שיעור בוקר 11.01.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קריאה מתוך הספר - הבחירה היהודית: איחוד או אנטישמיות, פרק 7

קריין: מתוך הספר "הבחירה היהודית: איחוד או אנטישמיות", פרק 7.

נאציזם, שואה ושאלות קשות מאוד

"ב-8 במאי 1945 הגישה גרמניה את כניעתה ללא תנאי לבעלות הברית, ומלחמת העולם השנייה הסתיימה רשמית באירופה. באותו הזמן כבר היו עדויות מוחצות לרצח העם שהנאצים ביצעו נגד יהדות אירופה. אפילו נאצים שבויים לא ניסו להכחיש זאת.

העדויות המרשיעות ביותר לא היו מחנות הריכוז וההשמדה, או מחנות העבודה והקברים שנחשפו, אלא המסמכים שהנאצים עצמם הפיקו ושמרו בקפידה כה רבה. כל רכבת שנשלחה למחנות ההשמדה תועדה, כולל מספר האנשים שהיו בה. כל משלוח של יהודים ממקום למקום, כל הרג, בגז או או בכדורי רובה, תועד ונשלח לארכיון בברלין. כל תכשיט, נעל, שן זהב, אפילו שיער, הופשטו, נערמו ותועדו לצורך שימוש מאוחר יותר במכונת ההרג הנאצית היעילה והשטנית. מעולם בהיסטוריה לא אירעה השמדה כה מתוכננת ומבוצעת בקפידה של אומה אחת על ידי מדינה אחרת.

רוב בני משפחתי נספו בשואה. גדלתי בצל הבלהות של רצח העם הזה, אך מעולם לא קיבלתי תשובות. נדמה שלאיש לא היו תשובות. איך הגרמנים הגיעו לכך? האם היה זה צו הגורל או שמא ניתן היה למנוע את השואה? אלה שתיים מהשאלות הרבות שנעסוק בהן בהמשך. ייתכן שלא תהיינה תשובות חד-משמעיות, אך בהחלט יש עובדות שהנרטיב השולט מתעלם מהן לעיתים קרובות, ויש לציין אותן כדי שנוכל לחקור נקודות מבט חדשות על השואה, וללמוד לקחים חדשים מהטרגדיה הזו, אם אנו רוצים באמת למנוע את הישנותה."

אם יש שאלות אתם יכולים לשאול במשך הקריאה.

שני סוגים של יהודים

"תוצאות הבחירות בנובמבר 1932 בגרמניה לא היו חד-משמעיות. מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומנית-סוציאליסטית של אדולף היטלר (NSDAP), הידועה יותר בשם "המפלגה הנאצית", קיבלה 230 מתוך 608 המושבים ברַייכְסְטַאג, הפרלמנט הגרמני, והפכה למפלגה הגדולה ביותר בגרמניה. אף על פי כן לא היה לה רוב והיא לא הייתה יכולה להקים ממשלה ללא קואליציה עם מפלגה אחרת. למרות זאת, היטלר לא היה מוכן לחלוק כוחות עם הסוציאליסטים שקיבלו עשרים אחוז מהקולות, או עם הקומוניסטים שקיבלו שבעה עשר אחוז. לבסוף, ב-30 בינואר 1933, הפעיל הנשיא המיואש פָּאוּל פוֹן הִינְדֶנְבּוּרְג את סמכויות החירום שלו, ומינה את אדולף היטלר לתפקיד קנצלר זמני.

בספרו פורץ הדרך "הסכם ההעברה: הסיפור הדרמטי על ההסכם בין הרייך השלישי ליהודים בפלשתינה", כותב הסופר אדווין בלאק כי "הנאצים הבטיחו כי עם קבלת השלטון הם יבנו מחדש את כלכלת גרמניה, יפרקו את הדמוקרטיה שלה, ישמידו את יהדות גרמניה ויבססו את הארים כגזע העליון – בסדר הזה. עם זאת, מנהיגים מערביים רבים ראו רק את הערך הכלכלי של הנאציזם. היטלר נראה כחלופה היחידה למדינה קומוניסטית, אדם שעשוי לבנות מחדש את הכלכלה הגרמנית ולשלם את חובות גרמניה. זה יהיה טוב לכל הכלכלות המערביות. באשר לאיום על יהודי גרמניה, זה [נחשב ל] עניין פנים גרמני".

לכן, מבלי להירתע ולמעשה ללא הפרעה – למעט ניסיונות לא מוצלחים של ארגונים יהודיים להחרים את הסחורה הגרמנית – הנאצים ניגשו ללא שהות לקיים את שהבטיחו. הם החלו כמעט מיד להפעיל לחץ על היהודים ולחסל את האופוזיציה. ב-27 בפברואר 1933 עלה באש בניין הרייכסטאג. בלאק כותב כי "למחרת בבוקר כבר היה הציבור הגרמני משוכנע שהשריפה הייתה למעשה תחילתה של התקוממות קומוניסטית בגיבוי יהודי." תנסו לתאר איך שזה קורה באמריקה עם המפלגות, עם כל הדברים האלה. ההיסטוריה חוזרת. "היטלר דרש וקיבל סמכויות זמניות המבטלות את כל החירויות החוקתיות".

אך מה שפחות ידוע הוא שבעיני הנאצים לא כל היהודים היו שווים. גרמניה הנאצית ערכה הבדלה ברורה בין יהודים מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה), שראו בגרמניה את מולדתם, לבין יהודים ציונים, שמטרתם הייתה לדחוף כמה שיותר יהודים מגרמניה לארץ ישראל, כחלק מהמאמצים להקים בית לאומי לעם היהודי. כבר בשנת 1920, "בבר בירות במינכן, בזמן שהיטלר הטיף את תורתו לגירוש יהודים, מישהו בקהל צעק משהו על זכויות אדם. היטלר ענה בחדות, "שהוא [היהודי] יחפש את זכויות האדם שלו במקום שהוא שייך אליו: במדינת פלשתינה".

אלפרד רוזנברג, אחד האידיאולוגים הנאצים הראשיים – שלא היה יהודי, למרות ששמו נשמע כך – ראה גם הוא בפלשתינה פתרון טוב. בשנת 1920 כתב כי "יש לתמוך באופן פעיל בציונות כדי לאפשר לנו להעביר מדי שנה מספר מסוים של יהודים לארץ ישראל, או בכל מקרה מחוץ לגבולותינו".

בהתאם לכך, כאשר עלו הנאצים לשלטון, הם יישמו שתי גישות הפוכות לחלוטין כלפי יהודים מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה) וכלפי ציונים. לצד רדיפות של יהודים מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה), שקיבלו תוקף רשמי מאוחר יותר בחוקי נירנברג, הם עודדו ציונות ופעילות ציונית באותו הלהט שבו הם התנכלו למתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה).

פרנסיס ניקוסיה, ההיסטוריון המפורסם ופרופסור ללימודי שואה באוניברסיטת ורמונט, כותב כי נייר עמדה פנימי של האֶס-אֶס ביוני 1934 "הציע מאמץ חיובי של הממשלה ושל המפלגה לעודד מאמצים ציוניים בגרמניה שנועדו להחדיר הרגשה של תודעה וזהות יהודית בקרב יהודי גרמניה, ולקדם את ההגירה לארץ ישראל. יש לעודד בתי ספר יהודיים, קבוצות ספורט, מוסדות ותרבות יהודיים – כל הארגונים והפעילויות היהודיים המקדמים מודעות עצמית יהודית. מאמצים אלה, יחד עם מרכזי הסבה מקצועית שהקימו הציונים ברחבי גרמניה עבור המהגרים היהודים שהיו בדרכם לארץ ישראל, יקבלו יחס אוהד מהאס-אס"."

כך הייתה התקופה, אבל היהודים לא כל כך קיבלו את זה. היתה אפשרות לקבל מקצוע ולעבור לארץ ישראל.

לא רק היהודים ירוויחו, אלא העולם כולו

"הפעיל הציוני ד"ר קוּרט טוּכלֶר הכיר כמה מחברי המפלגה הנאצית, חלקם בכירים למדי. ביניהם היה חברו הטוב, קצין האס-אס יליד אוסטריה, הברון לאופולד פון מילדנשטיין. כדי לחזק את התמיכה הנאצית בציונות ביקש טוכלר ממילדנשטיין לכתוב מאמרים חיוביים בעיתונות על המפעל הציוני בארץ ישראל. מילדנשטיין הסכים אך התנה זאת בביקור בפלשתינה ובבחינה מקרוב של המאמצים הציוניים לבנות בית לאומי ליהודים.

בלאק מספר כי "בסוף אפריל 1933 עלו שני הגברים ונשותיהם על אונייה בדרך ​​לארץ ישראל. המפלגה הנאצית וה-ZVfD [התאחדות ציוני גרמניה] אישרו את הנסיעה המשותפת. מילדנשטיין אהב את מה שראה בקיבוצים ובתל אביב. הוא אפילו למד מספר מילים בעברית. תמונות רבות צולמו ומזכרות רבות נלקחו חזרה לגרמניה. לאחר כשמונה עשר חודשים התפרסמה סדרה מאוירת ומפורטת ב'דר אנגריף' [Der Angriff - 'ההתקפה'] תחת הכותרת 'נאצי נוסע לארץ ישראל' (תמונות 1, 2). העיתון של גבלס היה כה גאה בסדרה עד שהנפיק מטבע הנצחה לכבוד המסע. בצידו האחד היה צלב קרס, ובצידו השני מגן דוד (תמונה 3)".

תמונה 1: תמונת מיקרופילם של הכרזה "נאצי נוסע לארץ ישראל" המפרסמת את סדרת הכתבות בפינה הימנית העליונה של העיתון "דר אנגריף" של גבלס מתאריך ה-3 באוקטובר 1934.

תמונה 2: המאמר "נאצי נוסע לארץ ישראל" שפורסם ב-27 בספטמבר 1934 בעיתון "דר אנגריף". תמונה משמאל: יהודי גרמני שהיגר לארץ ישראל עובד על טרקטור (עדות ל"היהודי החדש"). תמונה מימין: המסחר בתפוזים בנמל יפו שליד תל אביב. מקור: תיעוד הצילומים של הרייט שרנברג, Die »Judenfrage« im Bild ("השאלה היהודית" בתמונות).

תמונה 3: המדליה של "דר אנגריף" של גבלס המנציחה את ביקורו של מילדנשטיין בארץ ישראל במשך שישה חודשים. הכיתוב בצד מגן הדוד: "נאצי נוסע לפלשתינה". הכיתוב בצד צלב הקרס: "ומספר על כך ב"דר אנגריף".

בשנת 1980 פרסם ההיסטוריון יעקב בואס חיבור על סיפורו הלא ידוע אך החשוב של מילדנשטיין במגזין היוקרתי "History Today". תחת הכותרת ההולמת "נאצי נוסע לארץ ישראל" נכתב במאמר כי "האפשרות לשיבה יהודית משמעותית [לפלשתינה] קיימת למרות הבסיס הכלכלי הבלתי מפותח של פלשתינה". אך זאת, הזהיר מילדנשטיין, 'בתנאי שהיהודים יבנו את המולדת שלהם בכך שיעבדו את אדמתם בעצמם'. משיבה כזו, סיכם מילדנשטיין במאמרו הסופי, ירוויחו לא רק היהודים אלא העולם כולו, שכן 'היא מצביעה על הדרך לריפוי פצע בן מאות שנים בגוף העולם: השאלה היהודית'".

בואס ממשיך וכותב כי "בפלשתינה פגש מילדנשטיין את היהודי שרצה, יהודי שעיבד את אדמתו, 'היהודי החדש'. שם ראה יהודי שנאבק נגד הסיכויים לבסס מחדש את שורשיו בארץ אבותיו. מילדנשטיין שרטט דיוקן מחמיא ביותר של יהודי פלשתיני זה. דמותו של 'היהודי החדש' שתוארה על ידי מילדנשטיין בוודאי גרמה לקוראים הקבועים של 'דר אנגריף' לנענע את ראשם באי-אמון".

עם זאת, בואס מזהיר כי "פון מילדנשטיין לא היה חבר של היהודים" כיהודים. בהתאם למדיניות הרשמית של האס-אס הוא ערך הבחנה ברורה בין יהודים ציונים למתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה). לדברי בואס, "אהדתו [של מילדנשטיין] הייתה רק עבור החלק מהיהדות שכינה את עצמו ציוני. עבור היהודי המתבולל (נפרד מהאיחוד, ע"פ הקבלה), היהודי שטען שהוא בראש ובראשונה גרמני ורק לאחר מכן יהודי, או שהכחיש את יהדותו כליל, ועבור היהודי שנמנע מכל תודעה גזעית, לא היה לו שום יחס מיוחד, והשקפתו לגביהם הייתה קרובה לעמדה הרשמית של המפלגה".

