שיעור בוקר 01.01.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1159,

מאמר "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1159, מאמר "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה".

מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה

תש"ן - מאמר מ"א
1989/90 - מאמר 41

"על הכתוב "והיה עקב תשמעון, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך", פירש רש"י וזה לשונו "אם המצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה משמיענו בזה, שאם ישמור האדם את מצות הקלות, אז ישמור ה' לך את השבועה. ויש להבין, מהו התנאי הזה, שמשמע, כי אילו אחרת אין בידו חס ושלום לקיים את השבועה, שנשבע לאבותיך. ועוד יש להבין, מה שהמפרשים שואלים, מדוע מתחיל מלשון רבים "ושמרתם ועשיתם" ומסיים בלשון יחיד "ושמר לך".

ובכדי להבין זה, צריכים קודם כל להבין באופן כללי, מהן ענין תרי"ג מצות שניתן לנו. ובהקדמת ספר הזהר (דף רמ"ב) כתוב שם וזה לשונו "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקראים אמנם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין. והן בחינת אחור. וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות תרי"ג פקודין. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה, וכו', והיא בחינת הפנים של המצות".

והנה בחינת "עושי דברו" נקראת בזמן ההכנה, היינו מטרם שהאדם זוכה לבחינת "לשמוע בקול דברו", שענין "שמיעה" שייך דוקא לאחר שהאדם זכה לכלים דהשפעה, שרק אז יש לו בית קבול להשפע, שיתלבש בכלים דהשפעה. ואז יש לו "אזניים", לשמוע בקול ה'.

מה שאין כן כשעדיין משוקע בכלים דקבלה, אז מוטל על האדם לעבוד בבחינת "עשיה", הנקרא "מעשה", אף על פי שהגוף לא מסכים לעבוד לשם שמים. אלא הוא צריך להאמין, אף על פי שהוא נמצא במצב של שפלות, היינו שהגוף לא מסכים לעבודה זו, לעבוד לשם שמים, מכל מקום הבורא נהנה מזה, היות שבמצב השפלות, האדם מרגיש שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו. לכן יש לו אז מגע הדוק עם הבורא. היינו שהוא מרגיש, שאין לו עצה אחרת, אלא רק ה' יכול להציל אותו ולהוציאו מהשפלות הזו.

אולם האדם שואל לעצמו, איפה הצדק והיושר של הבורא. היות שהוא נותן יגיעה ומקיים תו"מ, ולא רוצה תמורת זה שום שכר, אלא הוא רוצה לעבוד לשם שמים, וכמו שכתוב בזה"ק, לעבוד בגלל שהוא רוצה לשמש מלך גדול, היינו מטעם "דאיהו רב ושליט", וכשהוא מבקש מה', שיתן לו להרגיש את גדלותו יתברך, והאדם מאמין שה' הוא שומע תפלות כל פה, והוא עומד ומחכה כל יום, שתהיה לו הרגשה יותר גדולה מגדלות ה', ולבסוף הוא רואה, שהוא הגיע לשפלות יותר גדולה. היינו שהוא מרגיש, שאנשים מרחוב, אין הם כל כך שקועים באהבה עצמית.

והאדם שואל, מדוע אנשים מרחוב, שאין להם שום תפלה, שה' יוציא אותם מאהבה עצמית, הם בסדר. והוא רואה, שהם מרגישים את הסדר עבודה בתכלית השלמות. היינו, שהם יודעים, שכל יום הם מתקדמים, היינו שהרכוש שלהם מתגדל. כמו שאמרתי פעם, שיש לכל אחד מהם יומן, ששם הוא רואה, כמה מצות נרשמו כל יום על שמו, וכמה דף גמרא יש לו לרשום בהיומן שלו. והוא רואה להיפך, שכל יום הוא גרוע מאתמול.

ואפילו שהאדם עושה חשבון לעצמו, הוא רואה שיש כמה עליות בכל יום, עד לפעמים האדם חושב, עתה בטח אני כבר באתי אל המנוחה והנחלה, לא כמו שהיה עד עתה. פתאום באות לו מחשבות שמבלבלות את ראשו, ושוכח את הכל, היינו שהוא שוכח אפילו מענין עליות בכלל, ומרגיש רק שפלות. אחר כל העבודה שנתן, הוא נעשה עתה יותר גרוע מתמיד, ומתחיל להסתכל על עצמו, ואינו מוצא בעצמו שום מעשה טוב, ומרגיש כאילו אף פעם לא קיים תו"מ.

ונשאלת השאלה, איך האדם יכול לתרץ לעצמו על הרגשות האלו, האם זה אמת או שקר. כלומר, מבחינת המציאות, שזה לא יכולים למחוק את המציאות. היינו שבטח נתן יגיעה, ובטח קיים תו"מ, אולם לפי הרגשת האדם, הכל נעלם. נשאלת השאלה, לאן הלכו, כלומר, מי לקח אותם, שאין הוא מרגיש אותם. ואין לומר, שהוא סובל על שכחה, לכן הוא שכח את הכל. הלא האדם רואה, שדברים לא יפים מה שהוא עשה, הוא כן זוכר.

והתשובה היא, שצריכים להאמין באמונת חכמים, כמו שאומר בזה"ק, שמפרש את מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומתרץ, התורה. וכמו שפירשנו פעם, ע"י זה שהוא לומד תורה על הכוונה בכדי להגיע אל האמת, היינו שיהיה עובד ה' באמת, כלומר שזה שהוא מקיים תו"מ אין לו כוונה שהוא עובד עבור עצמו, היינו שהוא יקבל שכר, אלא הוא רוצה לקיים תו"מ על דרך שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", היינו שהוא לומד תורה בתור עצה, שע"י זה הוא יגיע שיהיה עובד ה' באמת, היינו שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', לכן התורה מודיעה לו "אשר חטא".

זאת אומרת, הסדר של "תורה תבלין" הוא, מקודם היא מודיעה לו "אשר חטא", היינו עד כמה שהוא שקוע באהבה עצמית, שזה נקרא, שהתורה, שהיא בחינת התבלין, נותנת לו הכלי, היינו החסרון, שיהא נצרך שהבורא יעזור לו. נמצא, שהתורה מודיעה לו, זה שהוא מאמין בה', זהו דבר זר אצלו. היינו שהוא מרגיש איך שהוא מרוחק מה', שכמו דבר זר הבורא נחשב אצלו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על הכתוב "לא יהיה בך אל זר", שפירוש "אל", ה' לא יהיה אצלך כמו דבר זר, שאין לך שום חיבור עמו.

וזהו מטעם, היות שהאדם משוקע באהבה עצמית, שזהו שינוי צורה מהבורא. היות שהבורא רצונו הוא רק להשפיע, מה שאין כן האדם מצד טבעו הוא רק לקבל. לכן אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד. נמצא, במקום שהיה האדם צריך להרגיש קירבת ה', הוא מרגיש ריחוק מה'. וזה מודיעה לו התורה. היינו להאדם שלומד תורה, מסיבת שהוא מאמין בדברי חז"ל, שאמרו, "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", התבלין האלו נותנים להאדם להרגיש איך שהאדם מרוחק מה'.

נמצא, שהתורה נתנה להאדם כלי, היינו חסרון, שהאדם יבקש מה', שיוציאו מהגלות, הנקראת "גלות מצרים", כידוע מצר-ים פירושו צר עין, היינו שאין לו שום כח להשפיע אלא רק לקבל. והאדם, הגם שהוא רואה, שאי אפשר להגיע לקירבת ה', מטרם שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, מכל מקום הוא רואה, שאין שום מציאות, שתהיה בידו יכולת להגיע לזה בלי עזרתו יתברך.

וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, מדוע עשה ה' ככה, היינו שלא תהיה שום מציאות מצד האדם לצאת משליטת פרעה. והתשובה לזה היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאברהם שאל את ה', בזמן שה' הבטיח לו ירושת הארץ, "במה אדע כי אירשנה". "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

ואמר, ששאלת אברהם היתה, שאברהם ראה מהי ירושת הארץ, שהיא ענין מלכות, הנושאת את השפע העליון, הכולל ה' בחינות נרנח"י דקדושה. וידוע, שאין אור בלי כלי, היינו שאין מילוי בלי צורך. ואברהם ראה, שאין לישראל צורך להשיג שלימות המדרגה. אלא, שאם ישיגו קצת הארה מלמעלה, כבר יהיה להם סיפוק. וממילא אין להם צורך להשיג את הנרנח"י דנשמה הכלולה במלכות, שזו נקראת "ירושת הארץ".

ואיך, אמר אברהם, איך יקבלו את האור, בזמן שאין להם כלים, הנקרא "צורך". אז אמר לו ה' "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". היינו, שעם ישראל יהיו בארץ, היינו ברצון, שלא שייך לעם ישראל, אלא הם יהיו תחת שליטת הרצון לקבל, שזה שייך לפרעה מלך מצרים.

"וענו אותם". כלומר, שעם ישראל יסבלו, מזה שאין הם יכולים לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, שזה יביאו להם דביקות בה'. אז הם יצטרכו שה' יעזור, כמו שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם".

