שיעור ערב 10.09.19 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בעל הסולם, תע"ס, כרך א', חלק ב', פרק ט', דף ע"ו, עגולים ויושר

קריין: אנחנו קוראים ב"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', אנחנו בדף ע"ו עמ' 76, הסתכלות פנימית אות ק"א.

אות ק"א

אין או"י בכלי מלכות אלא או"ח בלבד.

"אמנם ענין אור המלכות האמור, הן האור שבה, והן האור שנכלל ממנה בט"ס ראשונות, אינו אלא או"ח. כי כבר ידעת, שמצמצום ואילך נתהוה מסך בספירת המלכות, ואין אור א"ס מתקבל שם, אלא שנעשה שם, מפאת פגישת אור א"ס במסך ההוא, ענין של זווג, ואז יוצא ועולה אור חדש מהמסך שבמלכות, המכונה בשם אור חוזר, ומאיר עד לספירת הכתר למעלה, ונמצא מלביש ממטה למעלה, על כל עשר הספירות כולן, ורק באופן זה היא נמצאת נכללת בכל ספירה מט"ס ראשונות (כמ"ש לעיל הסת"פ ח"ב אות י"ט ד"ה והנה)."

זאת אומרת, ט' ספירות הם מלאים באור, ומלכות מלאה באור חוזר.

אות ק"ב

המלכות נבחנת לכתר של ע"ס דאו"ח.

"ומתוך שספירת המלכות, היא המקור לאור החדש האמור, וכל מקור נבחן בשם כתר, לפיכך נבחנת המלכות, לספירת כתר של האור החדש ההוא. והספירה שלפניה, דהיינו יסוד, נבחנת לחכמה של האור החדש, ושלפני פניה דהיינו הוד, נבחנת לבינה, עד שהכתר העליון, נבחן עתה בבחינת מלכות, דהיינו בבחינת מה שמקבל מהאור החדש האמור."

עשר ספירות דאור ישר, ועשר ספירות דאור חוזר.

ע"ס דאו"י הן ממעלה למטה.

קריין: קב/ב.

"והנה נתבאר, שיש לנו להבחין בכל מדרגה של עשר ספירות, שיש שם, ב' מהלכים של עשר ספירות, דהיינו מהלך י' ספירות הנמשכות מא"ס ב"ה, ממעלה למטה, מכתר עד מלכות, והן שנקראות עשר ספירות של אור ישר, להיותן יורדות ביושר ממעלה למטה, על סדר המדרגה, כלומר, מן הכלי הזך לעב ממנו, ומשם אל היותר עב, עד למלכות העבה מכולם."

זאת אומרת, יש לנו מכתר, ( ראו שרטוט מס' 1), כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. יש לנו עשר ספירות דאור ישר שהם מתלבשות בעשר ספירות דאור חוזר, אז מלכות הופכת להיות לכתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. זה באור חוזר, וזה באור ישר.

שרטוט מס' 1

אות ק"ג

ע"ס דאו"ח הן ממטה למעלה.

"ועוד יש לנו שם, מהלך ב' של עשר ספירות, הנמשכות מספירת המלכות, ממטה למעלה, דהיינו מספירת המלכות עד ספירת הכתר, אשר המלכות נעשית המקור לאור החדש הזה, והן הנקראות י' הספירות דאור חוזר. ונקראות כן, להיותן מושפעות ובאות להיפך מסדר המדרגה, כלומר שאינו נמשך והולך מהכלי הזך אל העב, שהמקבל האחרון הוא היותר עב, אלא בהיפך, שנמשך והולך מהכלי העב ביותר, אל זה שאינו עב כל כך, עד שהמקבל האחרון הוא הזך ביותר, וע"כ נקרא, שמאיר ממטה למעלה."

תלמיד: מספר דקות לפני השיעור מצאתי את עצמי לפתע קורא לחברים את הזום של דברי רב מהיום ב-11:30. "מאוד התפעלתי, ורגשות עזים ועמוקים מילאו וכבשו את ליבי, ואז הבנתי שישנה הזדמנות אדירה. "

מה שאני אמרתי שם משהו? מה אמרתי?

תלמיד: אם אתה רוצה, אני אקרא את מה שאמרת?

לא, תגיד במילים שלך.

תלמיד: המילים שלי זה, שאם אני נכנס אל תוך הרצון שלך, אז ישנה הזדמנות אדירה להעלות את החברה הקדושה, לקדושה שבקודש הקודשים.

איחלת לנו הצלחה, ועל כן אני מודה לך.

תודה לך גם כן. יפה.

אות ק"ד

כל הספירות דאו"ח הבאות בט"ס דאו"י,

עוברות דרך המלכות.

"והנה ענין התכללות הספירות, שביארנו למעלה בסדר עשר הספירות דאור ישר, אשר מכח שאין העדר ברוחני, וכל הארה העוברת במקום נשארת בכל שלימותה שם, אפילו אחר שנעתקה למקום שני, שמשום זה, נבחן ביציאת עשר ספירות דאור ישר, אשר כל עשר הספירות ישנן בכתר, ותשע בחכמה, ושמונה בבינה, וכו' (כנ"ל אות צ"ט בד"ה ומהמתבאר עש"ה), הרי מאותו הטעם נבחן כדבר הזה, גם בעשר הספירות דאור חוזר, שבהיות שכאן נעשית ספירת המלכות, לבחינת המקור אל האור החוזר הזה, הרי נבחן לנו בשביל זה, שכל בחינה של אור חוזר, המגיעה לספירות העליונות ממנה, מוכרחה לעבור מקומה של המלכות, שהרי המלכות, היא המוציאה את בחינת האור ההוא, מכח המסך שלה, המזדווג עם אור א"ס הפוגש במסך ההוא."

