שיעור הקבלה היומיOct 15, 2018(בוקר)
שיעור בוקר 15.10.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" הווירטואלי 2018
מיום ליום אנחנו צריכים להרגיש כמה הזדמנויות יש לנו להתקרב יותר, זה לזה וכולם יחד למרכז בינינו, מרכז פנימי, רוחני, רגשי. שבו אנחנו מתקרבים זה לזה למרות הדעות השונות, למרות התנהגות אולי שנראית לי שונה מאחרים, שאני לא כל כך רואה אותם נכון, מוזר וכן הלאה, אבל אני מבין ש"עינים להם, ולא יראו"1. "להם" זה נקרא לאגו שלי, שאני לא יכול לראות בו דברים נכונים, אלא אני צריך תמיד ללכת באמונת חכמים, באמונת רבו. ודווקא להודות שיש לי הזדמנות כל פעם להתגבר וללכת באמונה למעלה מהדעת, אפילו במקצת, בכמה שאני מסוגל. אפילו לא בצורה רוחנית, אבל לפחות בצורה חיצונה, גשמית.
ולכן מיום ליום כך אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו האם אנחנו מתקדמים לזה, או בכלל אנחנו נמצאים באיזה מקום כבר מחוצה לקו שמביא אותנו למטרת הבריאה, לאמונה למעלה מהדעת, לזה שבהחלט יש לנו יסוד רוחני שעליו אנחנו הולכים. או שאנחנו נופלים כל פעם לתוך האגו שלנו, לפי זה בוטחים ומבינים מה קורה, וכך ממשיכים בחיים. יש כאן כל רגע ורגע הזדמנות כמו שעכשיו קראנו את המאמר "אין עוד מלבדו", שהבורא מסדר לנו את כל הדברים, אנחנו רק צריכים להבין נכון איך לקבל אותם. ואז לפי התכונות שלנו שנייצב אותן נכון נראה את עולם האמת, ולא עולם השקר דרך האגו שלנו.
לכן כל אחד צריך לתת לעצמו דין וחשבון איך הוא מסתכל על המציאות, וקודם כל להעביר ביקורת על עצמו, על התפיסה שלו, הקליטה שלו. האם מה שהוא רואה, הוא רואה מה שקורה, או מה שקורה בתוך הבטן שלו, בתוך האגו שלו. ואחר כך, אז להחליט בעזרת מה שאנחנו לומדים, באמונה למעלה מהדעת איך להתייחס למציאות אם הוא רוצה להתקדם לאמת, או שיפול לכל הזבל כמו כל העולם, וייראה את הכול ככה כמו שכולם.
אז נמשיך בינתיים להתקדם להכנה לכנס.
קריין: אז אנחנו במסגרת שיעורי "הכנה לכנס "קבלה לעם" הווירטואלי 2018", נמשיך לקרוא מקטע 26, מתוך רב"ש ג', מאמר "כללות האדם".
"צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים. בזה שנותן לחברו מתנות, אזי כל מתנה ומתנה שנותן לחברו, הוא כמו חץ וכדור, שעושה חור בלבו של חברו. וגם שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כדור וכדור עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה. וחמימות האהבה מושכת אליו ניצוצי האהבה של חברו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם. זאת אומרת, שאהבה אחת מסובבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד. לכן שניהם מתבטלים."
(רב"ש - ג'. מאמר 759 "כללות האדם")
זאת אומרת, אם להתקדם ליצירת הכלי הרוחני זה נקרא "להתקרב לחברים", אז כאן השאלה, ההתקרבות היא רק על ידי הוויתור, על ידי זה שאני מקבל מה שיש להם, למרות שאולי נראה לי שהם לא צודקים במשהו? ועל ידי מה אני נכנס ומכניס את עצמי לתוך החברה? לא שאני מושך את החברה לדעתי, אלא שאני מכופף את עצמי כלפיהם, כאן העבודה שלנו.
אני יכול להתפשר, להיכנס ביניהם מה שלא יהיה, כך לא נורא, לא לברר מדי מה ביני לבין כל אחד ואחד או בכלל כלפי הקבוצה, כלפי מנהל הקבוצה. אלא כאן השאלה היא, אם אני רוצה דווקא להתקרב בצורה ממשית לחיבור למרכז הקבוצה, שהוא בעצם נמצא ושם נמצא הבורא, רק ממני זה נסתם, נסתר, לא נגלה, אז אם אני מחפש איך להתקדם, להתקרב למרכז הקבוצה, למקום שהבורא שם מתגלה לפי השתוות הצורה שלי עם הקבוצה ואז עימו, אז אני צריך לחפש דווקא את הקושיות והבעיות הגדולות ביותר שאני עליהן יכול להתגבר.
לראות על איזה בעיות אני לא יכול להתגבר ועל איזה כן יכול להתגבר. ועל מקסימום הבעיות שאני יכול להתגבר כדי להתחבר עם החברים, הן, הן המתנות שאני נותן להם. ההשתתפות שלי בלב ונפש בכמה שאני מסוגל, באמונה למעלה מהדעת, שאני מודע שאני לא מסכים, לא רואה, לא רוצה וכן הלאה, ולמעלה מזה אני משתתף איתם ומתחבר. ואז זו המתנה שאני מביא לקבוצה, וכך כל אחד ואחד.
ואז רואים שהכול מוכן מראש, ואין מה לתקן חוץ ממני. כולם נמצאים בנשמה נכונה, ורק אני המלכות כלפיהם צריך לתקן את עצמי. אז אני מגלה את המבנה של הנשמה עם המילוי שהבורא נמצא בתוכה, והכול מוכן מראש. כך אני מגיע ליישום התיקון שלי, וזה מפני שאני עושה את התיקונים האלה למעלה מהרצון. שאני נותן מתנות לחבר או לחֵברה בזה שאני מוותר על עצמי ומחבר את עצמי לקבוצה.
ואני יודע בכמה שאני לא רוצה, זה נשאר כעביות, ולמעלה מזה אני עושה את זה כהתגברות. מזה אני בונה את הרצון לקבל, צמצום, מסך, אור חוזר וכן הלאה. השתתפות של מלכות בט' ראשונות, שהחברים שלי זה ט' ראשונות. התכונות האלה ניתנו לי כדי שאני אעבוד איתם, כדי שכלפיהם אני אבטל את עצמי כמו מלכות כלפי ט' ראשונות. ואוכל לשרת אותם בזה שאני מצמצם את האגו שלי, מוכן להשפיע, לתת, לעזור, לתמוך בכל. אלו המתנות שאני צריך להביא להם.
ואז אני מגלה שלא היה כאן שום תיקון חוץ ממה שאני עשיתי. כולם נמצאים כבר מוכנים לזה. זה הבורא שהתלבש כך וסידר לי את הצורה המקולקלת, כדי לעזור לי להביא מתנות, לפתח את האהבה ולגלות אותו.
סדנה
איך אנחנו מבררים מהי המתנה הטובה ביותר, העיקרית, שאני יכול להביא לחברה בכל פעם ופעם?