וידוע מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". שואל הזה"ק "במה מסייעין אותו. ומשיב, בנשמתא קדישא. היינו מקודם נותנים לו נפש, זכה יתיר, נותנים לו רוח". זאת אומרת, כפי מה שהוא הולך לזכות עצמו ודורש עזרה, אז העזרה שהוא מקבל מלמעלה, היא בחינת חלק מירושת הארץ.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע האדם, בזמן שהוא מתחיל ללמוד תורה, על הסיבה שהתורה נקראת בחינת תבלין, מדוע האדם בזמן שהוא התחיל ללכת על דרך האמת, שהתורה היא בחינת עיטין, היינו עצות איך לכבוש את היצר הרע, האדם מתחיל לראות, איך שכל פעם במקום שהיה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב לה', הוא מרגיש שנעשה יותר מרוחק.

ושאלנו, וכי זו היא דרך התורה, שעל ידה נעשה יותר מרוחק מה'. והתשובה על זה היתה, שהתורה נותנת לו מקודם הכלי, היינו החסרון, לראות איך, באיזה שיעור הוא מרוחק מה', שזה הוא מה שאומר הזה"ק, שהתורה מודיעה לו שהוא חטא.

נמצא, שאל יאמר אדם שהוא לומד תורה על דרך האמת, ומדוע התורה לא עוזרת לו בבחינת התבלין. והתשובה היא, שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהתורה כן עוזרת לו, במה שהיא מגלה לו שהוא חטא, היינו איך שהוא מרוחק מה'. ובגלל זה יש לו מקום לתת תפלה מעומק הלב, מחמת שהוא מרגיש, שהוא יותר גרוע משאר אנשים.

והגם שאם ישאל לעצמו, הוא רואה שהוא נותן יותר כוחות בקיום תו"מ, אם כן למה הוא מרגיש שהוא יותר גרוע. על זה אין להאדם מה להשיב, אלא שהאדם אומר, מבחינת הרגשה, אני מרגיש, שאני יותר גרוע עתה ממה שהייתי עוסק בתו"מ, בטרם שהתחלתי ללכת בדרך האמת. היינו, שכל מה שהוא עושה, הוא רואה, שהוא הכל לא בכל הלב, כמו מקודם לכן.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו שה' אמר לאברהם "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם". שע"י זה יהיה להם צורך לירושת הארץ, היינו שע"י החסרון שיהיה להם, שהם בערום וחוסר כל, ואז הם יהיו בבחינת "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".

היינו, שהעבודה בעצמה, זה שלא מתקדמים בעבודה, אלא להיפך, זה יגרום להם צורך. אז ה' יתן להם עזרה, כל פעם שהם רוצים להיות יותר זכים. וע"י זה יהיו להם כלים לקבל את ירושת הארץ.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו "והיה עקב תשמעון, ושמר ה' אלקיך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך". ופירש רש"י "אם המצות הקלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו". ויש להבין, מהו התנאי הזה, שאם תשמעון הקלות, אז ה' ישמור הבטחתו, אחרת לא יקיים את השבועה.

והענין הוא, "מצות קלות" פירושו מה שבני אדם מזלזלים בהן, שהכוונה היא על בחינת מוחא וליבא. כלומר, כל המצות, בזמן שמקיימים אותם על מנת לקבל שכר, המצות האלה האדם לא מזלזלים. אלא שכל אלה המצות נקראות "חמורות", בגלל שיכולים להפסיד את השכר. לכן השכר שמצפים שיקבלו תמורתם, זה עושה שיהא מצות חשובות, היינו השכר מחשיב אותם.

מה שאין כן בזמן שהאדם צריך לעבוד לשם שמים, שזה אצלו למעלה מהדעת, בזה האדם מזלזל, מטעם שהגוף מתנגד לעבוד בלי שכר. לכן שאומרים להגוף, שצריכים לעבוד רק בעל מנת להשפיע לה', אז הגוף אומר, שדבר זה רחוק מהשכל ואינו כדאי להתאמץ בעבודה זו. והאדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שזה שאין בידי אדם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, הבורא עשה זה בכוונה תחילה, בכדי שע"י זה האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד.

ולכן כשהאדם מבקש מה' שיעזור לו, ע"י זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, שהוא ענין מאור התורה, "שהמאור שבה מחזירו למוטב", כנ"ל בדברי הזה"ק, שע"י זה הוא מקבל כלים וצורך להשגת נרנח"י דנשמה. וזאת היתה התשובה של ה', מה שאברם שאל "במה אדע כי אירשנה".

נמצא, שדוקא אם האדם רוצה לשמור את המצות הקלות, אז הוא נצרך לה', שיתן לו עזרה. אחרת, אם האדם אין לו צורך לשמור את המצות הקלות, שהם מצות בזויות, וממילא אין הוא צריך לעזרת ה', וכיון שכן אין לו צורך, שה' יעזור לו ע"י שיתן לו נרנח"י דנשמה, הלא אין לו צורך לזה, לכן חוזרת השאלה של אברם "במה אדע כי אירשנה", כנ"ל. הלא אין לו צורך להשיג את ירושת הארץ. נמצא לפי זה, שאין ה' יכול לקיים את השבועה של ירושת הארץ. לכן לפי פירוש רש"י, שאומר, אם תשמעון את מצות הקלות, אז ה' יכול לקיים "ושמר ה'", היינו שה' ישמור את הבטחתו, אחרת אי אפשר לקיים את הבטחתו.

ובהאמור יש לפרש גם כן מה ששאלנו, שמתחיל בלשון רבים "ושמרתם ועשיתם", ומסיים בלשון יחיד. והתשובה היא, כי בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, יש לו שתי רשויות, היינו בחינתו עצמו, שהיא הרצון לקבל, וגם רוצה לעבוד עבור הבורא. ובזמן שהאדם רואה, שיש לו שתי רשויות, אז הוא מבקש מה', שיתן לו עזרה לבטל את רשותו, ולא תשאר אלא רשות היחיד, היינו רשותו של ה'. אז ה' נותן לו עזרה על ביטול הרשות, ושהאדם לא ישאר אלא ברשות היחיד. וזה שכתוב בלשון יחיד "ושמר ה' אלקיך לך", היינו שה' ישמור אותו שתהיה לו רק רשות היחיד.

ובהאמור נבין מה שכתוב (עקב, שלישי) "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך, לאברהם".

ויש להבין, אם ה' רוצה לתת ירושת הארץ לישראל, בעבור אשר ה' נשבע לאבותיך, לאברהם, משמע שהסיבה שנתן לעם ישראל את ירושת הארץ, היתה מטעם שה' הבטיח לאברהם לתת את ירושת הארץ. וכאן אומר הכתוב, שהסיבה שנתן את ירושת הארץ לישראל, היתה מעם רשעת הגוים. משמע מכאן, שאם לא היתה רשעת הגוים, לא היה יכול ה' לקיים את הבטחתו לאבות. ויש להבין, מה יש בזה, שאם יש רשעת הגוים, ה' יכול לקיים את השבועה. ומטעם צדקתך וישר לבבך אין ה' יכול לקיים את השבועה.

ובהנ"ל, שבדרך העבודה רשעת הגוים, הכוונה על הרע שיש בלבו של אדם. ואין האדם מסוגל לנצח אותו, ומוכרח לצעוק לה', שיעזור לו, להוציאו לחרות מתחת שליטת פרעה מלך מצרים. ובמה עוזר לו, כמו שאומר בזה"ק, בנשמתא קדישא. זאת אומרת, כל פעם שהוא מבקש עזרה, הוא מקבל נשמתא קדישא. שע"י זה שהוא נמצא בגלות, ורוצה לצאת מהגלות, היינו זה שהאדם מרגיש שיש לו רשעת הגוים, שלא נותנים לו לעשות מעשים לשם שמים, אלא לעבוד לתועלת עצמו, שזה נבחן, שהוא מוכרח לעבוד עבור אומות העולם שבגופו.

וזהו כמו שכתוב (שמות, ראשון) "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס". ואאמו"ר זצ"ל פירש, בזמן שהיו רוצים לעבוד לשם שמים והתגברו על שליטת המצרים, זהו הפירוש רעמסס, היינו שהתגברו על האהבה עצמית, כמו רעם-סוס, היינו בכח גדול כמו סוס. וחושבו, שהם כבר יצאו משליטת אהבה עצמית. ואח"כ הם באו לפי-תהום, היינו שכל הבנינים שבנו, הכל נבלע ונשקע בתהום, ולא נשאר זכר מכל העבודה, שזה נקרא פתם.

היינו, שכל פעם היתה להם העבודה בבחינת פתם ורעמסס. זאת אומרת, שכל יום היתה להם עבודה מחדש. כלומר, שכל יום הרגישו, כאילו היום הם מתחילים לעבוד עבודת הקודש. ועד עתה יש להם הרגשה, כאילו מעולם לא עוסקו בעבודה. והם שואלים לעצמם, איפה נעלמה העבודה והיגיעה, מה שעשו עד עתה. והם לא יודעים מה להשיב על זה, אלא כנ"ל, שהכל נבלע ונשקע בארץ.

