שיעור בוקר 18.07.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 672, אגרת ג'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 672, חלק "אגרות", אגרת ג'.

1. אגרת ג'

   שנת תר"פ (1920)

"ב"ה בפר"ת ירושלים

לכבוד. .. נ"י

"ארבעה נכנסו לפרדס", וכו', כי קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הנשמות לא היו בבחינת נשמות, כי כל ענין שם, הוא ענין, שבשעה שחברו מחזיר פניו ממנו, קורא אותו בשמו, להשיב פניו אליו.

וכיון שטרם הבריאה היו הנשמות דבוקים בו ית' בשיעור שלם, ונתן עליהם עטרות וכתרים, הוד והדר ות"ת, אפילו מה שלא עוררו, כי הוא ית' יודע חפצם מאליו ונותן להם, אם כן, מכל שכן שלא שייך לומר קריאת שם, שזה ענין התערותא דלתתא [התעוררות מלמטה], באיזה צד. ולכן הוא בחינת "אור פשוט", כי הכל בתכלית הפשיטות, והיה אור זה מובן לכל אדם פשוט, ואפילו למי שלא ראה שום חכמה.

לכן נקראו בסוד חכמים ונבונים "פשט", כי הפשט הוא שורש לכל דבר, וממנו לא ידברו סופרים וספרים, שהוא מושכל אחד פשוט ומפורסם. והגם שבעלמין תתאין [שבעולמות תחתונים], רואים ברשימו של אור הפשוט הנ"ל שתי חלוקות, הוא משום, שחלק לבם של עצמם, בסוד "ואנכי איש חלק".

מה שאין כן במקום הנ"ל, אין שום השתנות בכל ציור שתצייר. והרי זה דומה למלך שלקח את בנו חביבו פתאום, והעמידהו בפרדס הגדול והמופלא שלו, וכיון שפתח בן המלך את עיניו, לא הסתכל במקום עומדו כלל, כי מרוב האור שבפרדס, נמשך ראיית עיניו למרחקים, הרחק ממנו, כרחוק מזרח ממערב, וכל אור עיניו נתן על הבנינים ועל ההיכלות שברחוק ממנו בצד מערב, והיה הולך ימים וחדשים, מטייל ומתפלא מרוב התפארת והיקר שרואה בצד מערב, שהוא נוכח עיניו.

כעבור מספר חדשים, שקטה רוחו ונתמלא תאותו, ושבע מההסתכלות בצד מערב, יישב א"ע וחשב, מה נמצא בכל הדרך שעברתי? הפך פניו לצד מזרח, הוא הצד שדרך שם נכנס, והוא נרעש! כי כל החמדה וכל היופי, היה בסמוך אליו, ואינו מבין א"ע על אשר לא הרגיש כלל בכל זה עד עתה, והיה דבוק רק באור המאיר כלפי מערב.

מני אז והלאה היה דבוק באור המאיר פני מזרח, והיה הולך ומטייל לצד מזרח, עד שהגיע לשער הכניסה ממש.

עתה תמה על עצמך, ואמור לי החילוק, מימים הנכנסים לימים היוצאים, כי כל מה שראה בחודשים האחרונים, ראה גם בחדשים הראשונים, אלא מעיקרא [מלכתחילה] היה בלי התפעלות, מחמת שהיו עיניו ולבו לאור המאיר כלפי מערב, ולאחר ששבע כל צרכו, הפך פניו לצד מזרח, ושם עיניו ולבו באור המאיר כלפי מזרח ומה נשתנו אלו?

אלא בהיותו על יד שער הכניסה, יש מקום גילוי לפנים הב' שנקרא בלשון חכמים "רמז" מלשון "ומה ירמזון עינך", דומה למלך שמרמז איזה דבר לבנו חביבו, ומפחידו ברמיזת עין. והבן.

והגם שבן המלך לא מבין כלום, ולא רואה כלל הפחד הפנימי הטמון ברמז הזה, מכל מקום, מרוב דבקותו עם אביו, מיד נשמט משם לצד אחר.

וז"ס שנקרא פנים הב' "רמז" ודו"ק היטב. כי ב' פנים הנ"ל, פשט ורמז נרשמים לתחתונים שורש אחד, כמ"ש המדקדקים, שאין תיבה שלא יהיה לה שורש משתי אותיות, הנקראים מקור התבה, כי מאות אחד אי אפשר להבין שום משמעות, ולכן ר"ת פשט רמז הוא "פר", שהוא שורש לפר בן בקר שבעוה"ז, וכן פריה ורביה באה משורש הזה והבן.

