שיעור בוקר 17.05.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: גדלות הבורא

גדלות הבורא. בעצם אין לנו יותר כלום. אם אנחנו נבראים וחוץ מנבראים והבורא אין יותר משהו במציאות אז כל הבעיה של הנבראים היא שיגלו את הבורא. לגלות את הבורא אפשר רק מתוך חיסרון אליו כי כך אנחנו מרגישים כל דבר, רק מתוך החיסרון אליו ואין לנו חיסרון להרגיש את הבורא מלכתחילה, כי אנחנו נמצאים בהסתרה.

יש כאן בעיה גדולה מאוד שאנחנו צריכים לעבוד נגד הסתרת הבורא, לרצות משהו שלא רוצים, להשתוקק למשהו שלא משתוקקים, כי אם הייתה לנו השתוקקות, היה לנו רצון אליו, אז כבר היינו פועלים בהתאם לזה. לכן כל העבודה היא עבודה נסתרת בגלל שהבורא נסתר.

נסתרת לנו חשיבותו כלפינו, שהוא חשוב לנו, זה מה שאנחנו לא מגלים. למה? כי יש כאן בעיה, לגלות את חשיבות הבורא לנברא זה מאוד פשוט. תפתח, תגלה קצת את עצמו ואז הנברא יבין שהוא תלוי בך במאה אחוז, בבורא, וודאי שכל הנבראים כולם ירוצו אליו ויהיו מסורים לו, מפני שאין יותר בחיים שלהם אלא להיות קשור להשורש החיים.

אבל העניין הוא שהבורא רוצה שהנבראים יהיו מסורים לו לא מפני שהם תלויים בו אלא שיהיו מסורים לו מתוך הכרה, מתוך הבנה, מתוך הגדלות שלו, מתוך זה שהוא מיוחד. זאת אומרת שלא יהיו מסורים לו בעצמו כמקור החיים אלא מסורים לתכונתו, המשפיע, האוהב, ולכן הם רוצים אותו.

זאת אומרת יש כאן איזה תנאי מיוחד בהתגלות הבורא, שמתגלה אך ורק בתנאי שהנברא מגלה אותו לא מתוך זה שתלוי בו אלא מתוך זה שהוא מעריך את החשיבות שלו, הייחודיות שלו. דבר שבעצם לא שייך לנברא, שהנברא לא צריך, אבל מתחיל להעריך כדבר החשוב ביותר. כך שעובד מה שנקרא "במסירות נפש", לא חשובים לו החיים שלו, הקיום שלו, כל מה שהוא תלוי בבורא, זה לא חשוב לו, מוכן לוותר על זה, אלא חשוב לו דווקא לרכוש מהבורא את תכונתו, המשפיע, האוהב. את זה הוא מכיר לא מתוך הרווח שלו הפרטי, כנברא, אלא הוא מתחיל להעריך שהבורא שלו הוא כל כך גדול, כל כך מיוחד, שמתעלים בנטייה הזאת להשפיע לזולת, הבורא לנברא והנברא לבורא, שניהם מעלים את עצמם למעלה מכל הרווח האישי, הפרטי.

לכן נראה לנו שהבורא מעורר בעיות לנבראים, בעיות גדולות עד מאוד, והנברא צריך להתעלות ביחס לבורא, למעלה מכל הבעיות האלו כדי שהם יראו אחד לשני שאין כאן ביחס ביניהם שום דבר אישי. אף אחד לא רוצה לקבל מהשני איזה רווח פרטי, הרגעה, הרגשה טובה, יפה, משהו, אלא כל מה שמקבלים אחד מהשני, זו הזדמנות להוכיח את עצמו שהוא למעלה מעל הרגש והשכל והמילוי הפרטי ורק לטובת השני, לטובת הזולת, הנברא לבורא והבורא לנברא.

כך שבאמת ישנה כאן, בסופו של דבר, אהבה חלוטה, באמת אהבה על בטוח לא לשום חשבון פרטי.

סדנה

איך אנחנו בונים את היחס לבורא, שהוא לגמרי לגמרי לא תלוי בכלים דקבלה שלנו?

*

אם אנחנו בעצם צריכים לקבוע את היחסים עם הבורא למרות הרווח הפרטי, אז יוצא שאנחנו מגיעים לעבודה הרוחנית שלנו, נניח לשיעור בוקר, לישיבת חברים, אני מגלה שאני מגיע לשיעור בוקר ואין לי שום רצון, חשיבות. הלב מת, אני לא מרגיש שום דבר במילים האלו "אהבת חברים", "חשיבות חברים", "חשיבות המטרה", "חשיבות הבורא", אין לי שום דבר. אלא אני הגעתי בגלל שהייתי חייב להגיע, לא נעים לי וכן הלאה.

