שיעור ערב 13.01.20 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', "הקדמת ספר הזוהר",

עמ' 395, מאמר "ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית"

קריין: ספר "זוהר לזוהר", כרך א', עמ' 395, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות", פסקה 10.

".10 המצווה החמישית כוללת ג' מצוות:

א. לעסוק בתורה,

ב. לעסוק בפרייה ורבייה,

ג. למול לשמונה ימים.

וזה המאמר של יום חמישי של מעשה בראשית, ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ. כי בארבע מצוות שעד הנה, גמרנו את תיקון האצילות, עד המוחין דג"ר דזו"ן פב"פ. שע"י מצווה ראשונה, יראת הרוממות, מטעם שהוא גדול ומושל בכל, המשכנו תיקון או"א עילאין, במאמר הראשון שבתורה, בראשית ברא. ופירוש העונש בפסוק השני, והארץ הייתה תוהו.

וע"י מצווה שנייה של אהבה בצד החסד, המשכנו תיקון דישסו"ת דאצילות, שבמאמר שביום א' של מעשה בראשית, יהי אור. שהוא אור שנברא בששת ימי בראשית, שהיה אדם רואה בו מסוף העולם עד סופו.

וע"י מצווה שלישית, של ק"ש ובשכמל"ו, בייחוד עליון של שמע, המשכנו מוחין דו"ק לז"א ולאה, ע"י עלייתם לישסו"ת. שהוא שש מילים של שמע ישראל. כן כללנו בו גניזת האור, שנאמר, ויהי אור לעוה"ב דישסו"ת, ולא לעוה"ז דישסו"ת. כי נגנז מחזה ולמטה דישסו"ת ונעשתה שם יבָשה. והמשכה זו היא באות ד' גדולה שבאחד. והיא מקובלת ללאה. כי זה הכלל, שכל חיסרון או מסכים, אינם בזכר, אלא בנוקבא של אותו הפרצוף.

וע"י ייחוד תחתון, בשכמל"ו, המתקנו הדין הקשה שמחזה ולמטה דז"א, הנמשך מהמאמר של יום ב' של מעשה בראשית, יהי רקיע בתוך המים, שבו נברא הגיהינום, שהוא דין הקשה, שמקומו מחזה ולמטה דז"א. אמנם הוא בנוקבא רחל, ולא בזכר ז"א.

והמיתוק הוא ע"י השלמת מצוות האהבה, שתהיה בשני צדדים, ואפילו נוטל את נפשך. שע"כ צריכים לקבל עלינו מסירת נפש בד' שבאחד, קודם ייחוד תחתון, להשלים מידת האהבה בשני צדדים, בהמשכת המוחין למקום רחל. כי אז נמשכים ו"ק תחתונים של המוחין אל רחל, בשש מילים בשכמל"ו, והדין הקשה נהפך להיות אור, הנקרא אור שחור.

וייחוד עליון הוא המאמר, ייקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה. כי טוב הראשון של יום ג' של מעשה בראשית.

וייחוד תחתון הוא המאמר, תדשא הארץ דשא. כי טוב השני של יום ג' של מעשה בראשית.

וע"י מצווה רביעית, לדעת שהוי"ה הוא האלקים, להשוות הנוקבא רחל לגמרי אל הז"א בלי הפרש משהו, ע"י השלמת האהבה בשני צדדים בשלמות כזאת, שהדין הקשה נהפך להיות אור. ואור שחור באור לבן, אין בהם פירוד. כי מהשלמת האהבה בשני צדדים, נעשה אור שחור עוד יותר חשוב. הנה ע"י זה התייחדו רחל וז"א לאחד ממש, ויכולים שניהם לעלות לישסו"ת מכוחם עצמם.

כי מתוך זה נמצאים זו"ן בהשתוות גמורה אל הישסו"ת. כי מה שהזו"ן עבים יותר ממנו, אין זה חיסרון, אלא מעלה ויתרון עליהם.

ואז מקבלים הזו"ן מישסו"ת גם מוחין דג"ר, ונעשו הזו"ן קומה שווה בייחוד אחד פב"פ. והוא המאמר של יום ד' של מעשה בראשית, יהי מאורות ברקיע השמיים. שהנוקבא רחל והז"א נכללו שניהם בשווה בשם אחד מאורות, שזה, הוי"ה הוא האלקים.

