא לראות את האור לבין להיות בחושך? הנושא הזה לא ברור.

אנחנו צריכים להשתדל להתעלות מהחושך, שאנחנו קובעים שהחושך זה על מנת לקבל. יכול להיות שזה טוב מאוד ונעים מאוד, אבל אנחנו רוצים להתעלות ממנו, כי אנחנו רוצים לקבוע שזה חושך. ולעלות לאור, שאור זה על מנת להשפיע, אמנם בינתיים זה לא כל כך מתוק, אלא אפילו מר. אז אנחנו צריכים לעבוד על זה, לבקש עוד ועוד מהבורא שייתן לנו הרגשה טובה, לא שאנחנו צריכים את ההרגשה, אלא אני צריך אותה כדי להשתדל לעלות אליה, כחומר דלק לעבודה. וכך אנחנו מעלים את עצמנו מחושך לאור.

(סוף השיעור)

---

1. "כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע". (בראשית ג', ה').↩