שיעור בוקר 06.03.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכל מושג בכוח התפילה - קטעים נבחרים מהמקורות

תפילה זו בעצם פנייה לכוח ההשפעה, הכוח השני שישנו בטבע ונסתר. בנו שולט כוח הקבלה, ואנחנו חיים בעולם של קבלה ומה שניתן לנו, זו נקודה שבלב והרגשת החיסרון בכוח הקבלה, כי אנחנו נמצאים ברצון לקבל, ואנחנו לא מרוצים, וזו בעצם העזרה שמגיעה לנו כדי לעזור לנו לעבור מהעולם, מאותו האזור, מאותה הסביבה, האווירה כי אנחנו נמצאים כולנו כולנו בכוח הקבלה, לסביבה אחרת, ואנחנו נכנסים תחת שליטת כוח ההשפעה.

כוח השפעה הוא כוח הבורא שמלכתחילה ולעד קיים, ואת כוח הקבלה הוא ברא רק כדי שאנחנו נרכוש את כוח ההשפעה מתוך כוח הקבלה, ואז אנחנו נהיה קיימים מצד אחד כעצמאים, מחוצה לו, ומצד השני נכיר ונרגיש כמוהו.

זו הצורה היחידה כנראה שכך היה יכול לברוא אותנו, מצד אחד מחוצה לו, בתכונה אחרת, הקבלה, ומצד שני לתת לנו הזדמנות להיות כמוהו, בתכונת ההשפעה.

לכן אנחנו צריכים לחלק את כל המציאות לשניים, מציאות של קבלה ומציאות של השפעה וכל הזמן לראות איך אנחנו עוברים מהמציאות של קבלה, מהמציאות האגואיסטית, למציאות ההשפעה. ואת מעבר הזה אנחנו יכולים לעשות אך ורק על ידי הפנייה, הבקשה, שאותו כוח השפעה ששורה בעולם ההשפעה, בעולם העליון, הוא ישפיע אלינו משם וייתן לנו תכונות לאט לאט, תכונות של השפעה שהן יהיו בנו והן ישלטו בנו, ואנחנו נעדיף אותן על פני תכונות הקבלה שבהן אנחנו נולדנו והתפתחנו. וכך, בתכונות ההשפעה שיהיו יותר מתכונות הקבלה, אנחנו נבנה את עצמנו.

הגישה הזאת, שתכונות הקבלה יהיו ביסוד שלנו למטה, כמו שהן צריכות להיות מצד הטבע, ומעליהן שהן יהיו תכונות ההשפעה, כי אנחנו רוצים שדווקא זה יכוון אותנו, ישלוט בנו, זה נקרא שאנחנו נהיה "באמונה למעלה מהדעת", השפעה למעלה מקבלה. וכל הפעולות שאנחנו יכולים לעשות הן על ידי אותו המקור, המעמד שהבורא סידר לנו, כי יש בנו בכל אחד ואחד ניצוץ קטן מכוח ההשפעה שנקרא "נקודה שבלב", שאם אנחנו יכולים לחבר את הנקודות שלנו בעשירייה, יכול להיות קצת פחות מעשר אבל לא יותר מעשר כי אז אנחנו לא מסוגלים להחזיק בעצמנו, בתוכנו את המספר הזה.

אז אם אנחנו רוצים לאסוף את הכוחות שלנו, החלקים שלנו, שיש לנו מכל אחד ואחד, השתוקקות להגיע למהות החיים, מטרת החיים, אז למרות שאנחנו, אין באף אחד כוח לבד להשיג אותו, אבל אם אנחנו מחברים את הכוחות האלה ועם הנטייה היא לגלות מהות החיים, מטרת החיים, אפילו שזה יהיה כוח השפעה, אנחנו נעשה מאמצים, נעשה פעולות שגם כוח ההשפעה יהיה בינינו חשוב מאוד, אז לאט לאט אנחנו מקבלים מאור המחזיר למוטב, זה נקרא כוח השפעה שפועל עלינו, הוא מוסיף לנו יכולת להתחבר בינינו, להיות יותר קרובים בינינו, וכך אנחנו על ידי התקרבות בינינו נתחיל לזהות, להרגיש, ללמוד מה זה נקרא "כוח השפעה".

ודאי שכל ההתקרבות מגיעה על ידי שכוח ההשפעה הכללי שזה הבורא והוא שורה ונסתר בנו, בינינו, שהוא יגלה לנו מה זה נקרא כוח ההשפעה ואיך אנחנו יכולים לעבוד עימו, איך אנחנו יכולים להשתוקק אליו, לבקש ממנו עזרה. וכך לאט לאט אנחנו בהדרגה נמשיך להיכנס עימו במגע. אמנם זה תהליך איטי, הדרגתי, אבל אנחנו יכולים לזהות פתאום שאנחנו כן יותר מבינים, יותר מרגישים שפנייה לכוח ההשפעה נעשית פנייה יותר טבעית, וכך אנחנו לאט לאט באים להכיר אותו, "שלא יהיה לך אל זר".

הדברים האלה מגיעים דרך כל המערכות העליונות ולתוך כל המערכות שלנו, שאנחנו עדיין לא מבינים, לא מרגישים אותם ממש, אבל לאט לאט מיום ליום כך אנחנו מתחילים מתוך הרגש הפנימי יותר ויותר להכיר אותם. זה מגיע כמו כל דבר בהכרה, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת.

ולכן יש כאן עניין של תפילה, שאנחנו צריכים בזה בעיקר "איש את רעהו יעזורו", לתת דוגמה שאנחנו פונים לכוח השפעה, אנחנו רוצים שהוא יעזור לנו. כוח הקבלה גם נובע מאותו המקור, מהכוח העליון, מהבורא, אבל את כוח הקבלה הבורא מעורר בנו לפי התכנית שלו בכל אחד ובכולנו יחד, ועל ידי זה הוא מעורר בנו חסרונות, אבל החסרונות האלה לא מכוונים נכון, אלא אנחנו על ידי העשירייה, כשהולכים להתחבר כן מתקרבים זה לזה, אנחנו צריכים להסביר זה לזה מתוך מאמרים, מתוך שיעורים, מה עלינו לבצע כדי לעזור לכוון כל אחד ואחד בכיוון הנכון להיות מכוונים לבורא.

וכך אנחנו לאט לאט משיגים קשר בינינו וכיוון בקשר בינינו לבורא. כי הבורא צריך להיות המטרה, הוא צריך להיות "אני הראשון", וגם הפעולות שאנחנו עושים הן צריכות להביא אותנו למצב של "אני אחרון", זאת אומרת שאליו אנחנו מתכוונים. לכן יוצא שבין "אני ראשון ואני אחרון", בין תחילת העבודה לסוף העבודה, יש לנו רק דבר אחד, כל הזמן לפנות לבורא, להפעיל אותו.

כשאנחנו מפעילים אותו זה נקרא "נצחוני בניי". אני נתתי להם רצון לקבל, יצר הרע, והם מבקשים במקום זה ממני יצר הטוב, רצון להשפיע. כך אנחנו מגיעים למצב שהבורא נהנה מאיתנו. הוא עוזר לנו, ואנחנו, מתוך זה שהיינו שותפים רק בינינו בפנייה אליו, מתחילים להיות שותפים עימו, "אני לדודי ודודי לי", גם בפעולות שהוא מעלה לנו כוח קבלה, יצר הרע, וגם בפעולות שמעלה לנו כוח הטוב, כוח השפעה. וכך כל פעם אנחנו עולים ועולים בדרגות אמונה למעלה מהדעת, שבכל דרגה ודרגה הדעת יותר גדולה, כוח הקבלה, והאמונה למעלה ממנו יותר גדולה, כוח השפעה. מלכות ובינה, בינה ומלכות, כך הן כל הזמן נשמרות על ידי המאמצים שלנו ועבודת הבורא, שאנחנו כל פעם עולים ועולים, מעלים את הסנדוויץ' הזה בינה ומלכות, לדרגות יותר גבוהות.

רואים שדווקא בעלייה הזאת, בינה ומלכות, אנחנו מתחילים לראות את גודל העולם הזה וגודל העולם הרוחני, ועד כמה שניהם הם הופכים להיות עוצמתיים, ובפער ביניהם אנחנו מגלים את כל חכמת העולם. בזה אנחנו מתקדמים ונכנסים לנצחיות של שני הכוחות האלו. אף אחד מהם לא נעלם, הם תמיד קיימים יחד, כי רק בין שניהם אנחנו יכולים להתקיים כמו נבראים. ורק מתוך שישנם שניהם, ימין ושמאל, אנחנו בעבודה שלנו יכולים לחברם, את שני הכוחות האלה, שיהיו לנו כקו האמצעי, שבזה אנחנו מרכיבים דמות הבורא שנקרא "אתם עשיתם אותי". זאת אומרת, מלמעלה למטה הבורא מביא לנו כוחות, וממטה למעלה אנחנו מהכוחות האלו מרכיבים מה שנקרא כוח השפעה, שהוא נמצא ביסודו על כוח הקבלה שברא, ואנחנו מכוח הקבלה בונים דמות השפעה. ולכן כאן זו באמת יצירה מיוחדת, אנחנו עוד לא מכירים עד כמה הכוחות האלה הם כוחות שנמצאים למעלה מכל היקום, מכל העולם שלנו, עד כמה הם כוחות מיוחדים, נצחיים, שאין מחוצה להם שום דבר שקיים.

אבל בכל הפעולות האלו שאנחנו צריכים לעבור, בכל צעד ושעל יש לנו רק פעולה אחת בעצם, לרכז את עצמנו לתפילה. זה לא פשוט, אנחנו כבר יודעים שכשמשתדלים לפנות עד כמה יש לנו בזה פתאום הרבה שאלות. אני פונה לבד? לא. אני פונה עם אחרים, איפה אחרים? איך אני אוסף אותם למניין? איך אני מסדר אותם שיהיו "כאיש אחד בלב אחד"? שאז מתוך הרצון האחד הזה שנקרא לב אנחנו פונים לבורא, והוא מרגיש את הרצון שלנו אחד, את הלב שלנו, ולפי זה הוא עונה. כי אנחנו רוצים לדלג על האגו שמפריד בינינו, בין הרצונות הפרטיים, ולהביא אותנו לרצון אחד.

הרצון האחד הזה הוא שולט על פני עשרה רצונות פרטיים, שמכל עשרה רצונות פרטיים נשארים התכונות שלהם, והן לא נעלמות. מהרצון האחד לא נעשה שמהם אין כלום, ולא נשאר שום דבר מהאישיות, מהאינדיבידואליות שלהם, אלא ההיפך, כמה שמתקדמים יותר אז "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אנחנו נעשים עוד יותר ועוד יותר בולטים ושונים זה מזה. ועל פני זה אנחנו צריכים רק לבנות נטייה אחת לבורא, שהוא ישלוט ויחבר בינינו. ובזה הוא לא מבטל אותנו, אף אחד מאיתנו לא נעלם מהתכונות הפרטיות שלו שהתגלו בשבירת האדם, מערכת האדם. כי דווקא בשבירה הזאת אנחנו מקבלים כל אחד את כל החבילה שלו, את כל הכוחות והתכונות של הנשמה הפרטית של כל אחד. ההתכללות הזאת שנעשתה על ידי השבירה, אנחנו רק מעלים אותה לגובה של השפעה ההדדית ביניהם וכללית.