*
שאלה: אז מה זאת המתנה שאותו אחד נותן לחברה?
ויתור. אני כמלכות, כל אחד מאיתנו כלפי החברה זה מלכות כלפי ט' ראשונות. מה מלכות יכולה לתת? כמה שהיא מוותרת על הרצון האגואיסטי שלה ומקבלת מה שיש בחברה כדבר קדוש, עד כמה שמסוגלת, צריך כל הזמן למדוד זה עניין של מדרגות, אז במידה כזאת אדם מדביק את עצמו לחברה לעת עתה, כל פעם זה משתנה, צריך כל הזמן להיות על המשמר וכך להתקדם.
המתנה שאתה נותן לחברה, שאתה מבטל את האגו שלך ועימו יחד, אולי אפילו בלקבל על מנת להשפיע, לא רק בלהשפיע על מנת להשפיע שאתה מתבטל כלפי החברה בצורה פסיבית, אלא עם כל היכולות שלך אתה נכנס לשם, עד כמה שאתה מסוגל להיות שייך לקבוצה, ומשתתף בהכול.
זה תלוי, את זה אנחנו רואים, זה ההבדל בין כולם. יש כאלה שבאים רק לשיעור, יש כאלה שיותר, יש אפילו שמשלמים על משהו, יש כאלו שבאים לתורנויות, יש כאלה שאולי לא רוצים לעשות כלום אבל בכל זאת עושים. יש כאלה שלא עושים ועוד עושים ביקורת. יש ויש, בכל הספקטרום הזה.
לאן אתה שייך?
תלמיד: אני בעצמי לא יודע.
זה לא טוב. את זה אדם חייב כל הזמן למדוד.
תלמיד: אתה צריך לדעת איפה אתה נמצא?
זאת הנקודה הרוחנית שלך. איך אני משתייך לחברה, איפה אני נמצא. עד כמה אני מוכן לתרום, להשתייך לה, ממש למסור את עצמי אליה וכמה לא. בתוך האגו שלך אתה מודד, שם יהיה המסך שלך, שם אתה מחלק את הפרצוף. בינתיים כל הפרצוף נמצא לגמרי בקליפה נניח, לאט לאט אתה מתחיל, בכמה שאתה מוכן בלי הרבה החלטות לעשות משהו, לצמצם, ולהיות שייך להם, מה שהם עושים אני עושה.
תלמיד: במקרה קראנו הבוקר מאמר מ"שמעתי", בעל הסולם אומר שם, שעד כמה שהוא מתגבר הוא רואה תמיד איך שהוא במצב שרחוק מקדושה.
מצוין, זה סימן שהוא מתקדם. שפותחים לו כל פעם יותר ויותר לראות את האגו שלו, כדי שיוכל להתגבר עליו עוד קצת ועוד קצת, וכך לעלות. עד שמגיעים להשתוות.
שאלה: איך אפשר להימנע מהביקורת שבעצם הבורא מסדר לי?
לא צריך להימנע. אתה צריך להיות מודע לביקורת שלך ולא להסתיר אותה מעצמך, לא לסגור אותה כך כאילו שלא נמצאת, זו לא הדרך שלנו. הדרך שלנו להיות בשני קווים, בימין ובשמאל, ומתחיל משמאל, מחיסרון וזה שיש ביקורת זה טוב, עכשיו מה אתה עושה עם הביקורת, איך אתה עובד עימה? זאת השאלה.
תלמיד: הבורא סידר לי ביקורת מאוד גדולה עכשיו בתחילת השיעור, חיסרון שאנחנו נשב ביחד כעשירייה ואנחנו מקובצים פה בקבוצה ככה, כבודדים. איך להשתמש בחיסרון הזה בצורה נכונה, כלפי הקבוצה?
אתה צריך להתכלל בקבוצה ולהשתדל לקבל ממנה גדלות המטרה. ובהתאם לגדלות המטרה שתקבל מהקבוצה, לא מעצמך ולא ממשהו שם, לפעמים זה מספרים אבל זה רק בתור התחלה בעלמא, אתה צריך לקבל גדלות המטרה מהסביבה, מהחברה ולפי זה אתה אחר כך מודד בכמה אתה יכול לממש את גדלות המטרה, בזה שאתה מוסר את עצמך לחברה. באיזו מידה, באילו פעולות, באיזה דברים, ואז שם אתה כמו שאתה בא לחנות ורוצה לקנות מתנה, נגיד אפילו לחבר, למישהו שקרוב לך, אז אתה בוחר, עד כמה שחבר הזה שוקל, כמה כסף, כמה אתה מוכן לשלם עבור האהבה שלו, מאה שקל, אלף שקל, מאה אלף שקל.
כך אתה שוקל. כך אתה גם מודד את המצב שלך כלפי החברה, על כמה אתה יכול לוותר כדי להיות איתם יחד בדבקות, במה שהם עושים, ואתה צריך להגיד, שאחרי שבחרת בחברה גמרנו, אתה חייב ללכת איתם, לעשות ביקורת אחרי זה זה קליפה. אז בחרת, הולך איתם או שתעזוב אותם או שאתה צריך כל הזמן לבדוק בכמה אתה מוסיף מהאגו שלך אליהם. ואז אתה מעביר את הרצון לקבל שלך מלמטה מהדעת, למטה מהמסך, ללמעלה. עד שתעביר כמה רצון, עביות, שכבר תוכל בו להתחיל להרגיש נוכחות הבורא. כך זה עובד.
שאלה: מדוע בכלל קוראים לזה "מתנה"?
מה יכול להיות? אני מביא להם דבר היקר ממני, ודבר שיקר להם. מה יכול להיות בינינו דבר היקר? אותה העביות שאנחנו יכולים לשייך לגילוי הבורא. לכן זו מתנה. והקבוצה מצפה מכל אחד ואחד עד כמה שיוכל לתרום.
תלמיד: עד כמה חשיבות בעצם יש לתת מתנות לקבוצה, לחברה?
בכל רגע, בכמה שאתה יכול לבטל את עצמך כלפי הקבוצה זה נקרא מתנה, ביטול ה"יש", ביטול האגו.
שאלה: איך אני לא מתבלבל בין מתנה גשמית בעל מנת לקבל, לבין מתנה רוחנית, בעל מנת להשפיע, בעבודה?
אני לא חושב שאנחנו יכולים בינתיים לעשות חשבונות האם זה גשמית או רוחנית, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, מפני שאנחנו לא מרגישים מה זה על מנת להשפיע. עוד אין לנו את ההרגשה, כולנו נמצאים בעל מנת לקבל נגיד, אז אני בוחר לפי זה עד כמה אני יכול לבטל את עצמי, לוותר על האגו שלי, על הנוחיות שלי ולשייך את עצמי לקבוצה. נגיד שהקבוצה עושה פעולות, אני משייך את עצמי לזה. למה? לא חשוב לי. באמת לא, אני לא צריך להבין שם הרבה. יש לי הזדמנות, אני עושה וזהו. כאן זה מקום הבחירה, לבטל את עצמי או לא, לבנות את הנשמה שלי או לא.
