שיעור בוקר 14.06.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, תע"ס, כרך א', חלק א', דף כ"א, הסתכלות פנימית, אות כ'

אות כ'

לפי שהרצון לקבל אינו נמצא בשורשנו,

אנו מרגישים בו בושה ואי סבלנות. וז"ש

ז"ל, שכדי לתקן זה "הכין" לנו בעוה"ז

יגיעה בתורה ומצות להפך את הרצון לקבל

על רצון להשפיע.

"המתבאר לנו מכל האמור, שכל הצורות הנמשכות לנו בהמשכה בלתי ישרה הימנו ית', יהי' בהם קושי הסבלנות. והוא נגד הטבע שלנו. ובזה תבין, שהצורה החדשה שנעשתה במקבל, דהיינו "הרצון להנות" אינה באמת שום פחיתות וחסרון בערכו ית', ואדרבא זהו עיקר הקוטב של בריאתו, שבלא זה אין כאן בריאה כלל כנ"ל. אמנם המקבל, שהוא הנושא את הצורה הזו, מרגיש בה מחמת עצמו, בחינת קושי הסבלנות, והיינו משום שלא נמצאת צורה זו בשורש שלו, ודו"ק היטב."

שאלה: מה זו "צורה"?

כל רצון ורצון שהוא רצון לקבל שמתעורר בך אתה חייב משהו לעשות, למלאות אותו במשהו, לשנות בו משהו, הוא דורש ממך פעולה. זה נקרא "חוסר סבלנות", אני חייב להרגיע אותו. אני לא יכול להיות ברוגע נצחי כמו שהבורא נמצא, אלא שמתעורר בי רצון לקבל הוא מנענע אותי ומושך לכל הכיוונים עד שאני אמלא אותו, כאילו שאני יכול למלאות אותו, ואז הוא נרגע ואני גם נמצא ברוגע כמו הבורא.

זאת אומרת, כל פעם שמתעורר רצון לקבל אנחנו יוצאים מהאיזון ורצים לכל הכיוונים רק כדי למלא אותו ולהגיע למנוחה. זה נכון? זה הכול. זה נקרא שאנחנו מרגישים בו חוסר סבלנות.

שאלה: למה כתוב שהרצון ליהנות לא נמצא בשורש שלנו? אנחנו יודעים שזה השורש שלנו.

השורש שלנו הוא הבורא. מפני שבבורא לא נמצא הרצון לקבל אלא רק הרצון להשפיע, לכן כשמתעורר בנו הרצון לקבל אנחנו מרגישים דחף לתנועה, למלאות אותו, להרגיע אותו, להשתיק אותו, וכל זה מפני שהוא לא נמצא בבורא. ויוצא כך, שעד שאנחנו לא מגיעים לאותה הצורה כמו הבורא אנחנו נמצאים בחוסר מנוחה. כל הזמן רוצים לשנות את עצמנו, לא מרגישים לא סבלנות ולא רוגע, שום דבר.

אתה רואה את כל העולם, תסתכל על כל העולם, כולם רצים, מה קורה? זה מפני שלא נמצאים באיזון עם הבורא, ברוגע עימו, בהשתוות הצורה עימו, לכן נמצאים בתנועה, בחוסר מנוחה. זאת אומרת נראה לנו שאנחנו רצים אחרי אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, כל מיני דברים, מיליארדי אנשים, לא. אנחנו בסך הכול נמצאים בתנועות האלה מחוסר השתוות עם הבורא, זו הסיבה.

תלמיד: ו"יש מאין" זה לא השורש שלנו?

השורש שלנו יש מאין שלא נמצא בבורא, ולכן אנחנו מרגישים בו אי סבלנות, זה מה שהוא מסביר. תחשוב עוד קצת.

שאלה: הוא כותב על הרצון לקבל כעל צורה חדשה. לפני זה הוא היה בהשתוות הצורה עם האור, הכלי הזה בכלל נהנה במצב הזה?

