שיעור בוקר 09.10.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, עמ' 527. "שמעתי", מאמר ט"ז, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה"

קריין: כתבי בעל הסולם, חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 527, מאמר ט"ז, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה".

אנחנו ממשיכים ללמוד מאמרי "שמעתי" לפי הסדר. הסדר לא קובע שום דבר, אנחנו רואים גם לפי התאריכים של המאמרים, גם לפי הנושאים של המאמרים, וכמו שהם מופיעים כך אנחנו לומדים אותם.

ובואו ניכנס אליהם, נפתח את הלב, ניתן עוד קצת ועוד קצת תשומת לב למה שכתוב, נשתדל להיות כמה שיותר קרובים לטקסט, להבנת הטקסט. נתרגש ממנו יותר וכך נראה יום יום. ודאי שכל יום אנחנו מרגישים את עצמנו אחרת ואין יום אלא שמתחיל מהלילה ולכן אנחנו צריכים להבין שגם בלימודים שלנו, כשאנחנו מתחילים להיכנס למה שכתוב, רוצים להתקשר למה שכתוב, אנחנו מגלים את עצמנו כאטומים, לא מרגישים, לא זוכרים, לא נמצאים באותה התפעלות כמו שהייתה אתמול. ולמרות זאת עוד יגיעה, עוד יגיעה, עוד קצת לחץ, הרגשת יחד, ואז אנחנו מתחילים לחזור להכרה והבנה והרגשה. וכך נתקדם וניכנס ליום. אז מה זה "יום ה' וליל ה'".

טז. מהו יום ה' וליל ה', בעבודה

שמעתי תש"א ירושלים

"רז"ל אמרו על מה שכתוב וזה לשונו "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". (עמוס ה'). משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור. אמר לו התרנגול לעטלף, אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא. ואתה, למה לך אורה. (סנהדרין צ"ח ע"ב). עד כאן לשונו. שהפירוש הוא, היות שאין לעטלף עינים לראות, אם כן מהו מרויח מאור השמש? אלא להיפך, מי שאין לו עינים, אור השמש מחשיך לו יותר." כי הוא יודע שיש כאן עניין לראות, אבל לו אין עיניים ולכן אם יש אור, אז למי שאין עיניים הוא נקרא שמפסיד, פגום. מה שאין כן אם אין אור, חושך, אז למי שיש עיניים ולמי שאין עיניים, אין הבדל. זאת אומרת, אור ה' כשבא אז לעטלף זה בא כדי להדגיש שלעטלף חסרות עיניים.

"ויש להבין את המשל הזה, היינו איזה שייכות יש לעינים להסתכלות באור ה', שהכתוב מכנה "יום ה'". ונותנו על זה משל מעטלף, שמי שאין לו עינים, הוא נשאר בחושך. ועוד יש להבין, מהו "יום ה'", ומהו "ליל ה'"? איזה הפרש יש ביניהם? בשלמא [מובן], יום של בני אדם אנו מבחינים בזריחת השמש. אבל יום ה', במה אנו מבחינים את זה?

התשובה הוא, כמו גילוי השמש. היינו, שהשמש זורחת על הארץ, אנו קוראים אותה "יום". ובזמן שהשמש אינה זורחת, נקרא "חושך". כמו כן אצל הקב"ה "יום" נקרא גילוי, ו"חושך" נקרא הסתרת פנים. זאת אומרת, בזמן שיש גילוי פנים, שהדבר ברור אצלו כיום, זה נקרא "יום", כמו שדרשו חז"ל על מה שכתוב "לאור יקום רוצח, יקטל עני ואביון, ובלילה יהי כגנב". הא מדקאמר, "ובלילה יהי כגנב", אלמא אור יממא הוא, וכו' - הכי קאמר, אי פשיטא לך מלתא כנהורא, דאנפשות קא אתי, רוצח הוא, וניתן להצילו בנפשו וכו' (פסחים ב.). עד כאן לשונו. [הרי מזה שאמר, "ובלילה יהי כגנב", משמע אור יום הוא, וכו' - כך אמר, אם ברור לך העניין כאור, שעל נפשות הוא בא, רוצח הוא, וניתן להצילו בנפשו וכו']. הרי אנו רואים, שענין "יום" אומרת הגמרא, שהוא ענין דבר ברור כיום.

נמצא, ש"יום ה'" יהא פירושו, שהשגחה, מה שהבורא מנהיג את העולם, יהיה ברור, שהיא בבחינת טוב ומטיב. לדוגמא, כשהוא מתפלל, תיכף נענה על תפלתו ומקבל את מבוקשו, על מה שהוא התפלל. ובכל מקום שהוא פונה, הוא מצליח. זה נקרא "יום ה'".

מה שאין כן חושך, שהוא לילה, יהיה פירושו הסתרת פנים. שזה מביא לו ספיקות בהשגחת טוב ומטיב ומחשבות זרות. כלומר, שהסתרת ההשגחה מביאו לו כל אלה הדיעות והמחשבות זרות. זה נקרא חושך ולילה. כלומר, שהאדם מרגיש מצב, שבו הוא מרגיש, שהעולם חשך בעדו.

ובזה יש לפרש מה שכתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור".

והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב.

כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'".

כלומר, שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא. וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל, שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות דביקים בה'. וזה יכול להיות רק ע"י השתוות הצורה.

אולם, בכדי להגיע לזה, היינו שיהיה לאדם רצון וחשק להדבק בה', והיות שהאדם נברא עם טבע רצון לקבל רק לתועלת עצמו, אם כן איך אפשר להגיע לדבר, שהוא ממש נגד הטבע?

ולכן מוטל על האדם להשקיע עבודה רבה, עד שהוא יקבל טבע שני, שהוא הרצון להשפיע. שעם הרצון להשפיע, בזמן שהאדם זוכה לזה, אז הוא מוכשר לקבל שפע עליון ולא לפגום. כי כל הפגמים באים, רק ע"י הרצון לקבל לעצמו. היינו, אפילו בזמן שהוא עושה משהו בעמ"נ להשפיע, יש שם בבחינת פנימית המחשבה, שהוא יקבל משהו איזה תמורה עבור מעשה דלהשפעה, שהוא עושה עכשיו.

במלה אחת, אין בכחו של אדם לעשות משהו, אם לא יקבל תמורה זה משהו עבור המעשה. היינו, שהוא צריך להנות. וכל הנאה, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מוכרח להיות ע"י הנאה זו נפרד מחיי החיים מסיבת הפירוד. ומפסיקו מלהיות דבוק בהבורא. היות שענין הדביקות נמדדת בהשתוות הצורה. לכן אי אפשר להיות השפעה נקיה, בלי תערובות של קבלה מצד כוחות עצמו.

לכן, בכדי שיהיה להאדם כחות דהשפעה, לטבע שני אנו צריכים, שיהא באדם הכח להגיע להשתוות הצורה. היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע ולא לקבל כלום, דאינו חס ושלום בעל חסרון.

כלומר, שגם מה שהוא משפיע, אין זה מטעם חסרון. היינו, שאם אין לו חס ושלום למי להשפיע, מורגש דבר זה אצלו לחסרון. אלא שאנו צריכים להבין זה כמו שחוק. כלומר, שאין זה שהוא רצה להשפיע הוא דבר הצריך לו, אלא הכל כמו משחק.

וזהו על דרך שאמרו חז"ל, בענין מטרוניתא [גבירה] שאלה, מה הקב"ה עושה לאחר שברא את העולם. התשובה היתה, יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו". (עבודה זרה דף ג.). שענין לויתן הוא בחינת דביקות וחיבור (מלשון "כמער איש ולויות"). היינו, שהתכלית הוא חיבור הבורא עם הנבראים, הוא רק בחינת שחוק ולא ענין של רצון וצורך.

וההבדל הוא בין שחוק לרצון, הוא שכל מה שבא ברצון הוא בהכרח, ואם אינו משיג את רצונו הוא בעל חסרון. מה שאין כן בשחוק, אפילו כשאינו משיג את הדבר, לא נחשב זה לחסרון. כמו שאומרים: "מה שלא השגתי מה שחשבתי, אין דבר". שזהו לא כל כך חשוב, מטעם שכל הרצון שהיה לו להדבר, היה רק בשחוק ולא רצינות.

ובהאמור יוצא, שתכלית השלימות הוא, שתהיה כל עבודתו בבחינת השפעה גמורה, ולא יהיה לו שום רצון וחשק לקבל הנאה תמורת עבודתו. וזהו מדרגה גבוהה, משום שהיא בחינה הנוהג אצל השם ית'. וזה נקרא "יום ה'", שיום ה' נקרא שלימות, על דרך שכתוב "יחשכו כוכבי בוקר, יקו לאור ואין". שאור נבחן על שלימות.

וכשהאדם משיג את הטבע השני, היינו הרצון להשפיע, מה שהבורא נותן לו אחר הטבע הראשון, שהוא רצון לקבל, ומקבל עתה את הרצון להשפיע, אז האדם מוכשר לעבוד את הבורא בבחינת השלימות. וזה נבחן ליום ה'.

לכן מי שעדיין לא זכה לטבע השני, שיוכל לעבוד את ה' בבחינת השפעה, ומצפה שיזכה לבחינה זו, היינו לבחינת השפעה. זאת אומרת, שכבר התיגע ועשה מה שביכלתו לעשות, כדי לזכות לכח הזה, אז הוא נבחן שמצפה ליום ה', היינו שיהיה לו השתוות הצורה עם ה'. וכשבא יום ה', הוא בשמחה נפלאה, שהוא שמח, בזה שיצא מתחת שליטת רצון לקבל לעצמו, שהוא היה מפרידו מהבורא. ועכשיו הוא מתדבק בהבורא. ונבחן זה אצלו, שעלה עכשיו לראש הפסגה.

מה שאין כן מי שעבודתו הוא רק בבחינת קבלה עצמית, הוא להיפוך, שכל זמן שהוא חושב, שיהיה לו איזה תמורה מעבודתו, הוא שמח. ובו בזמן שהוא רואה, שהרצון לקבל לא יקבל שום תמורה עבור עבודתו, אז הוא בא לידי עצבות ועצלות. והוא בא לפעמים לידי "תוהה על הראשונות", והוא אומר "אדעתא דהכי לא נדרתי [על דעת זה לא נדרתי]".

אם כן אדרבא, "יום ה'", שהוא משיג כח להשפיע, אם יגידו לו שזה יהיה הריוח שלך, בזה שאתה עוסק בתורה ומצות, אז יגיד, זה נקרא אצלי חושך ולא אור, משום שהידיעה הזו מביאו לידי חשכות, כנ"ל."

שאלה: למה מי שאין לו עיניים האור מביא לו יותר חושך?

מפני שהוא רואה הבדל בינו לבין האחרים, שאצלם ישנם עיניים והם משיגים ומרגישים עולם אחר, והוא לא.

שאלה: הוא כותב כאן, כדי שלא יהיה הבדל בין אמונה לידיעה בתוך הדעת. מה זה אומר? איך זה יכול להיות?