"הגדודים השחורים" (Das Schwarze Korps) היה שבועון התעמולה הרשמי של האס-אס. כל חבר אס-אס נדרש לקרוא אותו ולשכנע אחרים לעשות כן. העיתון פורסם על ידי המפקד העליון של האס-אס (Reichsführung-SS) בהוצאת המו"ל של המפלגה הנאצית במינכן. ב-15 במאי 1935 פרסם העיתון שני מאמרים אשר תיארו בבהירות את הניגוד בין גישת הרייך השלישי ליהודים מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה), לעומת גישתו ליהודים ציונים. המאמר המרכזי בעיתון, שכותרתו "אין מקום ליהודים בצבא!" (תמונה 4), נפתח למעשה בנימה חיובית מאוד בנושא היהודים הציונים: "לא יחלוף זמן רב עד שארץ ישראל תקבל חזרה את בניה, שאבדו במשך יותר מאלף שנה. המשאלות הטובות שלנו מלוות אותם, יחד עם רצון טוב רשמי".

בהמשך דן המאמר ביהודים המתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה) ומשנה לחלוטין את הטון. הוא מתייחס אליהם כ"יהודים שעדיין נלחמים בכל האמצעים נגד הרחקתם החברתית והפוליטית, ומתייחסים לגרמניה כ'מולדת אבותיהם'". לאותם יהודים נאמר במאמר כי "כאשר גרמניה הפכה למגרש משחקים עבור הבוגדים במולדת, ארגונים אלה ששימשו כמגינים על זכויות בלתי ניתנות לשלילה, לא עשו דבר כדי להפסיק את הביזיון הזה. הם תמיד מצביעים על העובדה שחלקם גם לבשו את המדים האפורים [של הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה]. ניתן לענות על כך רק כי לא מדובר בתפקיד שמילאו היהודים במלחמת העולם [הראשונה]. אין טעם לפצות על מספר הלוחמים היהודים בחזית באמצעות פאתוס. לא חשוב באיזו התלהבות יצאו היהודים למלחמה באותה תקופה, הדיון על כך מיותר. הוא גם יחמיץ את הנושא המכריע: שכן כאשר העם הגרמני שלנו היה בסכנת איבוד הלאום, יהודים בולטים הפכו לדוברים של כל מה שנועד להרוס פוליטית ומוסרית את העם הגרמני. העובדה שיהודים באותה תקופה היו עשויים להיות חיילים גרמנים אינה נחשבת לאסמכתה לעמדה גרמנית מסוימת. זוהי טענה נדושה. בעתיד לא יקרו עוד אירועים חמורים בצבא הגרמני, שבהם מפקדי גדודים נאלצים לקבל יהודים".

המאמר השני באותו היום, שכותרתו "האויב הגלוי", חזר בצורה מפורשת יותר על עמדתה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים, במטרה לפטור אותם מכל אשליה שעדיין עלולה להיות להם בכל הנוגע לרייך השלישי: "לאחר תפיסת הנאצים את השלטון, חוקי הגזע שלנו אכן צמצמו במידה ניכרת את השפעתם המיידית של היהודים. אך היהודי בעקשנותו ראה בכך מגבלה זמנית בלבד. השאלה כפי שהוא [היהודי] רואה אותה היא עדיין: איך נוכל לזכות בעמדתנו הישנה ולפעול שוב לרעת גרמניה?".

כעת שוב חילק המאמר את יהדות גרמניה לשתי ישויות נפרדות על פי אופן פעולתן: "אלה העובדים באופן גלוי כיהודים ואלה המתחבאים מאחורי סוכנויות רווחה יהודיות בינלאומיות וכדומה. היהודים בגרמניה מתחלקים לשתי קבוצות: הציונים, ואלו שמעדיפים להתבולל (להפרד מהאיחוד, ע"פ הקבלה). הציונים דבקים בעמדה גזעית נוקשה, ועל ידי עלייתם לארץ ישראל הם עוזרים לבנות מדינה יהודית משלהם. היהודים הנוטים להתבוללות (להפרד מהאיחוד, ע"פ הקבלה) מכחישים את גזעם, ומתעקשים על נאמנותם לגרמניה [רמז שגם התנצרות אינה מקובלת מנקודת המבט של האס-אס] או טוענים שהם נוצרים מכיוון שהם הוטבלו, וזאת כדי למגר את העקרונות של הנציונל-סוציאליזם [נאציזם]".

תמונה 4: ביטאון "הגדודים השחורים" (Das Schwarze Korps) של האס-אס ב-15 במאי 1935. בעמוד הראשון המאמר "אין מקום ליהודים בצבא!" (!Für Juden ist kein Platz im Heer)."

שאלה: הנאצים מבדילים בין ציונים לבין מתבוללים?

כן.

תלמיד: חסר לי כל החלק הדתי.

הם לא כל כך נכנסו לדת, הם בעצמם לא היו דתיים. גרמניה הנאצית אחרי הסוציאליזם והקומוניזם וכל הדברים האלו לא כל כך הייתה מכבדת את הדת בכלל.

תלמיד: אבל בפעולות שלהם ובהתייחסות של הנאצים.

לא, הם לא התייחסו ליהודים "זה דתי וזה חילוני" לא היה איכפת להם. לא היה איכפת להם כי הגרמנים בעצמם גם לא היו כל כך משייכים את עצמם לדת.

תלמיד: בפעולות הם הורידו את הפאות של הדתיים.

זה מתוך שנאה, זה לא מתוך דת. זה לא מתוך שנאה לדת, זה מתוך אנטישמיות פשוטה. ושנאו את הדתיים האלה עם הפאות פחות מאלו שהיו רוצים להצטרף ולהתבולל בעם בגרמני. כי אלו שדתיים, אז ברור מה לעשות איתם, לזרוק אותם או לפלשתינה או לגמור איתם, ואת אלו שמתבוללים ורוצים להיכנס לחברה הגרמנית, הם הרגישו אותם כאויבים.

שאלה: בתור אחד שלא מבין, גם היום יש את העניין הזה של המתבוללים שהם בעד להישאר באמריקה, ואמריקה טובה, ויש את אלה שבכל זאת מנסים לשמור על קשר, ולנו, מבחינתנו עדיף לפנות דווקא אליהם או שפשוט פונים?

אחר כך נדבר על זה. תלך יחד איתנו, אל תקפוץ. אני לא רוצה להיכנס עכשיו למה שקורה שם, רק תשמעו מה שהיה בגרמניה ולאט לאט תגלו שלא קורה שום דבר חדש.

תלמיד: בקשר לתוספת הזו שיש בטקסט, כל פעם שכתוב "מתבוללים" יש בטקסט תוספת בסוגריים "נפרדים מאיחוד לפי הקבלה".

זה כתוב. כרגע זה לא מופיע בספר, אני חושב שזה מבלבל, הגרסה הראשונה צריכה להישאר.

קריין: בעל הסולם ב"כתבי הדור האחרון" כותב, "העולם נמצא עתה במצב של חורבן גמור פרימיטיבי מאוד במובן מדיני כבזמן אדם המערה, והפרי הראשונה של החורבן בא עלינו בדמות הנאצים שסוף סוף הם רק תולדה ישרה מהדמוקרטיה והסוציאליזם.."

זה מה שבאמריקה עכשיו פורח.

קריין: "כלומר מהנהגה של רוב מניין, אחר פריקת עול של הדת ונימוס ומשפט השלום. ונתבאר שהעולם בטעות החושבים את הנאציזם לתולדת גרמניה בלבד כי הוא תולדה של הדמוקרטיה והסוציאליזם שנשארו בלי דת ונימוס ומשפט השלום. ועם כן כל האומות שווים בזה ואין תקווה כלל שהנאציזם יגווע עם הניצחון של בעלי הברית, כי מחר יקבלו האנגלוסקסים את הנאציזם שהרי גם הם נמצאים בעולם של דמוקרטים ונאציסטים."

זה ממש חוזר, כי אלה חוקי ההיסטוריה, חוקי האנושות ואין כאן מה לעשות. מי שרוצה, מי שלא רוצה לראות את זה, כן או לא, הוא יראה אותו דבר. הכול חוזר כי הטבע הוא אותו הטבע, ולכן כל עוד לא יהיה תיקון, הגלים האלה יחזרו ויחזרו עד שנבין מה לעשות. לכן ההפצה שלנו יכולה להציל, לעזור ולמנוע הרבה סבל.

יוצרים הבדלות בפועל

הנאצים לא רק הצהירו על הבדלתם בין יהודים ציוניים למתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה); הם הפכו אותה לחלק מהחוקה שלהם ויישמו אותה בפועל! סעיף ארבע בחוקי נירנברג הידועים לשמצה, למשל, הכיל שני סעיפי משנה. הראשון, שהתייחס ליהודים בכללותם, קבע כי "אסור ליהודים להניף את דגל הרייך או הלאום או להציג את צבעי הרייך". תת הסעיף השני העניק ליהודים הציונים זכות שלא קיבלה שום קבוצת מיעוט אחרת בגרמניה, ואף נותן לזכות זו הגנה רשמית של המדינה: "הם [היהודים] רשאים עם זאת להציג את הצבעים היהודיים. מימוש זכות זו מוגן על ידי המדינה" (תמונה 5). הצבעים היהודיים הללו נעשו מאוחר יותר לדגל מגן דוד שהוא כיום דגל מדינת ישראל."

נגיד האמריקאים, הם יגנו על ישראל, על ארץ ישראל, על מדינת ישראל, ובפנים לא יעשו כלום כנגד אותם הפשיסטים שקמים עכשיו נגד היהודים שבאמריקה. זה בלשון המעטה אם לא יותר. אתה לא מסכים?

תלמיד: זה קורה במשך שנים.

יכול להיות, אבל זה ימשיך ובעוצמה גדולה. זאת אומרת זה לא סותר את זה. מצד אחד הם יגנו על ישראל, מכל מיני סיבות, אחר כך נדבר על זה, כך השגחה תסדר את הדברים, ומצד שני מה שיהיה שם בפנים בניגוד לזה ממש יתרחש.

"תמונה 5: סעיף ארבע בחוקי נירנברג. מקור: כתב העת חוק הרייך (Reichsgesetzblatt), 1935, עמוד 1146.

אבל הנאצים עשו הרבה יותר מאשר להתיר ליהודים "לנופף בדגל היהודי". ה"יידישֶה רוּנְדְשַאוּ" (Jüdische Rundschau), העיתון הציוני השבועי הגדול והחשוב ביותר בגרמניה באותה התקופה, "היה פטור ממה שנקרא גְלָיְכְשָׁלְטוּנְג (Gleichschaltung), או 'האחדה' שדרשה המפלגה הנאצית מכל חלקי החברה הגרמנית. יידישה רונדשאו היה חופשי להטיף לציונות כפילוסופיה פוליטית נפרדת לחלוטין – הפילוסופיה הפוליטית הנפרדת היחידה שאושרה ואף נתמכה על ידי הרייך השלישי. בשנת 1933 הפך לימוד העברית לקורס מומלץ בכל בתי הספר היהודיים. עד שנת 1935 הותרו מדים לגדודי הנוער הציוני – המדים הלא-נאציים היחידים שהיו מותרים בגרמניה", כותב פרופ' בלאק.

אתם מבינים עד כמה ההשגחה רוצה לדחוף ולדחוף את העניין הזה של הכניסה לארץ ישראל.

קריין: כותרת "הסכם העברה או חרם - זו השאלה".

"הסכם העברה או חרם – זו השאלה

כאשר עלו הנאצים לשלטון היו היהודים מחוץ לגרמניה נבוכים בדיוק כמו היהודים שבתוכה. תחושת דחיפות ומשבר הציפה את העולם היהודי ומנהיגים יהודים היו מבולבלים והתלבטו כיצד להתייחס לרטוריקה האנטישמית הבוטה היוצאת מגרמניה, וכיצד לאמוד את הסכנה שממשלתה מהווה ליהדות גרמניה בפרט, וליהדות העולם בכללותה.

לאחר ההלם הראשוני נוצרו שתי גישות מתנגשות: גישה אחת טענה שאסור ליהדות העולם לשתוק. עליהם להחרים את כל הסחורות הגרמניות ולהאיץ בממשלות במדינותיהן – בעיקר ארה"ב, בריטניה וצרפת – לעשות אותו הדבר. בעקבות חוזה ורסאי שנחתם אחרי מלחמת העולם הראשונה, שנועד להבטיח שגרמניה לא תוכל להשיב את כוחה הצבאי והתעשייתי, קיוו תומכי החרם כי הוא יגרום לפגיעה אנושה בכלכלתה הרגישה של גרמניה, ובכאוס שיבוא בעקבות השלטון הנאצי שייפול.

הגישה השנייה הלכה בכיוון ההפוך לגמרי: לשתף פעולה ולמנף את המצב. התוצאה של הגישה האחרונה הייתה "הסכם ההעברה" – העסקה הבלתי סבירה, הבלתי מתקבלת על הדעת, ויש שיגידו ה"לא מוסרית" ביותר שנחתמה אי פעם, ובה בעת הצעד היחיד שנקטו היהודים בתגובה לנאציזם שהציל בפועל חיי יהודים. למעשה הסכם ההעברה הציל כחמישים אלף מיהודי גרמניה ואוסטריה. הסגר הכלכלי שהוטל על גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ביטל את ההסכם בסוף 1939, חודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה. אלמלא ביטולו, אין לדעת כמה יהודים נוספים היו ניצלים.

