שיעור בוקר 24.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש א'. עמ' 312. מאמר "דרך קרובה ודרך רחוקה"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א'. עמ' 312. מאמר "דרך קרובה ודרך רחוקה"

דרך קרובה ודרך רחוקה

תשמ"ו - מאמר כ"ו
1985/86 - מאמר 26

"בפרשת בשלח אנו מוצאים שהכתוב אומר לנו "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". אם כן משמע מכאן, שדרך קרובה לא טובה. ולגבי פסח שני אנו רואים (בהעלותך שלישי) "דבר אל בני ישראל לאמור, איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם, ועשה פסח לה' בחדש השני". זאת אומרת, אם הוא בדרך רחוקה, אינו יכול לעשות את הפסח במועדו.

רואים אנו, שפרשת בשלח אומר, שדרך קרובה לא טובה, כמו שכתוב "ולא נחם, כי קרוב הוא", אלא דרך רחוקה יותר טובה. ובפרשת בהעלותך כתוב, שמי שהוא בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני. משמע שדרך רחוקה היא יותר גרועה מדרך קרובה.

ראשית כל אנו צריכים לדעת, שענין הדרכים מה שהתורה מדברת, בטח מרמזת דרך קרובה ודרך הרחוקה, היא לענין להגיע לשלימות המטרה. אם כן קשה להבין, איך שייך לומר, שדרך קרובה היא דרך לא טובה. היינו הטעם שהתורה נותנת לנו בזה, "בראותם מלחמה ושבו מצרימה", הלא קרוב נקרא, שקרוב לה'. אם הוא קרוב לה', איך אפשר לומר שהם "ינחם ושבו מצרימה". להיפך אנו מבינים, אם היה נחם העם בדרך שהיא רחוקה מה', אז שייך לומר "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

הנה בפרשת ראה (חמישי) אומר הכתוב "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום, אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם". אאמו"ר זצ"ל אמר ביאור על זה, ושאל, מהו הטעם שהכתוב נותן לנו טעם על "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו". אמר, היות שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, וצריך להיות "כשור לעול וכחמור למשא", והאדם לא יוכל שאתו, היינו שקשה לו לסבול את העול, שזה פירוש "לא יוכל שאתו". ומשום זה תרחק לך הדרך.

מה שאין כן אם האדם כן היה מקבל על עצמו את העול של מלכות שמים, אז היה רואה שהכל קרוב אליו. זאת אומרת, מה שהאדם רואה, שרחוק ממנו "המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם, היינו המקום שבחר ה' לשכון שמו. הוא כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהמקום הזה רחוק מהאדם, היינו שיהא בידו לעשות בתוך לבו מקום להשראת השכינה, רחוק מלהבין דבר כזה, שיהיה באדם כח לעשות מקום להשראת השכינה בתוך לבו. זהו מטעם, שלא יוכל שאתו, שלא רוצה לקבל עליו את הדרך המקובל, "כשור לעול וכחמור למשא".

נמצא לפי זה, שהאדם צריך לתת כל כוחותיו רק על דבר זה. היינו שיחשוב תמיד עצות, איך לקבל על עצמו את העול הנ"ל. וכל עבודותיו צריך האדם לרכז. זאת אומרת, את כל מה שהאדם עוסק בתורה ובמצות, צריך האדם לחשוק שהמעשים האלה יביאו לו את ענין קבלת עול מלכות שמים שלא עמ"נ לקבל פרס. ושזהו המקום אשר בחר ה' אלקיך לשום שמו שם.

כידוע ש"שמו" נקראת מלכות, שהיא נקראת "שכינה", שפירושו, כמו שאומר בזה"ק, "דאיהו שוכן ואיהי שכינה", כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, שהמקום שהבורא מגולה נקרא שכינה, שהבורא נקרא "שוכן". אבל מתי הוא נקרא "שוכן", במקום שיש מי שמשיג את השוכן. אז הוא אמר, שאין שוכן ושכינה שני דברים אלא דבר אחד, היינו שוכן נקרא אור בלי כלי, ושכינה היא המקום שמתגלה הבורא. נמצא, מה יש במקום שהבורא מתגלה, רק הבורא ולא דבר אחר. אלא כנ"ל, אור וכלי, היינו שיש כלי המשיג את האור.

ולפי זה יוצא, מהו המקום, אשר בחר ה' לשכן שמו שם. הוא כמו שאנו לומדים, שאנו צריכים לתקן את הכלי קבלה שלנו, שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא. וזהו ענין של השתוות הצורה, אז במקום הזה מתגלה השם של הקב"ה.

ואי לזאת, איך אפשר לומר על דרך קרובה "ולא נחם אלקים, כי קרוב הוא". הלא דרך רחוקה משמע, כמו שכתוב אצל פסח שני, שמי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני. וכמו שכתוב בפרשת ראה (חמישי) "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו", כנ"ל. ולפי פירושו של אאמו"ר זצ"ל, שענין ריחוק מקום נובע מסיבת "לא תוכל שאתו", היינו לסבול עול מלכות שמים. אם כן איך יכול להיות, שדרך רחוקה תהיה יותר טובה מדרך קרובה.

במסכת עירובין (דף נ"ג ע"ב) מביא שם בשם רבי יהושע בן חנניא, שאמר, "פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק אחד, שהיה יושב על פרשת דרכים. אמרתי לו, בני, באיזו דרך נלך לעיר. אמר לי. זו ארוכה וקצרה, וזהו קצרה וארוכה. הלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר, היה מקיפות לה גנות ופרדסים. חזרתי לאחורי. אמרתי לו, בני, לא כך אמרת לי, זו קצרה. אמר לי, רבי, ולא כך אמרתי לך, קצרה וארוכה". משמע מכאן, שיש ענין קרובה ורחוקה, ורחוקה וקרובה.

ובפרשת נצבים (שישי) כתוב, "כי המצוה הזאת, אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". משמע מכאן, שענין "קרוב" הוא דרך טובה, כמו שכתוב "בפיך ובלבבך לעשותו" ולא כמו בפרשת בשלח.

ולהבין את הנ"ל, יש לפרש זה בענין סדר התחלת עבודה. כי יש ענין עבודה במעשה, ויש ענין עבודה גם על הכוונה, היינו שהאדם צריך לעבוד גם על הכוונה. זאת אומרת, שבעת עשית המצות תהיה לו כוונה טובה, שפירושו, על איזה כוונה הוא עושה את המצות, היינו הסיבה הגורמת לו לקיום המצות.

היות שיש לכוון המעשים, שיהיו שלא על מנת לקבל פרס. והיות שהאדם נולד עם כלי קבלה, שהוא דוקא, שלא אפשר לעשות שום תנועה בלי לקבל תמורה, היינו שכר תמורת עבודתו, שזה נמצא בהטבע שלנו, שאין אנו עושים שום תנועה, אלא אם אנחנו צריכים לראות את הכדאיות שלה, אם יהיה לנו יותר תענוג, בעת שאנו מוותרים על המנוחה.

היינו, מה שאנו מוותרים על המצב שבו אנו נמצאים, הוא בכדי לקבל יותר תענוג, מזה שיש לנו עכשיו, טרם שאנו משאירים את התענוג והולכים לעשות פעולה אחרת, בטח שהוא חשוב, שע"י זה שיעשה עכשיו פעולה חדשה, הוא יקבל יותר תענוג.

אם כן הוא מוכרח לעשות ולקיים את התורה והמצות, לא בשביל שה' רוצה שאנו נקיים אותם ואנו רוצים לעשות רצונו, כדי שתהיה לו הנאה מזה שאנחנו שומעים בקולו, אלא היות שהוא מבטיח לנו שכר גדול בזה שאנחנו נשמע בקולו, ומשום זה אנו משתדלים לקיים מה שהוא דורש מאתנו, היות שאנחנו מסתכלים על השכר הטוב, שהוא ישלם לנו תמורת עבודתינו.

