שיעור הקבלה היומיMay 22, 2020(בוקר)
הרב"ש. ענין למעלה מהדעת. 21 (1986)
May 22, 2020
שיעור בוקר 22.05.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
קטע ממאמר הרב"ש "ענין למעלה מהדעת",
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 287
קריין: קטע 3 מתוך מאמרו של הרב"ש "ענין למעלה מהדעת", כתבי רב"ש כרך א' בעמ' 287, טור א' ד"ה "אמנם בין אדם למקום".
בעבודה הרוחנית שלנו יש לנו יחס בין אדם לאדם ובין אדם למקום. אלו שתי צורות יחסים, שני יחסים שונים לגמרי. בין אדם לאדם יש לנו כלים טבעיים, יש לנו תחילת המגע עם האדם. "אדם" זה נקרא דמות של כל בני האדם, של כל האנושות וגם של כל אדם לחוד. יש בנו כלים כדי להיכנס עימו במגע, לבדוק, לחקור, לפתח. מה שאין כן בין אדם למקום. הכוונה היא לבורא, הוא נקרא "מקום", למה? כי הוא מקום של כל העולם, של כל המציאות. אז אין לנו לזה חושים, כלים ולכן אנחנו צריכים כאן לפתח אותם. הפיתוח צריך להיות בזה שכל פעם אנחנו משתדלים לקבל כלים חדשים, הרגשה, הבנה, הכרה, להבין את זה בשכל, להרגיש ברגש, במוח ובלב מה שנקרא. כאן אנחנו באמת נמצאים במבוכה, כי אנחנו לא שולטים בכלים שלנו, אין לנו ארגז כלים שאנחנו יכולים להשתמש בכלים אלו ואלו, אנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות, לכן כל העבודה שלנו היא נעשית כאן דרך העשירייה.
כדי לתת לנברא יכולת להרגיש את הבורא, להיכנס לבורא בעבודה הדדית, בדו שיח, הבורא שבר את הנברא לחלקים, והנברא מתוך זה שהוא כבר עובד כלפי החלקים שנעשים זרים לו, הוא בזה רוכש ניסיון, הבנה, הרגשה מה זה נקרא להרגיש את הזולת. אמנם הבורא הוא גם כן זולת, אבל היצר הרע שאדם מרגיש כלפי האחרים, שהוא ממש מרגיש את עצמו כמבודד מאחרים, כי אין לו הרגשה באחרים, כי הוא לא יכול להתלבש באחרים אחרי השבירה, שבירת הכלים, אז בזה הוא רוכש יחס לזולת כמו לזר, שלא קיים. הוא צריך לעשות אפילו מאמץ גדול, כל אדם ואדם, כדי להרגיש את הזולת, כדי איכשהו להתחיל לקבל אותו ברוח טובה. אחר כך הוא כבר צריך לחשוב איך הוא מסדר את עצמו, מסדר בו בתוכו מקום שבו הוא בונה דמות של אדם זר, כי אחרת לא תהיה לו אפשרות להתקשר אליו באמת, אלא הם נעשים כגופים זרים שיש ביניהם איזשהו מין חוקי התנהגות כדי לא לפגוע זה בזה.
אבל אם אדם הולך להתקשר לשני, כאן כבר יש לו בעיה. הוא צריך לבדוק, למדוד, לבנות, לעצב בתוך עצמו את דמות הזולת, והוא מבין שרק עם הדמות הזאת הוא בעצם הוא יכול להתקשר. עם הזולת אין לו אפשרות, אנחנו אף פעם לא יכולים לצאת מעצמנו ולהרגיש את השני, אלא אנחנו יכולים להרגיש את דמות השני שאנחנו בונים בתוכנו.
איך אנחנו בונים אותו? על ידי זה שקודם כל אנחנו מוכנים להצטמצם. כי כשרוצים להצטמצם, כבר מוכנים לזה, מבינים עד כמה זה חשוב, שבזה אנחנו יוצאים לעולם השני כאילו, העליון, שאנחנו נעשים בזה דומים לבורא. אז אנחנו מתחילים לבנות בתוכנו, בתוך הרצון לקבל שלנו, דמויות זרות לנו מלכתחילה, מהלידה, דמויות של הזרים, אנשים זרים שמחוצה לי, שאני מוכן להעתיק את ההתפעלות, את ההתרשמות שלהם בי, בתוכי. וכך אני מתחיל להיות כלול עם העשירייה שלי, זאת אומרת אני יכול להבין, להרגיש, מה זה נקרא להיות "פרצוף". זה מצד אחד. מצד שני אני גם רוצה להתכלל בהם, שהם יבינו וירגישו מי זה אני. אמנם אף פעם אני לא יכול לצאת מגדרי ולהרגיש משהו שמחוצה לי, זה רק בתור תרגיל.
בעל הסולם מסביר לנו את זה בתפיסת המציאות, ב"מבוא לספר הזוהר", ואומר שאדם בעצם הוא תמיד אדם, הוא לבד, ומה שהוא תופס הוא תופס בתוך עצמו, והעולם הוא זה שמתאר בתוך עצמו, כולל הבורא, כולל הנבראים, כולל כולם. כול זה הן בעצם התכונות שלי שאני מייצב אותן בצורה כזאת שהעולם נראה לי מורכב מדומם, צומח, חי, בני אדם ועוד הא-לוהות.
לכן אם אנחנו חושבים, לומדים, משתדלים יותר ויותר להקים בתוכנו יחס כזה לכל הנמצא לפנינו כמו שנמצא בתוכנו, אז ברור לנו כמה אנחנו צריכים להתכלל עם כל מה שנמצא לפנינו. לכן אנחנו צריכים כאן להיות בכוח ההשפעה, שרק כך אני אהיה מסוגל לבנות את היחס שלי הנכון למציאות. ועיקר מה שאני צריך לקבל ביחס שלי למציאות, זה אמונה למעלה מהדעת. אמנם כל המציאות נמצאת רק בי ואני מתרשם מהאור העליון שפועל לתוך הרצון לקבל שלי, כמו שאנחנו לומדים מד' בחינות דאור ישר, מאז לא השתנה כלום בעצם, רק אנחנו יותר ויותר לומדים בפירוט של כל הדברים האלה על עצמנו, בתוך הרצון לקבל שלנו. אבל יחד עם זה אנחנו צריכים להשתדל לבנות בתוכנו את כלי הקליטה שלנו בצורה שבאמת מה שיש לי, יש לי התקשרות, קומוניקציה עם עצמי, רק בין הכלים שלי שאני משייך לעצמי, לי אישית לעצמי, ובין הכלים שאני בונה, שכביכול לא שייכים לי.
מה ההבדל בין הכלים האלו לאלו? דווקא הרצון לקבל הוא עוזר לי כך לבנות את היחס שלי למציאות, שאני אומר ששלי הוא ומחוצה לי. ומחוצה לי אני מדורג על ידי השפעת האור העליון עלי, על הרצון לקבל שלי, לדומם, צומח, חי, מדבר, שהאור העליון כך פועל עלי ומחלק את הרצון לקבל שלי לארבע דרגות, דומם, צומח, חי, מדבר, ועוד למעלה מזה למקור של השפעה על ארבעת הדרגות שלי שזה הבורא.