אחר כך מתגלה והולך פנים השלישי הנקרא בלשון חכמים דרוש, וע"כ לא היה כלל דרישה לשום דבר, בסוד "הוא ושמו אחד" כנ"ל. אבל בפנים הזה, גורעים ומוסיפים ודורשים ומוצאים, בסוד "יגעתי ומצאתי", כנודע לך בעליל. ולכן נחשב המקום הזה לתחתונים. מפני שיש שם אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה], לא כמו הארת פני המזרח למעלה, שהיה בבחינת "טרם יקראו ואני אענה", כי כאן היתה קריאה חזקה, ואפילו יגיעה ותאוה, וז"ס "קברות התאוה". והבן.

אחר כך מתחיל, פנים הרביעי, הנקרא בלשון חכמים סוד, האמת שהוא דומה לרמז, אלא שברמז לא היה כל תפיסה, אלא כצל הנמשך אחר אדם כנ"ל. ומכ"ש שפנים הג' של דרוש כבר הלבישו, והבן.

אבל כאן הוא בחינת קלא [קול] בלחש, כמו אשה הרה המריחה... לוחשין לה באזנה שיוה"כ היום וכו' כדי שלא יתנענע הולד ויפול. ודו"ק.

ואין להקשות שאם כן אדרבה, הוא הסתרת פנים, ולא פנים? כי זה "סוד" כמ"ש: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם", כי לכן כרכר כמה כרכורים, עד שלחש לו לשון מדברת כזאת: "טרף נתן ליראיו", ולא "טרפה", כמו שלגלג האי לגיון [החייל ההוא]. והבן.

והתירוץ הזה השגת בעצמך, וכתבת לי במכתבך, אלא בבושה וצניעות, כי רווק אתה ולאו אורחא דארעא [וזה לא דרך ארץ]. וד"ל.

פסוק זה כיון דאתא לידן [כיון שבא לידינו], אבאר לך אותו, כי זה גם קושי' המשורר "סוד ה' ליראיו", ואמאי [ומדוע] דיבר בלשון כזה? כקושי' חז"ל שמצאנו שהכתוב מעקם (שמונה) י"ב אותיות, כדי לדבר בלשון נקיה כמ"ש: "ובהמה אשר לא טהורה היא וכו'", ע"ש.

ועדיין לא מספיק למשורר תירוצך, כי היה יכול לתת לנשמות כל טוב, ובלשון נקיה, כמו שאמר לבן ליעקב: "למה נחבאת לברח ותגנב אתי, ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים, בתף ובכנור".

על זה עונה המשורר: "ובריתו להודיעם", שז"ס חיתוך ופריעה ואטיפו דדמא [והטפת דם]. דהיינו, בפרטיות י"ג בריתות, כי אם לא היה הסוד בדרך הזה, אלא בלשון אחר, היה נחסר ד' תיקונים מי"ג תיקוני דיקנא, ולא היה נשאר אלא ט' תיקוני דיקנא שבז"א, ולא היה הז"א מלביש לא"א, כנודע לבאים בסוד ה', וז"ס "ובריתו להודיעם", וזה סוד "זכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה".

ונחזור לענינינו, שז"ס "פר" "פרד" "פרדס", שזה סדרם וצירופם, מעילא לתתא ודו"ק.

ועתה תבין ענין ארבעה חכמים אלו שנכנסו לפרדס, דהיינו, פנים הד' הנקרא "סד", כי לתחתון יש בו מן העליונים שקדמוהו, ולכן נמצאו כל ד' פנים כלולים בפנים הד', וסודם, ימין ושמאל, פנים ואחור.

כי ב' פנים הראשונים הם ימין ושמאל דהיינו, "פר" (וז"ס שאמר על גב מעלה בהר הבית: "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום") והם בן עזאי ובן זומא, שנשמות אלו ינקו מב' פנים "פר".

וב' פנים אחרונים הם פו"א, והוא רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, ויפה אמרו: "מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות".

"ואחור" הוא אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה. ועל זה אמרו חז"ל: "לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו", כי תרבות רעה היא.

