שיעור בוקר 28.02.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 28.04.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/G2T7XqzK?activeTab=downloads&mediaType=video

"מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה"

("שלבי הסולם" כרך ב' - שמות, פרשת בא, עמוד 92)

"רש"י מביא דרשת חז"ל, שאמרו על מה שכתוב "חודש הזה". וזה לשונו "נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו, כזה ראה וקדש", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה ענין זה, שנתקשה משה במולד הלבנה. וכן מה מרמז לנו, במה שהראה הקב"ה למשה באצבע. וכמו כן יש להבין, מה שאמרו חז"ל (סוכה, כ"ט) "ישראל מונין ללבנה, ועכו"ם לחמה". מה מרמז לנו בעבודה ההבדל בין שמונים ללבנה למונים לחמה.

ידוע, שמטרת הבריאה היא, רצונו להטיב לנבראיו. אלא מטעם בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, נעשה צמצום והסתר. הן על התורה ומצות, שבתו"מ מלובש את הטוב ועונג. והן שעשה צמצום והסתר על הקב"ה עצמו, כמו שכתוב "אכן אתה אל מסתתר". זאת אומרת, שהקב"ה מוסתר מאתנו, וניתן לנו את מצות האמונה, להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב.

והגם כשהאדם מתחיל להסתכל על הבריאה, הוא מלא חסרונות, כלומר שאין "הטוב ומטיב" מגולה בעולם, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחתו יתברך הוא בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי שאינו נראה לעיניו, הוא צריך לומר "עינים להם, ולא יראו".

לכן כשאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באות לו תיכף מחשבות זרות, ומרחיקות את האדם מעבודת ה'. ועד כמה שהאדם מתגבר על המחשבות, המחשבות האלו של פירוד מנקרות את מוחו וליבו של אדם. והאדם חושב "הגם שעתה אין בידי להתגבר על המחשבות זרות, אבל אני מחכה להזדמנות, שיהיה בידי יותר חשיבות בתו"מ, אז יהיה לי כח להתגבר". ובינתים האדם עוזב את המערכה.

ובענין אמונה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהיא בחינה למטה בחשיבות אצל האדם. כי האדם רוצה הכל להבין ולדעת. ולכן בזמן שהאדם מקבל על עצמו בחינה אמונה, שהיא נגד הדעת, כלומר, שאין הדעת משיגה את זה, הגוף לא רוצה לקבל על עצמו עבודה כזו. ובפרט שזהו לא סתם עבודה, אלא שהאדם על בסיס שלמעלה מהשכל, הוא צריך לעבוד בבחינת "בכל לבבך ובכל נפשך", כמאמר חז"ל "אפילו כשהוא נוטל את נפשך".

לכן מטעם ההסתר שנעשה, יש כאן עליות וירידות. כלומר, שלא תמיד מאיר להאדם את הענין של האמונה. ושעיקר הוא, שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש. ובענין שכר ועונש, דברנו הרבה פעמים מזה, שענין אמונה בשכר ועונש נהוג בכל הבחינות שהאדם נמצא. אלא שיש הבדל בין אדם לחבירו בהכלים.

יש אנשים, ששכר ועונש מלובש אצלם בכלים דקבלה. כלומר, מה שהכלי קבלה של האדם יכולים לקבל, זה נקרא "שכר". ומה שהשכר לא יוכל להתלבש בכלים דקבלה, מזה הם לא מדברים כלל, היות שלא מעניין אותם השכר, שאינו מתלבש ברצון לקבל לעצמו.

ויש אנשים, שהשכר ועונש נקרא אצלם "שכר ועונש", דוקא בזמן שמתלבשים בכלים דהשפעה. כלומר, אם על ידי העבודה הם יכולים לזכות להשפיע נחת רוח להבורא, זה נקרא אצלם "שכר", שעל מטרה זו הם אומרים, שכדאי לעבוד ולהגיע לזה, שיהיה לו טעם והנאה, מזה שהם יכולים לעשות מעשים להשפיע להבורא.

ואם הם רואים, שאין בידם הרגשה כזו, זה נחשב אצלם לעונש. כלומר, שה' מרחק אותם, ולא רוצה לקבל אותם בתור משמשי המלך, מטעם שה' מסתכל עליהם, לאנשים שאינם מהוגנים. לכן אין הוא יכול לתת להם רשות להכנס בהיכל המלך, והם נמצאים מחוץ להיכל המלך. והם מבינים מדוע מגיע להם עונש, מטעם שהם עדיין שקועים באהבה עצמית.

ולכן כל עבודתם הוא, שה' יעזור להם, שיוכלו לצאת מאהבה עצמית. נמצא, שבאופן כללי כולם מוכרחים לעבוד על שכר ועונש כנ"ל, שבזה אין הבדל בין אחד להשני. אלא ההבחן הוא מאיזה שכר ועונש מדברים.

לכן בזמן שמבטיחים להאדם שכר ועונש המלובשים בכלים דאהבה עצמית, אין כל כך התנגדות להדבר מצד הגוף. כי בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, יש לו כבר חומרי דלק, שיהיה בידו כח להתגבר על המחשבות זרות שבאות לו, שלא נותנות לו להאמין בשכר ועונש.