גם בנו, בכל אחד מאיתנו, יש הרבה רצונות ותכונות שונים, ואנחנו צריכים לא להרוס שום דבר, לא למחוק שום דבר, אלא לסדר אותם בצורה כזאת, שגם בצורה פנימית הם יהיו מקושרים נכון זה לזה בחיזוק לקראת הבורא. זה נקרא שאנחנו בעצמנו, בתוכנו, מעמידים את הגוף שלנו, של כל אחד, השבור לכל מיני חלקים, שהם כולם מתחברים לפעולה אחת, לנטייה אחת, למעשה אחד, להיות "אדם", להשפיע נחת רוח לבורא. ואז כל אחד כביכול מרכיב ומחבר את כל הפרטים שלו, את כל השברים שלו, וכך כל אחד ואחד מאיתנו עושה את זה. כך אנחנו מגיעים למצב שבעצם מעצמנו, מהחלקים השבורים האלה אנחנו מרכיבים בורא.

כי מי אנחנו? אנחנו נשברנו על ידי הכוח העליון. כשאנחנו עובדים כדי להתחבר אז אנחנו עושים מאבק, ממש קרב עם היצר הרע שמפריד בינינו, על זה שאנחנו כן נתחבר. יש כוחות שרוצים להרחיק אותנו זה מזה, ואנחנו כן רוצים לחבר אותם. הכוחות שרוצים להרחיק אותנו הם הכוחות האגואיסטים והם בצדק רוצים להרחיק, כי אנחנו שונים זה מזה מכל וכל, ויותר ויותר מגלים את זה. והכוח הטוב שאנחנו רוצים למשוך מלמעלה שהוא אחד יחיד ומיוחד, שהוא יחבר אותנו למעלה מכל ההבדלים בינינו, ויחבר דווקא. הוא לא יכול לשנות את הטבע שלנו, וזה בכלל לא נמצא בכוונתו, אלא הוא עושה איתנו קשר כזה ש"על כל פשעים תכסה אהבה". ואז אנחנו מרכיבים, כל אחד מהשברים שלו, ואנחנו לא נמצאים פעם בטבע אחד, פעם בטבע שני, פעם ברצון כזה, פעם ברצון כזה, פתאום אנחנו טובים, פתאום אנחנו רעים, פתאום אנחנו ברוגז, פתאום אוהבים, פתאום עוד, אלא על ידי הכוח הכללי של השפעה אנחנו מתחילים לראות איך אנחנו יכולים להשתמש בכל התכונות שלנו השונות, לגמרי מנוגדות, איך אנחנו יכולים בכל זאת להשתמש בהן יחד.

ואז אנחנו מתחילים ללמוד איך יכולים להשלים את הדברים האלה. שאנחנו לא נעבור ממצב למצב, גם במצב רוח, גם בחשיבה, בהכול, אלא כל זה יכול לבוא לחיבור אחד, שדווקא החיבור המשותף הזה הוא ייתן לנו את דמות הבורא, צורת הבורא. שכך אנחנו בונים אותו, בכל אחד מאיתנו וכולנו כולנו יחד. לפני הבריאה, לא הייתה דמות הבורא, אלא רק בעלמא היה כוח השפעה. ועכשיו מתגלה עד כמה כוח ההשפעה הוא נמצא שולט, גדול, בולט, על פני כוחות הקבלה, על פני החלקים השבורים שמתחברים ביניהם למעלה מהשבירה. ובזה דווקא, כמו שכתוב, "יהיה ה' למלך על כל הארץ", "יהיה ה' אחד ושמו אחד"¹. אנחנו נוכל להרכיב מכל הפירוד, מעליו, את כל החיבורים, ואז באמת אנחנו מביאים את הבורא בזה לשליטה השלמה.

כל זה מושג, כמו שכבר דיברנו, בכוח ההשפעה, בכוח התפילה כדי לקבל כוח השפעה, על ידי סבלנות, בעבודה הדרגתית, שבסך הכול אנחנו צריכים כאן רק לרצות לסדר את הדברים האלה. אבל בעצם אף פעם אנחנו לא יודעים איך זה מתחבר, וכל פעם אנחנו רק נדהמים עד כמה אותם הדברים שהיו לפני רגע או אתמול מנוגדים ולא יכולנו לחבר אותם, פתאום הם מתחברים ומשלימים. זה בעצם מביא לנו את השמחה הגדולה ביותר, כמו שכתוב, "אין שמחה יותר גדולה מהתרת הספקות". שאם הדברים מנוגדים, ופתאום אנחנו רואים כמה הם דווקא משלימים את עצמם, זה מביא לנו הבנה, הכרה ושמחה כתוצאה מזה. השמחה הכי גדולה שאנחנו צריכים להגיע זו שמחה של גמר התיקון, שכל הדברים המנוגדים, פתאום אנחנו רואים עד כמה בניגוד שלהם, הם דווקא יכולים להשלים זה את זה. וזה הכול בכוח העבודה שלנו, בכוח התפילה, שאנחנו ביקשנו, משכנו את המאור המחזיר למוטב, והוא עושה עליהם שלום, שלמות, השלמה.

לכן העבודה שלנו היא לתקן את האדם הראשון השבור, להביא אותו לשלמות בהשתתפות שלנו בתפילה. והכוח העליון לפי התפילה שלנו, אך ורק לפי התפילה שלנו, הוא פועל ומתקן את המצב הזה ששבר אותו, ואנחנו נמצאים בזה כשותפים לבורא. אנחנו מבינים את כול הבריאה, גם במצבים השבורים וגם במצבים שמשלימים זה את זה, ואין לנו תענוג יותר גדול מלראות את עבודת ה', עד כמה הוא עושה את זה לפי הבקשה שלנו. לכן הכול מושג בכוח התפילה מעכשיו ועד גמר התיקון. לכן כל יום ויום כשאנחנו מרגישים שאנחנו יותר ויותר נכנסים לעניין התפילה, שהדבר הזה נעשה יותר הדדי בינינו לבורא, גם בינינו נעשה יותר עוצמתי, וגם בינינו לבורא, בזה אנחנו יכולים אחר כך לראות את העבודה שלנו ולספור את המדרגות שאנחנו עוברים.

בואו נקרא את הפסוקים שהכינו לנו.

קריין: קטע מספר 2 במסמך המקורות "הכול מושג בכוח התפילה".

"אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, עשה למענך, היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים. זאת אומרת, שאנחנו נשאר ברצון לקבל לתועלת עצמנו."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה" 1991)

זה כשלעצמו בעצם כבר תפילה יפה, מושלמת. וכתובה במצב כזה, ברצון כזה, בסגנון שאנחנו כן יכולים להבין אותה ולהסכים עימה. ולראות מה כדאי לנו להשיג, שאם אתה לא עוזר לנו אנחנו אבודים, שאם אתה לא עוזר לנו, אנחנו נמצאים ברצון לקבל לעצמנו, וכולי. ולשים לב, שבדרך כלל כל התפילות הן מקבוצת אנשים שפונים לבורא, ולא אחד. "אנו מבקשים", זאת אומרת שמלכתחילה זה "אנחנו, אנחנו", כל התפילות הן בשם רבים.

שאלה: בטקסט הזה יש הרגשה שיש כאן שתי תפילות, כתוב כאן למענך ולמען הבורא, כלומר, שכשאני מבקש לא לקבל עבור עצמי זה אחד, והשני שזה יהיה בעל מנת להשפיע לבורא. האם כבר הגענו לזה, או שפשוט הרב"ש מדבר על זה ממדרגתו?

שתי הנטיות האלה הן נטיות הפוכות, ואם אני חושב על עצמי, אני לא חושב עבור הבורא. כל המטרה שלנו היא לעשות לו נחת רוח, כי בזה אנחנו עולים למעלה מהרצון לקבל שלנו ונעשים באותה רמה כמוהו, אנחנו מתפטרים מהרצון לקבל. לכן הבקשה להתקרב אליו או להתרחק מהרצון לקבל, להיות קשור לחברים או להידבק בבורא, זו בעצם אותה פעולה, אותה נטייה. אבל אנחנו מבטאים אותה מכמה נקודות, מנקודת הרצון לקבל שלנו, מנקודת הקשר בינינו בקבוצה, אבל בסופו של דבר אם תתעמק בכל הבקשות הללו, אתה תראה שזאת בקשה אחת.

שאלה: אנחנו עובדים הרבה עם התפילה במהלך שלושת הפגישות שלנו במהלך היום, ונתקלנו בבעיה. בסופו של דבר, כשאנחנו רוצים לבטל את הרצונות שלנו ולהגיע לאיזה משהו משותף, אנחנו לא יכולים למצוא חיסרון אחד משותף, אנחנו מוצאים תשובות שונות, וכשאנחנו יוצאים לעבוד במהלך היום על התפילה, יש לנו כל פעם תפילה אחרת. איך אנחנו יכולים להגיע לעבודה הנכונה על התפילה?

בדיוק כמו שאתה אומר, שאנחנו מדברים כל בוקר על התפילה ועל הפנייה לבורא, ואיך לארגן את התפילה, איך להבין מה אנחנו מקבלים מהבורא, כי אנחנו כל הזמן חיים בזה שאנחנו מקבלים מהבורא. הבורא מייצב מצב פרטי של כל אחד, ושל כולנו בינינו בקבוצה, כל רגע ורגע. זה נקרא, "המחדש בכל יום מעשה בראשית".

לכן אנחנו צריכים בכל רגע ורגע להשתדל להגיב אליו, ולראות בכל רגע ורגע מה יש לנו חדש. עד כדי כך שבכל אחד מאיתנו ובין היחסים בינינו, נתחיל להרגיש שינויים מרגע לרגע. ובזה אנחנו עוברים משעון מכני של העולם הזה לשעון הרוחני, שזה פעולות הבורא עלינו. ואז נהיה דבוקים יותר ויותר ממה שמקבלים ממנו. נרגיש שהוא פועל בנו ופועל בינינו, ומשנה את היסודות, את היחסים בינינו, כל פעם יותר ויותר, וכל אחד ירגיש את עצמו בכיוון אחר. אבל בכל מצב ומצב שהבורא כך משנה אותנו, אנחנו נוכל בהתאם לזה להגיב אליו, לחיבור בינינו ולדבקות בו, לחיבור בינינו ולדבקות בו, וכך "אני לדודי ודודי לי", כל הזמן העבודה שלנו תהיה בלי הפסק. וכך בכל רגע נרגיש שזה יום חדש, ואנחנו צריכים להתעורר לפעולה חדשה.

והכול תלוי רק בנו, בכמה שאנחנו מסודרים, ערוכים לזה. ואז ניכנס עם הבורא באמת בצורה הדדית, בחיבור, "אני לדודי ודודי לי", וכך נתקדם מהר מאוד. והתפילות שלנו יהיו ממש בלי הפסקה מכוונות אליו, כמו שהוא בלי הפסקה משנה בנו את כל היוצרות, מפני שאנחנו נהיה מוכנים לזה. הכול תלוי בהכנה. יש עמים שמתפתחים במשך אלפי שנים וכביכול לא קורה להם כלום, ויש עמים שמתפתחים מהר מאוד, זה ברמה הגשמית. ברמה הרוחנית ההבדלים הם עצומים, הכול תלוי בהכנה שלנו.