הרצון לקבל היה בהשתוות הצורה עם האור ולפי השתוות הצורה הוא היה במנוחה, כמו האור שנמצא במנוחה מוחלטת. ואחר כך כשנעשתה עליו פעולת השבירה והריחוק מהאור, במידה שהוא רחוק מהאור הוא מרגיש חוסר סבלנות, חוסר מנוחה, וחייב להשלים את עצמו בתנועה.

תלמיד: הוא אומר שהצורה החדשה שנעשתה בכלי זה רצון ליהנות, כל הזמן לקבל מילוי. בצורה הקודמת שהוא היה במנוחה מוחלטת זה גם רצון ליהנות, אז ממה הוא נהנה?

זה לפני השבירה. הוא נהנה מזה שהוא משפיע. הוא נכלל בצורת ההשפעה. צורת ההשפעה נמצאת בבורא ולכן הוא נמצא במנוחה.

תלמיד: אבל מצד הנברא עדיין לא הייתה שום מודעות.

זה לא חשוב, הוא היה בהשתוות? גמרנו. זה לא חשוב אם אתה זבוב או אדם או מי או מה, אתה נמצא בהזדהות עם הבורא, לא חשוב באיזו מידה, במידה הזאת אתה מרגיש מנוחה.

שאלה: אתה אומר שבצורה טבעית הרצון מתעורר והאדם חייב לרוץ ולמלא אותו?

הוא אומר לנו שזה חוק שנקרא "חוק השתוות הצורה". אם אנחנו נמצאים לא בהשתוות הרצונות אלא בהשתוות הצורה, כי רצון הבורא זה להשפיע, אין לי ואף פעם לא יהיה, יכול להיות אצלי רק רצון לקבל שיקבל צורה להשפיע, במידה הזאת אני גם אהיה כמוהו, כמו הבורא במנוחה.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות אם מתעוררים רצונות כאלה גם למי שלומד קבלה כל הזמן וזה לא נותן לנו נוח.

אז אנחנו צריכים להבין מאיפה זה, שזה בא מחוסר השתוות הצורה עם הבורא. תנסה עכשיו בכל הפעולות שיש ברשותך להביא את עצמך להשתוות. זה דרך העשירייה, דרך הלימוד, זה ידוע.

תלמיד: נגיד שהתעורר בי עכשיו רצון למרצדס לדוגמה, ואני לא יכול לישון, מה כדאי לי לעשות עם הרצון הזה?

זו בחירה חופשית, תעשה מה שאתה רוצה. להרגיע את הרצון שנמצא בחוסר הזדהות עם הבורא אפשר רק על ידי תיקון עליו, והתיקון עליו הוא שתהיה עליו כוונה על מנת להשפיע. אז הוא מגיע להזדהות ונמצא ברוגע.

תלמיד: ואז אני כבר לא רוצה? זה התיקון?

ואז אתה לא רוצה, ודאי. אתה רוצה במקום זה באותה מידה להשפיע.

"ובזה הצלחנו להבין את תירוץ חז"ל, אשר העוה"ז נברא, משום דמאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאסתכולי באפי'. שלכאורה הוא תמוה מאד כנ"ל. ועתה יונעמו לנו דבריהם מאוד, שכוונתם על ענין שינוי הצורה של "הרצון להנות", שנמצא בהכרח בנשמות, כנ"ל, משום דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, כלומר שכל מקבל מתנה מתבייש בעת הקבלה, והיינו משום שינוי הצורה מהשורש, שאין בו צורה זו של קבלה. וכדי לתקן זאת, ברא את העוה"ז, אשר הנשמה באה בה ומתלבשת בגוף, וע"י עסק התורה ומצוות ע"מ לעשות נ"ר ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה. כלומר, שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע, כדי להשפיע נ"ר ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו ית'. וכיון שהיא נקיה מהרצון לקבל לעצמה, שוב אינה בהית לאסתכולי באפיה, ונגלית על ידי זה, תכלית השלימות של הנברא. וענין הצורך והחיוב של ההשתלשלות הרחוקה עד העולם הזה, יתבאר לקמן, שהמלאכה הגדולה הנ"ל, שהיא התהפכות צורת הקבלה על צורת ההשפעה, לא תצוייר אלא בעוה"ז. כמו"ש עוד."