ונמצא עתה, ע"י ארבע מצוות הללו, כבר השלמנו כל תיקון האצילות, עד זו"ן פב"פ בקומה שווה. ועתה יש לנו שוב לזַוֶוג את זו"ן, ע"י העלאת מ"ן ומע"ט, בכדי להמשיך לנו מוחין מהם. והם ג' בחינות מוחין: נר"ן דקטנות, נר"ן דגדלות א', ונר"ן דגדלות ב'. והם נמשכים לנו ע"י שאר המצוות.

נר"ן דקטנות, יום חמישי של מעשה בראשית, במאמר, ישרצו המים שרץ נפש חיה. והשלמת הקטנות הוא ביום שישי. וכן ו"ק וג"ר דגדלות א'. וו"ק דגדלות ב' ביום השישי של מעשה בראשית. וג"ר דגדלות ב' ביום השבת.

.11 ואלו ג' הפקודין, הנכללים במצווה חמישית:

א. לעסוק ולעמול בתורה בכל יום, שע"י זה קונה מהזו"ן נפש קדושה.

ב. לעסוק בפרייה ורבייה, שע"י זה קונה מזיווג זו"ן רוח קדוש.

ג. למול לשמונה ימים ולהעביר משם את העורלה, שע"י זה קונה מזיווג זו"ן בחינת נשמה.

וכל אלו הם רק נר"ן דקטנות. וזהו המאמר של יום חמישי של מעשה בראשית, ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ, על פני רקיע השמיים. כי נפש חיה, נפש. ועוף יעופף, רוח. על פני רקיע השמיים, נשמה.

ואין לשאול, למה בזו"ן לא עסקנו בהמשכת נר"ן דקטנות, ובמוחין שלנו צריכים להמשיך נר"ן דקטנות? כי זו"ן אינם חסרים מהקטנות לעולם, כי זה כבר נתקן מהמאציל עצמו. וע"כ תחילת המשכה היא מו"ק דגדלות ע"י ק"ש. אבל אנו צריכים הכול לתקן לנו בעצמנו, שהרי באדם שנולד, ישנה רק נפש מצד בהמה הטהורה, ואין לו אפילו נפש דקדושה מצד האופנים. וע"כ אנו צריכים להתחיל תמיד בנפש דקטנות.

והנה התבארו ג' המצוות שבמצווה חמישית:

שחמישית היא לעסוק בתורה לתיקון הנפש דקטנות.

ושישית היא לעסוק בפרייה ורבייה, לתיקון הרוח דקטנות.

ושביעית היא למול עצמו ולהעביר ממנו את העורלה, לתיקון נשמה דקטנות.

וכל אלו הוא יום חמישי.

.12 המצווה השמינית, לאהוב את הגֵר הבא להימול, ולהיכנס תחת כנפי השכינה, להמשיך משם נפש הגר מהשכינה הקדושה. כי ע"י זה ממשיכים לעצמנו נשמה, מגופו של עה"ח, שהוא גמר והשלמת הקטנות שלנו. וזה המאמר של יום שישי של מעשה בראשית, תוצא הארץ שרץ נפש חיה למינה, לכל אחת כראוי לה.

.13 המצווה התשיעית, לחון את העניים, ולתת להם טרף ברצון הלב, שע"י זה אנו גורמים למעלה שיתוף מדה"ד במדה"ר. כי בינה משתתפת עם המלכות בה"ת בנ"ע, וחוזרת משום זה לבחינת מ"י, שהוא גו"ע באורות נ"ר. ואל"ה שלה יורדים לזו"ן. וכן הזו"ן חוזרים לגו"ע באורות נ"ר, ואל"ה שלהם יורדים לבי"ע, לתוך נר"ן שלנו שבבי"ע. ואנו מקבלים מזו"ן אורות דו"ק דגדלות. וזה מאמר, נעשה אדם, של יום השישי של מעשה בראשית. כי הבינה אמרה, נעשה, והשתתפה עם העשיה, המלכות, כדי להוליד ו"ק לאדם.