אני מקווה שעל ידי זה שאנחנו מתקרבים עכשיו לייצב את התפילות, את הפניות לבורא, מתוך היחסים בינינו, אנחנו נרגיש איך שהוא עובד איתנו. זה נקרא "גילוי הבורא לנברא", שאנחנו נעשים איתו כשותפים, "אני לדודי ודודי לי". זאת אומרת אם אני לדודי אז אני מרגיש שדודי לי, במידה הזאת ולא אחרת. וכך נגיע. אלה חיים אחרים, חיים ברמה אחרת, זו כבר רמה רוחנית.

שאלה: מתוך המצב שבו אני רוצה להעלות תפילה, האם אני צריך לצפות לאיזו תוצאה, או אני צריך להיכנס למצב הזה?

אני כמעט ולא רוצה להרגיש שום תוצאה מהתפילה, אני רוצה לשלוח את התפילה שלי כמה שיותר ויותר מחודדת, מכוונת, מורכבת, לבורא. ואני כל הזמן מתקן אותה, מתחיל, ויותר ויותר מחדד את עצמי שזה יהיה מכוון דרך החברים לבורא. עד כמה שהחברים מלוכדים יותר ביניהם, אני יכול לאתר אז מי זה הבורא.

אני לא יכול לדמיין את הבורא מחוץ לעשירייה, כי איך אני בונה את הדמות שלו? בוא נגיד כך, יש לפניך מטרה שאתה צריך לקלוע, והמטרה הזאת היא מאוד מאוד מפוזרת, אתה לא רואה את המרכז שלה, יש לך עשרה מרכזים כאלו במטרה, ואתה צריך בכל זאת לחבר אותם ולחבר אותם, עד שהם מגיעים למטרה אחת. בדרך כלל כשאתה עושה הצמדה נניח באיזה מכשיר, אז יש לך שניים, אולי יש לך ארבעה, אבל כאן יש לך עשרה נניח, או כמה שאתם, ואתם צריכים איכשהו לראות שהמטרה תהיה אחת. יכולות להיות תכונות שונות ודאי, וכל מיני גישות שונות, אבל המטרה היא בכל זאת אחת, ואתם מסכימים על המטרה הזאת. ואז כשאתה מרגיש שאתה נמצא איתם יחד במטרה אחת, אז יש לכם קשר עם הבורא. צריכים להשתדל בזה.

זאת אומרת הפנייה לבורא עוברת אך ורק דרך חיבור בין החברים, שאנחנו כולנו מסכימים על אותה המטרה. וזה לא רק במילים, זה גם בהרגשה הפנימית, שאני מרגיש שכל החברים השונים שלי, גם הם נמצאים ממש יחד איתי בלב אחד.

תלמיד: כלומר, בכל רגע נתון, אני צריך לצפות למצב הזה, תמיד לכוון את עצמי לזה, ולא לחשוב על זה שמתישהו זה יקרה?

בטח. וודאי שאנחנו צריכים כל הזמן להיות מרוכזים לזה, שאנחנו נמצאים כל הזמן במרכז הקבוצה, כולנו יחד בנטייה אחת לבורא. ולבורא אנחנו לא יכולים להגיע אם אנחנו לא מחברים את המרכז הפרטי של כל אחד ואחד למרכז הכללי, המשותף שלנו. אנחנו צריכים להרגיש את זה ממש ברגש, שאנחנו נמצאים בזה. ואם אנחנו יוצאים מההרגשה הזאת שיש לנו מטרה משותפת, אז אנחנו צריכים מיד לחזור לזה וכל הזמן לתקן. העבודה בלהיות כאיש אחד בלב אחד חייבת להיות כל הזמן, כי דרכה אנחנו מגיעים לבורא, אחרת לא מגיעים. זאת אומרת, כאן הקבוצה הופכת להיות כלי שבו אתה פונה לבורא, ובו אתה מקבל תגובה מהבורא.

קריין: קטע מספר 3, כותב רב"ש.

"תפלה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו. והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע."

(הרב"ש. מאמר 24 "ג' זמנים בעבודה" 1985)

שאלה: האם לא עדיף להתמקד במטרה הסופית, שהיא להתחבר מעל כל ההבדלים כדי לעשות לו נחת רוח, מאשר לבזבז את האנרגיה ואת המאמצים על העבודה בהתגברות על הפירוד?

אנחנו צריכים כל הזמן להיאבק על החיבור, לא לחשוב על הפירוד ולא ללכת נגד הפירוד, כי שם אנחנו בטוח נפסיד ולא נרוויח אף פעם. אנחנו חלשים מאוד נגד האגו שלנו, נגד הרצון לקבל. זו מפלצת עצומה שפועלת בנו, ורק בפנייה נכונה, בתפילה נכונה לבורא, אנחנו יכולים לצאת ממנה, להימלט ממנה, לברוח ממנה, וכך להגיע לצורה ההפוכה.

זה כמו שאנחנו יכולים לתאר את זה ביציאת מצרים, שאנחנו נמצאים בתוך הרצון לקבל, בתוך השונא הזה, פרעה, והוא מכביד עלינו יותר ויותר, ואנחנו יכולים רק על ידי זה שמשתוקקים להתעלות ממנו, להגיע למצב שבאמת בורחים. ואפילו מגלים בסוף המאמץ שלנו שפּרעֹה בעצמו עוזר לנו בזה שהוא לוחץ עלינו, כמו שכתוב, שהוא אפילו פתח להם את השער לצאת ממצרים. אז אנחנו מגלים שפּרעֹה הוא גם עבד ה', מלאך. הרצון לקבל, האגו, הוא גם פועל לטובת גילוי הבורא לנבראים.

שאלה: האם זה נכון שהתפילה הנכונה מחוללת תיקון של חיסרון קטן, שלאחריו אנחנו כבר לא חוזרים לתיקון של אותו החיסרון?

כן. אם אנחנו עובדים על איזה מצב ומהמצב הזה אנחנו פונים לבורא, כבר את המצב הזה אנחנו מתקנים, והוא כבר לא חוזר. יכול להיות שיהיו עוד מצבים דומים, אבל אותו מצב הוא כבר מתוקן.

שאלה: איך אנחנו יכולים להתפלל לבורא מבלי לכפות עליו את התנאים שלנו שבהם אנחנו מוכנים לקבל ממנו את מה שביקשנו?

אנחנו פועלים לפי המצב שלנו. קודם כל המצב שלנו הוא להגיע לחיבור בינינו, ומתוך החיבור בינינו לפנות אליו. גם בחיבור בינינו אנחנו פונים אליו כדי לייצב את החיבור בינינו, כי בלעדיו אי אפשר. לנו אין שום כוחות והבנות לסדר את הכלי, אפילו את העשירייה שלנו, לפני שפונים לבורא.

לכן הפנייה לבורא היא צריכה להיות לפני הכול. אנחנו רוצים להגיע לעשירייה, אנחנו מתפללים על זה. אנחנו רוצים להרגיש את מרכז העשירייה שממנו אנחנו רוצים לפנות לבורא, גם על זה אנחנו פונים לבורא. זאת אומרת עוד לפני שאנחנו מאורגנים. אז איך אנחנו כביכול יכולים לפנות לבורא אם אנחנו עוד לא מאורגנים? תפנה גם מהמצב שאתה לא מאורגן, עד כמה שאתה יכול. ומתוך המאמצים האלה, אתה תראה שאם אתה תתארגן, הבורא עוזר לנו.

אנחנו עוד לא מרגישים בפועל את העזרה שלו, הוא עובד בצורה הנסתרת, כי מצידנו אין עדיין כלים כדי לגלות אותו, אנחנו עוד לא עובדים עימו ממש בשותפות, אבל אנחנו תמיד צריכים לפנות. כל דבר שהוא נמצא לכיוון התיקון, הוא קודם כל חייב להיות בהשתתפות עם הבורא, אחרת זה לא יהיה לכיוון התיקון, כי לא יהיה לו כוח השפעה בפנים. ולכן לא חשוב באיזה מצב אני נמצא, אני פונה אליו.

וודאי שיש הרבה מקרים שאנחנו פונים אליו בצורה שאנחנו לא מחוברים, שאנחנו לא מרגישים את החברים יחד איתנו, שלא פונים מתוך מרכז הקבוצה, אבל בכל זאת זה מביא לנו הרגל, ולכן אדם פונה. אנחנו רוצים או לא רוצים, אנחנו בכל זאת עושים כך. אמנם אם אנחנו כבר יכולים להתחבר ולא מתחברים, זה ממש גורם לנו להמשך השבירה.

שאלה: בעשירייה אנחנו מנסים להיאחז במצב התפילה. מה התכונה הזאת של ההשתוקקות המשותפת שלנו לתפילה?

שאתם רוצים להגיע לפנייה לבורא. אתם רוצים לארגן את החיסרון שלכם שיהיה החיסרון הכולל, שיהיה חיסרון שהוא ממש נובע כביכול מהמצב המתוקן. מ"ן זה נקרא שאני מהמצב הנוכחי שלי רוצה להיות בחיסרון שהוא יותר למעלה מהמצב הנוכחי שלי, שאני רוצה להיות בחיבור עם האחרים, לראות עד כמה שאני לא קשור אליהם, למרות שעכשיו לא כל כך כואב לי מזה.

"מ"ן" זה נקרא תמיד הנטייה ממלכות לבינה. ולכן יש כאן הרגשת המלכות, כמה שהיא מפרידה בינינו ושולטת, ויש איזו הבנה, הרגשה של המצב שלמעלה ממנה, בינה, שאליה אנחנו רוצים להגיע, אבל זה לא שאנחנו כבר נמצאים בה. לכן צריכים להשתדל לפנות מכל מצב שיהיה, העיקר לפנות לבורא וקודם כל על החיבור.

תלמיד: איך ביחד לבדוק את הכוח של החיסרון הזה? הוא גדל, קטן, איך לברר אותו?

אתם לא יכולים לעשות את זה. אתם לא יכולים למדוד חסרונות ואת מה שאתם מקבלים, מ"ן ומ"ד. עדיין אין לכם כלים. איך אתה יכול לעשות את זה? אתם מחוברים? אתה יכול למדוד את עוצמת החיבור ועוצמת הפירוד? זה עוד רחוק, רחוק מאוד. ומה זה ייתן לך אם אתה תדע? אתה רוצה לשלוט במצב, או אתה רוצה לפנות לבורא שיתקן את זה? לרצות לשלוט במצב, זו הנטייה האגואיסטית שהיא הפוכה מהתפתחות. אתה תקבל את התוצאות מהמאמצים שלך, אבל אתה תוכל לסובב אותם רק לפנייה אחרת לבורא כדי להתבטל, ולא שאתה רוצה לספור ולדעת איפה אתה נמצא, באיזה מקום ומה. הנטיות האלו רק ידחפו אותך בחזרה, כי הן נטיות משליטה, שאתה רוצה לשלוט במצב. זה לא יקרה. זה יפיל אותך.