אך הסכם ההעברה לא רק הציל את חייהם של רבבות יהודים, הוא גם הביא עימו תנופה כלכלית והעשיר את היישוב היהודי בפלשתינה ב-14 מיליון לירות שטרלינג, יותר מ-1.1 מיליארד דולר בשווי של 2019. תרומה אדירה זו למדינת היהודים הצומחת חיזקה את כלכלתה, והייתה בעלת חשיבות עליונה ביצירת הכוחות הצבאיים היהודיים, התשתיות והמשרות עבור מהגרים יהודים נוספים מעבר לחמישים אלף שהגיעו מגרמניה.

ממאי עד אוגוסט 1933 עבר הסכם ההעברה שלושה שלבי התפתחות עד שהגיע למבנה הסופי שלו. מטרתו הייתה לאפשר ליהודי גרמניה לעזוב את גרמניה תוך שמירה על חלק מעושרם ולעקוף את המגבלות הגרמניות המחמירות על העברת כספים. על פי מאמר בנושא הסכם ההעברה בספרייה הלאומית של ישראל, "בשנת 1931, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי [שכמעט הביא את כלכלת רפובליקת ויימאר הגרמנית לפשיטת רגל], אלה שהיגרו מגרמניה נאלצו לשלם מיסים גבוהים מאוד על העברת רכושם לחו"ל; מדיניות זו נותרה בתוקף בתקופה הנאצית".

בתמציתיות הסכם ההעברה בוצע באופן הבא: שתי חברות הוקמו במטרה ליישמו – בגרמניה חברת PALTREU הייתה שותפה של בנק אנגלו-פלשתינה, שיוצג ע"י המשרד הארץ-ישראלי של התנועה הציונית בברלין ושל בנק מקס ורבורג ואוסקר וסרמן. בתל אביב החברה נקראה "העברה", חברה בת של בנק אנגלו-פלשתינה. PALTREU קיבלה את הכסף מיהודים שרצו לעלות לארץ ישראל וקנתה באמצעותם מוצרים גרמנים לייצוא לארץ ישראל. בפלשתינה הייתה חברת "העברה" אוספת את הסחורה המיובאת מגרמניה, מוכרת אותה ואחר כך מעבירה לעולים החדשים את חלקם.

מבזק חדשות של סוכנות הידיעות היהודית (JTA) מיום 25 למאי 1936 מפרט את חלוקת הסכומים שהועברו לפלשתינה באמצעות הסכם ההעברה. מתוך יותר מ-26 מיליון מרקים גרמניים שהועברו לפלשתינה עד סוף 1935, ארבעים ושלושה אחוזים הלכו לעולים החדשים. שאר הכספים הושקעו בתשתיות ציבוריות ופרטיות, חברות שירות ותעשייה כמו הקרן הקיימת לישראל, ניר בע"מ ורסקו.

אולי נדמה שארבעים ושלושה אחוזים הם לא הרבה, אבל בהתחשב במצבם של היהודים בגרמניה, ובהתחשב בעובדה שאילו היו מהגרים בעצמם הם היו יכולים להציל הרבה פחות מעושרם אם בכלל, ארבעים ושלושה אחוזים היו עסקה מצויינת! יתרה מזאת, שאר הכספים היו בעלי חשיבות מכרעת לכלכלת היישוב בארץ, ועזרו לו להקים תעשיות צבאיות ואזרחיות משלו, וכמו כן לרכוש כלי נשק שהיו נחוצים מאוד לקרבות העתידים לבוא. במילותיו של בלאק, "כעת, כשהעולם מתמודד עם סוגיית הנכסים הגנובים מתקופת השואה – זהב יהודי, אמנות יהודית, ועוד – הסכם ההעברה בולט כדוגמה היחידה להצלת נכסים יהודיים שהתרחשה לפני תקופת ההשמדה. זו הייתה ההצלחה היחידה – והיא הייתה נועזת בהיקפה".

עם זאת, באותה העת הדברים היו פחות ברורים. אהדתה הגלויה של גרמניה כלפי הציונות נתקלה בחשדנות רבה מצד העולם היהודי. אם גרמניה הייתה עושה עסקה עם ההנהגה הציונית בפלשתינה, הדבר היה מערער את ניסיונות יהדות העולם להחרים סחורות גרמניות.

יפעת וייס, מנהלת מכון דובנוב ופרופסורית להיסטוריה יהודית באוניברסיטת לייפציג, מספקת סיכום טוב של מורכבות הגישות היהודיות בנושא שאלת החרם לעומת ההעברה. לטענת וייס היו כמה מתמודדים במאבק בין תומכי הסכם ההעברה לבין תומכי החרם. "תנועת החרם החלה בעצרת המפורסמת בחסות הקונגרס היהודי האמריקני תחת סטיבן וויז במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, ב-27 במרץ 1933". עם זאת, באמריקה, החרם "עורר אהדה רבה בקרב סוחרים קטנים ואנשים בעלי אמצעים דלים, אך לא בקרב אנשי עסקים גדולים". הגרמנים לא פספסו את חוסר האיחוד הזה. "כפי שביטא זאת שר החוץ של הרייך: 'למרות ההצלחה לכאורה עבור היהודים באמריקה החרם הוא חרב פיפיות. יתר על כן, אנשי עסקים מובילים שיש להם נכסים בגרמניה הפרו אותו בשל האינטרסים הכלכליים שלהם, כך שכבר התפתח קרע בתוך יהדות אמריקה".

באופן כללי, ממשיכה וייס, "התנועה היהודית להחרמת סחורות גרמניות עמדה בראש המאמצים של ארגונים יהודיים בינלאומיים לטובת יהדות גרמניה, וקהילות יהודיות ברחבי העולם – במיוחד בארצות הברית, צרפת ובריטניה – השתתפו בה. תנועת החרם בפולין הייתה חזקה במיוחד, והפכה לבולטת בפעולות היהודיות נגד גרמניה הנאצית". במקביל האנשים שהושפעו ביותר מהנאציזם עד לאותה נקודה, דהיינו יהדות גרמניה, התנגדו בדרך כלל לעצם רעיון החרם. "לרוב תנועת החרם נתפסה כאיום על האינטרסים של יהודי גרמניה מכיוון שהייתה עלולה לגרום לגרמנים להחמיר את החרם הכלכלי האנטי-יהודי שלהם. היא גם נחשבה למכשול פוטנציאלי להסכם ההעברה, הסכם ששירת את האינטרסים הבסיסיים של יהדות גרמניה בכל הנוגע לכלכלה והגירה", טוענת וייס. ההיסטוריון יואב גֶלבֶּר כותב ביחס להתנגדות יהדות גרמניה לחרם, כי "הוחלט יחד עם המשלחת הציונית הגרמנית בלונדון, בראשית אפריל 1933, להימנע מהצטרפות לתנועת החרם האנטי-גרמנית המתהווה כדי להיות מסוגלים להמשיך בפעילות ציונית בגרמניה"."

שאלה: אם גרמניה הייתה כל כך מעוניינת לשלוח את היהודים לפלשתינה למה הם הרגו אותם?

זה עוד רחוק מלהרוג אותם. הם רוצים לנקות את גרמניה מיהודים. אם תדבר עכשיו עם כל המדינות שבעולם, אני חושב שאין מדינה שלא תגיד כך, כולם רוצים להתנקות מהיהודים. רק אלה שרואים עכשיו שהם חייבים את היהודים כדי להקים את הכלכלה שלהם אז הם יסכימו, וכל היתר, זה כמו שתמיד היה, כשהיהודים עברו ממדינה למדינה והכלכלה צמחה, קיבלו אותם יפה וטוב, ואחרי זה זרקו אותם, ואותו הדבר יהיה גם אצלנו. זה פלא, שאנחנו לא נמצאים בימי הביניים, בספרד העתיקה, בגרמניה, בצרפת, באנגליה, בכל מקום, אבל זה אותו דבר, רק בכלים מודרניים. לבורא אין המצאות חדשות, חוקי הטבע כך פועלים.

תלמיד: רק להוסיף, אנחנו נראה בהמשך הפרק איזה מאמצים הם עשו כדי להוציא את היהודים מגרמניה. למעשה ההחלטה על חיסול יהדות גרמניה התקבלה רק ב-1942 עם התוכנית של הפתרון הסופי, אבל עד אז, נראה בהמשך הפרק איך שהם מנסים להוציא אותם קודם לישראל ואחר כך לכל מיני מקומות אחרים בעולם.

תלמיד: רציתי להוסיף שבספר של מיין קאמף אף פעם לא ראיתי שהוא כותב מילים כאלה, כתוב שנאציזם זו הדרך שבה היהודים יכולים להשתלט על העולם אבל לא כתוב שום דבר בגישה חיובית כזאת.

אין גישה חיובית. אל תחשוב שהגרמנים היו אוהבים יהודים, וודאי שלא. אומנם היו מעריכים, אבל זה לא שייך ליחס השלילי, לשנאה. אבל רצו להיפטר, לא רצו שהיהודים יישארו בגרמניה. אחר כך זה היה בפולניה, אני זוכר, כי אבא שלי היה מהשטח הפולני והיתה לנו אפשרות לצאת בשנות ה-50, 55, כשבפולניה זרקו את כל היהודים וכל היהודים היו חייבים לעזוב את פולנייה. זה היה בשנת 1955, לא רצו לסבול יותר את היהודים. היו לי שם הרבה חברים, הכרתי אותם, אני זוכר שעזבו, הם אפילו באו אלינו להיפרד ועזבו. לכן אף מדינה לא רוצה להחזיק את היהודים בתוכה, זה ברור. עכשיו, אחרי כל ההצלחה הזאת אנחנו מתחילים לראות איך ההיסטוריה חוזרת באמריקה, לא יהיה שום דבר חדש. עם כל הדור החדש, מחשבים, עיתונות, חופש, אין, זה פשוט יהיה בצורה עוד יותר אכזרית מאשר קודם. אתם תראו.

שאלה: מדוע ההיסטוריה חוזרת, מאיזה חוק רוחני זה נובע?

זה חוק רוחני. על חוקי הפיזיקה שמופיעים כל פעם בכל מקום לפי החוקיות שלהם, אתה שואל מאיפה? לא שואל. אז למה על זה אתה שואל? אין שום הבדל. למדת חוקי פיזיקה בבית ספר והיום עברו 20 שנה, 30 שנה, האם משהו השתנה, אותם החוקים כבר לא קיימים? קיימים. אותו דבר כאן. רק הבעיה היא שבחברה האנושית זה לא נראה לעינינו, אנחנו לא יכולים לחקור ולדעת שזה החוק ובוא ניזהר ובוא נעצור ובוא נעשה כך וכך, וזו הבעיה שלנו, שאנחנו עיוורים, לא רואים שום דבר. זו כל הבעיה.

תלמיד: שאלת בהתחלה מה אנחנו יכולים לעשות לגבי יהדות ארצות הברית, ונזכרתי במה שהחבר עשה על הגשר בברוקלין. הוא הסביר את זה בצורה מאוד חדה, אנשים לא יודעים על מה הוא מדבר בכלל. נניח לסבא שלי היה עסק בברלין, אבא שלי עוד הספיק לבקר באולימפיאדה, ולאורך השנים הוא אפילו כתב דברים, אבל את כל הדברים שאנחנו מספרים פה עכשיו הם לא ידעו, פשוט לא היה להם מושג, אחרת הוא היה מספר לי.

לכן ההפצה שלנו היא כל כך חשובה.

תלמיד: אבל אנחנו לא כל כך מצליחים, כי עובדה שעוד פעם בגשר ברוקלין קורה אותו דבר, הם לא יודעים.

תעשה מה שמוטל עלייך ומה שאתה מסוגל. אבל לפחות מה שאני רוצה מהספר הזה זה לא ללמוד את ההיסטוריה, אפילו את ההיסטוריה הקרובה של המאה ה-20, אלא שאתם תראו עד כמה שבמאה ה-21 זה יתרחש בול, ממש אחד לאחד. זה מה שאני רוצה, ואז תראו מה עלינו לעשות

קריין: אנחנו בכותרת "ניכור מורש עמוק".

"ניכור מושרש עמוק

המחלוקת על הסכם ההעברה והחרם הייתה קשה וארסית. היא שיקפה יותר מאשר את המחלוקת לגבי הדרך הנכונה להגיב לנאציזם, נושא חמור מספיק בפני עצמו. מתחתיה היו שכבות של בוז ועוינות בקרב הקהילות החלוקות ביניהן.

בקרב היהודים היו שלושה מחנות עיקריים: 1) אורתודוקסים – בעיקר יהדות פולין, 2) ציונים – שרובם התגוררו בפלשתינה, ו-3) מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה) – בעיקר יהודים גרמנים ואוסטרים. יהדות אמריקה הייתה מחולקת לאורתודוקסים, מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה) שרבים מהם ממוצא גרמני וחלקם אף היו בעלי נכסים ואינטרסים בגרמניה, וציונים שהיו ברובם חברים בתנועה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי.

