שיעור בוקר 08.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיעור בנושא - יום הזיכרון ויום העצמאות

קריין: אנחנו בשיעור בנושא יום הזיכרון ויום העצמאות, נקרא קטעים נבחרים מהמקורות. נמשיך מציטוט 7.

הימים האלו כרגיל כמו שכל ההתקדמות שלנו הם תלויים בעשיית הכלי. עשיית הכלי יכולה להיות בגילוי הרע, החיסרון שצריכים לתקן אותו, חיסרון אפשר לברר על ידי המאור המחזיר למוטב שאנחנו מושכים אותו, ואז מתקדמים לחיסרון הזה ברצון, באהבה, בהבנה, בזה שגילוי החיסרון הוא כמו שלפני הארוחה יש לנו תיאבון ואנחנו שמחים בתאבון הזה כי הוא חלק בלתי נפרד מהארוחה. הכלי הוא חלק מהמילוי, לפי הגודל, לפי עוצמת החיסרון כך אנחנו מגלים את המילוי. ואם אנחנו מדברים על דבקות עם הבורא תתארו לעצמיכם עד כמה ואיזה סוגי חיסרון אנחנו צריכים לגלות כחושך, כחוסר דבקות, חוסר אהבה, חוסר חיבור לפני שמגיעים לאהבה, לחיבור.

לכן כאן העניין, שאם אנחנו בעצמינו מעוררים את השחר אנחנו מגיעים לזה בצורה הנכונה כי גם בגילוי החושך, שאנחנו מגלים חוסר חיבור, חוסר תיקון, אנחנו עושים את זה עם האור, ולכן הרגשת החיסרון שלפני התיקון היא גם הרגשה מתוקה. זה דומה לאנשים שבעולם הזה, שבכוונה הם הולכים לטייל, לעשות כל מיני פעולות כדי לעורר בהם את התיאבון, וההיפך, אנשים שאין להם תיאבון והם חולים נגיד, הם יכולים להגיע למצב מסוכן כי אין להם שום צורך למילוי.

לכן חייב להיות גילוי החיסרון ואם אנחנו מדברים על יום העצמאות, קודם כל יש לנו את יום הזיכרון. צריכים ביום הזה להיזכר בכל המצב שעברנו מתחילת הבריאה ועד היום הזה ושיהיה זיכרון טוב על כל התהליך הזה ושיהיה "יום" הזיכרון, היינו שנראה את זה ביום, באור היום, בצורה טובה, שנצדיק אין עוד מלבדו טוב ומיטיב, ונצדיק את המצב שאנחנו נמצאים בו למרות שהוא מצב קשה של גילוי הרע, גילוי חוסר הבורא לפי חוסר הקשר בינינו.

ואז נגיע למצב של יום העצמאות, שביום העצמאות ברור לנו שבכוח השיתוף, העבודה שלנו יחד, אנחנו מתעלים מעל האגו שלנו שהתגלה כצער ביום הזיכרון. שכל מה שסבלנו שייך ליום האתמול, שגילינו אותו כחושך, כרע, ואחרי הגילוי הנכון אנחנו יכולים להגיע לעצמאות מהרע הזה, להתעלות מעליו על ידי אור החסדים, ולהגיע למצב שאפילו אותו המצב הרע שמתגלה עכשיו אנחנו הופכים אותו לטוב והכלי הרע הזה מתגלה ככלי לגילוי הבורא, לגילוי האור ובזה אנחנו עצמאים.

ממה אנחנו עצמאים? אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל האגואיסטי שלנו ומגיעים לעצמאות. האם אנחנו באמת מרגישים את זה, מבינים את זה, עושים ונמצאים בזה, מרוויחים את הדבר הזה, האם אנחנו בעלי הבית ביום העצמאות הזה או לא. אנחנו צריכים לראות את המצב הגשמי שלנו, את המצב הרוחני שלנו ואז לראות עד כמה אנחנו נמצאים בדרך ובאיזה מצב.

קריין: ציטוט מספר 7, מאמר מרב"ש א', מאמר "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך".

אנחנו לא מדברים על מדינת ישראל, מקום ישראל, מבחינת גאוגרפיה או היסטוריה או עם. אנחנו מדברים על כלים רוחניים, להם אנחנו מתכוונים, בדרגה הזאת אנחנו דנים. למה? כי מהדרגה הזאת מגיעים אלינו כל הכוחות והם מייצבים גם את העולם הזה. אבל כשאנחנו מתעלים מהעולם הזה להבחנות יותר רוחניות ששם כל אחד שייך או לישראל או לאומות העולם שבו, אז שם כל אחד קובע שהוא נמצא ביום הזיכרון או ביום העצמאות או בבניית הכלי, בגילוי הרע, בחיפוש הטוב, האור המחזיר למוטב, התעלות מהרע הזה כך שכל הרע הופך להיות לטוב, החושך לאור וכן הלאה. לכן למרות שאנחנו חוגגים את זה בישראל וזה כאילו שייך רק לעם ולמדינה, זה לא נכון, אלא הסימן הזה הוא סימן לכל העולם ומיום ליום הוא צריך להתבהר יותר ויותר לכולם.