שאלה: לימדת אותנו שהתורה צריכה להיקרא על ידי אדם אחד, בתוך אדם אחד, וכל השאר אמורים להיות בשקט ורק האדם שקורא את התורה, משפיע את האור עבור כולנו. ועכשיו כאילו עושים אחרת.
איפה אתה קראת את זה ומאיפה אתה לוקח ולמה אתה קורא תורה? מה זה נקרא תורה? אני שומע כאן בלבול גדול מאדם שאצלו מבולבלות כל ההבחנות הללו.
מה זה נקרא תורה?
תלמיד: מבחינתי תורה, כל דבר שנכתב על ידי החכמים, המקובלים, בעל הסולם, רב"ש, כמו "אין עוד מלבדו" שקראנו בהכנה. האם זה בסדר שבמקום שאדם אחד קורא אז קוראים ברצף כמה?
זה ההבדל? שאנחנו קראנו מאמר "אין עוד מלבדו" בסיבוב ככה בין כולם האם זה טוב, נכון או לא? ככה קראנו אצל רב"ש. כך קראנו גם זוהר, "תלמוד עשר הספירות", כל הלימוד שלנו היה בעצם בצורה כזאת, ותמיד היה נהוג בקבוצת מקובלים שכולם כך מדברים, לפי העיגול, כתוב על זה ממש בפירוש הרבה פעמים, שיושבים וכך מגלים את התורה. לכן דווקא הצורה הזאת של הקריאה, של הלימוד, של הדיון, היא הכי מקורית. שכולנו שווים, העיגול מסמל את זה, וכולנו קוראים, כולנו משתתפים ורוצים להיות ממש במרכז העיגול, בחיבור הלבבות. זאת הצורה.
אבל כדאי לברר כל דבר, זה שהוא שואל אני מתייחס לזה, לא לדחות. אם ישנה שאלה זה לא רק אצלו, מחר זה יתעורר בעוד אנשים. צריכים ללמוד.
תלמיד: פסוק קצר מתוך תנא דאליהו, זוטא פרק י"ד, "אלא מתוך עשרה בני אדם שהם יושבים זה אצל זה ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה עם חברו וקולם נשמע"2.
ואז קולם נשמע, למעלה. נקווה שנגיע לזה.
שאלה: רוב המתנות שאנחנו מדברים עליהן הן פנימיות והחברים לא מרגישים הרבה פעמים. מה שאני קורא מתנה יכול להיות שהחברים לא מרגישים שזו מתנה בכלל.
לא, מתנה היא תמיד פנימית. אתה תמיד מוותר על משהו. כשאתה הולך לשלם על איזה מתנה, קונה ומביא למישהו, זה גם כן ויתור. רק יש סימן חיצון, אבל בעצם הפעולה היא פעולה פנימית, כלפי האגו שלך, כלפי רצון לקבל, כלפי הנוחיות שלך.
תלמיד: אבל החברים צריכים להרגיש שאני נותן מתנה.
כן. "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו"3, כי זה מרבה שלום בעולם. כך כתוב.
תלמיד: צריך להסב את תשומת לבם לזה, אחרת הם לא יראו. אין דרך להודיע להם.
חייבים להודיע שאתה נותן מתנה.
שאלה: כשחבר מבצע איזה תפקיד והוא מרגיש בפנים שיש לו כאילו התנגדות פנימית וגם ביקורת, האם הוא בכל זאת צריך לעשות את התפקיד וזה נחשב כמתנה, אם הוא הולך נגד האגו שלו?
אם הוא לא מרגיש שזה נגד האגו שלו זה לא נקרא מתנה, הוא לא מוותר, הוא לא מבטל את עצמו, הוא לא מבטל את האגו שלו. זה לא נקרא מתנה, מתנה זה כשאני נותן מעצמי. אני כולי מאה אחוז אגואיסט, עכשיו אני 10% מהאגו שלי יכול לחתוך מעצמי ולשרת אותך, זה נקרא שאני נותן מתנה. מה אני עוד יכול לתת? כסף, כבוד, לא חשוב מה, המודד הוא תמיד בכמות האגו שאני מוכן עליו לוותר כדי לשייך אותו לשרות החבר, רק כך.
לכן אם אני מתנגד למתנה, אז היא מתנה, אחרת היא לא מתנה. נניח אני אוהב מישהו ומביא לו מתנות. אני לא מביא מתנות לו, אני מביא מתנות לעצמי. כמו אמא, אני רואה אימהות שאוהבות לקנות שמלות יפות לבנות שלהן הקטנות. בת 5 מלבישים אותה בשמלה יפה, הקטנה לא מבינה בכלל, מלבישים, מלבישים. היא לא מבינה, אפילו לא נוח לה להיות בזה, אבל האמא מרוצה, עושה לה מתנה. זה נקרא מתנה? איזו מתנה, היא עושה את זה לעצמה. היא שמחה, הבת אפילו אולי לא שמחה.
זאת אומרת, לא לפי הרצון שמביאים את המתנה, אלא לפי האגו שלה. לכן "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו", לתת לו דוגמה שהוא מוותר על האגו שלו ומשייך אותו לשירות החבר, לשירות הקבוצה. כך זה עובד.
לחפש דווקא איפה שיש לך התנגדות יותר ושם לנסות לתת את המתנה.
שאלה: מה עדיף, לתת מגוון רחב של מתנות שדורשות מינימום מאמץ או לברר איפה המקסימום מאמץ, אפילו שזה מפחיד, זה דורש הרבה מאוד מאמצים, אפילו על חשבון נזק לעצמי?
אני הייתי ממליץ לעשות מתנות קטנות, איפה שכל אחד ואחד לא דורש מאמץ גדול, כי אז יהיו לי דוגמאות לפניי שאני נתתי ונתתי ונתתי פה ושם קצת קצת, קצת, וזה כבר מחזיק אותי קשור למי שאני נותן את המתנה. כי אני השקעתי בו, אני נתתי לו. כמו שאנחנו שומעים בחיים, "השקעתי בך את כל החיים, נתתי לך את כל החיים".
לאט לאט ככה, יומיום משקיעים משקיעים משקיעים, ואז לא יכולים לוותר על זה. זה כבר נעשה שלי, כי היגיעה שלי, הרצון שלי, הכוחות שלי נמצאים בו, בחבר, בקבוצה. כדאי להביא מתנות קטנות אבל מיידיות כמה שיותר. וכך "טיפה טיפה מצטרפת לחשבון גדול"4.
שאלה: מה זה אומר, "לכתוב את התורה על לוח ליבי"?
על הרצון לקבל. אם אני עושה על הרצון לקבל שלי צמצום, אני לא משתמש לטובת עצמי, ומתחיל להשתמש לטובת החברה, בכוונה, בתקווה שאני אוכל להשתמש בזה גם לטובת הבורא שיוכל להתלבש ברצון לקבל. אני מעביר את הרצון לקבל שלי מהלקבל למעלה מזה על מנת להשפיע, ועל מנת להשפיע הרצון לקבל שלי מתחיל לקבל על עצמו אותיות העבודה. זאת אומרת הוא הופך להיות לרצון לקבל בצמצום, במסך, באור חוזר, מלכות מתחילה לקבל תכונות של ט' ראשונות. היא מקבלת ט' ראשונות מבינה, מז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות, שזה כ"ב אותיות של האלף בית.