מה שאם כן אלו שהשכר ועונש הוא דוקא מה שמתלבש בכלים דהשפעה, הגוף מתנגד לזה בכל כוחו. כי הגוף אומר: "אם באמת אני אסכים למה שאתה אומר, שאתה מאמין בשכר ועונש. ואיזה שכר אתה מבטיח לי, אם אני לא אתנגד לעסוק בתו"מ. השכר יהיה, שאתה תבטל אותי לגמרי, שלא יהיה לי, היינו להרצון לקבל, שום זכות. אלא אתה רוצה שיהיה לך שכר כמו לדוד המלך, שדרשו חז"ל על מה שאמר דוד: "ולבי חלל בקרבי", שפירושו "חלל", שהרגו את יצה"ר בתענית. אם כן אם אני יאמין לדברך, שאתה תקבל שכר תמורת שמירת תו"מ, שאתה תהרוג אותי. נמצא, השכר הזה שאתה מקוה, זה ממש מיתה אצלי, ואיך אני יכול לעזור לך, שתהרוג אותי".

לכן מי שרוצה שהשכר ועונש יהיו בכלים דהשפעה, שאם יזכה זהו השכר שלו, בודאי הגוף מתנגד. לכן בעבודה זו מתחיל ענין עליות וירידות. עד כדי כך שהאדם בא הרבה פעמים לידי החלטה, שהדרך הזו של לזכות לכלים דהשפעה, שזה יהיה שכרו, אין עבודה זו מתאימה בשבילו, והוא רוצה לברוח מהמערכה הזו.

ובעבודה זו, שיהיה השכר ועונש, שרוצה לזכות לכלים דהשפעה, מוכרחת להיות בחינת הסתרת פנים על ההשגחה כנ"ל, אחרת לא תהיה שום מציאות, שיהיה אפשרות לאדם שיעשה משהו לתועלת ה'.

לכן כשאדם רוצה לקבל על עצמו מלכות שמים, במצב של זמן ההסתרה, אז המלכות נקראת בחינת "לבנה, המקבלת אורה מהחמה". אבל במלכות עצמה אין מגולה שום אור על בחינתה, כמו שכתוב בזה"ק: "מלכות לית לה מגרמה ולא מידי, אלא מאי דיהיב לה בעלה".

כלומר, מצד התחתון, היינו מי שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, אינו טועם שום טעם של חשיבות מעצמו. "מעצמו" פירושו, שהוא לא רוצה שום טעם. אלא אם העליון נותן, התחתון מקבל. זה נקרא, שאין לה מעצמה, אלא מה שבעלה נותן לה, זה יש לה. אבל היא מצד עצמה אינה רוצה שום דבר.

אלא האדם מסכים להיות עובד ה' בלי שום תנאים. היינו, בין שהוא מרגיש טעם של חשיבות, ובין שהוא לא מרגיש שום טעם בעבודה. כי הוא אומר: "אם אני רוצה לעשות נחת רוח לה', אם כן, מה לי להסתכל, אם יש לי נחת רוח מהעבודה שלי. רק עלי להאמין, שה' כן נהנה מהעבודה שלי. והגם שאני רואה, שהעבודה, מה שאני עושה, אינה בכל הלב, ואין לי ההרגש, שאני מקיים מצות המלך, כי הכל עתה נסתר ממני, ולפי דעתי, אומר האדם, אין שום ערך את מה שאני עושה, ואיך אני יכול לומר, שה' נהנה ממעשה כזו, ולכל הפחות אם האמונה כזאת היה מאירה לי, שה' נהנה מזה, אז בטח גם אני הייתי מרגיש איזו הנאה".

והתשובה על זה היא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, והוא רוצה שה' יהנה מהמעשה, מה שהוא עושה, כבר יש מזה הנאה למעלה. ולא חשוב מהו הצורה של המעשה, אלא מספיק מה שאדם רוצה. אפילו שהאדם רואה, שהמעשה הזו הוא בתכלית השפלות, שאי אפשר להיות יותר שפלות מזה, שזה נקרא, שהאדם הולך על דרך הישר.

כלומר, שאין האדם אומר, שהמעשה שלו הוא בשלימות, אלא הוא לא משקר ולא מרמה עצמו. אלא הוא אומר, שהמעשה שהוא עושה, לא יכול להיות יותר חסרונות. וזהו אמת. אבל האדם מאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, להאמין במה שכתוב "רם ה' ושפל יראה". לכן הוא מאמין, שכן ה' נהנה מהמעשה הזו.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו: מהו הרמז, שמשה נתקשה במולד הלבנה, באיזה שיעור תראה, ותהיה ראויה לקדש. יש לפרש כנ"ל, שענין "מולד הלבנה" הרמז, שבזמן שהאדם מתחיל לקבל עליו עול מלכות שמים. ש"תחילה" יהיה הפירוש, תחילת לידה אצל האדם. ואז השאלה היא, באיזה שיעור קבלת מלכות שמים, היינו האמונה שהאדם מקבל על עצמו.

ועל שיעור אמונה זו הוא עושה מעשים. ו"מולד הלבנה" נקרא, שעוד לא מורגש את האמונה בה' בכל אבריו. אלא שכבר הוא רוצה לקבל על עצמו את מלכות, אבל הגוף לא מסכים לזה, והוא עובד עם גופו בבחינת הכפיה. כלומר מצד אחד הוא רוצה להאמין בה' ולאהוב אותו, ומצד השני הגוף מתנגד לזה, והוא מרגיש את שפלותו.