אנחנו צריכים להגיע למצב שגם אמונה וגם דעה יהיו כאחד, שלא נמצאים בסתירה. כשמגיעים לזה מתחילים להבין איך שזה מתלבש אחד בשני, שהם לא נמצאים בסתירה. בעולם שלנו אנחנו יכולים להרגיש רע ובכל זאת במחשבה לעלות מעל ההרגשה הרעה, להשתדל להבין שזה לטובתנו, ובכל זאת יש הבדל בין זה לזה. אבל תכלית הבריאה, שזה לא יישאר לנו כספקות, אלא גם כ"חשיכה כאורה יאיר", שאנחנו נבין שכל הדברים האלה הרעים שאנחנו עברנו, הרצון לקבל הרגיש אותם כרע כי הוא הפוך מהבורא, ולכן אנחנו גילינו אותו כהפוך בזה שהרגשנו בו רע, ושינינו דעתנו עליו והפכנו אותו לעזר כנגדו ולטוב, וכך מגיעים.

שאלה: לא מובנת ההשוואה לגנב בלילה.

כי הרצון לקבל, תלוי באיזה מצב כללי הוא מגיע לאדם, או בעלייה או בירידה. בירידה הוא יכול לסחוב את האדם עוד יותר למטה ולנתק אותו מדרך ההתפתחות הרוחנית ואז זה נקרא שהוא ממש הורג אותו, ובזמן אחר כשמתעורר ואדם יודע להשתמש בו נכון, אז הוא מוסיף חיות לאדם, כי אז אדם מבין עד כמה שיש הבדל בין תפיסת העולם אצלו לתפיסת העולם דרך הרצון לקבל.

עוד נדבר על זה.

שאלה: ממה שהבנתי בטקסט, לבורא אין חיסרון כלפינו, כלפי הבריאה, שבשבילו זה כאילו כמו משחק. ואז כאילו שאנחנו לא כאלה חשובים ואנחנו צריכים להוסיף חשיבות הבורא.

לא, אנחנו מאוד חשובים לבורא, אבל זה שהוא מתייחס אלינו כאילו כמו במשחק, זה נקרא שהפעולה עצמה היא לא חשובה, אבל למעלה מהפעולה עצמה אנחנו קובעים בזה דברים מאוד חשובים. אז משחק הוא רק לפעולה, וכשרוצים על ידי הפעולה להשיג משהו יותר חשוב אז הפעולה נקראת "משחק".

שאלה: בפסקה לפני אחרונה כתוב, שכשהרצון לקבל לא מקבל שום פיצוי, שכר על העבודה, הוא מגיע למצב של עצבות ועצלות, ובמשפט האחרון כתוב שהוא לפעמים מגיע למצב של צער, שהוא מצטער על המעשים שעשה.

זה שאדם מיואש, וחבל לו על זה שהשקיע כמה שנים כדי להתקרב לבורא ולא הצליח, אז את כמה השנים האלה שהשקיע הוא חושב שעבר אותן סתם, הוא ממש מתרעם עלינו. אני שמעתי את זה כמה פעמים מכמה תלמידים שעזבו אותנו בעבר. הם אומרים, "השקעתי בזה נניח חמש שנים או אפילו עשר שנים ושום דבר לא קיבלתי, איפה השכר על זה שאני משקיע כל כך הרבה?". מתוך הרצון לקבל הוא פונה אלינו בצורה נכונה. אבל הוא לא מבין שזה כדי להגיע לרצון להשפיע, ולהתחיל לגלות שהרצון להשפיע שבו הוא גדל ובו הוא מקבל תשלום, שכר, פרס, את זה הוא עדיין לא מרגיש, כי עוד לא עבר את הגבול הזה שנקרא, "מלא לשמה לשמה", מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ולכן יש לו טענות. והטענות לפי המצב שהוא נמצא בו הן טענות צודקות. מה אפשר לעשות, מה אפשר להגיד לו? כלום. אם הוא לא גמר את היגיעה, זה נקרא "סאה" של יגיעה, הוא לא יכול לדרוש שום דבר. ואפילו זה שהוא דורש, זה גם כבר סימן לזה שהוא לא גמר את היגיעה ונמצא עדיין בצורת המקבל, כדורש.

הצורה שאנחנו צריכים להגיע אליה, הצורה הזאת היא צורת השפעה, שאני לא דורש כלום. שדווקא זה שאני לא דורש כלום זה בשבילי שכר, ואני יכול ללכת ועוד ועוד יותר לחלק, לתת ולעזור, וזה כל השכר בשבילי, כמו הבורא שכל הזמן נותן ומזה נהנה. לכן אני צריך להגיע למצב שאני מוכן להעביר לכולם ולתת לכולם, לסדר ולעזור לכולם, כי בזמן שאני פועל בצורה כזאת אני מרגיש את השכר, את הסיפוק, השלמות, כמו הבורא.

להגיע לטבע דלהשפיע זאת המטרה שלנו, ואז נכנסים לעולם שכולו טוב שנקרא "העולם הבא", העולם העליון. אם לא מגיעים לזה, נמצאים קירחים מכאן וקירחים מכאן. זאת אומרת מהעולם הרוחני, מהשפעה אני לא נהנה, מזה שאני נמצא בקבלה ואני רוצה לקבל, אני לא מקבל, לא נותנים לי, ואז אני נמצא משני הצדדים האלה ניזוק, ריק. ואז מה לעשות? זה המצב המיוחד שעוזר לי להתקדם, וכך אנחנו צריכים להבין אותו ולהסכים ולהתקדם דווקא.

שאלה: איך אני יכול לדעת שהגיע יום ה'?

כשמגיע יום ה' אתה מתחיל לראות שכל פעולה ופעולה של השפעה שאתה עושה, היא מביאה לך מילוי, אור, התקרבות לבורא, הבנת הבריאה, הכרת המציאות האמיתית, זה נקרא "יום ה'". אתה פותח עיניים רוחניות ורואה את העולם בצורה אמיתית.

שאלה: יום ה' זה כשהוא משיג את הכוח דלהשפיע, האם זאת המדרגה שמביאה אותנו להשפעה? האם אתה יכול להסביר את מה שהוא כותב על יום ה'?

"יום ה'" נקרא שבשבילי תכונת ההשפעה נקראת נכונה, מהירה, מלאה כוחות, ערכים, שאני נמצא בדרגת הבינה. אם אני משפיע לאחרים, אני מרגיש בזה טוב, ואם אני רואה את פעולות האחרים, אני מסתכל עליהם דרך תכונת הבינה, שהם בעצם רוצים להשפיע טוב אחד לשני.

אפשר להגיד כך, שתכונת הבינה היא כשאני מסתכל לא לפי המעשה, אלא לפי הכוונה. מעשה דלהשפיע יכול לעשות רק הבורא, כי הוא המקור, הוא הספק של הכוח, אנחנו יכולים רק לקבל. אבל אם אני מקבל מאחרים כדי להשפיע להם, לתת להם הזדמנות לתת לי, אם אנחנו נמצאים בקשרי אהבה וחיבור, ואני נותן להם הזדמנות להשפיע לי, ואני עושה את זה מתוך אהבה, כי אני עשיתי על עצמי לפני זה צמצום ואני לא רוצה לקבל, אז מתוך המשחק הזה שבינינו, לכן כל הבריאה נקראת "משחק", ש"הבורא משחק עם לוויתן"¹, אם אנחנו כך עושים, אנחנו נמצאים בקשר בינינו בקבוצה, ומבינים שכל אחד ואחד בצורה כזאת עוזר לשני.

תנסו לשחק. בזה שאני נותן לשני ובזה שאני לוקח מהשני, תנסו להסתכל על הפעולות האלה לא לפי הפעולה עצמה, אלא לפי הכוונה. שאנחנו כביכול עושים מהנגטיב פוזיטיב, כאילו שאנחנו מחליפים את המסך. זה נקרא "עולם הפוך ראיתי"², שאני רואה לא את הפעולות של האנשים, אלא את הכוונות שלהם, וכך נתקדם לאמת. נצטרך עוד ועוד לנסות, לראות שאלות ולנסות להבין את התשובות, וכך נתקדם.

שאלה: אנחנו לומדים שאנחנו צריכים ללמוד לחיות בשתי מציאויות, במציאות הגשמית שלנו ובמציאות הרוחנית. במציאות הגשמית שלנו, יום ואור זה משהו שמתקשר לאיזו תקווה, הזדמנויות גדולות יותר. יום ואור במציאות הרוחנית, בהתאם לְמה שאנחנו לומדים, זה כביכול מזמין בנו ייסורים וכאב, כי אנחנו רואים שהתכונות שלנו ותכונות הבורא הפוכות לגמרי. למה הבורא כל הזמן מאלץ אותנו להיכנס לתוך הייסורים האלה? אולי יש איזו דרך אחרת בלי ייסורים?

דרך ללא ייסורים זאת הדרך שלנו, כי נותנים לך הזדמנות לעבור מייסורים לשמחה ולתענוג. אבל זה בתנאי שאתה תבין מה הבורא עושה איתך. קודם כל אתה צריך להכיר שמה שקורה איתך זה קורה אך ורק מהבורא, ולא להתנתק מהעובדה הזאת ש"אין עוד מלבדו"³, זה דבר אחד. דבר שני, אתה צריך לראות בכל פעולה ופעולה שהיא באה מ"טוב ומיטיב", שכך נקרא הבורא, הטוב בעצמו ועושה טובות לכולם ומיטיב לכולם. אם תשתדל כך לראות אותו ואת הפעולות שלו, אתה תגלה את כול מערכת הכוחות שקיימת בין כל הנבראים והבורא, וזה נקרא "העולם העליון". זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

תלמיד: אבל ההבנה הזאת בכל זאת עוברת דרך הייסורים.

לא. למה?

תלמיד: כי משהו מגיע אלינו בצורה אוטומטית שאנחנו צריכים להבין, כי יש לנו נקודה שבלב, מתוך הרשימות שלנו.

אנחנו צריכים לקיים את עצמנו בדיוק להכרת הבורא כטוב ומיטיב, תמיד ולכולם. ואם אתם לא מגלים אותו כך, סימן שאתם לא יודעים איך לגלות אותו. סימן שזה לא הבורא שנמצא במוח ובלב שלכם, אלא כוח אחר. זה מה שאני יכול להגיד. וחוץ מזה, אני לא יודע כמה פעמים אתם נמצאים בשיעורים שלנו, אבל אם אתם לא נמצאים יום יום, אתם לא הולכים איתנו, לא מקבלים תיקון יומיומי, אז אתה יכול להביא לי טענות עוד אלף שנה, שום דבר לא יעזור.

שאלה: האם זה שהשכר שלנו זה לעבוד בהסתרה, זו המתנה הכי גדולה מהבורא, שהוא מסתיר את עצמו?

כן.

שאלה: איך להגיע להבנה נכונה בעבודה, למשחק של הבורא?

אתה תשחק כמו שהמקובלים אומרים לך, תעשה משחק כנגדו. הוא נותן לך תנאים מיוחדים ונותן לך פעולות מיוחדות בתוך מה שברא, מתוך מה שבנה איתך, סביבך, ואתה תנסה כאילו לענות לו, כמו במשחק שחמט. הוא עושה לך דברים כאלה, אתה עונה לו בדברים כאלה. זאת אומרת, איך אתה מתייחס, כי המחשבות שלנו הן הפעולות, בדרך כלל זה מספיק. אם לא, אז תעשה גם פעולות גשמיות, אבל הן לא קובעות. קובעות המחשבות, היחס שלך. אז תנסה לקבוע את היחסים שלך הנכונים לכל מה שהבורא עושה מסביבך, למשפחה, לחברה, בעבודה, אליך אישית, לעולם עם כל מה שיש, תשתדל במקום זה לבנות רשת, רשת, את היחס שלך למציאות.