.14 המצווה העשירית, להניח תפילין, ולהשלים עצמו בצורה העליונה. שע"י זה אנו גורמים חזרת גדלות למעלה, שה"ת חוזרת ויורדת מנ"ע לפה, ואותיות אל"ה שוב חוזרים למדרגתם. וכשהזו"ן מעלים את אותיות אל"ה שלהם מבי"ע למדרגתם לאצילות, הרי נר"ן שלנו עולים עימהם יחד. ואז אנו מקבלים מהזו"ן ג"ר דגדלות א', הנבחנים למוחין דנשמה מבחינת גדלות א'.

וזה המאמר של יום השישי של מעשה בראשית, ויברא אלקים את האדם בצלמו. כי אלו המוחין דג"ר דגדלות נמשכים בצל"ם דישסו"ת, הנקרא אלקים, שהוא חב"ד:

ם' שבצל"ם, חכמה, או"א עילאין.

ל' שבצל"ם, בינה, ישסו"ת.

צ' שבצל"ם, דעת, זו"ן.

והם ארבע פרשיות שבתפילין:

א. קַדֶש, ם' שבצל"ם.

ב. והיה כי יביאך, ל' שבצל"ם.

ג. שְׁמע, חסד של צ' שבצל"ם.

ד. והיה אם שָמוע, גבורה של צ' שבצל"ם.

והם ד' מוחין דז"א בתפילין של ראש.

וד' הפרשיות של תפילין של יד, הן ד' מוחין אלו, המקובלים לנוקבא דז"א רחל. וזהו פעמיים צל"ם, המובא בכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותם. כי בצלמו, חל על תפילין של ראש, שהם צל"ם הז"א. וצלם אלקים, חל על תפילין של יד, שהם צל"ם הנוקבא. והנה נשלמו לאדם נר"ן דגדלות א'. נ"ר דגדלות א', ע"י המצווה לחון את העני. וג"ר, נשמה חיה יחידה דגדלות א', ע"י המצווה של הנחת תפילין.

.15 המצווה האחת עשרה, לעַשׂר מעשר הארץ. ע"י מצווה זו זוכים לקבל נפש מאור החיה, מאו"א עילאין. כי אחר שהאדם נשלם בנרנח"י דגדלות א' ע"י התפילין, יש לו להתחיל בהשגת גדלות ב', שהיא אור החיה. ונחלק לד' בחינות: נפש, רוח, נשמה, חיה. ולהשגתן ניתנו ד' המצוות.

כי ע"י המצווה של מעשר הארץ, זוכים לנפש. כי ארץ היא בחינת נפש. כמ"ש, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני כל הארץ, הנאמר ביום שישי של מעשה בראשית. כתוב כאן, הנה נתתי, וכתוב, ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל. כמו ששם מעשר אף כאן מעשר הארץ.

על פני כל הארץ. כי הזוכה לנפש של אור החיה, שולט על פני כל הארץ. כי כל הקליפות נכנעות לו. ועל נפש זו כתוב, הביאו את כל המעשר לבית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די. כי בחינת נפש נקראת מעשר, שהיא ע"ש המלכות, שהיא עשירית. אבל נפש של אור החיה היא עניין כל המעשר, שלמות גמורה של בחינת המעשר.

.16 המצווה השתים עשרה, להביא ביכורי האילן. ע"י מצווה זו זוכים לקבל אור הרוח מבחינת אור החיה, הבא מאו"א. כי ביכורים מלשון בכור, ואו"א הם בכורה, ראשית, כמבואר במצווה ראשונה. ולפי שהוא מן העץ, ביכורי פרי העץ, ע"כ הם בחינת רוח. כי עץ הוא צומח, הנבחן לרוח. כי דצח"ם הם כנגד נרנח"י: דומם נפש, צומח רוח, חי נשמה, מדבר חיה יחידה.

כמ"ש, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. כתוב, מפרי העץ. וכתוב, וכל מעשר הארץ מפרי העץ לה' הוא. כמו ששם ביכורים בכלל פרי עץ, אף כאן מדובר בביכורים. כי מבאר המילים, לה' הוא: כל מה שראוי לי, אסור לכם לאכול.