שאלה: בכניסת האורות אתה מלמד אותנו שנכנסים האורות נפש, רוח וכולי, וכל אור הוא יורד, ואז נכנס בהדרגה. אחר כך נפש יורד לחכמה, רוח נכנס לכתר.

כל אור נכנס על ידי זווג דהכאה. כל הזמן זיווגי דהכאה, עד שהוא מגיע ממטה, ועד שחוזר למעלה.

שאלה: רציתי לשאול על אור חוזר. זו פעם ראשונה שאני רואה שגם האור חוזר עובר כאילו בצורה כזאת שכל האור הוא חייב לעבור דרך המלכות, שזה אומר?

כל האור חייב לעבור דרך המלכות, ודאי, אחרת לא מורגש בכלל שהוא בא. כל האור שבא הוא בא למלכות, ואז מורגש שהוא עבר דרך כל הבחינות הקודמות.

שאלה: כדי שהדברים יורגשו בפרצוף, זה חייב לעבור דרך המלכות?

זה חייב להגיע למלכות, ואז יודעים שהאור היה בפרצוף.

שאלה: שאלה כללית על אור חוזר. אולי בגלל שאני חדש אז אני לא מבין את זה, איך יכול להיות שכלי מעלה אור? מאיפה יש לו אור שהוא מחזיר? מאיפה זה מגיע?

"אור חוזר" זה לא אור, הוא כך נקרא. זה תגובת הנברא על השפעת הבורא. שנברא לפי התגובה הזאת רוצה להשפיע לבורא, אז זה נקרא "אור חוזר". זה יכול להיות מכלי הכי קטן. שהתינוק מחייך לאמא, איזה תענוג היא מקבלת מחיוך שלו? זה אור חוזר. זאת אומרת, אור חוזר הוא מגיע מנברא לבורא, על ידי זה שהנברא רוצה להיות בהתקשרות לבורא. אז יש אור חוזר בכל חמש דרגות העביות.

ודאי שזה לא כמו בגשמיות שזה מתוך הרצון לקבל בצורה ישירה, אלא מתוך הרצון להשפיע על ידי צמצום, מסך, אור חוזר, זיווג דהכאה, ומחזיר לבורא את היחס שלו. כמו אורח ובעל הבית.

ישנם כאלה זמנים שפתאום אני מבין הכול, אני מרגיש הכול, הכול בסדר, הכול עובר לידי ליד האוזן, ליד הלב אמנם לא נכנס, אבל זה בסדר גמור. גם צריכים להמתין עד שזה יעבור, כמו רבי עקיבא שהיה מכניע את הראש עד שהגל יעבור מעליו.

שאלה: מה קובע את זכות הכלי ממטה למעלה, האם לפי עוצמת המסך?

זכות הכלי נקבע על ידי המסך. רק על ידי המסך. כלי זה עביות, ואם הוא יוכל לעשות צמצום, זיווג דהכאה ואור חוזר, אז לפי גודל ההכאה ואור חוזר, נקבע זכות הכלי. זאת אומרת, עד כמה שהוא עובד למעלה מהעביות שלו. ואז הופכת העביות להיות לזכות.

תלמיד: אנחנו תמיד אומרים שט' ראשונות זה דוגמה שהעליון נותן למלכות. ופה יש מין ט' אחרונות. מה הקשר?

איזה ט' אחרונות?

תלמיד: הט' שמלכות מעלה כלפי מעלה, שעכשיו אנחנו אומרים אותה.

אור חוזר.

תלמיד: כן. מה הקשר בין הט' האחרונות?

למה אחרונות, אין דבר כזה. איזה ראשונות? תגיד, ט' ספירות דאור ישר, וט' ספירות דאור חוזר נגיד.

שאלה: אנחנו אומרים תמיד שט' הראשונות הם דוגמה שמלכות מקבלת איך להידמות לעליון. מה הם ט' הספירות של האור חוזר, כלפי המלכות?

מלכות עושה צמצום, והכאה, וזיווג באור שמגיע אליה, כמה שמסוגלת. בכל האור שמגיע אליה היא מכה, זאת אומרת עומדת בצמצום, וחוץ מזה היא נכנסת עימו בזיווג. זאת אומרת עד כמה שהיא יכולה בדחייה שלה לעשות את הפעולה על מנת להשפיע למאציל, ואז הפעולה הזאת מולידה אור חוזר, יחס של המלכות למאציל. ובאור חוזר הזה היא מלבישה כמה שהיא מסוגלת מט' הספירות דאור ישר, וכמה שהיא יכולה להלביש אותה, היא מקבלת בתוך הרצון שלה, מזיווג דהכאה ומטה "בתוך של הפרצוף", ומזה נבנה "גוף של הפרצוף".

אות ק"ה

כשאו"ח דיסוד עובר דרך המלכות, משאיר

שורשו במלכות וכו' עד"ז.