איך שאתה רוצה להתייחס למציאות, מתוך זה אתה תבנה בעצם את עצמך הרוחני. זה הכול. ותשתדל לבנות את היחס הזה בצורה נכונה, רוחנית, וכמה שאפשר לקיים אותה. ואז העיקר שבזה אתה תקבע שהבורא הוא טוב ומיטיב לרעים ולטובים. הוא מעוניין לקדם כל דבר ודבר, כל אחד ואחד לתיקון, לדבקות הסופית, וזו הדאגה שלו. והוא נמצא בכולנו כדי בסופו של דבר לפי הרשת של אדם הראשון, לקרב אותנו ביחסים, בצורות, בקשרים בינינו יותר ויותר נכון, שנהיה כאיש אחד בלב אחד, ובמידה הזאת גם כלולים בו.

שאלה: האם העצלות והעצב מתגברים עלינו רק כאשר אין לנו מטרה או חשיבות המטרה?

האם עצלות והעצב מתגברים עלינו כשאין לנו מטרה? כן, זה נכון. כשאנחנו לא מרגישים את המטרה בצורה ברורה, אז אנחנו מרגישים את העצלות וגם העצב בהתאם לזה, כתוצאה.

שאלה: בתגובה למשחק הבורא איתנו, האם עלינו לשחק איתו גם דרך העשירייה? אם כן, כיצד לעשות זאת נכון ברצינות וללא קלות דעת?

קודם כל, זה תלוי עד כמה אנחנו מקבלים את המשחק הזה כדבר רציני. אנחנו רואים גם על הילדים, שמתוך המשחק הם גדלים. להיות אדם כענף ושורש זה קורה גם עם הילדים, וגם איתנו זה צריך לקרות כך. ככל שאנחנו נשחק אתכם בלבנות יחסים רוחניים בינינו, אנחנו בזה מושכים את האור העליון והוא מסדר אותנו שאנחנו בהחלט נתחיל להרגיש את העולם הרוחני ושבו נמצאים. מה זה "עולם"? היחסים הרוחניים שבהם אנחנו נמצאים. הכול תלוי במשחק. כמו בגשמיות, מכל שכן ברוחניות.

שאלה: האם הבורא רואה את כוונתנו?

לא שהוא רואה את כוונתנו, הוא מרגיש את כוונתנו, הוא נמצא בתוך כוונתנו. הבורא זה רשת הכוחות שקושרת אותנו ובמידה שאנחנו בעצמנו רוצים להיות קשורים בצורה נכונה פחות או יותר, אבל משתדלים, מוסיפים לזה את הנטיות שלנו, שאנחנו כן רוצים להתקיים לפי ההשתוות בינינו, התחברות בינינו יותר ויותר רוחנית, נכונה, אז ודאי שאנחנו בזה מעוררים בבורא נחת רוח, ובהתאם לזה אנחנו נעשים עימו שותפים.

שאלה: אם אני רצון לקבל, האם לרצות להשפיע זה כבר נקרא להשפיע?

כן. אנחנו לא יכולים באמת להשפיע בפעולות שלנו, אלא תמיד אנחנו עושים פעולות דלקבל על מנת להשפיע.

שאלה: מה עלינו לבקש כאשר הבורא מוסתר, כאשר אנחנו נמצאים בלילה?

קודם כל אנחנו צריכים לבקש ממנו כוח השפעה. זה נקרא "העושים עבודה בלילות". ולא שאנחנו מבקשים שייתן לנו אור יום, אלא שייתן לנו יכולת להשפיע גם בחושך ולילה. זו לא עבודה, זו לא בעיה, אלא רק שיהיה אפשר להשפיע.

אני קורא מאמר ט"ז משמעתי, "מה הוא יום ה' וליל ה', בעבודה".

"רז"ל אמרו על מה שכתוב וזה לשונו "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". (עמוס ה'). משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור. אמר לו התרנגול לעטלף, אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא. ואתה, למה לך אורה. עד כאן לשונו." כי העטלף לא מרגיש אור בעיניים, הוא לא מקבל את קרני האור ולא מרגיש את האור. מה שכן, התרנגול הוא ממש שמח וקם ושר לפני השמש.

היות שאין לעטלף עינים לראות, אם כן מהו מרויח מאור השמש? אלא להיפך, מי שאין לו עינים, אור השמש מחשיך לו יותר." כי אם אין אור מבחוץ אז גם התרנגול וגם העטלף נמצאים באותו מצב, שווים. אבל אם מגיע אור, התרנגול רואה את האור והעטלף לא רואה את האור, כבר יש הבדל. אז למה קורה ששניהם מצפים לאור?

"ויש להבין את המשל הזה, היינו איזה שייכות יש לעינים להסתכלות באור ה', שהכתוב מכנה "יום ה'". ונותנו על זה משל מעטלף, שמי שאין לו עינים, הוא נשאר בחושך. ועוד יש להבין, מהו "יום ה'", ומהו "ליל ה'"? איזה הפרש יש ביניהם? בשלמא [מובן], יום של בני אדם אנו מבחינים בזריחת השמש. אבל יום ה', במה אנו מבחינים את זה?" מה צריך להשתנות בנו, בתוכנו, בבני אדם, שאנחנו נרגיש שזה היה אצלי יום ועכשיו אצלי לילה, או שזה היה לי לילה ועכשיו אצלי יום? זה לא תלוי בתהליכים אסטרונומיים שהשמש זורחת או שבאים לשמיים הירח והכוכבים, אלא מה זה יום ולילה בעבודה פנימית, במצב הפנימי שלנו.

התשובה הוא, כמו גילוי השמש. היינו, שהשמש זורחת על הארץ, אנו קוראים אותה "יום". ובזמן שהשמש אינה זורחת, נקרא "חושך". כמו כן אצל הקב"ה "יום" נקרא גילוי, ו"חושך" נקרא הסתרת פנים." זה נקרא יום ה' וליל ה'. "נמצא, ש"יום ה'" יהא פירושו, שהשגחה, מה שהבורא מנהיג את העולם, יהיה ברור, שהיא בבחינת טוב ומטיב. לדוגמא, כשהוא מתפלל, תיכף נענה על תפלתו ומקבל את מבוקשו, על מה שהוא התפלל. ובכל מקום שהוא פונה, הוא מצליח. זה נקרא "יום ה'"." כי יש לו כביכול קשר יפה עם הבורא, מה שהוא מבקש הבורא מבצע, כך מצידו כלפי הבורא. "מה שאם כן חושך, שהוא לילה, יהיה פירושו הסתרת פנים." של הבורא. הכוח שמנהל אותנו נסתר. "שזה מביא לו ספיקות לאדם בהשגחת טוב ומטיב ומחשבות זרות. כלומר, שהסתרת ההשגחה מביאו לו כל אלה הדיעות והמחשבות זרות. זה נקרא חושך ולילה.

זה שאני במקום לראות ולהסכים עם ההשגחה העליונה רואה שהיא הפוכה, זה נקרא אצלי "חושך ולילה". קשר עם הבורא, אפילו שאני לא רואה אותו אלא את הפעילות שלו כלפיי, זה נקרא אצלי טוב ויום. ואם אני לא רואה את פעילות הבורא כלפיי, יש לי מחשבות זרות, יש לי פעולות שאני לא מבין מה קורה, זה נקרא אצלי "לילה", "חושך ולילה". זו הגדרת החושך.

"ובזה יש לפרש מה שכתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור"." לָמה כך כתוב, למָה אנחנו משתוקקים? "והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת." אלה שנקראים תרנגולים. "שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה," שלא צריכים להוסיף לעצמם כלום חוץ מאמונה. "שכך הוא. שזה טוב ומטיב והכול מסתדר נכון, "היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת." אנחנו הולכים לא לפי מה שאנחנו רואים, אלא לפי מה שאנחנו מקבלים למעלה ממה שיש לפנינו, זה נקרא שהולכים באמונה למעלה מהדעת.

אתם יודעים שיש גם לפעמים בינינו כאלו מצבים. אמנם אני עושה משהו לא טוב, אבל אני רוצה שאנשים יראו שבפנים אני טוב, אני רוצה שיקבלו אותי כטוב למרות שלפי הפעולות החיצוניות שלי נראה להם שאני רע. אנחנו רוצים גם שהילדים שלנו יבינו אותנו ככה, שאמנם אני נגיד ברוגז על הילדים שלי בגלל מה שהם עושים, ואני מעניש אותם ואפילו צועק עליהם, אבל אני רוצה שהם ירגישו בזה את היחס שלי בצורה הפוכה, שלמרות היחס החיצוני שלי בצורה כזאת, הם יבואו אליי, יחבקו אותי ויבינו אותי נכון.

יש כאן השגחה בשני קווים. מצד אחד יש דין, אמנם הוא צדק אבל הוא נגד הרצון לקבל של האדם, ומצד שני זו אהבה. אבל האהבה היא סמויה, היא מתגלה רק בתנאי שיש מאמץ מצד מקבל ההשגחה, עד כמה הוא מוכן לקבל את האהבה שהיא נסתרת בתוך הלחץ, המכות, הדרישות מצד העליון, ואז בצורה כזאת אנחנו מתחילים להיות כבר בקשר עם הבורא. דברים כאלה קורים גם אצלנו בעולם הזה בינינו.

"כלומר הם מאמינים שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת."אני רוצה להמשיך כך את היחס שלי לבורא או כמו ילד לאבא, שיהיה יחס רע אליי כביכול כמו שאני מרגיש, כי זה מקדם אותי, זה מלמד אותי כל הזמן לפענח באמת את היחס של האבא או של הבורא, כטוב. ואני בזה גדל בלהבין את ההתנהגות הזאת בשני קווים." אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'"."

"כלומר, שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה," אם לא יהיה הבדל בין אמונה וידיעה, אז אני כאילו רואה הכול לפניי פתוח.

שוב. "שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא. וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל, שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות דביקים בה'. וזה יכול להיות רק ע"י השתוות הצורה." לכן, אין להם שום בעיה שהם מרגישים את היחס של הבורא בצורה הפוכה, דווקא זה עוזר להם להשלים ולקבוע לפי הטבע שלהם הם רואים רע, ולפי איך שהם רוצים לקבל את הבורא, שממנו מגיע מהיחס הטוב, כי בזה הוא רוצה לקדם ולחנך אותנו, ולהעלות אותנו לדרגה שלו, שאנחנו נלמד להיות בני אדם, דומים לבורא.

"אולם, בכדי להגיע לזה, היינו שיהיה לאדם רצון וחשק להדבק בה', והיות שהאדם נברא עם טבע רצון לקבל רק לתועלת עצמו, אם כן איך אפשר להגיע לדבר, שהוא ממש נגד הטבע?