קריין: ציטוט 7.

""ישראל", היינו ישר-אל, היינו כל מה שהוא חושב, הוא שיגיע הכל לאל, ואז אין הוא עולה בשם, משום שהוא לא חושב על עצמו כלום, אלא כל מחשבותיו הם עבור ה'. וזה נקרא "ארץ ישראל". היינו, שיש לו רצון ישר - לאל, היינו, שאין לו רצונות של אהבה עצמית, אלא של אהבת הזולת. ועל עצמו, היינו שהוא יהנה מהחיים, אין תשוקות. וכל התשוקות הוא בזה, שיהיה לו האמצעים להשפיע לה'. אלא כל מה שהוא מזין את הגוף שלו, הוא רק בכדי שיהיו לו כוחות לעסוק בעמ"נ להשפיע."

(רב"ש - א'. מאמר 18 "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" 1984)

גם אנחנו נשתדל להפוך את היום הזה, את המצב הזה מחושך לאור, מזה שהיינו מכונסים בתוך עצמינו ולכן הרגשנו וגילינו את השבירה שבנו, את הרצון לקבל האגואיסטי שלנו בעל מנת לקבל, שחשבנו רק על עצמינו, מה יהיה איתי, מה קורה לי. מה שאין כן אם אני משנה את המחשבה שלי, מה אני יכול לעשות לכוח העליון, לבורא וזה דרך הכלי שאני משייך את עצמי לעשירייה ורק בשבילה אני רוצה להתקיים, רק כדי שייהנה הבורא שמתגלה בתוך העשירייה, אז כך אני מגיע דרך אהבת הבריות לאהבת ה'.

אם אני מתעלה מעל החשבון לעצמי, מה איתי, לחשבון מה איתנו ומה יהיה לו, לבורא מזה, אז אני עובר מכלים אגואיסטים לכלי אלטרואיסטי של השפעה וכך אני יכול כבר להגיד שהגעתי ליום העצמאות, שאני עצמאי מאותו האגו שהבורא סידר לי מתחילת הבריאה. שאם אני יכול להתעלות מעליו ולהתחיל לגדול אז אני קודם כל הולך לגדול בתכונות ההשפעה, להשפיע על מנת להשפיע, תכונות הבינה, ואחר כך גם אוכל אולי להגיע לדרגת החכמה, לקבל על מנת להשפיע, וכך מתקדמים לדבקות השלמה בבורא. אבל המעבר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, המחסום, המעבר הזה שהוא הנקודה העיקרית שבדרך הוא לפנינו, ולזה אנחנו קוראים "יום העצמאות".

תלמיד: אני עדיין לא הבנתי למה עברנו מיום הזיכרון שבו אנחנו מתייחדים בדרך כלל עם החיילים שלחמו על הארץ ומיום העצמאות שבו אנחנו שמחים במדינה שקיבלנו, לכלים ואורות, אני לא רואה את הקשר עדיין.

רק על ידי גילוי הרע שיש לנו, שרצינו להתגבר ולא יכולנו, ובאמת השקענו בזה המון כוחות ומאבקים והיינו במלחמה עם היצר הרע שלנו שהוא השונא שלנו. ודווקא שלנו אני אומר ולא של מישהו אחר, כי זה שיש לנו כאן אויבים זרים, זה סתם תמונת העולם, צורת העולם שכך מתגלה כאיזה מין תאטרון, שמה שיש לך בפנים אתה רואה מבחוץ, לכן זה נקרא "עולם המדומה".

מה מסביר לנו בעל הסולם בתפיסת המציאות? שהעולם הזה נראה לך כל כך גדול, עשיר בכל מיני פרטים מפני שבתוך הלב שלך אתה לא יכול לגלות אותו, אבל תראה שמה שאתה מגלה לפניך זה כל העולם שלך, זה הלב שלך.

ואז, כשאתה מרגיש שאתה צריך להיאבק עימו תשתדל יחד עם זה להיאבק בתוך הלב שלך, עם אותם האוהבים, שונאים, קרובים, רחוקים שיש בתוך ליבך, אבל אתה צריך אז למיין אותם בצורה נכונה מהם הקרובים והרחוקים. לפי הרצון לקבל והרצון להשפיע, למה אתה מתכוון, איך אתה חושב למיין אותם. ואם אתה מסדר אותם נכון, כבר אתה נמצא בתוך מלחמת העצמאות. כי כל עוד אתה לא יוצא לעצמאות אתה תמיד נמצא באותה מלחמת עצמאות שהיא כל הזמן חוזרת.