ולא היו ביכולת לומר להגוף שלהם, מדוע אתה לא רוצה היום לתת יגיעה. הלא אתמול ראית, כשאתה נתת יגיעה, בא לך אח"כ כח לעבודה. ואתה אינו יכול לקבל משהו מאתמול, כי הוא לא מרגיש שאתמול הוא עשה משהו, כנ"ל, כי הכל נבלע בארץ. ולמה הוא כך, אלא זהו תיקון.

נמצא לפי זה, אם האדם מסתכל על עצמו, ויש לו מעשים טובים, אז אין לו צורך שיבקש מה' שיעזור לו, ממילא אין לו מקום לקבל עזרה מה', כי אין מילוי בלי חסרון. אם כן, אין ה' יכול לקיים את השבועה בענין ירושת הארץ, היות שאין להם צורך, שיתן להם בתור עזרה את ירושת הארץ.

וזה שאומר "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם". מדוע. כי אם הם בסדר, אז אין להם צורך. וזה שאומר "כי ברשעת הגוים, ה' אלקיך מורישם", כנ"ל, שע"י הרע שבגופו יש צורך לעזרה."

שאלה: כתוב במאמר "לכן יש לו אז מגע הדוק עם הבורא. היינו שהוא מרגיש, שאין לו עצה אחרת, אלא רק ה' יכול להציל אותו ולהוציאו מהשפלות הזו." ובהמשך כתוב "היינו שהוא מרגיש איך שהוא מרוחק מה', שכמו דבר זר הבורא נחשב אצלו." האם אלו שני מצבים שונים או אותו מצב?

זה אותו מצב, מצד אחד הוא מגלה עד כמה הוא רחוק מהבורא והבורא זר לו, מצד אחר הוא משיג שמטרת העבודה שלו היא דווקא לתת עוד כוחות ולפנות לבורא ולהתקרב אליו.

שאלה: רב"ש קורא למצוות החמורות מצוות שמטעם השכר הן חשובות בעיניו, לכן הוא מחשיב אותן. ומצוות קלות, אין לו כוח לקיים, אלו דברים שמעל הדעת, דברים שלא נראים לו חשובים. מאיפה האדם יקבל כוח לקיים את המצוות הקלות, כי הוא כותב "לכן אם תשמעון את מצות הקלות אז ה'" יכול לקיים את ההבטחה לאברהם. על ידי איזה כוח הוא מקיים את המצוות הקלות?

במה שיש לפניו.

תלמיד: מה יש לפניו?

הוא רואה שהוא חייב להתקרב לחברים ולהתקרב לבורא, וזה תלוי בזה, וכך הוא מחפש דרכים איך הוא יוכל לעשות זאת.

תלמיד: רב"ש אומר שהדבר היחידי שהוא צריך לבקש זה ביטול רשות עצמו, שיישאר ברשות היחיד.

כן.

תלמיד: ביטול רשות עצמו זה כוח?

כן. זאת אומרת שכל כולו רוצה להיות ברשות הבורא.

תלמיד: ואז הוא מתחיל לקבל חלקים מהרצון לקבל שהוא מתקן, וזה נקרא ירושת הארץ.

נגיד, כן.

שאלה: רב"ש כותב שקודם כל התורה מגלה לאדם את האהבה העצמית. האם הביקורת שיש לאדם כלפי החברים גם נקראת אהבה עצמית וגם אותה צריך לתקן?

כן, אבל אי אפשר להגיד שאלו תמיד דברים רעים שצריכים להיפטר מהם. הנטייה לביקורת יכולה להיות דווקא כזאת שהיא מושכת את האדם קדימה.

תלמיד: אז צריך להבדיל בין ביקורת טובה וביקורת רעה? איך אפשר לעשות זאת?

על ידי אותו מאור שהוא מקבל.

תלמיד: צריך לבקש מהבורא שייתן את ההבחנה הזאת, אם זו ביקורת טובה או רעה וללכת לפי הקו הזה?

כן.

שאלה: רב"ש כותב "הסיבה שנתן את ירושת הארץ לישראל, היתה מעם רשעת הגוים. משמע מכאן, שאם לא היתה רשעת הגוים, לא היה יכול ה' לקיים את הבטחתו לאבות."

מהטבע שלי "רשעת הגוים" הם אלו שמפריעים לי לקבל לעצמי את המילויים שלי ברצון לקבל. איך למצוא את הגויים שמפריעים להגיע לחיבור, להשפעה? איך מבחינים ביניהם?

אם כוונתך להגיע לחיבור ביניכם, בין החברים ועם הבורא, אז ביחס לזה אתה מתחיל למיין את כל הרצונות והכוונות שלך ורואה שהם בעצם לא לכיוון זה.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך לפתח רצון חדש שרוצה להתחבר לכיוון הזולת, ואז ההפרעות האלו הן בעצם רשעת הגויים.

כן.

תלמיד: במציאות של היום וגם באדם עצמו, יש הפרעות שדווקא גורמות לאדם להיזכר במטרת הבריאה, מכוונות אותו לחיבור. ויש הפרעות שמחלישות את מטרת הבריאה, את רעיון גדלות הבורא. האם זה נכון שרשעת הגויים אלו הרצונות שקרובים לאדם, שהם כאילו מתוכו?

כן.

תלמיד: צריך לשים על זה את המיקוד כדי לא להתבלבל.

כן.

תלמיד: אז ההפרעות שדוחפות אותנו ומזכירות לנו את החיבור ואת מטרת הבריאה הן בעצם לא רשעת הגויים, הן בעצם עזרה.

הכול עזרה, רק תלוי מאיזה צד.

שאלה: במצב שאדם סובל משכחה, הוא שוכח לגמרי את כל הדברים הטובים, וזוכר רק את הדברים הלא יפים שעשה.

כן.

תלמיד: איך החיבור בעשירייה עוזר לאדם במצב הזה?

הוא נכלל מרצונות, מחשבות ונטיות של החברים וזה נותן לו כיוון להתפתחות הנכונה.

תלמיד: אבל אז כביכול הוא לא ממצה את המצב. כי הוא במין מצב כזה שאומרים לו, תראה, אין בך שום דבר טוב בעצם, הוא שכח את כל הדברים הטובים, אבל הוא נמצא בתוך העשירייה והעשירייה כולה דבר טוב. הוא צריך להגיע לייאוש, לבקש עזרה, איפה פה בקשת העזרה?

אבל כמו שאמרת, הוא עוד לא הגיע לייאוש.

תלמיד: אולי אני אנסח את השאלה אחרת. אם האדם לבד אז הוא יכול להגיע לייאוש טוטאלי, אין לו כלום, אבל עשירייה זה משהו שתמיד יש אותו.

כן.

תלמיד: איך העשירייה עוזרת לכוון את הייאוש נכון?

ייאוש נכון זה כשהוא לא מסכים עם הייאוש, ומבין שאחרי כל הכוחות האלה שמייאשים אותו נמצא הבורא.

תלמיד: ואיפה החברים פה?

בתוך תמונת הייאוש שלו.

תלמיד: ביחס שלו אל החברים זה ברור, אבל ביחס החברים אליו?

מה אתה יכול לעשות, לחייב את החברים שיתייחסו אליו כמתוקנים?

תלמיד: לא.

אלא מה?

תלמיד: נראה לו שהחברים כן מתייחסים אליו טוב, אבל הוא לא מתייחס אליהם טוב.

זה לא מובן.

תלמיד: אני שואל כך, אם זה בין אדם לבורא, כביכול שטוח, בלי עומק, אז השכל מבין, אבל לא על זה מדובר, מדובר פה על החיבור בינינו, שדרכו צריך לגלות את הבורא.

כן.

תלמיד: אז איפה פה הייאוש? איך הוא מתבטא ביחס של האדם לחברים ושל החברים אליו?

מתגלה המצב שהוא לא מרגיש מספיק את החברים וזהו.

תלמיד: האם במצב הזה הוא מיואש מהחברים אבל נראה לו שגם החברים לא מתייחסים אליו טוב, או שבמצב הזה הוא רואה שהוא לא בסדר והחברים כן בסדר?

אלו שני צעדים. צעד ראשון שגם החברים לא מתייחסים אליו נכון, והצעד השני, שהחברים כן מתייחסים אליו נכון אבל הוא לא מתייחס נכון.

תלמיד: אז מהו המצב הסופי?

המצב הסופי הוא, שהוא מתחבר איתם ורוצה בתוך זה לגלות את הקשר שלו עם הבורא.

תלמיד: אבל במצב הסופי זה נראה לו שגם הם לא מתייחסים אליו נכון?

לא, במצב הסופי הוא מצדיק את החברים ומצדיק את הבורא, והאמת שהוא גם מצדיק את עצמו רק הוא מגלה שהוא נמצא בתהליך ההתפתחות.

תלמיד: זה כבר המצב המתוקן, אבל במצב החיסרון, האם נראה לו שהכול שחור, גם הוא וגם החברים, או שרק הוא שחור והחברים בסדר?

רק הוא.

שאלה: איך אדם צריך לעבוד עם שתי המערכות האלה של ישראל ואומות העולם שבתוכו? האם בבת אחת עם שתיהן או רק עם ישראל?