"ולפיכך כשספירת היסוד מקבלת את האור החוזר שלה מהמלכות, הנה בהכרח שהאור הזה קיבלה המלכות מקודם זה, ע"י הזווג עם אור א"ס, ועבר דרך המלכות, ובא לספירת היסוד, ונמצא, שאור היסוד נמצא גם במלכות וגם ביסוד. ועד"ז בבחינת אור חוזר שמקבל ההוד, שבהכרח קנה מקומו דרך העברה, גם במלכות, וגם ביסוד, ויש עתה במלכות שלשה אורות, וביסוד שני אורות, ובהוד אור אחד. ועד"ז, בחינת אור חוזר האחרון שקיבל הכתר, שאז כבר נמצא במלכות, עשרה אורות דעשר הספירות דאור חוזר, וביסוד, תשעה אורות, ובהוד, שמונה אורות וכו' על דרך שנתבאר בעשר ספירות דאור ישר."

יש לנו חמישה אורות מלמעלה למטה, שכך הם עוברים. (ראו שרטוט מס' 2) ואם האורות האלה באים ממטה למעלה, אז הם באים מהמלכות, חמישה אורות ממטה למעלה. יש אור חוזר, ויש אור ישר. למטה זה מלכות ולמעלה זה כתר. אבל למטה זה כתר דאור חוזר. כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות דאור חוזר. ולמעלה זה כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות דאור ישר. אותם החוקים רק הפוך.

שרטוט מס' 2

מכתר דאור ישר מגיע אור, נכנס מכתר לחכמה, לבינה, לזעיר אנפין ולמלכות. מכתר דאור חוזר, היינו ממלכות. אבל מלכות הופכת להיות כתר לאור חוזר. משם מגיע אור, אז הוא עובר ממלכות לזעיר אנפין, לבינה, לחוכמה ולכתר. אז כל האורות שעוברים ממטה למעלה, הם עוברים דרך מלכות. אז כשהם עוברים דרך מלכות, כמה הם? חמישה. כל האורות עוברים דרך מלכות.

אין כאן שום דבר מיוחד, פשוט הכול עובד במספרים בלבד.

אות ק"ו

ע"י ההתכללות האו"ח מדרך העברה,

נקבעו ע"ס בכל ספירה וספירה. בכתר

יש ט"ס דאו"י, וא' דאו"ח.

"ולפיכך יצא לנו, שיש עשר ספירות בכל ספירה וספירה מע"ס האמורות, דהיינו בצירוף עם האור החוזר, כלומר, שאור המלכות המקובל בכל ספירה וספירה, הוא המשלים לעשר ספירות, כי בכתר, יש תשע ספירות דאור ישר: כח"ב חג"ת נה"י, וספירה אחת דאו"ח, שהיא מלכות, להיותה המקבלת האחרונה מע"ס דאור חוזר, כנ"ל, ועל כן אין לו אלא אור אחד מאור חוזר."

(ראו שרטוט מס' 3) יש ריבוע, ובריבוע הזה יש משולש, ובמשולש הזה יש ספירות דאור ישר, וכנגד זה יש ספירות דאור חוזר. ותמיד עשר.

שרטוט מס' 3

אות ק"ז

בחכמה ח' דאו"י, וב' דאו"ח.

בבינה ז' דאו"י, וג' דאו"ח.

"והחכמה, יש לה שמונה ספירות דאור ישר שהן: חו"ב חג"ת נה"י, וב' ספירות מאו"ח שהן: א' חלק עצמה שקיבלה מאור חוזר של המלכות, שהוא יסוד דאו"ח, והשניה היא חלק הכתר שעבר דרך בה, ושוב לא זז משם שהיא מלכות דאור חוזר, כנ"ל. והבינה, יש לה שבעה אורות דאור ישר, שהם: בינה חג"ת נה"י, וג' ספירות מאור חוזר שהן: הוד יסוד מלכות. הוד משל עצמה. יסוד מחלקה של החכמה שעבר דרכה. מלכות מחלק הכתר שעבר דרכה, דהיינו מבינה ולמעלה כנ"ל."

וכן הלאה. אבל הוא לא מתעצל, הוא ממשיך.

אות ק"ח

בחסד ו' דאו"י, וד' דאו"ח. בגבורה ה'

דאו"י וה' דאו"ח. בת"ת ד' דאו"י ו' דאו"ח.

"והחסד, יש לו שש ספירות דאור ישר שהן: חג"ת נה"י. וד' ספירות דאור חוזר, שהן מחסד ולמעלה דהיינו חלקה עצמה שהיא נצח, וחלקי הבינה והחכמה והכתר שהם הוד יסוד ומלכות, שעברו דרכה ונקבעו שם כנ"ל. ועד"ז הגבורה, יש לה חמש ספירות דאור ישר, שהן: גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. וחמש ספירות דאו"ח, שהן מגבורה ולמעלה, דהיינו ד' חלקי כחב"ח שהם: נצח, הוד, יסוד, ומלכות, שעברו דרכה, וחלקה עצמה, שהוא תפארת דאו"ח. והתפארת יש לו ארבע ספירות דאור ישר שהן: מתפארת ולמטה. ושש ספירות דאור חוזר, שהן מתפארת ולמעלה. דהיינו ה' חלקי כח"ב חו"ג, שהם תנהי"מ, שעברו דרכו, וחלקו עצמו שהוא גבורה דאו"ח."

