שיעור הקבלה היומי8 ינו׳ 2026(בוקר)
רב"ש. בענין השכר המקבלים. 32 (1985) (מוקלט מתאריך 29.12.2002)
8 ינו׳ 2026
שיעור בוקר 08.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 29.12.2002
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/ZXdqqAMG?activeTab=transcription&mediaType=video
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 161, "בענין השכר המקבלים"
"שכר המקבלים" נקרא מה שאדם דורש עבור מה שהוא נמצא בעולם הזה, מה שמתייגע בעולם הזה, לשם מי מתייגע בעולם הזה. הכול תלוי בכוונה, מה אני מתכוון לקבל. איזה כלי אני מכין שבו אני ארגיש מילוי כתוצאה מהיגיעה שלי.
זה לא תלוי, יכול להיות, בנותן. אולי למה שאני מתכוון, הנותן לא מתכוון. אולי למה שאני מתכוון, היגיעה שלי היא בכלל לא נכונה, והיא לא מביאה לתוצאה הזאת שאני מתכוון אליה. וצריכים לבדוק מה השכר שדורש המקבל, זאת אומרת שדורש זה שמבצע איזו יגיעה.
כוונת האדם בעולם הזה לקבל את השכר מתחלקת לשלוש אפשרויות. הוא עושה דברים שאסורים לעשות בעולם, או שמותרים לעשות בעולם, או שזה מעשה מצוות. רב"ש מחלק את הדברים האלו כך שהוא לא כל כך נוגע להם, כי יש לו נימוקים משלו, הוא לא רוצה לשבור את החינוך.
הוא אומר שיש דברים אסורים, דברים מותרים שלא יכול לקבל אותם בעל מנת להשפיע, דברים מותרים אבל הכרחיים, דברים של מצווה שאינו מכוון אותם בעל מנת להשפיע, דברי רשות שמכוון אותם בעל מנת להשפיע, ודברי מצווה שהוא יכול לקבל אותם בעל מנת להשפיע. זאת אומרת לפי הגובה שמקיים את הדברים כך זוכה לשכר.
מהו השכר? השכר הוא לקיים את המעשה בצורה הגבוהה ביותר, בזה האדם מגיע להשוואת הצורה. למה לא אומרים על השוואת הצורה שזו המטרה, אלא המטרה לקיים "לקבל על מנת להשפיע"? מפני שהתוצאה לא תלויה בנו, התוצאה באה מהחוק שהבורא קבע, והמעשה תלוי בנו.
כמו שהוא מסביר בעניין האהבה. איך אפשר לחייב? כתוב "ואהבת את ה' אלוהיך", "ואהבת לרעך כמוך", דברים שבהם אנחנו לא יכולים להתערב. איך אני יכול לחייב את לבי לאהוב מישהו? אלא על ידי כל מיני פעולות, סגולות מה שנקרא, אני יכול לגרום לכך שאני אוהב.
בעולם הזה זה נעשה על ידי יגיעה. אני משקיע את עצמי במישהו, עושה לו, נותן לו, דואג לו. רואים את זה היטב בזוג שאין להם ילדים ומקבלים ילד, תינוק לחינוך ומתחילים לגדל אותו. הוא נעשה ממש הילד שלהם לכל דבר מפני שמשקיעים בו.
לפני שהשקיעו לא הרגישו שום אהבה, לא טבעית ולא על טבעית. ואחרי שמשקיעים אז מגיעים לאהבה, הדבר הזה נעשה להם חשוב. מפני שהשקיעו בילד משלהם, אותו חלק שהשקיעו בו הם אוהבים כי זה שלהם, ומתוך זה באה להם אהבה לילד. כך זה אצלנו, אנחנו נמצאים ברצון לקבל וכך אנחנו מעבירים את הרצון לקבל שלנו מתוכנו למישהו אחר, ואז יש לנו קשר עם הדבר.
איך זה ברוחנית, כשאנחנו רוצים לאהוב מישהו שהוא מחוץ לנו ממש, זר לנו, בעל מנת להשפיע ממש, לא על מנת לקבל כפי שזה באהבה בהמית, אנושית? ברוחניות זה חוק אחר, כתוב "ואהבת את ה' אלוהיך", מדובר על תכונת הבורא, כי לבורא אין שום דמות שאני יכול לאהוב באיזו צורה. הצורה שלו זה החוק שלו להשפיע. אני צריך לאהוב את צורת ההשפעה, זה נקרא לאהוב את הבורא. איך שהצורה הזאת מתלבשת בי, אותה אני צריך לאהוב, איתה אני צריך להזדהות.
איך אני יכול לעשות את זה? אומרים שלאהוב את הבורא אפשר על ידי זה שתעשה כל מיני סגולות. מה זה סגולות? אתה עושה מאמצים שאין להם קשר ישיר לתוצאה, לכך שתקבל באמת אהבה לתכונת "על מנת להשפיע". אלא המעשים האלה, על ידי הכוח העליון, אם תעשה את המעשים האלו, הם לאט לאט יתקבצו לכוח גדול, יגיעה גדולה בכמות ובאיכות, ואז לפי החוק הזה יתהפך בך משהו, יוולד בך משהו שנקרא "רצון להשפיע", ואז אתה תאהב את התופעה הזאת, זה נקרא שאתה אוהב את הבורא.
לזה אנחנו צריכים לכוון בזמן שעושים פעולות. ואם אנחנו מסתכלים על כל האפשרויות, הן מתחלקות לחמישה חלקים. דברים האסורים, דברים המותרים. בדברים האסורים ודאי שאני לא יכול לכוון להגיע לעל מנת להשפיע, כי מלכתחילה החוק הזה אומר לי שהדברים שהוא מגדיר כאסורים הם אף פעם לא יביאו אותי לתכונה הזאת, אלא הפוך, הם ירחיקו אותי מהתכונה הזאת. לכן הם נקראים אסורים, לא משום סיבה אחרת. אסור לי לעשות את הדברים האלה מפני שהם מרחיקים אותי מלהשיג את כוונה דעל מנת להשפיע.
אחר כך יש דברים מותרים, שמותר לי לעשות אותם. הם כביכול ניטרליים, לא זה ולא זה. בהם ניתנת לי הזדמנות, לכוון או לא לכוון על ידי עשייתם להגיע לעל מנת להשפיע.