.17 המצווה השלוש עשרה, לעשות פדיון לבנו, לקשור אותו בחיים, ולהחליש הממונה על המוות, שנאמר עליו, מאוד, זהו מלאך המוות. וע"י זה הוא זוכה לנשמה מאור החיה.

ולפי הסדר, היה צריך לזכות ע"י מצווה זו לחיה מאור החיה. כי בחינת מדבר הוא אור חיה. ואחר שזכה, ע"י פרי הארץ ופרי העץ, לנ"ר, להיותם דומם וצומח, היה צריך לזכות ע"י בכור בהמה לנשמה מאור החיה. כי הוא בחינת חי. וע"י בכור אדם לבחינת חיה דחיה, להיותו בחינת מדבר.

אמנם אין פדיון בכור מכניע את מלאך המוות לגמרי, אלא מחליש אותו. כי במתן תורה נעשה חופשי ממלאך המוות לגמרי. ואח"כ, ע"י חטא העגל, ניטלה העבודה מבכורות ישראל, וניתנה לכוהנים. כי זוהמת הנחש מחטא עצה"ד, שהביא מלאך המוות לעולם, חזרה והתערבה בישראל ע"י העגל.

ועל תיקון זה של בכורות ישראל, ניתנה מצוות פדיון בכור, בחמישה סלעים, כנגד תיקון כל ע"ס, שהם חמש בחינות כח"ב זו"ן. כי בכור מגיע עד כו"ח, או"א עילאין, ראשית. אשר ע"י תיקון של חמישה סלעים, אנו קושרים שוב הבכורות בחיים עליונים, ומחלישים את מלאך המוות, שלא יוכל לשלוט עליהם. אבל לא מעבירים אותו לגמרי, כמו שהיה חופשי ממלאך המוות מקודם חטא העגל.

ולפיכך מצוות פדיון בכור, אינו מספיק להמשיך בחינת חיה מאור החיה, כתיקונו והלכתו לבטל מלאך המוות, כמו שהיה במתן תורה לפני חטא העגל. אלא רק מדרגה למטה ממנו, שהיא מדרגת נשמה, אור נשמה מאו"א עילאין ולא יותר.

ונאמר ביום שישי של מעשה בראשית, וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד. טוב מלאך החיים, מאוד מלאך המוות. כי מלאך המוות נמתק אז, והיה חשוב יותר ממלאך החיים. אמנם עתה, ב-6000 שנה, אינו בא להמתקה הגדולה הזו. וזה נאמר רק לגמה"ת. משא"כ ע"י פדיון בכור, שגורמים להחלישו ולא יותר, זוכה ע"י הפדיון רק לבחינת נשמה דחיה, ו"ק דחיה.

.18 המצווה הארבע עשרה, לשמור את יום השבת. ולקשור יום השבת בקדושתו. שע"י ב' מצוות אלו זוכים לחיה דחיה ביום השבת. כמ"ש, ויברך אלקים את יום השביעי, ויקדש אותו. כי ע"י השמירה מחילול שבת, זוכים לברכה. וע"י שמקדשים השבת בתענוגי שבת, זוכים לקדושה. אור החיה הוא הקדושה. כי או"א עילאין נקראים קודש. ובמנחה של שבת ממשיכים ו"ק דאור היחידה. אמנם ג"ר דיחידה אי אפשר להמשיך ב-6000 שנה, אלא רק בגמה"ת."

שומעים שהכול הולך לפי הסדר. אמנם אנחנו לא זוכרים, אבל יש לנו נשמה אחת, עשר ספירות ואיך שהיא מיתקנת לאט לאט מתחילה ועד הסוף, זה העיקר. אין יותר מה לתקן ואין יותר מה לעשות, רק את זה. והכול נתקן רק על ידי החיבור בין כל חלקי הנשמה.

ביאור התחלקות י"ד מצוות בעשרה מאמרות

"אחר שהתבארו י"ד מצוות ואיך שהן מתחלקות לשבעה ימי בראשית, נבאר סדר התחלקותן בעשרה מאמרות, שבהם נברא העולם:

מאמר א'. בראשית ברא אלקים. כי בראשית גם מאמר ומצווה ראשונה, יראה, משום שהוא גדול ומושל בכל. מדרגת או"א דאצילות, המרומזים בי' דהוי"ה, אבא י', אמא ו' ד' של מילוי יו"ד, אוירא דכיא, ג"ר דבינה.