ובאלו אותיות העבודה שהרצון לקבל מקבל את הצורות האלה, נכתבת התורה. זה נקרא "כתוב את התורה על לוח ליבך". כי הלב זה הרצון לקבל הכללי, הוא מתחיל לקבל את הצורות של אותיות ז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות. וכך אנחנו כותבים את התורה, זה נקרא "לכתוב את התורה". כל אחד חייב לכתוב ספר תורה, מ-ב', בראשית, ועד ל', ישראל, האחרון, זאת אומרת להגיע לגמר התיקון, "לעיני כל ישראל". וזו עבודה שלנו. והכול זה בפעולות שאנחנו עכשיו מדברים עליהן, על ידי המתנות.
דרך זה אני מתקן את עצמי עד שאני מעמיד את הרצון לקבל שלי שיוכל לקבל את צורות האור. צורת האור זה האותיות, כשהאור משפיע עלי זה טנת"א, אז אני באותיות האלה מסדר את הרצון לקבל שלי שהופך להיות לקדוש, לאותיות התורה. "חשכה" של הרצון לקבל "כאורה יאיר".
שאלה: היום אמרת שאדם מגלה שהדבר היחיד שחסר לתקן בעולם הזה זה לתקן את עצמו. למה התכוונת? האם זה ביטול, האם זה מתנות, או שהתכוונת למשהו אחר? זה ניסוח חדש שעוד לא שמעתי לפני כן, "לתקן את עצמך".
מתנה זה נקרא שאני מעביר מהרצון לקבל שלי משהו לטובת הזולת, זה נקרא מתנה. אפילו שאני הולך לחנות ומשלם שם נניח מאה דולר וקונה מתנה לחבר, אני מוותר על המאה דולר, אני מעביר לו את הרצון לקבל שלי והוא עכשיו יכול להשתמש בו. כך אנחנו משתמשים בכל העולם, בכל המציאות שלנו. זה נקרא "לכו ותתפרנסו זה מזה".
כך כתוב בתורה "לכו ותתפרנסו זה מזה". מה זאת אומרת, תתפרנסו זה מזה? תתחילו להתחבר בצורה כזאת שכל אחד מוותר כלפי השני ובזה אתם תתחברו, ושוב יהיה לנו כלי אחד. זה נקרא פרנסה. בפרנסה יש עבודה ושכר ומתנה ותרומה וכל הדברים, אבל בסך הכול זה חליפין, שאנחנו מתחברים ברצון לקבל שלנו, כל אחד לרצון אחד.
אתם צריכים לראות את המציאות שהיא כולה רצון, אין יותר חוץ מזה.
שאלה: כשאנחנו מדברים על מתנות, האם אפשר לראות, להחשיב שמתנות זה רק מה שקורה בקבוצה, או כל המציאות הגשמית?
לא, לא כדאי לנו, אנחנו נתבלבל. אנחנו עדיין לא מוכנים לזה. בואו נהיה מציאותיים. אנחנו מדברים רק על החברה שלנו, החברה העולמית, או אפילו קבוצה קטנה כי אין לנו עכשיו עדיין יכולת לדבר על כל הקבוצה הגדולה. ו"מתנות'' זה נקרא כמה שכל אחד מבטל את עצמו כלפי הקבוצה. זה הכול. זה מספיק.
אבל אתם תראו דרך העבודה ההדדית הזאת שאנחנו עושים, שכל העולם הוא כך נמצא. כלפי הבורא אנחנו כולנו עושים ''עבודת ה''', "לבלתי ידח ממנו נידח", הכול אנחנו עושים. רק השאלה היא האם ביודעין או שבלא יודעין, במודעות או שלא במודעות שלנו, אבל כולנו עושים את ''עבודת ה'''.
שאלה: התחלת לדבר על הכסף, וזה מאוד קרוב לנו, כמה אנחנו צריכים לוותר.
כסף זה כיסוף, מכסה. כסף זה מסך. עד כמה שיש לי מסך, זה נקרא שאני משלם, שאני מעלה את הרצון לקבל שלי לעל מנת להשפיע. לכן זה נקרא "כסף".
תלמיד: אנחנו מוותרים כלפי הקבוצה, מוותרים כלפי החברים, אבל יש חברים ברמות שונות. יש מי שמגיע כל יום לשיעור, יש מגיע פעם בחודש, מי שמתעסק בהפצה, מי שלא מתעסק, משלם מעשר או לא. מה זה אומר שאנחנו שווים וכלפי מי אנחנו מוותרים? ומה זה כלפי הקבוצה?
כאן יש בעיה, כי אתה רוצה לשקול במכשיר רוחני את הפעולות האגואיסטיות, היינו הגשמיות, וזה לא ילך נכון.
אם אנחנו נמצאים בעולם הרוחני, אחד נותן שקל אחד והשני נותן מיליון שקל, יכול להיות שהנתינה שלהם היא אותה נתינה לפי המשקל, לפי החשיבות, לפי הוויתור של כל אחד ואחד בצורה יחסית. זה תלוי באדם. זה ברוחניות. ולכן אנחנו לא יכולים למדוד בעין הגשמית פעולות רוחניות, אנחנו לא מבינים אותן, לא מרגישים אותן, לא יכולים לשקול אותן ולהשוות אותן. אבל אנחנו צריכים או להיות ברוחניות, אם אנחנו כבר נמצאים, ושם לעשות את זה, או להיות בגשמיות וכאן לעשות את זה.
בגשמיות אין לנו ברירה, כמו שאתה הולך לאיזו מסעדה או לאיזה מקום ואומרים לך, כניסה עולה עשרים דולר. "אבל עשרים דולר אני מרוויח ביום, איך אני יכול לשלם עכשיו", על זה לא שואלים. מישהו עומד לידך ומשלם עשרים דולר, והוא מרוויח עשרים דולר בדקה ולא ביום. כך זה גשמיות. בגשמיות מתייחסים רק לתשלום, לא ליחס כלפי היכולת שלך. בכל מקום כך זה בגשמיות.
אבל ברוחניות זה ההיפך, ברוחניות זה לפי כמה שאתה עשית מאמץ. למה? כי הבורא נותן לך את הרצון לקבל, את העביות, וגם את המאור המחזיר למוטב, ויכולת להתגבר וכולי, כל מיני תנאים. ולכן החשבון הוא אחר, החשבון הוא אישי. אבל בגשמיות החשבון הוא כללי.
אם אתה רוצה להתבלבל בין שני הדברים האלה אתה באמת תתבלבל, ולא תקבל תמונה נכונה אף פעם.