יש דברים מותרים אבל הכרחיים. בדברים מותרים אבל הכרחיים, כן לכוון, לא לכוון, אין לזה שום שייכות, מפני שהטבע דורש שאני אקיים אותם. אני לא בוחר במעשים האלו, ועל פניהם אני רוצה לזכות לתכונת ההשפעה. אלא אני חייב לקיים אותם אם אני רוצה או לא רוצה, מכוון או לא מכוון. הכוח, חוק החיים מחייב אותי לזה. לכן בדברים האלה גם אי אפשר לשייך כוונה על מנת להשפיע.
אחר כך יש דברים של מצווה, כלומר יש פעולות שאותן אני כן מחויב להשתדל לקיים בעל מנת להשפיע, מפני שדווקא בהשתדלות שלי במעשים הללו, אני מגיע לכוונה. יש מצוות שבהן אני עדיין לא מסוגל, או לא יכול או לא רוצה או לא יודע. ויש מצוות או יש אנשים שמבינים אותם, או שיש אדם שמשתדל בחלק המצוות האלה והאלה, שבהן הוא כבר יכול לכוון בהחלט בעל מנת להשפיע. המעשה שלו והכוונה שלו הם כהשפעה בסך הכול, ובאמת זה כבר ביצוע של הפעולה שמביאה אותו להתאמה לבורא.
אלה הדברים שרבנו מחלק בין דברים שאדם עושה בעולם הזה, ובעולם הבא. זאת אומרת ברוחניות, שמקיימים את הפעולות במאמץ הפנימי, ביגיעה הפנימית, זה נקרא "עבודה פנימית", "פנימיות התורה", "פנימיות העבודה", אז מעשה וכוונה זה היינו הך. והכוונה היא המעשה. זאת אומרת, אני לא יכול לעשות איזו פעולה ולכוון על ידה, או לא לכוון על ידה. אלא אם יש לי כוונה, לפי גודל הכוונה נקרא שאני מבצע את המעשה. אם אין לי כוונה, אין מעשה. אני לא יכול בידיים ורגליים לעשות איזה פעולות ברוחניות. אלא רק במאמץ הפנימי שלי, בכוונה.
לכן הדברים האסורים, והמותרים והמצוות, שלושת הדברים שיש, עם כל מיני כוונות האפשריות עליהם, בעולם הרוחני הם מקבלים צביון אחר. "הדברים האסורים" זה נקרא שאני לא יכול, לא מסוגל, או לא רוצה, לעשות כוונה בעל מנת להשפיע. "הדברים המותרים", בהם אני קובע, אני נמצא במאבק בין קדושה לקליפה, כן או לא לעשות את הכוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא "קליפת נוגה". ו"מצווה" זה נקרא, הכוונות בהחלט בעל מנת להשפיע, שבהן אני מייחס את עצמי לבורא.
זאת אומרת, המרחב הרוחני גם מתחלק אצלי לפי אותם ג' דברים, מותרים באמצע, מצווה למעלה, ואסורים למטה. זאת אומרת, קדושה, קליפת נוגה, וג' קליפות הטמאות. אבל המעשה בעצמו ללא כוונה, לעולם הרוחני הוא לא שייך, מפני שהכוונה היא המעשה.
תלמיד: רב"ש כותב במאמר שאפילו מצווה שהיא ללא כוונה, גם נקראת מצוות ה'. ואנחנו לומדים שמצווה ללא כוונה זה גוף בלי נשמה. אז איך זה מסתדר?
מקובלים שכותבים על מצווה ללא כוונה, הם לא מתכוונים לסתם, נגיד ילד למד בגיל 13 איך להניח תפילין, והוא מניח תפילין. שאל אותו, בשביל מה הוא עושה? כך לימדו אותי. השני יותר חכם יגיד, לא, זה רצון ה' לעשות ואני אעשה. השלישי יגיד, אני רוצה על ידי זה שיהיה לי טוב. ככה. כל מיני טעמים. המקובלים שכותבים לנו את הספרים שלנו, אף פעם לא מתכוונים למעשה בידיים ורגליים. אם הם אומרים שאדם עושה מעשה ללא כוונה, זאת אומרת שאני עושה כל מיני מאמצים, ועדיין אין לי כוונה על מנת להשפיע.
זאת אומרת, אני אולי משתדל לעשות על מנת להשפיע, אולי אני לא מבין אבל אני נמצא בזה כבר באיזה מאמצים. יש כאן הרבה אנשים שלא יודעים בדיוק מה זה כן או לא על מנת להשפיע ובכלל רוחניות, אבל הם עשו מאמץ, עכשיו הם הגיעו בשעה 3.00 ללמוד. יושבים כאן, לומדים. המאמצים האלה, עם כוונה, בלי כוונה, אם תשאל, אני לא חושב שמישהו יכול להגיד לך שממש יש לו כוונה ברורה, בשביל מה הוא יושב כאן וממש הכוונה הזאת, היא שהוא בירר ודווקא על ידה, בעזרתה הוא הגיע, ועכשיו הוא ממש יושב ומבצע את הכוונה הזאת. לא.
אז המצב הזה, ההתחלתי בינתיים, הוא נקרא שלא יודעים או לא עושים כוונות. אבל מאמצים פנימיים, הם עושים. הם עושים כל מיני פעולות, כמו שכתוב, "מה שבידך וכוחך לעשות עשה" 1, כן, הם עושים כל מיני השתדלויות להגיע למשהו, למה שדוחפים אותם מהשמיים. וזה נקרא לעשות ללא כוונה.
זאת אומרת המקובלים לא מתכוונים על איזה אנשים שעושים מצוות אנשים מלומדה. מה זה "מצוות אנשים מלומדה"? שלימדו אותם לעשות כך ובגלל זה הם עושים, אלא הם מתכוונים לאנשים שיושבים כאן, ובהחלט המטרה שלהם להגיע לכוונה הנכונה. אבל עדיין זה לא ברור אצלם, לא מתבהר, לא מתברר להם, והם עדיין לא יודעים בדיוק אלא ככה. יש להם איזו השתתפות במה שעושים איתם מהשמיים, אבל עדיין זה לא ברור. זו תקופת מעבר, שבן אדם לאט לאט מתחיל לראות באמת את המצב שעושים איתו.