שאלה: אם לא לרצות לשלוט במצב, אלא פשוט להפוך את התפילה לכללית, משותפת, שיהיה חיסרון מ"ן משותף, איך עושים את זה?

זה מה שאנחנו לומדים כל הזמן, שאנחנו צריכים להשתדל להתבטל אחד לשני כמו שכותב רב"ש. ואז מנקודת החיבור שלנו, כשכל אחד מתבטל כלפי החיבור, וכל אחד רוצה להראות דוגמה לאחרים עד כמה שהוא רוצה להימשך לחיבור, מהנקודה הזאת אנחנו פונים לבורא. אין יותר.

תלמיד: כשאנחנו מתכנסים לכתוב תפילה יחד עם החברים כמו שהמלצת, אפשר כבר להחשיב את זה כתפילה משותפת, או שהיא באמת צריכה להיות חיסרון משותף?

מה שאתם משתדלים לעשות זו כבר תפילה, וזו כבר פעולה, ויש לבורא הנאה מהמאמצים שלכם.

תלמיד: אבל אנחנו צריכים להשתוקק לזה שהחיסרון הזה הוא באמת יהיה משותף ובכיוון הזה לעבוד, או שלא צריך?

אני לא יודע מה זה "החיסרון המשותף". שיהיה אותו חיסרון לכולם? לא. ודאי שבכל אחד ואחד יהיה צביון אחר, כי כל אחד ואחד יש לו חיסרון אחר, רשימות אחרות, תוצאה מהשבירה אחרת. אלא בסופו של דבר מה שמייחד אותנו זו הנטייה לבורא, שאנחנו צריכים לגלות אותו כאחד לכולם.

אבל אנחנו כולנו עוד יותר ויותר מתרחקים זה מזה. כמה שאנחנו מתקדמים ברוחניות אנחנו מרגישים את עצמנו הרבה יותר רחוקים זה מזה בכל מיני תכונות, מחשבות, כוונות, אבל מעל זה אנחנו מתחברים, מפני שלהיות בנטייה מעל השוני בינינו זה דווקא מקדם אותנו לבורא. מתוך הניסיון אנחנו נגלה את זה.

שאלה: מה זה אומר שבפער בין מלכות לבינה אנחנו מגלים את הנצחיות והחכמה של העולם, הפער הזה זה הדלתא?

כן, בין בינה ומלכות אנחנו מגלים את כל המציאות.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו מעלים מ"ן בהקשר לחסרונות שלנו, מה המשמעות של זה?

העלאת מ"ן זו פנייה לאור העליון שיבוא ויתקן אותנו וימלא אותנו, זה נקרא "העלאת מ"ן".

אנחנו צריכים לסדר אולי כמה פסוקים שמדברים על העלאת מ"ן, גם מתע"ס וגם מכל יתר הדברים.

שאלה: יש תהליך של פנייה לבורא ויש את הפנייה עצמה בצורה של טקסט, תפילה. אני מבין שהתהליך עצמו זה מה שחשוב. האם זה דבקות, זה בניית הכלי?

זה לא איחוד ודאי, כי זו רק פנייה לזה, אבל זה ממש בניית הכלי. חלק מבניית הכלי זה העלאת מ"ן, ואחר כך כבר יורדת עלינו צורת הכלי הנכון שזה נקרא "מ"ד".

שאלה: לפנות לבורא עם החיסרון שיש לנו, הבנייה הזאת של החיסרון בינינו זאת הדרך הנכונה לעבוד בעשירייה?

לפנות לבורא עם החיסרון המשותף שלנו זאת העבודה. הכול מושג רק על ידי הפנייה הזאת. הבורא לא עושה שום דבר, אלא רק לפי העלאת מ"ן, העלאת התפילה והעלאת החיסרון אליו. אלא הוא מעורר אותנו כדי שאנחנו נעשה את הפנייה אליו.

לכן תראה את מה שהוא עושה בכל האנושות ובכל אחד מבני אדם, וגם לנו שאנחנו רוצים כבר להתקרב אליו, כל זה כדי שאנחנו נפנה אליו. הוא לא יכול לתת לנו כוח השפעה, אלא במידה שאנחנו מבקשים ממנו. ואז אנחנו מרכיבים את כוח ההשפעה הזה על פני כוח הקבלה שהוא ברא בנו מלכתחילה, "בראתי יצר הרע", ומשני הכוחות האלה אנחנו יודעים איך לחבר אותם יחד ולבנות מהם מבנה שנקרא "אדם", הדומה לבורא. שהכוח שמקבלים ממנו, כוח ההשפעה, ירכב על הכוח שנמצא בנו, כוח הקבלה, ובזה אנחנו נהיה אדם, "הדומה לבורא". שמבפנים זה כוח הקבלה, ומבחוץ לפי כל ההבעות שלו, לפי כל הפעולות שלו הוא יהיה כמו הבורא, עובד בהשפעה.

בסך הכול מה שאנחנו לומדים, זה איך מקבלים מהבורא כוח השפעה, מרכיבים אותו עלינו בלצמצם את עצמנו בדרגות אפס, אחת, שתיים, ואחר כך אפילו בדרגות שלוש וארבע אנחנו מרכיבים כוח השפעה שהוא עובד נגד כוח הקבלה. אז יש לנו חלק שנקרא קטנות, גלגלתא עיניים, זה שורש, א' וחצי ב', וכוח ההשפעה שעובד עם כוח הקבלה יחד, אפילו יכול לעבוד עימו יחד, שזה כבר דרגות חצי מב', ג' וד'. גלגלתא עיניים ואח"פ.

שאלה: שאלה לגבי טרמינולוגיה, האם אפשר להגיד שמ"ן זה חסדים ומ"ד זה חכמה?

לא, זה לא נכון. מ"ן זה העלאת חיסרון, לא חסדים ולא חכמה. זה יכול להיות העלאת חיסרון לאור שמביא לכם כלים שתעשו את העבודה בכלים דהשפעה, בחסדים, ויכול להיות שכבר מבקשים כוחות שתעבדו עם הכלים דקבלה. זה לא שייך אחד לשני. מ"ן זה פעולה, זה העלאת חיסרון מהתחתון לעליון. ובכל הדרגות העלאת הבקשה מתתא לעילא, מתחתון לעליון נקראת מ"ן, מי נוקבין, שהוא מבקש. ומ"ד זה מי דכורין, שיורדים מלמעלה כוחות, כוחות השפעה שהם נותנים לתחתון כוח. הכוח הזה יכול להיות שנותן לתחתון כוח רק לעבוד עם כלים דהשפעה בלבד, זה כלים של שורש א' וחצי ב'. או יכול להיות שאפילו נותנים לו כוחות לעבוד עם כלים דקבלה, על מנת להשפיע, שזה כלים של חצי ב' ג' וד'.

שאלה: מאז שהייתי ילד למדתי להעלות תפילה ולתת תודה על כל מענה שאני מקבל על הצרכים שלי, וככל שהזמן עובר ואני לומד אני יותר מבולבל. האם זה נכון לבנות לעצמי תפילה לפני השינה, או עדיף לקרוא ולהמשיך עם התפילה של העשירייה? שווה לבנות תפילה ממקום בודד?

אני לא יכול להתערב בדת שלך, בזה שאתה מילדות התחנכת במשהו, אתה צריך לראות מה לעשות. חכמת הקבלה היא לא שייכת לכל הדתות, האמונות וההרגלים שיש לכם מכל מיני התרבויות שלכם השונות על פני כדור הארץ. אנחנו לא שייכים לזה. יש לנו כוח עליון שהוא שולט על הכול, ממנו יוצאים שני כוחות, כוח קבלה וכוח השפעה, אנחנו מורכבים משניים, כך הוא הכין אותנו, ואנחנו צריכים לפנות מהמצב שלנו לבנות קשר אליו, על זה אנחנו מדברים.

זה שאתה לפני השינה מתפלל, אחרי השינה מתפלל, אלה הרגלים שלך מילדות, אני לא נכנס לזה ולא אומר לך מה לעשות עם זה. אנחנו לא שייכים לזה. אנחנו מדברים עד כמה שאנחנו מבקשים מהקבוצה את הכוח העליון, שהוא יארגן אותנו כרצון אחד המחובר מעשרה רצונות נגיד, ושאנחנו מתוך אוסף של עשרה רצונות פונים אליו. ואז הוא עונה לנו ואנחנו נכנסים עימו בקשר הדדי. וכך אנחנו ממשיכים עד שאנחנו מגלים אותו במלואו מהקשר בינינו, והבורא מתגלה בתוך הנברא. נברא, זה נקרא לפחות עשרה שמחוברים יחד. כי באחד הוא לא יכול להתגלות, חייבים כאן להיות אוסף של רצונות שונים, שהם כולם מנוגדים, ויחד עם זה, למעלה מהניגוד שלהם, הם משתדלים להתחבר.

השילוב הזה בין פירוד ואיחוד הוא חייב להיות כדי לגלות את התופעה הזאת שנקראת "בורא". כי את התופעה הזאת גם הבורא ברא, הוא בעצמו יצר טוב, ברא בנו יצר רע, בין שתי הצורות הללו אנחנו יכולים להגיע אליו, להרגיש אותו ולהישאר גם כן נבראים, ולא שאנחנו מתבטלים, נעלמים.

שאלה: הדוגמה בעולם החיצון, האם זו דוגמה של לקבל בעל מנת להשפיע?

אני לא מבין על מה אתה מדבר. קודם כל, בדוגמה של העולם החיצון אין לנו שום רצון להשפיע, הכול רצון לקבל בכל מיני אופנים. אז אני לא מבין את המקרה שעל זה אתה שואל, האם זו דוגמה רוחנית או דוגמה גשמית. תשאל בצורה נכונה.

תלמיד: האם יש איזושהי דוגמה נכונה לקבל בעל מנת להשפיע בעולם, אפילו אם זו דוגמה סמלית?

סמלית, אבל לא אמיתית. כן. נגיד שאתה מביא לחבר שלך איזו מתנה והוא מקבל את זה, ומודה לך על זה. אז הפעולה שלו היא לקבל ממך על מנת להשפיע לך בחזרה נחת רוח. בעצם הוא צריך גם לרצות את המתנה הזאת, אחרת הוא לא ירגיש את המתנה, והוא מקבל את זה מצד שני רק כדי להחזיר לך בחזרה את ההרגשה שלו. רב"ש כותב לנו הרבה דוגמאות על זה במאמרים למתחילים. אבל אלה דוגמאות שאין בהן שום דבר רוחני, כי אנחנו נמצאים עדיין כולנו בתוך הרצון לקבל שלנו. ולכן כמה שנראה לנו שאנחנו משפיעים, נותנים, פועלים זה לזה, זה הכול לא פעולות השפעה, אלא רק פעולות קבלה במסווה.

שאלה: איזו תכונה כל חבר צריך לבקש כשהוא מעלה מ"ן, כדי להימשך למרכז העשירייה?