ולכן מוטל על האדם להשקיע עבודה רבה, עד שהוא יקבל טבע שני, שהוא הרצון להשפיע. שעם הרצון להשפיע, בזמן שהאדם זוכה לזה, אז הוא מוכשר לקבל שפע עליון ולא לפגום. כי כל הפגמים באים, רק ע"י הרצון לקבל לעצמו. היינו, אפילו בזמן שהוא עושה משהו בעמ"נ להשפיע, יש" לו "שם [בבחינת פנימית]" בפנים "המחשבה, [שהוא יקבל משהו]" לקבל "איזה תמורה עבור מעשה דלהשפעה, שהוא עושה עכשיו." זאת אומרת, רוצה להשפיע, אבל משהו על מנת לקבל, רק קצת.

"במלה אחת, אין בכחו של אדם לעשות משהו, אם לא יקבל תמורה זה משהו עבור המעשה." זה הטבע שלנו, אנחנו חייבים לקבל פיצוי, מילוי, תגובה, חייבים. "היינו, ש[הוא] צריך להנות. וכל הנאה, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מוכרח להיות ע"י הנאה זו נפרד [מחיי החיים]" מהבורא "מסיבת הפירוד. ומפסיקו מלהיות דבוק בהבורא. היות שענין הדביקות נמדדת בהשתוות הצורה." כמה שכל אחד נותן לשני. "לכן אי אפשר להיות השפעה נקיה, בלי תערובות של קבלה מצד כוחות עצמו."

שאלה: לָמה חשוב לא לראות בדעת שהבורא מנהיג את העולם בצורה של טוב ומיטיב, לָמה דווקא זה מפריד אותנו מהבורא?

אם אתה תראה אותו, זאת אומרת, את הבורא אתה לא יכול לראות, כי אין דמות, זה כוח שפועל בכל המציאות, כתוצאה מהכוח הזה אנחנו מרגישים בעולם שלנו, זאת אומרת, בהרגשה שלנו, הרבה כוחות. אנחנו יכולים עוד לבנות אפילו מכשירים ולגלות עוד יותר כוחות שפועלים סביבנו, זה הכול, התופעות האלו, מכוח הבורא, אבל הבורא זה כוח סיבתי, מה שהוא עושה, והכוחות שאנחנו מגלים, אנחנו מגלים רק כוחות מכאניים. ואז יוצא שאתה רוצה להשיג לָמה, מהי הסיבה שהכוחות האלה פועלים עלינו, אתה צריך לעלות למעלה מהם, זה נקרא השגת הבורא, זו כבר הסיבה לכוחות האלה. כל הכוחות יוצאים ממנו, אבל אנחנו משיגים רק תוצאה מזה שהם משפיעים עלינו, הסיבה אנחנו לא יכולים לגלות בינתיים.

עכשיו, חכמת הקבלה מגלה לנו, זאת אומרת, מסבירה לנו יותר נכון, איך אנחנו יכולים לגלות את הכוחות בצורת הכוונה מצד הבורא, אבל איך להבין את הכוונה, איך להבין את הסיבה לָמה הוא פועל עלינו בצורה כזאת, זאת השאלה. אין לנו שכל ורגש לחקור את מה שיוצא מהבורא כלפינו, ואז חכמת הקבלה מלמדת אותנו. לכן היא נקראת "חכמת הקבלה", איך לקבל, להבין, להרגיש, מה שהבורא שולח לנו, מתייחס אלינו, נותן לנו.

ולכן לא חשוב לנו איזה כוחות אנחנו מקבלים, אלא חשוב לנו באיזה כוונות, באיזה מחשבה, הבורא שולח לנו את הכוחות האלה. וכדי לדעת את הכוחות האלה, להכיר, להתחיל להבין, ללמוד, אז אנחנו צריכים להתעלות למעלה מטוב ורע, מה שהם עושים לנו, כי מהבורא יוצא הכול טוּב, אחר כך מתחלק כלפינו, לטוב ורע, ולעוד כל מיני תופעות שונות, שעל ידיהם הבורא מנענע אותנו. אנחנו צריכים מתוך כל הנענועים, שהוא עושה בנו בכל מיני רמות וצורות, אנחנו צריכים להתייחס אליו למקור, לקבל אפריורי, מראש, שזה טוב ומיטיב, ובצורה כזאת אני רוצה לראות, לחקור אותו, מה הוא רוצה.

הוא רוצה לטובה, איך אני יכול לדעת את זה? אם אני גם אתייחס לאותה הטובה. זאת אומרת, אני צריך לעלות מדרגת הכוחות האלה, שהם פועלים עליי ואז אני מרגיש בהם טוב ורע, אני צריך לעלות למעלה מהם, לכוונות הבורא, שהן כולן טובות, לטובתנו. כמה אני יכול לקבל כל יחס הבורא, טוב כרע ורע כטוב, בצורה שווה, בצורה טובה, אז זה נקרא שאני מתקרב אליו, אני עולה יותר ויותר מעצמי כלפי הבורא, כי ממנו יוצא הכול טוב, אחר כך זה מתחלק להשפעות עליי טובות והשפעות רעות. כאילו רעות, שליליות, חיוביות.

זה מה שאני רוצה לעשות. העלייה הזאת, מהרגשת הכוחות לכוונות שלהם, שהן כולן טובות, לפי ההשתוות שלי עם הכוונות האלו, העלייה הזאת היא נקראת עלייה מדעת, שאנחנו מרגישים את הפעולות עצמן, לאמונה למעלה מהדעת, לזה שהבורא משפיע עלינו מדרגת הבינה כלפי המלכות, וכך אנחנו מתקרבים אליו, מתחילים להבין בצורה אמיתית את הכוחות שלנו.

שאלה: בדרך כלל יש איזו ירידה, ייאוש, בתקופה הזאת אנחנו מזהים את הכוח שנותן לנו הבורא. איך אנחנו יכולים להיות יותר מעל הזמן ועם היכולת להשתמש בכוח של הבורא כדי לעבור את התקופה הזאת?

אתה לא מזהה את כוחות הבורא. מי אתה? אתה גם כוח הבורא. לכן אין לי מה להגיד, אתה צריך פשוט לקחת את כל מה שיש בך ולהתחיל להתייחס לכל הדברים האלה מהצד. שגם מהצד זה לא אתה, זה מה שבורא נותן לך, אבל בצורה כזאת, כמו שחכמת הקבלה מלמדת אותך לפענח את כל מה שיש לך, רצונות, מחשבות, עד כמה שאתה חושב בצורה נכונה או לא נכונה, או בכלל חושב ולא כדאי לחשוב על זה, וכן הלאה, ואז אתה בזה מתחיל כבר לברר מה הבורא עושה בך ואיך אתה מתייחס למה שהוא עושה, כי כל מה שיש לך, מחשבות הכי גרועות, רצונות הכי גרועים, לא חשוב, זה הכול בא מהבורא.

מה היחס שלך לזה בינתיים, עכשיו, מחר זה יכול להשתנות, זה תלוי כמה אתה תתקדם בחינוך הגשמי, בחינוך הרוחני, אז תתחיל לבקר את פעולות הבורא ותראה את הרשימה שלך, כמה אתה מסכים איתו, לא מסכים עימו, וכן הלאה. יש לך בזה הרבה עבודה, זה סך הכול עיקר העבודה שלנו, שהאדם יעשה רביזיה, ביקורת פנימית, על עצמו, מי הוא, שזה בטוח מהבורא, ומה הוא רוצה שיהיה, ובפער בין אלו לאלו שיבקש תיקונים.

זה מאוד לא מסובך, סך הכול אנחנו צריכים לבקש. אפילו שאתה לא יודע מה לעשות, ואתה לא יודע לקרוא את עצמך בצורה פחות או יותר ברורה, גם על זה תבקש, כל דבר.

שאלה: איך לעבור מעבודה למשחק?

אני לא חושב שיש לנו חוץ ממשחק עוד דבר. מלכתחילה כתוב שהבורא משחק עם לוויתן, לכן מה שאנחנו צריכים זה רק לדעת את כללי המשחק האלו ולהשתמש בהם.

שאלה: איזה תיקון אנחנו צריכים לעשות כדי להרגיש את הטוב והמטיב בקבוצה?

רק חיבור בינינו כדי להגיע לחיבור עם הבורא.

שאלה: בטקסט של "שמעתי" כתוב שחכמינו כותבים, מי אתם שרוצים את יום השם. זה מוזר, כי נראה שאלה חדשות טובות, כי יום ה' אמור להצביע על תכונת בינה, אז למה הם כותבים אוי לכם שרוצים את יום ה'?

הם רוצים להגיד בזה, שאנשים שלא משתוקקים לגלות את הבורא מצפים ליום ה', מצפים לגילוי שלו. אלא כדי לגלות את הבורא אפשר אך ורק במידה שאני בונה בי, מסדר בי, תכונות הדומות לבורא. מתוך התכונות הדומות לבורא אני אוכל להבין אותו, להרגיש אותו. אני צריך לבנות בי מודל שבו אני מפרמט את הבורא, לכן בורא זה נקרא "בוא וראה". לכן אני בונה בתוכי פרצוף, עשר ספירות, שבתוך עשר הספירות האלה שנקראות הנשמה שלי אני כבר יכול לבנות אותו, להרגיש אותו, לדמיין אותו. הדמות הזאת שאני מייצב בי, אני מתחיל לפיה לדבר עימו, יש בי משהו שאני יכול לתאר לעצמי כבורא. זה לא הבורא האמיתי, כי אני לא יודע בכלל מיהו ומהו ואנחנו אף פעם לא יכולים להשיג, אבל לפחות מה שאנחנו בונים בתוך הנשמה שלנו זה נותן לנו הזדמנות להידבק אליו, לפתור עימו את הבעיות, ולראות לאן אנחנו צריכים להתקדם. עד שאנחנו מגיעים לדבקות בו לפי כל התכונות, כל הרצונות, כל המחשבות בהתאמה הגמורה. כך אנחנו עושים.

שאלה: האם אמונה מעל הדעת זו הדעת של הבורא?

כן.

שאלה: איך לבורא יש כוונה אם הבורא הוא רצון להשפיע? מה זו כוונה?

כוונת הבורא להטיב לנבראיו.

שאלה: האם כוונתו של הבורא היא תמיד קבועה?

כן. לבורא אין שינויים. מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה אין שום שינוי, ואין אפילו פעולות. ישנה רק פעולה אחת שממנה הוא לא זז, להשפיע לנבראים בצורה האופטימלית.

שאלה: כתוב במאמר, "שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל." מה זה המצב הזה שאין הפרש, הבדל, בין אמונה לידיעה?

שאם הייתי מזהה את פעולות הבורא ברצונות לקבל שלי, במלואן, עכשיו אני רוצה לזהות אותן אבל ברצון להשפיע שלי, ואז האמונה היא כמו הידיעה. ואז אני לא זקוק לידיעה, אני רוצה להיות באמונה, אני לא רוצה לקבל כלום, אבל להיות בהבנה שהבורא הוא המשפיע והטוב והמטיב.

שאלה: תרנגול ועטלף שניהם עובדים בחושך. האם זה נכון שההבדל ביניהם הוא שהתרנגול נמצא בקשר עם הבורא ועובד באמונה מעל הדעת, והעטלף עובד באגו?