שאלה: אני מבין את חשיבות הוויתור בתור ''מתנה'', אבל אני רואה שאני לא מצליח לוותר, לסלוח, למי שנראה לי שפגע בי או פגע בקבוצה לפני שנים, כיוון שאני מרגיש שאין לי אפשרות לברר דברים עם החבר הזה.
בשביל מה לך לברר, ובשביל מה לך לברר עם החבר? אתה צריך לברר עם הבורא. ועם הבורא אין התיישנות, אם זה היה לפני עשרים שנה, או שזה קורה היום. הבורא סידר לך את זה, ועכשיו תסתדר עימו, עד כמה אתה מוותר לו על זה או לא. אם אתה חושב על החבר שזה החבר ולא הבורא, כבר אתה טועה. כמו שאנחנו לומדים שאחרי כל חבר עומד הבורא.
אני עכשיו אחרי עשרים שנה עושה חשבון עם אותו חבר? איפה הייתי עשרים שנה? צריכים להחליף כבר את ההסתכלות שלי על הקבוצה.
תלמיד: זו עביות שאני מושך כבר שנים ורואה אותה נמשכת איתי. והחבר ממשיך בהתנהגות שלו, באותו כיוון. אני מרגיש אותו באותה רגישות, לכן אני אפילו לא יכול לברר איתו. אני מבין, אתה אומר לי שזה הבורא מביא לי את הצורה הזאת, אז כנראה כל חודש אלול צריך להגיע כל פעם לסליחה הזאת כלפיו, עד שבסוף באמת אני אשחרר את זה.
שוב אני אומר, זה לא נכון, אל תסלח לחבר, אתה צריך להבין שהתמונה הזאת שאתה כל הזמן מתרגז ויש לך טינה על החבר, זה על הבורא. תעביר את זה אל הבורא, תהיה לך עבודה רוחנית במקום חשבון גשמי.
אני אומר לך, תתחיל להרוויח, באמת להרוויח רוחניות, במקום לעשות את החשבונות הקטנטנים האלה שבכל זאת אין להם שום אמת. כי אנחנו עוד לא נמצאים בכלל בהתקשרות אחד עם השני, רק עם הבורא יש לי עסק, "אין עוד מלבדו". לאט לאט, אבל בכל פנייה בחיים אנחנו צריכים לעצב נכון את התמונה.
שאלה: אנחנו מדברים על איך לתת מתנה, אבל השאלה היא, איך נכון לקבל מתנה?
זו גם שאלה, אתה צודק. בגשמיות אני צריך לקבל מתנה ולהביע לחבר שלי שמחה גדולה, כי על ידי קבלת המתנה בצורה נכונה, אני מרבה שלום בעולם. זו חובה, דווקא ההיפך. וכמו שהנותן מתנה לחברו חייב לפרסמו, גם המקבל מתנה מחברו, חייב לפרסם את זה. לפרסם, זאת אומרת, הקבוצה צריכה לדעת, ההוא נתן מתנה לההוא, הבחור הזה, החבר הזה הביא מתנה לקבוצה, ההוא השתתף אתמול בכל מיני פעולות כאלה כלפי הקבוצה, למרות שזו לא הייתה תורנות או משהו, אלא ממש מתנה. אנחנו חייבים לפרסם את זה, כי על ידי זה כולם מעריכים את הפעולות האלה ומתקדמים לחיבור הכללי. חובה. גם הנותן מתנה זו חובה, אין לו כאן מה להסתיר ולהתבייש, או להראות את עצמו צנוע, אין כאן צנוע, אנחנו עובדים עם כוחות הטבע, אנחנו חייבים כך לעשות.
שאלה: ככל שאני מתקדם אני נהיה יותר אגואיסט והמתנות קטנות. איך אני מגדיל אותן?
זה לא חשוב אם המתנות קטנות או גדולות. יכול להיות שבאמת אתה עשית מאמץ גדול מאד וויתרת על עצמך והגעת לאיזו עבודה בחברה לחצי שעה בשבוע, לא יכולת לוותר. אמנם כל יתר השעות אתה היית שוכב על הספה ומסתכל בכדורגל, אבל בחצי שעה זו איכשהו כבר עשית מאמץ גדול, לא יכולת כבר להישאר על הספה, היו לך קוצים, מצפון, אתה קמת, הלכת ועשית. וזה יפה מאד.
גם בזה אתה צריך לפרסם שאתה תרמת את זה לחברה, למרות שבחברה יתר האנשים עשו עבודה גדולה, שעות שעות תרמו לזה, למעלה מהביקורות שלהם, שלא רצו לתרום ותרמו, ואתה ככה, אתה לא יכולת כבר לשכב, והגעת. בכל זאת אתה חייב לפרסם את זה והם צריכים לקבל את זה, ולא להגיד לך איזה ביזוי כזה, אלא להעריך אותך, כמו שאנחנו אומרים לילד "איזה יופי, אתה חכם, מה עשית, עד כמה אתה מוצלח וחזק", כך צריכים לעשות. לחזק את החבר, כך לאט לאט. לא חשוב שהוא עם בטן כמו שיש לך, אלא כמו שילד קטן נראה.
שאלה: מה התפקיד של הקבוצה לתת לכל חבר כוח להעניק את המתנות האלה, כמו שהחבר אמר, איך הוא יוכל להתייחס לזה נכון, האם יש פה תפקיד לקבוצה כדי לעזור לחבר לארגן תנאים כאלה?
הקבוצה כאן מארגנת את הכלי שלה, היא מארגנת את הרשת שבה יתגלה הבורא. למה אנחנו דרוכים, נמשכים. לכן קבוצה צריכה להשתתף כולה בכאלו דברים, היא צריכה ממש לטרוף אותם, להתחיל לעבוד עם כאלו מתנות, היא צריכה להיות מאד רגישה לכאלה פעולות של החברים. להעלות אותן, להגדיל אותן, לפרסם, גם להשתדל שזה לא יכנס לזלזול. אהה, כבר ראינו, כבר היה. לא, כל פעם זה משהו חדש, כי כל פעם זה מתווסף עוד קצת ועוד קצת מהרצון לקבל לרצון הכללי, שבו דווקא הבורא יתגלה.
שאלה: כבר ענית על השאלה שלי, אבל בכל זאת, איך לאפשר לעצמי לפתוח את העיניים ולהיות בתשומת לב, לשים לב למתנות שהחבר נותן?
אני אגיד לך, אם אתה יכול, אז דרך החברים תראה את הבורא, שבעצם הוא נותן לך הזדמנות, שעימו יש לך עסק, ולא עם החברים. ואז אתה תקשור כבר יחד, אתה, הקבוצה והבורא. אבל כאן העניין הוא שאם אתה תחשוב שאתה מביא את זה לבורא, ושהבורא יהיה בעיניך יותר גדול מהחברה, אז אתה כבר נכשל, כבר אתה נמצא באגו. לא יכול להיות לפי הרצון להשפיע, שהקבוצה, החברים, פחות גדולים, פחות חשובים מהבורא. דווקא הבורא הוא חייב להיות אחריהם. כלפי האגו שלך אם תשמור על זה אז תתייחס נכון לקבוצה ולבורא. זה מסודר בצורה כזאת.