מערכות היחסים בין שלוש הקהילות היו טעונות במתח וניכור מאז תחילת האמנציפציה בראשית המאה התשע עשרה, והופעתה של הציונות בסוף המאה התשע עשרה רק החמירה את חוסר האיחוד כיוון שהיא פנתה נגד ההשקפות הדתיות של אורתודוקסים – שהשיבה לציון צריכה להתרחש רק לאחר ביאת המשיח, וכן כנגד היהודים המתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה) – שראו בגרמניה את מולדתם. על פי ההיסטוריון הגרמני טוביאס גריל, היבט נוסף של הפירוד בעולם היהודי היה שהיהודים הגרמנים, שהיו ברובם חילונים ומתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה), התייחסו בהתנשאות אל היהודים הפולנים האורתודוקסים. במהלך מלחמת העולם הראשונה הם קיוו כי "אחיהם המזרח-אירופאים ישוחררו מעולו של הצאר ויחזרו לרמה תרבותית גבוהה יותר. כחודשיים לאחר תחילת המלחמה נשא פרופסור לודוויג שטיין (1859–1930) הרצאה ב'אגודה להיסטוריה יהודית וספרות של היהודים', ובה אמר כי 'אם נצליח להניע את רוסיה לאן שהיא שייכת, לאסיה, אז לא מן הנמנע שנביא את יהודי רוסיה בחזרה לתרבות ולציוויליזציה הגרמנית'".

יהירותה של יהדות גרמניה לא נשארה בגרמניה. כאשר היגרו יהודי גרמניה לאמריקה הם נשאו עימם את יחסם ליהדות פולין. אדווין בלאק כותב כי "הן 'הוועד היהודי-האמריקאי' והן 'בני ברית' הוקמו על ידי יהודים גרמנים אמידים עם השקפה מיוחדת. בניגוד לעמיתיהם ממזרח אירופה הגרמנים דבקו בזהותם הלאומית המקורית והיו מבוססים יותר כלכלית. יתרה מזאת יהודים גרמנים רבים האמינו שהם היו מה שמכונה Hofjuden, או יהודים אציליים, וכי בני דתם מפולין ומרוסיה היו מביכים ו'לא תרבותיים'. הדעה הזאת בוטאה בצורה הטובה ביותר בעיתון היהודי-גרמני-אמריקני ביוני 1894, The Hebrew Standard, שהצהיר כי היהודי האמריקני המתבולל לחלוטין (נפרד מהאיחוד, ע"פ הקבלה) קרוב יותר ל'רגש הנוצרי שסביבו מאשר ליהדותם של העברים האומללים החשוכים האלה [רמז למעיליהם השחורים]'".

ובאותה עת הציונים לא יכלו לסבול את היהודים המתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה). בלאק כותב כי "ב-31 בינואר 1933, בתוך עשרים וארבע שעות ממינויו של היטלר, העיתון של הפדרציה הציונית בגרמניה, Jüdische Rundschau ['ביקורת יהודית'], טען כי ניתן לנהל את ההגנה על זכויות היהודים רק על ידי ציונים, ולא על ידי הזרם המרכזי של היהדות. לאחר שריפת הספרים על ידי הנאצים ב-10 במאי, התאבל Jüdische Rundschau על האובדן כפי שעשו כל היהודים, אך לא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי של לתייג רבים מהסופרים היהודים כעריקים שבגדו בשורשיהם. ההתקפה נגד ההתבוללות (פרידה מהאיחוד, ע"פ הקבלה) נמשכה מדי שבוע עם השמצות ציוניות שנשמעו דומות עד כאב לקו ההסברה הנאצי שהטיל ספק באזרחותם הגרמנית של היהודים".

אמנם הציונים לא התלהבו מיהודים מתבוללים (נפרדים מהאיחוד, ע"פ הקבלה), אך הם עדיין ראו בהם כמה יתרונות. אחרי ככלות הכול יהודי ארה"ב ובריטניה היו מסוגלים לתמוך בציונות כלכלית ופוליטית. אבל בנוגע ליהדות פולין האורתודוקסית היו הציונים חריפים יותר בביטוי ובגישה שלהם. בפרק הקודם הזכרנו את מילותיו המזעזעות של חיים ויצמן במהלך הקונגרס הציוני העשרים ב-1937 בדבר גורלם של יהודי פולין להיות "אבק כלכלי ומוסרי", וכי "רק שריד מהם ישאר" וכי "עלינו לקבל את זה", או את דבריו רווי השנאה של המשורר אורי צבי גרינברג על רוכלים פולנים שזוכרים סוף סוף את פלשתינה כשהשערים לכל המדינות ננעלו.

אולם מנהיגים אלה לא היו יוצאי דופן. להיפך, הם ביטאו את הרוח השלטת בתנועה הציונית. יצחק גִרִינְבּוֹיְם, שהיה עד 1931 מנהיג התנועה הציונית בפולין, הזהיר כי יהדות פולין נמצאת בסכנה חמורה. על פי ההיסטוריונים ריינהרץ ושביט (שהוזכרו בפרק 5), במרץ 1936 הזהיר גרינבוים, "'אנו בדרך לקטסטרופה חדשה בתולדות עמנו, קטסטרופה שתהיה גדולה מזו של יהדות גרמניה'. באותו חודש הוא דיווח לנחום גולדמן, נציג ההנהלה הציונית בליגת האומות ומייסד הקונגרס היהודי העולמי, כי 'הסכנה בפולין היא גדולה. אם לא נוכל להפוך את המצב הוא יגיע לקטסטרופה דומה לזו של גרמניה, אבל ההבדל הוא שבגרמניה היו שש מאות אלף יהודים ובפולין שלושה מיליון'".

למרות הדיווח הקודר של גרינבוים, נפגש נחום גולדמן עם שר החוץ של פולין יוזף בק ב-2 באוקטובר 1936 כדי להרתיע אותו מלסייע לז'בוטינסקי – המנהיג הציוני היחיד שניסה לעזור ליהדות פולין, באמצעות תוכניתו לשלוח מיליון יהודים מפולין לארץ ישראל. "גולדמן אמר כי 'התנועה הציונית מודה שפלשתינה כשלעצמה אינה יכולה לקלוט את כל המהגרים היהודים ולכן יש עדיין צורך למצוא מדינות יעד אחרות'. יתר על כן, מדיניות ההגירה שלה התבססה על ההנחה שלא כל אלה שרצו להגר התאימו לארץ ישראל, ולכן המדיניות התבססה על עקרון ההגירה הסלקטיבית".

אפילו גרינבוים פעל נגד הדוח שלו עצמו. "אם התנועה הציונית תעודד יציאה מסיבית של יהודים מפולין 'אנחנו, שבונים את הארץ, יכולים לצפות לשיטפונות שרק יפגעו בנו'". "אזהרה זו, ש'שיטפון של מהגרים' יסכן את המפעל הציוני בפלשתינה", המשיכו ריינהרץ ושביט, "לא הייתה דעה אישית, והגיעה מאדם שידע היטב והבין לאיזה כיוון נושבות הרוחות בממשלת פולין ובציבור הפולני".

שלוש שנים קודם לכן באוקטובר 1933, לאחר שחזר מנסיעה לפולין, כתב דוד בן גוריון לויצמן: "היהדות נהרסת ונחנקת. ראיתי את מצב היהודים בפולין, בליטא, בלטביה. איננו יכולים להמשיך כך. גרמניה היא רק הקדמה. לא רק העוני, היעדר האפשרויות להתפרנס, הלחץ הפוליטי, האנטישמיות המתעצמת – הדבר הנורא הוא חוסר התקווה המוחלט". ועדיין, בן גוריון "לא צפה עלייה של מיליונים או של מאות אלפים – אלא של עשרות אלפים בלבד, כי ברור שפלשתינה עדיין לא מציעה פיתרון לכל יהודי פולין. העלייה לארץ ישראל מוגבלת בהכרח, ולכן יש צורך בעלייה סלקטיבית".

לסיכום ניתן לומר כי "ראשי התנועה הציונית הבדילו בין האיום שהמלחמה היוותה עבור יהודי אירופה, והאיום על היישוב [ההתיישבות היהודית בפלשתינה]. עניינם העיקרי היה לשמר את המפעל הציוני בארץ ישראל".

כמפורט בפרק 5 העוינות בין הציונות ליהדות האורתודוקסית הייתה מוטמעת היטב ומושרשת עמוק. היא התחילה באמצע המאה התשע עשרה כאשר הצאר אלכסנדר השני העניק שוויון זכויות ליהדות רוסיה, וצעירים אורתודוקסים נהרו בהמוניהם לאוניברסיטאות חילוניות, שם הפכו לחילונים, לסוציאליסטים, לקומוניסטים ולעיתים קרובות אפילו למהפכנים. בשנת 1881, כשפרצו הפוגרומים הידועים "הסופות בנגב" בחרו יהודים סוציאליסטים רבים לצאת מרוסיה ופנו לפלשתינה על מנת ליצור מולדת ליהודים. הם ראו אותה כמדינה חילונית וסוציאליסטית, לא כשְׁטֶעטְל [עיירה יהודית במזרח אירופה] אורתודוקסי ריבוני. דוד בן גוריון, חיים ויצמן, ברל כצנלסון ולמעשה כל מנהיגי התנועה הציונית הגיעו מהעיירות של מזרח אירופה ולא רצו להביא אותם לארץ ישראל. הם לא רצו שיהדות אורתודוקסית תהפוך לכוח שליט במולדת החדשה שבנו בארץ ישראל. במובן זה ליהדות האורתודוקסית במזרח אירופה לא הייתה שום סיבה לקוות שהציונים יילחמו למען ישועתה. ולמען האמת, היהדות האורתודוקסית גם לא רצתה לעלות לארץ ישראל.

פרופ' וייס מסבירה כי תנועת העבודה בפלשתינה, בראשות דוד בן גוריון וברל כצנלסון, "ביססה את עמדתה [נגד החרם] על הדיכוטומיה בין בניית המדינה לתפוצות, בין פעולה לגאווה. משה שרת שהחליף את ארלוזורוב כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לא חסך במילים: 'התנגדתי לחרם מלכתחילה מכיוון שראיתי בכך מחווה בסגנון התפוצות, מזור לנפש הפצועה. הלב יהודי מלא בתחושה כזו, אך תנועה פוליטית אינה יכולה לפעול על פי רגשות בלבד'. יוסף אהרונוביץ', האחראי על הכספים בסוכנות היהודית, כינה את החרם 'קליפת דלעת נפוחה'".

למעשה, על פי בלאק, אפילו הסכם ההעברה, שמטרתו הרשמית הייתה להציל את יהודי גרמניה, היה אמור להיות מנוצל לטובת החלוצים. "עד שנת 1933", כותב בלאק, "יותר ממחצית מכוח העבודה היהודי בפלשתינה וכשמונים אחוז מהקיבוצניקים היו חלוצים. רובם המכריע של כוח החלוץ הציוני הזה היו ספוגים במחשבה הסוציאליסטית האירופית והיו חברים פעילים במפלגת מפא"י. לעומת זאת בגרמניה היו פחות מ-3,000 חלוצים, ורבים מהם היו לא גרמנים שהתגוררו ברייך. ברור שההמונים היהודים הגרמנים המרוששים היו בעלי סיכוי נמוך להיבחר לכניסה לארץ ישראל. בנוסף, מפא"י רצתה שמכסת העובדים העולים תתמלא לא על ידי חלוצים גרמנים אלא על ידי חלוצים מפולין, מצ'כוסלובקיה, מרומניה וממדינות אחרות. ד"ר רופין [ממנהיגי ההסתדרות הציונית ובין אדריכלי הסכם ההעברה] רמז למעשה כי הבניין הגדול בפלשתינה שייווצר כתוצאה מהמשבר בגרמניה [עליית הנאצים לשלטון] יצטרך לשרת את צרכי הקהילות היהודיות בכל אירופה, ולא רק את יהודי גרמניה".

בינתיים בפולין יהודים אורתודוקסים בזו לציונות ולפלשתינה לא פחות משהציונים בזו להם. המאמץ של ז'בוטינסקי לסייע ליהודים לצאת מפולין לא היה הניסיון הראשון לעשות זאת. פרופ' וייס כותבת כי "הסכם הדומה להסכם ההעברה, המכונה הסכם 'הסליקה' [Clearing], נערך בין הסוכנות היהודית לממשלת פולין במחצית השנייה של 1936 ונחתם במרץ 1937. מטרתו הייתה לאפשר למהגרים יהודים מפולין להעביר את נכסיהם לארץ ישראל למרות חוקי המטבעות הפולניים באמצעות רכישת סחורות פולניות".

עם זאת, ההסכם לא ממש הצליח וזאת, כפי שניתן לשער, "בשל מאבקים פנימיים בצד היהודי. הרוויזיוניסטים, לאחר שגיבשו חזית רחבה בהתנגדות להסכם ההעברה בעת שהוא נוסח, גילו עניין רב בהסכם 'הסליקה' וניסו לכרות הסדרים נפרדים שיעקפו את הסוכנות היהודית, ממנה הם כבר פרשו. הסכם הפינוי החל להתגבש כאשר מצבה של יהדות פולין הלך והידרדר והדיונים על 'פינוי' הפכו תכופים יותר. גרינבוים הוביל את המשא ומתן מטעם הסוכנות, ובכך יישם את נבואתו הקודרת בדבר 'בריחה ויציאה מאורגנת'. רצף ההתפתחויות הזה בפולין הוכיח את האין-אונות של תנועת החרם בניגוד למעשיות של הנוסחה הציונית", כלומר הסכם ההעברה.