תלמיד: אז מה זה במצב שלנו, בזמן ההכנה, מה שהוא קורא, "דברים מותרים", "דברים האסורים", "מעשי מצוות", "מותרים הכרחיים"?
בשבילנו המעשים האסורים הם אלו שיכולים להרחיק אותנו מלהגיע למטרה האמיתית. לשנוא את החבר, להתעצל בחברה, לזלזל במשימה שלנו, במֶסֶר שלנו, בגדלות הבורא, בגדלות החברה. זאת אומרת כל הדברים שהם יכולים להיות כחשובים ביותר, שהם כחומר דלק שלנו, שהם ממש העמודים שלנו, שאליהם אנחנו ממש צריכים לקשור את עצמנו. אז אם הוא מתייחס אליהם בצורת זלזול, זה אסור כי זה ממש זורק אותו לכיוון ההפוך מהשגת המטרה.
דברים רשותיים, דברי מצווה, זה מה שמקובלים ציוו לנו, בוא נגיד זה לא מצוות, אלא זה עצות. שאם אתה רוצה להגיע למטרה אז אתה חייב לעשות כך וכך. מה זאת אומרת אתה חייב? הם לא נותנים לך פקודות, הם מסבירים לך שכך בנויה המציאות, שכך בנוי החוק הכללי של כל המציאות. אם אתה רוצה להיכנס לעולם הרוחני אז אתה חייב להיות לפי חוק כזה וכזה.
למשל יש כאן אנשים שרוצים לנסוע לאמריקה. אז הם הולכים לשגרירות, בודקים אותם, האם אתה לפי כשר להיכנס לאמריקה לפי הקריטריונים. אותו דבר. אלה חוקים, אין פה איזה רצון סתם של מישהו או של הבורא או של מקובלים שאומרים ככה או ככה. או שאיזה מלאך שפותח לך פתח או לא, ואתה הולך לשחד אותו, זה לא שייך.
אז מעשים מכל מיני רמות ודרגות, כוונות, או מעשים בידיים ורגליים אפילו, שעוזרים לך להשגת המטרה הרוחנית בעל מנת להשפיע, הם נקראים "מצוות". או יותר נכון "הזוהר", בסוף "הקדמת הספר הזוהר", אומר שזה נקרא "עיטין" - עצות. ואחרי שאתה עושה את העצות, בהחלט אתה משיג את התכונות האלה בעצמן, והן כבר נקראות "פקודים". עיטין מצוות, פקודים.
מצוות סך הכול מתחלקות לשני חלקים, חלק שאתה משתדל להגיע לתכונה הזאת, וכשאתה מגיע ומקבל את התכונה הזאת אתה רוכש אותה, היא תכונה שלך, אתה כבר מתחיל להיות בנוי ממנה. ועוד ועד וכך אתה צריך לבנות את עצמך מתר"ך מצוות, מתר"ך פקודות, למלא את עצמך. "פיקדון" זה מילוי. אז אלה דברים שנקראים דברי "מצווה" שודאי שכדאי לעשות אותם.
כמו שלא כדאי לעשות דברים אסורים שמרחיקים אותך מלהתקדם לקיום החוק הרוחני. זאת אומרת, לקבל חינוך כזה שיעזור לך לקיים את החוק הרוחני ולא להפר אותו, ולהיות עבריין, ויש דברים שהם רשות, שלא אסורים ולא מותרים, ושם במיוחד בעל הסולם כותב "שדה הקרב בין קדושה לסטרא אחרא", שאדם צריך להכריע. אנחנו עוד לא כל כך מבדילים בין כל הדברים האלה, אבל אחרי שאדם מברר לעצמו מה זה בדיוק קליפה ומה זה בדיוק קדושה, שני החלקים האלה שהוא רוכש, הם חיים בו, השניים.
כשהוא מברר את הדברים האלה, "אני לא עושה ויש לי כנגדם מסך, ואת הדברים האלה אני כן עושה ואני יכול ויש לי כבר כוונות ברורות", אז הוא מגלה שיש בו דברים שאי אפשר לחלק אותם לזה ולזה. וזה מאוד מעניין איך יכול להיות בכלל דבר כזה. אלה לא תכונות הבורא, ולא תכונות ההפוכות מהבורא שהן הנברא, שהן הקליפה. אז איך יכול להיות? מה יש במציאות עוד חוץ מזה? הרי יש תכונות הבורא והעתקה מהתכונות האלו - תכונות הנברא. מה באמצע שלא שייך לזה או לזה?
באמצע זו הבחירה החופשית של האדם. זה לא שיש עוד דברים או עוד מין רצונות שהבורא ברא וכאילו לא שייכים הרצונות האלה לא לו, ולא להפוך ממנו. אלא בבירור בין קליפה לקדושה, יש כאלו דברים ששם בהחלט אתה חופשי לעשות מה שאתה רוצה ללא שום תוצאה רעה לעצמך, ושם זאת באמת בחירה. אני עוד לא יודע לברר אותו, עוד מעט.
זאת אומרת, זה לא שזה בא לבלבל את האדם, אף על פי שזה שייך ל-לתת יותר חופש בכל ארבע הדרגות של ההשגה. פעם נדבר על זה.
תלמיד: האם ספר מצוות סטנדרטי יכול לתת לנו כלומדי קבלה אינדיקציה מה נכון ומה לא נכון לעשות?
על דברים אסורים, דברים מותרים, דברים של רשות, ודבר מצווה, עליהם אנחנו מדברים, זה לא מה שאדם חושב כלפי העולם הזה. הסברתי שכשאנחנו מדברים על מצווה, זה דברים שמקדמים אותי לרוחניות, ועבירה זה דברים שמרחיקים אותי מהשגת הרוחניות, ורשות זה שאני נמצא במין בחירה מה לעשות עם זה.
אתה שואל אם המצוות הגשמיות יכולות לקדם אותי לרוחניות או לא? אז זה תלוי אם אתה עושה אותן, ובשביל מה אתה עושה אותן ולשם מה אתה עושה אותן. אנחנו מדברים על דברים שיכולים לקרב אותי לרוחניות. קירבה לרוחניות היא על ידי פעולות פנימיות שלנו.