קריין: דף פ"א, עמ' 81, פרק י'.

פרק י'

מבאר: ענין זווג דהכאה, הכולל ב' כחות, כח המושך, וכח הדוחה, הפועלים בבת אחת. זה בעביות, וזה בקשיות שבמסך.

הסבר רחב בפירוש המלים זווג דהכאה

אות קכ"ח

"וענין זווג דהכאה הנ"ל צריך ביאור רחב, שלכאורה יש כאן משמעות של חיוב ושלילה ביחד, שהרי זווג, והכאה, משמעותו דחיה והפרדה ושנאה גדולה, ואיך תאמר זווג של הכאה, שהמשמעות היא, אהבה של שנאה, או דביקות של הפרדה, או המשכה של דחיה, המתמיה לכאורה מאד."

ששני דברים מתנגשים, מנוגדים זה לזה, זיווג והכאה. איך יכול להיות שהם פועלים דווקא יחד?

אות קכ"ט

"אמנם כן הוא באמת, שהם ב' הפכים בשליטה אחת, אלא, שהשליטה הזאת מורכבת בשני נושאים מיוחדים, דהיינו ב' כחות: כח המושך, וכח הדוחה, שכח המושך שורה בעביות הכלי. וכח הדוחה שורה במסך שבכלי, שהורכבו זה בזה, ושניהם שולטים בבת אחת, בזמן אחד, בב' מקומות.

כן. אז איך הם שולטים כוח הדוחה וכוח המושך, אם הם פועלים בכלי אחד?

אות ק"ל

"וכדי לברר היטב כראוי שתתקבל על הדעת, מבלי לעורר שום תמיהות ובלבולים, אאריך קצת. ואמשיל לך משל, ממציאות הגשמי המדומה ובולט לעינינו. למשל, כשאתה רואה אבן או איש, נופל ממקום גבוה על הארץ, הרי לעיניך, שהאיש נמשך מלמעלה למטה בחוזק ובמהירות גדולה, ועכ"ז, כשמגיע ונוגע באדמה, הרי האדמה מכה בו, ודוחה אותו במקצת למעלה.

אות קל"א

ויש כאן ב' סברות, סברה אחת היא שיש לכדור הארץ הכח המושך הגדול, אל כל דבר המונח באויר השמים, אם אין לו דבר מוצק שיגין עליו. ולפיכך, כשהאדם נעתק למשל מגג הבית אל האויר, תיכף שולט עליו כח המושך של כדור הארץ. ובזה מתבאר להם, דבר הנפילה במהירות גדולה עד הארץ. אמנם יש כאן הרהור, שלפי"ז, היה האדמה צריכה לחבק אותו באהבה רבה, מבלי שיוכל לזוז ממנה אף משהו לרגע. ואנו רואים ההיפך, כי ברגע הראשון שנוגע בה, תיכף היא מדחה אותו במהירות, וחוזר מעט לאחוריו למעלה.

אות קל"ב

ולעומת זה יש סברה אחרת, שיש איזה מין כח דוחה מלמעלה מאויר של ארצנו, אשר כח הדוחה פועל על כל דבר הנמצא באויר, שדוחה אותו לארץ שלנו. וגם לארץ שלנו יש כח הדוחה לבד, ולא כלום מכח המושך, ולפיכך כשנעתק האדם מגג הבית, ובא באויר השמים, תיכף פועל עליו כח הדוחה מלמעלה, ומורידהו להארץ. וע"כ כשנוגע בארץ, הרי היא שוב דוחה אותו לאחוריו למעלה.

אות קל"ג

אמנם אם נקיש הענף לשורשו אשר בעולמות העליונים, שע"פ רוב הענינים קרובים זה לזה, אנו מוצאים שב' הסברות האלו אינן נכונות, ואפשר לומר גם כאן, שכל כדור וכדור יש לו כח המשכה וכח הדוחה המורכבים זב"ז, דהיינו, שיש שם כח עביות, שהוא כח המשכה, להמשיך בתוכו כל מה שמחוצה לו. וכנגדו יש לו כח קשיות, שהוא דוחה ממנו כל גוף חיצוני מלהכנס לתוכו, ולפיכך, כל המשכה, הוא ודאי מכח הנקודה המרכזית שבפנימיותה, כי שם שורה כח המשכה שבה, כי נקודה המרכזית היא עבה יותר מכל הכדור, ולפיכך מושכת אליה, כל הנמצא בתוך החלל ההקפי המונח תחת כח פעולתה ושליטתה.

אות קל"ד

ועכ"ז אינה מושכת הדבר עד לבלוע אותו, כמו שהיה מחויב להיות, מבחינת כח המשכה שלה בלבד, אלא באותו רגע שהדבר הנמשך, נוגע בקליפתה החיצוני, תיכף מתעורר כח הדוחה השורה בקליפתה, שהיא הקשיות, ומדחה אותה בחזרה למעלה.

אות קל"ה

ונמצא שהדבר שמשכה אליה, בא לידי קבלה ולא באופן המשכתה, אלא באופן אחר, כי נפסק באמצע הדרך, מחמת כח הקשיות והדוחה המעכבו על דרכו, כמבואר. הרי, שזווג והכאה פועלים כאן יחד. אשר הזווג הוא המושך, והקשיות הוא הדוחה, שמתוך כך מקבלת אותו עליה ואינה בולעת אותו חיים לבטנה. באופן, שאפשר לומר אשר עיקר כלי קבלה, הוא כח הדוחה שבה, שמקבל אותו ומחזיק אותו כראוי להיות, שלולא כח הדוחה, היה נבלע בתוכה חיים שאולה.