מאמר ב'. ויאמר אלקים, יהי אור. מצווה שנייה, אהבה רבה בצד החסד, ג"ר דישסו"ת דאצילות, אור שנברא ביום א' של ששת ימי בראשית, שאדם היה רואה בו מסוף העולם עד סופו. ה"ר דהוי"ה.

מאמר ג'. ויאמר אלקים, יהי רקיע. גניזת האור ודין הקשה שיצא בו. השלמת מצווה שנייה, שתהיה האהבה בשני צדדים, ואפילו נוטל את נפשך. בחינת הנוקבא שמחזה ולמטה דז"א.

מאמר ד'. ויאמר אלקים, ייקוו המים. מצווה שלישית, לדעת שיש אלקים גדול ומושל בכל בעולם. ולייחדו בכל יום ייחוד כראוי, הייחוד של שמע ישראל, הנקרא ייחוד העליון. המשכת ו"ק של ג' מאמרות הקודמים לז"א, ו"ק דגדלות, ו' דהוי"ה.

מאמר ה'. ויאמר אלקים, תדשא הארץ. השלמת מצווה שלישית. ואחר שנקשרה שם היבשה בייחוד של מעלה, צריך לקשור אותה בו"ק למטה, בייחוד תחתון, בשכמל"ו. המשכת ו"ק של ג' מאמרות הראשונים לנוקבא דז"א, שבזה מתהפך הדין הקשה שבה להיות אור גמור, הנקרא אור שחור. והוא ו"ק דמוחין דגדלות של הנוקבא דז"א. ה"ת דהוי"ה.

מאמר ו'. ויאמר אלקים, יהי מאורות. מצווה רביעית, לדעת שהוי"ה הוא האלקים, לדעת שהם אחד, ואין בהם פירוד. אור שחור באור לבן, אין בהם פירוד והכול אחד. המשכת מוחין דג"ר של ג' מאמרות ראשונים לז"א ונוקבא, שאז הם מתייחדים כאחד, בקומה שווה פב"פ.

מאמר ז'. ויאמר אלקים, ישרצו המים. יש בו ג' מצוות:

חמישית, לעסוק בתורה,

שישית, לעסוק בפרייה ורבייה,

ושביעית, למול לשמונה ימים.

על ידן נמשכות נר"ן דקטנות מזו"ן לנשמות הצדיקים. שע"י העסק בתורה, ממשיכים נפש קדושה. ובפרייה ורבייה ממשיכים רוח קדושה. וע"י העברת העורלה ממשיכים נשמה קדושה.

מאמר ח'. ויאמר אלקים, תוצא הארץ. מצווה שמינית, לאהוב את הגֵר. ממשיכים נפש הגר, והשלמת המוחין לנר"ן דקטנות אל נשמות הצדיקים.

מאמר ט'. ויאמר אלקים, נעשה אדם. יש בו ב' מצוות:

התשיעית, לחון את העניים. שע"י זה שאנו מרחמים על העני ומפרנסים אותו, אנו מעוררים למעלה שיתוף מדה"ד במדה"ר, בעליית המלכות לבינה, ונמשכים ו"ק דמוחין דגדלות א' לנשמות הצדיקים.

והעשירית, להניח תפילין. שעל יד זה נמשכים ג"ר דמוחין דגדלות א', צל"ם, לנשמות הצדיקים.

מאמר יוד. ויאמר אלקים, הנה נתתי. יש בו ג' מצוות:

אחת עשרה, לעשר מעשר הארץ.

שתים עשרה, להביא ביכורי פירות האילן.

ושלוש עשרה, לעשות פדיון לבנו.

על ידן נמשכים נר"ן דגדלות ב' לנשמות הצדיקים.

ובכתוב, ויכל אלקים ביום השביעי מכל מלאכתו, יש בו ב' מצוות: לשמור את יום השבת, שָמוֹר, ולקשור יום השבת בקדושתו, זָכוֹר. אלו ב' המצוות הם אחד, זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו.