דווקא בעולם הזה שאנחנו נמצאים בו, אפילו בעולם שלנו, במצבנו, כאן אנחנו צריכים לעשות את רוב העבודה הרוחנית. אחר כך אנחנו רק פוסעים בדרך ממדרגה למדרגה. אבל כל העבודה שאנחנו עושים כאן היא עבודה מאוד יקרה, כי היא נעשית ממש בניתוק מהבורא.

שאלה: מה זה ''כלי קבלה של הנשמה''?

רצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: זה לא הגוף שאנחנו מדברים בכללות, הרצון?

מה זה גוף?

תלמיד: גוף אנחנו לומדים שזה רצון.

אז מה אתה שואל? אמרתי לך רצון.

תלמיד: האם זה רצון של הנשמה?

של הנשמה, אלא מה זה נשמה? נשמה זה רצון לקבל שמתוקן בכוונה ''בעל מנת להשפיע''. זה נקרא ''נשמה''. הרצון לקבל בעצמו זה ''הגוף'', התיקון עליו, זה ''בעל מנת להשפיע''. ולכן סך הכול הרצון הזה הוא נקרא "נשמה". למה נשמה? כי בעיקר אנחנו מגיעים לתיקון של נפש, רוח, נשמה, שלושת האורות הללו. וחיה ויחידה עד גמר התיקון הם נמצאים בנו רק כאורות המקיפים. ולכן העיקר זה ''כלי הנשמה'', מקסימום שאפשר להגיע עד גמר התיקון הכללי. ובגמר התיקון הכללי שאנחנו נזכה לתיקון הכללי כולו, אז במקום נשמה אנחנו נקרא למבנה הזה "יחידה".

אות כ"א

"רשעים משנה שברון שברם. וצדיקים

ירשו משנה."

רשעים מפסידים כפול, צדיקים מרוויחים כפול.

"ובא וראה, אשר לרשעים, משנה שברון שברם, כי אוחזין החבל בב' ראשים, כי העוה"ז נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קנינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם, להיותה המשכה בלתי ישרה ממהותו ית'. אמנם להשאר ריקן מהקנינים והטוב גם זה אי אפשר, שזה ג"כ מנוגד לשורש, שהרי השורש מלא מכל טוב. וע"כ בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקנינים, אמנם כיון שכל קנינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החסרון של הקנינים, שחסרה להם מחציתם. אבל הצדיקים בארצם ירשו משנה, דהיינו אחר שמהפכים את "הרצון לקבל" שלהם לרצון להשפיע, ומה שמקבלים, הוא על מנת להשפיע אז ירשו משנה, כי מלבד שמשיגים את שלימות התענוג ומבחר הקנינים. המה משיגים ג"כ, את השואת הצורה ליוצרה ית', שבזה נמצאים בדביקות האמיתית, ואז נמצאים ג"כ בסוד המנוחה, שהשפע מגיע אליהם מאליו, בלי שום תנועה ועמל."

שאלה: אם אני נקרא רשע, אז אני מנסה למלא את עצמי ואז הרצון גדל פי שניים, ואני מנסה להמשיך למלא ולא אצליח לעולם.

אתה כל הזמן רץ, וכל הזמן נשאר בזה, ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו".

תלמיד: מה קורה לצדיקים?

הם מקבלים לתוך הכלים שלהם, וגם מרוויחים דבקות בבורא. ואתה מפסיד את המילוי בעצמו ומפסיד מה שמגיע לך עם הקשר עם הבורא. נניח שכך. זה כפול הפסד וזה כפול רווח.

תלמיד: והרצונות לא גדלים פי שניים?

זה ברור שכולם מגדילים את הרצונות כל הזמן. גם בצדיקים גדלים הרצונות, גם ברשעים. צדיק ורשע יכול היות אותו אדם, פעם בצורה כזאת, פעם במצב אחר.