אז לדרגות האלו, דומם, צומח, חי, אני יכול להתייחס בשכל וברגש שלי, ואני יכול לחקור אותם בגישה שלי בלי לשנות את עצמי אפילו, ומזה יש לנו מדע ארצי. לבני אדם שבעולם הזה, זה חלק הד' שברצון לקבל שלי, אין לי אליו כל כך בדיקה חיצונה כי אני נמצא בגובה הזה. ואת החלק ששייך לבחינת שורש, שמשפיע עלי והוא המקור של כל הרגשת הקיום שלי, אני לא יכול לחקור בשום צורה שניתנה לי, אלא אם אני רוצה לעלות מעלי. ולכן זה נקרא שלפי דעתי אני עובד בדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, ולמעלה מדעתי אני עובד כדי להתקשר, לחקור את בחינת המשפיע, השורש שלי.
לכן כל העבודה הרוחנית שלנו, אמנם היא שייכת גם ליחסים לבני אדם, לדומם, לצומח, לחי, שאנחנו צריכים לסדר את עצמנו, אבל אני צריך גם להגיע להיות בדרגת המדבר, האדם הדומה לבורא, ולהתאים את עצמי לבחינת שורש. כך אנחנו מייצבים את עצמנו לאט לאט בדרגת אמונה למעלה מהדעת.
יש על זה הרבה שאלות, אבל כך אנחנו מתקדמים בתפיסת המציאות שלנו.
שאלה: אמרת שאם אדם הולך להתקשר לשני, הוא צריך לבנות בתוכו את דמות הזולת. ואז פירטת את השלבים, אמרת שקודם כל מוכנים להצטמצם ואז להעתיק התרשמות של העשירייה בתוכי. מה אני מצמצם ואיזה התרשמות של העשירייה אני מעתיק בתוכי?
זה כבר לא שייך לאדם הרגיל שחוקר בעולם שלנו דומם, צומח וחי ואפילו מדבר. זה שייך לאדם שרוצה מתוך ארבע הבחינות האלו להגיע למחקר, לחקירת בחינת שורש. אז הוא צריך להבין עד כמה הוא קשור לדומם, צומח, חי, מדבר, ועד כמה עם דרגת המדבר במיוחד הוא צריך להיות כלול בצורה נכונה כדי להגיע לדרגת השורש, לדרגת הבורא, לחקור דרך בחינה א' את בחינת שורש.
זה כמו בד' בחינות דאור ישר, אנחנו לא יוצאים מה-ו-י-ה, אנחנו נמצאים בה בלבד. ואז יוצא שצריך להיות לי יחס מיוחד לבחינת המדבר. כי לבחינות דומם, צומח וחי אני צריך להשתמש בהם כ"לא יגונה ולא ישובח", ולבחינת המדבר אני צריך דווקא להתקשר אליהם, ולא רק להתקשר אלא ממש להיות איתם עד כדי כך קשור שזה נכנס לרשותי, זה נכנס בי, שאני מתחיל להזדהות עם כל הדומם, צומח, חי, מדבר בצורה כזאת שמתוכם אני יכול לעלות, לחקור, לבדוק את בחינת שורש, ואז זה מושג, אז אני משיג את זה.
לכן האדם צריך להיות פתוח ומוכן להתקשר לכל המציאות, דומם, צומח, חי, מדבר, ולהתקשר גם במוח וגם בלב, בכוונה להשפיע להם לכולם מכל מה שמסוגל, כי בזה הוא מתקרב לבחינת שורש כשמשפיע לכל אלו מלמעלה למטה. ואדם שנמצא בבחינה שהוא נכלל מכולם, ממלכות לזעיר אנפין, לבינה, לחכמה, שמתחיל בחזרה להעלות את עצמו לכתר, אז הוא רואה שהוא צריך להיות כלול מכולם, להתחבר עם כולם. ואם בצורה כזאת הוא מגיע בהשפעה אליהם, הוא מגיע לאיזו מידת התאמה לבחינת כתר. זאת אומרת, כמו שהבורא משפיע לכל הנבראים, לדצח"מ, כך גם אדם משפיע לכל הנבראים, לדצח"מ, ובזה הוא מגיע להשתוות הצורה עם הבורא. אין לו שום אפשרות אחרת להגיע להרגשת הבורא, להבנת הבורא, להשתוות עם הבורא, רק דרך זה שהוא נעשה דומה לו, לכן ייקרא אדם.
תלמיד: מה זה אומר, להעתיק את התרשמות שלה האחרים לתוכי? אמרת שאני צריך לבנות בתוכי דמות של הזולת, בלי שאני אבנה בתוכי דמות של הזולת אני לא אוכל לתקשר איתו. איך הבנייה הזאת של דמות הזולת בתוכי?
כי אני לא מכיר מי נמצא לפניי, אני מכיר רק את הדמות שלו בי. אני לא רואה לפניי שום דבר, לכן אמרתי תזכרו מה שכתוב בתפיסת המציאות, שאין לפניי כלום, כל ההתרשמות נמצאת בי ולכן אני צריך כמה שיותר להשתדל לבנות בי צורת המציאות דומם, צומח וחי כולה, כדי שאני אתייחס אליה מקסימום בהשפעה. מקסימום בהשפעה זה נקרא שאני הולך להשתמש בהם במה שאני צריך לעצמי רק בהכרחיות, זה לא יגונה ולא ישובח. ובכל היתר כמה שאפשר, כמו שבעל הסולם כותב, שצריכים לדאוג לכל המציאות ולנידחים ולכולם ולקדם אותם, כך בעצם יחס האדם צריך להיות מפני שאז הוא עושה מעצמו דומה לבורא.
אם אני רוצה להרגיש מה שמרגיש הזולת, אז אני צריך לא להסתכל על הזולת, כי הוא בשבילי איזה קופסה שחורה, שאני לא יכול לדעת מה יש בו, אלא אני צריך לראות את היחס שלו לאחרים ומתוך היחס שלו לאחרים אני יכול בלהידמות ליחס שלו לאחרים להיכנס כביכול לאותם היחסים, אז אני יכול בתוכי להבין מה הוא בעצמו ומה היחס שלו לזולת. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך", שיטה כזאת, ואז יש לנו מכל הדברים האלה דווקא סדר נכון, מחקר נכון, פילוסופיה נכונה איך לגשת לכל דבר ודבר ולא לטעות, ולא להסתובב כך כמו כלב עם הזנב. אלא ממש לייצב עצמנו ואת זה שמחוצה לנו, ולהבין דווקא מתוך זה שיש לפני צורות דומם, צומח, חי, מדבר איך אני בלייצב את היחס שלי אליהם, יחס מסוים, יכול להרגיש דרך היחס המסוים הזה שככה מרגיש בורא.
ואיך אני עושה את זה? אני לומד את זה על בני אדם. בהתחלה כשאנחנו נולדים אנחנו לא מרגישים את הזולת בכלל. תסתכלו על הילדים הקטנים, עד כמה שהם לגמרי לא שמים לב על השני, אין להם שום התחשבות עם הילדים האחרים. "אני רוצה", "אני אמלוך" וזהו.