הוא צריך לרצות להיות כלול מכל החסרונות של החברים, כדי להעלות אותם לבורא כנציג של כולם, ולעמוד מול הבורא עם כל החסרונות האלו של החברים. יכול להיות שהוא יבקש על החסרונות האלה שיתחברו לחיסרון אחד, המורכב בכל זאת מעשרה, אבל הוא צריך להיות מורכב בצורה כזאת מהם. זאת אומרת, הוא צריך לפתח בתוכו מקום לקלוט את כל החסרונות של כל החברים ששייכים לפנייה לבורא. הוא חייב להיות מסוגל לחבר את כל החסרונות האלה של כל החברים יחד, והתוצאה מכל החסרונות האלה זה מה שהוא רוצה להגיש לבורא. והוא מגיש את זה לבורא כמנת התענוג הגדולה ביותר. כי אין לבורא יותר תענוג מזה שהוא מרגיש שיש קבוצת נבראים שרוצה לקבל ממנו עזרה, טיפול, מילוי, וזה מה שכל אחד מאיתנו צריך להשתדל לבצע.

זה תענוג גדול מאוד להכין את החסרונות האחדים האלה לבורא כחסרון אחד, להגיש לו את זה. בזה אנחנו מרגישים עד כמה שהוא שמח מזה שפונים אליו, שמבקשים ממנו, "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". לבורא יש רצון עצום להעניק, וכאשר מגיעים אליו ומבקשים ממנו, זה מה שאנחנו מרגישים, עד כמה שהוא שמח.

שאלה: האם הרגשת התפילה לכל חבר בעשירייה, היא צריכה להיות אותו הדבר כמו שאנחנו כותבים, מבקשים?

אנחנו שנמצאים בעשירייה, צריכים להשתדל להגיע לרצון אחד המורכב מעשרה, וזה לא הופך להיות לאחד אף פעם, המורכבות הזאת היא נשארת. אחר כך במקום עשר זה יהיה מאה ואלף וכן הלאה. זאת אומרת, העוצמה שאנחנו נלך ונגיע היא תגדל במספר שלנו יותר ויותר, כך אנחנו נרגיש, ובכל זאת אנחנו בעבודה שלנו נקבל את זה כמו אחד. ממש לא תהיה לנו שום בעיה עם זה, שיש לי בהרגשה שלי עשרה חברים, ובכל אחד יש אלפי תכונות, שהן כולן בנטייה לחיבור ולבורא, ואם זה לנטייה אחת אז מה זה חשוב כמה הם, זה רק נותן עוד מאמץ להיות יחד.

קריין: אפשר לשיר שיר "נצחוני בניי" זה בדיוק בנושא.

(שיר)

כן, באמת אתם האחים שלי לקרב האחרון. באמת אנחנו יצאנו עכשיו לדרך, נכנסים, רוצים להיכנס כאילו מדרך צדדית לכביש שמביא לאוטוסטראדה שמביאה ממש לגמר התיקון. לא חסר יותר כלום, רק את הכניסה הראשונה, כמו שאנחנו קראנו, זה הדבר הקשה ביותר מכל המצבים, אבל אחר כך רק קדימה לפי אותה השיטה. יחד מתחברים, פונים לבורא, הבורא עושה את החיבור והמילוי. שוב מגלים חסרון, שוב פונים לבורא יחד כמה שאפשר, הבורא מחבר אותנו ונותן מילוי. וכך אנחנו אליו והוא אלינו, אנחנו אליו והוא אלינו, ובצורה כזאת אנחנו מתקדמים ועוברים את כל מדרגות ההתאמה בינינו לבורא. זה מה שנשאר לנו לעשות ואחר כך גם לכל העולם. אבל הם לא צריכים את השלבים האלה ממש לעשות כמונו, בחיפוש ובפריצת הדרך אלא כבר יבואו אחרינו.

קריין: קטע 4, כותב רב"ש.

" העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. 

כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת." 

(הרב"ש. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

זאת אומרת, חשוב לנו שאנחנו לא נלך לפי הרצון לקבל שלנו, שיהיה לנו מובן מה אנחנו עושים לפי דעתנו, אלא אני רוצה להיות דבוק בבורא, וללכת לפי הרצון שלו, השכל שלו. הבורא זה מדרגה יותר עליונה מאיתנו. איפה שאני עכשיו נמצא, אז למעלה ממני, מה שנמצא במדרגה יותר עליונה, זה נקרא "מדרגת הבורא", כי משם אני מקבל את כל הכוחות, אבחנות, לזה אני רוצה להגיע, ואז יוצא שבסך הכול לזה אני רוצה לפנות. ובדביקות למדרגה ההיא אני רוצה לבצע את כול הפעולות שלי.

שאלה: בקטעים רבים שאנחנו קוראים, יש אחרי התפילה איזו פעולה. נגיד כתוב, כאילו כבר קבלנו תשובה, כאילו שהתפילה כבר התקבלה. מה זה אומר "כאילו", כאילו שהכול התקבל?

זו באמת שאלה. אני צריך להשתדל לבנות את העבודה שלי כאילו שאני קבלתי כוחות דהשפעה. ולפי כמה שנדמה לי שהייתי אז עובד בכוחות דהשפעה, כך אני צריך להשתדל לגלות את עצמי, לייצב את עצמי. אמנם שעדיין אני לא נמצא בהם, לא מרגיש אותם שפועלים בי, אבל להשתדל, כמו משחק, כמו ילדים שמשחקים במשהו שהם גדולים, אז זה עוזר להם לגדול. הם מזמינים בזה כוחות שפועלים עליהם, ואז הם גדלים. ואם הילד לא ישחק במשחקים של הגדולים, אז הוא לא יגדל.

לכן אנחנו בכוונה קונים להם כל מיני משחקים, שהם יתעסקו במשהו שנראה לנו שזה טוב שיגדלו בצורה כזאת. אתה לא רוצה לקנות להם רק איזה רובה צעצוע, ועוד משהו, שהם ישחקו רק שהם הולכים ביער וכאילו הורגים שם איזה חיות. אנחנו לא חיים בעולם הזה. אנחנו חיים בעולם יותר מודרני, ואז אתה רוצה שהוא ישחק במשחקים שנותנים לו הרגשה והבנה איך זה מקובל בעולם המודרני שלנו.

אותו דבר אנחנו, במשחקים בינינו, אנחנו צריכים בעשירייה, כל עשירייה ועשירייה, להשתדל לקבוע כאלה יחסים, כאלו משחקים, אם אפשר כך להגיד, שאנחנו כאילו נמצאים בעולם העליון, וכך להתייחס זה לזה, וכך להתייחס לבורא כביכול, שאנחנו באמת נמצאים במשחק הרוחני עימו.

אפילו שאין לנו את זה, אבל אנחנו צריכים להשתדל לעלות בזה, זה נקרא העלאת מ"ן. זה חסרון למצבים שאנחנו חולמים עליהם, רוצים אותם.

ואם אנחנו כך נשתדל לבצע אנחנו נתקרב לזה, לכן "איש את רעהו יעזורו". כל מיני עצות איך אנחנו צריכים להתייחס זה לזה, איך אנחנו צריכים לעזור זה לזה, איך כל אחד ואחד צריך לשחק שהוא גדול לפני כולם כדי לתת דוגמה לאחרים. זה הכול כדי שאנחנו מהמשחק הזה נעורר כוחות עליונים והם יתייצבו סביבנו ויתנו לנו באמת הרגשת העולם הרוחני. כמו בעולם שלנו ממש, אין הבדל. מסביר לנו בעל הסולם שאין הבדל בין העולם הרוחני לבין העולם הגשמי אלא "שיעבוד המלכויות". הכוח על מנת לקבל שולט בעולם הזה, כוח על מנת להשפיע בעולם הרוחני. אבל הנטיות, היחסים כביכול בין אלו ואלו, בין הדרגות של העולם הגשמי לבין הדרגות של העולם הרוחני, הן אותן הדרגות. צריכים לחשוב על זה אבל ככה זה עובד. ולכן אנחנו צריכים להשתמש במה שיש בינינו כדי לעורר אותנו.

שאלה: אני רוצה שהבורא ישמע את תפילתנו במשך היום ולפני השינה. מעל דתות, מסורות ומנהגים, מקובלים הציעו לקרוא "שמע" פעמיים ביום. מדוע הם מציעים דבר כזה? ואז אני אומר כי אני רוצה שהבורא ישמע את התפילות שלנו.

אנחנו כן בעד לקרוא קטע קטן שמופיע בתורה שנקרא "שמע ישראל". "ישראל" זה נקרא שם כללי של אותו האדם שמשתוקק לבורא. רב"ש היה מסביר לי, הוא אמר "נגיד אתה צריך להגיד 'שמע מיכאל', השם שלך מיכאל, אתה צריך להגיד 'שמע מיכאל ה' אלוהינו ה' אחד'" זהו, וכך כל אחד ואחד. זאת אומרת שאתה אומר לעצמך שאתה נמצא במצב שהכוח העליון בשבילך זה כוח אחד ואתה תלוי בו ואתה פונה רק אליו, ואתה מתחייב להגיע לחיבור עמו שנקרא "אהבה", ו"אהבת את ה' אלוהך בכל לבבך, בכל נפשך", וכן הלאה.

אז אותו קטע אני חושב שאנחנו צריכים להגיד גם בבוקר, נגיד וגם בערב. ומדובר על זה שאתה פונה לכוח העליון וכך אתה אומר. אבל במקום מילת "ישראל" צריך להגיד את המילה שלך, השם שלך. לא חשוב איך קוראים לך אתה מכניס שם. כי "ישראל" זה שם כללי שכל אחד צריך להכניס במקומו את השם הפרטי שלו.

שאלה: מה עניין הפרטיות פתאום? אני רוצה להיות בתפילה מתוך מרכז עשירייה שלי, יחד עם כל החברים, מה פתאום "שמע עמית, ה' אלוהינו ה' אחד"? לא מובן.

קודם כל לעצמך ומתוך זה אתה כבר מגיע ליתר.

תלמיד: מה זאת אומרת לעצמי? זה לגרום חורבן לנפשי כמו שאנחנו קוראים, כמו שכתוב.

לא.

תלמיד: אז מה?

אתה בזה מעלה את עצמך לקשר עם הכוח העליון, אחר כך בקשר שיש לך עם הכוח העליון בקשר הזה אתה רוצה להתחבר עם האחרים. אחרת איך אתה הולך, עם איזה כוחות, עם איזה כוונות, מתוך איזו נקודה אתה הולך להתחבר עם החברים? מתוך זה שיש לך נקודה שבלב, שיש לך משהו. "שמע ישראל" זה גם תפילה פרטית של כל אדם ואדם כלפי הכוח העליון, ואתה גם יכול אחר כך לחבר אותה בעשירייה ובין כולם. אבל היא מתחילה ממש מהפרט, כך קיבלתי מהרב"ש ולכן אני מעביר לכם את זה. אם כבר החבר שלנו שואל, אז אני עונה על זה.

תלמיד: פשוט יש תמיד את הבלבול בקשר למושג הזה שנקרא "תפילה פרטית". אנחנו עובדים כל הזמן בכוח על זה שהתפילה תהיה אך ורק משותפת, מתוך החיבור.