בכל מערכות ישראל יש לך רק מלחמה אחת, להיות עצמאים. אנחנו לא יכולים להיות עצמאים, כמו שאומר בעל הסולם, לא עצמאות מדינית ולא עצמאות כלכלית ולא עצמאות ביטחונית וכן הלאה, כל עוד לא נגיע למצב שאנחנו עצמאים בצורה רוחנית. במידה שאנחנו [לא] מתעלים מעל האגו שלנו ישראל לא יכולים להיות עצמאים. זאת אומרת המאבק שלנו על העצמאות הוא לא כמו של אומות העולם אלא אנחנו צריכים להתעלות לדרגת העצמאות כניתוק מהעל מנת לקבל שבנו.

שאלה: האם זיכרון ועצמאות מקבילים זה לזה בשתי רמות או שהם באים זה אחר זה?

זיכרון זה שאנחנו זוכרים כל מה שעברנו וזה עוזר לנו לרכז את כל המאמצים שלנו גם מצד הטוב וגם מצד הרע ולעשות מאמץ אחרון, שבהתקבצותם יחד אנחנו זוכרים את הכול, גם החיובי וגם השלילי. אנחנו עושים החלטה שאין יותר מצב גדול וקדוש אלא ניתוק מהרצון לקבל שלנו, יותר נכון מהכוונה על מנת לקבל, כך זה נקרא. יש על זה המון פסוקים, אנחנו צריכים רק להבין את העניין עצמו.

שאלה: יום הזיכרון זה יום מבלבל מאוד. לכאורה אתה רואה לפניך כאילו העם מאוחד, מדברים על אנשים שעשו פעולה למען החברה, כבר אין הבדלים. מה שאנחנו רוצים שיקרה, קורה יום אחד בשנה לכאורה.

אני לא רואה שזה קיים. אנחנו יותר יושבים ועומדים ובוכים מעל הקברים, מה העניין בזה? אנחנו צריכים לעשות חשבון אחר, למה אנחנו קיימים במצב כזה, איפה הרצון לקבל שלנו, איפה הקבר שלנו, איפה העם שלנו, בשביל מה אנחנו נלחמים, האם כדאי להילחם על זה, למה שונאים אותנו וכן הלאה? יש כאן חשבון על כל המצב.

תלמיד: אני אומר שלעומת 364 ימים שזה נטו אגואיזם ומלחמה ואחד מנסה לפרק את השני בכל מיני מישורים, כמעט בכל פרמטר, פוליטי, עדתי, דתי, כלכלי, כל רמה, פה איזה יום אחד כאילו כולם עומדים בשורה אחת, כולם מדברים על אחדות, על ערבות, על הערך של ישראל.

מה מזה שמדברים, איפה אתה רואה שהם מבינים מה שהם מדברים?

תלמיד: יש הרגשה שכשמתחילים להטעין את עצמך בסיפורים כאלה כאילו אנשים בחוץ טובים, כאילו חסרה להם איזו הכוונה, הם מוכנים להתנדב, הם מוכנים למות בעד ארצנו, אולי הם אפילו יותר טובים מאיתנו. אני מרגיש איזה אגואיסט קטן שצריך תיקון והם כבר עושים.

בהם לא נגלה הרע, הם לא מודעים לזה וברור שאתה יותר גרוע מהם, כי כל אחד זה לפי ההרגשה שלו.

תלמיד: העיסוק הזה שלנו ברע כדי שיהיה מה לתקן, יחידי סגולה בעם מסוגלים, זה כמו לחפור עם סיכה בפצע פתוח.

אתה כבר נוגע באמת בנקודה אחרת. אתה אחראי על זה שכל העם יתפקד בצורה אחרת.

תלמיד: אנחנו צריכים לגרום לעם הזה, שרוצה פעם בשנה להיות נחמד ורוב השנה לא, להגיע להכרת הרע, לבירורים, לתקן?

לא, אתה לא חייב להחדיר בו את הדברים האלה, זה לא עניינך. אבל אתה צריך בכל זאת להסביר לו בצורה עממית מה זה נקרא עם ישראל, מה זה נקרא ואהבת לרעך כמוך, למה אנחנו צריכים להשתוקק לזה, להתקרב לזה, אתה צריך להסביר אבל לא מבחינה רוחנית, מבחינה חברתית. הרב קוק דיבר על זה מאוד יפה, הוא לא דיבר על רוחניות כאילו, דיבר תמיד במילים של החברה, של העם.