אני לא יכול להגיד על תרנגול ועטלף, אני לא וטרינר, ואני לא יודע על מה הם חושבים. אני יודע רק דבר אחד, שאם אנחנו לא רואים את כוונות הבורא, והפעולות שלו לא נראות לנו טובות ויפות, אבל אנחנו כן רוצים לראות אותן טובות ויפות למרות שזה נגד הטבע שלנו, הרצון לקבל שלנו, אנחנו על ידי זה דווקא דבוקים למחשבת הבריאה ולא לפעולות עצמן.

זה כמו ילד שאבא נניח מרביץ לו, אבל הוא בכל זאת מבין שאחרת האבא לא יכול לחנך אותו, מפני שהיצר הרע של הילד הוא כל כך רע שאי אפשר להשפיע עליו בצורה אחרת. הילד מסכים עם האבא למרות שהגוף סובל, אבל בנשמה הוא מסכים ומשיג את האבא דווקא. זה מה שהרב"ש היה אומר על הגוף שלו, שיסבול, הוא אמר בכמה מקרים בחיים. את זה אנחנו צריכים לא לשכוח. ואנחנו כל פעם בהכרה או בתת הכרה רוצים לנוע לפינוק הגופני, כל הזמן מחפשים לעצמנו פינוק גופני.

שאלה: איזה סוג של סבל יש למקובל, האם מקובל אף פעם לא סובל?

מקובל סובל כמו שכל האנשים סובלים. בנוסף לזה הוא סובל מזה שהוא לא יכול לסבול רק בצורה הרוחנית, כי הרצון לקבל שלו כל פעם מביא לו גם ייסורים גשמיים, והוא צריך גם לפענח ולהעלות אותם לדרגה הרוחנית. אם יש לו תלמידים אז יש לו צער גידול בנים, זה ברור. אבל העיקר אצל מקובל שהוא סובל עבור זה שהוא רוצה לדחוף את כול באי עולם לתיקון, והוא לא מרגיש שזה הולך לו, שהוא מצליח בזה, הבורא מצפה לזה והוא לא מצליח. ממש כך. זה צער גדול מאוד.

אתה רואה איך העולם מסתובב, מה קורה יום יום, והמקובל נמצא בכל החדשות האלה, שומע לפחות קצת מהן על מה שקורה, רואה משברים ואסונות שבדרך לכל האנושות, ויודע במה אפשר איכשהו לעצור אותם, להמתיק אותם, אבל זה לא תלוי בו, זה תלוי עד כמה בני האדם הרגילים ישנו את היחס שלהם לעולם. לכן למקובל זה הרבה יותר גרוע. הוא רואה נגיד הר געש שמתפרץ ומכסה איזו עיר, או מכות טבע אחרות שגם באות בכל מיני מצבים, אירועים, והוא לא יכול לעשות שום דבר.

תתארו לעצמכם שאתם רואים, חס ושלום, שמשהו הולך לקרות בקרוב עם הילד שלכם ואתם לא יכולים לעשות שום דבר. אלא אם כן תעוררו את האנשים הזרים שיחשבו טוב על זה שלא יקרה שום דבר עם הילד שלכם, בצורה כזאת אפשר להציל. אז מקובל נמצא בכאלו מצבים הרבה יותר גרועים מהאדם הרגיל.

נחזור למאמר, אני ממשיך.

"לכן, בכדי שיהיה להאדם כחות דהשפעה, לטבע שני אנו צריכים, שיהא באדם הכח להגיע להשתוות הצורה. היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע ולא לקבל כלום, דאינו חס ושלום בעל חסרון". גם אנחנו צריכים להיות במצב כזה.

"כלומר, שגם מה שהוא משפיע, אין זה מטעם חסרון. היינו, שאם אין לו חס ושלום למי להשפיע, מורגש דבר זה אצלו לחסרון. אלא שאנו צריכים להבין זה כמו שחוק." למה כמו שחוק? "כלומר, שאין זה שהוא רצה להשפיע הוא דבר הצריך לו," הנצרך לו. "אלא הכל כמו משחק." הכול כדי לקדם אותנו. "וזהו על דרך שאמרו חז"ל, בענין מטרוניתא [גבירה] שאלה, מה הקב"ה עושה לאחר שברא את העולם." מה כתוב על זה? "התשובה היתה, יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו". (עבודה זרה דף ג.). שענין לויתן הוא בחינת דביקות וחיבור (מלשון "כמער איש ולויות"). היינו, שהתכלית הוא חיבור הבורא עם הנבראים, הוא רק בחינת שחוק ולא ענין של רצון וצורך." לבורא בעצמו אין שום רצון וצורך בבריאה, אלא כדי לגלות את עצמו לנבראים.

"וההבדל הוא בין שחוק לרצון, הוא שכל מה שבא ברצון הוא בהכרח, ואם אינו משיג את רצונו הוא בעל חסרון. מה שאין כן בשחוק, אפילו כשאינו משיג את הדבר, לא נחשב זה לחסרון. כמו שאומרים: "מה שלא השגתי מה שחשבתי, אין דבר". שזהו לא כל כך חשוב, מטעם שכל הרצון שהיה לו להדבר, היה רק בשחוק ולא רצינות.

ובהאמור יוצא, שתכלית השלימות הוא, שתהיה כל עבודתו בבחינת השפעה גמורה, ולא יהיה לו שום רצון וחשק לקבל הנאה תמורת עבודתו. וזהו מדרגה גבוהה, משום שהיא בחינה הנוהג אצל השם ית'. וזה נקרא "יום ה'", שיום ה' נקרא שלימות," זאת אומרת, השפעה גמורה מצד הנברא כלפי כולם, המצב הזה נקרא "יום השם", ולפי זה הוא מתחיל לראות את כל המציאות שהיא כולה מלאה באור, בהשפעה מהבורא, כך לפי השפעת התחתון הוא משיג ומרגיש את ההשפעה של העליון. "וכשאדם משיג את הטבע שני, הרצון להשפיע, מה שהבורא נותן לו אחר הטבע ראשון, הרצון לקבל, אז אדם מוכשר לעבוד את הבורא בשלימות. וזה נבחן ליום ה'." ש'חשכה כאורה יאיר' שיש רק יום אחד, אין לילה, זה הסיום של כל התיקונים.

"לכן מי שעדיין לא זכה להטבע שני, שיוכל לעבוד את ה' בבחינת השפעה, ומצפה שיזכה לבחינת השפעה. זאת אומרת, שכבר התיגע ועשה מה שביכלתו לעשות, כדי לזכות לכח הזה, אז הוא נבחן שמצפה ליום ה', היינו שיהיה לו השתוות הצורה עם הבורא. וכשבא יום ה', הוא בשמחה נפלאה, שהוא שמח, בזה שיצא מתחת שליטת רצון לקבל לעצמו, שהיה נפרד מהבורא. ועכשיו הוא מתדבק בהבורא. ונבחן זה אצלו, שעלה עכשיו לראש הפסגה.

מה שאם כן מי שעבודתו רק לקבל בקבלה עצמית, הוא להיפך, שכל זמן שהוא חושב, שיהיה לו איזה תמורה מעבודתו, הוא שמח. ובו בזמן שהוא רואה, שהרצון לקבל לא יקבל שום תמורה עבור עבודתו, אז הוא בא לידי עצבות ועצבנות. הוא בא לפעמים לידי מצב שנקרא "תוהה על הראשונות"," מה זה 'תוהה על הראשונות'? "שחבל שלמדתי כל כך הרבה שנים, ועשיתי כל כך הרבה דברים, ולא הצלחתי". אולי בכל מיני מצבים אחרים בחיים [הייתי מצליח]. זה נקרא 'תוהה על הראשונות' יש [מצבים] כאלה.

"אם כן אדרבא, "יום ה'", שמשיג כח להשפיע, אם יגיד לו שזה יהיה הריוח שלו, בזה שאתה עוסק בתורה ומצות, אז יגיד, זה נקרא אצלי חושך ולא אור, משום שהידיעה הזו מביאה לידי חשכות," זאת אומרת, האנשים האלה שמשיגים יום ה', משיגים באמת נצחיות, שלמות שבבריאה וזה נשאר אצלם לנצח כי הנשמה שלנו היא נצחית. ואלה שלא עושים את זה, אז יהיו [להם] תיקונים, כי הכול צריך להגיע לתיקון ואז יהיה [להם] עוד גלגול, ועוד גלגול, ועוד משהו.

נלמד את זה פעם, בכל זאת כולנו מגיעים למצב הסופי, "הטוב ומיטיב לרעים ולטובים", אפילו אלו שלא רוצים, הבורא ינצח.

שאלה: לפי מה שהצלחתי להבין, יום ה׳ מגיע, רק כשיש השתוות הצורה.

כן זה התנאי.

תלמיד: אז מה זו השתוות הצורה?

כשאנחנו משפיעים כמו הבורא, באיזו מידה לעומתו. הוא משפיע ב 100% לפי גודל הבריאה שקבע, ואנחנו במשהו מזה צריכים להתאים את עצמנו אליו, כל אחד בחלקו וכל אחד אפילו בחלק מחלקו.

זאת אומרת אני צריך לעשות השפעה לכל הבריאה בדומה לבורא, לפי היכולת שלי, לפי [איך] שאני בנוי. נגיד אני אחד משישים ריבוא, משישים אלף חלקים שעושים תיקונים, אז בחלק שלי, אחד משישים אלף, אני צריך לעשות את התיקונים מאפס ועד 100% זה הכול.

עושה, גמרנו, הגעתי לגמר התיקון שלי הפרטי. אני צריך גם לגרום בזה לתיקונים של האחרים, וכשמגיעים כולנו לזה, זה נקרא "גמר התיקון הכללי". אחר כך אנחנו הולכים הלאה, אבל שם זה לא תיקונים, שם זו רק עליה מיוחדת באלף שמיני, תשיעי ועשירי. זאת אומרת אנחנו מתחילים, אנחנו יכולים רק להעלות את המלכות לבינה, אבל לג״ר דבינה, לחכמה ולכתר, אנחנו לא יכולים לעשות את זה בעצמנו, לזה אחר כך יש עוד עליות מיוחדות, וזה נקרא "אלף שמיני תשיעי ועשירי".

אבל עד אז, לכל אחד ואחד ישנה עבודה מיוחדת שלו פרטית והוא בחלק הפרטי שלו צריך את זה לעשות. להתחבר עם כולם, לתקן את החיבור עם כולם, עבור כולם מבחינתו עצמו, וכך מתקדמים. אחר כך אנחנו עושים חיבור, סך הכול סכום, סך כול כל היגיעות והתופעות ומגיעים למושג שנקרא "כתר דעיגולים".

תלמיד: אז כל הדרך הזאת שצריך לעבור כדי להגיע להשתוות הצורה, מה שהוא כותב לפני זה, זו הכנה וכשמגיעים כבר להשתוות הצורה, עדיין יש את ההרגשה הזאת של יום ולילה?

כן.

תלמיד: או שכל זה רק הכנה?

ודאי שבהשגת ההשתוות הצורה יש לנו יום ולילה, פנים ואחוריים, ואנחנו צריכים לעשות הכול שיהיו כפנים. כשאנחנו מתקנים את עצמנו, כשאנחנו רואים את יום ה' שהוא ממש נמצא מחוצה לסיבובי כדור הארץ. בוא נגיד כמו שאצלנו, כשאנחנו יוצאים למצב שכל הזמן השמש מאירה.