זאת אומרת, אם אני נותן לך קרקר, מה אני רוצה על ידי זה - זה העניין. יכול להיות שאני רוצה על ידי זה לקבל ממך משהו, אז זו סתם פעולה בהמית, אנושית יותר נכון, כי בהמה לא עושה ככה, היא לא מתוחכמת עד כדי כך, זו סתם פעולה אנושית. אם אני על ידי זה רוצה לגרום לך ליחס טוב, אהבה אליי, שזה לא יביא לי תועלת בהמית בעולם הזה, אלא תועלת רוחנית לי ולך, אז זה כבר מעשה שנקרא "מצווה".
האם על ידי הנחת התפילין אני יכול לגרום לאותו דבר? אם על ידי זה אתה יכול לגרום למשהו טוב, זאת אומרת הכוונה שלך יכולה להיות בזה, אז יכול להיות שכן, ואם לא, אז יכול להיות שלא, ולא חשוב על איזה מעשים אתה מדבר בעולם הזה.
לכן בהגדרה שלנו, מצוות הן כל פעולות האדם שמקרבות אותו לבורא וזה תלוי בכוונה שלו, ואיך שמייעצים לנו המקובלים, מה קודם.
מצוות התורה, כמו שמסביר לנו הזוהר, מתחלקות לעצות ופקודות. בעצות אתה צריך לבנות את הכלי הרוחני, ואז אתה מקבל בו מה שהכלי הזה יכול לכלול, את התגלות הבורא. זה כתוב ב"הקדמת ספר הזוהר", בכרך הראשון של הזוהר, אחרי ההקדמה של רבי שמען.
גם בהקדמה עצמה רבי שמען כותב, שיש סך הכול מספר קטן מאוד של מצוות שבהם התורה כולה מתחלקת, נגיד קבוצות, ומתחיל מיראה והלאה ומגיע ליתר התכונות שאדם צריך לרכוש. זאת אומרת, היחס למצוות הוא לא כמעשים בעולם הזה, שילד בגיל 13 כבר יכול להתחיל לבצע, אלא היחס עליהם זה פעולות ביגיעה פנימית של האדם כדי להגיע לדבקות עם הבורא. באיזה מדרגות הוא פוסע, קודם יראה ואחר כך אהבה כדי להגיע לדבקות וזה לא קשור לשום פעולה פיזית שבעולם הזה.
פעולות פיזיות בעולם הזה שאדם חייב לבצע, נקראות מצוות "שולחן ערוך", מפני שזה מחזיק אותו במסגרת ויכול להזכיר לו שהוא חייב גם לחשוב בשביל מה הוא עושה את זה, האם באמת הדברים האלה יכולים להביא אותו למישהו, למשהו. יש לי תלמידים שקיבלו חינוך חרדי ביותר והם שייכים ליהודים אדוקים מאוד. ברגע שהתחילו ללמוד קבלה, מעשי המצוות התחילו להיות אצלם זניחים ביותר. הם לא מסוגלים לקיימן עד שלא ייתנו לזה חשיבות.
החשיבות נפלה, ירדה, נעלמה בקיום ללא הכוונה. עכשיו הם צריכים לעבוד על הכוונה, איך אני אקיים את מה שקודם היה לי כל כך קל. למה קל? א', כי קודם קיבלתי את זה עם החינוך כהרגל, וב', זה נתן לי יום יום כוח, חיים, ביטחון, הכול, בעולם הזה, בעולם הבא, מה שרבי שמעון מסביר גם על מצוות יראה, פקודין דאורייתא, פקודא קדמאה.
ובהחלט הם מסכנים. יש כאלה שנמצאים בסביבה שלהם ומפחדים שכבר מסתכלים עליהם כאנשים אחרים, ורואים שהאדם הזה במשהו נחלש, ותוהים מה קרה לו. כי באמת הוא כבר לא עושה את הדברים אוטומטית כמו קודם, אלא עושה אותן אוטומטית ומזלזל בהם, כי הגוף איבד את החשיבות ולא עושה כמו קודם, כי הגוף לא מסוגל לקבל ולבצע מה שלא חשוב לו. אין חומר דלק.
לכן טבעי שאצלנו אין נטייה לעשות פעולות, שלא ברור לנו שמהן יהיה לנו תועלת. וטבעי שיש זלזול, וצריכים להגיד את זה בפה מלא, שיש זלזול למבצעי המצוות הכתובות ב"שולחן ערוך", זאת אומרת בצורה שכתובה בשולחן ערוך, יש זלזול מסוים דווקא מאלו שלומדים קבלה. הם מזלזלים כי הם צריכים לעבוד על הכוונה לפני שיבצעו משהו, כמו שיש לנו אותו זלזול ביחס לחבר, ביחס לכל דבר.
אתם רואים מה שהרב'ה אומר, "דברים של רשות, שמכוון אותם בעמ"נ להשפיע. (אבל מצוה שלא בכוונה, ודברי רשות בעמ"נ להשפיע, צריכים בירור, איזה מהן חשוב, משום שיש לטעות בזה. לכן אני לא רוצה לברר את זה)." הוא לא רוצה להסתבך עם הקהל, והמבין יבין. וגם אנחנו צריכים לשמור על היהודים הטובים שמקיימים את המצוות כמו שלימדו אותם, ואלו שמסוגלים להגיע למטרה, להגיע לכוונה, בהם אנחנו צריכים לטפל, לעזור להם, כי זו מטרת הבריאה ובזה תלוי שלום העולם ורצון הבורא, והדבקות בו. ובמה שאנחנו יכולים לגרום לו טוב ועונג כמו שהוא לנו, ולהגיע למטרת הבריאה להרגיש הטוב ומיטיב.
אבל אלו שלא, צריכים לשמור עליהם, וכאן הוא נותן דוגמה, "לכן אני לא רוצה לברר את זה". פשוט מאוד, במילים מאוד פשוטות. "לא לשים מכשול לפני עיוור"2. יש עוד הרבה דברים שלא כדאי לדבר עליהם מפני שלום הציבור.