תלמיד: מיום הזיכרון הזה והדיבורים קצת בתקשורת והטקסים שראיתי, יצאתי בלי מילים מה להגיד להם, מה אנחנו יכולים להביא להם? אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לתקן את עצמנו בעשירייה ולבנות פה כלי ולהיות משהו אחר וכל הציור הזה שבחוץ לא מעניין. אבל להביא להם, עכשיו לא ברור לי בכלל מה אנחנו צריכים לתת לעם הזה כדי שמה יקרה איתם בכלל.

אני מתפלא עליך ואני מאוד מצטער על מה שהשקעתי בך, איפה כל מה שהשקעתי?

אני לא הסברתי לך שאנחנו צריכים להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", ושהעבודה הזאת צריכה להיות 365 ימים בשנה ולא ביום אחד שהיא איכשהו נגלית כשאנחנו מגיעים לבית הקברות ואחר כך נעלמת לגמרי, על זה אנחנו דיברנו איתך? עד שאתה מגיע לאיזה ציון אז אתה אומר על זה משהו או חושב על זה רגע אחד ואז זהו, זה למדת בחכמת הקבלה? אני לא מבין את זה.

מה העניין של יום הזיכרון? נניח אפילו בצורה עממית, אנחנו צריכים לזכור שהשקענו בזה מדור לדור המון, המון, המון כוח ודם והכול, איפה כל הסבל הזה, לאן הלך, למה? מפני שאין באמת איזה קשר בינינו. איפה תכנית מדינית, חברתית, תכנית בכלי התקשורת, בבתי הספר, בכל מקום ומקום בעם, שאנחנו צריכים להגיע לאהבת לרעך כמוך, איפה? אני מבין שכל אחד לא רוצה את זה, זה מובן לי, אבל איפה בכל זאת, למעלה מזה, אנחנו משתדלים איכשהו להכניס את זה לתוך החיים שלנו? אין. אז מה אתה מספר לי על יום הזיכרון, מה אתה זוכר מזה? אתה זוכר שאתה קיבלת מכות, שיש לך שם חברים קבורים בבתי קברות, זה מה שאתה זוכר. בשביל מה ולמה, מה התועלת, כלום. איזה יום אחד בשנה, אפילו ביום האחד הזה, אתה לא חושב נכון.

ואני לא אומר שהם אשמים, אלא אנחנו. אנחנו צריכים להביא להם את הכרת הרע. כשהם מדברים על אהבת ישראל, על מה הם מדברים? הם חושבים שיש ביניהם את זה. כי זה כמו ילדים קטנים, כך מדברים. מה שהוא מוציא מהפה, הוא חושב שזה אמת, "אמרתי". לא מבין שישנו עוד הלב. צריכים לרכך את הרצון, לפתח אותו, לעשות ממנו משהו שאדם יהיה קצת יותר רגיש למה שהוא אומר ומה שמרגיש בלב. הקשר הזה לא עובד. ישנה עבודה גדולה, אין מה לעשות.

קריין: ציטוט מספר 8 בעל הסולם מתוך עיתון האומה.

"תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה גם מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך. ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע."

(בעל הסולם. עיתון "האומה")

עד שלא נגיע למצב שאנחנו מאוחדים וכל אחד עובד עבור כולם, דווקא עבור האיחוד, אנחנו לא ניקרא עם ולא נעשה צעדים לקראת הגאולה, לקראת האיחוד.

שאלה: מחר ברוסיה יהיה יום דומה כמו אצלנו היום, שהוא יום הניצחון. הם קראו ליום הזה יום הניצחון ובארץ יום כזה הוא יום הזיכרון. למה ההבדל הזה, למה שם שמחים ופה בוכים? וזה אותו יום, שם נהרגו כעשרים מיליון אנשים ופה עשרים ושבע אלף חיילים.

לא, זה לא עניין כמה שנהרגו וזה לא אותו יום. הם חוגגים יום הניצחון, אצלנו זה יום העצמאות.

תלמיד: יום הזיכרון.

לא, זיכרון זה לפני זה, אלא יום העצמאות. יום הזיכרון זה מה שאנחנו שילמנו כדי להגיע ליום העצמאות. גם הם יכולים להגיד, אנחנו שילמנו שם נגיד ששים מיליון, כמה שנפלו במלחמת העולם השנייה, והגיעו לניצחון.

העניין שלנו, שאנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו נמצאים בניצחון. להגיד עצמאות שזה ניצחון, כבר דיברנו הרבה מה ההבדל ביניהם. לא אנחנו מנצחים, אלא הבורא הוא מנצח. לפי כמה שאנחנו יכולים להתקרב אליו, אנחנו מרגישים כי פעולת האור עלינו היא המנצחת. אבל במידה שזה מצד הכלי, שהכלי יהיה דומה לאור, עד כמה שאנחנו משתדלים להתקרב ומבינים שלא יכולים להתקרב, אז אנחנו מעלים את המ"ן, את התפילה. ויום העצמאות שלנו הוא לגמרי לגמרי לא דומה ליום העצמאות או הניצחון של האגואיסטים. כי אנחנו בזה חוגגים עד כמה אנחנו עצמאיים מהאגו שלנו, והם חוגגים עד כמה שהם יכולים עם האגו שלהם לשלוט על אחרים וזה הבדל גדול.