אבל עד כמה שאנחנו נעשים יותר מפותחים, וזה לא פשוט, מאוד לא פשוט, כי כמה שנשמה יותר גבוהה, כמה שנשמה יותר הייתי אומר עיקרית, זאת אומרת שייכת לנשמות בסיסיות שבכלי הכללי דאדם הראשון, יותר קשה לאדם הזה עם נשמה כזאת להבין את השני, לראות את השני. הוא מאוד גס אדם כזה, לא שהוא גס בביטוי החיצון שלו, אלא בזה שלא מבין את הזולת בכלל. הוא לא מבין מה רוצים ממנו, הוא לא מבין איך מתייחסים זה לזה, ובשבילו יחסים בין בני אדם זה משהו שלא מובן לגמרי. מה שאין כן, אנשים אחרים שאין להם רצון לקבל כל כך גדול, הם לא שייכים לנשמות מיוחדות קשות גבוהות, אז לא קשה להם להסתדר עם האנשים אחרים, הם יכולים להבין את הזולת, להתכלל עם הזולת. החיים נעשים פשוטים.
אז צריכים כאן להבין שדווקא הקושי הזה שיש לאדם להכיר את הזולת, להתלבש בו, להבין אותו, להתקשר אליו, זה דווקא מאותו רצון לקבל הגדול שיש באדם. וודאי מתוך זה מרגישים עד כמה שייקח לו זמן, הרבה זמן כדי להכיר את הזולת, להבין את הזולת, להתכלל עימו, וזה יכול לקחת לו עשרות שנים כדי להתפתח, מה שאחרים, עם נשמות קלות מגיעים לאיזושהי מין הרגשה רוחנית קלה, אבל מהירה.
יש כאן הרבה דברים. הכול באמונה למעלה מהדעת אנחנו צריכים לנגוע כדי לייצב את עצמנו איפה אנחנו באמת נמצאים, מה אנחנו עושים עם עצמנו.
שאלה: מהו ההבדל בין לבנות דמות הזולת בתוך הדעת לבין לבנות דמות הזולת למעלה מהדעת בתוך העשירייה?
אנחנו צריכים גם את זה וגם את זה, וללמוד איך אנחנו מתייחסים לזולת בתוך הדעת זו הפסיכולוגיה שבעל הסולם מכבד, פסיכולוגיה מטריאליסטית. שהיא צריכה להיות דווקא, והוא מדבר על זה שדווקא הפסיכולוגיה המטריאליסטית היא נותנת מכה לכל מיני גישות לא מטריאליסטיות, כולל גישות דתיות שאנחנו צריכים להתעלות מעליהן, ולרכוש גישה כמו שדברנו עכשיו בעצם.
תלמיד: איך לעזור לנו שנבין שאין זולת, יש רק דמות הזולת?
לעזור בזה שאדם צריך להתעלות מעל עצמו, רק זה. להתעלות מעל עצמו, אין יותר.
שאלה: שמענו ממך שאדם לא יכול להתקשר לחבר אלא לדמות של החבר שהוא בונה בתוכו. נדמה לי ששמענו שיש איזה נקודת הבורא בכל חבר ויש גם משהו שמבחין. איך האדם עושה את זה?
אדם צריך, אני מדבר על האדם שבונה את עצמו כדי להתחיל להכיר ולהידמות לבורא, אז הוא צריך להבין איך הוא מתייחס לעשירייה. איך הוא בונה בתוכו את הדמויות של החברים שלו, ואיך הוא מתחבר לדמויות האלו. עד כמה שהוא קרוב אליהם, עד כמה שמבין אותם, עד כמה שמזדהה איתם. ועל זה יש לו תרגילים. שמתוך התרגילים האלה הוא גם כן יוכל להיות קשור עם הבורא. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'.".
תלמיד: ובתוך העשירייה היחס לכל חבר וחבר, הדמות הזאת שהוא בונה, היא צריכה להיות שונה או שהעשירייה זה איזה דמות אחת משותפת שאדם מנסה להתחבר אליה?
גם וגם. אם אני צריך להתקשר לעשירייה בצורה הדרגתית יותר ויותר, אז אני צריך בעצם לבדוק את היחס שלי לכל אחד, והוא משתנה. יש כאן, מה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, התכללות הספירות. שאם אני בודק את היחסים שלי לכולם, אז אני כאילו בונה בזה חכמה שבכתר, בינה שבחכמה וכן הלאה. זאת אומרת, כאלו ההתקשרויות הפנימיות. ועל ידי זה אני מייצב יותר ויותר נכון את הפרצוף שלי.
תלמיד: אבל הדמות הזאת של כל חבר וחבר בעשירייה, מה מבדיל ביניהם? תכונות האופי שלהם? הרי את סוג הנקודה שבלב שלהם האדם לא יודע. הוא לא יודע להרגיש. אז מה מבחין בדמות הזאת שהוא בונה כלפי כל חבר וחבר?
צורות ההשפעה שלי, צורת היחס שלי אליו.
שאלה: אם הבנתי נכון, העבודה בעלייה נבנית דווקא לפי העיקרון של אמונה למעלה מהדעת, אתה רואה את תכונת ההשפעה של החבר, את האופן שלה, ובזה בעלייה מעל הבהמה, מעל לדעת, אתה מנסה להיות בהתאמה לאותה הצורה או שיש איזושהי אינטראקציה אחרת?
אנחנו צריכים ללמוד. אנחנו נלמד את זה. להיכנס לזה קשה. תחשוב על השאלה ואני אחשוב על תשובה.
שאלה: מה זה אומר לעשירייה להיות מחוברת "כאיש אחד בלב אחד" ברמה הפנימית?
זה נקרא שאנחנו משתדלים לעבוד לפי מקור אחד, קודם כל. אני מדבר מה שלענייננו. לא לדרגות הגבוהות. זאת אומרת שאנחנו לוקחים מה שכתוב אצל רב"ש ובעל הסולם, בעל הסולם לא כל כך מפרט, אבל לוקחים מה שכתוב אצל רב"ש וממש בצורה שיטתית, מממשים את זה.
שאלה: עם מה אני מחבר את הצורות האלה שאני בונה והאם אני בונה גם צורה של עצמי באותו אופן?
את כל הדמויות אנחנו בונים יחד, אמנם שלא כל כך שמים לב על זה, אבל הם נבנים כי מלכתחילה מלמעלה אנחנו בנויים בצורת עשירייה, בצורה ה-ו-י-ה.
שאלה: איך אפשר לדעת אם יש לאדם נשמה גבוהה, ואם כן, האם הוא צריך לנקוט באיזשהן פעולות מיוחדות?
לא. הוא לא צריך. פשוט כל הזמן להשתוקק למטרה. ועד כמה שהמטרה מגיעה אליו על ידי עבודה יותר קשה, זה סימן שיש לו נשמה גבוהה.
שאלה: אמרת שבעל הסולם העריך פסיכולוגיה מטריאליסטית. בפסיכולוגיה יש הרבה גישות ללימוד היחסים בין בני האדם. האם אתה יכול להסביר?
אני לא נכנס לכל הדברים האלה, זה לא שייך. אתה יכול לקרוא על זה בדברי בעל הסולם, הוא כותב על זה ממש קצת, ואת היתר אתה תבין מתוך זה שאתה תמשיך ללמוד טוב.