וכל מה שנאמר עליהם, הציץ ומת, הציץ ונפגע, ויצא לתרבות רעה, כל זה נאמר באותו הדור שנתאספו בסקירה אחת ביחד, אבל נתקנו כולם היטב בשלימות זה אחר זה, כנודע לבאי סוד הגלגול. אלא אחר, ראה לשונו של חוצפית המתורגמן, לכן אמר, "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", ומקומו ירש רבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא.

נכון שגם הגמ' מתקשה, איך למד רבי מאיר תורה אצל אחר, ואמרו "רמון מצא תוכו אכל קליפתו (אחר) זרק". ויש אומרים שגם הקליפה תיקן, בסוד, העלת עשן על קברו. וד"ל.

בזה תבין המימרא [אמרה] של אלישע בן אבויה: "הלומד ילד למה הוא דומה? - לדיו כתובה על ניר חדש". דהיינו, נשמת רבי עקיבא. והלומד זקן למה הוא דומה? - לדיו כתובה על ניר מחוק". אמר על עצמו. וז"ע אזהרתו לרבי מאיר. "עד כאן תחום שבת". שהבין ושיער בפסיעותיו של סוסו, כי לא ירד מסוסו לעולם.

וז"ע "פושעי ישראל אין אור [אש] של גיהנם שולטת בהן, ומלאים מצוות כרמון", ומביא ק"ו ממזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, עמד כמה שנים, ולא שלטה בו האור [אש], וכו' ריקנין שבך מליאין מצוות כרמון על אחת כמה וכמה. ואתיא כמ"ד [והולכת כמי שאמר] שהקליפה גם נתקנת.

ודע, שרבי אליעזר הגדול ורבי יהושע, גם הם מנשמות פ"ר. כמו בן עזאי ובן זומא, אלא בן עזאי ובן זומא היו בדורו של רבי עקיבא והיו תלמידיו, דהיינו מכ"ד אלף. אבל רבי אליעזר ורבי יהושע היו רבותיו. וז"ס שבמקום רבי אליעזר היו מטהרין את הטהרות (סוד הפשט), שעשו ע"ג תנורו של עכנאי, כי חתכו אותו חוליות חוליות (ח"י חוליות) ונתנו חול בין חוליא לחוליא, דהיינו, פנים הג' כחול שוויהו בין חוליא א' שהוא פ"ב, ובין חוליא ב' שהוא פ"ד, וממילא אחתא ומודעתא כחדא נכללים [אחות ומודע - כאחד נכללים]. ור' טרפון ור' יהושע כחדא [כאחד], הם תלמידיו של רבי אליעזר הגדול, ורבי עקיבא כמו נכלל ביניהם, כי יום טוב שני לגבי יום טוב ראשון כחול שוינהו רבנן [כיום חול השווהו חכמים], כי "הדרוש" לגבי "רמז", כשרגא בטיהרא [כנר בצהריים].

אבל חכמי דורו, טמאו כל אלו הטהרות, ושרפו אותן, ורבי אליעזר הגדול הוכיח באמת המים שעלה מימיו, כי חכם גדול היה רבי יהושע וכותלי בה"מ יוכיחו, והתחילו ליפול מפני כבודו של רבי אליעזר ולא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע. וזו הוכחה גמורה, שאין עוד שום ספק שטהור הוא.

אבל החכמים נטלו רבי יהושע באנפי נפשי' [בפני עצמו], ולא רצו לפסוק הלכה כרבי אליעזר רבו, עד שירדה בת קול, בבחינת רבי יהושע דתלמידו ממש היה, אבל רבי יהושע לא התחבר למקומו, ואמר אין משגיחין בבת קול, "לא בשמים היא" וכו', ואז ברכוהו חכמים, כי התבטל אור אוזן מהם, שלא צייתו הלכות רבי אליעזר הגדול. ורבי עקיבא תלמידו החביב לו הודיעו. כי מתו כ"ד אלף תלמידיו בימי הספירה, ולקה העולם שליש בזיתים וכו'. ע"ש.

אלישע בן אבויה ורבי טרפון משורש אחד באו, אלא אלישע בן אבויה הוא אחורים עצמו, ורבי טרפון הוא פנים דאחורים. משל למה הדבר דומה: בבית אחד מונחים זיתים מרים, לא יצלחו לכל; ובבית שני מונחת קורת בית הבד, לא תוכשר לכל, ובא אדם וחבר את שניהם, כי נתן הקורה ע"ג הזיתים, ויצא לו רכוש גדול של שמן.