אם הוא מכווָן לקבלת התגובה מאומות העולם, אז ההרגשה הזאת היא הרגשה רעה. ואם הוא ממשיך בזה אז הוא מגיע לכך שמגלה את זה כמצפן שמביא אותו להחלטות נכונות ולתכונת ההשפעה.

תלמיד: אם אני מבין נכון אז צריך להחזיק את שני הקצוות.

שני קצוות זה טוב, שני קצוות זה מצב שאתה מנהל את עצמך, כמו שבשתי מושכות אתה מוליך את הסוס קדימה.

שאלה: רב"ש כותב, "הסדר של "תורה תבלין" הוא, מקודם היא מודיעה לו "אשר חטא", היינו עד כמה שהוא שקוע באהבה עצמית, שזה נקרא, שהתורה, שהיא בחינת התבלין, נותנת לו הכלי, היינו החסרון, שיהא נצרך שהבורא יעזור לו."

מהו התבלין, זה גילוי הרע, גילוי החיסרון?

תורה תבלין מגלה לו את החסרונות הנכונים, שמהם הוא מבין באיזה חסרונות הוא נמצא.

תלמיד: ומתי מגיע המילוי אם האור רק מגלה לו את החיסרון שלו?

אחרי היגיעה שלו, אחרי התפילה שלו.

תלמיד: אבל אז שוב יגיע חיסרון חדש, כל פעם התורה תאיר לו יותר.

כן.

תלמיד: אז איפה המילוי? בזה שהוא נזקק לבורא?

כן.

שאלה: למה קשר עם הבורא בנוי על זה שאדם מבקש כל הזמן עזרה?

מאיפה הוא ייקח כוחות, כיוון?

תלמיד: אבל זה לא טבעי ליצור קשר בצורה כזאת, איזו מין צורת קשר זאת, שכל פעם האדם מבקש עזרה? הבורא מפיל אותו והוא מבקש עזרה.

למה זה לא בסדר?

תלמיד: זה לא טבעי.

לא טבעי? אני חושב שזה הכי טבעי. תראה איך הילדים לומדים ללכת, לעשות משהו, הכול טבעי. בכל מקום דרך השגיאות, דרך הנפילות האדם לומד.

תלמיד: כן, אבל אנחנו מדברים על קשר שצריך להגיע לאהבה, לדבקות.

בסדר, כן.

תלמיד: אז איפה זה?

זה מתפתח. ראשית הוא מבין מה הוא צריך להשיג, שנית הוא מבין איך להשיג, שלישית הוא מבין במה תלויה ההשגה הזאת, למי הוא צריך לפנות, שזה לא בכוחות שלו, וכך הוא מתקדם לבורא, מגלה אותו.

שאלה: למה אדם לא יכול להסתכל על פעולות טובות שהוא עשה ואיך הרגיש שם את גדלות ה' ומתוך זה לגשת לפעולה באה, למה הוא צריך לגשת לפעולה מתוך גילוי הרע? למה פעולות מול הבורא לא בנויות מטוב?

גם בעולם הזה וגם בעולם הרוחני אדם לא מתקדם אלא מזה שהוא מגלה עד כמה הוא טועה.

תלמיד: אז אם מרגישים חוסר כוחות ואין מסוגלות, פשוט לחפש איפה אני הפוך מהבורא ומשם להתחיל את הפעולה?

אתה יכול לחפש, אבל בכל זאת זה יתגלה.

שאלה: רב"ש כותב "והאדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שזה שאין בידי אדם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, הבורא עשה זה בכוונה תחילה, בכדי שע"י זה האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד." אנחנו אף פעם לא נצליח להתגבר על הרצונות של הגוף. האם בכוונה זה נעשה כך שהאדם לא יצליח בזה?

ודאי. באיזה כוח אתה יכול להתגבר?

תלמיד: אין כוחות, נופלים בזה כל הזמן. השאלה היא, האם הבורא עושה את זה כדי שאתה כל פעם תפנה אליו מחדש?

כן.

תלמיד: ומה הסיבה שהמאבק הזה מאוד קשה, אתה כל הזמן נלחם וקשה מאוד לפנות אליו?

אתה נזקק לבורא בסופו של דבר מכל וכל, וזה מביא אותך לדבקות.

תלמיד: ועד שאתה מגיע לאותה דבקות, הבורא יותר ויותר יכשיל אותך באותם מאבקים עם הגוף?

הוא לא מכשיל אותך, הוא מלמד אותך בצורה כזאת. איך בעולם הזה קורה לנו?

תלמיד: אני לא מכשיל את הילד שלי אף פעם, אם הוא נכשל אז אני עוזר לו.

לא, זה לימוד לא טוב. הילד צריך ללמוד מהחיים שלו דרך המון שאלות, איך לצאת מהמצבים שנופל בהם.

תלמיד: ההרגשה היא שאנחנו נאבקים להתגבר על הרצונות של הגוף, אנחנו מנסים כל הזמן והבורא מכשיל. למה קשה לנו להיכנע?

אנחנו לא מוכנים להיכשל.

תלמיד: למה אנחנו לא מוכנים?

כי אנחנו תמיד חושבים על הצלחה ולא על המטרה.

תלמיד: כן, אבל כשאתה עושה את המלחמות האלה אתה רואה בסוף שהבורא יותר חזק. אתה רואה את זה, כל פעם אתה מרגיש את זה מחדש ועדיין יש קושי לשחרר, יש קושי לקבל ולהבין שככה זה ולפנות אליו.

כי אתה לא חושב על הדבקות, אתה חושב על הצלחה. ההצלחה שלך לא תלויה בקשר שלך עם הבורא אלא בקשר שלך למטרה שאתה קבעת.

תלמיד: שכאילו זה מהבורא פה מתפספס?

כן.

תלמיד: וצריכים לעבור הרבה מצבים כאלה עד שבסוף מגיעים לייאוש?

עד שתלמד לאן כדאי לך לפנות ולהתקדם ולהידבק.

תלמיד: ממש עד שהעקשנות הזאת נשברת.

כן.

תלמיד: אין דרך אחרת?

באחרת הוא לא יצליח.

תלמיד: אז בכל זאת צריך מצד אחד להתעקש, ולא לוותר.

כן.

שאלה: לגבי הנקודה הזו, שתמיד אתה חושב על עצמך. לאדם יש בעיה, אחרי מחלה, בנים בצבא, אדם נמצא בבקשה, בתוך הבקשה הזו על הבעיה שנוצרה עליו, איך הוא מכניס לתוך הבקשה הזו את הבקשה על דבקות, מטרת הבריאה, בעצם למענו? איך לסדר את הבקשה הזו, שהיא לא תהיה בקשה על עצמי? כאילו כולנו היום נמצאים בבקשה על איזו בעיה שנוצרה לנו. איך לסדר את הבקשה שתהיה שלמה? מה לסדר?

להשתדל לראות את הבקשה כבקשה לאומית.

תלמיד: שמה ייכנס בתוך הבקשה באמת? מה זה לאומית, שמה היא תכלול?

שהיא כוללת אותנו יחד, שכולנו נמצאים בבקשה.

תלמיד: אני מרגיש שכולם מבקשים על עצמם, על משהו שכואב להם.

בסדר.

תלמיד: אז אני צריך להרגיש בבקשה שלי שהכאב שלהם ייפתר? זאת כבר בקשה שלמה?

כן.

שאלה: אם הבורא הוא טוב ומיטיב כלפיי, מה אני יכולה לדרוש ממנו?

אני לא יודע מה את חושבת, מה את יכולה לדרוש. מה שאת רוצה. את צריכה לבחור, למיין את הבקשות שלך, את המצבים שלך ולדרוש ממנו באמת דבר נחוץ.

שאלה: כתוב "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". מתי כן נוכל?

כאשר תהיה לך כוונה על מנת להשפיע.

שאלה: מה זו הבנייה של "פתום ורעמסס" בעשירייה? האם אפשר לומר שכאשר אנחנו עובדים עם השכל אנחנו מגלים שהעבודה נעלמת?

העבודה נעלמת לא בגלל שמתחילים לעבוד עם השכל. אנחנו מגיעים לכלים דהשפעה, אנחנו רוצים לפתח אותם, אנחנו נמשכים איתם הלאה וכך אנחנו מעוררים אותם. ודאי שהכול זה דרך ההתנגדות.

שאלה: הוא כותב פה כמה פעמים על אמונת חכמים שצריך להאמין שהעזרה היא בזה שכל הזמן התורה מגלה לך אשר חטא. כאילו, היא כל הזמן מגלה לך את החטאים שלך.

כן. מה רע לך?

תלמיד: אז ההתקדמות היא תמיד דרך גילוי הרע?

בדרך כלל, כן. איך יכול להיות עוד משהו שאדם לא מרגיש את השגיאות שלו?

תלמיד: אז מה בעצם התפקיד של התורה, כאילו תמיד, מה היא עושה לאדם?

זה המאור המחזיר למוטב דרך הכרת הרע שיש לי, ועכשיו אני מגלה אותו רע ומתחיל להתקדם לפי הגילוי.

תלמיד: אם כך אז מה זה נקרא "תיקון"? אם מה שהתורה מגלה לך היא מגלה רק את החטאים שלך, אז איפה התיקונים?

אחרי שהיא מגלה לך מה שאתה עושה אלה תיקונים.