אדם הזה, יכולים לומר עליו, שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים. מה שאם כן אלו אנשים, שאין להם שום שייכות לאמונת ה', הם לא נמצאים במצב של הסתרת פנים. כלומר, הם לא מאמינים שה' מוסתר מהם, היינו שה' עשה על עצמו כיסוי, שלא ירגישו אותו, מטעם תיקון הבריאה.

לכן מהם לא מדברים בכלל. אלא תחילת הדיבור בעבודה, הוא מעת שהאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים. ועל סמך אמונה זו הוא מקיים תו"מ. ואצלו מתחילים לדבר מענין המולד של הלבנה. היינו כנ"ל: "באיזה שיעור תראה, ותהיה ראויה לקדש". כלומר, באיזה שיעור של אמונה, אפשר לומר, שכבר יש לו קדושה, ותהיה לו היכולת לומר, שה' נהנה ממעשיו, מטעם שמעשיו הם של קדושה. אפילו שהמעשים שלו מה שהוא עושה, הוא על דרך כפיה, מטעם הנ"ל, שכל הגוף מתנגד למה שהוא רוצה. ואם כן, איך אפשר לומר שה' נהנה ממעשים כאלו, "שלבו בל עמו".

למשל אם אדם נותן איזו מתנה לחבירו. וחבירו יודע, הגם שהוא נותן לו מתנה, אבל זהו לא בכל הלב, מטעם שעוד לא אוהב אותו. בטח האדם לא היה מקבל ממנו את המתנה. ובבחינת המציאות אנו רואים, אם מי שמזמין את חבירו לסעודה, והאורח יודע, שהזמנה זו אינו בכל הלב, אלא בדרך כפיה, בטח, אם האורח יודע זה, בטח לא היה מקבל את הזמנתו. ואיך האדם יכול לומר על מצב של הסתרה, שהאדם עושה את המעשים שלו על דרך הכפיה, שהקב"ה מקבל את עבודתו ונהנה מזה.

אלא כנ"ל, שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו כנ"ל, שכל עבודה שלנו, לא חשוב באיזו צורה אנו עובדים, אם האדם מיחס את העבודה לשם הקב"ה, אפילו שתהיה בתכלית השפלות, ה' נהנה מזה. והאדם צריך להשתדל להיות בשמחה, מזה שהוא יכול לעשות מעשים, בזמן שהוא נמצא במצב של שפלות.

והאדם צריך לומר לעצמו, שהוא נהנה מעבודה זו, שהוא כולו למעלה מהדעת. כפי שהשכל מחייב, אין עבודה זו נקראת "עבודה", היינו מעשה חשוב, שהבורא יהנה מזה. אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו לנו, שה' כן נהנה. וזהו למעלה מהדעת כנ"ל.

וזהו שיש לפרש, במה שנתקשה משה במולד הלבנה: איך יכול להיות, שעל העבודה כזו בזמן המולד, שהוא מצב של הסתרה, יכולים לומר, שזה קדושה, וה' נהנה מהמעשים כאלו. וזה שכתוב: "נתקשה משה במולד הלבנה. והראה לו הקב"ה באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו: "כזה ראה וקדש".

ושאלנו: מה הרמז שהראה לו באצבע. וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (סוף תענית): "אמר רבי אלעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה באצבעו". ואמר: "מראה באצבע" הרמז הוא על אור החכמה, הנקרא "ראיה", שפירושו שכולם יזכו לבחינת גילוי חכמה".

ולפי זה יכולים כאן לפרש: "הקב"ה הראה למשה באצבע, ואמר, כזה ראה וקדש", היינו כמו שכתוב "והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע", שיהיה הפירוש, שמולד של הלבנה הנראה ברקיע. ש"רקיע" פירוש בחינת מסך המבדיל, כמו שאמרו חז"ל על "ויעש אלקים את הרקיע, ויהיה מבדיל בין מים למים", שמים תחתונים בוכים, שאמרו "אנן בעינן למהוי כמה מלכא".

שהלבנה הנמצא ברקיע בזמן המולד, הוא נמצא בהסתרת פנים. ואמר הקב"ה: "השיעור הזה, שאתה רואה בזמן המולד, כזה ראה וקדש. הגם שזהו תכלית השפלות, שהיא כולה למעלה מהדעת, מטעם שכל המעשים שלו הם עדיין על דרך הכפיה, כנ"ל במשל, מכל מקום אם מיחסים את עבודה זו לשמי, אני נהנה מזה, כאילו היה בחינת מראה באצבע".

כנ"ל בדברי חז"ל: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, וכל אחד ואחד מראה באצבעו". היינו, "שאני נהנה מזה, כאילו הם כבר זכו לבחינת חכמה. ולכן אם האדם מתגבר בזה, ומאמין באמונת חכמים, הוא יכול להתעלות למעלה. היות שהוא אומר לה': "אני רוצה להכניע את עצמי ללא תנאי, שאין אתה מוכרח לתת לי טעם בעבודה".