נמצא שהשמן הטוב המתגלה, הוא פנים, והקורה היא אחורים, ופשוטי כלי עץ בעלמא הנשלכים אחר גמר מלאכתם.

והבן שמנהג זה הוא בהתפשטות השרשים לענפים בעלמין תתאין הימנו [בעולמות נמוכים ממנו], אבל בשרשם נראו שניהם בבת אחת כמו אדם שבא פתאום לבית הבד, ורואה קורת בית הבד ותחתיו קופה גדולה של זיתים, ושמן שופע מהם בהרוחה, כי בשורש נראה הכל בב"א, ולכן נקרא זה "אחר" וזה "טרפון, זה "קורה" וזה "שמן" השופע מיד על ידה, וז"ע שיצא לתרבות רעה, כי לאחר שהתגלה החפץ, שהוא נשמת רבי טרפון, נשארה נשמת אחר כתרבות רעה בביתו של אדם. וזה צירוף אות "סוד": ס' היא ר"ת של הסוד עצמו נשמת אחר. ד' היא ר"ת של דרוש, נשמת ר"ע, כי הם הפועלים. ו' שבאמצע הוא רבי טרפון.

יהודה ליב"

מה ההתרשמות?

תלמיד: ההתרשמות הכללית היא שבעל הסולם כתב לתלמידים בעלי השגה ורב"ש כתב לתלמידים שהם לא בעלי השגה. לכן גם באגרות, גם במאמרים של בעל הסולם, זה הרבה פחות מובן, זו הרגשה של ילד בגן ששומע שיחת מבוגרים.

תלמיד: המאמר הזה מראה את גודל ההשגה של בעל הסולם. לפני תקופת מה למדנו את "כתבי הדור האחרון" שזו שפה לגמרי אחרת, זה מיועד לשכבות אוכלוסייה שאין להן בכלל מושג בתהליך ההתפתחות הרוחנית, שורשים, ענפים, אלא הוא מגיש את שיטת התיקון לאנשים שאין להם קשר לזה בכלל. את השיטה בין אדם לחברו, את המדרגה התחתונה, הוא מתאר להם בשפה אחרת לגמרי, זו לא שפת קודש מה שנקרא, שפת הענפים ממש.

תלמיד: הוא מראה לנו פה את ההשתלשלות של ההסתרה וגילוי פנים ב', ג', ד'. אבל בסופו של דבר אנחנו רואים שלכולנו יש שורש אחד, ואם אנחנו לוקחים את המיוחדות של כל אחד, את הכלים שלו ומחברים את הכול יחד, אז שם אנחנו מגלים את הבורא כל פעם יותר ויותר, את המיוחדות שלו, בחיבור בינינו הוא מראה לנו כל פעם את המיוחדות שלו.

גם בהכנה היום נתנו משמעות לביטול של כל אחד כלפי החברה. ככל שאנחנו באים יותר בביטול, כך אנחנו יכולים לגלות יותר את המיוחדות של הקשר והחיבור בינינו. זה מה שגיליתי פה.

נכון. אם היינו מתחברים, אז היינו רואים את כל האיגרת הזאת בצורה גלויה.

תלמיד: ההרגשה היא שיש פה המון רמזים, קצוות חוט כאלה שהוא משאיר לנו, אבל חסר איך לפתוח את הרמזים האלה. התרשמות כללית היא שהוא מדבר פה על זה שכל הגילוי הוא דרך ההסתרה.

כן. זו כל הגישה שצריכה להיות, דרך הסתרה להגיע לגילוי.

תלמיד: אתמול לפני מפגש העשירייה שלנו שבו אנחנו מקריאים את האיגרת, יצא לי לשמוע שיעור מהארכיון על האיגרת הזאת שהוא אולי לפני עשרים שנה. שם על כל משפט היה לך הסבר של חמש דקות בערך. לכן נחשוב גם על זה, אני אומר את זה לחברים בעיקר, כי אמרתי לחברים עד כמה התפעלתי. עכשיו אנחנו כביכול לא פותחים את זה, אבל רק להגיד שההתייחסויות שלך באגרת הייתה ממש לכל מילה, הכול היה כביכול פשוט, בחינה א', בחינה ב', בחינה ג', בחינה ד', כביכול לומדים שיעור למתחילים.

כן, כך דיברתי. מי ששומע הוא שמחייב. נעלה ונגיע לדברים יותר גדולים.