אות קל"ו

גם תראה, שהמושך והדוחה שקולים המה יחד כב' טפות מים, במדת גבורתם: כי אם היה כח המושך מרובה מעט מכח הדוחה, הרי לא היתה שום אפשרות להתנועע עליה, כי היה המתנועע נדבק בה, כמו ברזל באבן השואבת. ואם היה כח הדוחה במרובה משהו, היו כל היקום מרקדים עליה ולא יכלו לנגוע בה, הרי ששקולים המה.

אות קל"ז

ועד"ז תבין היטב, ענין זווג דהכאה, הנוהג בהעליונים, אשר אע"פ, שהזווג וההכאה הם ב' הפכים, מ"מ משתתפים: בשליטה אחת, בבת אחת, בזמן אחד, אלא בב' מקומות שהן העביות והקשיות, כנ"ל. וזכור זה לכל ההמשך בחכמה זאת."

לא פשוט. יש פה דברים עדינים מאוד. אנחנו עוד נברר אותם. אבל מה הוא רוצה להגיד? שהם שקולים כוח המושך וכוח הדוחה. בכל מקום הם נמצאים כשקולים יחד.

שאלה: אם יש לנו כוחות שקולים, אז מתי זה אפשרי שהאור נכנס פנימה? תמיד זה שקול. כי אם יש משהו לא שקול, אם אין איזון, אז או שזה יהיה כלפי מעלה או שזה יהיה כלפי מטה.

הוא רוצה להגיד כך. יש לך כוח משיכה, ויש לך כוח הדחיה. באיזה בלנס (balance) איזון להיות בין משיכה לבין דחייה אתה בוחר, אם מדובר כלפינו. מה שאין כן, בכל הטבע הם הדברים השקולים. רק באדם יש בחירה. עוד נדבר על זה, זה לא לעכשיו. צריכים להבין איך שהספר כתוב. הוא לא כתוב כמו ספר לימוד בבית ספר.

קריין: דף קא, אנחנו בחלק ג', עמ' 101.

אור ישר ואור חוזר, כולל חמשה עשר פרקים

אנחנו למדנו עכשיו על אור ישר ואור חוזר בפרצוף. עשר ספירות דאור ישר, עשר ספירות דאור חוזר. עכשיו הוא ממשיך.

אות א'

יש עצמות וכלים. תחילה נתפשט אור א"ס בסוד כלים.

ואח"כ נתלבשו בהם האורות, שהם העצמות.

"* א בכל העולמות יש בחינת ב עצמות ג וכלים. ד ותחילת הכל, ה נתפשט ו הא"ס בסוד יוד ספירות דאצילות בסוד כלים, כי הלא ענין ז התפשטות, מורה, ח התעבות האור יותר ממה שהיה, ונמצא, כי יוד ספירות אלו, הם יוד כלים, ונעשו מצד התפשטות הא"ס עצמו, ט רק שנתעבה האור, ונעשו כלים על ידי התפשטות. ואחר התפשטות הזה, אשר על ידו נעשים י' כלים. אז י נתלבש עצמות אין סוף בתוכם. וז"ס עצמות וכלים."

* ע"ח שער מ"ז פרק א.

קריין: אות א' מבארת "בכל העולמות". אות א' קטנה.

פירוש אור פנימי לאות א'

"א) ה' עולמות הם, ונקראים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ועולם הוא מלשון העלם, כי אור א"ס ב"ה מתעלם בהם בכל פעם יותר כמו שמבאר הרב לפנינו."

קריין: אות ב' מבארת "עצמות..".

אות ב' וג' אין כאן, אז ד'.

קריין: אות ד' מבארת "תחילת כול". כלומר תחילת הכל שבכל עולם ועולם."

קריין: אות ו' מבארת "האין סוף בסוד י' ספירות."

"ו) פירושו בלתי מושג, ונקרא אין סוף, לרמז, שספירת המלכות המסיימת ומפסקת את כל המדרגות, (עי' בלה"ת ח"א אות מ') אינה עושה כאן סיום והפסק כלל על האור העליון, אלא אדרבה, בה מתחלת השפעת האור."

קריין: אות ז' מבארת "התפשטות."

"ז) התפשטות מורה התעבות האור, יותר ממה שהיה בהמאציל, דאם לא כן במה יצא האור ההוא מכלל מאציל, להקרא בשם, התפשטות האור ממנו ולחוץ. וענין התעבות הזו, היא דבר שינוי הצורה, שקונה האור מפאת ביאתו לכלל נאצל, כמ"ש לעיל (בהסת"פ ח"ב אות ה' ד"ה והנה עש"ה).

זאת אומרת שהאור עובר התהוות בדרך, נגיד מכתר הוא עבר לחכמה, לבינה וכן הלאה, בזה הוא מתהווה. האור בעצמו לא, הוא תמיד אור אין סוף אין בו שום שינוי באור עצמו, אלא בכלי שבו הוא מתלבש ישנם השינויים, ואז נראה לנו שהשינויים האלה הם באור.