שאלה: אמרת שאני צריך לבנות פרצוף מהדמויות האלה של החברים, ואחרי זה דברת על התכללות הספירות איך הן נכללות זו בזו. האם אתה יכול לפרט קצת איך זה קורה?
לא. אני לא יכול להסביר איך זה קורה. זה קורה מתוך זה שאדם נכלל בקבוצה ורוצה מיום ליום להיות יותר ויותר קשור לקבוצה. הוא רואה מיום ליום יותר עד כמה החברים שלו משתדלים בזה. זה לא שהם לא השתדלו אתמול, אלא היום בגלל שהוא השתנה, הוא רואה אותם שהם משתנים ושהם נכללים זה מזה יותר. והוא מבין שזה בגלל שהוא השתנה, והם היו כך גם קודם. וכך הוא מתקדם.
העיקר כל הזמן לשים לב לחברים כמה הם נראים בעיניו יותר גדולים. כמה הוא מקנא בהם בקנאה טובה, כי על ידי זה שהוא מקנא הוא מתקדם, אז כמה שהוא מקנא ועוד יותר מקנא, ועוד יותר מקנא, זה בשבילו ממש סימן להתקדמות, מנוף להתקדמות.
שאלה: האם הזולת זה איך שדמות הבורא נבנית כלפינו?
את דמות הבורא אנחנו משיגים מהשפעות, מכל מיני חברים שלנו בעשירייה שהם נמצאים בעשירייה בהשפעה הדדית זה לזה וזה לזה. הבורא הוא נקרא הכולל. בסך הכול כשאנחנו כך נמצאים בקבוצה ומשפיעים זה לזה וזה לזה, אז הכולל מכל ההשפעות האלה שאנחנו סופגים או מגלים זה ייקרא "בורא". שיש כוח הקודם, הרצון הקודם, שהוא בונה בנו את היכולת הזאת להיות מנותקים זה מזה, מרוחקים זה מזה ומחוברים זה לזה, וכך אנחנו מגלים אותו מהריחוק ומהקירוב ויכולים להבין ולהרגיש אותו בנו.
אנחנו לא מגלים את הבורא מחוצה לנו כמו שנדמה לנו שכל אחד מאיתנו הוא קיים מחוצה לנו, אלא אנחנו מגלים את הבורא רק בנו, "בוא וראה". אני צריך להיכנס לפעולה מיוחדת ובתוך הפעולה המיוחדת כשמתגלה לי איזו הרגשה, לאותה הרגשה אני קורא "בורא", "בוא וראה". "בוא" זו פעולה, "ראה" זו תוצאה, הרגשה.
אני שמח שיש לנו כבר איזה מילים ואיכשהו מתחילים לדבר על זה ולכוון את עצמנו מתוך כל המבחר הגדול של ההרגשות, המחשבות והפעולות, ואיכשהו יותר ויותר להתחיל לעשות צורה להתקדמות שלנו.
שאלה: נוצר פאזל מאוד יפה מתוך כל מה שאנחנו למדנו קודם לכן. כאשר אני בונה את דמות החבר והבורא, היחס, האם יש איזה חלק שמגיע מלמעלה? כלומר יש את החלק שלי של העבודה, והחלק של הבורא של העבודה, זה כביכול מתגלה? לפני כן לא הייתה בי הצורה הזאת, הדמות הזאת ואחרי זה היא מגיעה? האם זה נכון או שזה לא תלוי?
כמו שאתה אומר העבודה שלנו מתחלקת נניח לשני חלקים, החלק שלי והחלק של הבורא, אם אפשר כך להגיד, אבל את זה אנחנו לומדים כבר בתוך הפרצוף. כשאנחנו מתחילים לממש את עצמנו כפרצוף הרוחני, אז שם יש כבר התקשרות שלי ושל הבורא, כביכול לשניים. איפה הוא פועל ואיפה אני פועל, ואיפה אני מבדיל את כל התופעות האלה לשלי ושלו, עוד נדבר על זה.
שאלה: האם כל הדומם, הצומח והחי זה נקרא "בין אדם למקום"? ואם כן, מה העבודה שם בלמעלה מהדעת?
כלפי דומם, צומח, חי, אנחנו לא מייחסים את העבודה שלנו באמונה למעלה מהדעת. גם לא כלפי בני אדם. אלא רק כלפי בני אדם שאנחנו רוצים ביחס אליהם לגלות יחס לבורא.
שאלה: כאשר אני בונה את דמות החבר בתוכי, הדמות הנכונה של החבר שמאחוריו נמצא הבורא, האם בגישה שלו כלפיי אני מקבל איזו הרגשה מהחבר?
האם אני מקבל הרגשה מהחבר? אני לומד את עצמי ומקבל הרגשה מעצמי. וודאי שאני כאילו מכוון לחבר, לחיבור אליו, להתקרבות ולהתרחקות, אבל אלה כל הדמויות שאני בונה בי. זה לא שבאמת זה משהו שקיים, אנחנו לא יודעים מה קיים. אחר כך מתחילים לגלות איזו צורה יש לכל המציאות. זה לא כמו שעכשיו אנחנו מדמים.
שאלה: האם אני צריך לרצות שהמחשבות והרצונות של החבר כלפי הבורא יהיו שלי, ולרצות להרגיש שהבורא אוהב אותם כאילו הוא אוהב אותי?
אם אני נמצא בעשירייה, אני רוצה להתכלל מכל הרצונות והמחשבות של החברים ביניהם, וביניהם לבורא.
שאלה: גם החבר וגם הקבוצה הם בשתי מדרגות שונות, מדרגה אחת היא התחתונה, הפיזית, הפסיכולוגית, והעליונה היא למעלה מהדעת. איך הבורא רואה אותם? האם שתי הצורות האלה יחד זה הדמות של הקבוצה והחבר?
כן, נכון.
שאלה: כל מה שאמרת עורר בי הרגשה של ריקנות אינסופית. איך למלא את זה?
זה טוב מאוד מה שאתה מרגיש, ובאמת לאט לאט תנסה למלא את הריקנות הזאת עם ההשפעה לחברים.
שאלה: ישנו מושג של אינטואיציה ויש אפילו אנשים שאומרים אני יכול לחוש את האחר ולהכיר אותו לפני שהיה לנו מפגש קודם. איך זה קשור לדרך שלנו?
זה לא קשור לדרך שלנו בכלום. זו פשוט גישה אגואיסטית פשוטה ואין בזה שום זכר לגישה למעלה מהמדבר, מהאדם הרגיל. אין כלום. אז יש חושים קצת יותר מחודדים, האנשים האלה הם יותר מצליחים להרגיש את הזולת, אבל זו לא הרגשת הזולת מבחינה רוחנית, שום דבר בזה לא יעזור להם. את זה אתה יכול למכור לפוליטיקאים, לפסיכולוגיים, אבל לא לרוחניים.
שאלה: האם שנאה באה אחרי קנאה בלימוד? מה הקשר בין קנאה לשנאה?
קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, כל הדברים האלה ועוד הרבה, הם באים לסירוגין על האדם, ומלמעלה מכוונים אותם מתי שאדם צריך להרגיש. ו"על כל פשעים", הם כולם נקראים פשעים, "תכסה אהבה".