זו התגברות, על מה אני מתגבר. ביום העצמאות אני צריך להתגבר על היצר הרע שלי. וכאן בצורה החיצונה בחיים שלנו, אני מתגבר כאילו על האויבים החיצוניים שלי. אני צריך להבין, כמו שדיברנו, שנראה לי שהם האויבים החיצוניים אבל בעצם המלחמה היא עם האויבים הפנימיים שלי. אם בתוך לבי הייתי נלחם והייתי מנצח את היצר הרע שלי, ודאי שמבחוץ הייתי מנצח אותם בקלות, הם היו נופלים, אם הייתי בלב מנצח אותם. זו המלחמה האמיתית, כך אנחנו צריכים להשתדל להצליח. ולא שאנחנו חוגגים את יום העצמאות בזה שאנחנו הגענו לעצמאות.

אנחנו לא הגענו לעצמאות, אין לנו שום עצמאות, כמו שבעל הסולם גם כותב. איזו עצמאות? יש לנו בינתיים, כמו שהוא אומר, לעת עתה הזדמנות להיות במאבק נגד הטבע שלנו שמתבטא בצורת השונאים שלנו שגם מקיפים אותנו מסביב. ואנחנו רואים עד כמה אנחנו לא מסתדרים עם הטבע שלנו במאבק נגדו, מפני שתראה מה קורה בעולם. עוד מעט תתחיל להיאבק עם כל העולם על קיומך, ואתה תראה בקרוב איך כל העולם יתחיל להגיד, "אנחנו צריכים לסגור את העניין הזה. בשביל מה לנו להחזיק מקום כזה קטן על פני כדור הארץ, שהוא כמו קוץ שכל כך מביא כאב לכולם, כל כך מעורר הרבה בעיות. מה אנחנו מחויבים לעם הזה, למדינה הזאת, הם בעצמם לא רוצים להיות שם. בוא ניתן להם ארכת זמן שיפנו את המקום ואין יותר".

אבל אנחנו כבר רואים, שאפילו במקום אחר בעולם לא תהיה לנו מנוחה. כאן הבורא מסדר לנו מצב יפה, בירור יפה לעיני כל. שלאן שלא תברח, אתה תתחיל להרגיש שלא יעזור לך להסתתר בשום צורה. מה שתעשה עם עצמך, עם המסמכים, עם החיצוניות, עם משהו, הבורא ישיג אותך בכל מקום ואתה תרגיש שאתה מחויב כלפי כל העולם וכל העולם יבוא אליך בטענה.

לכן צריכים כמה שיותר מהר להגיע לעצמאות האמיתית. ובזה אתה מקדם את כל העולם. ברגע שאתה אומר לכולם שזאת המטרה שלי להגיע לעצמאות אמיתית רוחנית ולהשפיע דרכה ממש שפע רוחני לכל העולם, תגיד להם את המילים האלה בצורה כמו שעכשיו אני אומר, ואתה תראה איך הם יקבלו את זה, הם יקבלו. הם לא צריכים להבין את זה, אבל במילים האלו יהיה מאור ולכן הם יקבלו אותו. אחרת זו עוד חגיגה ליום אחד.

קריין: ציטוט מס' 9 מתוך עיתון "האומה" של בעל הסולם.

"אהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל בריה הקיימת לפי עצמה, שבלעדיה לא היתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, שאינה מתקימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה. ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחית האומה. כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדודנו בין אומות העולם זה אלפים שנה."

(בעל הסולם. עיתון "האומה")

שוב.

"אהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל בריה הקיימת לפי עצמה," זה קיים בכל יתר האומות, שהם מרגישים קרבה זה לזה. כל אדם שבכל אומה מרגיש איזה שייכות לאומה שלו ולבני האומה. בעם ישראל זה לא קיים, אנחנו רק אחים לצרה, כמו שדיברנו. "שבלעדיה לא היתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, שאינה מתקימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה. ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחית האומה. כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדודנו בין אומות העולם זה אלפים שנה."

(בעל הסולם. עיתון "האומה")

אצלנו לא קיימת גאווה לאומית, אף אחד מאיתנו אין לו יסוד להתגאות [בזה] שהוא שייך לעם ישראל, [בזה] שהוא יהודי. אין. אמנם אנחנו עשינו יותר מכולם פי כמה וכמה, זה ברור, אבל אין את הגאווה הלאומית. וזה נובע מתוך השורש, כי לכל עם ועם יש חיבור והם מרגישים את העם, ובכל עם ועם יש משהו שהם חשבו שהם זכו וזה שלהם, יש להם יסוד רוחני ששייך להם ויסוד גשמי ששייך להם. לנו לא, בלי יסוד רוחני אין לנו שום דבר. והוא לא נמצא, אנחנו צריכים להשיג אותו. היסוד שלהם הוא ברמה הגשמית, היסוד שלנו ברמה רוחנית בלבד.