שאלה: האם תוכל להסביר למה מתכוונים חז״ל לגבי עניין מטרוניתא, "מה הקב״ה עושה לאחר שברא את העולם"?

המלכות הכללית היא שואלת, כביכול היא לא מבינה, בשביל מה צריכים לעשות את כל הפעולות האלו? אז התשובה לזה, שהבורא רוצה לשחק עם לוויתן. "לוויתן" זה אותו רצון במלכות, שהוא הכי הכי פנימי, ומלכות בתחילתה לא יכולה לגלות בה, בתוכה, את הרצון הזה, אלא כשהבריאה יוצאת לגילוי שלה ההדרגתי, אז מתחילים להבין שבתוך המלכות יש איזה תינוק עתידי שצריך להיוולד. ואליו דווקא, לבחינה ד' דֵד', שזה מגיע מתוך זה שהתחתונים נותנים יגיעה והם בעצמם במאמצים שלהם, גורמים לזה שבתוך המלכות יתהווה, יתגלה האדם. כי דומם, צומח, וחי הם מתגלים בצורה הטבעית.

מה התועלת באדם? מאיפה הוא מגיע? מה התוספת הזאת על פני דרגת החי, שיהיה אדם הדומה לבורא? לזה בעצם מתכוון הבורא ב"רצונו לשחק עם לוויתן". אנחנו עוד נדבר על זה, זה דברים מאוד פיקנטיים. וזה קשור לעבודה שלנו, כי אנחנו כולנו מתוך אותו רצון שלאט לאט מתגבש בתוך המלכות במשך מיליוני שנים שמתפתחים דומם, צומח וחי. הם מתפתחים כדי שבתוך המלכות יתגבש הרצון הזה הפנימי שהוא נקרא "אדם", ובתוך ה"אדם" יהיו אנשים כאלו שישתוקקו לבורא. כי מהמדרגה הכי הכי הכי פנימית של המלכות, תהיה באמת נטייה לנקודה הכי הכי הכי גבוהה של מחשבת הבריאה שזה בכתר.

וכל יתר הדרגות שבין הנקודה העליונה הזאת שבכתר, של מחשבת הבריאה, ובמלכות דמלכות, שזה יישום הגשמי כאילו בכוח בנברא, ובכל הדרגות האלה, לא מובן בשביל מה ולמה. ולכן יש מלאכים כאלה ששואלים את הבורא, "בשביל מה אתה בורא את העולם?", יש כל מיני סיפורים כאלה שזה לא מובן גם לבני האדם בעולם הזה.

אנחנו רואים כשאנחנו יוצאים לרחוב, רוצים להסביר למישהו משהו, והם לא מבינים על מה אנחנו מדברים. זה מעניין, כאילו זה מגרה אותם כמו איזה סרט קולנוע, אבל באמת אין בפנים חיסרון אמיתי ולכן אנחנו צריכים לכבד את הרצון הזה ולהשתדל לפתח אותו.

שאלה: אמרת שהמטרה שלנו לעלות בכל פעם את המלכות לבינה. אם הבנתי נכון אמרת את זה בהקשר של גמר התיקון האישי. מהי העבודה שיש לפני אדם? מה הפרספקטיבה של העבודה, איזה עבודה לעתיד?

העבודה שלנו כוללת שתי חלקים, החלק הראשון זה הכרת הרע, זאת אומרת הטבע שלנו לעומת הבורא. חלק שני צמצום וכמה אחרי הצמצום למעלה מהצמצום, אני יכול לדמות את עצמי לבורא. בטח שמעת על כל הדברים האלה, אפשר לחלק אותם לעוד ועוד כמה חלקים, זה לא ישנה את מהות התיקון.

שאלה: האם הוא מכין אותנו להשפעה מבושה ומתוך ההשפעה לא לקבל לעצמי?

ה"בושה" שאנחנו מדברים בעולם הזה, זו בושה בהמית, מה יגידו עלי האחרים, היא כולה תלויה בחברה. יש חברות כאלו, עמים כאלו, שאני יכול ללכת שם ערום, ואפילו אם אני אתלבש אז אני אתבייש וכולי מלכות. יש ויש, הכול תלוי בסביבה. כאן אנחנו מדברים על בושה, שהסביבה שלי זה הבורא, וכלפיו אני מתבייש.

תלמיד: הכוונה היא בכלל רוחנית, ולא גשמית ואני מרגיש אחרי זה ייסורי אהבה.

בסדר, אז תמשיך.

שאלה: אם תוכל לעזור לברר, בשתי הפסקאות האחרונות מדובר על כך שכשיש פיצוי יש שמחה, וכשאין לאדם פיצוי, אז מגיעות עצבות ועצלנות. בתחילת השיעור המלצת להשתדל לשחק בהשפעה, האם יש רגע כזה בעבודה שלנו שבו אנחנו כמו מאלפים את הרצון לקבל, אני עושה איזו פעולה, אני מקבל קוביית סוכר, או לא להיכנס לכאלה משחקים עם הרצון לקבל? נגיד לאחרונה אני שם לב שאני פשוט לא יכול לחייב את עצמי ללכת לפגישה עם העשירייה, עד שאני לא מוצא איזו חתיכת סוכר. האם יש כזה דבר? כי רואים שככל שהזמן מתקדם, קשה יותר למצוא את אותן קוביות סוכר.

אנחנו לא יכולים לבצע לבד פעולות השפעה, אלא רק בזה שאנחנו מכניעים את עצמנו כלפי העשירייה. לאף אחד מאיתנו אין כוח לעשות אפילו תנועה קלה כלפי חיבור, כלפי התכללות, כלפי השפעה, אין שום דבר. וככל שנתקדם יותר, יהיה יותר גרוע, עד שבכלל יכול להיות שנרגיש שנאה ודחייה מהמורה, מהתלמידים, מהחברים, מכולם. זה דבר טבעי, אבל אם אדם לא מתגבר על זה, הוא נזרק והופך להיות בהמה, זאת אומרת כמו כולם.

לכן כאן אנחנו צריכים לשמור אחד על השני, ולהבין שכולנו נמצאים בצורה כזאת. אתם לא מבינים באיזה מצב רב"ש היה קם מהשינה, הולך להתרחץ ועד שמתיישב ללמוד, היה קשה מאוד להסתכל עליו. זה לא היה בן אדם, זו הייתה סתם גופה שקמה מהקבר ופתאום היא מקבלת קצת כוח חיות ויושבת ליד השולחן. היה קשה לפעמים מאוד מאוד.

כמו שאנחנו רואים מהבעל שם טוב, גם רב"ש היה כך יושב לפניי, עם פה פתוח, ואז אני מתחיל לקרוא, והוא לאט לאט סוגר את הפה, ועוד קצת ועוד קצת שומע, שומע, ואני כבר אומר, "אני לא מבין את המילה הזאת, ואני לא מבין בדיוק את זה", ואז לא הייתה לו ברירה, הייתי כך לוחץ עליו, והוא קצת רצה להסביר, היה חייב, וכך היה חוזר להבנה, להכרה, ואחר כך כאלו כוחות היו יוצאים ממנו. אבל כך התחיל.

לכן אני אומר, אנחנו צריכים מאוד מאוד לשמור על החברים על ידי החברים, כל אחד על כולם וכולם על כל אחד, שכולם יהיו בערנות. אז שוב תחזירו את הגבאים, והאחראים, ועוד כל מיני תורנים, שיעשו את זה.

שאלה: אני אתן דוגמה מאוד בולטת, יש לנו למשל חבר טוב שאנחנו לא יכולים לתת לו מספיק התפעלות כדי שיבוא באופן קבוע לשיעורי הבוקר. אז לעסוק בלתת לו התפעלות, או להמתיק כך שיהיה לו רצון לבוא לשיעורים? עם איזה חלק לעבוד עם החבר, או שבכלל לא נוגעים בדברים האלה?

אתם צריכים בכל זאת מתי שאתם יושבים יחד, לדבר ולדבר על חשיבות של איזו פעולה בתוך הקבוצה, ולתת לו להיות אחראי על הפעולה הזאת. שהוא יידע שזו פעולה חשובה ואת זה הקבוצה נותנת לו, שירגיש את עצמו אחראי. ואז על ידי זה, הוא יהיה יותר ויותר קשור.

וחוץ מזה, תשתדלו לתת לו סימני חשיבות בזה שהוא נמצא ומקיים משהו וכן הלאה. אתם יכולים אפילו להעלות את החשיבות שלו דרך בני ביתו, דרך הנשים שלכם שהן יגידו לאשתו עד כמה הוא חשוב. ואם אשתו תגיד לו שהוא חשוב, זה ישפיע עליו שכך חושבים עליו בקבוצה והכול. אם זה עובר דרך האישה, לאדם זה מאוד חשוב, זו חולשה שלנו. נדבר פעם על השורשים העליונים לכל הקשרים האלו למיניהם.

שאלה: האדם מחפש הזדמנות להשפיע, רוצה להגיע להשפעה, וכשזה קורה כאילו העיניים שלו נפתחות, האדם רואה את העולם האמיתי, וכמו שכתוב כאן מרגיש בפסגה. כל התחושות האלה בהכרח מנתקות את האדם מהבורא?

כל דבר ודבר אנחנו שוקלים או מודדים כלפי הבורא. ואפילו שאנחנו לא מודעים לזה, אבל ככה זה קורה. לכן בכל רגע ורגע שאנחנו עושים איזו פעולה בעולם שלנו, לא חשוב איזו פעולה, זזים אטומים, מולקולות, בני אדם, חיות, לא חשוב מה, כל הדברים האלה באים אך ורק כדי להרכיב בחזרה את הצורה היחידה של המלכות דאין סוף. זה מה שקורה.

שאלה: מה שהכי מבלבל זה כשמקובלים מתארים איזה תענוגים, אבל אסור לקבל אותם. זו התרשמות מהמאמר הזה כביכול. וגם כתוב שהאדם רוצה השפעה, אבל יחד עם זה כאילו מגיע תענוג, ואז התענוג הזה הוא בהכרח למען עצמו, יש כאן איזו מחשבה נסתרת כמו שכתוב. זה חייב להיות כך שאם זה תענוג אז זה למען עצמנו, או שאפשר ליהנות למען החברים, למען הבורא?

ודאי שכן, מטרת הבריאה היא ליהנות, להיות מלא ב-100% בכל התענוגים. זו המטרה, אנחנו חייבים להגיע אליה. אם אתה לא רוצה להגיע לתענוגים, אז אתה לא מקיים מה שהבורא דורש ממך. אבל קבלת התענוגים צריכה להיות בזה שאתה נותן את זה לבעל הבית.

שאתה מקבל נגיד את העוגה הכי טעימה עם המון קרם, מה שאתה שם אוהב, ואתה עושה את זה בתענוג שלם, מלא כולך. אבל בשביל מי אתה עושה את זה? כדי להנות לבעל הבית. אז אתה צריך לפתוח את כל הכלים שלך, את כל החושים שלך, למלאות את עצמך בכול, והכול לעשות מפני שאתה מתקשר על ידי זה לבעל הבית, כך שקבלת התענוגים האלו זה אמצעי כדי להיות דבוק אליו ולמלאות אותו.