שאלה: איך אני יכול לבחון האם התפיסה שלי כלפי העשירייה השתנתה ועלתה למדרגה גבוהה יותר?
לפי מידת החשיבות של החברה בעינייך.
שאלה: הבנייה הזו של עשירייה היא מבחינת עיקרון, לפי הלימוד זה צריך להיות אחד אפס, אחד אפס. אבל יש המון הבחנות ובירורים. האם הם חלק אנלוגי כמו בין רצוי למצוי? יש שני עקרונות בעבודה שעובדים פה?
העיקר שאתה רוצה להיטמע בין החברים, לספוג מהם את כל מה שיש בהם, ואז זה מביא אותך להתקשרות הנכונה. רק את זה אנחנו צריכים, רק לזה לדאוג.
שאלה: כל התיאור של התהליך שבו אנחנו אמורים להתכלל ולהתקדם מתוך העשירייה כדי לעבוד מעל הדעת, זה מזכיר לי את המנגנון של אח"פ דעלייה. האם זאת הדרך היחידה להגיע לעליון באותה השיטה שהוא מפעיל כלפינו?
כן, בדיוק. ככה זה.
שאלה: חבר שאל איך למלא את הריקנות, ואמרת שצריך למלא בהשפעה לחברים. איך משפיעים על החברים עכשיו, ברמה שלנו?
אתה דואג שהם יהיו יחד. אתה דואג להראות להם אהבה שתהיה כדוגמה גם בשבילם וכולי. כמו אמא שדואגת לילדים. כדי לחבר אותם יחד, אתה צריך לדבר על גדלות המטרה, גדלות הבורא, גדלות העשירייה, גדלות כל חבר וכן הלאה. וכך להתקדם. זה לאט לאט מתברר לנו. בהתחלה אנחנו מסוגלים לדבר על זה כמו כולם, אחר כך לאט לאט הדברים האלה נעשים לנו יותר יקרים, ועל דבר יקר האדם לא כל כך מדבר לפני כולם. הוא מברר אותו קודם, ואחר כך מוציא אותו החוצה.
שאלה: כשאני מסתכל על כל חבר וחבר אני בעיקר מרגיש התנגדות מאוד מיוחדת מכל אחד ואחד שיש לי כלפיו. אני לא מבין מה זה להרגיש את הזולת ואת דמות הזולת בי. האם זו ההתנגדות המיוחדת שבי?
קודם כל אתה צריך להודות לבורא שהוא מראה לך את האמת עד כמה אתה דוחה כל אחד ואחד מהחברים, כי בזה אתה מגלה את העביות שלך, וזה כבר חצי מהעבודה. החצי השני שאתה תגלה אליהם, למעלה מהעביות, חשיבות ומשיכה, מפני שאתה מבין שבלי שאתה תתקשר אליהם לא יהיה לך כלי רוחני, ואז אתה תישאר בדרגת בהמה ולא תעלה לדרגת האדם. אז יוצא שאתה מודה גם על העביות, על הדחייה, זה נקרא "צריך אדם לברך על הרע כמו על הטוב"1, ואחר כך לעשות מהרע הזה טוב.
זאת אומרת, כשאתה פונה לבורא, אין לך שום סיכוי לעשות משהו עם העביות שלך, אלא אתה פונה לבורא ומבקש שייתן לך אפשרות להתכלל עם החברים, להתחבר, להבין אותם נכון. כי הבורא סך הכול הוא תוצאה מהיחס שלך לחברים, אין בורא ללא נברא. ומי זה הנברא? העשירייה. ולכן יוצא שעד כמה שאתה תקבע את היחסים שלך לעשירייה לפי זה אתה תקבע את היחס שלך לבורא. אז אתה מתחיל כבר לעבוד מאהבת הבריות לאהבת ה', איך לסדר את הנטייה הזאת, וכך אתה מגיע לחיבור.
ואנחנו צריכים להבין שהבורא לפעמים עושה עם כל אחד ואחד מהעשירייה כל מיני תרגילים, ואנשים מתחילים לזלזל בעשירייה, או לא מבינים אותה בינתיים, ועל כל זה אנחנו צריכים להיות בסבלנות. אנחנו צריכים לקבל שהבורא עושה תרגיל איתנו ולא אנחנו בעצמנו, לא החבר. נגיד, איזה חבר מתחיל קצת להשתולל, אנחנו צריכים להבין שזה הבורא פועל דרכו עלינו, ואז אנחנו צריכים להיות בסבלנות לכל מה שהוא עושה, חוץ מאם הוא ממש מפרק את העשירייה. זה סימן שאנחנו צריכים להפריד אותו מהעשירייה כי עוד לא הגיע הזמן שיוכל להיכנס לעשירייה, כנראה שיש לו עכשיו עוד תקופה שצריך להתפתח לבד.
שאלה: היחס לחברים מתפתח כתוצאה מהיחס שלי לחברים עד לרגע הזה, ומעל הדעת לקחת את כל מה שלמדתי עד כאן וליצור תמונה אחרת?
אתה אל תתבלבל בשלך ובשלי, ואני לא אתבלבל בשלי ובשלך. אתה צריך בכל זאת, אחרי כל הבירורים שאתה משתדל לעשות בשכל שלך וברגש שלך, אתה צריך לגמור אותם בזה שאתה מחבק את כולם, את כל החברים, מחבק. לא חשוב מה יש שם, בסוף צריך להיות חיבוק.
שאלה: איך אני יכול לראות את העשירייה כדמות אחת ולא הרבה חברים, איזה פטנט יכול לזרז את התהליך?
לראות את כל העשירייה כדבר אחד זה טוב, אבל אני צריך לעבוד גם על פירוק חוץ מחיבור. יש דיפרנציאציה ויש אינטגרציה, גם את זה צריכים וגם את זה צריכים. כדי לבדוק כל פריט ופריט ולהעלות את העשירייה אנחנו צריכים להיכנס לכל אחד ואחד ולדרוש, לבקש, לדאוג שכל אחד יגדל. ואנחנו צריכים לעבוד על זה יחד בעשירייה, אז אני צריך לחשוב מה אני צריך לעשות כדי שהחבר הזה, והחבר הזה, והחבר ההוא, כל אחד ואחד בצורה פרטית, פרטנית שיגדל בעיניי. ואחר כך אנחנו צריכים לעבוד על החיבור, כל אחד מצידו, שכולם יהיו מחוברים, אז אני מקרין עליהם יחס חם וטוב ועוד יותר ויותר רוצה לחבק אותם וכך אנחנו משתדלים, משתדלים, משתדלים לעלות בדרגות של החיבור שבו אנחנו מייצבים את דמות הבורא.
שאלה: איך אני שולט בחיבור שלי עם החברים?
איך שאתה שולט, אתה שולט. אתה בפנים צריך לעשות את העבודה הזאת ולא מבחוץ. ככה עושים.
שאלה: אם כל הצורות, הדמויות מגיעות מלמעלה ואני לא יכול להשפיע על זה בשום אופן אלא אני רק צופה, במה העבודה שלי, במה המאמץ שלי לחבר את כל זה?