תלמיד: אנחנו יודעים שאחרי מחסום, מצווה זה נקרא עבודה עם אור חוזר. איך הם מתחלקים אחרי מחסום, המצוות המותרות והאסורות, מותרות, הכרחיות.
איך מתחלקים אחרי מחסום?
תלמיד: פעולות עם מסך ואור חוזר.
פעולות מסך ואור חוזר, באות על פני הרצון לקבל בדרגות העביות, שורש א' ב', ג', ד'. וכך הפעולות האלה מתחלקות, כשאני כל פעם מוסיף רצון לקבל מקו שמאל, רוכש כוחות לכוונה על מנת להשפיע מקו ימין, ומבצע את זה בקו אמצעי.
תלמיד: מה זה נקרא דבר רשות?
דבר רשות נבנה לאט לאט באדם אחרי שהוא מגיע למשהו כמו בעולם הזה. איזה דבר רשות יש לתינוק, או לאדם שלא מסוגל מעצמו באמת להיות טוב וישר, ולקבוע בצורה נכונה, בתבונה את המעשים שלו. אנשים כאלה הכי טוב להכניס אותם לאיזושהי מסגרת, זה הבית שלך, זה העבודה שלך, זה הכדורגל שלך וגמרנו. וזה מה שעושים להם מלמעלה. הרשות זה כבר לנשמות גבוהות, שיש להן כבר התפתחות.
תלמיד: בעולם שלנו יש דוגמה לדברים הכרחיים שאומרים עליהם ברכה, למשל אחרי שירותים, לפני אכילה. נראה שאלה דברים הכרחיים שממילא כל אחד עושה ובכל זאת יש עליהם ברכה ויש עליהם מצווה לצרף אליהם משהו.
מה השאלה?
תלמיד: לפי מה שמובן, זה שעל מה שהכרחי לא צריך, אין מה לכוון.
אל תשאל אותי על המעשים שבעולם הזה שעליהם עושים ברכות, או לא. אני לא מלמד כאן לא ברכות ולא איזה דברים לעשות או לא. אתה יהודי, תפתח "שולחן ערוך", תקרא ותקיים. זה לא שייך לעבודה הפנימית, זה שייך לעבודה החיצונית. עבודה חיצונית תלמד לפי שולחן ערוך, כל אחד יכול ללמוד ולבצע, הוא לא צריך להיות חכם גדול בשביל זה.
אין שום קשר בין העבודה הזאת ובין הפנימיות שאנחנו לומדים. כי את העבודה הפנימית אני יכול לבצע רק בתנאי שאני רוכש כוחות מלמעלה, שיש לי קשר עם האלוהות, במידה שקיבלתי ממנו הארה ואני מבין מה לעשות עם עצמי, איך לעשות את זה לקראתו, איך אני ניגש אליו, מתקרב אליו. כל זה, זו העבודה הפנימית. העבודה הפנימית שלי היא זו שבה אני מתקרב לבורא לפי השתוות הצורה יותר ויותר. יש כביכול חוט ביני לבינו, ואני כמו בקרקס בחוט הזה עולה, מטפס. זו העבודה הפנימית שלי. הדברים שמועילים לכך נקראים מצווה. אלה שמפריעים נקראים עבירה. ויש דברים שהם רשות, אותם נברר אחר כך. אלה דברים פנימיים, איך אני מטפס בפנים לקראת הבורא.
אתה שואל איך אעשה עם הרגל ועם היד שלי, ומה אני צריך לומר. תיקח שולחן ערוך ותשאל שם. זה לא שייך לעבודה הפנימית שלך, זה נקרא ביצוע חיצוני. לשם מה צריך ביצוע חיצוני? כי אם אתה בורח מהמאמץ הפנימי שלך החוצה ושייך כבר לעולם הזה עם הרצונות והמחשבות שלך, אז לפחות תישאר בגדר החיצוני הזה שיזכיר לך שאתה עושה אי אלו דברים משונים, "אני צריך לדבר, בורא, מה בורא, מי זה בורא". איזו ברכה או אילו דברים, הם יזכירו לך על זה שצריכים לבצע עבודה פנימית. לכן ליהודים שבעולם הזה, שצריכים קודם לבצע את העבודה הפנימית, להם נתנו גם את הגדר הזה, את המצוות בצורה חיצונית, ולא לגויים. מפני שהמחויבות שלהם היא קודם להגיע להשתוות הצורה.
כדי שיהיה גדר כזה, אתה צריך לעשות משהו, החכמים קבעו שנעשה גדר כזה. למה? כי יש לנו דוגמה, תרי"ג מצוות, תר"ך מצוות רוחניות, אז נעשה את זה בגשמיות, כדי שכל הדברים האלה יזכירו לאדם שצריכים לעשותם בפנימיות. חוץ מזה, כשאדם ילמד על כל דבר ודבר בפרטות, תהיה לו כביכול לפי שפת הענפים אולי קצת גישה למה הדברים האלה מרמזים בצורה הפנימית.
חוץ מזה, אנחנו רוצים לעשות עוד גדר, ולא אחת, אלא כמה כאלה מסביבנו, שזה המפעל שלנו, הקבוצה שלנו, מסגרת הלימודים שלנו, כל מיני טלפונים שכל אחד מתקשר לשני, שחבר מזכיר לחבר, וכן הלאה. כל הדברים הם העזר להחזיר אותך בפנים לאותו חוט שבו אתה מטפס לבורא.
תלמיד: מה זה הכרחי בפנימיות, שעליו לא צריך ואי אפשר לעשות כוונה?
הכרחי בפנימיות שעליו אי אפשר לעשות כוונה או לא צריכים לעשות כוונה, זו המסגרת שלנו, של הלימודים והמפעל. אתה רוצה או לא רוצה, אתה יכול לעשות עליו כוונה או לא לעשות, אבל אתה חייב לקיים את זה מפני שבלי זה לא יהיה לך בסיס לחיים רוחניים.