ריינהרץ ושביט מתארים גם את מר גורלו של הסכם הסליקה. לדבריהם, "ההסכם נועד לאפשר העברת הון יהודי מפולין – תנאי הכרחי לקליטת עלייה גדולה בארץ ישראל. ההסכם נכנס לתוקף ב-1 במרץ 1937, אך 'בעלי הון יהודים' מעטים מאוד גילו בו עניין, ובאוגוסט 1938 הוא בוטל". למעשה, ההיסטוריונים ממשיכים, "במחצית השנייה של שנות השלושים מספר גדול של יהודים דפקו על דלתות משרדי התנועה הציונית בפולין כדי לקבל תעודות עלייה". אף על פי כן, מתוך יוהרה שהתבררה כבעלת השלכות טרגיות, "רבים מאלה שהביעו עניין בחרו להישאר בפולין או חיפשו יעדי הגירה מועדפים אחרים"."

שאלה: למה אסרו על חלק מהתנועה לעלות לארץ?

בגלל מאבקים פוליטיים בין היהודים. גם בארץ היו כל הזמן מאבקים. אתה חושב שנלחמו כאן אחר כך עם הערבים? נלחמו ביניהם יותר. זה כרגיל.

תלמיד: אם אנחנו מבינים נכון את כל מה שהתרחש אז, הם הרגישו כאילו יש סכנה כלפיהם, ובכל זאת הם העדיפו להיהרג ולא לעלות לארץ.

להיהרג לא כל כך, את זה אל לא תגיד. אבל הייתה בעיה, הם בלבלו את העם.

שאלה: כתוב שהיו ביהדות: אורתודוקסים וציונים. אבל אנחנו רואים שדווקא המקובלים צמחו מהמגזר האורתודוקסי.

זה ברור.

תלמיד: ובתוך האורתודוקסים מציינים את הפולים שזה מכוון לחסידים. ומתחילת 1800 הם התחילו יותר להבדיל את היהדות אורתודוקסית מכולם. ובפרט הקשו על תנועת הציונות לא לעלות לארץ. וזה דווקא הגיע מהמקובלים שהיו בעלי השגה, איך זה, מאד קשה להבין זאת?

את זה אני לא מבין.

תלמיד: מה זאת אומרת?

את זה שאתה משייך זאת למקובלים, אני לא מבין.

תלמיד: יש שמות, מי היו המתנגדים והקשר שהיה לבעל הסולם.

איזה קשר היה לבעל הסולם? שהיה מתנגד?

תלמיד: הם היו אנשים גדולים והיה להם קשרים עם בעל הסולם ולבעל הסולם היה קשרים איתם. הם היו אנשים בעלי השגה שהנהיגו את העם והם החדירו ביהודים שישבו בפולין את היהדות האורתודוקסית.

אני מסכים שהיו רבים בעלי השגה, יהדות פולין הייתה הכי פורחת באנשים רוחניים מיוחדים, זה ברור. אבל שהם התנגדו לעלות לארץ ישראל? אני חושב, כמה שאני מבין, היה מאבק בין אלה שהיו בשלטון של כל הקהל היהודי. בדרך כלל המקובלים ישבו בשקט, הם לא היו מנהיגים חברתיים של היהדות.

תלמיד: מתחילת 1800 דווקא המקובלים הם אלה שיצאו נגד. הם הנהיגו את העם נגד ההשכלה, נגד הציונות, ושמרו את היהדות האורתודוקסית החרדית החסידית בתוך פולין, כדי שהם יתאחדו ביניהם ושלא יהיה להם קשר לארץ והם ולא יעלו לארץ.

משום מה?

תלמיד: כדי לשמר קרן ישראל.

אני לא יכול להגיד שום דבר על זה. אני עוד לא למדתי את התקופה הזאת, אני לא יודע את התקופה הזאת, וגם רב"ש לא כל כך רצה לדבר על זה וגם לא שאלתי. אני לא יודע. זה שמקובלים התנגדו דווקא להגיע לארץ ישראל? אני יודע שבכל הזמנים האחרים, חוץ מהזמן הזה שאתה מדבר עליו בפולין, מכל המקומות בכל הזמנים דווקא המקובלים היו אלה שרצו להגיע לארץ ישראל. ולפעמים הגיעו, עד כמה שזה היה קשה אז.

שאלה דווקא יש המון דוגמאות שממש מתאימות למה שאתה אומר, שרוב מקובלים כמו הבעל שם טוב, רבי נחמן מברסלב, ועוד רבים עשו ניסיונות רבים לעלות לארץ ישראל ולא הצליחו. שדווקא מקובלים מאוד השתוקקו עוד לפני כל התקופה הזאת מאוד לעלות לארץ ישראל, היו להם ניסיונות רבים והם כשלו.

אני לא יודע איזו פוליטיקה או מה קרה בפולין. אבל כלפי ארץ ישראל, אולי בגלל שכבר בארץ היה שלטון המפא"יניקים. אבל אני לא יודע מה החשבונות ומה קרה, לכן אני לא מדבר על זה.

שאלה: עוד בעניין הזה. היה מקובל גדול, הגר"א שניסה בעצמו לעלות לארץ, ולא הצליח, אבל התלמידים שלו הגיעו בתחילת המאה ה-19. יש כאלו שמסתכלים על ההיסטוריה ואומרים שזו התחלת הציונות, דווקא התלמידים של הגר"א שהגיעו בתחילת המאה ה-19. הנשיא ריבלין זה צאצא של אחד מהם.

בסדר.

שאלה: אני מצטער שאני מתעקש., למדנו על זה גם באקדמיה. אתה אומר שכאילו המנהיגים בלבלו את העם. אבל בגרמניה כשהגרמנים התחילו בהדרגה לפעול נגד היהודים, תחילה אסור היה להיכנס לחנויות ואחר כך מכן החלו גם סימנים החיצוניים, הורידו אותם ממש לדרגה של כלב ועדיין יהודים העדיפו לא לעזוב ולעלות לארץ ישראל.

אתה תראה את זה עוד מעט כדוגמה את אמריקה, פשוט מאוד. בשביל מה להתווכח אתכם, אתם תראו את זה בהיסטוריה הקרובה, ואתם תראו איך היהודים מתקפלים ומוכנים לקבל כל דבר ולהרכין את הראש רק לא לעזוב את גן העדן הזה.

הנציב העליון הטוב

"מבין 600 אלף היהודים שהתגוררו בגרמניה ובאוסטריה פחות מעשרה אחוזים ניצלו את הסכם ההעברה ועלו לארץ ישראל. אחד הטיעונים הנפוצים ביחס לעלייה יהודית לארץ ישראל היא שגם אם יהודים היו רוצים לבוא לפלשתינה, מדיניות ההגירה המגבילה של המנדט הבריטי הייתה מונעת זאת. אך אם זה היה המצב, מה היה הטעם לחתום מלכתחילה על הסכם ההעברה? תהיה הסיבה אשר תהיה, הנרטיב השולט בכל הנוגע למדיניות המנדט הבריטי כלפי העלייה היהודית לארץ ישראל בתקופה הנאצית מתעלם לעיתים קרובות מעובדות קריטיות, שכאשר הן מתווספות לסיפור, הן מציגות את השתלשלות המאורעות באור חדש לחלוטין." זאת אומרת, לא הבריטים הם אלה שמנעו את ההגירה.

"בשנת 1929 פתחו הערבים הפלסטינים בסדרת התקפות נגד יהודים. בתוך שבוע, בין ה-23 ל-29 באוגוסט 1929, נרצחו 133 יהודים וכ-200 נפצעו. רבים מהקורבנות עונו והתעללו בהם פיזית ומינית. במהלך המהומות פונו או ננטשו 17 יישובים יהודיים, רובם קטנים ובלתי מוגנים.

ישראל עמיקם, עורך דין וסופר שראיין כמה מקורבנות המהומות ותיעד את תגובות המנדט הבריטי בארץ ישראל דאז, פרסם ספר שכותרתו "התקיפה על ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, 1929". בספרו מתאר עמיקם מקרים רבים של עינויים, רצח, אונס, שריפה ומעשים אחרים של אכזריות נוראה כנגד נשים, ילדים וקשישים חסרי הגנה.

האירועים הטראומטיים של קיץ 1929 שלחו גלי הלם לא רק ברחבי היישוב היהודי בארץ ישראל, אלא גם בבריטניה הגדולה. בעקבות האירועים, מינתה ממשלת בריטניה את סר ג'ון הופ סימפסון לחקור את המהומות ולהציע מסקנות מעשיות לתיקון המצב. התוצאה הייתה 'דוח הופ-סימפסון', שהיה, כפי שניסח זאת ההיסטוריון הנחשב פרופ' נורמן רוז, "ביקורתי בקיצוניות כלפי השיטות הציוניות בפלשתינה".

בהתאם למסקנות ולהמלצות דוח הופ-סימפסון פרסם שר המושבות לורד פאספילד הצהרה רשמית על המדיניות הבריטית בפלשתינה, שנודעה כ"ספר הלבן של פאספילד". בספרו כותב פרופ' רוז כי הנימה השלטת בספר הלבן של פאספילד "הייתה ביקורתית ביותר כלפי השיטות הציוניות בארץ ישראל, במיוחד ביחס למדיניות ההגירה ולרכישת קרקעות. רק מפרט אחד יכלו הציונים לשאוב סיפוק כלשהו: האלימות, כך אושרר, נבעה מהתקפות של ערבים על יהודים, מבלי שתהיה לכך שום סיבה".

פאספילד סיכם את ממצאיו בהצהרת המדיניות שלו, שתמכה ב"מגבלות דרסטיות בהיקף העלייה היהודית ורכישת קרקעות והצעות חוקתיות מרחיקות לכת שהיו עוינות לבית הלאומי [הציוני]. אפילו ביאטריס וב, אשתו של פאספילד, שבעצמה לא חיבבה את הציונות, חשבה שההצהרה "מנוסחת בצורה גרועה וחסרת טקט".

באופן לא מפתיע, הספר הלבן לא התקבל בחום בקרב הציונים. ויצמן ומנהיגים אחרים של הסוכנות התפטרו במחאה על מה שהם קראו לו מאמץ "לטרפד את הבית הלאומי היהודי". אך למרות שהתפטר רשמית, ויצמן לא הפסיק לפעול. הוא וציונים אחרים הגיבו לספר הלבן בכך שפתחו בקמפיין כנגדו. כתוצאה מכך, "במכתב לויצמן שהונח בפני מועצת חבר הלאומים כמסמך ממשלתי רשמי, שנשלח לנציב העליון כהנחיה ממשלתית והוגש ונרשם בהליכי הפרלמנט, ביצע ראש הממשלה [הבריטי] רמזי מקדונלד תיקון חלקי. המכתב לא ביטל חוקית את הספר הלבן של פאספילד אבל שינה את סגנונו ומהותו במידה כזאת שהפכה את הספר הלבן לכמעט חסר משמעות. מכתב מקדונלד בישר על תקופה של צמיחה והתרחבות חסרת תקדים של היישוב. הערבים, באופן טבעי, ראו זאת אחרת. כדי להביע את בוזם הם כינו אותו 'המכתב השחור'".

לאחר שהבחירות הכלליות באוקטובר 1931 שינו לחלוטין את המפה הפוליטית באנגליה, ומפלגת העבודה [הלייבור] הובסה קשות, מקדונלד, שפרש ממנה קודם לכן, נבחר מחדש כראש ממשלה. הוא הקים קבינט שונה לחלוטין – כזה שהיה הרבה יותר אוהד כלפי המטרה היהודית. זמן קצר לאחר הבחירות סילק מקדונלד את צ'נסלור, הנציב העליון הלא סימפטי, ובמקומו מינה את הגנרל סר ארתור גרנפל ווקופ. "עבור הציונים", כותב רוז, "ווקופ היה אולי הנציב העליון הטוב ביותר שהיה בפלשתינה. אני נותן לך 'איש טוב, סקוטי כמוני', הבטיח רמזי מקדונלד לבן גוריון". ווקופ ניגש מיד להוציא לפועל את רוח המכתב של מקדונלד. מנהלת הנציב העליון החדשה "הייתה עדה לעלייה חדה בעלייה היהודית. בשנים 1933-35 נכנסו לארץ ישראל 134,540 מהגרים מורשים, עלייה דרמטית ממש לעומת הנתון של 247,404 בתקופה שבין 1921-35. עלייתו של היטלר לשלטון בינואר 1933 סיפקה את הדחיפה לגל הזה בעלייה היהודית, שאם הייתה מורשית להמשיך, הייתה משנה את המבנה הדמוגרפי של הארץ". למרבה הצער כאמור, רק 26,000 יהודים באו מגרמניה. היתר הגיעו בעיקר ממזרח אירופה.