העבודה שלנו היא לחבר את כל החברים יחד לאוסף אחד שיהיו כולם, "כאיש אחד בלב אחד".
קריין: מאמרו של הרב"ש, "ענין למעלה מהדעת", קטע מספר 3. כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 287 טור א',
"בין אדם למקום, זהו ענין אחר לגמרי. היינו, שלמעלה מהדעת הוא יותר משובח. שאם הוא, הוא מקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, אז עבודתו היא בדרך הנכונה. מה שאין כן בתוך הדעת, הגם שהשכל של האדם מבין אחרת. זאת אומרת, כל אדם יודע ומבין, אם הוא לא היה צריך להאמין, אלא שהיה מגולה לכל השגחתו יתברך בעולם כולו, היינו אצל כל הנבראים, בטח שכל העולם היו עוסקים בתורה ומצות, ולא היה אז מקום לחילוניים, אלא כולם היו דתיים.
אבל היות שגילוי השגחתו יתברך אינו מגולה לתחתונים, אלא שצריכים להאמין, וענין אמונה זהו דבר קשה, היות שהבורא נתן לנו שכל ודעת לראות כל דבר ודבר לפי ראות עיניו, וכל ענינינו בין אדם לחבירו אנו מסתכלים רק לפי ראות השכל שלנו, ואין לנו שום דבר שיתן לנו הבחנה, רק השכל שלנו, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב קל"א) "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", נמצא לפי זה, שכל הענינים אנו הולכים לפי השכל, שהוא בתוך הדעת, ולא למעלה מהדעת.
ומשום זה, בזמן שאדם מתחיל בעבודת ה', ואומרים לו, שהוא צריך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, הוא מתחיל להרהר, הלא אני רואה, שהבורא נתן לנו דעת להבין כל דבר ודבר לפי השכל, היינו לפי מה שהדעת שלנו מבין. ואיך אני יכול לקבל על עצמי דבר שהוא נגד השכל שלנו. ודבר זה הוא קשה מאוד, שהגוף יבין, שכדאי לעבוד את עבודת הקודש בלמעלה מהדעת.
וענין למעלה מהדעת נוהג בין במוחא ובין בליבא. וזו היא הסיבה שלא כל אחד ואחד מסוגל להכנס לעבודת הקודש בבחינת השפעה, שהיא עבודה דלמעלה מהדעת. ומשום זה, כשמלמדים את כלל העולם בעבודת ה', הסדר הוא, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל, שמתחילים בשלא לשמה, עד שתרבה דעתם ויתחכמו חכמה יתירה, אז מגלים להם, שעיקר עבודה הוא בעמ"נ להשפיע, שהיא נקראת "עבודה לשם שמים".
אבל יש להבין, מדוע דוקא בעמ"נ להשפיע הוא יותר משובח. והלא הדעת מחייבת ההיפך, שאם עבדות ה' היתה מלובשת בתוך הדעת, היו אז באים יותר אנשים, שירצו להיות עובדי ה'. על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאל יחשוב אדם, שהבורא נתן לנו את עבודתו, שיהיה בלמעלה מהדעת, שזהו מדרגה שפלה. אלא שאנו צריכים להאמין, שזוהי מדרגה גבוהה מאוד, שדוקא ע"י יש להאדם הזדמנות, שתהיה לו היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע, אחרת הוא מוכרח לעבוד בעמ"נ לקבל.
אי לזאת, הגם אם היתה העבודה בבחינת הדעת, בטח שהיו אז יותר עובדים, אבל אף פעם לא היו יכולים להגיע לידי דביקות ה', שהיא עבודה בעמ"נ להשפיע. לכן, הגם שהיה ריבוי כמות, אבל מבחינת האיכות לא היתה שום מציאות, שהאדם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא היה רוצה לתת להנבראים, כידוע, שרצונו יתברך הוא "להטיב לנבראיו".
אלא בכדי שהטוב והעונג שיקבלו הנבראים לא יהיה בהם שום חסרון, דהיינו שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, היה תיקון הצמצום, שלא יאיר השפע העליון, אלא במקום שתהיה השתוות הצורה. שזה נקרא, שהנבראים יקבלו את השפע בכלים דהשפעה. ובזמן שהכלים דהשפעה לא יהיו נמצאים אצל הנבראים, אז הם מוכרחים להישאר בחושך, שזה נקרא "וימותו ולא בחכמה".
אבל צריכים לדעת, שגם בהשלא לשמה יש שם מאור תורה. שעל זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים לשמה, משום המאור שבה מחזירו למוטב". אבל אח"כ צריך האדם להגיע לשמה, היינו שיעבוד בבחינת מוחא וליבא בלמעלה מהדעת.
מה שאין כן בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לעבוד באהבת חברים בתוך הדעת, היינו אם הוא משתדל לראות אצל החברים, שהם נמצאים במעלות הקודש יותר ממנו, בטח שזה יהיה יותר משובח. זאת אומרת, אם הוא רואה בתוך הדעת, שהחברים נמצאים קרובים לדביקות ה' יותר ממנו, בודאי זהו משובח יותר, מכפי שהיה צריך להאמין בלמעלה מהדעת.
היינו, שבאמת הוא רואה, שהוא נמצא במדרגה יותר נעלה מהחברים, ובתוך הדעת הוא רואה תמיד, שהחברים נמצאים בשפלות, אלא למעלה מהדעת הוא מאמין, שיש לו לומר מטעם מצוה, שהוא צריך להאמין, שאיננו כך כמו שהוא רואה. בטח שבתוך הדעת, אם הוא יכול לראות שהחברים הם במעלות קודש, הוא יותר משובח."
שאלה: רב"ש כותב כאן לגבי היחס לחבר שאתה חייב לאהוב אותו ולהבין בתוך הדעת ולהשתדל לראות שהחבר נמצא מעליי, וזה עדיף. למה עדיף לראות בתוך הדעת שהחבר גבוה ממני?
מפני שעם החברים אנחנו צריכים להתקשר "כאיש אחד בלב אחד"2. אנחנו שייכים לאותה מערכת של אדם הראשון, לאותו כלי, ולכן אין כאן משהו למעלה מהדעת, זה בתוך הדעת, אלא מפני שהאגו מפריד בינינו אז אני צריך לדלג על האגו, להפוך את האגו דווקא לכוח החיבור, לדבק, וכך להתחבר עם החברים.
מה שאין כן עם הבורא אני לא יכול כי אני ברצון שלי והחברים ברצון שלהם. ברור שאנחנו צריכים להגיע לרצון אחד, למערכת אחת. לא שהרצונות יהפכו להיות לאחד אלא שיהיו קשורים כמערכת אחת. מה שאין כן עם הבורא אני לא יכול להיות בכזה קשר מפני שזה המילוי וזה האור, זה שורש שלי ואני תוצאה ממנו.