זאת אומרת, שאדם אומר להבורא: "אם אתה תראה, שאני אהנה, אז אני יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, שגם אתה תהנה, אחרת אין אני יכול לעבוד בע"מ להשפיע". נמצא, שהוא מכתיב להבורא, איך שהבורא יתנהג עמו. כלומר לפי שכלו של האדם. ועל זה צריכים לומר, שה' אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם".

אלא שהאדם אומר: "לא חשוב לי כמה אני מבין להעריך את חשיבות של קיום של תו"מ, שאני יקבל מזה השראה גדולה, עד שכל הגוף יכנע לה', ויעשה הכל באהבה ובשמחה. אלא בזה אני רואה, שאני יכול לעבוד עבודת הקודש רק בכפיה, נמצא, שאין לי עוד הדעת, להבין ולהעריך את מי אני משמש. כלומר, שאני ארגיש, שאני משמש מלך גדול. אם כן, איך אני יכול לומר, שאני עובד בקדושה. הלא יש לי מחשבות זרות נגד עבודת ה'. עד כדי כך, שאני מוכרח לעשות הכל על דרך הכפיה". אלא שהוא מאמין באמונת חכמים.

והתשובה לזה היא כנ"ל, שאמר הקב"ה: "כזה ראה וקדש". כלומר, הגם שהוא עדיין לא רואה את שיעור של חשיבות של הלבנה כנ"ל, שלבנה מרמזת על מלכות שמים. והלבנה, הראה הקב"ה באצבע ברקיע, שהוא בחינת הסתרה כלפי תחתונים כנ"ל, בפירוש "ויעש אלקים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע".

היינו, שאין התחתונים יכולים להסתכל למעלה, מטעם שיש הרקיע, שהיא מסתירה ומבדילה מהתחתונים. וזו היתה תשובתו של הקב"ה למשה, שנתקשה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש. היינו, שיכול לומר: "זה קדושה. וקדושה זו עולה לפני למעלה. ואני מקבל את זה בתור קדושה".

והראה לו באצבע. היינו כנ"ל: "כזה ראה וקדש". כלומר, כמו שהלבנה ברקיע, ונמצאת בתכלית ההסתר. והאדם מקדש את זה ואומר: "כמה אחיזה שיש לי ברוחניות, אני מקבל זה באהבה, אפילו שעבודתי היא בדרך הכפיה, גם זה חשוב, שיש לי קצת אמונה בה', שאני על כל פנים יכול לכוף עצמי, ולעשות על דרך הכפיה משהו, בכדי להנות להקב"ה. וזה המיעוט שיש לי". והאדם צריך לומר: "שיהא בעיניו חשוב, כאילו מורה באצבע, כנ"ל".

וזה שכתוב: "ישראל מונין ללבנה, ועכו"ם מונין לחמה". ושאלנו: מה בא זה ללמדנו בעבודה. ויש לפרש כנ"ל, היות שהאדם הוא עולם קטן, שנכלל מבחינת "ישראל" ומבחינת "אומות העולם". "ישראל מונין ללבנה, ועכו"ם מונין לחמה". דבר חשוב נקרא דבר שבמנין.

אצל "האומות העולם" שבאדם, הוא דוקא, שמאיר לו את ענין עבודה ה' כחמה, היינו כשמש, כמו ששמש מכונה "יום", כמו שאמרו חז"ל: "אם ברור לך הדבר כאור, היינו כאור המאיר" (פסחים ב', ע"ב). היינו שענין עבודה מאיר בכל גופו. אז הוא יכול להיות עובד, ולעסוק בתו"מ. מה שאם כן אם אינו מאיר לו בכל גופו, אין הוא מסוגל לעבוד עבודת הקודש. בחינה זו נקראת "אומות העולם", שעובדים רק לחמה, כלומר דוקא בעת שמאיר להם, ולעשות התגברות ולעבוד על דרך הכפיה, אין הם מסוגלים כלל.

מה שאם כן בחינת "ישראל" שבאדם, מונין ללבנה. כלומר, שהם מקדשין את עבודתם בעת מולד של הלבנה, שעוד לא רואים את מה שהיא צריכה לקבל אור מהשמש. אלא כנ"ל: "כזה ראה וקדש". שלא לחכות עד שתאיר לו איזו הארה והתעוררות מלמעלה, אז הוא יתחיל לעבוד, אלא על כמה אחיזה שיש לו ברוחניות, הוא נותן תודה לה'. זה נקרא בחינת "ישראל", שדוקא ע"י זה יזכה האדם לעלות במעלות הקודש כנ"ל, בשכר "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט". היינו, שדוקא שע"י זה שהאדם מקבל על עצמו לעבוד עבודת הקודש בלי שום תנאים, אז האדם זוכה להגיע למטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו.

וכעין זה אנו רואים שמובא בזהר (בראשית, חלק ג', ובהסולם אות י"ד): "בהיכל זה נמצאים כל אלו שסבלו יסורים ומחלות בעולם הזה, בכדי להתתקן בתשובה שלימה. והיו מודים ומשבחים בכל יום לרבונם, ולא היו מבטלין תפלתם לעולם". פירוש, כי מטבע האדם, הדואג לפניו יתברך, שרואה את עצמו מלא חסרונות, שבזה כוחו יפה להתפלל תמיד על מילוי חסרונותיו. אמנם אינו יכול להודות ולשבח לפניו יתברך, כי אין לו לדעתו על מה להודות ולשבח. וכן לאידך גיסא, אם מתעצם להודות ולשבח את בוראו על מידת טובו המרבה אליו בכל יום ותמיד, הרי בהכרח שמרגיש הספקה במצבו, ושוב אינו יכול להתפלל ולהתמרמר כל כך לפניו יתברך על חסרונותיו. ואומר הזה"ק, שמעלתם של אלו הצדיקים היה, כי היו נשלמים מב' הצדדים. ולפיכך זכו להכנס להיכל ההוד שבגן עדן"

נמצא לפי זה, שהאדם צריך ללכת בב' הקוים, אף על פי שהם בסתירה זה לזה, שדוקא על ידי זה זוכים להכנס בהיכל המלך."