וזה דומה לאנשים שעובדים בבית חרושת אצל בעל הבית. ומדרך עבודה היא, שעובדים שמונה שעות, וע"י זה שהפועלים עובדים אצלו, הבעל הבית מרויח כסף. אם כן יש לו הנאה לבעל הבית, בזה שיש לו עובדים ועושים את רצונו. וחלק קטן מבין העובדים באים לבעל הבית, ומציעים לו, הואיל שהם רואים, שיש לו צער מזה שהוא הבטיח למי שהוא סכום תוצרת, להמציא בזמן מסוים, והואיל שהם רואים לפי קצב העבודה, שהפועלים עובדים ונותנים תוצרת בשמונה שעות, הוא לא יוכל לעמוד עם החוזה שעשה למי שהוא, שימצא לו כל הסחורה בזמנו הנקוב.

אי לזאת, הם מסכימים לעבוד אצלו שעות נוספות, והגם שהם צריכים להיות בבית תיכף אחר עבודה של יום עבודה של שמונה שעות, היות שהם מטפלים בילדים, וגם לאחד מהם האשה חולה קצת, ומשום זה תיכף אחרי העבודה הם משתדלים לבוא תיכף הביתה, אבל מכל מקום, הואיל שהם רואים את הצער של בעל הבית, הם מסכימים לעבוד אצלו שעות נוספות.

ובטח בעל הבית, שהוא שומע המסירות שיש לו להפועלים שלו, שלא יכולים לסבול את הצער שלו, ומשום זה הם מסכימים לעבוד שעות נוספות, מפני שהם יודעים, שבעל הבית הוא בדוחק, היות שהוא מוכרח לקיים את החוזה, שהוא הבטיח להקונה לתת סחורה בכמות מסויימת בזמן מסוים, והיות לפי סדר העבודה של שמונה שעות אין באפשרותו לקיים מה שהבטיח.

אי לזאת, הרגש שיש בלבבם לגבי נותן העבודה, לא נותן להם מנוחה מבלי לעשות משהו לטובת בעל הבית. לכן הם מסכימים לתת יגיעה יותר מכפי כוחם, היינו כנ"ל, אף על פי שהוא אחר יום עבודה, והיות שהם בעלי משפחות ברוכות ילדים, וגם אחד מהם האשה שלו קצת חולה והוא מוכרח לעבוד גם במשק בית, מכל מקום אין המצפון שלהם נותן להם להשאיר את בעל הבית במצוקה.

ולכן באו אליו ואמרו לו, אנחנו באנו לידי החלטה, שאנחנו נעבוד שעות נוספות בשבילך. וכשבעל הבית שומע את מסירות לבם של הפועלים שלו, הוא רואה עכשיו דבר חדש, היינו שמטרם שהפועלים האלו באו אצלו, להראות לו שהם משתתפים בצערו, הוא חשב שלכל הפועלים אין שום רגש פנימי ובלי שום מצפון, אלא מה שעובדים אצלו ולא אצל אחרים, הוא משום שהוא נותן משכורת יותר גבוהה מאחרים, לכן הם עובדים אצלו. אבל עכשיו הוא רואה אחרת, שטעה עם הערכה שלו על הפועלים.

אבל אח"כ אמרו לו, אבל אתה צריך לדעת, בשביל עבודה נוספת, היינו לעבוד גם בלילה, אנחנו רוצים שאתה תשלם לנו עבור השעות הנוספות פי כפל, ממה שאתה משלם לנו עבור יום עבודה רגיל.

אז הבעל הבית מתחיל לחשוב שוב, מה שהם רוצים לעבוד שעות נוספות, הוא באמת כמו שהם אומרים, היינו שהם רוצים להוציא אותי מהמצוקה, או להיפך, היות שהם רואים שאני נמצא במצוקה, אי לזאת, הם דורשים ממני סכום גדול עבור שעות נוספות, מטעם שהם יודעים, שאין לי ברירה. לכן הם נותנים להבין, שאני אדע, שאני צריך לתת להם כמה שהם רוצים, היות שהם מספרים לו את מצבו הדחוק, שהוא נמצא, בכדי שהוא ידע, שהם יודעים את מצבו, לכן רוצים ללחוץ עליו, שהוא ישלם להם עבור השעות הנוספות כמה שהם דורשים.

ומהנ"ל אנו יכולים לקבל דוגמא להעבודה שלנו בקיום תורה ומצות, היינו להבחין בין מעשה לכוונה. מעשה נקרא, שהוא מכוון לעשות את המעשה, שהוא ציווה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, לקיים תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה ושנכוון, שהמצוה, שאנו עושים, היא בכדי לקיים רצונו, שהוא רצה שאנחנו נקיים תו"מ.

נמצא, שהכוונה, מה שהאדם צריך לכוון, היא שאנחנו צריכים לכוון, שהמעשים שאנו עושים בכדי לקיים מה שהוא ציווה לנו. וזה נקרא, שהוא מכוון על המעשה, שיהיה בסדר, כמו שהוא אמר לנו ע"י משה רבנו עליו השלום. וכמו שהדין הוא לגבי תקיעת שופר, ש"אם תקע בשופר להתלמד וכן התוקע לשיר ולא לשם מצוה, לא יצא ידי חובתו". (כמו שכתוב, או"ח הלכות ראש השנה, סימן תקפ"ט).

נמצא לפי זה, מה שאומרים "מצות צריכות כוונה" הפירוש הוא, שהוא צריך לכוון את המעשה שהוא עושה, הוא מטעם שהוא רוצה לקיים את ציווי ה'. ובטח שהמעשה צריך להיות לפי הלכה, שחז"ל קבעו את שיעורי התורה ומצות, באיזה צורה ואופן שצריך להיות בין במעשה המצות.

כגון סוכה, יש לה כמה דינים, באיזה צורה היא צריכה להיות וכדומה, אחרת נמצא חסרון במעשה. וכן בלימוד התורה. וכמו כן במצות "לא תעשה", יש בהן הרבה דינים. ובאם לא שומר את ההלכות, שיש בהן, נמצא, שיש חסרון במעשה המצות. ואפילו שהוא מקיים הכל לפי הלכה, מכל מקום הוא צריך לכוון, שעושה את המצוה, מטעם שה' ציווה לנו לקיים את רצונו, בקיום המצות, שציווה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום.

וכל זה נקרא רק "מעשה המצות" ולא כוונה. מטעם, שכל מה שהוא חושב, הוא לקיים את המעשה, שה' ציווה לנו, וכל היגיעות, שאנו מתייגעים בתורה ומצות, הן כמו כל אנשים שבעולם, שעובדים ומתייגעים עצמן בכדי לקבל שכר, ולא יותר.

ויש כאן לתשומת לב יתירה, כי מה שאנו אומרים, שכל עבודה היא במעשי המצות, זה בא להשמיענו, שהיגיעה היא על המעשה, ואין כאן ענין לומר, שיש עבודה על השכר. אלא על מנת לקבל שכר תמורת היגיעה, אין אנו רואים דבר כזה, שיהיה לאדם טורח לקבל שכר, מטעם שכל הסיבה, שאנו מתייגעים ומוותרים על הרבה דברים, היא שאנו מסתכלים על השכר, שרק השכר מחייב אותנו לעבוד עבודות קשות, מבלי להסתכל לא על איכות עבודה ולא על זמן עבודה, וכל הדברים רק השכר קובע.

אם כן יש להבין, מה שאנו אומרים, שיש עבודה על הכוונה, הינו עבודה על השכר. הלא איך שייך לומר בזה עבודה. אלא הענין, כי בזמן שהאדם עוסק בתו"מ ורוצה שהשכר שלו יהיה, שה' יתן לו המחשבה ורצון לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, על שכר כזה אין הגוף מסכים, כי מדרך העולם הוא, שמקבלים תמורה על העבודה. היינו, העבודה היא בוויתורים על צרכים שהוא נהנה מהם. ותמורת זה הוא יקבל תענוגים יותר גדולים, מכפי שהוא מוותר. למשל, מוותר על המנוחה, ולפעמים גם על שינה וכדומה, והוא מקבל תמורתם תענוגים יותר גדולים ויותר הכרחיים.

מה שאין כן כשהוא מוותר על תענוגים, אבל זהו על דרך הכפיה, היינו שאין הגוף מסכים, והוא רוצה תמורה, שהגוף כן יסכים לוותר על כל מיני תענוגים, נמצא, שהעבודה היא מעשים להשפיע, וגם השכר יהיה הכונה רק להשפיע בלי שום תמורה של קבלה. על הכוונה זו, היינו על השכר הזה, אדם צריך לעבוד עבודה גדולה.