אבל למשותפת אתה מגיע גם עם עצמך, אתה לא מוחק את ה"אני" שלך בזה שאתה רוצה להתכלל בכולם. אתה רוצה להתחבר עם כולם, זה בכל זאת אתה, ואחרי שאתה מתחבר איתם אז אתה נלחם להיות איתם יחד "כאיש אחד בלב אחד", אבל בכל זאת זה אתה נלחם וגם כל אחד ואחד. ה"אני" לא מתבטל אף פעם, אפילו שאנחנו אומרים ש"מתבטל". הוא לא מתבטל, הוא כאילו נעלם מתוך החיבור בינינו, כשהחיבור בינינו חשוב לי יותר מקיום האני העצמי הפרטי, אז נקרא שכאילו זה "נעלם".

אבל בקשר ל"שמע ישראל" כל אחד ואחד רצוי שיגיד בבוקר ובערב את הפסוק הזה ובמקום "ישראל" הוא מכניס את השם שלו. זאת אומרת כל אחד שמשתוקק לבורא הוא נקרא "ישר-אל", ישראל", ואז הוא יכול להכניס את השם שלו. השם "ישראל" שכתוב בתורה הוא תמיד על האדם שמשתוקק לבורא. "יהודי" זה משהו אחר, יהודי הוא זה שמשתוקק דווקא לייחוד. "עם" זה גם מושג אחר, אבל כל המושגים האלה הם כולם שייכים לחיבור, צורות החיבור, צורת הביטול כלפי החיבור, אלה בעצם כל השמות.

שאלה: האם ניתן להבין שהשמחה היא כוונה נכונה על מנת לבצע את העבודה בעשירייה?

שמחה תלוי ממה, אנחנו לא יכולים לראות את השמחה כמטרה, כי שמחה היא תוצאה מהמעשה הטוב שאנחנו עושים, שמחה בעצמה לא יכולה להיות מטרה. "אני רוצה להיות שמח", אז בסדר לך לאיזה אירוע, לאיזה פסטיבל, ותהיה שמח. שמחה היא תוצאה ממעשה, איזה מעשה אתה רוצה לעשות כדי להגיע לשמחה, אז תלוי מה המעשה. אחד נמצא בשמחה ממעשה טוב לאחרים ואחד נמצא בשמחה מזה שהוא גורם אולי רע לאחרים, שמחה זו לא המטרה.

שאלה: אם התחברנו בעשירייה בדרגה מינימלית כלשהי, וכאילו כבר קיבלנו מענה ויש שמחה איך מתקדמים הלאה? איך משחקים ואיך שומרים על כל חבר בעבודה הזו?

זה בדיוק מה שאמרת שאנחנו צריכים לחזק כל אדם ואדם שבעשירייה יחד כולנו. וכמה שיותר ויותר להרגיש את עצמנו שאנחנו מחוברים בכוונה אחת בכל התכונות שלנו, שהן כולן מכוונות לכוונה אחד, לאיחוד בינינו. ולהעלות תפילה לבורא שאת האיחוד הזה הוא יממש, יחבר את התפילה שלנו ויכוון את התפילה שלנו בדיוק אליו, ויקבל את התפילה שלנו וייתן עליה תגובה נכונה, ושהתגובה הזאת היא תרד אלינו ותסדר אותנו בצורה נכונה במדרגה יותר מתקדמת. זו בעצם צריכה להיות העבודה שלנו, הפעולה שלנו.

שאלה: בעל הסולם אומר שאור מקיף זה האור שמאיר מרחוק.

כן.

תלמיד: וכעת דיברנו על משחק שעלינו לדמיין כאילו אנו כבר במצב של חיבור יותר גבוה. האם אתה יכול להסביר לנו מה קורה כשאנחנו מושכים את האור בתחילת השיעור ומבקשים, כי האור עושה את התיקון בשביל כל החברים שלי. אז האם אתה יכול להסביר לנו מה אתה התהליך בתנאי הזה, במצב כזה?

זה לפנינו, אנחנו נדבר על זה, לא עכשיו. עכשיו אנחנו מדברים איך אנחנו מעלים את הבקשה בלבד. ומה קורה אחרי שהבורא מקבל את הבקשה, איך הוא מארגן עליה תגובה, איך הוא יורד עלינו מבחינת האור המקיף, האור הפנימי, על זה אנחנו כבר נדבר איתכם אחר כך.

שאלה: תפילה זה מצב פנימי של מוכנות לחיבור כתוצאה מערבות או שזו דרישה פנימית?

זה אותו דבר. תפילה זו נטייה שלנו לחיבור, תפילה זו פניה לבורא, תפילה זו השתוקקות להגיע לתיקונים, זה הכול אותו הדבר. יש הרבה תפילות אבל בסופו של דבר זו תפילה אחת, פניה לעליון שיביא אותנו לדבקות בו בצורה המתקדמת, בכמה שאנחנו מסוגלים, הדרגתית.

שאלה: איך להשתמש בצורה מועילה בתהילים כדי להתפלל בתוך העשירייה?

אתם יכולים לחפש בתוך תהילים משהו שאתם רואים שמתאים לכם ולקרוא את זה. דוד המלך היה "מלכות" של כל ישראל, כל המבנה של ישראל, ולכן הוא יכול היה לחבר לנו את תהילים. ולכן תהילים האלה שהם מגיעים מהמלכות הכללית של כל הכלי דאדם הראשון הם כל כך מקובלים בכל העמים, בכל הדתות והאמונות. אנחנו יכולים להשתמש בהם ודאי, אני השתמשתי בהם הרבה, אפילו עשיתי קיצור על תהילים, על חלק מהם, תרגום שלהם. תנסו להשתמש בהם, זה לא חובה, יכול להיות שזה עוד מוקדם, אבל יבוא הזמן שאתם תרגישו שאתם צריכים את תהילים, ששם בדיוק אותן המילים, אותן הפניות לבורא שאתם מרגישים שזה עונה לנטיית הלב שלכם.

קריין: קטע מספר 5, כותב רב"ש במאמר "מהו מבול מים, בעבודה"

"צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.

כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו."

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

זאת אומרת, התפילה הכי נכונה היא שאנחנו מבקשים מהבורא שהוא יכניע את היצר הרע שלנו. שאנחנו נוכל להתכופף ולהיות כולנו מסורים לכל פקודות הבורא, מה שקורה לנו. ובכל רגע ורגע בחיים שאנחנו מרגישים איך שאנחנו נמצאים, אנחנו רוצים לגלות בזה את פעולת הבורא, שזה הוא מופיע לפנינו, ואיך אנחנו משתדלים דרך כל ההרגשות שלנו, לראות אותו.

וודאי שאנחנו לא יכולים לבצע את זה בצורה אמיתית, נכונה. אנחנו יכולים אפילו להתבלבל בזה. אבל איכשהו לפחות בקבוצה, בשיעור, בכל מיני זמנים כאלו, כשאנחנו נמצאים באמת מכוונים כלפי הבורא עם החברים, אנחנו צריכים לראות שכל מה שקורה לנו ובינינו, זה הבורא מייצב וכך הוא מצפה שאנחנו נגלה אותו. שלפחות בצורות כאלה ברורות לנו, שזה בא מהעשירייה, זה הוא פונה והוא מגלה לנו את העולם.

קריין: קטע מספר 6, כותב בעל הסולם במאמר שמעתי ה'.

"אמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה], היות שזהו בחינת תפלה. כי תפלה נקרא חסרון, ובלי חסרון אין מלוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המלוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפלה. היינו, שהוא מקבל מלוי על חסרונו.

נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלקים."

(בעל הסולם. "שמעתי". ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא")

האמת שגם החיסרון מגיע מהבורא, גם המילוי מגיע מהבורא. שכל, רגש, מגיעים מהבורא. רק דבר אחד לא מגיע, שאנחנו מתבטלים כלפי העשירייה, ומקבלים מתוך הביטול שלנו כלפיהם, כיוון לבורא. כל היתר כבר הוכן לנו מראש, מאותו הכוח העליון. זאת אומרת, אני צריך רק להכניע את האגו שלי כלפי החברים, ובזה אני מוצא שאני מכוון לבורא, ומתקדם לעברו. ככה זה, אליו.

שאלה: למה קיבלנו כזאת מפלצת שנקראת אגו, מה המטרה?

למה קיבלנו אגו?

תלמיד: מפלצת שנקראת אגו, מה המטרה של זה?

מפלצת זה עזר כנגדו. זה בדיוק כלפי הבורא. נגד הבורא שנמצא, ואנחנו יכולים להיות בשניהם. בזכות האגו אנחנו נמצאים בבחירה חופשית. בזכות האגו אנחנו נקראים נבראים, ולא סתם כמו שדומם צומח חי, הם לא נקראים נבראים. אדם שאין לו רצון לקבל, וגם כנגדו רצון להשפיע, והוא נמצא בין שניהם, הוא לא נקרא אדם. הוא לא יכול להידמות את עצמו לבורא. זה אך רק דווקא שהוא מורכב משניהם, אז הוא יכול לכוון את עצמו לבורא. הבורא הוא באמצע, בין טוב ורע כלפינו. אחרת אנחנו לא יכולים לאתר אותו. אנחנו לא רואים את האור, אנחנו לא רואים את החושך. אנחנו תמיד רואים משהו שביניהם.

קריין: קטע מספר 7. כותב בעל הסולם ב"שמעתי", אומר בעל הסולם ב"שמעתי" ה'.

"התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו. לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו."

(בעל הסולם. "שמעתי". ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

זאת אומרת, השיטה היא פשוטה. אנחנו צריכים לתת את כל הכוחות האפשריים לחיבור שלנו, ולתפילה לבורא. ולראות שאנחנו רוצים להשיג גם חיבור, וגם חיבור עם הבורא. וזה לא עוזר לנו. ומתי זה יעזור, רק כשהבורא נותן לנו את הקשר. וכמה שאנחנו מבקשים ודורשים, כנראה שעדיין לא מסוגלים, לא מוכנים. כמו שהוא כותב במקום אחר, שאם האדם לא יכול לעורר את הבורא שיעזור לו, זו הבעיה ברצון של האדם.

וכך אנחנו צריכים להתגבר על כל ההפרעות, ולהמשיך. ואחרי כל המאמצים מקבלים כאלה תנאים, שמהם יכולים לשפוך את התפילה מעומק הלב, מצד אחד. ומצד שני, שהיא תגיע לשם שמים, לגובה הכי גבוה. מהעומק הנמוך לגובה הגבוה, כך אנחנו יכולים אז לקשור את כול המציאות באמצע, בנקודה שלנו שבעומק הלב, ובנקודה העליונה שזה הבורא. ואז מצליחים.

שאלה: איך לחדש תפילה בכל רגע ורגע?

את זה אתה צריך לעשות ובקשר עם החברים. כל אחד, איש את רעהו יעזורו. בצורה כזאת אתם לא תשכחו את העניין, ותמשיכו. כי אם אתם לא תהיו בקשר ביניכם, אתם תמיד תשכחו את זה, כי כול אחד הוא תמיד נכנס בכל רגע בחזרה, לתוך הרצון לקבל שלו, ומתוך הרצון לקבל שלו הוא לא ירצה להתחבר עם אחרים, ולא להתחבר עם הבורא. אלא אז צריכים איזו סיבה חיצונה שהיא תתן לו איזו מכה.