הקושי בעבודתנו מיוחד מאוד, מפני שאנו הפוכים מהבורא. טבע האדם הפוך מהבורא, ולכן אנו לא מבינים, לא מרגישים, לא יודעים ולא יכולים להשיג מעצמנו, שום תנועה, שום מחשבה נכונה. זה נקרא "הפכיות".

בכל מה שאנו חושבים, עושים, ורוצים לפתח בעצמנו, במסגרת העולם הזה, אנו מסתדרים בתוך הרצון לקבל עצמו, אך לא מסוגלים לעשות פעולות שהן נצחיות, רוחניות, שהן מעבר למחסום, מעבר לעולם הזה. כל פעולותינו יהיו הפוכות לזה, כי אנו נמצאים בטבע שלנו.

נשאלת השאלה, כיצד ניתן להתקדם לדבר האמיתי, הנצחי, להגיע למשהו שלא הולך לאיבוד, לפעולה שתהיה מועילה באמת? האדם אינו מסוגל להטיב, לעצמו, לאחרים, לבורא, נהפוך הוא. האדם רוצה לנצל את העקרונות הרוחניים רק לטובת עצמו.

ולכן בלית ברירה, כמו שכתוב, מתחילים ללמד את האדם, לאט לאט, כפי שמלמדים "ילדים", "נשים" או "עבדים". "ילדים" זה נקרא, כאשר לא מפותחים עדיין ב"רצון לקבל", כשלרצון לקבל עוד יש נטייה לכסף, לכבוד, למין, למושכלות ולכל הדברים הקטנטנים שבעולם הזה. "נשים" זה נקרא, כשיש כיוון רק לרצון לקבל ורוצים רק את זה, וכשמשהו מתברר מסתפקים בזאת. "עבדים" זה נקרא, כשהרצון לקבל גדול, בשל, זהו השלב השלישי - "ילד", "אישה", "עבד". ל"עבד" יש הכרה בכך שהוא נמצא בעבדוּת של האגו שלו.

כך מלמדים את האדם בצורה איטית, וגם ה"מאור המחזיר למוטב" מתפתח לאיטו, עד שהאדם מגיע לכך שרוכש חכמה יתרה, ככתוב: "עד שיתחכמו חכמה יתרה". שתהיה לו הבנה, שיש דרכים שהם מעל השכל שלו, ושמוטב היה לו לרכוש אמצעים אלה, דרכים אלה, ולהשיג מטרות שמעליו, על אף שהן מנוגדות לטבע שלו. אמנם ב"לא לשמה", אך בכל זאת ה"לא לשמה" הוא לכיוון הרוחני.

הקושי הוא, כיצד לתת לאדם בכל פעם, בתוך הרצון לקבל שלו, גם כיוון לרוחניות, לרצון להשפיע, וגם לתקן אותו בכל רגע ורגע כלפי הבורא. מפני שאם האדם סגור רק בתוך עצמו, חושב רק לעצמו, ורוצה להפוך גם את חכמת הקבלה, את האמצעים להגיע להשתוות הצורה, לדביקות עם הבורא, רק לעצמו, כתוב בהקדמה לתע"ס, שהוא נכנס בזה למצבים הדומים ל"עטלפים", לחושך גדול יותר.

במאמר השלום, בעל הסולם נתן את רוסיה לדוגמא, את החטא הגדול שעשתה מדינה זו. היה להם כל טוב, שטחי אדמה נרחבים, מיליוני אנשים, חומרי גלם ועוד, אך מכיוון שהפכו את העיקרון "ואהבת לרעך כמוך" לשימוש עצמי, מיד שימש אותם להיפוכו של דבר. התפתחה שם דיקטטורה, ולא יכלו לצאת מזה שנים רבות, מפני שחטאו בלקיחת עיקרון רוחני לשימוש גשמי.

כך קרה גם בקיבוצים בארץ, ובכל דבר שבו לקחו אמצעי להגיע לבורא והפכו אותו לשימוש בעל מנת לקבל. זה נובע מאותה הבעיה, שטבע האדם הפוך מהרוחניות, ולכן הלימוד חייב להיות בצורה איטית מאוד. בכל פעם מלמדים את האדם לאט לאט, "עד שיתחכמו חכמה יתירה", אבל כל הזמן לכיוון האלוהות.

אסור לשקר לאדם, שמתוך לימוד בבוקר, תהיה לו איזו הצלחה גשמית, במניות בצהריים. לימוד אמיתי נעשה רק בצורה איטית. הבעיה של משה שהתקשה על מולד הלבנה היתה, באיזו צורה ללכת למעלה מהדעת. זה נקרא "לקדש", הוא היה חייב לקבל סימן מלמעלה, ורק בצורה כזו ללכת. וזו גם הבעיה שלנו.