והיא יותר קשה מעבודת המעשה, הגם שעל כוונת השכר הוא לא צריך לעשות מעשים אחרים וזמן אחר. אלא אותו המעשה שהוא עושה, ובאותו זמן שהוא נותן עבור עשיית המעשה, מספיק לו, ואינו צריך למעשים אחרים, אלא סתם מחשבה וכוונה. ומהי הכוונה שהמחשבה ורצון שלו יהיו דוגמת המעשה.

זאת אומרת, כמו שהמעשה הוא עושה משום שה' ציווה לעשותו, כן הכוונה תהיה רק שהוא רוצה לקיים מצות ה' בלתי ה' לבדו, בלי שום תמורה חזרה. ודבר זה, היינו שלא דורשים מהאדם, רק בעת קיום מעשה, שהוא עושה עכשיו רצון הבורא, שיכוון באותו זמן שהוא עושה המצוה, לא מטעם שהוא מסתכל על השכר, וזהו מחייב אותו לעבוד ביום ובלילה, היינו מה שהוא מקיים מה שכתוב "והגית בו יומם ולילה", אין זה שהוא מסתכל על השכר, שזה שמחייבו לעבוד ביום ובלילה, אלא מטעם רצונו לעשות נחת רוח להבורא, זוהי הסיבה שהוא נותן כוח לעבודה.

וזהו כמשל הנ"ל, שהפועלים הסכימו לעבוד אצל בעל הבית שעות נוספות גם בלילה, אבל הם דרשו לשלם שכרם פי שניים, כפי מה שהם מקבלים בעבודה רגילה. רואים אנו, איזה מרחק יש בין עבודה של עמ"נ לקבל פרס, לעבודה שלא עמ"נ לקבל פרס. ואף אחד לא יאמר שהפועלים הם נאמנים לבעל הבית, ומשום זה הם מסכימים לעבוד אצלו ביום ובלילה, אלא שאומרים עליהם להיפך, היות שהבעל הבית זקוק לעבודה שלהם, לכן הם מנצלים אותו, ורוצים שישלם להם פי כפול.

כמו כן עבודה. הגם אפילו שלא לשמה היא עבודה, ואין מה להוסיף על המעשים, אלא כאן ענין של הכוונה. פירוש, מה כונתם בזה שהם עובדים, אם זהו לתועלת עצמם או לתועלת הבורא.

וזוהי עבודה רבה וקשה, שהגוף יסכים לעבוד לתועלת ה'. היינו להגיד להגוף, למה אני מקוה, איזה שכר אני רוצה לקבל מה', בזה שאני מכריח אותך לעבוד כל כך קשה, שה' יתן לי שכר, שאתה לא תוכל להפריע לי, בזמן שאני רוצה לעשות הכל בעמ"נ להשפיע.

וממילא הגוף צועק בקולי קולות, וכל אשר בידו הוא עושה, שלא יאבד את שליטתו. לכן מעשים פשוטים הוא לא מרשה להם לעשות, משום שהוא מפחד, אולי בסגולת המעשה הוא יגיע לבחינת "לשמה", שהיא כולה לשם שמים, ואין לו שום חלק שיכול לקבל משהו עבור אהבה עצמית.

ומשום זה אנו רואים, שאלו אנשים שרוצים לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע, כל דבר קטן עולה להם ביגיעה גדולה, משום שהגוף מפחד בכל עשיה שהוא עושה, אולי הוא יגיע האדם לשמה, היינו שכל השליטה של רצון לקבל שיש לו על האדם תתבטל. וזה נקרא שיש עבודה גם על השכר, שפירושו, שיש לו עבודה באיזה שכר הוא יבחר תמורת עבודתו בתורה ומצות, אם בשכר השייך לאהבה עצמית או בשכר שהוא "בלתי ה' לבדו", ואינו רוצה לתת לאהבה עצמית שום חלק בעבודתו, והוא מצפה תמיד, מתי אני אזכה, שיהיה לי רצון אך ורק להשפיע נחת רוח להבורא.

ועתה נוכל להבין מה ששאלנו, איך יכולה להיות דרך קרובה לא טובה, כמו שכתוב "ולא נחם אלוקים, כי קרוב הוא". אלא זה יכולים להבין, מה שאמר התינוק לרבי יהושע בן חנניה, ש"יש דרך רחוקה וקצרה, וקצרה וארוכה. היינו קרובה אבל רחוקה", שפירושה, שהגם שהיא קרובה אבל היא רחוקה מהמטרה.

ידוע שהרמב"ם אומר, שענין לשמה אין לגלות וזה לשונו (הלכות תשובה פרק עשירי) "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותם אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותם לענין זה, בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

מדברי הרמב"ם משמע, שיש דרך קרובה, היינו שקרובה ללבו של אדם, היינו על מנת לקבל שכר. נמצא לפי זה, נקראת קרובה, מטעם שהיא קרובה ללבו של אדם. ויש עוד פירוש של "דרך קרובה" היינו שהאדם רואה כל פעם, שהוא מתקרב להמטרה, שאצלו המטרה נקראת שכר, והוא מקוה שיהיה לו סכום מסוים של תורה ומצות, תיכף יקבל שכר תמורת עבודתו, כידוע שאין שכירות משלמת אלא לבסוף (בבא מציעא, ס"ה).

לכן הוא מאמין, שיגמור את העבודה בעולם הזה, הוא יקבל שכרו בעולם הבא, חוץ מזה שיש מצות שגם שכרן בעולם הזה, כמו שכתוב "אלו דברים, שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא".

נמצא לפי זה, שכל יום ויום הוא מרגיש, שיש לו משהו ביד, היינו שכר של יום עבודה, וכל יום מצטרף לשנה, ושנה לשנה. לדוגמא, אדם מתחיל לקיים מצות מגיל שלוש עשרה שנה, שאז הוא הזמן של חיוב המצות. וכשהגיע לגיל עשרים שנה, הוא שמח, ברוך ה' יש לו כבר רשום על חשבונו עבודה של שבע שנים. וכשהגיע לגיל שלושים שנה, אז בטח הוא שמח ביותר, היות שיש כבר רשום בפנקס שלו שבע עשרה שנים של עבודה. נמצא לפי זה, שכל פעם ופעם שהוא עובד הוא יכול להיות שמח, היות ששכרו הולך ומתוסף מיום ליום. נמצא, עבודה זו נקראת קרובה אל לבו, היות שהוא בטוח עם השכר שלו המתקדם. ומשום זה נקראת "דרך קרובה", היות שהדרך הזו מתישבת על הלב.

היות שאם האדם רואה התקדמות בדרך שהוא הולך, אז הדרך הזו מתישבת על הלב, הואיל שיש לו על מה להסתכל, כיון שבבחינת המעשה שהוא עושה, הוא רואה שיש לו כל יום שיעור מסוים שעות עבודה בתו"מ, והכל נרשם בפנקסו, כמו שכתוב (אבות פרק שלישי) וזה לשונו, "הוא היה אומר, הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים, החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת". ומשום זה הוא בטוח, שיש לו רכוש גדול של שכר שנצטבר אצלו מעבודת כל יום ויום ומשנה לשנה, ומשום זה נקראת זו "דרך קרובה". וזהו נקראת "דרך קצרה" גם כן מטעם הנ"ל, היות שאינו צריך לזמן רב, שהאדם יבין שכדאי ללכת בדרך הזאת, מטעם שהדרך הזאת קרובה ללבו, לכן זו דרך קצרה.

אולם היא דרך ארוכה, היינו להגיע להאמת, שהתורה ומצות יביאו אותו להגיע שכל כוונתו תהיה בעמ"נ להשפיע, היא רחוקה מאוד, היות שהדרך הזו היא ההיפך מהדרך של דביקות בה', שהיא כולה להשפיע. וכאן הוא מתחיל ללכת בדרך, שכל כוונתו תהיה רק לקבל שכר. אבל המטרה, שהאדם צריך להגיע, ע"י יגיעתו בתו"מ, היא בכדי להביאו בעמ"נ להשפיע, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", שהוא צריך לראות, שע"י התו"מ יתוקן הרע שבו, הנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", אלא שתהיה באפשרותו לעשות הכל לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמו, ועל תועלת עצמו, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "אדם כי ימות באוהל, שאין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה", ולא לתועלת עצמו.