לכן הבורא שבר את האדם הראשון כדי שאנחנו דווקא דרך המערכת הזאת יכולים להתייחס אליו נכון. לא לאגו שלנו שמסובב אותנו להשתחוות לבורא כמו לפסל, אלא לרצון להשפיע שלנו מעל האגו, שאם נתייחס לבורא דרך החברה, שהחברה היא חשובה, ואני מעמיד אותה בקושי, בכוח, יותר חשובה מהבורא, אז אני כך עושה את זה באמונה למעלה מהדעת. להשתחוות לבורא כולם מסוגלים. אתה רואה, כל העולם מתפלל, מה שהוא עושה, כלפי הבורא כאילו, והחברים, הקבוצה, האנושות, לא, אין שום דבר כזה. אין. זו עבודת האלילים.
שאלה: לקראת הכנס הקרוב, מה המתנה הכי חזקה שהקבוצה יכולה לתת כלפי האירוע הזה וכן כל אחד באופן אישי שנמצא בקבוצה?
השתתפות שלמה, פיזית ורגשית, להשתדל לפרסם את הכנס הזה כמה שיותר רחב. להשתדל לחזק קשר עם האנשים החדשים, בטח שעל הרבה דברים שאנחנו נדבר בכנס, איך שזה לא יהיה, זה לא יתקבל בהם ולא יהיה מובן להם. אבל אתם שם במקומותיכם צריכים להיות איתם בקשר ולהשתדל להוסיף ולהסביר, לא לאבד איתם קשר אחרי הכנס, וכך להשתדל להוסיף ולהוסיף הסבר כך שהם יישארו איתנו.
אנחנו נשתדל בכנס בכל זאת לשלב הסבר קבלי עם עבודה פנימית. אנחנו יותר נמשכים לעבודה הפנימית, כי זה עכשיו אקטואלי, חשוב לנו. אבל לצעירים, למתחילים צריכים לתת להם יותר עולמות, ספירות, פרצופים אפילו, מטרת הבריאה, מהות החיים, כאלה דברים. נדבר על זה.
שאלה: יש לנו היסטוריה עשירה בעשירייה שלנו של תסבוכות ועניינים אישיים, בטח כולם יודעים על זה. האם עלינו להיפגש כולנו, לשתות ביחד קצת ויסקי ולשכוח מהעבר או שכל העבודה שלנו היא עם הבורא? מהי עצתך?
אני רואה שלמדתם מהרוסים. אנחנו לא צריכים לשכוח שום דבר. כל העבר, מה שהיה בעבר, זה כך צריך להיות. אנחנו צריכים כך להגיד לעצמנו מה שעבר עבר, הכול כבר עבר תיקון ונכלל בבורא, אני צריך להסכים עם זה בעיניים עצומות. ומה שאתם עברתם ושכולם יודעים, אנחנו שום דבר לא יודעים עליכם, אנחנו יודעים אותם דברים שעוברים עלינו.
זה לא חשוב איפה אתה נמצא, אתה יכול להיות באפריקה ובאמריקה ובאסיה ובאירופה, לא חשוב איפה. קבוצות וגם כל אדם ואדם הם יעברו אותו דבר, אותו דבר. אז אין כאן משהו חדש שאתם עברתם ואחרים לא. וגם אין מה להתבייש ואין מה להסתיר. לכן נמשיך וכל העבר הוא חייב להיות איתנו יחד. אנחנו צריכים ללמוד, "אין חכם כבעל ניסיון", אם אתה לא לומד מהעבר, אז אתה לא חכם.
שאלה: אם המתנה שלי לחברה לא דורשת ממני מאמצים, למשל בשבילי לשטוף כלים זה לא בעיה בכלל, אני מקבל מזה הרבה תענו, האם זה נחשב כמתנה אם בשבילי זה לא דורש להשקיע מאמץ?
זה תלוי מה שהקבוצה אומרת לך. אם הקבוצה אומרת לי "תשטוף כלים", אני שוטף כלים. אם אני בוחר מה לעשות לקבוצה, אז אני צריך לבחור איפה שאני משקיע יותר כוחות נגד האגו שלי.
שאלה: למה קבלת מתנה תמיד מלווה בבושה? תמיד יש בושה, גם בנתינה וגם בקבלה. למה הבושה היא המאפיין הכי חזק במתנה?
אני אגיד לך, כי אם אני מקבל מתנה מאחרים, הנותן מתנה הוא גדול ומקבל המתנה הוא קטן, ואז אני מרגיש פחיתות. אלא אם יש בינינו קשרי אהבה ואז המתנה רק מסמלת את האהבה אחד לשני, אני לא מתבייש לקבל מתנה, אלא ההיפך, זה כל כך נעים, זה כל כך טוב. זה בתנאי שאנחנו אוהבים אז אנחנו שווים, ואז המתנות האלה רק אומרות עד כמה שאנחנו מחוברים ועוד יותר מחזקים את הקשר. להתבייש בקבלת המתנה זה נקרא שאתה גאוותן ואתה מפחד שבזה יפגעו באגו שלך.
אם אתה מחשיב חיבור ואתה מבין שעל ידי המתנות דווקא רוצים להגדיל את החיבור, אז אתה לא מתבייש, אתה אפילו מתגאה, שמביאים מתנה ויש לך חברים כאלה. הכול חשבונות, תנסה לעשות אותם הפוך.
שאלה: האם יש מידת יגיעה של האדם והאם הוא צריך להראות את היגיעה שלו לאחרים?
לאחרים, כן ודאי. אם אני בקושי מגיע ללימודים, היה לי קשה להגיע ואולי קרה משהו בדרך, ובבית חס ושלום יש בעיות, אני צריך לתת דוגמה לאחרים.
תלמיד: יש גבול ליגיעה של אדם?
גבול ביגיעה זו יכולת ההתנגדות שלי לאגו. גבול בנתינה אני גם מודד לפי האהבה שלי.
יצא לכם בירור או לא? כן. אתם השתתפתם בכל השאלות האלה מחו"ל? כי זה מאוד חשוב, זה החיבור האמיתי.
שאלה: מה שראיתי לאורך השנים, שאנחנו כארגון עושים איזה שינוי בצורת הלמידה, בצורת ההפצה, עכשיו מחליטים שהולכים ימינה, עכשיו שמאלה, אז דווקא במקומות האלה ראיתי שהחברים נושרים.
האם יוצא מצב כזה שהבורא מסדר לאדם שהוא לא יכול לוותר, הוא לא יכול להתגבר?
אני דיברתי על זה בתחילת השיחה שלנו היום. החבר שעוזב הוא עוזב בגלל הביקורת שלו על החברה, ולכן לא שהוא עוזב, אלא נותנים לו בעיטה והוא עף מהחברה, כך החברה פולטת אותו וטוב שיוצא. אם הוא לא יכול להתגבר על הביקורת שלו על החברה אז מגיע לו לצאת. שיחזור לחיים הבהמיים שלו וימשיך בגלגול הבא. אין לי תשובה אחרת.
