שיעור בוקר 18.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/UAYkNtxk?activeTab=downloads&mediaType=video

תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק א, פרק א' דף ז', 

אותיות ד', ה'

קריין: אנחנו בשורה "המשולש" באות ה' בדברי האר"י.

"וע"כ מוכרח הוא להיות צמצום הא"ס בבחינת עיגול."

קריין: שוב נקרא אות ה'.

אות ה'

לפי שאור אין סוף הוא בהשואה, היה הצמצום ג"כ בהשואה שהוא סוד העגול

"והסבה היתה, לפי שכיון שאור הא"ס שוה בהשואה גמורה הוכרח ג"כ, שיצמצם עצמו בהשואה א' מכל הצדדים, ולא שיצמצם עצמו מצד א' יותר משאר צדדים. ונודע בחכמת השיעור שאין תמונה כל כך שוה כמו ר תמונת העיגול, משא"כ, ש בתמונת מרובע בעל זוית נצבת בולטת, וכן ת תמונת המשולש וכיוצא בשאר התמונות. וע"כ מוכרח הוא להיות צמצום הא"ס בבחינת עיגול."

קריין: אות ר אור פנימי מבארת "תמונת העיגול".

נמשיך לאות ש מבארת "בתמונת מרובע".

כבר תמונה אחרת. מהי?

"ש) פירושו, אם היה שם הבחן מעלה ומטה ימין ושמאל," הכול ישנו בתמונת מרובע, "היה זה מתבאר בתמונת המרובע, שיש שם ד' הצדדים הללו, שהם הכינויים של ד' הבחינות הנ"ל. אמנם לא היה כן, אלא בתמונת העיגול, שאין בה ההבחנות הללו," לפני הצמצום. [כנ"ל בדיבור הסמוך.]"

אחרי הצמצום שבחינה ד' מצטמצמת ומתחילה לשפוט את עצמה עד כמה היא קרובה או רחוקה מהאור, ובאיזו צורה היא יכולה להידמות לאור, אז היא מתחילה לראות בתכונות הקודמות לה, "אם אני ארכוש את תכונת בינה, אני אהיה בצורה כזאת קרובה לבורא. אם אני ארכוש את תכונת החכמה אני אהיה בצורה כזאת קרובה לבורא", ואז היא מציירת את הריבוע. "אם אני אהיה כך, זה כך, אם אני אהיה כך, זה כך". 

היא כבר מתייחסת לתכונות האלו, אבל מצידה עצמה. כי לתכונות עצמן אין ימינה שמאלה, מעלה למטה, הן עגולות, אין בהן שום דבר, רק סיבה ומסובב. כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, חמישה עיגולים, רק סיבה ומסובב. כשמלכות מתחילה לחשוב איך היא תשתמש בהן, אז היא כבר מתחילה לראות איזה רווח יש לי, אני אהיה כאן ימינה, כאן שמאלה, כאן מעלה, כאן מטה, איך אני אחבר את כל התכונות האלו כדי לבטא את עצמי בדומה לעליון. אז מתחילה להיות כבר תמונת הריבוע. 

תלמיד: מה זה "אור אין סוף"? 

צריך לפתוח את המילון ב"תלמוד עשר הספירות". באמת מזמן לא קראנו, לא את כל ההגדרות קראנו, אז כדאי לנו, תכף נסיים את פרק א' ונראה מה זה "אור אין סוף".

כולם מחפשים, מה הבעיה. הולכים ל"לוח שאלות לפירוש המילות", "מה הוא אור וכלי", "אור פשוט". "אור אין סוף" אני לא רואה כאן.

תלמיד: יש "אור וסוף".

"אור וסוף" זה משהו אחר. "אור אין סוף" אין. מה לעשות? אנחנו צריכים לחפש את ההגדרה הזאת אולי במקום אחר. 

"אור אין סוף" זה אור שממלא את כלי המלכות, שעדיין לא עושה שום הגבלות על עצמה ולא מבדילה בין כל התכונות שנמצאות בה. ואז האור ממלא אותה בשווה לפי רצונה. אנחנו תמיד מדברים על האור אך ורק מתוך הכלי, ואז כשהוא ממלא אותה בצורה כזאת, בתגובה כזאת מצידה, השווה, הוא נקרא "אור אין סוף".

מלכות מרגישה בזה שהיא מלאה ללא שום הפרש, ללא שום הבדל בין העביות למדרגות, לחסדים, לחכמה, אלא כל הרצונות שבה, כל החללים שבה מלאים באור, ולא נשאר לה שום חיסרון, לא באיכות ולא בכמות אם אפשר כך להגיד, שיהיה מובן יותר, לא נשאר שום חיסרון שיתגלה שחסר לו, וזה נקרא אור אין סוף. 