ואז הוא מתוך המכה יוכל שוב לחשוב מה קורה עם הקבוצה, מה קורה עם הבורא, מה קורה איתי, וכן הלאה. אבל אם אנחנו רוצים לא להתקדם על ידי המכות האלה, ההתעוררויות האלה מהבורא, אלא על ידינו, שאנחנו בזה מראים עד כמה שאנחנו בעצמנו רוצים להגיע למגע עימו, אז אין כאן ברירה אלא ש"איש את רעהו יעזורו", שכל אחד חושב על השני, איך שהוא מעורר את האחרים. כי את עצמו, הוא לא יכול לעורר כל כך. ואז בצורה כזאת אומנם שזו עבודה, ועבודה קשה, לעורר את החבר, והחבר לא רוצה בזה, גם אני מגלה, ואני בעצמי בורח, שהם לא יעוררו אותי, אני אומר להם שאני עסוק, שאני לא פנוי עכשיו, ואחר כך וכן הלאה, וכן הלאה. אבל אם אנחנו עומדים בזה, מבינים את הטבע שלנו ובכל זאת לוחצים זה על זה, אז מהר מאוד אפשר להגיע למצב, שתפילתנו היא תהיה גם שלמה וגם מכוונת נכון.

שאלה: איך עשירייה יודעת אם העלאת מ"ן נכונה?

העשירייה לא יודעת, אלא רק לפי התגובה מהבורא. היא צריכה, וצריכה, וצריכה לעלות מ"ן יותר, ויותר, ויותר, כל פעם לא לעצור. לכן זה נקרא "הלוואי שיתפלל כל היום". מה זה כל היום להתפלל? זה כל היום להעלות מ"ן, אין רגע שאתה לא מעלה מ"ן לבורא. זהו. דרך זה אתה מגיע לדבקות הקבועה, לחיבור קבועה עם העשירייה, ועם הבורא, עד שהבורא מתחיל לסדר אתכם לפרצוף, ולמלאות את הפרצוף.

שאלה: מה ההבדל בין חיסרון לתפילה?

חיסרון, זה יכול להיות חיסרון בכל דבר. תפילה, זה רק כבר חיסרון שמכוון לבורא, ודורש מילוי, דורש תשובה, תגובה.

שאלה: איך השכל יכול לעזור לנו להתפלל מהלב?

על ידי השכל, אנחנו מבררים מה בדיוק הלב רוצה. השכל ניתן לנו כדי להבין, מה שמורגש בתוך הרצון. השכל מברר את ההרגשה, ואז אנחנו על ידי התערבות שכל עם ההרגשה, עם הרצון, אנחנו יכולים להתחיל לסדר את המ"ן שלנו, התגובה שלנו לבורא.

שאלה: ענית לחבר, שאין עדיין בינינו השפעה. אם כך, היית מגדיר פעולות שחברים עושים לטובת העשירייה או החברה תוך כדי ביטול עצמם כפעולות השפעה?

זאת הכנה, אלה פעולות הכנה, אבל ממש חיבור בינינו אין. מפני שהחיבור הזה, הוא מגיע על ידי המאור המחזיר למוטב, מלמעלה, מהבורא. אנחנו צריכים להגיע לכאלה פעולות שלנו, שאנחנו נרצה לבקש את הבורא, נרצה לפנות אליו שהוא יעשה חיבור בינינו, שרק את זה אנחנו צריכים. בינתיים, אנחנו ככה מתחברים, וחושבים שזה בסדר, אנחנו לא מרגישים חיסרון בחוסר חיבור, וגם לא מבינים, שרק הבורא יכול לעשות את החיבור בינינו. ואז אנחנו, ממש מתוך ייאוש גדול, פונים אליו, ודורשים, מבקשים "תעשה בבקשה בינינו חיבור, שאנחנו נהיה ממש בלב אחד, שמתוך הלב האחד, אם אנחנו פונים אליך כי כמו בלב אחד", זה לא לב אחד ממש, אבל שנפנה אליו, אז אנחנו נקבל תשובה.

הכול תלוי בתפילה שלנו, כמה שאנחנו נחדד אותה מצד אחד, מצד שני, אני עכשיו עושה איתכם כבר ביום השלישי, אנחנו עוסקים בתפילה, ואני רואה שיש איזו בעיה, יש איזו נפילת הרגישות לעניין זה. ואני מאוד מפחד, שזה עכשיו יכנס לאיזה דבר רגיל. ורגילות, היא מוציאה את הטעם, ואנחנו נתייחס לזה כמו משהו רגיל, ולא כמו לדבר, שרק הוא צריך להיות במרכז העבודה שלנו, ודרכו בלבד, אנחנו מגיעים למטרת החיים. רק הקשר בינינו, ובינינו לבורא, ומהבורא בחזרה אלינו, הקשר "אני לדודי ודודי לי", זה דרך העשירייה, כי אני, זה לא יכול להיות אני האגואיסטי שמכוון לדודי, לבורא, אז רק על ידי זה, אנחנו מגיעים להצלחה רוחנית.

אתם רוצים להיכנס לדרגה הראשונה הרוחנית? בבקשה, היא תלויה רק בקשר בינינו, ופנייה לבורא.

שאלה: מה התרופה נגד הרגילות הזאת שלא ניפול לזה?

"איש את רעהו יעזורו", כל הזמן תזכירו זה על זה, שרק את זה אנחנו צריכים.

שאלה: יוצא שתפילה היא כלי אוניברסאלי לפנייה לבורא ולהימצאות בקשר עימו.

התפילה היא הקשר שלנו עם הבורא, אין לנו יותר קשרים חוץ מתפילה, ורק על ידי התפילה, פנייה לבורא, אנחנו משנים את עצמנו עד כדי כך, שמגיעים להזדהות עימו, היינו, לגמר התיקון שלנו.

שאלה: מה זה אומר שאדם צריך לעשות את כל שביכולתו כדי להשיג את התפילה האמיתית?

אין לי על זה תשובה, כל שביכולתו זה כל החיבור עם העשירייה, הוא צריך לבצע, להשתדל לבצע. כדי מתוך החיבור הזה, להגיע לפנייה לבורא, זה מה שאנחנו צריכים. אבל רק תבינו, שזאת הנקודה, אנחנו לא נוכל לזוז ממנה, דרך נקודה הזאת, אנחנו נכנסים לרוחניות. תעשו את זה, אתם תהיו באמת דור הראשון, בתוך דור האחרון. הקבוצה הראשונה שהיא נכנסת לדור האחרון, לתקופת התיקון הכללי של כל המציאות. חייבים את זה לבצע.

שאלה: כתוב, "אני ראשון ואני אחרון", מה מבין אלה תלוי בנו?

הבורא אומר "אני ראשון ואני אחרון". אני מתחיל את הבריאה ואני מסיים את הבריאה, וכל מה שיש בין הנקודה הראשונה של הבריאה והנקודה האחרונה, הכול בשליטה שלי.

שאלה: אמרת שאין רגע שבו אתה לא מעלה מ"ן לבורא. אצלנו בעשירייה התפילות בדרך כלל קצרות, ואילו אתמול התפילה הייתה ארוכה מאוד, היה קשה להחזיק אותה בכל רגע. כל הזמן היה צריך להדליק את הטלפון, לקרוא אותה פעם נוספת וכו', לא ברור איך לעבוד כשהתפילה בעשירייה ארוכה?

לא, זה לא העניין. כתוב "הלוואי שיתפלל כל היום", שאתם כל הזמן נמצאים בקשר ביניכם. שכל אדם בתוך ליבו, קשור עם לבבות החברים, וכך הוא מתקשר דרכם לבורא. אבל לא שאני בעצמי, מליבי מתקשר לבורא דרך החברים, לא שאני מתקשר אליהם בטלפון ולא בדרך מחשב, אלא אני מרגיש שאני רוצה דרך הרצונות שלנו, הלבבות שלנו לפנות אליו. זה נקרא לעשות תפילה תמידית והלוואי שיתפלל כל היום.

שאלה: האם בזמן בירורי התפילה בעשירייה אפשר להגיע לכזאת הרגשת עמקות עד שהתפילה עצמה תרגיש מיותרת? האם יכול להיות מצב שבירורי התפילה חשובים לפחות כמו התפילה עצמה?

בירורי התפילה, זו תפילה גם כן.

שאלה: רב"ש אומר, "התפילה צריכה להיות תפילה שלמה. היינו מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו." אני הרי את הבורא לא מכיר, אז בשביל מה עשירייה נמצאת לידי?

כדי שאתה תבקש את הבורא, שהוא יתקן אותך.

תלמיד: העשירייה בעצמה?

להיות מכוון לבורא אתה לא יכול, אלא רק ממרכז העשירייה.

תלמיד: אבל אנחנו לומדים שהבורא נמצא מאחורי כל חבר שנמצא בעשירייה.

גם כן.

תלמיד: אבל את הבורא אני לא מכיר, איך עובדים פה?

אתה עובד כך, שאתה רוצה להתחבר עם כל חבר וחבר, כי זה הצגת הבורא כלפיך באיזה אופן. ואז מכל מיני כאלו הצגות הבורא כלפיך, נגיד דרך תשעה חברים, אז פחות או יותר מזה שאתה מתבטל כלפיהם, שאתה רוצה להידבק אליהם, אתה בסופו של דבר נדבק בבורא.

כל החברים האלה, זה לא חברים, זה הבורא מלובש בכל הצורות האלו כדי לתת לך אפשרות לשנות את עצמך ולהידבק בו. כך אתה מתנתק מהאגו שלך, מהצורה שלך, ויותר ויותר מתקרב אליהם.

תלמיד: אפשר לומר שעשירייה שלי, זה הקדוש ברוך הוא בעצמו, זה העשירייה שלי?

כן, נכון, אבל זה אחר כך, עכשיו, אתה עדיין לא רואה את זה, זה עוד רחוק. כי חוץ מהאדם, רק הבורא קיים. אומנם אתה עכשיו לא מודע לזה, אתה לא מבין, ואתה לא מרגיש, ואתה לא מקבל את זה, אבל זה ככה, כך הם כותבים.

שאלה: בגלל נסיבות העולם הזה, נסיבות גשמיות, אני מרגיש שהתפילה שלי לא שלמה. מה עלי לעשות?

להמשיך, אין לי יותר מה להציע לך. ולא לעזוב, ולהשתדל שוב ושוב לשמוע שיעורים, וכך אתה תקלוט רעיונות שונים שיש בשיעורים. זה יבנה לך יחס נכון לקבוצה ולבורא, שאתה פשוט תהיה בזה. אנחנו חייבים להיות כל הזמן בתרגילים האלו, והתרגילים, הם יעשו לכם צורה נכונה, הן יפסלו אתכם כמו פסל שעושים, יתנו לכם צורה כזאת.

שאלה: איך אני יכול לברר לעצמי שאני פונה לבורא מתוך העשירייה ולא מתוך האגו שלי?

תנסה עד כמה שאתה יכול, אין לזה שום עצות. תנסה להיות מחובר לעשירייה ולפנות לבורא מתוך החיבור שלך עם העשירייה. כמה שזה נכון, לא נכון, לאט לאט, אחרי הרבה, הרבה פעולות אתה תתחיל להבדיל, לגלות, זה אתה או זו עשירייה, וזה אמת וזה שקר, "אין חכם כבעל ניסיון". רק על ידי זה תגיע לאמת.