ולכן כל אחד מאיתנו לא מרגיש שהוא שייך לעם, שזה עם, אלא משהו כזה אמורפי שמפוזר כמו איזה ענן בעולם. זה עם ישראל. אין לו שום אפשרות להיות בגלות אלא רק על ידי הגאולה. זאת אומרת גילוי הבורא זה יקשור בינינו וזה שיעמיד אותנו בצורה הנכונה שלנו. ולכן אין לדבר כאן על יום העצמאות ושזכינו, אנחנו לא זכינו לשום דבר, רק כמו שאומר בעל הסולם, זכינו להזדמנות שיש לנו כאן כמה שיותר מהר לעשות את התיקון.

תלמיד: היה לי קשה לשמוע מה שאמרת עכשיו. אני לא מזדהה עם זה בכלל, שאין גאווה להיות חלק מעם ישראל, אין תחושת שייכות לעם. יכול להיות שאצל אנשים שיש להם נקודה שבלב, היחס הוא שונה לדבר הזה שנקרא עם ישראל או ארץ ישראל?

אני לא רואה בתוך העם ובמשך ההיסטוריה שלו שיש לעם הזה יסוד טבעי, שהם מרגישים את עצמם שייכים לעם. אתה יכול אפילו להגיד, "אבל יש לנו חינוך, תרבות, יש לנו כל הסימנים של עם ועוד יותר מהם, אנחנו נתנו לכולם את החינוך התרבות, תורה ומדע והכול, בלעדינו כל האנושות לא הייתה". וזה באמת נכון, היא לא הייתה בכלל בצורה האנושית. זה ללא ספק, אני מסכים עם זה. יחד עם זה, לנו בעצמנו אין סימנים ברורים של עם. אפילו שיש לך היום איזה חלקת אדמה ויש לך ממשלה ויש לך עוד כל מיני דברים, זה לא ברור, זו איזו מדינה מאוד מאוד מוזרה, שרוב תושביה נמצאים בחו"ל והיתר שנמצאים כאן, גם כן רוצים לברוח ואין חיבור בין האנשים. אין.

תראה איך העם מפולג, לחלק אחד יש רק דת, ואצלו המדינה זה "עזוב אותי מהמדינה, שלא תהיה מדינה זה עוד יותר טוב", הם נלחמים נגד המדינה. לחלק השני, "בשבילנו טוב למות בעד ארצנו". איזו סיסמה יפה, רק מה יוצא מזה, גם זה לא ברור. וכן הלאה. אז יש בעיה.

תלמיד: אני אנסה לתאר את זה אולי בדוגמה. אותו דתי שהיה שונא את החילוני, והימני ששונא את השמאלני, אם הם יפגשו בחוץ לארץ, תמיד תהיה אווירה של אחווה בין הישראלים, משהו מיוחד כזה שאין אותו בימים אחרים.

זה אחים לצרה, אתה מתבלבל. ללא ספק שזה ככה. זה לטובה אתה אומר? יש לך חוסר בירור המוחלט בראש.

תלמיד: אני כן מרגיש. אני מרגיש שיש לי שייכות לעם הזה.

אל תגיד על עצמך.

תלמיד: אוקיי, זה שלי.

כי אתה מדבר כמו תינוק, אני אומר לך.

תלמיד: זה בסדר, אני מבין.

ולכן זה לא כלל שאתה רוצה להביא לנו אותו.

תלמיד: לכן כשאתה מתאר את הדברים האלה שאין לנו תחושת שייכות לעם, זה דברים שמאוד קשה לשמוע.

זה שקשה לך לשמוע זה לא איכפת לי בכלל. אני לא מתייחס לקשה או לא קשה, יפה או לא יפה, אני מתייחס לעובדות. לך לארצות הברית ולכל המקומות ותדבר עם היהודים ואתה תראה.

תלמיד: אבל אני מדבר על האנשים שחיים פה בישראל. אותם האנשים שאנחנו מנסים לדבר אליהם בכל מיני צורות. מהתחושה שלי, כן יש להם תחושת שייכות לעם הזה. צרות, לא צרות. איזה עם יש לו כל כך הרבה חגים שמתכנסים ויושבים ביחד ויש אווירה אחרת באוויר, שאתה לא צריך ללמוד קבלה בשביל להרגיש את האווירה הזאת, היא קיימת פה במקום הזה.