לכן אני אף פעם לא יכול להיות דבוק בבורא בצורה טבעית כמו שאנחנו עם החברים. הרצונות כולם מלכתחילה היו רצונות כאחד ואחר כך התפרדו, אז שוב אנחנו צריכים להגיע לחיבור בינינו ועם הבורא לא. הבורא הוא מילוי. הוא הראשון, הוא האחרון, הוא לא כמונו, אלא אליו אנחנו צריכים להגיע לדבקות מעל הרצון לקבל, ואפילו מעל הרצון להשפיע. אנחנו רוצים להגיע לדבקות עימו. ולכן כאן זה לא כמו העבודה עם החברים. עם החברים אני צריך להגיע לעבודה בדעת, כי אנחנו באים בזה לגוף אחד, ללב אחד. מה שאין כן עם הבורא אף פעם אנחנו לא יכולים להיות ברמה כזאת, אלא איתו אנחנו יכולים להיות קשורים כמשפיעים זה לזה בלבד. לא ברצונות, הוא רצון להשפיע ואני רצון לקבל, אנחנו הפוכים, אלא לפי המטרה, דבוקים בידיעה. ולכן עם הבורא אני לא יכול להיות כמו עם החברים.
שאלה: האם ההרגשה שאני מרגיש כלפי החברים בתוך הדעת נובעת דווקא מהמצב של הקירוב שיש מעל הדעת?
כן. אתה צריך להגיע קודם ללמעלה מהדעת עם החברים, ואחר כך אתה דואג שזה ייכנס בתוך הדעת.
שאלה: איך לקבל את העבודה למעלה מהדעת בזמן אמת, כשהאדם נמצא במצב?
אנחנו צריכים לראות בכל רגע הזדמנות להתעלות מעל מה שאני לדרגה הבאה. להיות שייך לרוחניות זה נקרא שאני כל הזמן משתדל להגיע לעלייה למעלה מהדעת. אחרת אני לא ברוחניות. וזה בעצם מה שאני רוצה להרגיש. לכן בכל רגע ורגע בחיי אני צריך להיות בשמירה הפנימית, איך אני מתייחס לבורא, איך אני מתייחס לקבוצה, לשניהם.
יותר מזה לא כל כך צריך, לקבוצה ולבורא. האם אני, שמתייחס אליהם, אני מקבל אותם כגדולים, כנעלים, ככאלו שנמצאים בהשפעה ושאני רוצה להגיע אליהם בהשתוות הפעולה שלי, שזה נקרא "השתוות הצורה"? זאת בעצם העבודה, להשתדל כל הזמן לראות איך אני מסכים איתם בלב ונפש, או לא. ואם לא בכל לב ונפש, אז שם זה המקום להתעלות למעלה מהדעת.
שאלה: אבל איך כשאתה במצב, באיזשהו חיכוך עם חבר, ובשנייה הזאת באמת לתפוס את המצב ועל זה לתת את המכה? לא בדיעבד.
זה ברור, עם החברים כי בחברים זה הבורא שמייצב לי איזו דמות, שהדמות הזאת היא שלמה. דמות של חבר היא שלמה, רק בעיניי היא מקולקלת, הבורא מקלקל לי אותה. אז אם אני מעלה לפי כמה שאני מבין את הדמות הזאת לדרגת השלמות, זה נקרא שאני עולה לאמונה למעלה מהדעת. זה פשוט. אני עובד בצורה הפוכה. הבורא מוריד לי אותם, ואני כלפי הבורא מעלה אותם. זאת העבודה שלו והעבודה שלי, כך אנחנו נעשים שותפים. הבורא מקלקל את הבריאה ואני מתקן את הבריאה, אם אפשר כך להגיד.
תלמיד: אני לא מצליח לתפוס את השנייה הנכונה לעשות את העבודה הזאת. תמיד אני עושה את זה בדיעבד. כאילו בדיעבד אני מצדיק אותם, בדיעבד אני מגדיל אותם.
תנסה לעשות את זה לא בדיעבד, אלא מקודם, שאתה מגיע עם הכוונה הזאת.
שאלה: יש לנו מצב מיוחד בעשירייה, ורציתי לדעת איך אפשר להחזיק במצב רוח למרות כל מה שקורה, כי אתה אמרת שהעבודה של הבורא זה לקלקל את היחסים בינינו. איך אנחנו יכולים להחזיק מעמד בכוונה הנכונה?
למה לא? אם הבורא עושה את זה כדי שאנחנו נתקדם, אז אנחנו שמים לב לעבודה שהוא נותן, או למטרה שהוא מייצב לפנינו ואנחנו מבינים שבלי שאנחנו נתאמץ בעבודות שלו, שנקראות "עבודת ה'", אנחנו לא נגיע למטרה, שזה דבקות בו. אז צריכים לברר את הדברים האלה, לחזק, "איש את רעהו יעזורו", וכך להתקדם. אין ברירה.
שאלה: בכלי העולמי יש הרבה חברים שאני מרגיש שהם גדולים וקל לי להתבטל בפניהם, אבל בעשירייה שלי אני צריך ללכת באמונה למעלה מהדעת. האם זה בגלל שהעשירייה שלי זה החלק הפרטי של הנשמה?
בעשירייה שלך אתה חייב לעבוד, ובעשיריות אחרות אתה לא חייב. ולכן כך אתה מתייחס. זה האגו שלך לא נותן לך.
שאלה: במאמר כתוב שלמעלה מהדעת הוא תקף לליבא ולמוחא. האם תוכל להסביר את זה?
למעלה מהדעת אנחנו צריכים להיות קשורים בינינו ועם הבורא בליבא ובמוחא, גם במחשבה וגם ברצון. אין לי כאן להוסיף כל כך.
שאלה: כתוב, "ועניין למעלה מהדעת נוהג בין במוחא ובין בליבא". מה זה?
כי אנחנו כלולים מתפיסת המציאות שלנו, מההרגשה שלנו, מהחיים שלנו, מהחיות שלנו, בכל מה שאני, אנחנו כלולים ממוחא וליבא. אין יותר, מחשבה ורצון. אז אנחנו צריכים להגיע למצב שהקשר בינינו יהיה בדיוק גם במחשבה וגם ברצון כאחד. כאחד זה נקרא למטרה אחת. שבו, בבורא, אנחנו מכוונים את עצמנו בקשר בינינו אליו, אז אנחנו מרגישים שאנחנו כאחד.
שאלה: אם החיבור בין החברים הוא מלכתחילה אגואיסטי באיזו נקודה קורה המעבר ללמעלה מהדעת?
שאני מקבל אותם כקדושים כמו הבורא, ופועל רק לחיבור בין כולם כדי לשרת אותם.
שאלה: בדרך כלל אומרים שהמחשבה משרתת את הרצון, אז איך אפשר לא להיות במחשבה ברצון מכוונים לדבר אחד?
צריכים לצרף מחשבה נכונה לרצון. מחשבה נכונה, שאתה רוצה שהיא תבוא ותשלוט על הרצון שלך. על הרצון אנחנו לא צריכים כל כך לעבוד, כי הרצון הוא הכי גרוע, זאת אומרת זה הרצון הגדול בעל מנת לקבל, והרצון הכי טוב זה אותו רצון הגדול, אבל על מנת להשפיע. אז אנחנו צריכים לעבוד בעיקר על הכוונה, ועל זה צריכים להתפלל, וזה עניין בין אמונה בתוך הדעת לבין אמונה למעלה מהדעת.
שאלה: אם אני מתפלל לבורא ואני רואה ממנו תשובה, אני רואה את העשירייה מחוברת, איך לא להיכנס ברגע הזה לתוך האגו, לא לחזור להיות עבור עצמי?