זה כמו לחם ומים שבלי זה אני לא חי, כך גם בלי קבוצה ועבודה במפעל, בהפצה, בכל הדברים האלה שיש בינינו, שאני יכול לקיים אותם. הצעיר שבא לכאן ולא מבין כלום ומתחיל להיכנס, עושה יותר ממך. אלה דברים הכרחיים שכל אחד יכול לבצע ללא שום כוונות. אבל אם הוא לא יבצע את זה, אז כמו בלי לחם ומים, הוא לא יוכל להתקיים ולגדול הלאה. לכן אתם צועקים, "איזה כוונות יש לנו במפעל, זו לא רוחניות". נכון, זו לא רוחניות. רוחניות צריכה להיות בפנים, בינך ובין הבורא, שאתה בונה מהמסגרת הזאת והלאה. אלה דברים הכרחיים, הם כדי להתקיים, לחם ומים.
תלמיד: מה זה אסור שמרחיק?
אסור שמרחיק זה ברור. קודם כל, להפר את המסגרת הזאת זה בטוח, כי אז אתה פשוט מת. ובתוך המסגרת, כל דבר שמונע ממך לעבור מהמסגרת החיצונית לעבודה הפנימית, לטפס על החוט הזה לבורא. אלה כל הדברים האסורים, ולהם צריך באמת לדאוג שהם לא יהיו בינינו - קנאה, שנאה, זלזול בגדלות הבורא, במטרה, זלזול באותם אמצעים שבזכותם אני יכול להגיע לזה, יש הרבה דברים.
תלמיד: איך אני בודק כל הזמן שאני רוצה להגיע לבורא, וזו לא סתם תיאוריה שנוח לי לחשוב שזה בורא?
זה שאדם מתבלבל ולא יודע ולא ברור לו, אלה דברים שהוא צריך לעבור. אלה תיקונים שעליך לעשות אחד אחד בדרך שלך, ולא לקפוץ כמה מדרגות, כי אתה בכל זאת לא מסוגל את זה לעשות, אלא רק בצורה הדרגתית, לא איטית אלא הדרגתית, אתה חייב לעשות את זה. זה לוקח שנים, מפני שכל הדרך שאנחנו עוברים עכשיו עד המחסום, היא אחר כך חוזרת, ממש חוזרת אחר המחסום, מהמחסום עד הדבקות השלימה. ממש כל הדרך.
אנחנו גם לומדים שאותם הזדונות ושגגות, כתוצאה מהסתר כפול והסתר רגיל, אחר כך עוברים לשכר ועונש ולאהבה נצחית. אז תן לעצמך קצת לספוג את הדברים האלה. בלי שתתכלל מכל פרט ופרט שיש לך עד המחסום, אתה לא תעבור אותו. אתה חייב אותם אחר כך. זה לא שנדלג, נעשה קפיצה. קפיצה זה נקרא לעשות מאמץ לעבור את זה מהר. המהירות כן תלויה בנו. מאמץ? בבקשה. כל מה שאנחנו עושים כאן, משתדלים לעשות, זה מאמץ להתקדם יותר מהר. מהירות היא בעצם מה שנמצא בידינו, לא יותר.
תלמיד: איך אני יכול לבדוק אם היגיעה שלי היא נכונה?
איך אתה יכול לבדוק אם היגיעה שלך היא נכונה? יש לזה הרבה בדיקות. קודם כל, האם אני רוצה את זה או לא. בדרך כלל, מה שאתה לא רוצה, יכול להיות שזה נכון. שנית, האם זה מכובד בעיני החברים. אתה בודק את זה כלפי מה שכתוב בספרים, אתה בודק זה כלפי מה שאומר המורה שלך. לפני המחסום אין לנו מערכת ברורה כלפי מה אנחנו יכולים לבדוק, למדוד את עצמנו.
אתה שואל בעצם איפה האטלון הזה, קנה המידה, האמת שכלפיה אני בודק את עצמי, רואה יותר, פחות, ההיפך וכן הלאה. לפני מחסום זה לא נמצא לפניי, לכן זה נקרא הסתרה. אבל כלפי הרצון לקבל שלי, כלפי החברה, כלפי המורה, הרב, לפחות כך אני יכול למדוד ולבדוק. לא סתם כתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". עד שהרצון לקבל שלך מת אתה עלול לטעות ובטעויות חמורות ביותר, בשטויות ממש הפשוטות ביותר.
זה מה שמעניין. זה פלא שאתה טועה יותר ויותר, ובאותם הדברים כביכול, במצבים, בסיטואציות, עוד יותר שטותיים, איך יכול להיות? הייתי כבר בדברים כל כך גדולים, ולא הסתבכתי, ועברתי אותם באיזו צורה ופתאום אתה שוב נכנס לאיזו שטות. ככה זה, אנחנו לא מכירים את המדרגות. נראה לנו שכל מדרגה היא משמעותית, אבל היא יכולה להיראות לך בצורה מאוד פשוטה וטבעית.
אתה כמו תינוק שממש עומד ובוכה, כאילו נאבדה לו האימא. עד המחסום כל מצב הוא כך. אחרי מחסום, זה תלוי במסך. במידה שאתה נדבק בבורא, במידה הזאת גם אתה גיבור.
תלמיד: בעבודה שלנו יותר חשובים היחסים בין חבר לחבר. האם היחסים בין חבר וחבר זו רק עבודה חיצונית או שזו עבודה פנימית?
היחסים בין חבר לחבר, היחסים בין החברים בקבוצה אלו יחסים חיצוניים שצריכים להפוך ליחסים פנימיים. במידה שהיחסים האלו יקבלו אופן של על מנת להשפיע, במידה הזאת הם יתהפכו לכלי רוחני שהבורא ישרה בו.
תלמיד: האם העבודה במפעל יכולה להחליף את המצוות החיצוניות?
כמו שאמרתי קודם, אין שום קשר בין זה לזה. אנחנו צריכים להיות מעוניינים בכל המסגרת, היותר קרובה, היותר רחוקה, שיכולה להחזיר אותנו על ידי כל מיני אפשרויות לעבודה הפנימית, והמצוות החיצוניות מ"שולחן ערוך" יכולות בהחלט להזכיר לנו את קיום המצוות הפנימיות. ראיתי את זה על עצמי הרבה פעמים, ואני מאוד מאוד מייעץ לאנשים לא לעזוב אותן.