תלמיד: זה ברור שצדיק ורשע זה אותו אדם. הרשע רץ כל הזמן אחרי המילויים והם גדלים וגדלים, והוא אף פעם לא מתמלא, גם עובד קשה, וגם כל הזמן חסר לו. והצדיק עובד, מגיע להשוואת הצורה ואז, בכל מקרה, גם הרצונות שלו גדלים, האם הוא יצטרך להמשיך לעבוד?

אבל הוא מרוויח בכל פעם. זה מפסיד פעמיים וזה מרוויח פעמיים. אתה שואל, האם הרצונות משתנים? ודאי שבכל פעם הם משתנים יותר ויותר.

תלמיד: למה הרווח של הצדיקים הוא יותר מהרווח של הרשעים שממלאים את הרצון שלהם? יש להם תענוג בזה. למה לצדיקים זה יותר טוב?

גם זה כפול וגם זה כפול, רק אלה מרוויחים כפול ואלה מפסידים כפול. תחשוב. אין לי מילים יותר ממה שהוא מסביר. אני לא מבין איפה ההיגיון לא תופס.

שאלה: איך צדיקים מרוויחים פי שניים. בעל הסולם כותב "עדיין אחר שמהפכים את הרצון לקבל שלהם לרצון להשפיע ומה שמקבלים הוא על מנת להשפיע.."

האם הם ממלאים את הרצון לקבל שלהם בעל מנת להשפיע? ממלאים. האם הם זוכים לדבקות בבורא? זוכים. זה נקרא ש"מרוויחים פי שניים".

תלמיד: גם הרצון לקבל שלהם הופך להיות בעל מנת להשפיע לבורא, וגם מה שמקבלים הוא על מנת להשפיע לבורא. הכוונה שהתענוג שלהם דווקא בבורא.

כן. נכון.

תלמיד: מה זה שהתענוג הוא דווקא בבורא?

כשאתה משפיע לבורא יש לך מזה תענוג. ואתה מתמלא בתענוג הזה ומתמלא בתענוג שאתה ממלא את הבורא.

תלמיד: איך זה לא הופך להיות לעל מנת לקבל, התענוג להשפיע לבורא?

זה מתוך האור העליון שאתה מקבל והוא מסדר לך כך את הכלים. הכול בא מהאור.

תלמיד: האם צדיקים מרוויחים בחיים רצון לגמרי אחר, רצון להשפיע שהוא בלי קשר לרצון לקבל המקורי שקיבלו מהבורא?

כן.

שאלה: למה כל כך קשה לרצון לקבל להגיע להכרה שהוא נמצא בתהליך הזה? גם בהפצה, כשמסבירים לאנשים קשה להבין את זה.

הרצון לקבל כל הזמן גדל כדי להביא אותנו למטרת הבריאה. עלינו רק לעשות תיקון. אבל זה שרצון לקבל יגדל כל הזמן, על זה אין שאלה. על ידי מה שנקרא "בעיתו", הוא כל הזמן גדל וגדל. כמו בשעון, הקפיץ נמתח מתחילת הבריאה וייגמר רק בסוף הבריאה, כשכל הרצון לקבל יתגלה.

"ובזה הצלחנו להבין את תירוץ חז"ל, אשר העוה"ז נברא, משום דמאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאסתכולי באפי'. שלכאורה הוא תמוה מאד כנ"ל. ועתה יונעמו לנו דבריהם מאוד, שכוונתם על ענין שינוי הצורה של "הרצון להנות", שנמצא בהכרח בנשמות, כנ"ל, משום דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, כלומר שכל מקבל מתנה מתבייש בעת הקבלה, והיינו משום שינוי הצורה מהשורש, שאין בו צורה זו של קבלה. וכדי לתקן זאת, ברא את העוה"ז, אשר הנשמה באה בה ומתלבשת בגוף, וע"י עסק התורה ומצוות ע"מ לעשות נ"ר ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה. כלומר, שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע, כדי להשפיע נ"ר ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו ית'. וכיון שהיא נקיה מהרצון לקבל לעצמה, שוב אינה בהית לאסתכולי באפיה, ונגלית על ידי זה, תכלית השלימות של הנברא. וענין הצורך והחיוב של ההשתלשלות הרחוקה עד העולם הזה, יתבאר לקמן, שהמלאכה הגדולה הנ"ל, שהיא התהפכות צורת הקבלה על צורת ההשפעה, לא תצוייר אלא בעוה"ז. כמו"ש עוד."