וזו היא שנקראת "קרובה ורחוקה". היינו קרובה ללבו מב' טעמים הנ"ל, אבל רחוקה מהאמת, כמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק עשירי) וזה לשונו, "העובד מאהבה, עוסק בתורה ומצות, והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרע, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת".

נמצא לפי דברי הרמב"ם, שדרך קרובה הנ"ל היא רחוקה מהאמת. ולפי זה יכולים לפרש "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". כי ענין "בראותם מלחמה" צריכים לפרש, היות שע"י זה שיעסקו בשלא לשמה, הדרך היא שמאירה הארה, שצריכים להגיע לשמה. והיות שתחילת עבודה תהיה בשלא לשמה, לא ירצו לעשות מלחמה עם היצר, משום שיפחדו, היינו שיפלו ממדרגתם, שעוסקים בתו"מ.

וזו דרך רחוקה. והקב"ה רצה תיכף ללכת עמהם עד הר סיני ולתת להם התורה. ומשום זה תיכף אמר להם, שצריכים ללכת בדרך רחוקה, היינו אף על פי שהעבודה זו רחוקה מהלב כנ"ל, אבל זו קרובה אל האמת, שע"י זה יהיו מוכשרים לקבלת התורה במעמד הר סיני.

אי לזאת יוצא לנו, שנוכל לפרש "דרך ארוכה וקצרה", שהיא רחוקה וקרובה. אז הפירוש יהיה "רחוקה מהלב", היינו שצריכים לזה זמן ארוך, לתת להבין להלב, עד שיוכל להבין, שכדאי לעבוד על המטרה של אמת, היינו לקיים תו"מ באמת, מטעם שה' ציווה לנו לקיים את התורה ומצות, ואנחנו רוצים לקיים זה, בכדי שתהיה לו הנאה, מזה שאנחנו מקיימים את רצונו.

נמצא, הגורם והסיבה לקיים מצותיו, הוא הבורא, ולא מטעם האדם. זאת אומרת, חשיבות הבורא מחייבת אותו, שיהיה לו רצון וחשק לשמש אותו ולעשות לו נחת רוח. וזו נקראת "דרך רחוקה", שהוא מטעם רחוקה מהלב אבל קרובה להאמת. שע"י שמגלים לו את האמת, הוא יותר קרוב שיגע להאמת.

מה שאין כן "קרובה ורחוקה" היינו "קצרה וארוכה". יהיה הפירוש "קרובה להלב" מטעם, שהיות שהגוף חושק לתענוגים, והוא מבטיח לו, שע"י יגיעתו בתו"מ הוא יקבל שכר, נמצא, שהגוף הוא הסיבה לקיום תו"מ. זאת אומרת, אם היה יכול לקבל תענוג יותר גדול ממקום אחר, למה לו לעבוד במקום שמקבלים משכורת קטנה. לכן נקרא זה "קרובה וקצרה", שאין צריכים הרבה זמן לתת להבין להגוף, שיקבל על עצמו את העול של תו"מ.

וזה כמו שאומר בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה אות קצ"א) וזה לשונו, "א. שמתיירא מהקב"ה ושומר מצותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממנו, דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה. ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו. נמצא, שזו נקראת ארוכה וקצרה, רחוקה וקרובה", ומשום הכתוב בפרשת בשלח "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא".

אולם בפרשת בהעלותך לגבי פסח שני כתוב "או שהיה בדרך רחוקה, נדחה לפסח שני". ושאלנו, משמע מכאן, שדרך רחוקה היא לא דרך טובה. ומשום זה הוא נדחה לפסח שני. יש לפרש על דרך הנ"ל, כי בזמן שהאדם הולך בדרך קרובה, היינו שקרובה ללבו, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא קרוב לקדושה, יותר מאחרים, שהולכים בדרך רחוקה, מטעם שכל יום ויום הוא מרגיש, שהתו"מ מה שהוא עושה, מתרבים והולכים מיום ליום.

אם כן, אין לו מה לתקן את עצמו, שיהא קרוב לקדושה, הלא רואה בעינים שלו, ולא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהוא עולה במעלות הקודש, הלא הוא מקיים את תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, וממילא מתוספים אצלו הקדושה מיום ליום, כנ"ל, ומרגיש עצמו לצדיק גמור, והוא מסתכל על עצמו, איך אפשר לו לקיים את מה שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח".

נמצא, האדם הזה, ממצבו שבו הוא נמצא מבחינת המעשה, אין לו סיכויים שתהיה לו היכולת להקריב קורבן לה', היינו שיתקרב אליו מבחינת השתוות הצורה, מטעם שהוא לא מרגיש עצמו, שיהא משוקע בתועלת עצמו, כנ"ל.

אמנם אם הוא מרגיש עצמו, שהוא מרוחק מה', היינו שהוא רואה, שהוא עדיין משוקע בתועלת עצמו, וצעק לה' שיוציאו מתועלת עצמו ולהכניסו בתועלת ה', אז יש לו תקנה, היינו שנדחה לפסח שני, ואח"כ הוא מקריב קורבן, היינו שאז הוא מתקרב לה'.

היוצא מזה, שיש להבחין שני מינים בעבודת ה':

מין אחד, אלו אנשים שעדיין שייכים עוד לשלא לשמה.

ומין הב', הוא אלו ששייכים כבר לשמה.

והם ב' מינים, שמין לא יכול להבין את מין השני. וזה נקרא "ארוכה וקצרה, רחוקה וקרובה".

שאלה: הכול תלוי בשכר שהאדם מצייר לעצמו. איזה שכר אני צריך כל הזמן להזכיר לעצמי שאני רוצה? כי בגשמיות יש חוזה אבל פה אני לא מרגיש את השכר.

יש חוזה כתוב ויש חוזה בעל פה. יש הרבה סוגי חוזים.

תלמיד: איזה שכר אני צריך כל הזמן לצייר לעצמי? זה בורח ממני כל הזמן, איך אני מחזיק את זה?

אתה לא יודע מה אתה רוצה בחיים?

תלמיד: אני רוצה להשיג את הבורא עם החברים.

אז תתחיל מזה ותראה אם אתה עושה את זה היום או לא, מה חסר לך כדי שגם היום במשך היום תעשה פעולות כאלה כמו שאתה אומר.

שאלה: יש לי בחירה מהו השכר שאני דורש עבור הפעולה?

הבחירה היא רק בשכר.

תלמיד: אין לי בחירה בלבצע את הפעולה, אני מבצע אותה כך או כך, אני רק יכול לבחור איזה שכר אני דורש עליה?

נגיד, כן.

תלמיד: אני בא לבצע פעולה כלשהי, ואני מרגיש שהמאבק שלי הוא האם לבצע אותה או לא, כי זה תמיד נגד משהו, נגד השגרה שלי.

נגד השכר.

תלמיד: זה בא נגד שכר אחר שאני מקבל כרגע, לכן כשאני מתחיל את העבודה אני צריך לשכנע את עצמי לעשות את הפעולה, להתחבר עם החברים, לעשות פעולת הפצה, כל דבר. איך אני מבצע בחירה בשכר הנכון, האם יש לי בחירה כזו?

מה היית רוצה שיהיה?

תלמיד: הייתי רוצה שתהיה לי אופציה לראות אם השכר הוא אגואיסטי או אלטרואיסטי, ולבחור בשכר האלטרואיסטי לכאורה, ואז אני יודע שזו הדרך הנכונה לדבקות בבורא.

אבל זה שכר בשבילך?

תלמיד: תיאורטית כן, רגשית אני לא בטוח. אבל אני גם לא מרגיש את הפיצול הזה לפני הפעולה.

כן.

תלמיד: אני מצליח לשכנע את עצמי רק כלפי שכר אחד. איך למקד את השכר שיהיה יותר קרוב להשפעה, האם יש אפשרות כזו?

אתה צריך מישהו שיהיה לפניך כדוגמה, שחשוב בעיניו שהעבודה תהיה ללא שכר, וזו העשירייה, אלו החברים שלך שלאט לאט אתה נכנס איתם לקשר, ואחר כך מהות הקשר משתנה. אתה מתחיל להרגיש שהם יותר ויותר רחוקים ממך ומתקדמים לשכר נעלה יותר ויותר.

שאלה: רב"ש עושה הפרדה בין הגוף לבין הלב, יש את עבודת הגוף שהיא לקבל שכר שהגוף רוצה, ויש את עבודת הלב שהיא להגיע לדרך האמת, להשפעה.