לקנות לך עוגה?

תלמיד: זו פשוט בעיה יומיומית.

נכון, יום יום אתה צריך כך לעשות. מה הבעיה? תנסה יום יום כך לעשות. תהיה בתוך הדוגמה הזאת שאני עכשיו נתתי לך, אל תרד לדוגמאות אחרות, ואז תראה כמה שזה יהיה קל, ומתוך זה תתחיל להרגיל את עצמך לקבלה על מנת להשפיע. בינתיים, תנסה.

אתה לא מרוצה?

תלמיד: בכיף לנסות, אבל כמו שבעל הסולם כותב במאמר, אתה תמיד מרגיש שיש משהו קטן בפנים שזה בשביל עצמך.

זה בסדר, הבורא יסלח. אני אעשה את המקסימום שאני יכול.

תלמיד: יש את הדוגמה שפעם נתת, שאתה מקבל את העוגה הכי טובה שאתה רוצה, או נניח מיליון דולר, זכית בלוטו ואתה ממש רוצה את זה, אתה רעב, אבל אם אתה מצליח לתת את זה ועוד לשונא שלך, אז זו פעולת השפעה.

אז אני נהנה בזה שאני מהנה לו, יש לנו תענוג אמיתי. אצלי זה רק אמצעי כדי להנות לו, וגם הבורא נהנה מזה שאני כך עושה.

תלמיד: אז למה לאכול את העוגה?

איך אני יכול בלי האמצעי הזה להגיע להנאה? איך אני לא אמסור את ההנאה שלי לבורא? לא יהיה לי מה למסור. אני חייב אמצעי, אני חייב את כל החומר הזה, בלעדיו אני לא אוכל להתקדם.

תלמיד: יש פה כל הזמן את הבעיה, את הבלבול הזה האם התכלית בסופו של דבר היא בראש הפרצוף או בגוף הפרצוף, היא בדעת שמתפשט כל התענוג או באמונה למעלה מהדעת, איפה התכלית?

זה חייב להיות בבטן. אם אתה מרגיש תענוג בכלים דקבלה שלך והכוונה שלך נמצאת בראש שלך, אז אתה עושה פעולה נכונה. לא יכול להיות אחד ללא השני. כוונה בלי שאתה מבצע אותה בתוך הבטן, זו סתם פילוסופיה, וקבלה בבטן ללא כוונה בראש, ברור שזה בהמיות.

שאלה: כשאנחנו עם החברים בעשירייה תופסים כאלה תענוגים, ולאחר בירור אנחנו מגיעים לכך שהכול מגיע ממנו ואנחנו רוצים שהוא ייהנה, ואנחנו רק מדברים על זה במילים, האם זה מקרב אותנו?

כן, בטוח שזה מקדם אתכם.

שאלה: האם מטרת המשחק היא להביא אותנו לתחושת חיסרון אמיתי?

ודאי. אנחנו עושים ברוחניות בדיוק אותן הפעולות כמו שאנחנו עושים בגשמיות. כשאנחנו מולידים ילדים על ידי זיווג בין גבר ואישה, איך שהעוּבר מתפתח באישה, איך שהוא נולד, איך שהוא עובר את שנות ההנקה ואיך שהוא גדל אחר כך, איך אנחנו מחנכים אותו, איך שהוא גדל עד גיל בר מצווה מה נקרא, שכבר נעשה כאילו גדול ועוד ועוד ממשיך הלאה.

מאיפה יש לנו את ההעתקה הזאת לגשמיות? מרוחניות, מזה שבצורה כזאת מתפתחת הנשמה. אנחנו לא מודעים לזה, אבל כשאנחנו נמצאים בגשמיות, מגשמיות אנחנו יכולים ללמוד על התפתחות הנשמה ברוחניות ואז לסייע לה להתפתח. כי הנשמה לא מתפתחת אלא בהשתתפות שלנו, ברצון, בפעולות, בחשק, במחשבה, ואז אנחנו עוזרים לנשמה להתפתח. אבל שלבי ההתפתחות הם בדיוק כמו שבגשמיות, ולכן אין בזה שום דבר חדש ומיוחד.

יש לנו הרבה דברים שאנחנו יכולים ללמוד מהגשמיות כלפי רוחניות. כי אנחנו רואים את שלבי ההתפתחות שלנו ועל ידי זה אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מה זה נקרא ברוחניות, רק צריך לתת להם הבחנות חדשות, רוחניות במקום גשמיות. מה זה יום, לילה, מה זה עיבור, יניקה, לידה וכן הלאה, שהכול מדובר על הרצונות לקבל וכוונות דלהשפיע שהם גדלים ומתייצבים בתוכנו.

שאלה: קודם דיברת על סבל של מקובל, מה זה אומר להעלות את הסבל החומרי לרמה רוחנית?

קודם כל ודאי שאנחנו סובלים מדברים גשמיים ומדברים רוחניים, נפשיים בוא נגיד. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהכול מגיע ממקור אחד, פשוט זה מתחלק כך לכמה וכמה השפעות עלינו כדי לנענע אותנו ולהביא אותנו לתיקון. אין שום דבר בעולם, בכל דבר ודבר, באטום, במולקולה, בגלקסיות, בנו, במוח ובלב ובחברה האנושית, במה שלא יהיה, שזה לא מגיע ממטרת הבריאה. זה נקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה". הבורא רואה את הסוף, והסוף בשבילו זה דבר שכבר קיים, וכדי להשיג את הסוף הוא מתכנן, הוא עושה את כול הפעולות כדי שאנחנו נגיע לסוף הזה. זה מגיע לא מהתחלה לסוף, אלא אצלו הסוף נקבע ומתוך זה נקבעת המטרה.

גם אנחנו עושים את זה בתכניות שלנו. הוא גם מסביר לנו הרבה פעמים, שמי שרוצה לבנות בית הוא קודם עושה ציור חיצון, אחר כך זה הופך לחלקים, הוא מתחיל לבנות, ואחר כך [מפרט] מאיזה חלקים אפשר לבנות, איך זה יחזיק, איך זה יהיה, בקיצור כל הפעולות האלה. אנחנו צריכים גם להבין שבצורה כזאת אנחנו צריכים להתייחס לכל המבנה. אצלנו בצורה הפנימית זה מתפתח מחושך, ולאט לאט אנחנו מגלים את האור ואת הסדר. כמו שאנחנו רואים גם את הטבע שלנו, שבא מהחושך ואחר כך התחילו כל הפעולות האלה של הגזים והצטברות הגזים למולקולות, לגושים יותר גדולים. אבל באמת רק כלפינו זה כך נראה, כלפי הבורא הכול מופיע בצורה הסופית, וכדי לממש את הצורה הסופית ישנה הירידה עד העולם הזה, עד היקום הזה, עד כל הצורה הזאת שאנחנו מגלים כאן. ולאט לאט הנבראים שהם עוברים את כל השלבים האלו ומגיעים לתיקון, הם מסוגלים להבין את כל מחשבת הבריאה ואת כל התיקונים שהם עוברים, ועד כמה זה נחוץ ועד כמה זה נובע מאהבת הבורא כלפיהם.

תלמיד: אז מה זה אומר להעלות את הסבל החומרי לרמה הרוחנית?

סבל חומרי להעלות לרמה הרוחנית זה שאני צריך להשתדל, אני לא בטוח שזה כל כך קל, להשתדל בסבל שלי לחשוב שכמו שאני סובל, סובלת גם המלכות דאין סוף, השכינה. אני רק חלק קטן מהשכינה, והיא סובלת מזה שאני לא יכול להיות מחובר בה בצורת השפעה הדדית בינינו. היא אוהבת אותי ורוצה שאני בחזרה גם ידבק בה באהבה ואני לא מסוגל לזה, לכן היא סובלת. אם אני מרגיש צער, אני צריך להחליף את הצער שלי שאני סובל, לצער של השכינה שהיא סובלת, על ידי זה אני אוכל לעלות אליה ולהתחבר אליה. זה נקרא "צער השכינה".

שאלה: האם עלינו לשמוח מכך שלא קיבלנו שכר על עבודתנו? האם היעדר שכר מעיד על דרך נכונה?

אנחנו תמיד מקבלים שכר, תמיד. מה שיש לנו כתוצאה מכל פעולה ופעולה שלנו, גשמית, רוחנית, זה תמיד שכר. רק אנחנו לא יכולים לראות אותו, לפענח אותו, להבין אותו נכון, כי אנחנו מתייחסים לזה בצורה אגואיסטית.

הבן הקטן שלי הצליח במשהו, ואני הבאתי לו חבילת ספרים. הוא מסתכל עליהם ואומר "אני רוצה כדור", אז זה שכר בשבילו? אני הבאתי לו ספרים כל כך יפים וטובים שאפשר ללמוד משם הרבה דברים, והוא אומר "אני רוצה כדור". זאת אומרת אנחנו תמיד מקבלים שכר, האם אנחנו מבחינים שזה שכר.

שאלה: כיצד מקובל משיג שפלות מקסימאלית בשביל להסכים לקבל את כל התענוגים?

שאלה ערמומית. אני מסכים לקבל את כל התענוגים שיבואו מהבורא, אבל רק בצורה שהבורא ייהנה מזה שאני נהנה מהם. אני לא מסכים ליהנות לבד. בוא נגיד יותר בקלות, כשאנחנו אוהבים זה את זה אני לא רוצה ליהנות לבד. אני יודע שאם אני אגלה עכשיו תענוג ממה שאני מקבל מהשני, אז כמה שאני מראה לו תענוג הוא נהנה ואני נהנה, זה נקרא שאנחנו "מתכסים בשמיכה אחת", האהבה עוטפת אותנו יחד. זה מה שאני רוצה.

אם בצורה כזאת אני יכול לקבל תענוג, ולהרגיש שאני עם הבורא נעשים בזה בחיבוק, ואני מוסר לו את התענוג שלי, שאני עושה את זה בשבילו ואני שמח שהוא נהנה מזה שאני נהנה, אז אני מקבל את התענוג. ואז התענוג הוא לא בשבילי הוא כדי להנות לו. לא שאני סובל מזה, אלא אני נהנה מהתענוג רק במקצת, אבל בעיקר אני נהנה מזה שאני יכול על ידו להעביר תענוג לבורא. ואז התענוג הזה שאני מעביר לו הוא כבר תענוג רוחני, הוא מעלה אותי לדרגת הבורא.

שאלה: האם הבורא הוא כל הקשר בינינו ולכן אנחנו משפיעים לבורא, כלומר משפיעים לקשר הזה בינינו?

הבורא נמצא בינינו. זה כמו שאנחנו נמצאים באיזו בריכה והבורא נמצא בינינו. אנחנו לא נוגעים אחד בשני, אנחנו לא יכולים להתקשר אחד אל השני, זה תמיד דרך הבורא, תמיד. זה כמו שדה שממלא את המקום, זה נקרא "שדה אשר שברכו ה'", כי אנחנו חייבים להפוך את השדה, את היחסים בינינו לשדה אהבה, ואז אנחנו מגלים את הבורא. כך צריכים לתקן את היחסים בינינו, ממש אהבה ללא חשבון לעצמי אלא כלפי אחרים. אם אנחנו נוכל לשנות את הלב שלנו שיהיה מכוון לכולם מכל אחד ואחד, אנחנו מגיעים לגמר תיקון.