למעשה לא רק ווקופ היה אוהד כלפי המטרה היהודית בארץ ישראל. לקראת הסכם ההעברה קיימו חיים ויצמן וחיים ארלוזורוב פגישה ב-14 באפריל 1933, עם הנציב העליון ווקופ ועם סר פיליפ קונליף-ליסטר, המזכיר הבריטי לענייני מושבות, בתחנה חקלאית ניסיונית ליד תל אביב. "קונליף-ליסטר היה נציג הממשלה אשר פיקח ישירות על מושבות אנגליה ועל המנדט בפלשתינה", כותב פרופ' בלאק. "יחד, ווקופ וקונליף-ליסטר החזיקו בכוח לשנות באופן קיצוני את מהלך הלאומיות היהודית בפלשתינה. קונליף-ליסטר כבר שוחח בלונדון עם [התעשיין היהודי תושב פלשתינה] פנחס רוטנברג על העברת יהודי גרמניה לארץ ישראל באמצעות חברת פיננסית. בעיקרו של דבר, המזכיר הקולוניאלי אישר זאת".

הערבים בתסכולם פרצו במרד הראשון והיחיד שלהם שכוון במפורש כנגד המנדט הבריטי. ביום שישי, ה-27 באוקטובר 1933, הוביל הוועד המנהל הערבי כמה הפגנות אלימות בו זמנית נגד שוטרי המנדט הבריטי ברחבי פלשתינה. המהומות היו המשך להפגנות ערביות שהתרחשו שבועיים קודם לכן בירושלים. על פי הדיווח ב"סאנדיי טיימס" עשרים פורעים ערבים נהרגו באותן מהומות.

עם זאת העלייה היהודית נמשכה כמעט ללא הפרעה. בשלב זה היחסים בין מנהיגי ההסתדרות הציונית לממשל הבריטי היו יותר מלבביים; הם היו לחלוטין יחסי תמיכה. למעשה, שנים רבות קודם לכן, חיים ויצמן כבר נפגש עם הרברט סמואל, שהיה כעת שר הפנים של מקדונלד. בפגישה ההיא, סמואל, יהודי ליברלי שומר מצוות, התלהב מרעיון המולדת היהודית עוד יותר מוויצמן עצמו. במכתב שכתב ויצמן המתאר את פגישתו עם הרברט סמואל הוא מציין בהפתעה כי "הוא [סמואל] האמין שדרישותיי צנועות מדי, שיהיה צורך לעשות דברים גדולים בארץ ישראל; הוא עצמו היה עובר לשם והיה מצפה מהיהדות שתעבור מיד לכשהמצב הצבאי יסתדר. הוא היה משוכנע שזה יסתדר לטובה". אך המדהים מכול היו דבריו האחרונים של ויצמן על הפגישה, "סמואל גם חושב שאולי ניתן יהיה לבנות שוב את בית המקדש, כסמל לאחדות יהודית"."

תמשיכו ותשמעו, זה פועל, זה עובד, זה מייצב את הנשמה. אנחנו צריכים את זה כהכנה לעתיד שלנו, אחרת לא נוכל להגיע לתיקון.

החלון נסגר בהדרגה על יהדות גרמניה

"כאשר מילדנשטיין הקים את המחלקה היהודית באס-דה (השירות החשאי של האס-אס) מטרתו הייתה להקל על העלייה היהודית לארץ ישראל. לא זו בלבד שמילדנשטיין אהד את הציונות, הוא החדיר את תשוקתו לשאר עובדי משרדו. אחד מסגניו של מילדנשטיין שהיה במובן מסוים "בן טיפוחיו", היה אוסטרי אלמוני שהצטרף למפלגה הנאצית חודשים ספורים לאחר שהיטלר נכנס לשלטון בגרמניה. שמו היה אדולף אייכמן. על פי הסופרת והמו"לית המוערכת אנה פורטר "אייכמן תפר את מדיו כשהנאציונל-סוציאליזם היה עדיין מחוץ לחוק באוסטריה".

בשנת 1934 הגיעה "הפריצה הגדולה" של אייכמן, כפי שהוא עצמו כינה אותה אחר כך, "כשנאמר לו לדווח לסֶגֶן ליאופולד פון מילדנשטיין בווילהלם שטראסה 102 בברלין. אוסטרי כמותו ובעל אופי נינוח, פון מילדנשטיין רצה ללמד את אייכמן את עבודת מחלקתו. הוא אמר לו שמשימתו הראשונה היא לקרוא את הספר 'מדינת היהודים' של תיאודור הרצל. אייכמן אהב את הספר. הוא חשב שהספר נותן לו תובנה של התודעה היהודית, וכן מציג פתרון אפשרי ל'בעיה היהודית': הגירה לארץ ישראל. סוף סוף הוא מצא את המיקוד שלו. הוא החליט להפוך למומחה בנושא היהודים. אחרי הרצל הוא קרא את מקס נורדאו ואת משה הס. הוא כתב מאמר על רעיונותיו של הרצל ועל ארגונים ציוניים. הוא למד את האלפבית העברי, ובתוך חודשים ספורים היה מסוגל לקרוא עיתון ביידיש, אם גם לאט מאוד. הוא עשה מנוי לכתב העת היהודי הַיְינְט ("היום"). הוא רצה לראות מי כותב ועל אילו היבטים של החיים היהודיים ברייך. הוא רצה להבין איזה סוג אנשים הם יהודים".

עם זאת, למרות הסכם ההעברה שהציע ליהודים העולים לארץ ישראל הטבות ששום מדינה אחרת לא הציעה, ולמרות המדיניות האוהדת של המנדט הבריטי כלפי העלייה היהודית לארץ ישראל באותה תקופה שיצרה זרם של עלייה יהודית ממדינות שונות, יהדות גרמניה היוותה חלק קטן מאוד מהעולים. ברור היה כי צעדי העידוד עדיין לא סיפקו דחף מספיק ליהודי גרמניה להגר לארץ ישראל; רובם עדיין נשארו במקומם.

כפי שצוין קודם לכן בפרק זה, על מנת לקדם עליית יהודים לארץ ישראל, גרמניה הנאצית תמכה בארגונים ציוניים בתוך גרמניה. פרופ' בלאק מפרט עד כמה נרחבת הייתה תמיכה זו. "ההכרה הנאצית בציונות שהחלה באפריל 1933 הייתה גלויה לעין מכיוון שהציונים נהנו בעליל ממעמד פוליטי מוגן בגרמניה. מיד לאחר שריפת הרייכסטאג ב-27 בפברואר 1933 הנאצים ריסקו כמעט את כל האופוזיציה הפוליטית. באמצעות גזירות חירום פורקו רוב הארגונים הפוליטיים הלא-נאצים והעיתונים החשודים. למעשה, כ-600 עיתונים נסגרו רשמית במהלך שנת 1933. אחרים הושתקו באופן לא רשמי באמצעות הפעלת כוח. החריגים כללו את יידישה רונדשאו, הביטאון השבועי של התאחדות ציוני גרמניה, ועוד כמה כתבי עת יהודיים. השבועון של הציונות הגרמנית אף הוצג בפינות רחוב ובדוכני עיתונים. בעוד שפרסומים אָרִים [גרמניים] רבים בעלי השפעה נאלצו להגביל את גודל העמוד שלהם כדי לחסוך בנייר עיתון, היידישה רונדשאו לא הושפע מכך עד להחלת קיצוב חובה על נייר עיתון בשנת 1937".

חרף כל המאמצים מעט מדי יהודים בחרו לצאת מגרמניה לפלשתינה. פון מילדנשטיין – שכתב את המאמרים האוהדים על הציונות ב"דר אנגריף", הקים את המחלקה היהודית באס-דה, וכעת היה הבוס של אייכמן – הלך ונעשה חסר סבלנות כלפי יהודים. גרוע מכך, גם הממונים עליו הלכו ונעשו קצרי רוח.

ביוני 1936 עזב מילדנשטיין את משרתו (או פוטר ממנה), ככל הנראה על רקע כישלונו לעודד את היהודים לעזוב את גרמניה ולעבור לארץ ישראל. הוא עדיין דאג לפלשתינה, אך מהקצה ההפוך. בשנת 1938 "הצטרף מילדנשטיין למשרד התעמולה [תחת גבלס]. שם, כראש חטיבת התעמולה במזרח הקרוב, פעל לערער את מדיניותו הקודמת והסית לאלימות ערבית נגד יהודים בפלשתינה".

עזיבתו של מילדנשטיין הביאה עימה שינוי ביחסה של המחלקה היהודית ליהודים, שבסופה הפך אדולף אייכמן לראש המחלקה. "בראשית שנות הארבעים", כותב בלאק, "תחום הפעולה של אייכמן השתנה מהגירה וציונות לגירוש ורצח עם, תוך שהוא מארגן את הובלתם של מיליוני יהודים לתאי הגזים של אירופה".

תוכנית ב': לאלץ את היהודים לצאת

כבר הראינו את המאמצים הגדולים שהנאצים עשו כדי לעודד עלייה לארץ ישראל כאמצעי לפתור את "השאלה היהודית". הם לא רק תמכו בארגונים ציוניים, הם גם דיכאו מאוד ארגונים יהודיים לא ציוניים ובעיקר תומכי התבוללות (פרידה מהאיחוד, ע"פ הקבלה). פרנסיס ניקוסיה ודוד סקראז כותבים בספר "החיים היהודיים בגרמניה הנאצית" כי "בין 1933 ל-1935, התנועה הציונית הפכה במהרה לאפשרות הפוליטית היחידה ליהודים בגרמניה, שכן צמיחתה עלתה במהרה על הצמיחה של הארגונים הלא ציוניים והיא נעשתה השלטת בשיח פוליטי בקרב ההנהגה היהודית-גרמנית בברלין. בנובמבר 1935 פורק ארגון ה-VnJ, האיגוד הלאומי של יהודי גרמניה, ואילו ארגון ה-CV נאלץ לשנות את שמו מ'האיגוד המרכזי לאזרחי גרמניה בעלי אמונה יהודית' ל'האיגוד המרכזי ליהודים בגרמניה' ולסלק את כל נטיות ה'התבוללות' שלו (פרידה מהאיחוד, ע"פ הקבלה). ארגון ה-RjF, איחוד החיילים היהודים המשוחררים, חוסל לאיטו בשלוש השנים הבאות. עם הפיכתם של האיגוד המרכזי ושל איחוד החיילים היהודים המשוחררים ברייך ללא רלוונטיים, הפכו שני הארגונים הציוניים לארגונים היהודיים היחידים בעלי אופי פוליטי שהמשיכו לתפקד ולגדול."

שאלה: קודם כל, באמת נעשתה עבודה מאוד מרשימה של החברים לאסוף את כל החומרים האלה. המסר העיקרי שאני חושב שיוצא מכל זה הוא, שיהודים לעלות לארץ, שההשגחה רוצה שיהודים יעלו לארץ, ההיסטוריה מראה שיהודים צריכים לעלות לארץ. איך מכאן מגיעים לכך שיהודים צריכים להגיע לחיבור רוחני, שהם צריכים להעלות את כל האנושות לחיבור עם הבורא?

אלה שני דברים שהולכים במקביל זה לזה ולא זה אחר זה, כך אני חושב. לי קשה מאוד לדבר על זה, כי אנחנו נמצאים כאן גם בפרשת דרכים, היהודים האמריקאים לא יודעים מה קורה ולא יודעים מה יקרה והם לא ירצו לשמוע את זה. זה כמו שהחבר כותב על מה שהוא שאל שם על גשר ברוקלין, אז הם בכלל לא ידעו על מה הוא מדבר, כך אני התרשמתי.

לכן, מה אנחנו צריכים לעשות? אני לא יודע, אני ממש בחוסר אונים. ברור מאוד שהאמריקאים לא יעזבו לישראל, אלא אם יבוא אנטישמי גדול שאחריו יעמדו כאלו כוחות שהוא ממש יפעל נגד ישראל, כי זה לטובת אמריקה. הם לא עושים לנו טובה, אלא הם יודעים שזה המקום היחידי שהם יכולים להיות בטוחים שזה של האמריקאים.

תלמיד: הספר עובר בעצם על כל ההיסטוריה היהודית. ולכל אורך ההיסטוריה אנחנו רואים את הבעיה של חוסר חיבור בתוך העם שגורם לכל הבעיות. בכל תקופה זה מתבטא בצורה אחרת, כאילו יש איזה פתח יציאה שאומות העולם מציעות לנו ואנחנו לא לוקחים אותו ובוחרים תמיד להישאר ולא להתחבר, וומנסים להיטמע ולהיעלם בתוך האומה המארחת.

עכשיו בפרק הזה, מדובר באמת על גרמניה הנאצית ועל האפשרות של הציונות לבחור בה או לא לבחור בה. אנחנו גם רואים אחר כך שהנאצים עברו מלנסות לדחוף את היהודים לישראל, לדחוף אותם פשוט החוצה לכל מדינה שמוכנה לקבל אותם. לכן כשקוראים כל פעם נקודה מסוימת בהפסקות, אז כל פעם נדמה שהמסר הוא לקחת אותם לפה או לקחת אותם לפה. אבל כשאתה קורא את כל הספר אתה מקבל תמונה הרבה יותר כללית ואז אתה נשאר, כמו שכתב מישהו שהוא לא משלנו שהגיב לספר.