שאלה: בקטע 5 כתוב, "שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו." מה זה אומר לא לתת עצות לבורא?

שאנחנו רק מבקשים. אנחנו לא אומרים לו "תעשה כך או תעשה אחרת". אלא ההפך, מבקשים, "תעשה עלינו את העבודה הזאת. תשנה אותנו, תתקן אותנו, שאנחנו כחומר ביד היוצר". זה מה שאנחנו צריכים להשתדל להראות לו.

כחומר ביד היוצר, ושהוא יעשה מאתנו, כמו מפלסטלינה, כמו מחימר, שיעשה לנו צורה שהיא נקראת "דומה לו", להיות אדם. מהו? אנחנו לא יודעים, אבל שיעשה מאתנו לאט לאט על ידי כל מיני פעולות, שאנחנו נהיה דומים לו.

שאלה: האם אותו אדם ששמח על כך שהוא יכול להתפלל כל היום, כאילו שנמצא בתפילה אמיתית, האם זה אותו האחד שנמצא "כאיש אחד בלב אחד", האם זה אותו האדם שאתה מדבר עליו?

לא, אלה שני דברים שונים. יכול להיות שאדם מתפלל כל היום כדי להרוויח בבורסה.

תלמיד: לא, אני מדבר ממש על תפילה אמיתית, שהוא נכלל בחברים, מבטל את האני שלו בצורה נכונה, הוא מתכלל, מרגיש את החיסרון של הט' ראשונות, פעיל בערבות את ואוסף את החסרונות האלה לתפילה לבורא, הוא מציג את החיסרון של העשירייה לבורא, מבקש בעבור העשירייה. האם זה נקרא "להיות כאיש אחד בלב אחד"?

מצידו יכול להיות כן, מצד האחרים יכול להיות שלא. הם צריכים להגיע כולם, רצוי שהם יגיעו כולם להרגיש להיות "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: אם כן, מה זה מוסיף שהאדם יכול לעשות את זה ושיהיה לו אותו חיסרון אמיתי מהעשירייה, מט' הראשונות? מה זה מוסיף שעושים את זה יחד? מה ההבדל בין זה לבין "להיות כאיש אחד בלב אחד"?

בזה שהוא מתקן את עצמו בינתיים בצורה פרטית וצריך לגרום לקבוצה גם תיקון כזה, אבל זה תיקון פרטי בינתיים. יש בזה הרבה צורות של התכללויות, כל אחד נכלל מאחרים. אנחנו נלמד איך בונים את הפרצוף.

עכשיו בינתיים אנחנו מדברים איך אנחנו מגיעים לנקודה של קשר בין כולם, ואחר כך איך לנקודת הקשר בין כולם, כל אחד מגיע עם התכונות המתאימות שלו לאותו הקשר. ואז יש לכל אחד ספירות פרטיות משלו וסך הכול גם הן נכללות יחד. ואנחנו כבר יכולים לראות איך זה נבנה, כמו שמטיפת זרע בתוך האימא מתחילה להתפתח הטיפה הזאת ונבנים שם כל מיני תאים ומערכות, כך גם אנחנו.

שאלה: האם צריך להשתוקק למקום הזה שבו נהיה יחד באותה בקשה אחת?

בטוח שכן. זה העיקר. כי רק מאותו מקום יש לך קשר עם הבורא. רק באותו מקום אתה מקבל תשובה ממנו. המקום הזה הוא צריך להיות כל הזמן במרכז המאמץ שלי, גם בפנייה וגם בשמיעה. יש לנו פה ויש לנו אוזן, ובשניהם אני צריך לעבוד כלפי הבורא, לדבר אליו ולשמוע ממנו. לדבר אליו זה מנקודת המלכות שנכללת מבינה, ולשמוע ממנו זה מנקודת הבינה שהיא נכללת ממלכות. אנחנו ממש כל הזמן צריכים להיות בהזדהות כזאת עם הבורא.

קריין: קטע 8. כותב רב"ש.

"מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע. 

ויש בזה להבחין ב' בחינות:

א. שיהיה לו רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזו יהיו כל שאיפותיו.

ב. שיעשה מעשים על הכוונה, שהמעשים יביאו לו רצון, שירצה לעשות מעשים בכדי שיהיה נחת רוח להבורא. כלומר שהוא צריך לעשות מעשים ויגיעות גדולות בכדי שישיג אור וכלי. אור נקרא, היינו שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'. וב' אלה הוא צריך לקבל מהבורא. זאת אומרת, הן האור והן הכלי.". 

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה" 1989)

קריין: קטע 9. כותב בעל הסולם באגרת ל"ד.

"צריכים ללמוד מלאכה זו בטרם שנכנסים להיכל המלך, דהיינו לאזור כוח ועוז, לעמוד כעמוד של ברזל, עדי נפיק [נוציא] רצון מהשי"ת, כמ"ש "אל דמי לכם", אף על גב שהשי"ת נראה ששותק ואינו עונה, אל יעלה על דעתכם משום זה, לידום גם כן ח"ו, "אל דמי לכם", לא לזה כיוון השי"ת בדממה שלו, אלא להמציא לכם כח אחר כך, לעמוד בהיכל המלך, באותו שעה שלא יהיה לכם שום מום, ועל כן "אל תתני דמי לו".".

(בעל הסולם. אגרת ל"ד)

זאת אומרת, אל תדמה בורא שהוא לא עונה ושותק, וכאילו לא מרגיש וכאילו לא נמצא. אתה חייב להתייחס אליו כמו שהוא קיים, כמו שהוא עושה הכול ופועל עליך, והוא הכוח שמעורר לך את הכול. אתה חייב להתייחס אליו שהוא נמצא לפניך.

ואז, אחרי כאלו פעולות שלך, שאתה מתייחס, מתייחס, מתייחס אליו נכון לפי מה שמקובלים אומרים לנו, אנחנו מתחילים לגלות שבאמת הוא מתגלה. מתוך זה שלא מרגישים אותו, אנחנו מפתחים את החושים שלנו שהם מתחילים להרגיש נוכחותו ופעולתו עלינו, ואיך אנחנו פועלים עליו. מחוסר הרגשה, מחוסר הבנה, מחוסר ידיעה, אנחנו לאט לאט מגלים אותו, אבל זה בתנאי שאנחנו בונים את הקשר הזה. לא סתם אנחנו ממשיכים ולא חשוב לנו מה שקורה. אנחנו רוצים לאתר אותו, אנחנו רוצים לייצב אותו נכון בכמה שאנחנו מסוגלים מתוך ההתקשרות בינינו. ואז לאט לאט אנחנו רואים איך אנחנו עושים אותו, מוציאים אותו מהמסתור. "אתם בניתם אותי." ככה הוא אומר. "לכן אני נקרא "א-ל מסתתר", אבל אתם מגלים אותי". וכך אנחנו מגיעים לגילוי הבורא לנו.

שאלה: כדי להגיע למרכז העשירייה ומשם להעלות את התפילה הזאת שזה שינוי פנימי שלנו, אמרת גם "תעשה בנו מה שאתה רוצה.". האם כוח החיבור הזה של הבורא זה אותו שינוי שהוא עושה ברצון, בחומר לקבל שלנו, שכך למעשה יוצר בנו את היכולת לעבור לממד אחר של השפעה?

כן. רק כוח החיבור שלנו הוא בעצם מייצב את הבורא לפנינו. אנחנו לא רואים את הבורא כמו שהוא, הוא לא קיים, אנחנו מעצבים אותו כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי". שיש לפנינו איזה מסך, אור לבן, לא חשוב מה, ואנחנו על ידי חיבורים בינינו משתדלים, משתדלים להרכיב את הדמות שלו, לכן "אתם עשיתם אותי" זה מה שקורה, ככה הוא אומר.

אז אנחנו צריכים בלי הפסקה, כל הזמן לדבר ולדבר אליו. אין לנו עכשיו במה לפנות אליו רק עם בקשת החיבור שלנו, עם הדברים הנחוצים בדרך. אחר כך עם החיבור שלנו אנחנו מתחילים לייצב את הקשר עימו בכל מיני צורות, והוא כבר מתחיל להגיב אלינו, ואז במידה הזאת אנחנו מתחילים לראות אותו, לפסל אותו. בהתחלה זה מדרגת הדומם, לצומח לחי ולמדבר, כך אנחנו בונים אותו, עד שנעשה אל חי, "ליבי ובשרי ירננו לאל חי"². ככה זה יהיה.

זו ממש עבודה שאנחנו מחומר כזה שהוא זבל ממש מתחילים לבנות את הבורא. תראו מה שקורה כאן, אנחנו עוד נראה את הדברים האלה, זה לא יאומן מה שהבורא הכין לנו ומה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו דווקא, בני אדם כאלו שפלים, שאין לנו שום דבר, אנחנו צריכים להגיע לרגש ולשכל, שבמאמצים שלנו, בשותפות בינינו ועם הכוח העליון בונים את הבורא. הבורא זה לא הכוח העליון ממש. בונים את הבורא זה נקרא שאנחנו בונים "בוא וראה", איך אנחנו יכולים לייצב אותו נכון, וכל פעם כמה שאנחנו עולים אנחנו נרגיש בורא חדש.

זה כמו שאומר רב זושי, "כל יום יש לי בורא חדש", שזה נראה ממש אפיקורסי. מה זה כל יום יש לך בורא חדש, מה אתה לא שפוי בדעתך, אתה לא מאמין? כן, אני בונה אותו כך שהוא בשבילי ונראה לי כל יום חדש. לפי הקבוצה שלי, לפי מה שאני, כך אני כל יום מייצב לפניי את הבורא. עד שאני משתמש בכל הכלים שלי שנתנו לי, מתקן את כול הקשרים שלי עם כל הנבראים, ואז אנחנו מגיעים לדמות הבורא האמיתית, הנכונה, השלמה. וזה הכול נמצא לפנינו.

תלמיד: האם זה אותו "שדה אשר ברכו ה'", שלמעשה אנחנו זהים לאותן התכונות של הבורא?

כן. כך אנחנו עובדים. לכן אני מאחל לכם באמת להצליח בזה. ולאט לאט כל הדברים האלה יתחברו, אתם תרגישו שיש לכם כאן ביטוי נכון בעבודה, בעבודת ה'. מה זה עבודת ה'? לברוא לפניכם, אם אפשר להגיד לברוא, לייצב לפניכם כוח עליון, שזה בורא, אליו קיווינו, אותו עשינו ועימו יש לנו קשר. ככה זה.

סדנה

עכשיו נדבר על מה אנחנו עושים במשך היום, איך אנחנו מפעילים את התפילה שלנו. ונסכם בינינו, מה עושים כדי שאנחנו נחבר את כל התפילות, את כל הכוחות שלנו, ונצליח באמת לעשות צעד אחד קדימה משמעותי לכיוון איחוד בינינו ואיחוד עם הבורא יחד. בהצלחה.

איך אנחנו מחברים את עצמנו, כל אחד לעשירייה שלו, והעשיריות כולן לכלי כללי אחד, כדי לייצב כוח עליון, בורא אחד לכולנו?

*

(סוף השיעור)

---

1. זכריה, פרק י"ד, פסוק ט', "והיה יהוה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד"↩

2. תהילים פ"ד, ג'.↩