וע"י ב' מצוות אלו נמשך אור החיה דגדלות ב' לנשמות הצדיקים. ובזה נשלמו תכלית גובהם של המוחין, שנשמות הצדיקים מקבלים מזו"ן דאצילות, בכל 6000 שנה. אמנם יש ג"כ מוחין דו"ק דיחידה, הנמשכים במנחה של שבת, שאז עולה ז"א לדיקנא דא"א. אלא כיוון שאין הנוקבא דז"א עולה עימו, ע"כ אינו מונה אותם כאן.

הנך מוצא, שעיקר מציאות המוחין נמשכו בג' המאמרות הראשונים: בראשית ברא אלקים, ויאמר אלקים יהי אור, ויאמר אלקים יהי רקיע, שהם חב"ד. כי מאמר, בראשית ברא אלקים, או"א, חכמה. מאמר, ויאמר אלקים יהי אור, ישסו"ת, בינה. מאמר, ויאמר אלקים יהי רקיע, הדעת, כי שם נברא דין הקשה של רחל, המשמשת בה"ג שבדעת, בנקודת החיריק.

ובזה נגמרו כל מציאות המוחין. כי ג' המאמרות: ייקוו המים, ותדשא הארץ, ויהי מאורות, הם המשכת ו"ק וג"ר דגדלות א' וגדלות ב', מג' המאמרות הראשונים אל הזו"ן.

ומאמר ז' הוא המשכת נר"ן דקטנות מהזו"ן לנשמות הצדיקים.

ומאמר ח' הוא השלמת מוחין דקטנות.

ומאמר ט' הוא ו"ק וג"ר דמוחין דגדלות א', הנמשכים מהזו"ן לנשמות הצדיקים.

ומאמר יוד הוא המשכת נר"ן דגדלות ב' מזו"ן לנשמות הצדיקים.

ומשמירה וקידוש השבת נמשכים מוחין דחיה דגדלות ב' מזו"ן לנשמות הצדיקים.

הרי שעיקר המוחין יצאו בג' מאמרות ראשונים באו"א וישסו"ת. ושאר מאמרות נמשכו מהם לזו"ן דאצילות ולנשמות הצדיקים.

ובזה תבין מה שנאמר, בעשרה מאמרות נברא העולם. וכשתסתכל, הם רק שלושה, שהעולם נברא בהם, בחכמה ובתבונה ובדעת. עיקר מציאות המוחין, שהעולם נברא בהם, הם ג' מאמרות הראשונים, חב"ד.

ובאלו עשרה מאמרות יש רק תשע פעמים, ויאמר. עד שהוצרכו לתרץ, שבראשית, גם מאמר. אמנם באמת נמצא עשר פעמים, ויאמר: א. יהי אור, ב. יהי רקיע, ג. יקוו המים, ד. תדשא הארץ, ה. יהי מאורות, ו. ישרצו המים, ז. תוצא הארץ, ח. נעשה אדם, ט. פרו ורבו, י. הנה נתתי.

ולכאורה אפשר לתרץ, שמאמר פרו ורבו אינו נחשב למאמר, כי אין בו בריאה, אלא ברכה לאדם בלבד. וע"כ אינו מונה אותו הזוהר כאן. אמנם בתיקונים תמצא, שמונה שם את המאמר של פרו ורבו בין עשרת מאמרות, ואינו מונה ביניהם את המאמר, נעשה אדם. להיפך מהזוהר שלפנינו.

והעניין הוא, כי ב' מאמרות אלו, נעשה אדם ופרו ורבו, נחשבים למאמר אחד, משום ששניהם רק בבריאת אדם נאמרו. וע"כ אין הבדל אם מחשיבים בין מאמרות את המאמר, נעשה אדם, או את המאמר של פרו ורבו.

ונאמר, כשרצה הקב"ה לקיים את העולם, עשה את אברהם בחכמה, ואת יצחק בתבונה, ואת יעקב בדעת, ובזה נקרא יעקב, ובדעת חדרים יימלאו. ובאותה שעה השתכלל כל העולם.

והלוא בכל מקום אומר הזוהר, שאברהם הוא החסד, יצחק גבורה, יעקב ת"ת. וכאן אומר, שעשה אותם לחב"ד, כדי לקיים העולם? ואיך עשה אותם המאציל לחב"ד? וכן מה עניין עשיית אברהם יצחק ויעקב לחב"ד, לצורך קיום העולם?