יש כאלה שאומרים שזו סטייה שמאלה, זו סטייה ימינה כמו שאתה אומר, או לעוד כיוונים. קודם כל איפה כאן אמונת רבו, לכן מגיע להם לעזוב את החברה. או שיש כאלה שהם אומרים שרוצים לסדר את החברה, שהם רוצים לכופף את החברה לפי דעתם הבהמית, אז ודאי שזה לא ייצא אף פעם, כי אני יותר חזק מכולכם ואז לא יכול להיות שזה יקרה.
ולכן אני שומע כל מיני טענות מכם כלפי כל דבר שהחברה עושה, מובן לי מאיפה זה בא, מהכרס. אבל מי שממשיך בביקורת הוא ייצא, הכוח ההגנתי של החברה יפלוט אותו החוצה.
תלמיד: וכשהוא נמצא בנקודת הבירור, מה התפקיד שלי כחבר או שלנו כקבוצה?
ללכת למעלה מהדעת, זו כבר נקודת הכרעה שהוא מכריע על העתיד שלו. לנו זה לא לכאן ולא לכאן, זה החשבון הפרטי שלו. האם להישאר בלמעלה מהדעת, ואולי בינתיים הוא לא יודע אם למעלה מהדעת או לא אבל הוא מכניע את עצמו, או לצאת, זה עניינו. אתם רואים איך אני מתייחס לאלה שבאים ויוצאים, עוברים ושבים.
תלמיד: אם החברים מזהים שיש לו איזה קושי, להם יש מקום להתערב בזה?
בזה צריכים לעזור. צריכים לעזור לחבר בזה שזו הנקודה שאתה צריך להחליט, וההחלטה היא תמיד צריכה להיות למעלה מהדעת אם אתה הולך לקראת המטרה. אתה סומך על דעתך? בבקשה. רצוי לברר איפה אתה נמצא. ולראות עד כמה הקבוצה מסוגלת לסבול אותו כשהוא מתחיל לעורר בלבולים וסיבובים בקבוצה, לכן צריכים לומר לו "שלום". היו לנו הרבה כאלה שנמצאים עכשיו נגדנו, מולנו, מסובבים משהו מחוצה לקבוצה, לי לא אכפת, לי לגמרי לא חשוב. זה טוב מאוד, שיהיה כוח נגדנו, הם עוזרים לנו להתקדם נכון.
אם הורגים זאבים, אחר כך צורות אחרות של חיים לא יכולות להמשיך טוב בחיים, יש לנו כאלה דוגמאות מהטבע. צריכים גם זה וגם זה, הכול חייב להיות באיזון. אז לאיזון דואג הבורא, ואנחנו צריכים לאזן את עצמינו לפי היכולת שלנו.
תלמיד: מה ההבדל בין קבוצה רוחנית לבין קבוצות אחרות שאנחנו רואים בגשמיות ששם העקרונות כמו ציות זה מובן דווקא בצורה שלילית?
אצלנו העיקרון הוא ללכת למעלה מהדעת, למעלה מהאגו של כל אחד, למעלה מהחשבון האגואיסטי של כל אחד, שדעת החברה, דעת הקבוצה היא למעלה ממני. ולא שאני מקבל דעתם ומבטל את עצמי, אני לא מבטל את עצמי, אני שם את עצמי למטה מהם, והפער בין הדעה שלהם והדעה שלי הוא קובע את הדרגה הרוחנית שלי, עד כמה עליתי למעלה מהדעת. זה ההבדל ביני לבין מישהו אחר, בינינו לקבוצות אחרות. אצלם זה חד סטרי, מקבלים דעת זו אז הולכים. אנחנו לא הולכים לא ימינה ולא שמאלה, כך הטיפשונים האלו יכולים לחשוב. אנחנו הולכים תמיד בקו אחד ואם אנחנו נראים לו סוטים זה מפני שהוא נמצא ברצון אחד, לא בשניים, לא בגשמי ורוחני יחד.
אנחנו צריכים עוד למצוא את עצמנו בזה, לא כולם כך. לאט לאט, העיקר זו הסבלנות. "שתוק, כך עלה במחשבה" כתוב, ולאט לאט זה מסתדר. אבל מי שהולך עם השכל שלו, ורוצה להיות כך ולעשות, ואיך שאני לא צודק, "הרי עיניים להם" וכתוב "ולא יראו".
שאלה: אם המתנה שקיבלתי זה חבר, חבר בדרך לפי מאמרי רב"ש. ואת המתנה נתנה לי אמא שלו, של אותו החבר.
אתה מדבר על הגשמיות או על הרוחניות? אמא שלו, זו בינה? חבר, הוא יותר למעלה ממני אז זה כמו בורא זעיר אנפין, ואני כמלכות?
תלמיד: אני שואל על היחס למתנה. המתנה היא החבר בדרך.
כוח נוסף בדרך שמתאסף אליי.
תלמיד: שעוזר לי לעלות במעלות האדם.
אז זה כמו מחמר.
תלמיד: איך אני רוכש את המבט של האמא שלו עליו, את הלב שלה שכשהיא מסתכלת עליו, מה היא חשה? ומי זאת האמא, מה ההגדרה של האמא הזאת?
היא בינה. והוא הזעיר אנפין ואני המלכות.
שאלה: אנחנו האגואיסטים הקטנים מתחילים לתת מתנות אחד לשני, אני נותן מתנה לחבר והוא מתחיל לקבל את זה בצורה יפה, טובה. ואני מתפעל מזה שהוא קיבל את המתנה שלי והוא אהב אותה. עובר זמן, אני שוב מתחיל להכין לו מתנות, והאגו גדל והוא כבר לא מקבל את זה כמתנה אלא כמובן מאליו. עובר זמן ואני שוב נותן לו מתנה והוא כבר מתחיל לסרב, הוא אומר, אתה נתת לי מעט, תיתן לי יותר. איך למצוא את נקודת הבירור?
אם זה חבר בדרך, אני מתייחס לא לחבר אלא לבורא. בשבילי חבר או בורא זה אותו דבר. כלפי האגו שלי זה אותו דבר. ואז, בהתאם לזה אני מחליט.
מה זה חשוב שהבורא משחק איתי דרך כל העולם, דרך החבר, פחות, יותר, מקבל, לא מקבל, קרוב אליי, רחוק אליי, זה אני צריך לשחק עם האגו שלי, כל הזמן להיות דרוך למטרה. אין כאן במשחק אחר, אני שוכח שאין עוד מלבדו. מה זה מקבל מתנה, לא מקבל מתנה, כך או כך? זאת ההזדמנות שלי להכניע את עצמי. להכניע את עצמי זאת אומרת את הרצון האגואיסטי שלי, להתעלות למעלה ממנו.
שאלה: מהי המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לכלי העולמי?