קריין: אות ט' מבארת "רק שנתעבה האור".

"ט) מלמדנו בזה, אשר הכלים הם תולדות של האור עצמו, כי האור בדרך התפשטותו לקבלת הנאצל, יורד בד' בחינות, חו"ב זו"נ, עד שגורם בנאצל הרצון לקבל אשר הרצון הזה שהוא בחי"ד, הוא עיקר כלי של נאצל, והוא עביות, שהשיג האור בדרך התפשטותו. אמנם ג' הבחינות הראשונות, הנה רק גורמים, שתתגלה בחינה ד'. וענין החיוב והסדר של ד' בחינות הללו, נתבאר בחלקים הקודמים, ואין להאריך בהם עתה (עי' או"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה וטעם)."

קריין: אות י' מבארת "מתלבש עצמות אין סוף בתוכם.".

"י) התלבשות, פירושו כמו התעלמות, כי המלבוש מעלים את הלובש, אלא, שהוא מפאת הרצון שלו להתגלות, ומשום שבלי התיקון של העלמה הזאת, אי אפשר לו להתגלות, ע"כ מתעלם בו ומתגלה על ידו. ותיקון כזה, נק' תמיד בשם מלבוש או לבוש. הרי שלבוש משמש לב' דברים להעלם ולגילוי. ובעניננו ג"כ, משום שאי אפשר, שיהיה השגה לתחתונים באור מבלי כלי, לכן האור מתלבש ומתעלם בכלי, כדי שהתחתון יוכל להשיג אותו, על ידי הכלי ההוא שמתלבש בו, והבן זה היטב."

קריין: אות ב', דברי האר"י.

אות ב'

תקון המסך לעכב את אור העליון מלהתפשט בכלי מלכות.

והוא מפסיק בין עולם האצילות לשאר העולמות.

"כ והנה כאשר הגיע התפשטות הנ"ל עד המלכות דאצילות, ראה המאציל העליון, ל שאין כח בתחתונים לקבל האור ההוא אם יתפשט יותר, ואז מ כאשר נגמר הכלי העשירית דאצילות, נ נעשית שם מסך ופרגוד אחד, ס המפסיק בין האצילות לשאר העולמות שלמטה הימנו."

זאת אומרת, מד' בחינות דאור ישר, דרך מלכות דאין סוף, דרך פרצופים של אדם קדמון שזה גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, דרך עולם האצילות שנעשה מטבור עד הפרסא, התפשט האור והגיע עד הפרסא, ואז התגלה שלמטה מפרסא כלים לא יכולים לקבל את האור הזה, ואז הוא כביכול נעצר בפרסא.

פירוש אור פנימי לאות ב'

"כ) כלומר, אחר שכבר התפשט האור בג' בחינות ראשונות, שנק': חכמה, בינה, ז"א, ולאחר שגמר התפשטותו בז"א, הגיע להתפשט לבחי"ד שנק' מלכות. ומטרם שנתפשט האור בג' בחי' הקודמות אי אפשר שיתפשט במלכות להיותם גורמים זו לזו בדרך סבה ומסובב.

ל) כי כח הצמצום רוכב על בחי"ד, ומשום זה אין כח בבחי"ד, שהיא התחתונה מכולם, לקבל אור. (עי' לה"ת ח"א אות פ"א, ועי' ח"א פ"ב אות ב')."

"מ) דהיינו בחי"ד שנקראת מלכות. ומשמיענו בזה להבחין, שכלי מלכות ומסך שבו, הם ב' ענינים מיוחדים: כי כלי מלכות הוא האור שנתעבה לבחי"ד כנ"ל, שעליה רוכב כח צמצום כנ"ל. ומסך ופרגוד שעליה, נתקן בה לאחר כך. (עי' לוח התשובות ח"ב אות מ"ג)."

תלמיד: מה זה עצמות?

עצמות זה "אור" כך הוא נקרא. עצם, עצמות זה אור.

"נ) מסך ופרגוד הם דבר אחד, כלומר, שנעשה שם כח מעכב כעין מחיצה המגנת ממעל למלכות, שאור העליון לא יפרוץ לתוכה. (עי' לה"ת ח"ב אות מ"ג).

ס) כלומר, שמסך זה, מלבד הגנתו על מלכות כנ"ל, יש לו עוד ענין, שהוא מפסיק בין עולם אצילות לשאר עולמות."

זאת אומרת, פרסא שם זה דבר מאוד מורכב, יש בה כאלו כביכול הרבה שכבות והיא לא נותנת ומגינה על כל מה שעומד תחתיה. ואור העליון לא יכול לעבור דרכה.

אות ג'

בכח הכאת אור א"ס במסך, חוזר האור למעלה בסוד או"ח המלביש את אור העליון.

עד המקום שמגיע קו האור הא"ס, נקרא עולם האצילות.

"ע ואז הכה אור אין סוף יתברך, המתפשט עד שם, במסך ההוא, ואז, פ בכח ההכאה של הירידה, ופגע שם, חזר לעלות צ בסוד אור חוזר למעלה למקומו, ק ואז נגמר עולם האצילות בבחינת הכלים, ר ואז חזר הא"ס להתלבש בהן בסוד העצמות, כנ"ל, לכן ש עד המקום שמגיע אור א"ס, על דרך הנ"ל, נקרא עולם האצילות: ת כי האור עצמו הוא, רק שהוא אחר התעבותו כנ"ל." זאת אומרת, האור דרך כל הבחינות של אצילות לפרסא, המסך שבפרסא מכה בו ושולח אותו חזרה, ואז הוא בא ומתלבש בעולם האצילות, ונגמר אז בבחינת אורות וכלים.