זה תלוי בהכנה, עד כמה שאתה הצטערת קודם שאתה חשבת רק על עצמך ובזה היית מנותק מהקדושה. ולכן אתה בזה מכין את עצמך לקבל את הדברים בצורה נכונה, רוחנית. צריכים לחשוב, אלה בירורים.
שאלה: יש מצבים שאנחנו עוברים בתקופה מאוד מואצת להגיע לעבודה למעלה מהדעת, ופתאום אתה מגלה שאתה היית בדעת, שזה לא הייתה אמונה שלמה. וזה ככה כל פעם בא והולך, בא והולך.
נכון. ממה אתה לא מרוצה?
תלמיד: להרגיש שזה יהיה כבר טבע שני, שזה יהיה דבר שהוא קבוע.
קבוע זה יהיה בגמר התיקון. אז אתה בדרך.
שאלה: בתוך הדעת זה אור פנימי?
כן. נגיד שכן.
שאלה: מה היחס לחברים שלא מקיימים את כללי רב"ש בעשירייה, גם כמתוקנים מעל הדעת?
לא, הם לא חברים. חבר זה נקרא חיבור, מהמילה חיבור. אין לי איתם במה להתחבר. אין לנו שטח משותף. חברים שהם נמצאים בחברה אבל לא מקבלים את כללי החברה לפי רבנו רב"ש הם לא נמצאים בחברה ולא נקראים חברים. ואנחנו רק מחזיקים אותם כדי שהם יבינו שאין ברירה, חייבים איכשהו להבין איפה הם נמצאים ומה המנוף להתקדמות. אחרת אין להם מקום, לא יהיה להם מקום בעשירייה.
צריכים ודאי לעבוד על זה כדי שהם יבינו, כי אין ברירה, בסופו של דבר הם יגיעו לזה, אז אם כבר הבורא הביא אותם לעשירייה אז אנחנו צריכים להשתדל להראות להם דרך נכונה וסבלנות קצת כלפיהם, אבל אם הם לא רוצים בתוקף לקבל שום חוקי החברה אז אנחנו צריכים פשוט להוציא אותם לעשירייה יותר נמוכה, ששם יש כאלו. שיהיו שם כל "הרשעים" האלו נגיד ויתקוטטו ביניהם. עד שיבינו שהדרך היא לחיבור למעלה משנאה.
תלמיד: האם לברר את היחס לחברים צריך להיות בדעת אבל התיקון עצמו צריך להסתיים בלמעלה מהדעת?
יחס לחברים הוא צריך להיות באמונה למעלה מהדעת עד שמגיע לדעת, והתיקון גם. הכול כלפי החברים בתוך הדעת צריך להיגמר.
שאלה: יוצא שהחברים עוזרים הודות להתעלות ההדרגתית שלהם להגיע לבורא.
כן.
שאלה: אתה אמרת שכשאנחנו מתעלים באמונה למעלה מהדעת, מתחברים עם החברים, מעלים זה את זה, מרגישים חום, אהבה בינינו, ויחד עם זה אמרת שאנחנו מתקשרים עם הבורא מעל הרצון לקבל, מעל רצון להשפיע. מה זה אומר?
רצונות לקבל ורצונות להשפיע שאנחנו על ידם קשורים לבורא זה רצונות, אבל האידאה עצמה, שאני רוצה להיות קשור לבורא, היא החשובה, ולא איך שאני מבטא את זה. אם הייתי מבטא אותם בלי רצונות נגיד שהייתי נברא ובלי כוונות ובלי איזה פעולות, לא חשוב, העיקר שאני רוצה להיות מחובר לכוח העליון בלהידמות לו. בזה שאני מתחיל להעריך אותו שהוא המשפיע, שהוא הגדול, זה כבר דבר משני, העיקר שזה כוח העליון, אבסולוט, ואני רוצה להיות שייך אליו בלהיות כמוהו. וכמוהו זה לקבל צורת ההשפעה כלשהי, שיסדר לי את זה.
יש כאן הרבה דברים שצריכים להוסיף. שאני יכול להגיע לזה רק דרך השפעה לזולת, שאני מתחיל להעדיף השפעה לזולת במקום השפעה לבורא. ואחרי שאני רוכש כזאת השפעה לזולת, אז אני מעלה את עצמי להשפעה לבורא. יש כאן עניין כדי שלא יהיה זה קנוי על זה.
שאלה: אתה אומר כל הזמן לחבק את החבר. כשאנחנו היינו במצב הפיסי אז היינו מחבקים את החברים, עכשיו אנחנו עברנו למצב אחר ווירטואלי, אז מה זה חיבוק של החבר, זה גם מעל הדעת, או בדעת? איך אני מרגיש את זה?
חיבוק לחבר זה פשוט שאתה צריך לחבק את כל התכונות שלו יחד עם התכונות שלך, עד שלא יהיה הבדל בינך לבינו ולעלות יחד ככה לדרגת הבורא. שהבורא נמצא ביניכם, שדווקא הוא מדביק אתכם.
שאלה: כתוב ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". מה זה "לא לשמה" בעבודה וביחס בינינו?
לא לשמה, זאת אומרת שאני מתחבר עם החברים כדי שייצא לי מזה טוב. ובדרך כלל מעורב קצת עם לשמה, שאני רוצה להגיע למצב שאני כולי משפיע, אבל אני לא יכול בכוונה כזאת לעבוד. זה מדי בשבילי. אז לדברים האלה רב"ש נותן שם הגדרה, שזה נקרא "לא לשמה".
תלמיד: ובהמשך כתוב ש"המאור שבה מחזירו למוטב". מה עושה המאור המחזיר למוטב, מה הוא מוסיף, מה הוא משנה?
המאור המחזיר למוטב הוא כמו שלמדנו בשלבים שורש, א', ב', ג', ד'. שבחינה א', הרצון לקבל מקבל לתוכה אור החכמה, אור החכמה בבחינה א' מביאה אותה לבחינה ב', שהיא רוצה להשפיע והאור שבה לפי הרצון שלה הופך להיות לאור החסדים. אז אתה רואה שעל ידי דווקא אור החכמה הרצון לקבל מתהפך לאור החסדים. מתוך זה שהוא מתחיל לספוג באור החכמה יחס של הבורא אליו, יחס של השפעה, ואז היחס הזה משפיע עליו.
זה כמו שאתה נמצא עם איזה איש והוא נותן לך, נותן לך, ואתה מתחיל להרגיש אי נעימות, למה? כי אתה מקבל ממנו, אתה מתחיל להרגיש את היחס שלו אליך וכן הלאה. זאת אומרת יש עניין של פעולה ויש עניין מהות הפעולה, מאיפה היא מגיעה. הפעולה עצמה מורגשת בך לפי הכלים שלך, אבל חוץ מזה מפני שאתה מגיע ממשהו, מהבורא, אז אתה גם מרגיש את היחס שלו אליך. ואז יוצא שאתה מקבל שתי השפעות, השפעה ישירה שזה מגיע לך מילוי והשפעה שנייה בתוך המילוי, שאתה מרגיש את הטבע, מי שמתייחס אליך, מי שממלא אותך.
(סוף השיעור)