תלמיד: עצם גילוי החטא אלה כבר התיקונים?

לא. זה עוד לא תיקון. אתה צריך לקבל את זה אליך, לבדוק אותו, לעבור דרכו. זה עוד לא תיקון.

תלמיד: ברור. אז כדי לקחת את גילוי הרע ולהפוך אותו לתיקון, מה נדרש? איך אדם ממנף את החטאים לתיקונים?

על ידי זה שהוא בודק איך התכונות האלה שהן מתעוררות בו, עד כמה שהן מקרבות אותו לחברה או דוחות אותו.

תלמיד: הוא גם מדבר על כך שבדרך כל הזמן נותנים לאדם נשמתא קדישא.

כן.

תלמיד: מה זה הדבר הזה? איך נעזרים בזה?

זו עזרה. שאדם מקבל אותה ומרגיש שמתאספים לו כוחות ההשפעה.

תלמיד: זה בשליטת האדם לקבל את זה או שזה קורה לו?

ודאי שהבורא נותן לו, אבל האדם מקבל את זה. הוא צריך לרצות את זה.

שאלה: אנחנו מדברים פה כל הזמן באיזה רצונות הבן אדם נמצא. יש משהו שהוא נקרא "חטא" ויש משהו שהוא נקרא "לא חטא". כמו שאני מבין את זה, הרצון הבסיסי של בן האדם זה להרגיש חיות. אין לו חיות, אז הוא מדוכא, הראש לא עובד, שום דבר לא עובד. וקודם כל, הוא רוצה להרגיש חיות. עצם הרצון הזה זה עדיין לא חטא, או שכן?

הרצון?

תלמיד: כן. להרגיש חיות, להרגיש טוב, להסתובב בהרגשה טובה בחיים האלה.

אין רצון בלי כוונה. בשביל מה להרגיש טוב?

תלמיד: בשביל מה להרגיש טוב?

כן.

תלמיד: אני הבנתי את זה אחרת. זאת אומרת, שכל שאר הדברים הם האמצעי בשביל להשיג את ההרגשה הטובה. מאיפה הוא מוציא את ההרגשה הטובה? הוא מוציא את זה מגשמיות או שהוא הולך לרוחניות לקבל את ההרגשה הטובה?

כאילו המטרה הסופית היא להרגיש טוב. זאת אומרת, אם הוא לא מרגיש טוב הוא לא יכול להתקשר, הוא לא יכול לחשוב, הוא לא יכול לעשות שום דבר. הוא רוצה קודם כל, שכל המנגנון יעבוד.

זאת אומרת, זו ההרגשה הסופית, אתה אומר. שאדם נמשך לזה, אם הוא מגיע למצב שהוא מגיע להרגשה טובה, זה סוף הדרך.

תלמיד: לא. כשבן אדם רוצה להרגיש טוב, ואז הוא מגלה שיש דברים שלוקחים אותו למקומות טובים, מעצם הנטייה הזאת שלו, עצם הרצון הזה הבסיסי שלו, יש דברים שלוקחים אותו למקומות טובים, ויש דברים שלא לוקחים אותו למקומות טובים. ואז הוא מחפש, מה המקום הטוב שממנו, באמת, אני יכול להוציא את ההרגשה הטובה, ולהישאר בה, ולהמשיך ולהתפתח? אני יכול לגנוב, להרגיש טוב כמה זמן, ואז יתחילו לבוא צרות בגלל שהלכתי עם זה למקום לא טוב.

שאלה: אומרים לנו, "הדבר היחידי שאתה תרגיש טוב אתו וזה ימשיך ויתפתח ויגדל זה אם אתה תדבוק בבורא".

בסדר.

תלמיד: עצם הרצון הבסיסי הזה, זה עדיין לא חטא. זה הטבע של האדם.

כן.

שאלה: התהליך שמדובר פה שאדם לומד תורה ואז היא מגלה לו את הרע, הוא תהליך יחסית קל, איך שאני מזהה שקורה אצלנו. האדם כאילו מזהה שיש רע והוא מבין שיש לו עסק עם הבורא. כשאנחנו מקבלים ירידה, האדם מרגיש שהוא מעולם לא נתן יגיעה. הוא מרגיש ניתוק וכאילו לא מרגיש קשר שהבורא עושה לו את הפעולה הזו. הרבה יותר קשה לצאת מהמצב הזה מאשר מצב שכבר יש לך קשר ואתה פשוט עובד על גילוי הרע.

הרע מתגלה בצורה שאתה פשוט מנותק ואין לך קשר וכאילו מעולם גם לא היה לך. זאת ההרגשה. וזה מייאש מאוד את האדם. איך עובדים עם המצב שכשאתה מקבל ירידה, אתה נמצא בניתוק מוחלט ומעולם לא היה לך שום דבר ברוחניות?

תתחיל בקשר עם החברים.

תלמיד: ברור שזאת התשובה. אבל גם הקשר עם החברים בשלב הזה, כאילו לא קיים, לא עוזר. רק בגלל שאנחנו מגיעים לפה זה כאילו קורה מעצמו, אבל לא האדם פועל. מתי מגיע מצב שהאדם באמת מסוגל?

אתה פועל. אתה הגעת לכאן, אתה ישבת על הכיסא, פתחת את הספר, שמעת שמדברים. אתה עשית משהו. התחלת מדברים מאוד טיפשיים, גשמיים, ולאט לאט זה כך הקפיץ אותך.

תלמיד: הצורה הזאת נותנת הרבה מאוד שפלות לאדם, שזו הצורה שבה הוא מסוגל להתקשר.

האדם יודע, האדם לומד מזה. לא שפלות. הוא לומד מזה איך הוא יכול על ידי פעולות ארציות פשוטות להקפיץ את עצמו ממדרגה למדרגה. יותר ויותר ויותר.

תלמיד: אבל זה עובר בבחינת ניתוק מוחלט. בהתחלה אני מרגיש שזה פשוט מביא לאדם מצב שהוא מתוסכל. הוא יכול לעזוב את הדרך כי זה עובר דרך מצב שכאילו מעולם לא היה לך כלום.

כן.

תלמיד: וברצון לקבל, קשה מאוד לעבור את השלבים האלה. וגם הקשר עם החברים לא מספיק חזק כדי להחזיק את האדם במצב הזה ולתת לו הרגשה שכן הבורא הוא זה שעושה עליו את הפעולה הזאת. בנקודה הזו אין לי תשובה איך לעזור לחברים, כי גם הקשר שיש לנו הוא לא כזה שאני יכול להשפיע לחבר לעבור את זה בצורה יותר מהירה.

לא. במצב כזה רק הבורא יכול לעזור לו לעבור למצב הבא.

תלמיד: התסכול של החברים שרואים את המצבים האלה. אנחנו רואים את זה אחד על השני כל הזמן ואנחנו לא יכולים לעזור לחבר לעבור את המצבים האלה. כולם עוברים את זה בעשירייה, ומרגישים מבחינת הניתוק, ואנחנו לא באמת עוזרים, חוץ מזה שזה פסיבי. לפחות תבוא לעשירייה ואז זה יקרה. אבל האקטיביות הזאת, אין עדיין מנגנון השפעה כזה אחד על השני.

אנחנו לומדים את זה בכל מאמר שקוראים בבוקר. יש מצב שרק הבורא יכול לקחת אותך מהמצב ולהעביר למצב הבא.

שאלה: ואז אנחנו מרגישים שחבל שהעשירייה לא עושה את זה. כי העשירייה הייתה אמורה להיות מסוגלת, כמו שהרב אמר.

עשירייה לא יכולה כי אתה לא מחובר לעשירייה.

תלמיד: נכון. אין את החיבור הראשוני לעשות את ההבחנות הנכונות. ואז יוצא שהעבודה שלנו היא, אנחנו כאילו רוצים להיות במצב שאנחנו יכולים לעזור אחד לשני, אבל אנחנו לא נמצאים במצב הזה. מאוד קשה, מאוד מתסכל.

זה בכוונת תחילה. כך אנחנו עוברים באמת ממצב למצב, כשיש איזשהו נתק ביניהם.

שאלה: הוא מתחיל ככה, "על הכתוב "והיה עקב תשמעון, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך", פירש רש"י וזה לשונו "אם המצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו", עד כאן לשונו." מה לעשות - הוא כותב. איך להחזיק את ההתחדשות של הברית והחסד בוקר בוקר, יום יום? זה מה שיגרום לאדם להתנער.

אני מבין. אבל איך לשמור על זה? על ידי החברה. חברה זה דומם, נגיד. אבל כשהם נמשכים למצב מסוים הם כבר צומח ונותנים כל אחד לשני כיוון. אז יש להם כבר דרך ומאותה הדרך כשהוא מסתכל על אחרים הוא יכול גם להתקשר לזה וכך להתקדם.

תלמיד: בין הדומם לצומח, יש משהו באופי של כל אדם שרוצה להיות כאילו בדומם דקדושה. לא לזוז.

לא לזוז? נגיד.

תלמיד: זה נוח. אבל יש את הידיעה הפנימית החזקה שאנחנו צריכים לנוע, להתקדם. איך אנחנו עוברים מהדומם לצומח?