כן.

תלמיד: אני מבחין שההבדל בין הגוף ללב מטשטש, הפער מטשטש. הגוף באמת שולט על הלב וככל שעובר הזמן זה הופך להיות עוד יותר אחד. נגיד, אדם מגיע לשיעור בוקר, אדם מגיע לחברה, הוא חייל של החברה, עושה מה שצריך, כי הוא רואה את זה בסביבה, זה מה שמכבדים בסביבה וכך הוא הולך, אבל החיפוש אחרי האמת דווקא מטשטש. הצורך לעשות את הפעולות האלה בעל מנת להשפיע לבורא הולך ונעלם.

זה מפני שהדברים האלה נעשים פחות חשובים בעיניך.

תלמיד: איך זה יכול להיות? אין מקום שמחשיבים בו יותר את השכר הרוחני מהחברה שאני נמצא בה, זה אמור לפעול עליי.

ולמה זה לא פועל?

תלמיד: זו בדיוק השאלה.

אתה מאשים בזה את הסביבה.

תלמיד: אני לא מאשים אף אחד, אני מנסה לברר למה זה לא פועל. כי לכאורה אני בגופי עושה כל מה שביכולתי, כל מה שמלמדים אותי לעשות.

אבל חוץ מלעשות פעולות בגוף צריכים גם לעשות פעולות ברצון, בנפש.

תלמיד: זו המהות שאתה מדבר עליה, אבל המאור אמור לעשות את זה בי, זאת אומרת, זה צריך להיות כתוצאה.

לא, דווקא באותו יחס למאור אתה מצידך לא עושה כלום, אתה אומר שאתה עושה רק פעולות גשמיות.

תלמיד: הציפייה היא שהבירור הפנימי אחרי האמת יתחדד, לא יטשטש. בתחילת דרכי עשיתי כל מה שצריך לעשות כדי להגיע לאמת. באתי למורה והוא אמר לי "תעשה כך וכך", והחברה אמרה לי מה לעשות, ואני עשיתי הכול כדי להגיע לאמת, להיות המשפיע, להיות האוהב, להיות צינור של הבורא.

אבל ככל שהזמן עובר וככל שאני עושה יותר פעולות, זה הופך להיות שיגרה והרגל, והבירור אחרי האמת, הנקודה הפנימית הזאת הולכת ומטשטשת, כאילו הגוף השתלט על האמת, הרצון לקבל השתלט על האמת, כאילו הוא בעל הבית.

כן.

שאלה: איך מצד אחד אני ממשיך עם מה שצריך, ומצד אחר עושה את ההפרדה בין הגוף לבין הלב? כי כרגע הגוף הוא בשליטה מוחלטת על הלב.

מי יכול לענות לו?

תלמיד: אני אולי לא רוצה לענות, אלא דווקא להמשיך את הבירור כדי שנגיע להבנה. אדם בא מתמימות, מרגיש שיש אמת, והוא מוכן לעשות הכול, הוא מרגיש שבאמת מצא את האמת והוא מוכן לוותר על הכול וללכת עד הסוף, וממש מרגיש טוב עם זה. הוא לא עושה בירור על שכר, שום בירורים הוא לא עושה, פשוט עושה את זה מתוך הרגשה שזה אמת.

ואחר כך כביכול מתווספת בו עביות, ואז השאלה, אדם צריך עכשיו להשתדל ולרצות להיות תמים ולעשות את העבודה כמו שהוא הרגיש וכל הזמן לשמור על המצב הזה של תמימות ועבודה נקייה, או שהוא צריך לברר מה השכר ולעשות כל הדברים האלה שאנחנו קוראים גם במאמרים, לעבוד עם קו שמאל? מה הכוונה הנכונה פה?

כנראה שבירורים צריך לעשות.

תלמיד: אבל הוא כביכול מאבד את התמימות והנקיות שהייתה לו.

כי קודם הייתה לו נטייה לבירור פשוט, והוא עשה את זה, ועכשיו הוא צריך לעשות בירור יותר מורכב. עכשיו השאלות כבר אחרות, לעשות בעל מנת להשפיע, בעל מנת לקבל, זה לא פשוט כמו שהיה פעם.

תלמיד: וכאן מה הכי חשוב בעבודה הזאת של בירור שנשמור על הנקיות, אבל כל פעם נוסיף לזה איזו עביות או קו שמאל? מה הכי חשוב בעבודה הזאת?

הכי חשוב איפה אני נעשה יותר קרוב לבורא. זהו.

תלמיד: אבל לא לעצמי, לא שאני אהיה קרוב יותר לבורא, או שכן?

אפילו אני. בוא לא נעשה בזה בירורים.

שאלה: בהמשך, רב"ש כותב כאן "ומשום זה אנו רואים, שאלו אנשים שרוצים לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע, כל דבר קטן עולה להם ביגיעה גדולה, משום שהגוף מפחד בכל עשיה שהוא עושה, אולי הוא יגיע האדם לשמה, היינו שכל השליטה של רצון לקבל שיש לו על האדם תתבטל.". אתה יכול להסביר מה זה הפחד הזה? כי הפחד הזה לא מודע.

מה זה לא מודע? אם אני עושה עכשיו משהו, אז גוף הפיזיולוגי או הגוף הפנימי שלי, הרצון לקבל, הוא צריך לדעת שהוא מרוויח, הולך ומרוויח, מתקרב למנוחה, לרווח מסוים וכן הלאה, וזה חומר הדלק שלי כדי שאני אוכל להמשיך.

תלמיד: וזה בגוף, אבל בפנימיות אני יודע שזה לא טוב, אני יודע שההשפעה זה הדבר הנכון.

איפה אני מרגיש שזה לא טוב?

תלמיד: מרגישים. אני לא מרגיש שזה לא טוב, אבל אני מרגיש שהקבלה מהניסיון של העבר, היא לא טובה. אני יודע שאם אני אקבל, בסוף לא יהיה לי טוב.

כן.

תלמיד: אם אני יודע שלא טוב לי קבלה, אתה אומר איפה אני מרגיש, אז אני מרגיש שכנראה בהשפעה יהיה לי טוב, אז למה עדיין הגוף מפחד?

איך יכול להיות שבהשפעה יהיה לי טוב? אם אני עכשיו ארצה לעבור להשפעה, זה יהיה לי טוב?

תלמיד: בקבלה לא טוב.

אתה יוצא קרח מכאן ומכאן.

תלמיד: אז מה יהיה? אם לא אהיה לא בזה ולא בזה?

זהו, זה המצב.

תלמיד: איך עובדים עם המצב הזה של קרח מכאן ומכאן?

צריכים מאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אנחנו יוצאים משיעור הבוקר עם מיכלי דלק גדולים. שעושים את העבודה על החיבור, יוצאים ומתחילים את היום עם הרבה כוח, ואז מגיעים לחלק האחרון של היום, לשעתיים שלוש לפני השינה, ושם יש הרגשה שכמו שאתה רוצה לתת את השלב האחרון בלוותר על הקבלה, ומאוד קשה שם, נגמר הדלק, ולפני שהולכים לישון אתה מרגיש פחד כזה, אתה מרגיש פחד לתת מילוי לרצון לקבל כי הוא צריך משהו.

וזו הרגשה מתסכלת, היא לא פשוטה. והשאלה איך מתגברים?

זאת אומרת, אתה מסכים ללכת לישון ריקן.

תלמיד: אני רוצה ללכת ריקן, בוא נגיד לפעמים זה מצליח, אני יודע שהריקנות הזאת היא מצוינת כי אז אתה קם לשיעור בוקר עם כלי ריק, טוב, אבל יש מצבים שאתה לא מצליח, יש פחד ללכת ריקן.

אתה לא מעריך את זה, כן?

תלמיד: לפעמים במקרים ממש בודדים אני מצליח להעריך, מקרים אחרים אני לא מסוגל בשעות האלה לפני השינה, שעה, שעה וחצי, יש איזה החלקה לכל מיני מילויים קטנים שמפריעים לי, ואחרי זה, זה מתסכל, ואני מרגיש כמה שזה פוגע, כי זה ממש השלב האחרון.