אנחנו מדברים על אין סוף, כמו שתמיד מדברים בחכמת הקבלה, בצורה מהותית, תכונתית. זה לא כמות אינסופית, שאני לא יודע מה זה. כל דבר שהוא בצורת השטח, הגודל הוא מוגבל. ברוחניות אין לנו גודל, רוחניות זה איכויות. אז כשאנחנו מדברים על אין סוף, אין שום הבחן מדרגות, אין סוף וסיום, אין שום דבר, איכותית. אנחנו צריכים יותר ויותר לחשוב איך תמיד נתפוס את התמונות האלו כאיכותיות. אחרת הציורים האלה הם גם לא יהיו לנו לטובה. 

יש אנשים שאומרים, למה אתה מצייר? כי האדם מגשים את זה, זה מקשה עליו להתקדם, הוא מתאר את זה בצורת הציור. ככל שאדם מתקדם יותר, כך הוא חייב יותר ויותר לראות בציור יחס, בוא נגיד טבלת איכויות בלבד. ואז זה יעזור לו גם בחיים שלנו, בכל מה שהוא חושב ורוצה, גם לראות איכויות.

כי גם בעבודה הפנימית שלנו אנחנו לא עובדים עם ציורים. אני עובד עם איכויות, אני לא עובד עם רצונות, אני עובד עם כוונות. כוונה זה נקרא איכות הפעולה, זה בשבילי החשוב ולא הפעולה עצמה. הכוונה קובעת את טיב הפעולה. שוב, אנחנו כל הזמן עובדים באיכויות. אנחנו צריכים להתרומם מרמת הציור, מרמת הפעולות לרמת הכוונות, התכונות, האיכויות. 

ולכן בעל הסולם נותן לנו הגדרה בסדר הלימוד, הוא אומר ב"שאלות ותשובות", עמוד מ"ד, "ותלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים, עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא. כי בכל מלה ומלה ממש, שבחלק השלישי, צריכים לזכור היטב כל שני החלקים הראשונים, אף מובן קטן לא יחסר".

למה הוא אומר כך? כדי להביא אותנו מרמת המילים לרמת ההגדרות הרוחניות הנכונות, לרמת האיכויות, מה מוסתר בתוך המילה, ושאנחנו נעבוד עם הפירוש הפנימי שלה ולא עם הפירוש החיצון. עיגול, אני לא עובד עם העיגול, אני עובד עם האיכות, שעיגול הוא ללא הבחנות.

יש בזה עבודה גדולה מאוד, אבל היא עבודה מאוד מאוד, לא הייתי אומר מבורכת, כי אדם ממש מתחיל בזה להדביק את עצמו בכל מילה ומילה לצורה הרוחנית. הוא בזה בכוח מכניס את עצמו לאותו שדה כוחות, איכויות ותכונות, שנקרא רוחניות.

תלמיד: מה ההבדל בין בחינה א' לד'? גם בחינה א' נבחנת לאין סוף, היא מלאה לגמרי, וגם ד' מלאה לגמרי, אז מה ההבדל ביניהן באין סוף?

ההבדל ביניהן ברצון שיש בבחינה א' ובבחינה ד', עד כמה הרצון הזה מבדיל את עצמו כלפי הנקודה האמצעית. עד שייצאו כל העיגולים האלו עד בחינה ד', אין מישהו שיגיד לך שהעיגולים האלו יוצאים, ושהעיגולים האלה יותר קרובים או יותר רחוקים מהמרכז.

קריין: אנחנו באור פנימי אות ת', מבארת "תמונת המשולש".

"ת) "מורה על מדרגה שיש בה רק ג' בחינות, שחסרה שם בחינה ד'. דהיינו ג' צדדים: מעלה, ימין, ושמאל. וחסר שם צד מטה וזה נקרא תמונת המשולש".

הוא מצייר משולש בצורה כזאת, כשהצד כלפי מטה, כנראה (ראו שרטוט מס' 2). 

שרטוט מס' 2

בוא נראה הגדרות.

קריין: אנחנו עוברים לעמוד ל', שאלה ע"ו.

"עו) מהו השם "אין סוף"."

קריין: התשובה נמצאת בעמוד ל"ה, תשובה ע"ו. 

"עו) מטרם הצמצום נקרא בשם "אין סוף", להורות, כי שמה לא יצוייר סוף וסיום כלל, להיות גם בחינה ד' מקבלת את האור, וא"כ אין שום סיבה שמה להפסקת האור להתהוות סוף וסיום (או"פ ח"א פ"א כ') ".

זאת אומרת, אין סוף לקבלת האור, ליכולת לקבל את האור. לכן לפני הצמצום כך בחינה ד' נקראת. 

קריין: שאלה ע"ד.