בזה שאנחנו כל הזמן מפתחים קשר חזק יותר עם הסביבה. תראה איך הצמחים גדלים, רק מתוך זה שהם קשורים לסביבה, לקרקע, לאוויר, למים, לכל הדברים.

תלמיד: כלומר לחפש את אותה השראה ולחבר אותה בינינו.

כן.

שאלה: שמעתי קודם שאנחנו תמיד חושבים על ההצלחה ולא על הדבקות, וזה לב הבעיה. מה זאת אומרת חושבים על ההצלחה?

זה לא לב הבעיה, זה מרכז ההתפתחות שלנו. למה זו בעיה? אם אני נמצא בנטייה להתפתחות הגשמית שלי, אז כבר מזה אני מתחיל את ההתפתחות הרוחנית שלי. הכול בא מהדומם.

תלמיד: נגיד שאדם אומר לעצמו "אני רוצה היום להיות במחשבות על החברים במקום על עצמי, במחשבות על השפעה ואהבה במקום בדאגה לשטויות", והוא מגלה שהוא נכשל. מה הוא עושה?

מתפלל, כי בסופו של דבר הוא מבין שחוץ מעזרה מלמעלה לא יעזור לו כלום.

תלמיד: ואיזו עזרה הוא יקבל?

עזרה בזה שהבורא יראה לו למה הוא צריך להיות דבוק.

תלמיד: למה?

לחברה שלו.

תלמיד: אז הוא יגיד "טוב, אני אשתדל להיות דבוק לחברה". ואז הוא יגיע לבדיקה העצמית הבאה, יבדוק את עצמו בתחנת הבדיקה הבאה, ועוד פעם יראה שנכשל. מה עכשיו הוא עושה?

הוא עושה אותו דבר. אבל זה כבר לא אותו כישלון ולא אותה בדיקה כמו שהייתה קודם, אלא יותר גבוהה.

תלמיד: מבדיקה לבדיקה הוא נהיה עשיר בכישלונות.

לא רק בכישלונות, גם בכלל בתוצאות.

תלמיד: מה הן התוצאות?

השאלה באיזו דרגה אני נכשל. יש הבדל בין להיכשל בכיתה א', ב', או ג', וכן הלאה.

תלמיד: מה הרווח מכל העלייה בסולם הכישלונות?

שכל פעם אחרי הכישלון אני יכול להגיע לתיקון.

תלמיד: אני לא מגלה שאני מגיע לתיקון, אני מגיע רק לכישלונות יותר ויותר גדולים.

לא, בזה שאני נכשל אני גם לומד באיזה מצב אני נמצא, איך אני יכול לצאת ממנו ולאן להגיע.

תלמיד: צריכים להגיע לדברים שקשורים להשתוות הצורה, נכון?

כן.

תלמיד: בכל המאמרים וגם בחיים אני לא מזהה שאני עולה במעלות השתוות הצורה, אני עולה במעלות התרחקות הצורה.

לא, למה אתה חושב כך? אני מגלה יותר ויותר עד כמה אני נמצא ב"התרחקות הצורה", כמו שאתה אומר, אבל זה מסביר לי באיזו צורה אני נמצא לגבי הבורא. זה לא מתוך זה שאני נופל יותר עמוק, אלא מתוך זה שאני מגלה הבחנות יותר עדינות.

תלמיד: זה שאדם מגלה שהוא נמצא בטבע ומיואש, זה בסדר, הבעיה היא שלא מאיר לו שום דבר, הוא לא רוצה לצאת מזה. זה שמגלים את הרע זה כבר מובן, אבל אין מספיק מוטיבציה לצאת להשפעה, זה לא מאיר. יוצא שבסופו של דבר האדם מתייאש, אבל מהייאוש הזה לא נולדת מדרגה חדשה, לא נוצר משהו חדש.

השאלה שלך "למה אני לא רואה בייאוש מדרגה חדשה".

תלמיד: אני לכאורה יודע את התשובה, שאני צריך לקבל את הגדלות, את החשיבות ואת ההארה הזאת מהחברה, שתאיר לי תכונת ההשפעה. אבל משום מה הגורם הזה לא מספיק חזק אל מול הפיתוי שיש בכלים דקבלה. ואז יש מצב שהאדם שהולך בדרך הוא מזהה שהוא נמצא בכלים דקבלה, הוא מבין שהמטרה שלו להגיע לאהבה והשפעה וכולי, אבל אין חומר דלק, כוח לעשות את הקפיצה מהייאוש למדרגה הבאה.

אין כוח משיכה.

תלמיד: בדיוק. אני צריך לקבל את זה מהחברה ומהחיבור, אבל גם זה מייאש, אז איפה זה?

קודם כל אני שומע כאן בעיה שאתה רוצה לקבל תשובה מבחוץ.

תלמיד: מה זאת אומרת?

מחוץ לך, מהחברה.

תלמיד: האדם לא מספיק רוצה ולכן גם אין לו פנייה, הוא לא פונה. מאיפה הרצון הזה מגיע?

מהחברה, מהבקשה הקולקטיבית. הבקשה צריכה להיות משותפת "וייאנחו בני ישראל מהעבודה"¹, אתה מבין?

תלמיד: אני כאילו מבין, חסר לי פה משהו.

כל הירידה למצרים וכל גלות מצרים הן כדי להראות להם שלבד אף אחד לא משיג את המטרה, אלא רק כולם יחד.

תלמיד: אולי אנחנו צריכים להרגיש את המצבים של הייאוש לא ככישלון אלא כהצלחה, ואולי זאת הסיבה שאנחנו מפחדים להגיע לשם, כי זה יהיה לעיני החברים שאנחנו נפלנו, אז לא עשינו עבודה טובה, אבל אולי זה ההיפך, עשינו עבודה טובה, והחברים צריכים להגיד לנו במצב הזה "כל הכבוד, איזה גדול אתה". אז זה יגרום לנו לעשות סוויץ' עוד פעם, אולי הסיבה שאנחנו תקועים היא כי אנחנו לא רוצים לעשות את הצעד הבא, לא רוצים ליפול.

אולי.

שאלה: הבקשה צריכה להיות משותפת, קודם חבר הביע את החיסרון שלו, הוא אמר שאין לו כוח לקפוץ מהייאוש, אז הוא צריך להגיע לעשירייה שלו ולבקש את הבקשה הזאת, שכל היום יהיו בתפילה?

כן.

תלמיד: זה פשוט ממש לדפוק בנקודה הזאת של החיסרון של החבר?

לתפוס את הבורא, להידבק אליו, ולא לרדת ממנו.

שאלה: האם אפשר להבין מהמאמר שכל המטרה היא לפתח את הכלי על ידי ייאוש, על ידי שיסבלו? השאלה מתי נחשב שהגענו לכלי שלם ומושלם?

כלי מושלם שיהיה לו חיסרון בדיוק מכוון למטרה והוא יפנה עם החיסרון הזה לבורא.

תלמיד: והוא צריך להיות בייאוש מוחלט?

לא, למה בייאוש? אם הוא בייאוש אין לו חיסרון. אולי הוא צריך להיות בייאוש כמו שאתה אומר, כלומר בחיסרון שהוא דורש את הכלי הנכון.

תלמיד: השאלה אם המצב שיש לו ייאוש מוחלט אבל באותה רמה גדלות הבורא, לא נחשב מצב של כלי שלם?

כאן זו עוד שאלה, מה זה נקרא "כלי שלם"? זה רצון גדול וריק שאין שום תקווה למלא אותו ואז האדם מתפרץ בצעקה כזאת שזה גורם לו יציאת מצרים. סך הכול לאיזה מצב הוא צריך להגיע כדי שהבורא יוציא אותו ממצרים.

שאלה: תענוג עם מסך גדול פי תר"ך פעמים יותר מתענוג ללא מסך, איך הרב"ש עוזר לנו להגיע לזאת?

אני לא יודע איך הוא עוזר לנו, אבל כנראה שיש לו כוונה כזאת.

תלמיד: מתי הפצה הופכת לעבודה רוחנית?

כשאדם יכול לנהל אותה.

שאלה: המסלול שהרב"ש מתאר פה הוא קלאסי, תמיד הוא מספר איך נבנה בנו חיסרון מייאוש, מתפילה וכולי. כשאתה מסתכל על התהליך שהחברים עוברים יש בעצם שלושה נתיבים, נתיב ראשון זה כשהאדם מתייאש מהתהליך הזה ועוזב, נתיב שני שהאדם נכנס ל"פנסיה", כאילו נכנס לאיזה מצב שנשאר, אבל מת בפנים וככה סוחב ונתיב שלישי שמתקדם ובסופו של דבר מצליח לפרוץ ולהגיע לצעקה. בשלושת הנתיבים כולם שומעים, שצריך לפנות לבורא וצריך לעבור דרך החברה ולקבל מהם חשיבות. מה בסופו של דבר מבדיל בין הנתיבים האלה וגורם לאדם כן להגיע לאותה צעקה שלמה כדי לצאת ממצרים ולא ליפול תחת משאו?