פירוש אור פנימי לאות ג'

"ע) פגישת אור א"ס במסך מדומה לב' דברים קשים, שאחד רוצה לפרוץ לגבול השני, אשר השני מזדקף לנגדו בכל תוקף ומונע אותו מלהשיג משהו מגבולו," זה כמו אורח ובעל הבית. "הנה פגישה כזו מכונה הכאה. ולאפוקי, מפגישת נוזלים, שאינם מונעים זל"ז מלהשיג גבול, ומתערבים יחד, וע"כ אין הכאה מובנת בהם. וכן ב' דברים רכים, אין הכאתם נרגש כל כך, משום שמניחים זה לזה, לכנוס מעט בגבולו, ולדחקו על קליפתו החיצונה במשהו. משא"כ דברים קשים, שאחד אינה מרשה לחבירו לזוז אותו אף במשהו מגבולו, הרי פגישתם מובנה לבחינת הכאה.

והנה להיות, שכל עיקר הצמצום היה מצד הנאצל, ולא כלל מצד המאציל, לפיכך אין אור א"ס מקפיד כלל, באותו הצמצום שיש במלכות, אלא שהוא נמשך ויורד להתפשט גם בתוך מלכות. ומובן ג"כ שיורד לשם בכח, והוא, מחמת שבא"ס מטרם הצמצום, היה ממלא שם גם בחי"ד (כמ"ש לעיל ח"א פ"א באו"פ אות כ' ובאות נ' ד"ה והנה עש"ה) וע"כ אין לו ענין לשנות דרכו, ויורד תמיד למלאות גם את כלי המלכות באורו ית', אמנם המסך והפרגוד הנעשה במלכות, מעכב עליו ומפסיק האור, ואינו נותן לו להתפשט בתוכו אף משהו, ולפיכך מובן "אשר אז הכה אור א"ס ית', המתפשט עד שם, בהמסך ההוא" (עי' לה"ת ח"ב אות מ"ג)."

ניתן לראות איפה הוא מסביר את עניין זיווג דהכאה. כמה שאנחנו כבר עברנו, רק עכשיו הוא מתחיל לאט לאט להסביר לנו. ככה זה. אנחנו עוד נראה בחלקים, בחלק התשיעי, העשירי, האחת עשרה, ניתן לראות כמה שהוא מסביר שם את מה שאנחנו קראנו כאן, ולא קבלנו הסבר. כך המקובלים כותבים.

תלמיד: הוא מציין נוזלים שיש ביניהם התערבבות ואין בהם הכאה כביכול.

כן, זאת אומרת אין שם גבול.

תלמיד: אין שם גבול. אבל אם אנחנו לוקחים לדוגמה שמן ומים, אין להם התערבבות ביחד.

לא חשוב, אבל אף אחד לא מפריע לשני. הוא לא נותן לו להיכנס נכון, אבל אף אחד לא דוחה אותו בחזרה כמו דבר קשה.

תלמיד: קודם בזיווג דהכאה שהוא הסביר על כוח המושך וכוח הדוחה, הוא אמר שבמרכז הכדור יש כוח המושך. עכשיו הוא אומר שאין צמצום על העליון, והוא רוצה להתפשט לתוך בחינה ד', זה בכלל למה יש משיכה לתוך אמצע הכדור?

אני לא מבין את הדוגמה שלך. מה זה שייך לכדור, עזוב את הכדור. אין כאן צמצום. מה אתה רוצה להגיד בלי לבלבל את הטבע ואת חכמת הקבלה.

תלמיד: שאני לא מבין מי המושך.

רצון לקבל מושך. רצון לקבל הוא המושך ורוצה לבלוע כל שבא אליו. אבל מתעורר כוח הדוחה ולא נותן להיכנס לתוך גבולו.

תלמיד: וכאן הוא אומר, שיש כוח המפציר שהוא לא מתחשב בצמצום שעשה הנברא, ובגלל זה הוא לוחץ על הנברא. יש כאן עוד איזה כוח שלא היה קודם.

מה כתוב על מה שאתה שואל?

תלמיד: "והנה להיות, שכל עיקר הצמצום". טור א' פסקה שניה.

"והנה להיות, שכל עיקר הצמצום היה מצד הנאצל, ולא כלל מצד המאציל, לפיכך אין אור א"ס מקפיד כלל, באותו הצמצום שיש במלכות, אלא שהוא נמשך ויורד להתפשט גם בתוך מלכות. ומובן ג"כ שיורד לשם בכח," כמו שמושכים אותו "והוא, מחמת שבא"ס מטרם הצמצום, היה ממלא שם גם בחי"ד (כמ"ש לעיל ח"א פ"א באו"פ אות כ' ובאות נ' ד"ה והנה עש"ה) וע"כ אין לו ענין לשנות דרכו, ויורד תמיד למלאות גם את כלי המלכות באורו ית', אמנם המסך והפרגוד הנעשה במלכות, מעכב עליו ומפסיק האור, ואינו נותן לו להתפשט בתוכו אף משהו, ולפיכך מובן "אשר אז הכה אור א"ס ית', המתפשט עד שם, בהמסך ההוא" מה הבעיה?