פתאום אני מרגיש את עצמי בצורה מאוד מאוד יבשה, אני עייף, יש לי אולי מלא דאגות יותר מזה. אפילו שאני תופס את עצמי ומבין שכל הדאגות האלו והעייפות הפנימית, ודאגות חיצוניות באות בעצם ממקום אחד, אני דווקא בזה אולי מקבל הזדמנות להתעלות, אבל אני לא מרגיש בי כוחות. אני לא מרגיש בי כוחות להתעלות. מה עושים, איפה הכוחות, מה לעשות?

איך אני, כמו שכתוב בספרים, קודם כל מודה לבורא על זה שהביא אותי לשיעור, ונתן לי גם את ההרגשה הנכונה מתחילת השיעור, בתחילת החיבור עם החברים, שאני לא רוצה את זה, לא צריך את זה מכל מיני סיבות. יש לי בעיות, ויש לי כל מיני סידורים שהוא סדר לי, הבעיות והסידורים יותר חשובים לי מכל העניין הזה של חיבור עם החברים? איך אני מתחיל את השיעור? איזה מילים יש לי כדי להודות לבורא על זה שהוא עשה לי נכון את כל ההכנות האלה, מה אני אומר? זה דבר ראשון.

דבר שני, ונניח שאם אני הגעתי לשיעור בצורה שאני מתפעל, מתרגש, גדלות הבורא, חשיבות החברים, הכול, מה זה אומר? אני צריך כאן לבדוק את עצמי. אם ככה אני מרגיש, אז יש לי הארה כזאת שכדאי לי, זה טוב לי. זה שקר. זאת אומרת, מושכים אותי על ידי כל מיני פיתויים לחיבור לחברים ועם הבורא. יכול להיות שאני צריך להתעלות למעלה מזה, לא לקבל את ההרגשה שרוחניות זה טוב, טוב חיבור, טוב אהבת חברים, כי אני צריך לגשת לזה בצורה ההפוכה, בהתנגדות לרצון לקבל, בהתנגדות למה שיש לי.

איך אני מסדר נכון את היחס שלי למה שאני מרגיש, אם אני מרגיש לא טוב, זאת אומרת שאין משיכה לרוחניות, לבורא ולחברים, ואם אני מרגיש שיש משיכה לחברים ולבורא? מה היחס שלי לזה, ואולי כתוצאה מזה, איך אני הייתי רוצה בעצמי לסדר את היחס שלי לתחילת השיעור?

*

איזו צורת חיבור אנחנו יכולים לקבוע בינינו כהכנה הנכונה לשיעור בוקר, שכל אחד מגיע מלכתחילה עם כל מיני בעיות, צרות פיזיות, נפשיות, עצבים, חשיבות של משהו וכן הלאה? איך אנחנו בעצם קובעים איזו צורת החיבור בינינו היא כבר נכונה לתחילת השיעור בוקר?

*

קריין: קטע מספר 15, מתוך מאמר "עניין אמת ואמונה" של רב"ש.

"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע. אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח. לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים."

(רב"ש - א'. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה( 1985"

שוב בבקשה.

קריין: שוב.

"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח."

סדנה

מה זה נקרא אם כך להאמין שהקדוש ברוך הוא משגיח? אין לי כוחות לשום דבר, לא בהתעניינות, נגיד שאני באפס כוחות אבל בכל זאת יש לי השתוקקות גדולה, או שאין לי גם השתוקקות, אני לגמרי לגמרי אדיש לכל מעשה רוחני. מה זה נקרא שהבורא נותן לי את כוח האמונה שאני איתו מתקדם בעבודה הרוחנית?

*

אני חוזר על השאלה, אם הבורא נותן את כוח האמונה נגד הרצון שלי, נגד המחשבה שלי, נגד מוחא וליבא שיש לי, שאני לא רוצה בהם שום דבר, והבורא נותן לי את כוח האמונה. איך עובד בי כוח האמונה הזה, מה זאת אומרת? מה הוא?