כן, בטח, זה החינוך האגואיסטי שאנחנו עשינו לעצמנו וזה מחבר בינינו בצורה שאנחנו דומים לכל העמים. אני לא לוחץ עליך, אני מקווה שתבין אותי, כי יכול להיות שאני לא יכול להסביר את עצמי בצורה נכונה.

אני לא נגד, אני חס ושלום לא אנטי מדינה ועם והכול, ההיפך. אלא אני אומר שהצורה שבה אנחנו קיימים היא צורה חולנית, והיא, כמו שבעל הסולם גם כותב, היא ניתנה לנו לזמן קצוב, עד שאנחנו נשתדל להגיע לקיום הנכון. ולהגיד ש"יפה לנו לשבת בחגים יחד במשפחה" וכן הלאה, זה לא הוכחות, לא על עצמאות ולא על העם והכול. הטקסים האלו, ההרגלים האלו זה מדבר רק על הילדותיות שישנה ולא יותר.

קריין: בעל הסולם, בציטוט 10.

"מין אהבה לאומית בתופעה מוזרה, בלתי טבעית ובלתי מובנת.", זה מה שיצא מהלאומיות הזאת.

כן. כשאנחנו מסתכלים על יתר העמים ואנחנו חושבים שאנחנו כמוהם, אז למה שאנחנו לא יכולים להתגאות במה שיש להם? יש בהם, גם בנו יש. אנחנו לא מבינים עד כמה שאנחנו שונים ואחרים לגמרי וצריכים להיות בדרגה אחרת לגמרי, אחרת אנחנו לא עם.

אתה אוסף של כל מיני אנשים שהבורא משך אותם על ידי הנקודה שבלב, כל אחד מהעם שלו, מהרצון האגואיסטי ברמה שונה של כל אחד, והביא אותם להתחברות מוזרה כזאת שנקראת "עם ה'", אבל בצורה עדיין לא מתוקנת ונמצאים ביניהם, כמו שמתאר בעל הסולם, "כאגוזים בשק".

מה אתה אומר לי ש"נעים לי לשבת עם הבת דודה שלי"? תסתכל על זה בצורה יפה. ויפה, הכוונה היא חכמה, ולא שטוב לך ככה בלב של התינוק שבך, שאתה כך מדבר.

אני מבין אותך. כשהגעתי ארצה נכנסתי לארבע שנים לעבוד במחנה צבאי, ובעיני זה היה מחנה קדוש. עבדתי ארבע שנים בתל נוף בתיקון מטוסים, אחזקת מטוסים, ואני מבין אותך.

הייתי ככה עד שהתחלתי להבין שהדברים האלה הם לא בדיוק כך כמו שנראים לי ואני רוצה לראות אותם בצורה אנושית, ציונית. אלא בצורה אמיתית, לפי מה שיש בטבע, לפי חוק הטבע וזה לא בדיוק כך. ואם אנחנו לא נבין את זה אנחנו נסבול יותר ויותר, ובאמת העצמאות תהיה עוד שם שם, מי יודע איפה ולא נשיג אותה.

לכן אני נלחם. אני לא נגד ההרגשות היפות שלך. בבקשה, תרגיש טוב. רק שהטוב הזה לא יהיה כמו חולה מסוכן, שבגלל שהוא לא מבין את המחלה שלו הוא לא מתרפא. ולכן, אין לי ברירה, אני חייב לדבר על הדברים הרעים ואני לא מסכים איתך "שיפה, וטוב, תראה מה שיש בעם".

אתה תדבר על הדבר הטוב, כי אולי ברמה הגשמית יום אחד בשבוע יש לך כוח לדבר טוב, אבל אני מדבר על הרע שבכל יתר ימות השבוע ובכלל. זה רע ולא מתקרבים לטוב. העם נעשה עוד יותר משוסע, העם נעשה יותר גרוע, הילדים שלנו והכול.

על מה אתה מדבר? השנאה בעולם יותר גוברת, כי באמת אנחנו מיום ליום יותר ויותר שקועים בזה ש"טוב לי לשבת עם בת דודה שלי בזמן החגים ועם חמתי ועם האימא שלי. ומה אתם רוצים ממני? אנחנו כמו כולם".

אבל דורשים ממך לא כמו כולם. הבורא דורש ממך לא כמו עם כולם. מה אתה עושה לי כאן עבודה בעיניים? זה מאוד לא בריא.

תלמיד: אני מסכים עם כל מה שאתה אומר. יחד עם זאת, מה מאחד אותנו כעם?

לא מאחד אותנו כלום, רק הצרה הכללית. שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: האם אדם עם נקודה שבלב, יש לו יחס אחר לתופעה הזאת שנקראת "עם ישראל"?