שאלה: מה לעשות אם קוראים מאמר ולא מבינים כלום ממה שהוא כותב?

מתפעלים. אומנם לא מבינים כלום, אבל בכל זאת רוצים להבין, רוצים לחדור פנימה, רוצים להידבק במי שכתב, בצורה כזאת מעלים תפילה ומקווים לתשובה.

תלמיד: האם צריך לעשות מאמץ שכלי לנסות להבין למה הוא מתכוון?

כן. גם שכלי וגם נפשי.

שאלה: האיגרת מתחילה ב"ארבעה נכנסו לפרדס". ארבעה נכנסו לפרדס, לאחד קרה כך, לאחד כך ולאחד כך, ורק רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום. מה זה "ארבעה נכנסו לפרדס"?

יש לנו ארבע מידות, והסיפור הוא איך אפשר להיכנס לפרדס בצורה נכונה ולגלות את כל הפרדס. פשט, רמז, דרוש, סוד, שנפתח כלפי האדם ונותן לו אפשרות ללמוד את הכול, לבצע תיקונים ולצאת בשלום.

תלמיד: איפה הפרדס הזה, ולמה צריכים להיכנס אליו?

אלו הן ד' בחינות, והאדם צריך לצאת ממנו לדרגה יותר גבוהה.

תלמיד: האם הפרדס הזה נמצא מולנו?

כן.

תלמיד: אני מושבניק, בפרדס מגדלים בדרך כלל פרי הדר.

כן.

תלמיד: מה יש בפרדס שאנחנו רוצים להיכנס? האם אנחנו הולכים אליו כדי להביא פירות?

זה כבר תלוי ביחס האדם לפרדס. אתה צריך לגלות את היחס הנכון ולראות איך לטפל בפרדס, ובשביל מה אתה צריך את זה, זה העיקר לברר. מי שעובר את הפרדס כבר יוצא לעולם שכולו טוב.

תלמיד: למה רק רבי עקיבא נכנס לפרדס ויצא בשלום?

הוא היה גדול יותר מהחברים שלו.

תלמיד: הם גם היו גדולים, לא?

הם היו גדולים.

תלמיד: הם היו תנאים.

כן. אני לא רוצה להיכנס לזה. הוא לא דרש בעצם שום דבר. יש בזה כאלה דברים שאנחנו לא כל כך יודעים לפתור.

תלמיד: בתפיסה הרווחת, "ארבעה נכנסו לפרדס", במשך הרבה דורות זה התפרש כסימבול לזה שמצדיק למה אסור להתקרב לחכמת הקבלה. כי ארבעה נכנסו לפרדס, שלושה יצאו לא בטוב, רק אחד יצא בטוב, לכן אם אתה רוצה לשמור את עצמך, אז גם לך כדאי להיזהר, ולהיכנס לפרדס זה מסוכן. מה פה בעל הסולם מלמד אותנו בקשר לכניסה הזאת לפרדס?

לא מתייחסים בכלל למה שהעמך חושב. אלא למי שיש נטייה להיכנס לסוד הבריאה, אז הוא נכנס. הוא עובר את כל הפרדס, נכנס בשלום ויוצא בשלום, וכל הפרדס פתוח לפניו.

תלמיד: מה הקו שצריך לשמור?

שאתה רוצה להתכלל עם כל הכוחות שמתגלים לך בדרך, ואתה מסכים לכל דבר כדי להתכלל עם הפרדס. ואחרי ארבע הדרגות האלה שאתה רוכש, אתה מגיע לאמת.

תלמיד: יש פה תמונה שמתחילה מזה שנכנסים לגינה של המלך והאור מאיר כלפי מערב, ואז האדם הולך כלפי האור שמאיר לו. אחר כך הוא אומר, שבעצם היו גם הרבה דברים טובים בצד מזרח, אבל בגלל שהוא היה מכוון לאור שהאיר לו ממערב, אז הוא לא הבחין בהם בכניסתו. מה בזה רוצים להסביר לנו?

כשהאדם הולך, נכנס ורוכש את הידיעות והדבקות במה שנפתח לפניו, הוא מוגבל. אבל בסופו של דבר, הוא פותח את כול ארבע הבחינות שלו ונכלל מכולן.

זו אגרת מורכבת מאוד, אבל נחזור אליה פעם.

תלמיד: יש בארכיון שלנו כמה שיעורים מאוד ישנים שבהם אתה מסביר יותר את האיגרת הזאת.