*

איך אני מרגיש שהכוח שקיבלתי עכשיו, נגיד שהוא נקרא "כוח האמונה", הוא לא מגיע לי דרך המוחא והליבא שלי, אני לא מתעניין, אני לא מרגיש שום דבר טוב, אני לא מרגיש שום דבר נעים, אלא קיבלתי ממש כוח חדש, כוח עליון, שאני יכול להיות דבוק בחברה, ברעיון, במטרת ההתפתחות שלנו בצורה שנקראת "למעלה מהדעת", בצורה שנקראת "כוח האמונה". איך אני יכול לתאר את הכוח השלישי הזה, שלא מגיע לי במוחא או בליבא ומעורר אותי, שאז אני כרגיל ממשיך מתוך זה שאני מעוניין, אלא למעלה מזה שאני מעוניין, למרות שאני לא מעוניין בתוך הכלים שלי, אלא כוח האמונה מגיע עליהם מלמעלה, ואני בו מתחיל להתקדם לבורא, למטרה, לחיבור בקבוצה. איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את כוח האמונה שמגיע ומתלבש בנו?

*

באילו כלים שלי, באילו תכונות שלי, במה בדיוק מתלבש כוח האמונה בי, שהוא נותן לי אפשרות להיות למעלה מההרגשה ולמעלה מהשכל שלי? איך הוא מופיע בי?

*

איך זה קורה שפתאום אנחנו מרגישים את החיבור שלנו כמקום נוסף, כמו שיש בינינו משהו נוסף שאנחנו עשינו אותו, בנינו אותו, שיש בו מציאות של רגש, מציאות של שכל, זה חיבור כזה מיוחד בינינו, שהוא כמו האדם המשותף שלנו. שהוא באמת נקרא "אדם", הכלי שלנו הדומה לבורא, ובו אנחנו מתחילים להרגיש את כוח ההשפעה, כוח האמונה. החיות שלו בעצמה נקראת "כוח האמונה", כוח השפעה, ולא שבכל אחד ואחד מאיתנו.

איך אנחנו מגלים שפתאום בינינו קיים דבר כזה משותף שנקרא "אדם", שזה כוח האמונה, שבו אנחנו מתחילים להרגיש את נוכחות הבורא שמייצב אותו, את הכוח הזה, ממלא אותו, מנהיג אותו?

*

איך כשאני מתחיל לגלות את הכלי החדש המשותף שלנו, כשאני בעצמי מת, גם ברגש גם בשכל, אין לי שום התעניינות, אין לי שום משיכה לרוחניות, אין לי כלום, איך אני מרגיש שבינינו נפתח דווקא כלי חדש משותף בינינו, לא שייך לאף אחד, אלא משהו משותף שקיים דווקא רק מתוך זה שבינינו הוא נמצא. איך אני מקבל מזה יכולת לגדל אותו, להשפיע לו, לחזק אותו, את הכלי המשותף הזה, ואת עצמי, את הפרטיות שלי אני לגמרי לא לוקח בחשבון, ומוכן להעביר לכלי החדש הזה את כל השכל והרגש, את כל המאמצים, כל האומץ שלי, העוצמה שלי, לכלי הזה. שהוא כולו כולו לא שייך לאף אחד אלא רק משותף בינינו. אם השיתוף ייגמר, הכלי ייעלם.

*

איך אני מאבד את עצמי בתוך הכלי החדש הזה, ודווקא שמח שיש לי בו יותר התנגדות וחוסר טעם מבחינת המוח והלב שלי, ואיך יחד עם זה אני בונה עכשיו יחס חדש, מוח ולב קולקטיבי קבוצתי, שבו אני חי וכך אני מתקדם?

איך אני יכול להוסיף לכלי המשותף שלנו שנקרא "נשמה", שהוא יבנה למעלה מכוח המוח והלב הפרטי שלי, כך שככל שיש לי הפרעות במוח ובלב נגד הכלי המשותף, אני דווקא מתעלה מעליהן ושמח? ואיזה סוג של הפרעות יש לי במוח ובלב המשותף עם החברים שגם כן מעליהן אני צריך להתעלות?

מה שלא מובן תסבירו אחד לשני.

*

איך אנחנו מתארים מה זה המוח ומה זה הלב בכלי המשותף שעכשיו נבנה בינינו, שנקרא "הנשמה"?

*

הכלי החדש הזה שאנחנו מקבלים, שיש לו מוח ולב ונקרא "קבוצה" או "נשמה", כלי ממש, שבו נרגיש אחר כך את נוכחות הבורא, הכלי הזה לגמרי לא שייך למוחות והלבבות הפרטיים שלנו, שהם בעצמם לא מסוגלים להתחבר, אלא הוא קיים רק למעלה מהם. האם נכון שהכלי החדש והמשותף בינינו, לא שייך למוחות וללבבות של חברי העשירייה?

*

קריין: אנחנו ממשיכים לקרוא בקטע מס' 18. מתוך "שמעתי" מאמר ה', "לשמה זה אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא", של בעל הסולם.

"בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו."