נשאלת השאלה, למי הבורא טוב ומטיב ומתי ברצונו להטיב לנבראיו? בעל הסולם כותב בהקדמה לתע"ס, שהדרך שלנו, כל המציאות שלנו, כוללת שני חלקים. חלק אחד הוא "התיקון", שהאדם מזיע ביגיעה שלו, עייף ויגע, עד שעובר את כל התהליך של "הסתר כפול", "הסתר רגיל", רוכש כלים דהשפעה, לאחר מכן הוא עובר מחסום ונכנס למצב שכולו טוב, משיג נצחיות ושלימות. ואז מתחיל להיות בתקופת "המילוי", שהיא אחרי תקופת "התיקון".

לכן עד לתקופה שבה עוברים מחסום, שיוצאים ממצרים, האדם אינו יכול לקבל מילויים. להפך, הוא צריך לקבל בכל פעם, כלים גדולים יותר לעבודה, והמילוי שהוא מקבל, זהו רק מילוי של הכוח המתקן את הכלי שלו. בכל שלב שהוא מתקדם למחסום, ההישגים שלו מכבידים עליו עוד יותר, נותנים לו יותר עומס ויותר קושיות, עד שעובר את המחסום ונכנס למה שנקרא "מחשבת הבריאה", "טוב ומטיב".

לכן משה מתקשה בזאת. הוא סימן לכך שבכל שלב בדרך כמו בדרך כולה, יש קודם את שלב "רכישת הרצון", אחר כך "תיקון הרצון", ולאחר מכן "מילוי הרצון". ותמיד קיימת קושיית משה. אם הבורא לא מברר ולא אומר לאדם לקדש את הדבר, אז האדם בעצמו בהחלט לא מסוגל לכך, כי בטבע שלו הוא אף פעם לא יראה את הצורה האמיתית, היא תמיד נסתרת מפניו.

ובכלל, כל העצות, כל מה שיכול לצאת מתוך האדם, תוך שימוש במוח שלו ובחריפות שלו, כל הדברים האלה, מלכתחילה, אינם יכולים להיות נכונים להתקדמות לרוחניות, כי הם כולם נמצאים בתוך הרצון לקבל. אלא רק השימוש הנכון ב"נקודה שבלב" שמזמינים עליה "אור מקיף", כי הנקודה שבלב נמשכת לאור המקיף, הנותן לאדם את הכיוון האמיתי, הנכון למטרה.

שאלה: בעמוד 95 כתוב: "ועבודה זו, שיהיה השכר ועונש, שרוצה לזכות לכלים דהשפעה, מוכרחת להיות בחינת הסתרת פנים על ההשגחה כנ"ל, אחרת לא תהיה שום מציאות, שיהיה אפשרות לאדם שיעשה משהו לתועלת ה'." מה הקשר בין הסתרת הפנים לכלים דהשפעה?

אם הבורא לא היה מסתיר את עצמו, האדם היה יודע, שאם יעשה פעולה מסוימת, יקבל בתוך הפעולה מילוי מהבורא. הבעיה היא, כיצד לעשות פעולה, שלא תהיה תלויה במילוי. כי אם הפעולה תלויה במילוי, יבוא המילוי, יכבה את הפעולה, ולא ישאר לאדם כלום.

הבורא מצידו רצה לעשות כלים דהשפעה, כדי שיהיו בנברא מלכתחילה כלים דקבלה, כפי שברא, ימלא את הכלים האלה ויהיה טוב. הבעיה היא שלא ניתן בתוך הכלים דקבלה, לקבל יותר מנר דקיק, כי האור - המילוי, והרצון - החיסרון, הפוכים זה לזה, האחד מנטרל את השני. האור מנטרל את הכלי, נעלם הטעם, נעלם התענוג. ולכן בצורה כזו לא ניתן להטיב לנבראיו, אלא רק בנר דקיק, במשהו קטן מאד.

ניתן יהיה לתת לנברא מילוי נצחי ובלתי מוגבל, רק בתנאי שהכלי שלו לא יתמעט, לא יתבטל על ידי המילוי. זה יכול להיות רק כשהכלי והמילוי שווים ובאותו כיוון, לא מנוגדים. ניתן לעשות אותם שווים כך שיהיה להם כיוון שונה, כי הבורא רוצה למלאות את הנברא, והנברא רוצה למלאות את הבורא, ולכן אין להם את אותו הכלי בכלל. וכך מה שהנברא מקבל מהבורא אף פעם לא מבטל את מה שיש בתוך הנברא, והכלי נעשה בלתי מוגבל. ככל שהבורא נותן, הנברא מוכן לקבל. הוא מוכן לקבל עד אין סוף ואף יותר, מפני שבזה הוא נותן תענוג לבורא. יוצא מכאן שמגיעים למצב שבו אין תלות במילוי, אין תלות בנותן, והתענוג אין סופי, גם מהקבלה וגם מהנתינה.