בשבילו עם ישראל זה לא העם הגשמי. בשבילו זה אותם אנשים שמוכנים להתאחד. בשבילי עם ישראל זה, קרסנוירסק, קייב, פטרבורג, אורל סיב קאז, קזחסטאן, יונייטד וירטואל גרופ, ניקולייב, אשקלון, מוסקבה, השרון, אשדוד, שאוליי, חדרה, יו אס איי וירטואל. בשבילי הם, ועוד ועוד קבוצות שאני רואה לפני, סליחה שאני לא כולל את כולם, זה בשבילי נקרא "עם ישראל", אנשים שמכוונים לבורא. זה הכול.

תלמיד: גם בשבילי. אבל אני מתעקש לדבר על עם ישראל שיושב על האדמה הזאת שנקראת "ארץ ישראל".

זה גשמי.

תלמיד: האם גם לאותם חברים שלנו בכל העולם יש איזה יחס אחר לעם הגשמי הזה?

לא.

תלמיד: כלום.

לא. אני אומר לך. כלום. אם תביא מיליון אנשים מסין, ומיליון אנשים מאפריקה וחצי מיליון מדרום אמריקה, אני אוכל לעשות מהם עם ישראל? רק לפי הנקודה שבלב. אחרת אתה יכול לקבל מהם עוד אחד כמו תומאס דה טורקמדה, ראש האינקוויזיציה שגרש את היהודים מספרד. שונאי ישראל הכי גדולים, הם היהודים, תראה את הבי. די. אס. וכל אלו. מי השונאים הכי גדולים? היהודים היפים האלה.

תלמיד: גם עם זה אני מסכים, אבל אני רוצה למקד. בסופו של דבר, אנחנו פונים לעם שיושב פה, בארץ ישראל. לך יוצא להסתובב הרבה בעולם ואתה רואה כל מיני קבוצות ואתה גם מרגיש אווירה. האם אין במקום הזה, במדינת ישראל איזו אווירה אחרת? למשל באירופה מאוד קר ומרוחק. ואילו פה יש איזו אוירה חמימה בין האנשים, משהו יותר רך, עם כל הצרות ועם כל הניכור.

מתוך זה שהם אחים לצרה.

תלמיד: אך ורק?

אך ורק. אין סיבה אחרת. רק מתוך הבעיה הכללית שלנו, שכולם שונאים אותנו. וזה במשך ההיסטוריה, אלפי שנים אנחנו מרגישים את עצמנו כך, שכל אחד בכל זאת שייך לאותה צרה. אבל אם יש לי ביטחון שאני לא כמוהם, ואני יכול להיות נעתק על ידי הביטחון שלי מכולם, אני מתנתק. כי השורש שלנו הוא כזה, שכל אחד שונה מהשני, אנחנו שייכים לעמים אחרים לפי השורש הגשמי, ולכן לא יכולים להתאחד. אתה מבין שיושבים כאן אנשים משבעים אומות העולם, הוא אדום, ההוא שחור, והוא לבן, והוא ביג', והוא כחול, אני לא יודע עם מי ומה, כולם שונים, כולם לא מבינים זה את זה לגמרי. אם לא תבליט את הנקודה שבלב מעל לכולם, והנקודות שבלב ירצו להתחבר ביניהן, הן תוכלנה לייצב ביניהן פלטפורמה חדשה שנקראת "עם ישראל". אם לא זה, אין. סתם בהמות שונות. לכל אומה ואומה יש שורש גשמי, ולכן היא אומה בפני עצמה. לעם ישראל אין שורש גשמי.

אלה דברים שצריכים לחשוב עליהם טוב טוב. אני מבין שאין לכם זמן, אין לכם לב לזה, אבל אם אתה הולך לוויכוח, אז קודם כל תלמד את זה, תנסה להמחיש את זה בפנים. ההבחנות ברורות, טבעיות, אותן אנחנו צריכים ללמוד, ואז אתה תראה מה ניתן ומה לא ניתן. לא ניתן לחבר את עם ישראל. לא ניתן, אף אחד לא יהיה מחובר לשני. תראה את כנסת ישראל, דוגמה לזה, דוגמה למה שקורה בעם. תעשה מהם לא מאה עשרים חברי כנסת, אלא מאה עשרים אלף חברי כנסת, ואז תראה מה יהיה, אף אחד לא יוכל להתחבר עם השני, אף אחד. לא שיהיו קבוצות כאלה וקבוצות כאלה, אלא כל קבוצה היא רק לרגע אחד והיא מתפרקת, ועוד מתפרקת ועוד מתפרקת. איפה דבר כזה קרה? זה מפני שלאף אחד אין קרבה לשני, אלא אם למעלה מהדעת, היינו, למעלה מהאגו ברמה הרוחנית.

תלמיד (עמדת מקורות): כותב על זה בדיוק מדויק בעל הסולם בעיתון האומה.

"כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד."

אין כאן מה להוסיף.

(סוף השיעור)