הבהמה שלנו בנויה כך שאנחנו לא מרגישים שאנחנו כל רגע בורחים מהעבודה הפנימית. לכן ככל שנעשה סביבנו יותר תומכים שיזכירו לנו את העבודה הפנימית, כך נחזור אליה בתדירות יותר גבוהה. ולכן לא סתם קבעו החכמים, המקובלים קבעו, את המסגרת של המצוות החיצוניות שבקיומן אנחנו נזכרים וחוזרים לעבודה הפנימית.
ההבדל בינינו לבין היהדות הרגילה, ששם לא מלמדים איך להגיע לקיום מצוות פנימיות על ידי קיום מצוות חיצוניות, לא מלמדים על הכוונה. העבודה הפנימית היא הכוונה. אבל אף פעם זה לא פוסל את זה, חס ושלום, זה חייב להיות יחד כמו שזה מתלבש על זה.
האם קיום מצוות חיצוניות מקדם לרוחניות? לא. האם הוא מעלה אותך לעולם הבא כלפי הבורא? לא. אבל הוא יכול להזכיר לך שיש עבודה פנימית, וכשאתה עובר לעבודה פנימית, אתה מתחיל בהחלט את הדרך שלך בסולם המדרגות.
תלמיד: כל דתי יודע שעיקר המצווה זו הכוונה.
אם תשאל כל אחד, אז הוא יגיד לך בלי בעיה ש"מצווה ללא כוונה כגוף בלי נשמה".
תלמיד: במה אנחנו שונים מאנשים דתיים?
בזה שאצלנו הכוונה היא העיקר, וכל השאר טפל. וכעזרה כלפי הכוונה אנחנו מקבלים את כל השאר. וכך אנחנו מתייחסים לכל העולם ולכל החיים.
תלמיד: אנחנו לומדים ברוחניות שיש שני צעדים, בכוח ובפועל, יש כוונה ויש מעשה. מה זה "מעשה"?
המעשה הוא כבר ביצוע הכוונה. בוא נגיד כך, החשבון שלי ביחס לבורא להשפיע לו, להשפיע על מנת להשפיע, לקבל על מנת להשפיע, זו הכוונה שלי, האור החוזר שלי, זה הכלי שלי שאני מכין. והביצוע נקרא שבתוך הכלי הזה אני מתחיל לקבל אור פנימי. הבורא מתלבש בתוך הכלי הזה, מתגלה, מגלה את עצמו אליי או מתגלה בי. זה כבר המעשה.
תלמיד: כתוב "שלצדיקים אין מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", מה הכוונה?
הוא מסכן, הוא רוצה לנוח, וגם בעולם הבא לא מחכה לו מנוחה. אז אל תהיה צדיק בעולם הבא ותנוח. לצדיקים באמת אין שם מנוחה.
הכוונה היא שמי שמגיע לעולם האצילות נקרא "צדיק" כי רכש גלגלתא ועיניים, ויודע בכל הפעולות להצדיק את הבורא. אז צדיק שרכש גלגלתא ועיניים ונכנס לגן עדן, לעולם הבא, לרוחניות האמיתית, כלומר נכנס לאצילות, אז אם הוא נכנס עם גלגלתא ועיניים לאצילות, ממש אין לו מנוחה. הוא עובד עם אח"פ דעלייה וכל הזמן מעלה את האח"פ. אין לו מנוחה בעולם הבא, הוא כל הזמן עובד דווקא עם כלים דקבלה. כלים דהשפעה נמצאים במנוחה, ועם כלים דקבלה כשעובדים בלקבל על מנת להשפיע, נמצאים כל הזמן בתנועה. זה נקרא ש"אין לצדיקים מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". יש לזה עוד הרבה פירושים, אבל כך לפי הסדר שלנו.
תלמיד: בחכמת הקבלה יש הרבה דוגמאות שמתבססות על קיום תרי"ג מצוות. האם צריכים מקובלים מאומות אחרות לדעת על המצוות הללו ואיך לקיים אותן? האם מי שלא שייך לעם היהודי ולומד קבלה צריך לקיים מצוות גשמיות?
החובה לקיים מצוות ברוחניות ובגשמיות חלה על היהודי, מפני שהוא צריך להגיע לקיום תורה ומצוות בצורה הרוחנית, לכן הוא חייב לקיים אותם גם בצורה גשמית, כי זו המסגרת לעלות ממנה לרוחניות. מי שלא שייך לזה אלא עובד מהנקודה שבלב שלו, אז הוא עושה את כל הפעולות ששייכות לחברה, ללימוד, ומבצע אותן כאמצעי לעלייה לבורא.
שאלו אותי נשים, הנשים מרגישות כל הזמן שהן סוג ב', כי הן אומרות שאישה לא חייבת בלימוד, ותע"ס היא לא צריכה ללמוד, אלא רק מאמרים וכתבים יש להן רשות לקרוא. אז הסברתי להן שכולנו שונים בטבע כל עוד לא מתעברת בנו הנקודה שבלב. אבל כשיש בנו נקודה שבלב ואנחנו מתחילים לבצע אותה, אין שום הבדל. בדרך למחסום יש הבדל כל עוד אנחנו נמצאים בצורה הבהמית שלנו, אבל מעבר למחסום אין שום הבדל, שם כולן נשמות, ואין שום הבדל בעבודה. לכן גם אישה, גם תינוק שעדיין לא מפותח, כמו שהוא כותב "נשים, קטנים ועבדים", אין ביניהם שום הבדל לאחר המחסום בעבודה הרוחנית.
בעולם הזה כשאנחנו נמצאים עדיין בחשבון עם הגופים שלנו, יש הבדל בקיום בין מה שאישה עושה ולומדת, לבין מה שגבר עושה ולומד, ובין נשים לגברים ההבדל הוא יהודי וגוי. זה רק במסגרת העולם הזה. מעבר למחסום אין שום הבדל, שם זו עבודת המסכים. כלומר מה שלא שייך לגוף, אלא העבודה הפנימית היא לגמרי שווה לכולם. גם בעולם הזה, כשאנחנו מדברים לא על הגופים אלא על העבודה הפנימית, אותם השלבים ואותם החוקים קיימים לגוי וליהודי. זאת אומרת, גוי שנולד בעולם שלנו כבהמה ויהודי שנולד כבהמה, הם עוברים אותם שלבים בעבודה הפנימית, ואין שום הבדל ביניהם. הם חייבים באהבת חברים ובכל מיני מסגרות, אלא שליהודי חייבת להיות עוד מסגרת לקיום תורה ומצוות בצורה הגשמית, מה שלגוי לא, וזה לפי המבנה הגשמי. אבל לפי המבנה הפנימי, גם אם הוא מתחיל ללמוד קבלה עכשיו, אז בעבודה הפנימית יש לו כבר אותם שלבים שיכולים להביא אותו לבורא, אותן התחייבויות כלפי החברה ואותן עבודות. בזה אין שום הבדל.