כאן השאלה, מה זה נקרא להיות בעבודה דלהשפיע למרות שיש התנגדות מצד הגוף?

נקרא שוב.

"בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו," זאת אומרת שאני מתנגד, אני דורך על הרצון לקבל שלי, שהוא מתנגד ולא רוצה שכך יעבדו עימו, אבל אני דורך עליו ועובד במה שנקרא "אמונה למעלה מהדעת". זאת אומרת יש כאן איזה כוח נוסף שנקרא "אמונה למעלה מהדעת" שאני קיבלתי מלמעלה ואני עכשיו עובד עימו. "אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שע"י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע."

זאת אומרת, יש בי רצון לקבל והוא לא מפסיק לדרוש את מה שטוב לו. אפילו מנוחה, לא רוצה שום דבר אחר, רק מנוחה, ואני מחייב את עצמי להיות למעלה מהרצון לקבל שלי באותו כוח האמונה למעלה מהדעת שקיבלתי, וכך אני מתקדם ושם לב כל הזמן רק על כוח האמונה למעלה מהדעת, שעכשיו קיבלתי ובו אני חי.

"היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שע"י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע. וזהו כמ"ש "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'." זאת אומרת, באמת יש כאן קניית הכלים החדשים שנקראים "אמונה", והם לא שייכים לכלים הישנים. ואז אדם שכבר רוכש את הכלים האלה, הוא מסתכל כל הזמן על הכלים החדשים שלו, ודואג לא להשתמש בכלים הישנים. "שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא."

(בעל הסולם. שמעתי. ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

שאלה: כשיש הרגשה של רצון משותף, שכל משותף, איך לא מתנתקים מזה ומרגישים את זה כדבר חי?

זאת באמת שאלה, מפני שיש שאלה מצד אחר. אני לא מפחד שלא אדע אם אני מתנתק או לא מתנתק, כי עכשיו זה אצלי בצורה דמיונית. אז, כשאני חי בכלי הזה של אמונה, אני מרגיש בכלי הזה שאנחנו קשורים יחד ואני מרגיש בו שאנחנו קשורים עם הבורא. אז אין לי שום בעיה להיות בשליטה עצמית, על הכלי הזה, אני מרגיש בו אם אני נמצא בו או לא נמצא. השאלה שלי רק איך להגדיל את הכלי הזה, אלה כבר שאלות אחרות. אז הבעיה היא לא לאבד קשר עם הנשמה, עם הכלי החדש הזה ולא להרגיש שאיבדתי קשר איתו. השאלה היא איך כל הזמן רק להיות בהגדלת הכלי, מפני שאם אני לא משקיע בזה יותר כוחות הוא נעלם. זה כלי מאוד דינמי, שאתה נמצא בו, אתה עומד כמו על שפיץ, על משהו חד ואתה כל הזמן צריך לשמור על איזון, אחרת אתה תיפול. כך זה כוח האמונה, כי זה כלי שדורש כל הזמן התחדשות של כוח הבינה, כוח ההשפעה.

שאלה: רב"ש כותב לנו, "היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'" או שזוכה באמונה בעקבות היגיעה הזאת. מהי היגיעה הזאת ומה נפתח לו בעקבות היגיעה הזאת?

כתוצאה מזה שאני מקבל כל פעם הכבדת הלב, דחיות למיניהן ומתגבר עליהן עם החברים, בחיבור איתם, אמנם הוא מלאכותי, כי אני כל הזמן עובד בצורה כזאת גשמית, אז יוצא שאני בעצם דוחף את עצמי לחיבור, בונה את עצמי כנלחם. אמנם אני עושה את זה בדרגה הגשמית, המוח והלב שלי בחיבור עם החברים וזה כדי שאנחנו נתחבר כמו איזו חבורה אמנם טובה, יפה ובצורה הדדית ואנחנו רוצים לעבוד, אבל בכל זאת זה הכול גשמי. תמורת זה אנחנו מקבלים כלי רוחני, שהוא לגמרי לא בנוי מתוך המאמצים שלנו במוחא וליבא, וכך אנחנו מתעלים מעל זה.

לכן המוח והלב הגשמיים שלנו נשארים בדרגה הגשמית, בדרגת הבהמה, והמאמצים שעשינו הם רק הכנה מתוך זה שמקבלים עכשיו כלי של אמונה, והכלי הזה של האמונה הוא מיוחד, כי בו יש לנו הזדמנות לגלות את עצמנו ממש בכלי אחד.

זאת הרגשה אחרת לגמרי, כלי של אמונה כבר שייך לרוחניות. ברוחניות כבר אף אחד לא מרגיש את עצמו למיוחד, לקיים, אלא הוא מרגיש את היחד. זה כבר מושג חדש. האני הזה נקרא "אדם", והאני הזה, זה כולנו יחד כאחד.