ככל שאדם משנה את היחס שלו לחברה היא משנה אותו, היא הופכת אותו מצד לצד עד שהוא מתחיל לצעוק. זה כמו הדימוי שאדם הוא כמו קציצה על המחבת ומחממים אותו והופכים אותו, וכך זה עד שהוא צועק שיהיה בכל מצב רק לא במצב הנוכחי, יכול להיות יותר טוב. זה המצב לפני הבריחה ממצרים.

תלמיד: צריכה להיות פה איזו מידה של כאב שכל מצב יותר טוב רק לא זה?

כן.

תלמיד: אבל איך לעשות שהכאב הזה לא יכנס כביכול לאלחוש, כי לפעמים אתה מגיע למצב שכאילו לא כואב כלום.

לא, אתה כבר אתה לא יכול להסתיר את הכאב מעצמך, אתה פשוט לא יודע מה לעשות עימו "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", ואז צעקו לאלוהים.

תלמיד: איך לא להביא את הכאב לאיזו הדממה, איך לא להשתיק, לא להרגיע אותו אלא להגדיל אותו עד למידה שהוא עולה לתפילה ולצעקה?

לזה בעצם הבורא דואג יותר מהאדם, אבל האדם צריך להביע כאן את ההתמדה שלו - "חוץ מצא".

שאלה: כאב ממה, מה כואב לאדם במצב הזה?

כואב שהוא לא יכול להפטר מהמצב הזה. זאת אומרת, לפי ההרגשה הגופנית הוא מוכן לכול כדי לא לסבול ולפי ההרגשה הרוחנית הוא לא יכול לסבול את ההרגשה הגופנית הזאת. זאת אומרת, למה הוא נמצא במצב הגופני שמשפיע עליו יותר מהמצב הרוחני.

תלמיד: לא ברור מה זה מצב גופני?

שלא נוח לו, לא טוב לו, חוסר סבלנות וכן הלאה. בעצם המצב הוא כולו גופני בהרגשה באיברים, וכאן הוא רואה שאין לו אפשרות לצאת מזה.

תלמיד: וזה מוליד צעקה?

כן.

שאלה: יש הרגשה כביכול שהבורא בהתחלה עונה לתפילה ולאט לאט ענית התפילה נמתחת יותר ויותר בזמן.

כן.

תלמיד: כביכול הבורא בודק את הדבקות בעניין של זמן שהוא עונה לך.

כן.

תלמיד: איך באמת לא ליפול ולהתייאש שהזמן לאט לאט נמתח ולהידבק בבורא יותר ויותר? זה כאילו שהבורא עושה איזה מבחן, כמו עם ילד קטן, שבהתחלה הוא עונה לו אחרי יום, אחר כך אחרי חודש כדי לראות איך הוא מתמודד עם הבעיה. איך לא ליפול לייאוש הזה, במתיחה הזאת של הזמן?

זה תלוי עד כמה אדם מבין שאין לו ברירה, שהוא פשוט מצפה לחסדים עליונים.

תלמיד: הוא יכול לקצר את הזמן הזה או שהבורא כל הזמן יאריך את הזמן?

הוא צריך לעשות כל מה שנדרש. זאת אומרת, להתחבר יותר לחברים ולחברה ולעשות כל מיני פעולות שעל ידן ודאי שהוא ירגיש את עצמו עוד יותר גרוע, אבל זה ידחוף אותו קדימה.

בני ישראל היו בגלות גם לפני שהגיעו לשלב האחרון של הגלות במצרים, אבל לא הרגישו שהם נמצאים בגלות. וכשהתחילו לרדת למה שנקרא "גלות", אז התחילו להרגיש אותה כגלות אמיתית ואז לא יכלו לסבול. אם כך אנחנו צריכים בינינו לפתח ככל האפשר פעולות השפעה, כנגדן נגלה שאנחנו נמצאים כולנו בפעולות קבלה וזה מה שידחוף אותנו קדימה, שנשנא את המצב שלנו.

שאלה: מה זה דמעות?

דמעות זה עודף אור חוזר שלא יכול להלביש את האור ישר.

תלמיד: ומה המנגנון, מה התוצאה מהדמעות?

התוצאה מהדמעות זה דבר גדול מאוד, בוא נגיד בצורה פשוטה שזה אותו אור חוזר שלא יכול, ואין לו אפשרות להלביש את האור ישר.

תלמיד: מזה הכלי גדל?

כן, זה בסופו של דבר מרכיב את הכלי.

תלמיד: והמסך נהיה יותר חזק?

כן.

שאלה: כשהאדם מרגיש כקציצה על המחבת, בעניין הצורך להגיע לבקשה, בעצם אם האדם נמצא במצב של מצוקה או שהוא טרוד מאוד באיזה עניין ובעיה, והוא כבר לא יכול להישאר במצב הזה, כמו שאמרת. מה בעצם הפנייה שלו לבורא, שיהיה לו כוח למה?

זה תלוי בסביבה, האדם לבד לא יכול להחליט. ככל שאנחנו יותר מתקרבים ליציאה ממצרים, אנחנו יותר מרגישים שאנחנו תלויים זה בזה. וכאן כבר צריכה להיות בדיקת השפעה וכן הלאה.

תלמיד: יוצא שהאדם בסופו של דבר רואה חוץ מבקשה שהבורא יעזור לו או להסכים עם המצב, להיכנע למצב, ולראות שהוא מגיע מאין עוד מלבדו טוב ומיטיב, כי זה קודם כל צריך להיות, אין כלום, אלא הכנעה כזאת כלפי כל מצב שהאדם מקבל?

כן.

תלמיד: ואז ברגע שהאדם נמצא בפנייה כזאת או הבנה כזאת, כבר אין לו צעקה. אם ההכנעה טוטלית, ויש הסכמה והצדקה על כל מצב שקורה, עם כל מה שהוא עושה, ושיביא מה שהוא רוצה, ומצד שני לא מאבדים את הדרייב, כאילו לא להסכים למצב הזה. איך אתה מסכים, ולא מסכים בו זמנית?

בתנאי שהוא נמצא בקשר עם החברים, אתה יודע את התשובה על זה, שכל ההתקדמות לכיוון הנכון, לקצב, לכוח הנכון, הכול תלוי בחברה.

תלמיד: כן, ברור.

אנחנו כל הזמן מקבלים סימנים שחסרה לנו חברה, שחסר לנו לחץ חברתי.

תלמיד: מה מיוחד ב"בני ברוך", בקבוצה הבאמת מופלאה הזאת שלנו? הרב שמלמד אותנו כמו המקובלים שלימדו לאורך אלפי הדורות, ממשיך את דרכו של הרב"ש ושל בעל הסולם. אבל אנחנו לא לומדים בקבוצת מקובלים קטנה וסגורה מהעולם, אנחנו לומדים בצורה מאוד שונה, ויש לזה המון יתרונות. אנחנו אלפי אנשים, שפזורים על פני כל כדור הארץ. אבל עדיין יש משהו שלאורך עשרות השנים שאנחנו נמצאים כאן, אנחנו כאילו לא מצליחים לעשות את הסוויץ' הקטן הזה שנדרש מאיתנו, שאנחנו לכאורה מאוד מאוד יכולים.

אני זוכר פעם, בבניין הישן, שאמרת שאם הייתם עכשיו לא קשורים לעולם, כולכם כבר הייתם בהשגה, משהו בסגנון כזה. מה מאפיין את העבודה הרוחנית שלנו, של "בני ברוך", בתקופה הזאת, על רקע המציאות המטורפת שאנחנו כל כך נדרשים אליה, שדווקא אנחנו לא מצליחים ליישם אותה?

שוב להגיד, שזה חיבור?

תלמיד: אבל זה תמיד היה חיבור. מה עכשיו, מה אצלנו, מה מיוחד, מה עכשיו אנחנו צריכים לעשות?

התנאים משתנים. התנאים שלוחצים עלינו מבחוץ דורשים מאיתנו להיות יותר צמודים זה אל זה. להרגיש, להבין אחד את השני, ולחשוב שאין דרך אחרת, אין אפשרות אחרת להבין את המצב.

שאלה: אנחנו שומעים כל הזמן שצריך להתחבר, מנסים להתחבר, ופה ושם, לאט לאט המציאות וההרגשה היא שיותר ויותר אתה זקוק לנס הזה. אבל אתה לא מסוגל, יש קליפה על הלב שסוגרת את עצמך בתוך הקליפה הזו, ואתה לא מצליח להרגיש את החברים. אתה תנסה, אתה תשתה, אתה תאכל, אתה תשתדל, אתה תתפלל, ואתה לא יוצא מתוך הקליפה הזו. אתה מרגיש שחייבים כאן נס, חייבים את הכוח העליון שיבוא ויסיר את הקליפה הזו. זו ההרגשה שהולכת ומתחזקת, שחייבים את הנס כאן.

כן. אז מה עושים?

תלמיד: תגיד לנו מה עושים.

איך מגיעים ל"הגיעו מים עד נפש"?

תלמיד: ההרגשה הזאת נמצאת. כאילו לצאת, סליחה על הביטוי, מהחרא שבו אנחנו נמצאים, כולם מרגישים שחייבים לצאת. שחייבים את העזרה של הבורא כדי לצאת, גם זה ברור לכולם. אלה הנתונים, כולם עושים, אתה רואה, יושבים כאן בדריכות, תראו מה זה, לא להאמין, עם בקשה באמת מהלב. אני לא יודע מה צריך שיקרה, אבל צריך.