הוא אמר כך, התמונה הכללית שעולה מהספר היא, שכשהיהודים מחוברים אז טוב להם, וכשיהודים לא מחוברים אז רע להם. הוא כתב אמירה כללית על הספר. וזה בדיוק נכון, זאת אומרת הוא תפס את העניין.

אנחנו רואים שכל פעם בכל תקופה יש כאילו פתח יציאה, דלת שהיהודים לא לוקחים אותה. ובאמת בפרק האחרון אנחנו נראה גם שהספר מסכם את כל זה ומשאיר אותנו עם האמירה המאוד מאוד הברורה הזאת, בדיוק כמו שכתוב בסיום של ה"הקדמה לספר הזהר", שתפקידנו להיות מאוחרים ולהראות את החיבור לעולם ובזה להיות אור לגויים, ואם לא אז רע לנו. פשוט עברנו על כל התחנות בהיסטוריה ובכל תחנה יש דלת אחרת שאנחנו לא עובדים דרכה.

מה דעתך לעלות לארץ ישראל או להתאחד בתוך אמריקה?

תלמיד: אין לי מושג.

זאת שאלה. מה זה לא יודע? מה ההתרשמות הפנימית שלך מתוך זה שהתעסקת עם כל החומרים האלה, נכנסת לארכיונים, הפכת הרבה ספרים. בכל זאת זה בנה אותך במשהו, אתה אחר אחרי שצירפת את כל החומרים האלה יחד. מה אתה ממליץ ליהודי אמריקה, לעזוב את אמריקה ולעלות לארץ ישראל, לא חשוב הגבלה, כסף, מקום, כל מיני דברים, או שיתאחדו באמריקה והבורא איתם?

תלמיד: להגיד באמת מה דעתי האישית?

כן, מה דעתך האישית זה מה שאני שואל. אתה רוצה לחשוב?

תלמיד: לא, אני יודע מה אני מרגיש. אסור לנו לפעול כאילו זה מאוחר מדי.

אסור לפעול? לא הבנתי.

תלמיד: אסור לפעול כאילו זה מאוחר מדי.

כן.

תלמיד: אבל המצב לא טוב.

כן זו באמת נקודה מאוד מאוד כואבת, שאלתית, מכאן באמת יכולים להתפתח דברים חדשים. אבל טוב שאנחנו קראנו את החלק הזה, עד כמה היו מאבקים עם כל הזרמים, פולין, גרמניה, ארץ ישראל. אנחנו עוד נצטרך להיזכר במה שקראנו בחדשות של מחר ומחרתיים.

שאלה: יש בספר דוגמאות שטוב ליהודים שהם ביחד?

תלמיד: בשביל זה צריך דוגמאות כאלה בהיסטוריה.

תלמיד: טוב שזה יהיה בספר.

תלמיד: מה שחשוב זה המסר שאנחנו מנסים למסור.

תלמיד: ברור, אבל גם דוגמאות.

תלמיד: טוב שהוא הבין את המסר הכללי. יש לו גם כל מיני השגות, אבל את המסר הכללי הוא תפס. האם יש דוגמאות שכשאנחנו מאוחדים אז טוב לנו? יש בעיה שאנחנו לא ממש היינו מאוחדים אי פעם.

לתת דוגמאות קצרות, עד שגומרים לבנות את בית המקדש, עד שחוזרים מגלות בבל, כאלה דברים.

תלמיד: המלך שלמה זה ברור לנו.

תלמיד: יש דוגמה שנתנו קודם, אותן מאות שלישית ורביעית לפני הספירה מתי שעשו את התרגום השבעים, שזו הייתה תקופה יחסית שקטה איכשהו. דוגמה אחרת שהיא לא ממש דוגמה טובה אבל היא דוגמה בוא נניח פחות רעה, זה בפרק הבא, פרק שמונה, שידבר על יהדות איטליה. כי שם זה היה מצב שהייתה התבוללות, היו ציונים, היו אורתודוכסים, היו מתבוללים חצי יהודים, נישואי תערובת, הכול היה, כאילו כל הבעיות של יהדות אירופה היו גם באיטליה, חוץ מדבר אחד, הם לא היו נפרדים ביניהם. זו עדיין הייתה קהילה יהודית אחת עם כל הגוונים שלה, והם היו כולם תחת אותו עיתון פחות או יותר שסיפק לכולם, והשתדל לכתוב בצורה כזאת שכולם יקבלו את זה, והם כל הזמן שמרו על תודעה קהילתית יהודית כזאת, משפחתית כזאת. ובאיטליה, למרות שהם היו תחת החסות הגרמנית, תחת השפעה גרמנית, ולמרות שהם היו פאשיסטיים, כאילו היה אמורה הייתה להיות שם קטסטרופה.

בפועל כמעט ולא הייתה שם אנטישמיות, וגם מה שכן היה, היה מאוד מאוד נמוך. יש מכתב של הימלר שמצויין פה, שמתלונן שהאיטלקים לא עושים מה שאנחנו אומרים להם, הם לא שולחים לנו את היהודים שלהם. איטליה הייתה למעשה ארץ מפלט. יהודי צרפת ברחו מצרפת לדרום איטליה, כי שם כבר בכלל לא הייתה אנטישמיות. האיטלקים היקשו מאוד על הגרמנים בכל העניין, הם לא שלחו את היהודים למחנות שלהם. איפה שהם כן ריכזו את היהודים לדרישת הגרמנים זה היה בתנאים מאוד מאוד נוחים והיהודים שם חיו וכאילו היה הכול בסדר.

בסופו של דבר, כן נרצחו יהודים באיטליה, בערך 15% מאוכלוסיית איטליה נספתה בשואה, אבל זה קרה ב- 1943 אחרי שאיטליה נכנעה. גרמניה כבשה את רוב איטליה ואז התחילו משלוחים של יהודים מאיטליה לגרמניה, גם אז במאמצים מאוד גדולים, כי האיטלקים לא שיתפו פעולה עם זה.

תלמיד: אולי יש דבר שלא נמצא בספר שאולי מעניין דווקא למהדורה בישראל, שהנאצים בסוף מלחמת העולם השנייה עבדו עם הערבים בישראל והעבירו להם את האידיאולוגיה הנאצית. הם אפילו באו לראות איך מחנות הריכוז עובדים. ואחר כך, אחרי שהגרמנים הפסידו את המלחמה, חלק מהנאצים באו ונטמעו באוכלוסייה הערבית במצרים ובכל מיני מקומות ועבדו עם כל מיני תנועות שהיום אנחנו מתמודדים איתן. אולי זה ידבר יותר לקהל.

תלמיד: זה בדיוק ההיפוך שאנחנו מדברים כאן עליו, שמי שהוביל את זה, זה אותו מידלשטיין שבהתחלה היה פרו ציוני נלהב. אחרי שהוא התאכזב, פוטר, התפטר, מחוסר העלייה היהודית לארץ ישראל הוא הפך את דעותיו, עבר למשרד התעמולה של גבלס, נהיה שם ראש מחלקה והתחיל לפעול כנגד התנועה הציונית וכנגד הציונות בכלל בישראל. הוא גם פרסם ספרים נגד הציונות. הוא ביקר עוד פעם בישראל, הפעם לטובת הערבים וניסה לעודד אותם נגד הציונות. הכיוון של גרמניה הנאצית השתנה כנגד הציונות, אין ספק, התהפך, מאה ושמונים מעלות.

זה ברור. זה אחרי שהם ראו שלא יכולים להצליח עם היהודים האלו.

שאלה: אנחנו בדרך כלל מקריאים ציטוטים של אנטישמים מפורסמים, גם פה בספר, פורד ושולגן, שמדברים כאילו על התפקיד הרוחני של עם ישראל. במדיניות הנאצית פחות ראינו את זה בפרק הזה. הם מדברים על הציונות, להעביר יהודים לארץ ישראל, שיעסקו בחקלאות, אבל פחות ראיתי אזכורים של התפקיד הרוחני שלהם.

איפה אתה יכול להכניס שם תפקיד הרוחני? איפה היה מקום?

תלמיד: אז מה דחף את הנאצים לעודד את ההגירה?

הם רצו לנקות את הרייך מיהודים. מה, זה לא מובן?

תלמיד: אצל אנטישמים גדולים אחרים דיברנו על זה שהייתה להם הבנה עמוקה של התפקיד הרוחני של היהודים. יש ציטוטים כאלה.

את זה הוא לא חקר כנראה.

תלמיד: אבל ציינו קודם, שבאותו עיתון בחלק הראשון של המאמר, הם כותבים לאותם ציונים שרוצים לעלות לארץ ישראל, אנחנו נעזור להם לעלות לארץ שלהם, לבנים שלה שכבר יותר מאלף שנה הם לא שם, ואחר כך כאילו הם מתהפכים כלפי זה. אבל מעבר לזה, תפקיד ציוני להביא חיבור לעולם, משהו כזה, אין.

יש אולי גם מקורות שמדברים על זה יותר, אבל למדו הרבה.

תלמיד: אני רק אוסיף לגבי מה שהחבר שאל. אם מישהו מוצא ציטוט כזה שאנטישמים שמדברים על התפקיד הרוחני של עם ישראל, אני אשמח לקבל. חסר לי כאלה.

שאלה: החבר ואתה אומרים שזה קצת מאוחר כרגע.

זה לא אני אמרתי. זה החבר אמר. אני לא חותם תחת זה, אמנם אנחנו פועלים כן מחוסר זמן. אבל לפי מה שמתגלה, לפי זה אנחנו צריכים לעבוד.

תלמיד: אם כן, הכלי עולמי, מה אנחנו יכולים לעשות? יש לנו את ההכנה, האם יש עוד יגיעה שאנחנו יכולים לעשות לשם חיבור?

אני פונה אליך כמו לדובר אנגלית, שתתחיל לפזר את החומר הזה ועוד חומרים שלנו ועוד ועוד בכל הכיוונים באינטרנט. איך אתה יכול להגיע היום למישהו? רק בצורה כזאת. אז כל רגע ורגע שפנוי לך ואפילו יותר מזה, תפזר את החומרים האלה.

תלמיד: אתה חושב שאנחנו עושים מספיק פה, הכלי העולמי ופה בישראל?

לא. ודאי שלא. מספיק זה יהיה בגמר התיקון, עד אז שום דבר לא מספיק.

שאלה: נראה שתמיד הרמקול האנטישמי יותר גדול מהיכולת שלנו כאילו לפזר את המסר שלנו בעולם?

לא, כי יש לנו הזדמנות שאנחנו לא מממשים אותה, לכן זה נראה שההפצה שלנו חלשה, כי אנחנו לא משתמשים בהזדמנויות שהבורא נותן.

תלמיד: כמו שאנחנו רואים את המאמצים שגרמניה עשתה כדי לעודד יהודים לעלות לארץ ישראל, האם זה יכול להיות כיוון נכון לנסות להעביר את המסר שלנו לאנשים שגם ככה לא בדיוק אוהבים יהודים, אנטישמים, כי בכל זאת הם מדברים די הרבה ליהודים?

כשיש לי הזדמנות לדבר עם מנהיגים אנטישמים, אמריקאים נגיד או אחרים, אני אף פעם לא דוחה, אני מדבר איתם.

תלמיד: כן, אתה מדבר איתם גם כדי לברר את המסר. אבל האם אתה חושב שגם להם יש יכולת, על ידי זה שאנחנו ננסה להסביר להם שהם יבינו, ואז זה שהם ידברו עם היהודים האם זה יכול לפעול או האם זה סתם מאמץ מיותר?

אני מסביר למנהיגים אנטישמים באמריקה, כשיש לי הזדמנות, את הקו שלנו, ואחר כך אנחנו רואים שמשהו משפיע. יותר מזה אין לי מה להגיד. יש לך אפשרות להיפגש עם כאלו אנשים, אני אשמח. אנחנו אפילו כאן מקבלים כאלו אנשים, מ-BDS וכל הדברים האלה. לי אין שום בעיה, אני מוכן להיפגש עם כולם. אני לא חייב להתנשק איתם, אבל לדבר איתם אני אשמח.

שאלה: למה מצד ההשגחה פותחים איזה פתח, ראינו את כל ההזדמנויות שהיו לכל יהודי גרמניה לצאת, עם כל ההסכמים, עם הרכוש, והצד שני, נראה שלמרות שההשגחה כן פותחת את הדלת, היא לא מאפשרת לעשות את ההתגברות הזאת?

אתה חושב שהבורא זה בן אדם? הבורא זה חוק הטבע, שיש לך כוח השפעה וכוח קבלה ומערכת באמצע איך הם צריכים להתקשר ביניהם, וזהו. אין אחריהם לב, כמו שאתה מתאר לעצמך, חשבונות כאלה אינטימיים משהו, זה קרוב לי, זה רחוק, כמו שכתוב בתורה, אלא "חוק נתן ולא יעבור", זהו. ואם אתם חושבים שיכול להיות, "איך יכול להיות, "לא לנצח יריב"", זה הכול אדם ממציא לרעתו, לרעת עצמו.