שאלה: במצבים כאלה של חוסר חשיבות יש הזדמנות ללכת למעלה מהדעת. ואני רואה שגם אני וגם הרבה חברים בדרך בזמנים כאלה שוכחים שמה שצריכים זה כוח האמונה, ובורחים עד שמקבלים שוב התעוררות. איך לא לברוח במצב כזה ולזכור שזו בעצם הזדמנות?

אנחנו צריכים לתת את סאת היגיעה, שהיא המאמצים שלנו נגד הרצון האגואיסטי. ולא שהיגיעה שלנו בונה משהו רוחני, היא בונה רק תנאי שאנחנו נקבל כלי רוחני, אבל לא שהכלי הרוחני הזה שיהיה, בנוי מהיגיעה הגשמית שלנו. כי היגיעה שלנו עדיין גשמית, אבל היא חייבת להיות כי אז אנחנו מגיעים לקבלת כלי של בינה, כלי של נשמה, ולכן צריכים להתאמץ.

אבל מכל ההתאמצות הזאת, אם אנחנו לא נקבל מלמעלה כלי חדש, כלי של השפעה, אנחנו לא נשיג אותו בעצמנו. אנחנו לא בונים בעצמנו כלי של נשמה, אנחנו מקבלים אותו מלמעלה, אבל תמורת היגיעה שלנו. על זה כתוב "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו"¹. זאת אומרת, שכמה שאנחנו נתאמץ אנחנו נישאר בכל זאת ברמה הגשמית, במאמצים הגשמיים, שנצעק כמה שאנחנו אוהבים זה את זה, כמה שמחוברים זה עם זה, זה הכול יפה ונכון, צריכים לעשות, אבל יחד עם זה צריכים להיות בהבנה ברורה שלא זה בונה את הנשמה אלא תמורת זה אנחנו מפתחים את עצמנו להיות מסוגלים במשהו לקבל מלמעלה כוח השפעה, כוח אמונה.

קריין: ציטוט מס' 19 מתוך "כל מקדש שביעי – א" של רב"ש.

"בזמן שהאדם בא לידי דרגה שהוא רוצה להשפיע לה', היינו נחת רוח ליוצרו, ואז מתחיל לחשוב מה חסר לה', בכדי שיוכל להמציא לו, כי כל דאגותיו הן רק שתהיה נחת רוח להקדוש ברוך הוא, אז הוא רואה שכל מה שברא את העולם, בכדי שיקבלו תענוגים ממנו, ויותר מזה לא חסר להקדוש ברוך הוא. לכן הוא ממלא אז את רצון ה' ומקבל את התענוגים. ואז כבר אין שום ענין של נהמא דכסופא, מטעם שהוא לא מקבל את התענוגים משום שהוא רוצה להנות, אלא מטעם שרוצה להשפיע להקדוש ברוך הוא. כי בזמן שהאדם בא לדרגה שרוצה רק להשפיע לה', אז עובר ממנו הצמצום, ורואה את העולם שהוא מלא כל הארץ כבודו. ואז הוא רואה שכל זה נגלה לעיניו בכדי שיהנה מזה. לכן אחר שהשיג את דרגת השפעה, היינו שהשיג את המדרגה שכל רצונו הוא רק להשפיע נחת רוח לה', אז האדם ממלא את עצמו מכל התענוגים מה שעיניו רואות, כנ"ל בביאור "מלא כל הארץ כבודו". נמצא לפי הנ"ל, מה האדם צריך להשיג שנגיד עליו שכבר קיבל את שכרו, אחר שיגע ועמל כמה שנים, זהו רק דבר אחד, הרצון להשפיע. דהיינו את הדרגה שרוצה לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס. וכל היגיעה שהאדם צריך לייגע את עצמו בתורה ומצוות היא רק להשיג דבר זה. וזה נקרא יראת שמים, כמו שכתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה אותי"."

(רב''ש - ג'. מאמר 295 "כל מקדש שביעי - א")

סדנה

איך אני יכול להביע בקבוצה את הנכונות שלי לשרת את הבורא עד כדי כך שהוא יקדם אותנו לשירות שלו, להשפיע לו נחת רוח, לתת לנו כזה כוח, כזה רצון? איך אני וכל אחד מהחברים, כשאנחנו עדיין לא מחוברים, רק בנטייה לזה, מראים לבורא שאנחנו רוצים לשרת אותו?

(סוף השיעור)

---

1. (תהילים קכ"ז)↩