דווקא בעולם הזה שאנחנו נמצאים בו, אפילו בעולם שלנו, במצבנו, כאן אנחנו צריכים לעשות את רוב העבודה הרוחנית. אחר כך אנחנו רק פוסעים בדרך ממדרגה למדרגה. אבל כל העבודה שאנחנו עושים כאן היא עבודה מאוד יקרה, כי היא נעשית ממש בניתוק מהבורא.

שאלה: מה זה ''כלי קבלה של הנשמה''?

רצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: זה לא הגוף שאנחנו מדברים בכללות, הרצון?

מה זה גוף?

תלמיד: גוף אנחנו לומדים שזה רצון.

אז מה אתה שואל? אמרתי לך רצון.

תלמיד: האם זה רצון של הנשמה?

של הנשמה, אלא מה זה נשמה? נשמה זה רצון לקבל שמתוקן בכוונה ''בעל מנת להשפיע''. זה נקרא ''נשמה''. הרצון לקבל בעצמו זה ''הגוף'', התיקון עליו, זה ''בעל מנת להשפיע''. ולכן סך הכול הרצון הזה הוא נקרא "נשמה". למה נשמה? כי בעיקר אנחנו מגיעים לתיקון של נפש, רוח, נשמה, שלושת האורות הללו. וחיה ויחידה עד גמר התיקון הם נמצאים בנו רק כאורות המקיפים. ולכן העיקר זה ''כלי הנשמה'', מקסימום שאפשר להגיע עד גמר התיקון הכללי. ובגמר התיקון הכללי שאנחנו נזכה לתיקון הכללי כולו, אז במקום נשמה אנחנו נקרא למבנה הזה "יחידה".

אות כ"א

"רשעים משנה שברון שברם. וצדיקים

ירשו משנה."

רשעים מפסידים כפול, צדיקים מרוויחים כפול.

"ובא וראה, אשר לרשעים, משנה שברון שברם, כי אוחזין החבל בב' ראשים, כי העוה"ז נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קנינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם, להיותה המשכה בלתי ישרה ממהותו ית'. אמנם להשאר ריקן מהקנינים והטוב גם זה אי אפשר, שזה ג"כ מנוגד לשורש, שהרי השורש מלא מכל טוב. וע"כ בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקנינים, אמנם כיון שכל קנינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החסרון של הקנינים, שחסרה להם מחציתם. אבל הצדיקים בארצם ירשו משנה, דהיינו אחר שמהפכים את "הרצון לקבל" שלהם לרצון להשפיע, ומה שמקבלים, הוא על מנת להשפיע אז ירשו משנה, כי מלבד שמשיגים את שלימות התענוג ומבחר הקנינים. המה משיגים ג"כ, את השואת הצורה ליוצרה ית', שבזה נמצאים בדביקות האמיתית, ואז נמצאים ג"כ בסוד המנוחה, שהשפע מגיע אליהם מאליו, בלי שום תנועה ועמל."

שאלה: אם אני נקרא רשע, אז אני מנסה למלא את עצמי ואז הרצון גדל פי שניים, ואני מנסה להמשיך למלא ולא אצליח לעולם.

אתה כל הזמן רץ, וכל הזמן נשאר בזה, ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו".

תלמיד: מה קורה לצדיקים?

הם מקבלים לתוך הכלים שלהם, וגם מרוויחים דבקות בבורא. ואתה מפסיד את המילוי בעצמו ומפסיד מה שמגיע לך עם הקשר עם הבורא. נניח שכך. זה כפול הפסד וזה כפול רווח.