תלמיד: קודם אמרנו שהאור נמשך ממלכות שמושכת אותו כרצון לקבל. ועכשיו הוא אומר שהאור נדחף מהעליון בהפצרה שלו להיכנס לתוך בחינה ד'.

איפה כתוב שהעליון דוחף את האור להיכנס לתוך בחינה ד'.

תלמיד: הוא אומר פה בכוח, "ומובן ג"כ שיורד לשם בכח".

כן. אבל לא בכוח שהעליון דוחף אותו, אלא שהרצון לקבל מושך אותו. ברצון לקבל יש לך שני כוחות, כוח המושך וכוח הדוחה.

שאלה: יש כוח משיכה יש כוח דחיה. מה זה כוח השפעה?

כוח השפעה מצד הבורא?

תלמיד: מצד הנברא.

מצד הנברא זה כוח שמעכב, מעכב התפשטות של האור העליון. כשהאורח לא רוצה לקבל מבעל הבית, מפני שהוא רוצה להשפיע לבעל הבית. דווקא מפני שהוא רוצה להשפיע.

שאלה: הוא כותב על, "מסך ופרגוד שנעשה במלכות, מעכב עליו ומפסיק האור, ואינו נותן לו להתפשט בתוכו אף משהו".

כן.

תלמיד: וקודם הוא כתב ש"מסך ופרגוד הם דבר אחד כלומר שנעשה שם כוח".

זה לא חשוב, אל תקבל את זה כמסך, מה זה מסך ומה זה פרגוד? יחד. לפעמים הוא כותב מסך, לפעמים פרגוד ולפעמים מסך ופרגוד. כך זו השפה.

שאלה: אז יוצא שכל העולמות זה הנברא ברא. מהבורא מגיע רק אור ובצורת היחסים נבראו כל העולמות ומסך. כמו שבעל הסולם כתב שהצמצום ברא הנברא.

אנחנו עכשיו בינתיים לומדים איך האור העליון מתפשט. באור שמתפשט יש לך האור העליון, שהוא מתפשט מלמעלה למטה, רוצה להיכנס זאת אומרת לרצון לקבל ויש לך גם רצון, שהוא רוצה לקבל את האור מצד אחד, מצד הטבע שלו, אבל מצד שני רוצה בהשתוות הצורה. ואז ברצון יש שני כוחות, כוח המושך וכוח הדוחה.

אצלנו נגיד, יש בינתיים רק כוח המושך ונקווה שיהיה לנו על ידי ההשפעה מלמעלה כוח הדוחה ואז אנחנו נעבוד עם שני הכוחות האלו, שיהיו שקולים.

אז מה אתה שואל? אז האור העליון מתפשט מלמעלה, רצון לקבל. והרצון לקבל שמושך אותו את האור, גם דוחה אותו ונכנס עימו בהשתוות הצורה יותר או פחות, יותר או פחות ועל ידי זה בונה כל מיני מדרגות, כשהוא מקבל את האור בעל מנת להשפיע וחלק לא, חלק כן מקבל עוד פעם וחלק לא וכך נבנים העולמות.

תלמיד: אני רק לא מבין איפה העולמות האלה. מה זה?

בתוך הרצון לקבל.

תלמיד: ביחס שלי עם הבורא?

כאן אתה כבר שואל משהו אחר. אנחנו לומדים עכשיו על הרצון לקבל, לא אותך. אנחנו לומדים איך הרצון לקבל מושפע מהאור העליון. יש שניים סך הכול שנמצאים בבריאה אור ורצון ואיך האור משפיע על הרצון ואיך הרצון מושפע מהאור. נותן לאור להיכנס, לא נותן לאור להיכנס, ומשניהם נבראים כל המדרגות, כל מיני מצבים בין שניהם. ואין כאן עדיין לא אתה ולא כלום, אל תתבלבל. לומדים בתלמוד עשר הספירות אורות וכלים, זהו ולא יותר מזה.

שאלה: איך על ידי פעולה כל כך פרימיטיבית, לדחות ולקבל אנחנו מקבלים פער הבחנות, מיליארד הבחנות?

כן ככה זה.

תלמיד: איך?

מה זה איך, איך לא? מפני שיש הפכיות ביניהם. יש לך את כל הבריאה בין פלוס ולמינוס. יש לך סך הכול שני כוחות בבריאה.

תלמיד: מאיפה אני מקבל את דעת העליון הזה?

מה זה דעת העליון?

תלמיד: בזה שדחיתי והתקדמתי, התפתחתי מזה שדחיתי.

מזה שהוא רוצה להידמות לעליון. התחתון רוצה להידמות לעליון, לכן הוא מקבל מהעליון, מהאור הזה כוחות, ומתחיל להתנגד, לדחות אותו, להידמות לו. הכול זה משניהם סך הכול. זה באמת פלא שאין יותר משניים, אבל זה מספיק.

רק לא רק לדחות, אלא גם לראות, לקבל, להרגיש, לקלוט ממנו משהו. ואז הבורא מתלבש בתוך הנבראים והנבראים עושים על עצמם לבוש של הבורא שנקרא "אור חוזר".

(סוף השיעור)