"עד) מה הם ב' העיקרים הכוללים הכל." 

קריין: תשובה ע"ד, בעמ' ל"ה. 

"עד) העיקר הא', הוא מה שכללות המציאות שלפנינו, כבר קבועים וקיימים באין סוף ב"ה בכל שלימותם האחרונה וזה נקרא אור א"ס. העיקר הב', הם ה' העולמות, שנקראים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, המשתלשלים ממלכות דאין סוף לאחר הצמצום. וכל שישנו בעיקר הב' הוא נמשך מעיקר הא' (או"פ ח"א פ"א ג' והסת"פ אות ה' ד"ה ובאמת)." 

זה בהתאם למה שדיברנו, שהכול נמצא באין סוף והכול בא משם. הכול נמצא באין סוף, הכוונה היא שבהחלט הכול. רק כדי להתגלות כלפינו, שאנחנו בעלי כלים, חסרונות, ויכולים לתפוס את הכול רק בהבדל בין שחור ללבן, בהבדל בין תנועה ומנוחה, לכן יוצא שאנחנו תופסים אין סוף בצורה סופית. אנחנו חייבים למדוד את עצמנו כלפי משהו, ולכן אין סוף הוא לא נתפס.

אנחנו חייבים לצאת מאין סוף, להרגיש את כל ההבחנות שיש בין כול התכונות שבאין סוף, ולעשות עליהן צמצום, הגבלות, הגדרות וחלוקות. בצורה כזאת אנחנו בודקים, רואים, לומדים, נכללים מכולן. עד שחוזרים לאותו המצב, ואז מרגישים אותו אין סוף מכל סכום ההגדרות האלו כאיזה מין אינטגרל כזה גדול של הכול. זה נובע, וודאי, מתוך המוגבלות שלנו שאנחנו לא בורא, ולכן אנחנו לא יכולים לתפוס מה שאין לו גבולות. אבל בסופו של דבר, מתוך הלימוד של כל ההגבלות במדרגות, כשאנחנו מחברים את כל המדרגות בגמר התיקון, אנחנו זוכים בהחלט למצב האין סוף.

יש כמה דוגמאות בעולם שלנו. אם אנחנו יוצאים לחלל, אז אנחנו לא יודעים איפה מעלה מטה, ימינה שמאלה. אם אנחנו נמצאים בחלל ואנחנו נעים באיזו מהירות, או אם אני נכנס למטוס ואני טס, אני לא מרגיש שאני טס, המטוס טס ואני נמצא בפני עצמי. זאת אומרת, אני חייב תמיד לבדוק את עצמי כלפי משהו אחר, האם אני נמצא במנוחה או אני נמצא בתנועה. בפרט, כמו לפי איינשטיין וניוטון, ההבדל ביניהם, שאם אדם זז במהירות קבועה, אז הוא אף פעם לא יכול לזהות את המהירות, אלא רק אם הוא מודד את עצמו כלפי משהו אחר. הוא יכול למדוד בו בפנים רק את השינוי במהירות, את התאוצה, מפני שלזה יש לו כלים פנימיים, את השינוי בתכונות שלו. אבל אם תכונותיו לא משתנות, הוא לא יודע איפה הוא נמצא, הוא כאילו בחלל.

לכן אם הרשימות שלנו לא היו מתחדשות כל רגע ורגע, לעולם לא היינו מרגישים שאנחנו חיים. אלא רק התחדשות הרשימות מביאה לנו את ההרגשה הזאת. וככל שהרשימות מנוגדות ומביאות לנו הבדל יותר גדול בין הרשימו מהאור ורשימו מהכלי, אז אנחנו מרגישים בזה יותר חיים, הם יותר מורגשים, עסיסיים. כמו שבין רשימות א', ב', ג', ד', דומם, צומח, חי, מדבר, ובתוכן יש עוד ועוד. 

תלמיד: האם ארבע הבחינות כבר היו קיימות באור אין סוף והן מתגלות רק כלפינו?

ודאי. הכול נמצא באור אין סוף ואין יותר מאין סוף, כל היתר מתגלה רק כלפי התפיסה שלנו, אך ורק. אפשר להגיד שכל העולמות לא קיימים, אלא אך ורק כלפי הנברא. גם אין סוף, כביכול, קיים רק כלפי הנברא, אבל הוא נמצא בכוח שליטת הבורא. הבורא רוצה שזה מה שהנברא יקבל ממנו. 

לכן אין סוף, כל חמישה העיגולים האלו, הם קיימים משלמות הבורא. מה שאין כן, ההשגה באין סוף כבר שייכת לנברא. הוא עושה צמצום, הוא עושה קו, מידה, ולפי המידה מקבל ובודק את האין סוף הזה, "מה הבורא הכין לי". 

(סוף השיעור)