צריכים לחייב את הבורא לענות לנו. זה מה שרב"ש בדרך כלל היה עונה לי. יש לך בעיה? תפנה. תפנה, יש למי לפנות, אז תפנה אליו. זה הכול, כאן כל המכשול.

תלמיד: שלא פונים מספיק? שלא מאמינים שהפנייה תעזור? למה לא פונים?

אין מספיק הרגשת קשר.

תלמיד: איזה קשר?

ילד קטן, לא בוכה בפינה שלא יראו אותו. הוא רץ לאימא ובוכה לה בין הברכיים. למה? כי הוא מרגיש ששם המקור שלו, באימא, ואנחנו לא מרגישים את זה. לא יכולים לפתח את ההרגשה הזאת, שיש לנו מקור. זו הבעיה.

שאלה: אמרת שצריך לחייב את הבורא. במצבנו אני מכיר דרך אחת לעשות את זה, אני איש של מעשים. לחייב את הבורא, לפי מה שאני מרגיש, זה פשוט שאני אומר שגם מחר אני אגיע לשיעור בוקר. כמה שזה נשמע כאילו בנאלי, אבל אני חושב שזה מה שרבי עקיבא לימד אותנו, כשהוא אמר שהמים חודרים. אם אני מסכים לעבור את התהליך הזה יום אחרי יום, על פני התחושה הזאת. לבוא, ולהתחייב שכן, גם מחר אני אבוא לאותו מקום, ואשתה מאותו מקום, אני חושב שזה מה שיעזור לנו, ההתחייבות שגם מחר אני אבוא לאותו מקום לקבל את התרופה.

אני מסכים במאה אחוז. כך פחות או יותר אמרתי לרב"ש, והוא שמח לשמוע. כן, בסופו של דבר זה מה שעוזר לאדם. זה נקרא "עסקת בתורה, ציפית לישועה?"², זה מה ששואלים את האדם כשהוא מגיע אחר פטירתו לבית הדין העליון.

שאלה: דיברנו על ייסורים ועל מה שאדם מרגיש, ייאוש או לא וכו'. וראיתי בתוכי שאני לא מפחד מייסורים, אני אוהב אותם, כי אז יש לי דרישות אותן אני לא יכול להשיג ולפיהן יש לי קשר עם הבורא. כשאני מרגיש שמחה אני גם שמח, כי ביטחון משמחה מחזק את האמונה שלי, אני יודע שזה בא מהבורא. הדבר שאני כן מפחד ממנו, זו הריקנות, כשאתה לא מרגיש ייסורים, לא מרגיש שמחה, אתה לא חי, אין לך קשר עם הבורא. למה הרגשת הריקנות מורגשת באופן כל כך כבד?

מה שאתה אומר זה דבר מאוד נפלא. פחד מריקנות, פחד מניתוק מהבורא, מזה שאני לא יכול לשאול ולקבל תשובה, מזה שאין לי שום קשר עמו ואני מרגיש את זה כריקנות בי, שממש היה קשר ונותק. אבל אנחנו חייבים להילחם בהרגשה הזאת ולדרוש במקומה את הרגשת הקשר, שנהפוך את הרגשת הריקנות לקשר כזה בינינו שדרכו נוכל לקבל את כל התשובות, את כל ההשגות שבבריאה.

שאלה: כתוב "וידוע מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". שואל הזה"ק "במה מסייעין אותו. ומשיב, בנשמתא קדישא". איך אדם מגיע לזעקה כזאת שהוא מקבל מהבורא עזרה שייתן לו נשמתא קדישא?

גם הצעקה וגם גילוי החיסרון מגיעים מהבורא. איך מגיעים לזה? רק על ידי התמדה. זאת אומרת יום יום כמה שאפשר לבכות ולבכות, ואפילו שזה בכי סרק על ידו נגיע לחיסרון האמיתי. בדומה לילדים קטנים שבוכים, אנחנו רואים שהם סתם בוכים, אבל אחר כך נמאס לנו או מתוך שבכל זאת אנחנו צריכים לרחם, אנחנו נותנים להם את מה שהם דורשים אפילו שהחסרונות שלהם לא אמיתיים.

שאלה: מה זה אומר שמסייעין אותו עם נשמה קדושה?

מה שעוזר, זה שאדם לא עוזב את הדרך, הוא מחזיק ב"חוץ מצא" ובשום פנים ואופן לא עוזב את הקבוצה וממשיך קדימה. בצורה כזאת, הוא ממשיך בעוצמה.

תלמיד: מה זה אומר שבסופו של דבר עזרו לו עם נשמתא קדישא? מה קרה איתו בעצם עם העזרה שהוא קיבל?

מגלים לו קצת את העיניים, מעלים אותו קצת מעלה במדרגות הסולם וכך הוא מתקדם.

תלמיד: זה מתגלה כמתנה עבור העבודה שהוא עשה, או פשוט יגעתי ואז מצאתי, כלומר הרווחתי?

אין משמעות או חשיבות אם זה כך או אחרת. אנחנו לא יכולים לקבוע במדויק למה קיבלנו יחס כזה או אחר מלמעלה.

תלמיד: העזרה עם נשמתא קדישא קורית פעם בחיים כמו יציאת מצרים, או שהיא יכולה לקרות לאדם כל יום?

לא. זה קורה בנקודות מיוחדות בדרך.

שאלה: אנחנו מנסים בכל כוחנו להגיע לדרישה לישועה, אבל אם הישועה שלי תלויה בישועת האחרים, איך אוכל לממש אותה?

את מממשת דרך החברים. כן, ודאי, מפני שאת אף פעם לא יוצאת לבד ממצרים כמו שאנחנו רואים גם לפי הסיפור, לא יוצאים ממצרים לבד, אלא רק על ידי כך שיוצאים יחד.

שאלה: מה בדיוק מוטל עלינו לעשות כדי לתקן את החטאים שלנו? האם אפשר לומר שמוטל עלינו רק להתבונן בתהליך שאנחנו עוברים?

לא, אין לנו כלים להתבונן נכון בתהליך שאנחנו עוברים. אנחנו קוראים על זה, רואים את זה, אבל להתבונן, לחקור ולהמשיך בהחלטה משותפת יחד, אנחנו לא יכולים עדיין. מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה פשוט להמשיך לפי אותם הכללים שיש לנו בדרך.

שאלה: חבר שאל האם המטרה הסופית שלנו היא שיהיה לנו טוב ואמרת כן. התשובה הזאת בלבלה אותי, כי היא בדיוק הפוכה ממה שאני מבין. אני הרי רוצה לעשות משהו טוב למישהו שהוא מחוצה לי.

הבורא הוא טוב ומטיב ואם בסופו של דבר נגיע להתכללות בו, אז המצב שלנו גם יהיה טוב.

תלמיד: זה ברור, אבל שיהיה לי טוב, זו תופעת לוואי. זו לא המטרה שלי, נכון?

המטרה שיהיה טוב לכולם.

שאלה: אנחנו מקיימים מצוות מפני שהן חשובות וכדי לא לקבל שכר ועונש. מאיפה מגיע רצון לקיים מצוות קלות, האם נהיה מסוגלים לקיים את המצוות כשנגלה את פניו?

גם, נכון.

שאלה: כתוב "ותעל שוועתם או צעקתם לה'"³, איך אפשר להגיע לזה בצורה קולקטיבית? לפעמים אתה רואה חבר שכואב לו או בוכה, אבל איך להגיע לכך שזה יקרה בכל החברה?

אנחנו לא צריכים לחכות עד שזה יתגלה בכל החברה. אבל כשאנחנו מחוברים עלינו להגדיל את הרגשת הגלות הזאת בלב המשותף.

שאלה: איך ובמה ניתן לפצות על ההרגשה שהבורא הוא המקור שלנו ויש לפנות תמיד רק אליו, כמו בדוגמה של הבן והאימא?

אם אנחנו קשורים יחד ורוצים להתחבר כדי לצאת משליטת האגו שלנו, אז אנחנו כל הזמן נמצאים בקשר עם הבורא ויכולים לפנות אליו ולדרוש ממנו עלייה רוחנית.

שאלה: אנחנו צריכים להחזיק כל הזמן בנקודת הקשר ומתוכה לפעול בכל דבר בחיים. זה נשמע כמו סתם מילים או תיאור מעורפל. מה זאת נקודת הקשר?

נקודת הקשר, היא הנקודה המרכזית של הקבוצה, של כל קבוצה, ואנחנו צריכים לתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים בה ולבקש, לדרוש ולהתפלל שהנקודה הזאת תחבר אותנו יחד כולנו וכך נצא ממצרים.

שאלה: איך מסתדר המצב של "הכול בחכמה עשית" ו"צעקה"?

איך מסתדרים הדברים האלה יחד? כי הם נמצאים באדם, אם אדם מסוגל לקלוט אותם יחד, הם מתחברים, אם לא, אז לא.

(סוף השיעור)

---

1. "ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו" (שמות ב’, כ”ג)↩

2. "אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפריה ורביה צפית לישועה וכו’" (שבת לא ע”א).↩

3. "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה" (שמות ב', כ"ג)↩