יש פסוקים, שאתה רואה שלפניך זה סכין, חותך וזהו. אלא מה, כל אלו לא עשו את זה בשם ה'? מי עשה את כל הדברים האלה אם לא הבורא, אותו הכוח, אותה החלטה בעצמה?

תלמיד: אני שמעתי אותך אומר באיזשהו שלב בשיעור, "תראו איך ההשגחה רצתה להביא את היהודים לארץ ישראל".

כך אנחנו מדברים בלשון בני אדם, אבל באמת יש כאן חוק מהתחלה ועד הסוף ולא משתנה שום דבר באמצע. כתוב ש"הבורא לא משנה את חוקי הבריאה", קראנו כאלה משפטים. אל תחשוב שיהיה פתאום איזה סיבוב לטובתך, למשהו. "איך יכול להיות שלא?", לא, אלו חוקים. כמו פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, זה אותו החוק הכללי.

תלמיד: אז מה החוק פה שהוא עבד בהתחלה כביכול לטובת היהודים ואחרי זה לא?

יפה מאוד. זה הסבר פשוט. איך החוק שומר על העובר שיגדל בתוך אימו? ואיך אחר כך האימא דואגת לו וכולם מתייחסים אליו יפה, אפילו החברה מתייחסת יפה לתינוק, לקטן, עד שגדל? ואחר כך, בעל הסולם כותב במאמר "השלום", איך באכזריות מתחילים להתייחס לאדם. הכול כתוב. הבעיה העיקרית שאנחנו חושבים שלבורא יש לב, זה לא לב, זה החוק הכללי של הטבע.

תלמיד: אז מה היה חסר ליהודים?

רק דבר אחד, אם אתה מתחבר, אתה בזה ממהר את התהליך והוא מתפתח בצורה יפה, נוחה. ואתה עושה את זה בחיבור, כי כל התהליך נמשך לחיבור. אם אתה ממהר את התהליך הזה, יוצא שאתה עושה טוב. אם לא, אתה עושה רע. ואם אתה חייב להשתתף בחיבור ולא משתתף, אתה גורם רע לכל העולם ולא אלו שאין להם בחירה חופשית.

תלמיד: מי היה שם כדי להגיד ליהודים האלה שזה מה שהם צריכים לעשות, שהם צריכים להתחבר, שהם צריכים להתעלות מעל ההבדלים, כמו הדוגמה על איטליה?

חוק. עכשיו נשרפים יערות באוסטרליה, אומרים שמיליארד חיות נשרפו שם, מה אתה יכול לעשות? "ניתן רשות למשחית", בקיצור ככה זה.

קריין: יש משהו מצמרר מתוך הספר "מיין קאמפף". היטלר כותב, ש"הטבע הנצחי נוקם ללא רחם את הפרת פקודותיו. היום, לפיכך, אני מאמין שאני פועל בהתאם לרצונו של הבורא הכול יכול. בהגיני על עצמי מפני היהודים, אני נלחם למען עבודת האל."

אתה לא יכול להגיד שזה סתם משהו שהוא הזוי או חולני, אלא כוחות הטבע ככה מייצבים כל אחד ואחד שאדם פותח את הפה. אין מה לעשות, זה היה בכל הזמנים. לא יד ה' עשתה את הדברים האלה מנבוכדנצר ועוד לפניו? צריכים רק לא להתעקש אלא להשתמש בבחירה החופשית, זה הדבר היחידי.

קריין: יש גם מספר הזוהר, "אחרי מות", "כל אלו מנהיגי העולם הנמצאים בכל דור ודור, מטרם שבאו לעולם היו נמצאים לפני הקב"ה בצורותיהם. ואפילו כל אלו נשמות בני האדם, מטרם שתבאנה לעולם כולם חקוקות לפניו ברקיע באותה הצורה ממש.." לא לא, בעצם לא. יש עוד אחד.

"כל מלך או מנהיג אף שאנו רואים שמושל ממשל רב ובידו להמית ולהחיות, מכל מקום אינו מלך אמתי כי הוא בעצמו אינו ברשותו ורצונו כי "לב שרים ומלכים ביד ה'"".

תלמיד: למעט האחים שלי, כל המשפחה שלי בארצות הברית וגם אני חייתי שם הרבה שנים יחסית. בשנים שאנחנו מדברים עליהן של עליית הנאציזם וקצת לפני, הייתה אנטישמיות מאוד גדולה בארצות הברית. לכלבים ויהודים אסור היה להיכנס, זה לא צחוק. והיה מי שהיה צריך ללכת מכות כל הדרך לבית ספר ולא נתנו ליהודים להיכנס לשכונות עמידות יותר.

אני יודע.

תלמיד: למרות שב-1905 התחיל איזשהו משבר, גם בגלל הצורך של היהודים העניים שהיגרו להתפתח והקפיטליזם, נוצר איזשהו קרע בין היהדות האורתודוכסית שמהם רובם באו, לבין מי שהתחילו יותר להיטמע בחברה המקומית והם בכל זאת חיפשו איזו זיקה, והתפתחה גם היהדות הקונסרבטיבית. היה את אשל ועוד כמה שהובילו איזשהו קו קצת יותר לפנימיות, אבל זה לא תפס, כולל הילל ב"הווארד", זה קצת ריכז אליו במשהו איזושהי תרבות פנימית, עם איזושהי נטייה לפנימיות, אבל זה לא תפס.

נכון להיום, במשפחה המורחבת הזאת שהיא גדולה, גם ישראל היא קצת כמו כתם. הם מתביישים איך אנחנו מתנהגים פה כמעין דיקטטורה, וחלקם מנסים לברוח, להיטמע כאילו במולדת הזאת שלהם שנקראת ארצות הברית על ידי התבוללות שקורית באופן טבעי. חסר להם זעזוע. נכון שהם יקבלו זעזוע כשיגיע משבר כלכלי גדול, חצי מנהטן שייכת ליהודים ובנקים ויאשימו אותם, ניו יורק מוצפת בגל הגירה ממדינות אסלמיות והכול ייפול עלינו, אבל חסר להם איזשהו זעזוע פנימי.

אני כתבתי משהו בצורת ההפצה שאני עובד עם המשפחה, ובן דוד שלי כתב לי "ברגע זה מחקת לי חלק מהזהות היהודית שלי". הייתי קצת חסר אונים, יכולתי להגיב קצת מהאגו או יכולתי להביא קצת דברים יותר עמוקים. פניתי לחבר שלנו שנתן לי איזשהו חומר, ברגע שהעברתי להם את זה נהיה שקט. זה כאילו הביך אותם, הם נכנסו פנימה, אף אחד לא תקף אותי, לא ניסה להתגרות בי ועד עכשיו יש את השקט הזה. חוץ מאיזושהי תגובה עכשיו למשהו שאני העברתי להם שאתה הוצאת, בשמך, ואותו בן דוד ניסה קצת לגעת בזה בצורה תוקפנית. אני הנחתי לו בעניין הזה, כי נראה מה נעשה עם הספר.

אבל אם אנחנו נכין, לפחות כתוכנית מגירה בינתיים, תשתית להתקשרות אינטראקטיבית, בטח בתוך הארץ, אבל גם בארצות הברית, עם כל הקהילות היהודיות. כי אלו שהיגרו לשם מישראל, הם יחזרו לפה. חלק מהאורתודוכסים יבואו, המשפחה שלי תישאר שם לא משנה מה יקרה, הם יבואו לפה רק אם בכוח יביאו אותם. אבל כשהם יחשפו לחומרים, כשינעצו יתד מאוד עמוקה בכל מה שנראה להם כבסיס שעליו הם בנו את התאוריה שלהם, ולא תהיה להם ברירה הם יהיו חייבים להתמודד עם הצו הפנימי שמעוררים גם מלמעלה, הם יצטרכו שטח או מקום עבודה. ואם תהיה לנו מערכת נגישה, אינטראקטיבית, במדיות הווירטואליות, שזה חדרי צ'ט וכל מיני דברים כאלה, נוכל כל הזמן להזרים כלים.

אבל ההתמודדות הכי טובה עם כל ההפצה בעולם בכלל, על רקע האגו הכול כך גדול, נגעת בזה ברמיזה ואני העברתי גם אישית חומר על זה לפני תשע שנים, זה אם אנחנו נשתמש באנימציה. כי באנימציה האגו לא מאוים. אתה יכול להראות תמונות של סוף העולם, ואתה יכול להראות אופנים שבהם חכמת הקבלה מלמדת איך כן מתחברים ויוצאים מכל הבלגן, ומה קורה בהתערבות של כל מיני כוחות והכול. ברגע שיש דמות אדם, האגו מיד דוחה ובלתי אפשרי כמעט לגעת. באנימציה אפשר הכול ואפשר להלביש לזה כל שפה.

אם אנחנו עושים סדרת אנימציות כפיילוט, משהו וירלי שרץ ומשפיע דווקא על הצעירים, שמגרה אותם ומוביל אותם לשאלות פנימיות חזקות, אבל גם נותן להם כלים ומעין תשובות והם רוצים יותר מזה, אנחנו גם בנקל בסופו של דבר יכולים להגיע לתעשייה הגדולה. למרות שאנחנו אומרים, מאיפה נביא כל כך הרבה כסף, אבל הם ירצו. יש לנו אפשרות, אם אנחנו נתחיל לעשות על זה סיעור מוחות, יש לנו מספיק כוחות מכל הקבוצות בעולם להתחיל לכתוב תסריטים. אני יודע שזה אפשרי.

אם אתה יודע, אני מזמין אותך להיות כראש צוות.

תלמיד: אין לי בעיה, אני העברתי מזמן את החיסרון הזה כבר לפני תשע שנים ולא מזמן שוב, אני אשמח.

לא צריכים להעביר שום דבר, צריכים [לעשות].

תלמיד: אני אשמח.

בבקשה. אתה מקובל פה.

תלמיד: אנחנו התחלנו להכין אנימציות סביב הספר הזה, ננסה לעשות את זה.

לזה צריכים באמת לפתוח מחלקה חדשה ולהיות בזה. זה ברור.

שאלה: יש עוד חלק בעם היהודי שהיה קצת יותר רחוק גיאוגרפית מאירופה במאה השנים האחרונות, וגם שם היו במשך השנים קשיים. אני מדבר בעיקר על צפון אפריקה והמזרח התיכון. מה התפקיד של החלק הזה בעם?

אנחנו לא מדברים על תפקיד של זה או זה או זה, זה לא לעכשיו. יושבים בשקט? שישבו.

שאלה: רציתי לשאול גם מבחינת היחס וגם מבחינת המסר. אנחנו כל הזמן מדברים על יהודים, אבל אנחנו יודעים שכשזה מגיע לרובד רוחני, העניין של יהודי ותיקון עולם הוא כבר לא קשור למי נולדת.

כן, אבל יש עניין שאתה חייב בגלל שאתה יהודי, ואתה רואה את זה במשך ההיסטוריה, ובמיוחד היהודים האלה ששייכים ליוצאי אירופה, שעכשיו הם באמריקה נגיד, לא חשוב. ויש עניין שעולים ומתחברים לעניין הרוחני כל מיני אנשים שמרגישים מתוכם התעוררות, מאומות העולם. אז גם הם מתחברים לאיחוד, לחיבור, גם הם מתחילים את התנועה הזאת.

תלמיד: זה לא ייצור קונפליקט בהמשך?

לא ייצור שום קונפליקט, למה צריך להיות קונפליקט אם כולנו בכלל בסופו של דבר צריכים להתחבר? מה זה חשוב מי קודם מי אחר כך? מי שמוכן, בבקשה. למה קונפליקטים? אני לא מבין. מאיזו מחשבה זו לשאול על קונפליקט.

תלמיד: אני לא שואל על קונפליקט, אני אומר שאנחנו במסר שלנו אומרים, יהודי כל העולם בואו להתאחד.

כן. קודם כל יהודים. אני אגיד לכל העולם? זה כאילו שאני יורה באוויר.

תלמיד: אז זה כמו שלבים כאלו?

כן, כי יהודי בכל מקום שבעולם, פחות או יותר מרגיש את עצמו תחת לחץ ולכן אליו אפשר לפנות ויש בסיס.

חבר'ה, אתם צודקים רק תכתבו, תכתבו מאמרים, תעשו משהו, אז אני אתן לכם זכות לשאול. ולא סתם ככה עכשיו אתם רוצים להגיד. אתה רוצה להגיד משהו? מה שאתה רוצה להגיד זה מאוד חשוב לנו, רק בכתיבה ועוד יותר טוב במאמר, זה הכול. אני לא אוהב שסתם מדברים כאן ונותנים כל מיני עצות. אל תזרקו, תשלחו. אם אדם לא יודע להביע את עצמו בצורה שאפשר למסור לאחרים, אין מה לשמוע. אנחנו צריכים לדאוג להפצה, רק להפצה.

(סוף השיעור)