תלמיד: והרצונות לא גדלים פי שניים?

זה ברור שכולם מגדילים את הרצונות כל הזמן. גם בצדיקים גדלים הרצונות, גם ברשעים. צדיק ורשע יכול היות אותו אדם, פעם בצורה כזאת, פעם במצב אחר.

תלמיד: זה ברור שצדיק ורשע זה אותו אדם. הרשע רץ כל הזמן אחרי המילויים והם גדלים וגדלים, והוא אף פעם לא מתמלא, גם עובד קשה, וגם כל הזמן חסר לו. והצדיק עובד, מגיע להשוואת הצורה ואז, בכל מקרה, גם הרצונות שלו גדלים, האם הוא יצטרך להמשיך לעבוד?

אבל הוא מרוויח בכל פעם. זה מפסיד פעמיים וזה מרוויח פעמיים. אתה שואל, האם הרצונות משתנים? ודאי שבכל פעם הם משתנים יותר ויותר.

תלמיד: למה הרווח של הצדיקים הוא יותר מהרווח של הרשעים שממלאים את הרצון שלהם? יש להם תענוג בזה. למה לצדיקים זה יותר טוב?

גם זה כפול וגם זה כפול, רק אלה מרוויחים כפול ואלה מפסידים כפול. תחשוב. אין לי מילים יותר ממה שהוא מסביר. אני לא מבין איפה ההיגיון לא תופס.

שאלה: איך צדיקים מרוויחים פי שניים. בעל הסולם כותב "עדיין אחר שמהפכים את הרצון לקבל שלהם לרצון להשפיע ומה שמקבלים הוא על מנת להשפיע.."

האם הם ממלאים את הרצון לקבל שלהם בעל מנת להשפיע? ממלאים. האם הם זוכים לדבקות בבורא? זוכים. זה נקרא ש"מרוויחים פי שניים".

תלמיד: גם הרצון לקבל שלהם הופך להיות בעל מנת להשפיע לבורא, וגם מה שמקבלים הוא על מנת להשפיע לבורא. הכוונה שהתענוג שלהם דווקא בבורא.

כן. נכון.

תלמיד: מה זה שהתענוג הוא דווקא בבורא?

כשאתה משפיע לבורא יש לך מזה תענוג. ואתה מתמלא בתענוג הזה ומתמלא בתענוג שאתה ממלא את הבורא.

תלמיד: איך זה לא הופך להיות לעל מנת לקבל, התענוג להשפיע לבורא?

זה מתוך האור העליון שאתה מקבל והוא מסדר לך כך את הכלים. הכול בא מהאור.

תלמיד: האם צדיקים מרוויחים בחיים רצון לגמרי אחר, רצון להשפיע שהוא בלי קשר לרצון לקבל המקורי שקיבלו מהבורא?

כן.

שאלה: למה כל כך קשה לרצון לקבל להגיע להכרה שהוא נמצא בתהליך הזה? גם בהפצה, כשמסבירים לאנשים קשה להבין את זה.

הרצון לקבל כל הזמן גדל כדי להביא אותנו למטרת הבריאה. עלינו רק לעשות תיקון. אבל זה שרצון לקבל יגדל כל הזמן, על זה אין שאלה. על ידי מה שנקרא "בעיתו", הוא כל הזמן גדל וגדל. כמו בשעון, הקפיץ נמתח מתחילת הבריאה וייגמר רק בסוף הבריאה, כשכל הרצון לקבל יתגלה.

תלמיד: יש לנו מפגש עשירייה. לכולם אחרי הטיש, יש מפגשי עשיריות.

אתם עושים כאן, או כבר לא עושים כאן?

תלמיד: כן, חלק פה, ואולי חלק במקום אחר. הרוב נראה לי יושבים פה.

כן?