הבורא, שמלכתחילה חשב להטיב לנבראיו, תכנן כל זאת, ולכן לאחר בחינה א', ב"ד' בחינות דאור ישר", מיד יוצאת בחינה ב', שבה הכלי, מלבד הרגשת התענוג, מתחיל להרגיש גם את נותן התענוג, ורוצה לתת לו מיד. מפני שרצונו להטיב לנבראיו, כבר מושרש שם כלי ההשפעה העתידי שהנברא חייב לרכוש, הכוונה בעל מנת להשפיע.

כדי לאפשר לנברא לרכוש את הכלי הזה בצורה עצמאית, שהנברא יהיה עצמאי, המילויים שהנברא מקבל חייבים להיות תלויים בו עצמו. הוא חייב להיות מנותק מהבורא, להמציא מעצמו פעולות כלפי הבורא ולמלאות את הבורא בעצמו, מתוך החלטה שהיא לגמרי שלו ובלתי תלויה בשום דבר, רק מתוך רצונו עצמו. כיצד יוכל לעשות זאת, אם הנברא מלכתחילה יצא מהיחיד שקיים, מהבורא? כיצד ניתן לעשות אותו עצמאי לגמרי? הרי הבורא הוא יחיד ומיוחד, ואין עוד מלבדו, לכן לא יכול להיות שהנברא יהיה עצמאי, זה בלתי מציאותי.

אם עושים נברא מתוך הרצון לקבל, ומכניסים אותו למצב שבו הוא לא מרגיש במה הוא תלוי, במה תלוי המילוי שלו, יוצא מכך שהרצון לקבל נמצא במצב עצמאי, לבד, אחד, יחיד ומיוחד, וחושב רק על עצמו. כך הנברא אינו נתון תחת שום השפעה גלויה, ובצורה כזו ניתן לפתח אותו, שיתקדם לדרגת הבורא, בצורה עצמאית, איטית, הדרגתית, ואף יבין את הפעולות שהוא צריך לעשות. לאט לאט, הוא יברא מעצמו את אותה הדמות כמו הבורא, ויתמלא גם כן באותו האור שבמקור, בבורא. אז הנברא מגיע למצב הנקרא "השוואת הצורה", שבו הוא בעצמו עושה את הצורה שלו, בדומה לבורא. הוא יכול לעשות זאת רק אם הוא בלתי תלוי בבורא, ורוכש את כל הכלים של השפעה, שהם הפוכים מהטבע שלו, ובתנאי שהוא נמצא בהסתרה מהבורא ועושה את כל הדרך בעצמו.

אם ניקח את כל התנאים שצריכים להיות לנברא, לא רק על מצבו, כיצד ירכוש את הכוחות והחכמה והתהליך עצמו, נראה למה זקוק הנברא כדי לעלות לגמר התיקון, למחשבת הבריאה. מתוך זה נבין גם כיצד בנוי העולם העליון או העולמות העליונים, שמספקים לנו את ההסתרה והגילוי, זה כנגד זה במידות מסוימות, מספקים לנו חכמה, אור מקיף ואור פנימי, כי כל דבר ודבר, בא כדי להשאיר לנו, בכל מצב, גם של הסתר וגם של גילוי או שקשור לזה, את מה שאנו צריכים. ובכל מצב ומצב, הבורא אף פעם לא מכבה את הנברא, הוא לא שולט בנברא. הנברא תמיד עצמאי, ובכוחות עצמו כביכול, עולה ונעשה כדמות הבורא.

כלומר, הסתרה היא אחד התנאים שחייבים להתקיים. בלי הסתרה לא ניתן להטיב לנבראיו. להטיב אפשר רק לרצון שהוא עצמאי, אחרת לא מורגשת הטבה. אנו רואים, שככל שהאדם מתבגר, נעשה עצמאי יותר, עם כלים גדולים יותר, זה נקרא "כלים שהם פחות תלויים" בפרצופים הקודמים, בעליון, בהורים. אפילו בלידה, טוב ונוח לאדם בתוך רחם אימו, אלא שהוא חייב להיות עצמאי, ולכן צריך לצאת החוצה. וגם בהמשך, ככל שנעשה גדול יותר, נעשה נפרד יותר ויותר. כך זה בכל שלבי ההתפתחות שלנו.

האדם נעשה עצמאי ממש, רק בגמר התיקון. ואז כל התכונות שלו הן עם מסך בעל מנת להשפיע, והבורא לא צריך לפקח עליו ולשמש לו כתמיכה ובכלל.

שאלה: מה זו התעוררות מלמעלה? מה זאת אומרת שמעוררים את האדם מלמעלה ונותנים לו להרגיש מה שהוא מרגיש?

יש התעוררות "מלמעלה", התעוררות "מלמטה" והתעוררות מ"סביבה". "מלמטה" זה מהאדם, "מלמעלה" זה מהבורא ומהספרים, ו"מהסביבה" זו הסביבה, הקבוצה, החברים.

"התעוררות מלמטה", זה שהאדם בעצמו מחפש התעוררות, על ידי מוזיקה, על ידי ספר, למרות שספר נכתב מלמעלה, אך האדם מחפש זאת והוא בעצמו הסיבה לכך שהולך ומעורר את עצמו. ודאי שההתעוררות באה תמיד על ידי האור שמאיר מלמעלה, בצורה נסתרת. האור המקיף מאיר, יש איזו הארה, אך האדם הוא הסיבה להזמנת האור, כאילו שפתח את עצמו אליו.