השתתפות שלי בכל הפעולות שלי, של הכלי העולמי, בלב, בנפש ובגוף, בכל מה שרק אפשר. לחבר את הכלי העולמי ממש לקבוצה אחת, להשתדל לעשות כך שכולם ירגישו שהם יחד יושבים, יחד לומדים, יחד דנים על נושא אחד ששייך לכולם, וכל אחד שירגיש שבו תלוי הכלי, שכל אחד ירגיש שהוא האחראי.
כי באמת כל אחד מאיתנו הוא מלכות כלפי כל יתר החברים וההרגשה הזאת היא חייבת להיות כל הזמן. אני חייב כל הזמן להסתכל כך, אני נקודת המלכות כלפי כל ט' הראשונות שזה כל הכלי. ואז אם אני כך מסתכל, אני לא אטעה.
שאלה: האם זו האחריות של החברה לספק הזדמנות לכל חבר להביא מתנה? או שאם החברה לא דורשת, אני נשאר במצב פסיבי כזה?
החברה צריכה לתת דוגמה לכל אחד ואחד של מתנות, של השתתפות, של התרמה, ולא אחרת. אנחנו עכשיו התחלנו לעבוד על זה חזק בקשר לתשלומים, בקשר לכל מיני השתתפויות, ואנחנו נחזק את הקשר הזה ואת ההתחייבות יותר ויותר.
החברים צריכים להבין שבלי זה, הקשר ביננו לא יכול להיות נכון. זה מתחיל מהקשר הגשמי, מהתחייבות הגשמית שבלעדיה החברה פשוט לא יכולה להתקיים. אנחנו נמצאים בעולם שכך הוא בנוי, שבמקום צמצום, מסך ואור חוזר, אנחנו צריכים לשלם בכסף, וביגיעת כפיים ועד התרומה הרוחנית. גם בזה וגם בזה.
שאלה: אנחנו לוקחים מאוד ברצינות את המשימות שאתה נותן לנו כל יום. לא ברור מה זה הדבר הזה לפרסם את המתנות שכל אחד נותן? מה, נפתח דף שבו כל אחד ירשום מה הוא נתן במשך היום? זה מיד יהפוך לדף של האגו.
לא, אנחנו לא יכולים את זה לעשות, כי זה יהיה עלבון לחברים. אנחנו לא יכולים לפרסם כמה כל אחד תורם, כמה כל אחד עושה, כי זה עדיין אפילו לא מגיע לצורה המינימלית הנכונה, ובזה אנחנו רק נוריד את מצב הרוח של כולם. לכן דווקא אני מתנגד לזה. יש לעשות את זה יחסית בכמה שאפשר צניעות, אבל צריכים להתקדם למצב שבאמת "הנותן מתנה לחברו חייב לפרסמו ". נתקדם לזה לאט לאט. אנחנו בכל זאת חייבים להגיע לזה. יגיע שלב כזה שנהיה חייבים.
שאלה: אמרת שחיבור אמתי זה להקשיב לחברים בכלי העולמי ששואלים שאלות, ובכלל לכל חבר, לא משנה איפה. אתה יכול להסביר לי, למה זה חיבור אמתי?
קודם כל זה כל כך רב גווני, כי כולם שונים. אבל מדברים על אותו דבר, על מטרה משותפת, על בורא משותף, על החיבור בינינו, אז חשוב ודאי להיות בעשירייה כזאת, מאשר להיות בעשירייה קטנה ששם כולם מכירים זה את זה.
זאת אומרת כאן אנחנו באמת נמצאים במשהו שכבר מתחיל להאיר בו אור של אדם הראשון. ממש כך. אנחנו מתחילים לאסוף כמו ש"בעל הסולם" אומר, את האיברים המדולדלים. זה משהו. לכן זה מאוד חשוב, זה יותר חשוב משהקבוצה יושבת.
תלמיד: אני מבין שחיבור זה ויתור על חלק מהאגו שלי, אז אני רואה שיותר קשה לוותר בכל מיני פעולות שאנחנו עושים. יש הרבה צורות של חיבור שהן הרבה יותר קשות ודורשות יותר ויתור, ודווקא פה, אני מבין שאני צריך לוותר על תשומת הלב שלי, כדי להקשיב והכול. אבל למה דווקא זה? אני פשוט רואה שאני מפספס פה משהו.
יכול להיות שאתה מפספס משהו, אני לא יודע. כמה שמשקיעים יותר בזה, זה כמו עם הילדים שככל שאתה משקיע בהם יותר, אתה אוהב אותם יותר, כי אתה השקעת, אז יש חלק משלך בהם. לכן זה חשוב. אני מאוד מתפעל מזה שיש לי קשר איתם, עם כל הקבוצות. אני רואה את הקבוצות, טורקיה, קייב, מולדובה, שרון, סולט לייק סיטי, פרנץ', ראשון, קייב, וירג'ין גרופ יונייטד, וכן הלאה. יש מלא.
יש לפני כאן במחשב הרבה קבוצות. קבוצות גדולות. יש לנו עכשיו כארבעים קבוצות, זה אמנם לא כמו בצורה רגילה, זאת אומרת במשהו שמתאספים יחד כולם ממש, ששם זה שמונים קבוצות ומעלה, אבל בכל זאת אני מתפעל מזה. חברים שלנו שבכל העולם, בכל השפות. אנחנו רק לא רואים היום את אסיה.
תלמיד: אמרת שזה החיבור האמתי, ומה עם שאר החיבורים שיש לנו במהלך היום על ידי כל מיני פעולות?
כן, אלה הפעולות שאנחנו עושים כאן במקום, יש לנו גם פעולות סביב העולם, אבל זה כבר קטנות. העיקר חיבור זה בזמן השיעור בכל זאת, שיעור או הפעלה שם, ישיבת חברים, אולי עוד משהו. על איזה חיבור אתה עוד רוצה.. או שאנחנו עושים עכשיו מאמץ לכנס, אז כל אחד בכל זאת מכין את עצמו במקום שלו לכנס הכללי, בכנס עצמו יהיה חיבור.
תלמיד: רציתי להגיד על מתנה שהחברים שלנו נותנים לנו, בכך שהם ממש עוזרים לעניין הטכני, כדי שאנחנו נראה את השידור ואת כל הקבוצות. יש התפעלות מאוד גדולה. אלה ממש מתנות שהחברים עוסקים בזה יום ולילה, ואנחנו מאוד מאוד מודים להם.
כן. תודה רבה להם באמת. ומה שאני מבקש, תבדקו כולכם את הקשר ההדדי שלכם. תלמדו איך להיות בקשר, כדי שזה לא יהיה עם הד, ועם תקלות פתאום בדרך.
שאלה: יש את נותן המתנה ויש את מקבל המתנה, מה חובתו של מקבל המתנה?
חובתו של מקבל המתנה להודות על המתנה, לקבל אותה כסימן של אהבה, ולהשתדל ללמוד מזה איך בעצמו לתת מתנה. "נטיית המתנה" זה נקרא, ויתור על הרצון לקבל למען הקשר בינינו.
(סוף השיעור)
mlt_o_rav_2018-10-15_lesson_achana-le-kenes_n1_p1_goP0dfeh