כי אתם הייתם לפניי, אבל מלפני עשרים שנה ואולי יותר, אני לא יודע מה יש בארכיון, והייתי צריך להסביר את זה איכשהו בצורה יותר ברורה.

תלמיד: האם יש טעם לתלמיד היום ללכת לחפש את השיעורים האלה, להקשיב להם, ללמוד מהם משהו? כי אני עשיתי את זה עם האגרות הקודמות, וזה נותן מין מתנה לשכל, השכל כאילו שמח, אבל להגיד שנשאר מזה משהו אחר כך, אני לא כל כך יודע. מה נכון לנו לעשות היום? זו העצה שאני מחפש.

תנסו. אני מקווה שדיברתי נכון ולא תתפסו שם משהו שלא צריך להיות, שהוא לא בסדר, והבורא הוא יתקן.

תלמיד: מהי הסיבה שככל שהשנים עוברות, כך אתה פחות ופחות מסביר לנו?

זה גם מה ששאלתי את הרב"ש. הוא אמר שהוא צריך לשמור את עצמו ולשמור אותי ולכן מגלה פחות, ואני צריך להוסיף בגילוי כדי לגלות. זה גם מופיע בכמה אגרות שכך צריך לעשות, זה יוצא כך.

שאלה: זה תלוי במדרגת התלמיד?

כן.

תלמיד: כמה הרב פותח ומסביר?

אם התלמיד מתקדם, מספיק להגיד לו כמה מילים והוא כבר מבין. ולמתחיל אתה צריך לשפוך ולשפוך.

תלמיד: ומה לעשות עם התלמיד לא מרגיש שהוא מתקדם והרב בכל זאת לא פותח?

אני לא יודע. אני לא רואה שאני צריך לפתוח יותר. באגרות כאלה אולי, כי הן אגרות קשות. אבל הכול יסתדר.

שאלה: לפני עשרים שנה ראית קהל שצריך הסבר, אז פתחת כל משפט, כל מילה, כל פסיק?

כן.

תלמיד: ועכשיו, מה אתה רואה לפניך?

עכשיו אני רואה לפני קהל שצריך לתת יגיעה ותפילה ואז יקבל הסבר. אבל כבר לא הסבר מילולי ולא ממני.

תלמיד: מה לגבי כל הכלי כולו? כי הכלי העולמי שלנו מגוון. יש קהל שאולי צריך לתת יגיעה ותפילה, ויש קהל ששומע לראשונה בכלל את הטקסטים האלה, זה חדש לו והוא מצפה לאיזה הסבר מילולי. איך מגשרים על הפערים בין כל הרמות בכלי?

אני לא יודע. אני חושב שאולי אתם צריכים יותר לדבר ביניכם, אבל מה שנפתח לי נפתח, מה שנסגר, נסגר.

תלמיד: אתה אומר שצריכים לתת יגיעה ותפילה, ולקבל הסבר ולא ממך?

כן. מזה שאתם קשורים יחד ולומדים יחד.

תלמיד: ממי מקבלים את ההסבר?

מהבורא, אבל מתוך זה שאתם מתחברים ביניכם.

תלמיד: שאלה שאני שומע מידי פעם מחברים, שלפני עשרים שנה הרב היה פותח הרבה יותר.

כן.

תלמיד: והיום הרב ממעיט, ואם אנחנו לא שואלים, אז לא שומעים מצד הרב. האם זה כי התלמידים מתקדמים ולא כי הרב פחות רוצה לפתוח?

כן. נכון, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". צריכים עוד ועוד להשקיע.

שאלה: קודם אמרת שאם היינו מתחברים, היינו רואים את האגרת בצורה גלויה.

כן. זה ברור שאין כאן שום סודות. כל הסודות מתגלים דרך החיבור.

שאלה: למה החיבור משנה את תפיסת המציאות ואם משהו נסתר לי עכשיו, אני מתחיל לראות אותו גלוי אם נוצר חיבור?

כי כשאתה בחיבור אתה רואה את האגרת בצורה נכונה.

תלמיד: בזמן הקריאה של האיגרת יש מאמץ של כל אחד להבין מה מעביר בעל הסולם. מה זה נקרא שכל אחד נמצא בנטייה לחיבור וזה מה שיפתח לנו את האיגרת?

אנחנו צריכים להשלים זה את זה "כאיש אחד בלב אחד", ואז בתוך הלב המשותף תתגלה פנימיות האיגרת.