שאלה: אנחנו ניגשים למפגש הזה עם איזה אירוע שקרה בין חברים בעשירייה שלנו, ומלווה אותנו ביומיים האחרונים. ואנחנו מתלבטים איך לגשת לזה. קודם כל, לא כל החברים בעשירייה מכירים בדיוק את כל הפרטים של הבעיה, אך כולם יודעים שמשהו קורה. אז יש כמה שאלות, האם לדבר על הבעיה הספציפית, ולראות איך רוצים להתייחס אליה? האם לקרוא מקורות? האם לדבר בגדלות המטרה בלי קשר לבעיה עצמה? אנחנו ממש בדילמה.

אני לא יודע במה מדובר, אז איך אני יכול להמליץ. אתם תהיו כאן?

תלמיד: אנחנו נהיה כאן, בשולחן הזה.

בשולחן הזה דווקא, יופי.

תלמיד: סכסוך בין חברים יחסית משמעותי, שכאילו לא רואים כרגע..

איך ליישב אותו. זאת אומרת, אתם ניסיתם ולא הולך.

תלמיד: אנחנו כבר יומיים שלושה בסיפור הזה.

ולא נגמר. ואז אתם רוצים לפנות לכל העשיריות, שאולי בכוח שלהם בכל זאת להכניע את שני החבר'ה האלה לאיזה ויתור באמצע ביניהם. איך אתם חושבים שזה יתקבל בין כל העשיריות? הם צריכים לשמוע על זה, להתכלל מזה, בעילום שם או בגילוי הכול? מה קורה, אני לא יודע. זה עניין של החברים.

תלמיד: פשוט כל אחד רואה מציאות מהזווית שלו, וכל אחד מהזווית שלו צודק.

זה תמיד כך.

תלמיד: כן. ועשינו כבר הרבה דיבורים, אבל אין הסכמה.

אתם יכולים לדבר על זה בעילום שם? זה לא ידוע לאחרים, כן?

תלמיד: צריך לשאול אם החברים האלו מסכימים שנדבר כך, כי אנחנו לא רוצים גם לפגוע בהם.

בסדר, אז אתה לא מגלה את השמות שלהם. אתה אומר, באמת יש לנו כזאת בעיה בקבוצה. זה לא שאנחנו המצאנו את זה כדי לעשות כאן איזה חגיגה או הצגה, ואנחנו רוצים ליישב את הדברים. מה אתם אומרים, תספרו על זה או מה?

תלמיד: צריך לשאול אותם אם הם מסכימים שאני אספר, כי מדובר בדברים אישיים.

תבררו, אז למה אתם שואלים אותי עכשיו?

שאלה: לא. אנחנו שואלים על הגישה. האם לפתוח בעשירייה, האם לדבר בגדלות הבורא? אנחנו שואלים, כי אנחנו לא רוצים לעשות נזק שפתאום אחרי הבירור אנשים אולי ירצו לעזוב את העשירייה. אנחנו רוצים ללמוד איך בצורה מטרתית לפתור את הבעיה?

קודם כל, העשירייה צריכה לדון בתוכה בלבד, בלי להוציא את זה החוצה. ואחר כך, אם הם מסכימים, בעילום שם, כי יש בזה סיכוי, או בגילוי, ואתם אז מדברים. אבל צריך להיות מובן שזה יפרוץ החוצה מעבר לכל הגבולות, האם זה משתלם? האם זה כדאי? האם אתם יכולים? האם אתם מספיק חזקים? אני לא מדבר בהגזמה, אלא בצורה רצינית. האם אתם מספיק חזקים, כדי לעשות צעדים כאלו?

תלמיד: אני לא בטוח שמהשיתוף הכללי אנחנו שם. אנחנו ממש מתלבטים, מה התוכן של המפגש? מה כדאי לעשות במפגש עצמו? אנחנו עכשיו התיישבנו ונגיד וכולם באו, בעזרת ה', על מה אנחנו מדברים? האם אנחנו מציגים את הבעיה לכולם? קודם כל, לא כולם מכירים את כל הפרטים, זה חשוב?

"כולם", בעשירייה הכוונה?