שאף אחד לא ירגיש שהוא פחות מהאחר. ההבדלים הם לא משום שמישהו יותר ומישהו פחות, כל אחד מאיתנו שונה מהזולת לפי מבנה הנשמה. אז לך יש כאלה דברים שאתה צריך לתקן, ולי יש כאלה ולו כאלה. ההבדל העיקרי בין יהודי וגוי הוא שיהודים מחויבים להתחיל עבודה לקראת הבורא עוד לפני שמתעוררת בהם נקודה שבלב. ואילו גוי, כשמתעוררת בו נקודה שבלב, אז הוא מחויב. זה העיקר.
לכן בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשרה ספירות", שזה ממש נורא. לפני אות ל"ו, משפט אחרון.
"אמנם, בשום אופן, אינם חפצים בלימוד הקבלה". ולכן הם "שגורמים עניות וחרב וביזה והרג ואבדן בעולם, וזה הרוח שהסתלק, הוא רוח המשיח, כמו שנאמר רוח הקדש, והוא רוח חכמה ובינה". אפשר לשאול, "מה אתם רוצים מהם? הם יודעים על זה? הם קיבלו נקודה שבלב וכמונו משתוקקים לבורא?", לא, הם לא משתוקקים לבורא, אין להם נקודה שבלב. זה לא חשוב, כי זה לא פוטר מהעונש.
כי תראה מה קורה. כל מה שיש בעולם נגרם מפני שלא לומדים קבלה ולומדים על יתר חלקי התורה. אבל מי יודע? מי אשם? מפני שיש ציווי על היהודים כן לעסוק בזה. ואתה לא יכול להגיד "לא, אני אחכה לנקודה שבלב". מה שכן לגוי, כמו לחילוני, כמו החילונים היום, אין ציווי, הוא לא חייב. לכן רק היהודים שלא לומדים קבלה כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, הם "שגורמים עניות וחרב וביזה והרג ואובדן בעולם". ואי אפשר להגיד שאני אחכה עד שתהיה לי הנקודה שבלב. העם הנבחר חייב לעשות את זה, לזה הוא נבחר, זה תפקיד.
תלמיד: למה אנחנו רואים שבקבוצות שקמות היום בחוץ לארץ יש הרבה יותר השתוקקות, והקבוצות גדלות הרבה יותר ממה שהיום בארץ בין היהודים?
הקבוצות שקמות בחוץ לארץ הן גדלות יותר מהר ויש להן השתוקקות יותר גדולה ממה שבקבוצות בארץ, כי התנאים יותר קשים. אצלנו התנאים הפנימיים, הרוחניים יותר קשים, ואצלם יכול להיות שהתנאים הבהמיים יותר קשים. חוץ מזה, מה שאתה רואה בעיניים שלך זה יחסית עוד רחוק מהאמת.
באיכות, הקבוצה הזאת היא ללא השוואה לאף קבוצה אחרת. בכמות יכולים להיות שם אלפים, וללא ספק, כמה קבוצות שיש ברוסיה, תוך חצי שנה, שנה אתה תראה שיהיו שם אלפים ממש, ואנחנו בארץ נישאר באותה כמות, קצת יותר. קצת רוסים יפלו, ישראלים יבואו, אבל הכמות פחות או יותר היא בסביבות אלף אנשים בוא נגיד. מה שאם כן בחו"ל הם יהיו אלפים. אבל באיכות אין מה להשוות. אני גם אשתדל להרים אותם, אבל זה לא יהיה אף פעם כמו שכאן.
תלמיד: במה נמדדת איכות?
איכות נמדדת בהתקדמות הפנימית המטרתית, בקצב ההתקדמות ממש למטרה עצמה. לא לבנייה חיצונית ולא לכל מיני דברים כמו הפצה המונית או משהו כזה. ההתקדמות הפנימית לקראת המטרה ממש, שאת זה לא רואים בעין כל כך, כאן בקבוצה היא נמצאת בקצב שאין ואני חושב שלא יכול להיות במקום אחר.
אנחנו נקדם אותם ככל האפשר, ודאי, אבל אני לא חושב שזה יהיה כמו שכאן. אומנם אני אשתדל לזרז את התהליך, אבל זה לא אפשרי. גם אותם אנשים שלנו שנמצאים בחו"ל, אנחנו צריכים לדאוג להם. כי ברגע שלא יהיה להם קשר אלינו, שלא יהיו ממש טבועים בנו בפנים, אז גם הם יתחילו לאחר, לפגר אחרי הקצב שלנו.
תלמיד: האם אנחנו באיכות שלנו קובעים את האיכות שלהם?
אנחנו באיכות שלנו ודאי שקובעים את האיכות שלהם, אבל זה לא שהם רכשו אותה. אנחנו מכינים להם את המסלול, אבל הם צריכים גם לעבור אותו דבר.
אנחנו צריכים להיות בקשר עם החברים שלנו, ולפחות אותם, ככל האפשר, להחזיק איתנו יחד. עוד יותר הייתי אומר, שולחים אדם לחלל, אחר כך כשהוא חוזר, הוא חייב במשך כמה שבועות לעבור טיפולים, לחזור לכוח המשיכה, בורח לו סידן, כל מיני דברים מהגוף, הוא צריך הסתגלות בחזרה. אותו דבר כשחבר שלנו חוזר מחו"ל, אנחנו צריכים ממש לטפל בו, להכניס אותו בכל מיני תחכומים, שהוא בעצמו לא מסוגל, לעזור לו להתחבר בחזרה ולהיות ממש כאחד מאיתנו, ממש בתוך הקבוצה, אחרת הוא יברח לבהמיות ויאבד רוחניות. אתם תראו את זה בזמן הקרוב ממש.
(סוף השיעור)