יש "התעוררות מחברים", מקבוצה, שהאדם משפיע עליהם, והם משפיעים עליו, ואז באה לו התעוררות. כלומר הם הסיבה לכך שהוא מתעורר, יתכן שבאו אליו והציעו לו לקרוא יחד משהו, או לשמוע משהו. ברור שההתעוררות היא על ידי כוח עליון, אך הסיבה היא קבוצת החברים.

ויש "התעוררות מלמעלה", שהבורא כביכול בא אל האדם, ומעורר אותו, מסיבות שונות, כי הוא יודע שאדם זה לפי שורש נשמתו ולפי מבנה הנשמה, צריך להתעורר עכשיו. קורה לאדם מקרה מסוים, שלפי מבנה של הנשמה והמקרה הזה, מגיע לו עכשיו להתעורר.

שאלה: איך מורגשת ההתעוררות הזאת?

כל התעוררות מורגשת ברצון. התעוררות זו הארה מלמעלה, מכל סיבה שהיא, מצד האדם, או החברה, או הבורא. זו הארה מלמעלה, שמאירה לתוך רצון האדם, ומתוך הרצון הכללי אליו היא מאירה, היא לא יכולה למצוא דבר, אלא רק את "הנקודה שבלב". היא מעוררת את "הנקודה שבלב", "הרצון להשפיע". הם מרגישים האחד את השני, זה כנגד זה, ואז הנקודה שבלב מתעוררת יותר ויותר, רוצה להתפתח, רוצה להיות קרובה יותר למקור שלה, האור המקיף.

שאלה: למה הגוף לא מתנגד להתעוררות הזאת?

הגוף לא מתנגד להתעוררות, מפני שהוא מרגיש שיהיה לו מזה תענוג. הנקודה שבלב נמצאת בתוך הלב. הלב שלנו זה "הרצון לקבל", והנקודה שבלב היא "הרצון להשפיע". בנתיים הרצון לקבל מרגיש שיש לו רווח מהרצון להשפיע, שתהיה לו תוספת תענוג מהרוחניות. הוא מוצא בכך הצדקה לקיומו, שיהיה לו טוב בחיים ואף יגיע להישגים ולכל מיני דברים, ולכן לא כדאי לו להתנגד. אלא אחר כך, כשהולך בדרך הנכונה, אז הרצון לקבל הזה לרוחניות, שמרגיש שהרוחניות יכולה לתת לו משהו, כשהנקודה שבלב מתחילה להתפתח, הוא מתחיל להרגיש שיש בזה משהו אחר, הפוך. ואז נופל להרגשה אחרת.

שאלה: מה הם תנאים לעבודה בכפירה?

כאשר האדם חושב על פעולה או משהו שקורה, שזה לא בא מהבורא, שיש לזה סיבה אחרת, או שהוא הסיבה או אחד הנבראים, אך לא המאציל, זה נקרא "כפירה".

יש "כפירה בעיקר". ה"עיקר" זה שהבורא הוא אחד ויחיד והוא עושה ויעשה את כל המעשים. אם האדם בצורה שיטתית גורס שהסיבה לכל מה שקורה לו ולכל המציאות, לכל העולם, זה לא הכוח העליון, זה נקרא "כפירה בעיקר".

אם האדם לא מסוגל לקשור את המציאות לבורא, זה נקרא "הסתרה". כלומר שהיחס שלו אינו מכוון נגד הבורא, או שהוא לא מרגיש אותו, או שמתייחס אליו בשלילה. זה כל ההבדל בין הסתרה ובין כפירה בדרגה שלנו. כופר נמצא בהסתרה כזו, שמתוך ההרגשה שלו הוא חושב כך. אין כל טענה כלפיו, הוא כתינוק, שאין לו שום הארה מלמעלה, לא מרגיש ולא יכול לגלות שום מציאות יותר מאשר הוא רואה בשכל שלו, מסביבו. הוא נמצא בזה ממש, בדרגה בהמית, מוגבלת מאוד, ומתוך זה הוא קובע שאין שום כוח עליון. בעולם הזה זה נקרא "כופר".

ברוחניות, בדרגות הכפירה, זה הפַרעה שאומר "מי ה' אשר אשמע בקולו". שם רואים ומרגישים את הקדושה מצד הקליפה, אך לא מסכימים עם שליטת הקדושה. רוצים שהקליפה תשלוט, והקדושה תשרת את הקליפה, שהיא לקבל על מנת לקבל בדרגה גבוהה, ואף יותר מזה, בדרגת להשפיע על מנת לקבל. הנברא יכול למשוך את הבורא בצורה שהוא משפיע לו, ומזה הוא מקבל.

בעולמנו אנו לא מתחשבים בדברים אלה, כי הכל בעל מנת לקבל. אך הדרגה כנגד זה, גם כן לא טובה כל כך. אם האדם עוסק בקבלה, שזה נקרא שהוא רוצה כביכול להתעסק בכוח בעל מנת להשפיע, כדי שיהיה לו טוב מזה, על מנת לקבל, כלומר להשפיע על מנת לקבל, זה כנגד הקליפה הגדולה ביותר. הוא מושך את הבורא, פונה אליו, משתמש בו על מנת לקבל, כדי שיהיה לו טוב. נניח שהוא רווק שרוצה להתחתן, אז לומד קבלה, בכדי למצוא כלה טובה.

(סוף השיעור)