זה כמו בן אדם שרץ עכשיו איזה מרתון, ולפני הסוף הוא עוצר, ואז כל הגוף החם שלו מתקרר, ואז הוא צריך להמשיך את החלק האחרון והוא הורס לעצמו את כל המסלול. יש הרגשה כזאת שכאילו כל המומנטום של היום בשלב האחרון של היום יכול ממש ללכת לאיבוד.

כן. טוב, בטח תקבל מחברים איזה עצות.

תלמיד: מה העצה שלך בזה לעשות? כי פעם אמרת ללכת ישר לישון, אבל זה לא קל לעשות דבר כזה. הגוף לא תמיד נותן.

להמשיך.

שאלה: זה יותר קשור לצורת לימוד. זה לא על הטקסט. יש יתרון, או מאור המחזיר למוטב רק בזה ששומעים את הטקסט הזה? כי אני לא מבין כלום. אחרי שלוש שורות בכלל הראש שלי מרחף וגם לא בוער לי להבין יותר מידי מה יש כאן.

אל תראה לנו את עצמך כאילו שאתה טיפש. יש לך שכל, יש לך רגש, יש לך הכול. אתה חייב להיכנס למאמרים כאלו ממש כל כולך.

תלמיד: מאז שהתחלנו ללמוד מאמרים כאלה גדולים, אני לא מצליח להתרכז, יכול להיות שזה טקסט ארוך, גם הרבה קטעים נשמעים כביכול חוזרים על עצמם. בקיצור אני מאבד ריכוז.

כך הוא מלמד אותנו, ואתה צריך מכל המאמר לעשות איזה סיכומים קטנים אחרי כל דף או רבע דף, לא חשוב, איפה שיש לך מקום לעשות סיכום, וכך להתקדם. סך הכול המאמר הוא לא קשה, הביצוע שלו זה משהו אחר.

תלמיד: המאמר הוא לביצוע, להבין אותו משמעו לעשות את הדברים האלה. אבל בהנחה שאי אפשר, מה עושים? אני מוצא את עצמי יושב חמישים דקות, מחכה, מסתכל על השעון, על החברים. פעם השיטה שלנו הייתה לקרוא קטעים קצרים ולברר אותם. עכשיו אני לא מצליח.

זה טוב שיש לך טענה, עכשיו צריך לבדוק איך תרגיע את הטענה שלך, מה תהיה התשובה.

תלמיד: אין טענה, אני אומר מה אני מרגיש, לא מתלונן, זה קיים.

כן, הכול נכון.

תלמיד: כשאתה קורא אתה מתפעל?

כן. צריך בהדרגה להיכנס לתוך המאמר ולהשתדל, אם לא להבין, אז להידבק לכותב ככול האפשר ודרך ההתקרבות שלך אליו, תבין ברגש, לא בשכל, מה הוא רוצה להעביר לך.

תלמיד: אני כל הזמן מגלה יותר שאין לי תכונות טובות.

אתה לא תוכל לשכנע אותנו שאתה מטומטם.

תלמיד: אני מדבר על תכונות טובות שעליהן הוא כותב פה, אין לי אותן.

גם את התכונות האלה יש לך ועוד יותר, אתה יותר מדי רך ומבין את האחרים, מרגיש אותם. וזה שאתה רוצה להראות שלא, זה כדי לשמור על עצמך.

תלמיד: הרשימו של האנשים שאני אוהב, זה רשימו אחר ממה שהוא כותב פה. פה זה תאהב את כולם, תיקון עולם. אצלי זה לא ככה, זה רשימו אחר לגמרי ממה שיש פה.

כך זה אצל כולם לפני התיקון.

תלמיד: נכון, לפני התיקון. אני לא צדיק.

אף אחד לא נולד צדיק.

תלמיד: אז יש יתרון כלשהו לקרוא מאמר כזה ארוך? אני מוצא את עצמי מרחף כל הזמן. מנסה למצוא איזה קצה חוט, שיהיה מעניין, חי.

ננסה לקרב את עצמנו לזה, בסדר, תודה.

שאלה: הרצון לקבל מפחד, הוא לא נותן לאדם להתרכז כי הוא מפחד שהאדם יברח לו להשפעה. אבל עכשיו, בשיעור בוקר יש אווירה, רוח, רב"ש, חברים ואתה, אז אני יכול להסתכל על הדברים מפרספקטיבה כזו ולשאול. החיים הם לא כאלה והרצון לקבל בשליטה כל הזמן. איך לברר, איך לנתק ממנו את נקודת האמת? כשהגענו ללמוד, היינו מוכנים לעשות הכול בשביל נקודת האמת הזו. עכשיו היא כביכול נדבקה לרצון לקבל ואי אפשר להפריד ביניהם. איך להפריד אותה?

אתה צריך לנסות להיות באמצע בין זה לזה, ולראות איך הטקסט מושך אותך לכאן או לכאן, מה הוא רוצה לעשות איתך.

תלמיד: זה קורה כשאני מול הטקסט, נניח עכשיו כשאנחנו מבררים, אז אני עוד יכול להתאמץ, כי יש תנאים, אבל כל החיים אין לי תנאים כאלה. החבר אמר ששעתיים יש לו דלק, יש חברים שיורדים במדרגות ונקודת האמת נעלמת להם

יש כאלו ויש כאלו, כן, זה נכון.

תלמיד: למה הבורא עושה כך? הוא אסף אותנו, יש פה חבורה של אנשים שבאמת רוצים לעשות את המיטב, התנאים בחוץ רק דוחפים אותנו, והוא כאילו מנתק מאיתנו את נקודת האמת הזו?

תתקרבו אליו. תתקרבו, הוא מאוד רוצה, אבל אתם רוצים להתקרב אליו בתנאים שלכם והוא רוצה בתנאי שלו. מה לעשות?

תלמיד: הוא צריך לעזור לנו.

הוא מוכן לעזור, אבל לעזור ולא ללכת נגד הטבע שהוא ברא.

שאלה: מהמאמר אפשר להבין שהמלחמה האמתית מתחילה, כשאדם מבין שהכוונה היא העיקר. ואז הגוף מתחיל להתנגד. "וכל אשר בידו הוא עושה, שלא יאבד את שליטתו." על הגוף. "לכן מעשים פשוטים הוא לא מרשה להם לעשות, משום שהוא מפחד, אולי בסגולת המעשה הוא יגיע לבחינת "לשמה", שהיא כולה לשם שמים, ואין לו [שום] חלק שיכול לקבל משהו עבור אהבה עצמית." בכל מלחמה, בסוף מי שהתכונן יותר טוב למלחמה, מנצח.

כן.

תלמיד: כלומר, אי אפשר להתכונן באמצע הקרב. באמצע הקרב אתה כבר בקרב וב-100% מפסיד, לא התכוננת, הצד השני בא יותר חזק. איך להתכונן נכון למלחמה הזאת בכל רגע?

להיות כל הזמן בכוננות, כי אתה מבין שכל רגע נעשה קשה יותר מקודמו, כי אתה מתקדם. "מתקדם", כלומר יש נגדך כוחות יותר חזקים ואתה צריך כל פעם להיות נגדם, יותר חזק.

תלמיד: אז איך מתכוננים? רב"ש נתן דוגמה פעם, כשאתה בא עם סכין, הוא בא עם אקדח, אתה בא עם אקדח, הוא בא עם רובה. איך מכינים את כלי הנשק הבא? או שתמיד צריכים להיות מופתעים, לקבל מכה ואחר כך להתכונן?

צריך תמיד להיות בהבנת מה זה נקרא להיות בהכרת הרע. להתכונן להתקפה מצד היצר הרע ואז תוכל לעבור גם למצב שאתה מתקיף אותו, מתגונן נכון נגדו, וכך תצליח.

תלמיד: נראה שפּה ממש צריך עזרה מלמעלה כל רגע?

אתה חייב להפעיל את זה יחד עם הפעולות שלך.

תלמיד: אז איך מתכוננים לכך שיהיה כל הזמן חיבור כזה, כי כמו שהחברים אומרים, ברגע שיוצאים מכאן, כבר במדרגות הכול נעלם. בכל מיני דברים קטנים אפשר לשים לב לחשיבות ההכנה, גם לגבי המאמר שאנחנו קוראים, לפחות אצלנו בעשירייה קוראים כל יום את המאמר יום קודם. מי שיש לו זמן גם קורא את המאמר לפני השינה, וכשבאים לשיעור כבר שומעים אותו בפעם השלישית. אז אפילו אם בפעם הראשונה לא הבנת כלום, בפעם השנייה תפסת משהו, וכשבאים לפה זה בכלל כאילו קוראים את המאמר פעם ראשונה. זאת אומרת, זה ברור שצריכים הכנה, ללא הכנה כשאתה מגיע לפה אתה יכול לעוף לכל כיוון. זאת דוגמה שאין פה כוונה אולי, אבל יש פה מעשה. אבל איך מכינים את עצמנו לכוונה הנכונה, שלא נעוף מהכוונה?