תלמיד: כן. אני מדבר על העשירייה שלנו. שאני אומר "כולם", אני מדבר על העשירייה שלנו.

אז אתם צריכים ללכת לאיזה חדר אחר, ושם לשבת ולדון בזה. וגם שזה יהיה בהסכמה שאותם שני החברים אפילו בעשירייה מוכנים לפתוח את זה או לא. אבל אתם יכולים לחייב אותם איכשהו לפתוח את זה, מפני שזה פוגע בעשירייה, והעשירייה נעצרת מלהתקדם. אז חייבים לפתור את הבעיה, רק בצורה שבכל זאת זה יהיה דרך הבנה והסכמה, ולא דרך כפייה.

שאלה: אז נניח שהחברים מסכימים שנפתח את הבעיה, אז אנחנו מספרים על הבעיה לכול העשירייה שלנו?

לעשירייה כן.

שאלה: ואחרי זה, מה? כל אחד אומר איך הוא רואה את הדברים בעשירייה, או מה? מה כדאי לעשות?

אני לא יודע, זה כל כך ספציפי.

שאלה: מה פה התיקון? זה ייקרה עוד אלף פעם, כי דברים כאלו קורים. מה התיקון של מצבים כאלו?

התיקון של מצבים כאלו זה להתעלות מעליהם, ולשמוח מזה שהם באים, ולשמוח מזה שיכולים לעלות מעליהם. אמנם שהם כביכול ממשיכים להציק, אבל אנחנו נהנים מזה שהם מציקים לנו, מפני שזה עוזר לנו להיות למעלה מהם.

שאלה: זה אווירה כללית בתוך העשירייה. ואותם אנשים ספציפיים הם גם צריכים להגיע לאותו מצב?

ודאי. למה? כל עשירייה צריכה להגיע למצב כזה. אתם צריכים להגיע בהתכללות ביניכם למצב שמה שקורה בין שניים, זה קורה בין כולם. ממש בהרגשה כזאת שזה קורה בין כולם. גם ביני לך, וגם בינו אליך, וככה בין כל אחד ואחד.

שאלה: יש נגיד מחלוקת. חבר אחד חושב שצריך לעשות איקס, והחבר השני חושב שצריך לעשות וויי. אנחנו צריכים להגיע להסכמה, לדון מה העשירייה חושבת איך לפעול או להתעלות מעל זה? לא בטוח שנגיע לזה פשוט.

"להתעלות מעל זה", זה לא נקרא שאתם עוזבים את זה ולא נוגעים, לא, זה שאתם לומדים איך להיות למעלה מזה בהסכמה הכללית, כי אתם מבינים שכך הוא המצב הכי טוב. אבל "להיות למעלה מזה" זה לא נקרא שאתם עוזבים את הבעיה. לא. אתם חייבים להגיע למצב כמו שעכשיו למדנו, שהכול בא מלמעלה, ומשתלשל מלמעלה, והבורא מסכסך בינינו ואנחנו צריכים לנשק את המקל שהוא מסכסך בינינו, ואז אנחנו מגיעים למצב שטוב לנו כל האלו סכסוכים, כל האלו בעיות, ואנחנו אוהבים אותם ואוהבים להתעלות מעליהם. כי אנחנו דווקא על ידיהם יכולים לעשות עלייה וחיבור בינינו, ו"על כל פשעים תכסה אהבה". פשעים חייבם להישאר, ואהבה חייבת להיות.

בכל זאת לקבוע את האהבה מעליהם, את זה צריכים לבנות, לבנות, לבנות בצורה שתהיה הסכמה. ואז בסופו של דבר נשארת הבעיה, ואנחנו נמצאים למעלה ממנה, כי שום דבר לא נעלם. אנחנו מבינים שגם הבעיה עצמה, וגם התיקון בא מהבורא, ואנחנו דבוקים דווקא בין הבעיה לבין התיקון. דבוקים בו, שהכול הוא עשה מלכתחילה. תנסו.

אני חושב שהגיע הזמן לעשות לחיים!.

(סוף השיעור)