ז"א מכונה עולם. קיום של ז"א, קיום העולם, זו המשכת מוחין דג"ר לז"א. עיקרם של עשרת המאמרות הם רק ג' מאמרות הראשונים, חב"ד של פרצוף ישסו"ת. וכשרצה הקב"ה לקיים את העולם, להמשיך מוחין דג"ר לז"א, המכונה עולם, עשה את אברהם יצחק ויעקב, חג"ת דז"א, לחב"ד.

ועשיית חג"ת לחב"ד היא ע"י המשכת אור הנשמה, שמתלבש בהם. כי הכלים נקראים תמיד ע"ש האורות, המלובשים בהם. הכלים של אור הנפש נקראים נה"י, הכלים של אור הרוח נקראים חג"ת, הכלים של אור הנשמה נקראים חב"ד.

ולפיכך כשהיה ז"א ו"ק חסר ג"ר, רק בב' אורות נ"ר, והיה חסר אור הנשמה, היו לו רק שישה כלים חג"ת נה"י. כי הכלים של אור הרוח הם חג"ת, והכלים של אור הנפש הם נה"י.

ועתה, כשנמשכו לו המוחין דו"ק דגדלות וג"ר דגדלות, ע"י ג' מאמרות, ייקוו המים, ותדשא הארץ, ויהי מאורות, ונמשך בזה אור הנשמה לחג"ת דז"א, המכונים אברהם יצחק ויעקב, התעלו בזה חג"ת ונעשו לחב"ד, אברהם לחכמה, יצחק לתבונה, יעקב לדעת.

כי הכלים של נשמה נבחנים לחב"ד. ואור הרוח ירד לכלים דנה"י, ונעשו נה"י לכלים של חג"ת, להיותם עתה משכן לאור הרוח. ונבררו לו כלים דנה"י חדשים מבי"ע, והתחברו לפרצופו. והתלבש בהם אור הנפש. ואלו ג' מאמרות, שהם לצורך ז"א, נמשכו מג' מאמרות הקודמים העיקריים, שהם בישסו"ת.

ונאמר, עשה את אברהם בחכמה, שהתלבשות אור הנשמה, עשתה כלי החסד דז"א להיות חכמה. את יצחק בתבונה, שההתלבשות ההיא עשתה את כלי הגבורה להיות תבונה. את יעקב בדעת, וכלי ת"ת דז"א נעשה לדעת, לקו אמצעי, המכריע בין ב' הכלים חכמה ותבונה. שבזה נקרא, ובדעת חדרים יימלאו.

כלומר, אחרי שנעשה כלי ת"ת לדעת, והכריע בין חו"ב, ונשלמו ע"ס של אור הנשמה מלמטה למעלה, המכונה ראש, אז נהפך האור והאיר גם מלמעלה למטה, לכלים דנה"י דז"א. והאור הזה, המאיר מלמעלה למטה, נקרא אור הרוח, שהוא דעת, המתפשט מהראש לכלים דגוף, וממלא אותם, כמ"ש, ובדעת חדרים יימלאו.

ואז נעשו כלים נה"י, המכונים מסדרונות, לכלים חג"ת, המכונים חדרים. ובאותה שעה השתכלל כל העולם, נשלם כל העולם, ז"א. כי ע"י האורות האלו, נבררים לו כלים חדשים, שמתעלים מבי"ע, להלביש את אור הנפש. ואז נשלם כל פרצוף הז"א, שנקרא עולם. כי עתה יש לו כל הכלים חב"ד חג"ת נה"י.

ואין לשאול על שאומר ליצחק תבונה ולא בינה, שהרי המוחין מכונים חב"ד. כי רצה בזה להשמיענו, שהכוונה על מוחין שלמים של אור החיה. אשר קו השמאל של אור החיה נמשך מהתבונה, ששם מקום גילוי אור החכמה, בי' שיצאה מאויר ואינו מבינה עילאה. ולפיכך דייק, ואת יצחק בתבונה. כי אין העולם, ז"א, מתקיים, אלא רק במוחין של הארת החכמה."

(סוף השיעור)