בזה שאתה כל הזמן חושב על אותה המחשבה שהבורא שולח לך, ושאתה רוצה להעביר אותה לעל מנת להשפיע.

תלמיד: זאת צריכה להיות ההכנה, כל רגע בחיים בעצם?

כן.

שאלה: מה שמתבקש להגיד כאן הוא, שמה שלא עושה השכל, עושה הזמן. השאלה, איפה כאן העזרה של הזמן, איפה כאן העזרה של האור המחזיר למוטב?

הזמן כאן נקרא המאור המחזיר למוטב. אין זמן ברוחניות, יש מצבים. וכשאדם רואה שהוא חלש ולא מסוגל, ומוכן אולי רק לקבל איזו עזרה, רמז, אז הוא מקבל את זה ומתקדם.

תלמיד: אז כביכול להמתין עד שהאגו יהיה חלש, ואז לעבור לצד של הבורא ולתקוף אותו ביחד?

כן.

תלמיד: אבל הוא תמיד מפתיע מחדש?

אז מה? כך זה גם בחיים שלנו.

תלמיד: מתי המצב הנכון של ההתקפה ומתי זה מצליח?

ההתקפה יכולה להיות בכל מצב שיהיה, ואם אתה מתקיף בשם הבורא אז אתה מקבל כוחות, עד שאתה פתאום מרגיש שנכנסה בך רוח חדשה.

תלמיד: האגו הוא נחש, אתה חושב שאתה נמצא בצד של הבורא, ובסוף אתה נמצא בצד של הרצון לקבל.

בסדר, אז נפלת. קמת ונפלת, אין בזה שום דבר שצריך לייאש. "אלף פעם ייפול צדיק וקם".

תלמיד: איך להבין מתי אתה נמצא באמת בצד של הבורא, איך באמת לתפוס את הנקודה הזאת?

לפי כל מיני סימנים שאתה שם לפניך.

שאלה: הרב"ש מתאר פה בעצם שתי דרכים מאוד מובחנות. דרך של קבלה שקרובה ללב, ודרך של השפעה שרחוקה מהלב. אני מנסה להבין איפה קורה המעבר הזה, כי בכל תסריט שאחשוב עליו, זו תמיד דרך שקרובה ללב. גם להיות פה, זו דרך שקרובה ללב. כי כנראה במקום אחר הלב מרגיש לא נוח, אז הוא בא לפה. איפה קורה מה שאמרת עכשיו, שנכנסת רוח חדשה? אין הרי בחירה בין שתי דרכים, יש בחירה בין דרך שהיא מועילה יותר ללב, לבין פחות מועילה ללב. פעם זה על ידי החברים, ופעם על ידי דברים אחרים. איך פתאום יש מעבר כזה, למקום שבו יש לאדם חיים בתוך דרך שרחוקה מהלב האגואיסטי שלו. זה כביכול איזה נס, איזה תהום שאני לא מצליח לראות.

כן, נכון. זאת כבר הבחנה טובה, שיש כאן תהום.

תלמיד: בכל צורה שאני מסתכל על זה, אני רואה שאין פה שתי דרכים שאדם כביכול בוחר. יש פה ממש איזה מעבר פנימי, באמת מתלבשת באדם איזו רוח של השפעה.

כי האדם קורע את הקשר שלו עם דרך אחת.

תלמיד: האדם קורע, או שעושים את זה מלמעלה?

הוא רוצה שזה יקרה.

תלמיד: איך אדם שכולו שרוי בתוך עצמו, פתאום רוצה שיתלשו אותו מתוך עצמו?

מגיעים כאלה זמנים.

תלמיד: ומאיפה בא הרצון הזה, זה רצון שהוא לא שלו?

זה רצון מלמעלה.

תלמיד: מלמעלה זה מהעשירייה או מהבורא?

מהבורא.

תלמיד: ואיך מגיעים לזה, על ידי המאור?

הבורא שולח לו את המאור, ומהמאור הזה האדם משיג מה הוא צריך לעשות. בסופו של דבר ודאי שהכול מגיע מהבורא.

אני רואה שלא כדאי לנו לקרוא מאמר בצורה כזאת שיש יותר מדי שאלות, אלו שאלות שאתם צריכים לפתור בעצמכם.

שאלה: אם מתוך שלוש שעות שיש בשיעור אני מתפלל רק כמה דקות, כמו שהחברים אמרו, אני מחובר למאמר רק כמה דקות מתוך חמישים דקות, כי אין לי מספיק כוחות להיות שלוש שעות בריכוז ותפילה, האם צריך לעשות בירור על העניין הזה, להיות יותר בכוונה, בתפילה?

רצוי שתהיה יותר, זה ברור.

תלמיד: אבל מזמן כבר לא מגיע היותר הזה, זה תמיד פחות או יותר באותו קו. יש כביכול משהו סגור, משהו שלא נותן לך להמשיך.

הלב סגור.

שאלה: בשיעור דיברנו הרבה על התקפה. שמעתי אותך אומר הרבה פעמים שהדרך היעילה או הטובה ביותר היא להסכים עם הבורא, עם מה שהוא מעביר אותנו. איך זה מתיישב יחד, התקפה עם הסכמה עם הבורא, עם מה שהוא מעביר אותנו?

"התקפה" זה נקרא שאתה מדבר עם החברים, או עם מישהו אחר, לא חשוב, וכולכם מסכימים יחד להיות בהתקפה. זה יכול להתחיל מזה שהיום או מחר, כשיש לכם הזדמנות, אתם נניח לא הולכים לישון באמצע היום, ואתם מחליטים לקרוא משהו או לעשות משהו אחר, אבל שמזה תהיה לכם תביעה חזקה יותר לעזרת ה'.

תלמיד: האם זו למעשה הסכמה עם העשירייה? ממש להידבק לעשירייה חזק, להסכים איתה ומה שהיא אומרת אני עושה?

כן.

שאלה: אמרת קודם שאם אתה מתקיף בשם הבורא אתה מקבל עוד כוחות. מה זה להתקיף בשם הבורא?

התכוונתי שאתה רוצה להגיע למטרת הבריאה ורוצה להיות מחובר עם החברים ועם הבורא, ורוצה להיות באמצע בין החברים לא כדי לקבל עזרה אלא כדי לעזור להם. מתוך כל הכוחות האלה שאתה מוכן להשקיע עד אפיסת כוחות, אתה מוכן לזה.

תלמיד: האם אני נמצא בהתקפה למען החברים או שאנחנו נמצאים בהתקפה יחד?

אתה נמצא בהתקפה למען החברים וכך כל אחד.

שאלה: איך למשוך את הבורא להתקפה כי לי אין את הכוחות האלה?

אם אתם מתכוונים לבורא אז הוא כבר נמצא בזה.

שאלה: יש הרבה מאמרים שאני מאוד מרוכז בהם, ויש ימים שאין מילה שאני קולט, לפעמים אני מצליח לעקוב לפעמים לא, זה גם לא תמיד משפיע אם אני קולט את המאמר או לא, מה גורם לכך, האם אלה מצבים שלי, או סוג המאמר?

יכולות להיות לזה אלף סיבות. אנחנו לא יכולים לוודא אם אדם נמצא במצב מסוים.

שאלה: בטקסט, בעמוד 317 טור א' בפסקה אחרונה הוא אומר, "נמצא לפי דברי הרמב"ם, שדרך קרובה הנ"ל היא רחוקה מהאמת. ולפי זה יכולים לפרש "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". כי עניין "בראותם מלחמה" צריכים לפרש, היות שע"י זה שיעסקו בלא לשמה, הדרך היא שמאירה שצריכים להגיע לשמה". בהרבה מאוד מאמרים הוא אומר "תתחיל בלא לשמה מתוך זה תגיע לשמה". עכשיו הוא הופך את זה ואומר בהמשך, "והיות שתחילת עבודה תהיה בשלא לשמה, לא ירצו לעשות מלחמה עם היצר, משום שיפחדו, היינו שיפלו ממדרגתם, שעוסקים בתו"מ." "וזו דרך רחוקה. והקב"ה רצה תיכף ללכת עמהם עד הר סיני ולתת להם התורה".