שאלה: להשפיע לבורא זה נקרא להשפיע לקשר בינינו?

להשפיע לבורא זו הדרך להשפיע על הקשר בינינו. הבורא הוא לא רק בזה שהוא הקשר בינינו, אלא מוצאים אותו בקשר בינינו.

שאלה: האם יום ה' זה שנרגיש תענוג מהמאמץ שמשקיעים כדי להגיע לעשיית נחת רוח בעשירייה ודרכה לבורא?

כן, אפשר להגיד שזה "יום ה'", יפה.

שאלה: איך להשתחרר מהספקות ולהחזיר את הביטחון בדרך?

רק על ידי קשר בינינו. אין בכל העולם קבוצה שהיא יותר קרובה לבורא, שרוצה להגיע אליו, שרוצה להשפיע לו, שהיא כולה מכוונת את הלב שלה ממש לבורא עולם, אין בכל העולם. אתן הכי הכי נבחרות, משובחות, לא יודע איך להגיד. בבקשה, רק תשתדלו עוד יותר לעלות.

שאלה: מצד אחד אנחנו לומדים על תפילה והכרחיות להשפעה, ומצד שני כתוב כאן על הגישה של צחוק. "וצחוק אפילו שאינו משיג את הדבר, לא נחשב זה לחיסרון,". לא ברור לי איך זה וזה הולכים ביחד?

זה לא חשוב לי, חשוב לי בעיקר להשפיע. ובכמה שהבורא נותן הזדמנות להשפיע אני בזה מסופק.

שאלה: האם מישהו יכול להגיע להשתוות הצורה לפני תיקון כל העולם, לפני גמר התיקון?

כן. יש גמר תיקון פרטי של הנשמה ויש גמר תיקון כללי. כשאנחנו מדברים על גמר התיקון, אנחנו מדברים בדרך כלל על גמר התיקון הכללי, שכל באי העולם מגיעים לדבקות ביניהם ובבורא. אבל אפשר גם להגיע לדברים האלה בצורה פרטית. זה לא שמשיגים גמר תיקון כללי אבל בכל זאת זה חלק ממנו.

שאלה: אם מדברים על תענוגים, האם אפשר לקרוא ליחס כלפי החברים כתענוג רוחני?

אני לא יכול להגיד לך ברור על זה.

שאלה: שאלה לגבי קבלת תענוגים. בעבודה היומיומית שלנו אנחנו משתדלים כל הזמן, עושים מאמץ, מחייבים את עצמנו להגיע לשיעורים ובכלל, וברגע מסוים כשכר מגיע כזה אור. במקרה שמגיע יותר אור משהכלי שלנו יכול להכיל, איך לזהות מצב כזה? כי הרי בהתחלה הכלי תופס את התענוג כשכר, ואז יוצאים מצבים שבהם הרבה מאוד מגיע וזה הופך לנזק, אז איך לזהות ואיזו דרך ישנה להגן עלינו?

לדאוג רק להיות מחובר לקבוצה בצורה המקסימאלית ולא לעזוב אותה, ואז גם גלי אור וגם גלי חושך לא יזרקו את הסירה הקטנה שלך לתהום. ההצלה היחידה היא להחזיק בעשירייה. לא חשוב מה שתגיד לי עכשיו, התשובה היא אחת לכל המצבים.

שאלה: כל היום אני מרגיש ממש עצבני גם בבית וגם בחוץ, את החברים אני לא יכול לשמוע, זה דוחה, זה מגעיל. כל המשחק הזה לא כל כך אמיתי. איך ניתן להסכים לכל הסבל הזה כדי להמשיך? איך מגיעים לתיקונים כשמדברים על דברים גבוהים כאלה?

תחליף את המתח שלך, המאמצים שלך לאהבה, פשוט מאוד. תשתדל במקום זה להרגיש אהבה. במקום שאתה מרגיש עצבנות, תביא אהבה ואתה תראה שזה אפשרי.

תלמיד: איך היא מגיעה, מאיפה? האהבה? אין.

מאיפה?

תלמיד: כן.

תתאר לעצמך שאתה כך מרגיש. אל תתעמק בסבל ובשנאה, רק באהבה.

תלמיד: ברור, אני לא רוצה להתעמק בסבל ובשנאה, אבל ככה זה.

תנסה כמה ימים לפחות ואחר כך נדבר. אתה כבר עכשיו אומר לי מיד.

שאלה: איך לבנות על כל מצב של אחוריים, גילוי פנים, עד שלא מרגישים הבדל ביניהם?

דרך הקבוצה, דרך העולם, דרך העשירייה, מה זאת אומרת איך לבנות? תמיד בכל מצב ומצב אנחנו מייצבים אותו קודם בעשירייה ובמרכז העשירייה אנחנו מתארים את הבורא.

תלמיד: בכל מצב?

כל מצב שאתה רוצה לייצב בקבוצה, אתה בעצם משייך לבורא. וההיפך, כל מצב שאתה רוצה לשייך לבורא, אתה צריך לייצב אותו בקבוצה.

שאלה: הרב"ש וגדולי המקובלים, האם הם סבלו או נהנו?

אתה יכול להגיד מה ההבדל בין סבל והנאה? אם אתה תתחיל לבדוק לפי כל מיני בדיקות, אתה לא תרגיש כל כך הבדל בתופעות גופניות, ברקמות, בעצבים, בכל מיני דברים. לא תרגיש הבדל, אם זה תענוג או שזה סבל, אתה תרגיש התפעלות. אלא התענוג והסבל תלויים כבר בקשר עם המוח, בקשר עם המטרה, מי נהנה, ממי נהנה וכן הלאה, וזה לא תלוי בתופעות גופניות.

לכן אנחנו צריכים דווקא להשתדל לקשור את עצמנו קודם כל למטרה ואז כל המצבים שאנחנו מרגישים שעוברים עלינו, אנחנו נוכל לשייך אותם לבורא בצורה נכונה. אין רע בעולם, אלא רק טוב.

שאלה: אולי אפשר לעשות סדנה?

סדנה לפי המאמר הזה, זה דבר גדול מאוד. המאמר הוא ארוך ועם הרבה נתונים בו. אני לא יכול, כי את זה צריכים להכין. אם אתם רוצים, תכינו בבקשה היום סדנה, סמינר לפי המאמר הזה ואז נעשה. אני מוכן.

אבל להכין לפי זה סדנה זה לא פשוט. יש כאן הרבה שאלות, אבל זה טוב. ישנם הרבה נתונים שאפשר לשאול ולדון. תנסו ליצור ביניכם קשר, על מה אפשר לשאול ולדון בינינו בסדנה וכך נתקדם.

אני רק רוצה להגיד שקבלתי דיווח, שבשיעור שלנו יש 1,362 גברים ו- 675 נשים. אז יש לנו גם הרבה נשים יחד אתנו.

תחליטו עד הצהריים ואז נעשה אולי סדנה גדולה בשיעור צהרים על המאמר הזה. אני לא נגד שום דבר שאתם תחליטו. אדרבא.

שאלה: שמענו שהבורא מתייחס לחיסרון כמו איזה משחק. השאלה אם גם אנחנו צריכים לנסות לפתח יחס כזה כלפי החסרונות?

חסרונות זה דבר חשוב, מצד אחד. מצד שני, זה לא חשוב, כי החסרונות מתעוררים רק כדי שאני על ידם אכוון את התענוג לבורא, אמלא את הבורא על ידי העבודה עם החיסרון. זאת אומרת, חיסרון זה רק סיבה, הרגשה שבמלכות אני יכול לכוון את כל הפעולות שלה לכתר, לבורא.

ולכן, ודאי שאנחנו חיים מחיסרון, אבל עלינו להתעלות למעלה מהחיסרון עצמו ולראות בו אמצעי ולא [הדבר עצמו], זו העבודה שלנו. זה ההבדל בין בהמה, דומם, צומח, חי ואדם שרוצה להידמות לבורא. אז הוא לוקח את החיסרון ועובד עימו כאמצעי להשפיע לבורא. בזה הוא מתעלה מעל לטבע.

שאלה: אני שובר את הראש ואת הלב, כי אנחנו לא מצליחים להעביר את מסר חשיבות הרוחניות לחיצוניים. המקובלים בעבר כתבו, שאם היו יודעים את התענוגים שישנם בעולם הרוחני, התמונה הייתה משתנה לחלוטין. מה אנחנו היינו יכולים להעביר מתוך התענוגים של העולם הרוחני, על מנת שאנשים יתחילו ללכת בדרך האמת?

אפשר להסביר, שאם אנחנו משיגים את העולם הרוחני, אנחנו יכולים לנהל את החיים שלנו ללא טעויות, בצורה הכי טובה ונוחה. כי אנחנו יכולים לנהל את עצמנו, "לנהל את העולם שלנו", מה שנקרא. ואנחנו יכולים להביא את עצמנו למצב יפה וטוב מאוד בחיים האלו הגשמיים בעולם הזה, וגם אחרי שאנחנו נפטרים.

אין לאדם מקום יותר בטוח לספק לעצמו כניסה נכונה לעולם העליון, או ההפך כתוב, "עולמך תראה בחייך", שעוד בחיים האלו אנחנו משיגים. לא לגמרי, אבל מתחילים להשיג את קיום הנשמה ללא גוף. הגוף קיים, אבל אנחנו כבר עושים עליו צמצומים ומתעלים במשהו מעליו.

ולכן אנחנו כבר משיגים את הקיום למעלה מהגוף. זה לא ניתן לבני אדם, אלא רק [לנמצאים] באמונה למעלה מהדעת. אז אנחנו לומדים את זה ורוצים לממש את זה. אני לא חושב שזה ניתן כל כך להסביר, אבל תנסו.

שאלה: מה קודם ליום ה'?

ליום ה' קודם ליל ה'. שאין לך לילה שהוא [לא] לפני היום. הכול מתחיל מלילה. "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד." כמו שכתוב בתורה. ולכן אנחנו צריכים להבין שהשגת הלילה בחיים שלנו, כשאין לנו כלום בחיים הגשמיים, ואין לנו שום דבר בחיים הרוחניים, ואנחנו צריכים להגיע לזה, שאנחנו בכל זאת צריכים להגיע ליום. ו"יום" זה נקרא שאנחנו מתחילים להכיר את הבריאה, להכיר את הבורא, להכיר את מצבנו, איפה אנחנו קיימים כל אחד וכולנו יחד.

בואו נגלה את זה וזה ייקרא ויהיה בשבילנו "יום ה'". אנחנו כולנו יכולים להיות שם במצב הזה, גברים ונשים. נשתדל.

(סוף השיעור)

---

1. "יושב ומשחק עם לויתן שנאמר" (תהילים קד). "לויתן זה יצרת לשחק בו" (תלמוד בבלי,סדר נזיקין,עבודה זרה, דף ג', ב' גמרא(↩

2. "עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה" (עץ חיים, שער כ"ב פרק ג'; תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת פסחים, דף נ')↩

3. דברים ד', ל"ה.↩