שאלה: בזמן שאני עכשיו יושב ומקשיב לאיגרת, או קורא אותה, אני צריך להיות במקום אחר עם הלב?

יחד עם כולם.

תלמיד: להרגיש את החברים?

כן.

תלמיד: מה הם עוברים?

לא, שאתם ביחד ברצון אחד מקושרים, מחובקים, ומכוונים לבורא.

תלמיד: ואז יהיה משהו שיתגלה?

כן.

תלמיד: ברובד אחר?

כן.

שאלה: הכניסה לפרדס זה כניסה לגלות?

כן.

תלמיד: היציאה מפרדס זה יציאה מהגלות?

כן.

שאלה: יש כתבים שאני רואה על עצמי, שכשאני קורא אותם, הם במידה מסוימת גם ברגש וגם בשכל מתיישבים. ויש כתבים שהם לא מתיישבים ואפילו קשה לקרוא אותם. אז מה הגישה, אפשר להגיד שמשהו מהכתבים יותר מועיל מהשני, או שאי אפשר בכלל לעשות חשבונות כאלה על כתבים?

אם אתה לא מבין אז נראה לך שקשה, זה ברור. ולשאלה מה לעשות? לחזור עליהם כמה פעמים.

שאלה: אבל מה קובע שהמקור ייפתח לאדם?

רק לפתוח את הלב, לפתוח את עצמך, להתקרב לחברים, למורה, לבורא.

תלמיד: איך האדם עושה את זה?

דרך פתיחת הלב.

תלמיד: אבל על הלב אתה לא שולט?

תנסה, תתפלל.

שאלה: הפרדס נפתח כשאנחנו מוכנים ונכנסים למצב מיוחד. הפרדס מתגלה כולו ביחד?

איך שמתגלה.

תלמיד: כשהוא מתגלה זה מצב פתאומי?

שונה.

תלמיד: מרגישים שאנחנו נכנסים לפרדס?

כן.

תלמיד: יש אצלנו הרגשת הכוחות שעומדים מולנו ואנחנו צריכים להתחיל להתייחס אליהם?

כן.

תלמיד: וכל אחד מאיתנו בחיבור, צריך להשתמש בכוחותיו, לדאוג איך להשתמש בפרדס או איך להיות ביחד, או שזה בו זמנית?

איך להשתמש כולכם בפרדס.

שאלה: פעם ראשונה לשמוע את המכתב הזה לא צריך הסבר כי אני לא מבין הרבה. אבל מספיק לקרוא את זה ביחד כמו שאתמול שמענו את הזוהר. האם היחס שאנחנו לומדים את האיגרת צריך להיות כמו היחס לזוהר, או שונה?

היחס צריך להיות שאנחנו מתחברים כמה שאפשר בינינו ונכנסים לתוך הטקסט, ואז רוצים לספוג אותו בכלי המשותף שלנו. זה בעצם כל סוד הכניסה. כמה שיותר נתקבץ בינינו ונרגיש כאחד אז נתקרב להצלחה.

שאלה: לפני כמה דקות דיברנו על זה שככל שהתלמיד מתקדם הוא פחות צריך לשמוע הסברים באוזן ויותר להידבק עם הלב. האם זה שאנחנו שומעים פחות הסברים מהרב זה דווקא צריך לדחוף אותנו יותר?

כן.

שאלה: כשאתה שומע את הרב עם ההסברים מלפני עשרים שנה, זה יכול למלא את החיסרון, ואתה יכול לבוא לשיעור מלא. ואני מרגיש שהכי נכון, כשקוראים את זה ביחד, אתה רושם שאלות ובא לשיעור עם חיסרון ובירורים וזה גם הכי נכון מתוך החיבור בינינו. ואחרי השיעור לשמוע את הרב ולעשות השוואה.

איך שאתם רוצים.

תלמיד: באופן אישי ככה הרגשתי.

כן, אני מבין.

שאלה: הרבה פעמים כשניסיתי לשמוע אותך לפני כמה שנים זה בעצם ממלא ואין לך חיסרון. החיסרון כבר לא קיים כמו שאתה בא בלי לשמוע אותך, אלא אתה עושה את זה מתוך הבירור בינינו.

כן, זו הייתה המטרה, למלא את אלו שמגיעים לשיעור בצורה כמה שיותר.

(סוף השיעור)