"ומשום זה תיכף אמר להם, שצריכים ללכת בדרך רחוקה, היינו אף על פי שהעבודה זו רחוקה מהלב כנ"ל, אבל זו קרובה אל האמת, שע"י זה יהיו מוכשרים לקבלת התורה במעמד הר סיני". כביכול הוא אומר להם תתחילו ישר בלשמה בדרך שהיא רחוקה מהלב. זה בדיוק הפוך לרמב"ם שאומר בכל המאמרים הקודמים, תתחיל בלא לשמה ולאט לאט תגיע ללשמה.

גם כך אתה מתחיל בלא לשמה.

תלמיד: אז מה הבורא אומר לנו לעשות בדרך הרחוקה מהלב?

תשתוקק ללשמה ותגיע אליו בדרך הרגילה, אתה בזה לה מפר את חוקי הטבע.

שאלה: אני רוצה לשתף. אנחנו כל הזמן שומעים בלימוד, גם מהוראת הדרך, גם מהספרים והמורים, שהכוח שלנו נובע מזה שאנחנו נכללים בתוך העשירייה, מכל הנטיות שיש לחברים. יש את העניין שאתה מפקיד את הנקודה שבלב בידיים של העשירייה. היה תלמיד ששאל מאיפה הכוח, והיו תהיות איך להתייחס למאמר. אז לפעמים השאלה נובעת מסקרנות כי האגו חזק, אני רוצה לדעת, ולפעמים זה בא מהרבה הבחנות של התייחסות לגדלות וחשיבות החברים, כך גם במאמר הזה.

בזמן ההתכללות, השמיעה, ההתייחסות, נקרא לזה השכל הפועל אפילו לא בהשגה, אני שואל, איפה העיקרון בעבודה פה? או קובע הנה זה כלי עבודה, זה עיקרון של התכללות, פה מחויב ביטול, פה חייבים לראות את גדלות העליון. ופה צריך לראות כמה הדרך הקצרה של חוסר הסבלנות עושה בעצם קצר, ולמה דרך ארוכה שאני לא משיג אותה, בבחינת מרחוק תשיג לחמה, שרק דרך העשירייה, דרך אותה התכללות אפשר להסתכל רחוק ולהרגיש משהו לכיוון המטרה. ואז חבר שאל, מה אני עושה בסוף יום כשאני נשאר ריק, או שפתאום הכול כבר נעלם? הרבה פעמים אמרת "תדברו עם הבורא". אז בסוף היום איפה אני יכול להגיד "אין עוד מלבדו", מה אני צריך לעשות עם "אין עוד מלבדו"?

אני גם מאלה שהכול נשכח מהם. אז אני יכול לספר לבורא שהכול נמחק לי, אני רוצה להרגיש לפחות דבר אחד שכלפיו אני יכול לבקש את העזרה שלך, אבל מיד אני חייב להפקיד שוב את הנקודה שבלב, בעשירייה. אני חייב להתכלל, אני חייב לראות איפה ואיך אני עושה פעולה פנימית של התבטלות, איפה כל מה שנדרש מזה הופך לתועלת מאוד גדולה, כי רק כך אוכל להתכלל מהכוח של החברים ולמצוא שוב מה נדרש ממני לעשות במה שהשפיע עליי המאמר. הרבה פעמים רציתי רק לבדוק מה היחס הנכון. במקום של מצוקה, של ייאוש, אם זה לא ייאוש מהכוחות שלי, מצד האגו שלי, שלא מסוגל להשיג כלום חוץ מלקרב אותי נכון יותר למטרה, אז כל ייאוש מוריד לי את השמחה, מבטל את היחס לבורא, ומיד אני חייב להגיד חברה, אני זקוק להתרוממות רוח. אנחנו משתדלים לעבוד על זה ואנחנו נוכחים כמה עקרוני כל הזמן להתחדש בדבר הזה.

תודה.

שאלה: אנשים בחוץ עובדים בשביל הבטן ופה אנחנו מנסים לעבוד בשביל להשפיע, ואנחנו לא נמצאים לא פה ולא פה, אז איפה אנחנו?

לא פה ולא פה, כמו שאמרת.

תלמיד: אבל רב"ש כותב, או שאתה נמצא פה או שאתה נמצא שם, ואנחנו באמצע, מה הוא המצב הזה של האמצע?

אנחנו בדרך ל"לשמה", אנחנו צריכים להיות יותר מחוברים במחשבה, במטרה ואז נגיע לזה.

תלמיד: השאלה היא מתי זה יקרה?

זה יקרה כשהבורא ירצה. אם אתה שואל אותי, אני אומר ברצינות, מכל הלב, אני לא יודע.

שאלה: אם הגוף פוחד מפעולות דלשמה, איך האדם בכל זאת מצליח לעשות אותן?

האדם לא יכול להצליח בשום פעולה דלשמה, אלא רק עזרת ה' יכולה להציל אותו.

שאלה: האם האגו מפחד שהאדם יתקן אותו?

אפשר להגיד כך.

שאלה: מה זה אומר שדרך רחוקה תהיה יותר טובה מדרך קרובה?

דרך רחוקה נראית לנו דרך יותר טובה, כי כביכול לא צריך להקריב את עצמנו.

שאלה: האם יכול להיות שכל העולם יפסיק להיות חשוב לאדם, כאילו הרגשת איפוס, ומה לעשות כאשר אתה מרגיש את המצב הזה?

לא כל כך הבנתי את השאלה, אבל זה שכל העולם לא חשוב לאדם, כל אחד יכול לקבל את זה.

שאלה: האם לבחור בדרך ארוכה זה אומר תמיד לבחור לפי הריחוק מהרצון שלי, והאם יש מצבים בדרך שקרובים גם לבורא, וגם לאדם?

אם האדם הולך בדבקות עם הבורא זה אפשרי, כן.

שאלה: פעם חשבתי שאני עושה את כל המעשים שאתה מייעץ לנו, אני נכנס לקבוצה, מתחבר, משתדל, והבורא יבוא, ויגיע הזמן שהוא יתקן אותי. אבל עכשיו, אני קם בבוקר בשביל החברים, בא לשיעור בשביל החברים, וגם שואל שאלות בשביל כל הכלי העולמי. ואפילו אם אשאל שאלה לא נכונה, אתה בכל זאת תענה בצורה כזאת שזה יועיל לחברים, כלומר התחלתי לעשות כל מה שאני עושה עבור החברים, האם זו עבודה נכונה, והאם זו הדרך הנכונה?

זה נכון, תמשיך ותצליח.

שאלה: להיפטר מהמחלה של אהבה עצמית זה שכר עבור האדם, איך אפשר לבקש את זה לא לעצמנו, אלא עבור הבורא?

כשאנחנו רוצים להפטר מאהבה עצמית, כבר בבקשה הזאת אנו עושים צעד נכון, לצאת מאהבה עצמית, אז להמשיך, וכך זה יהיה.

שאלה: איך להפוך מחשבה, כוונה, ומעשה שזה יהיה כשכר?

להרים אותם מעל עצמך.

שאלה: אני משתדלת לשמור על כוונה נקיה, ואז פתאום מגיע קול פנימי שאומר שזו לא אמת, ושאני מרמה את עצמי. איך אני יכולה להגיע לכוונה נקיה שבה אני לא ארגיש שאני מרמה את עצמי?

תמשיכי לחפור הלאה. מגיע לך קול פנימי שאומר לך שזו לא אמת, תמשיכי לחפור לתוכו, תגיעי יותר עמוק, ועוד יותר עמוק, עד שתראי שכנראה לפי מה שאת מרגישה, זו הכוונה האמיתית שלך בינתיים, לעת עתה, וכך תתקדמי.

שאלה: מה זו מסירות נפש של העובדים בדוגמה שהרב"ש נותן, כתוב שהם כן מקבלים שכר תמורת עבודתם, או שלא הבנתי? חשבתי שלהשפיע זה לא לקבל משכורת.

אם נותנים לך הזדמנות לעשות פעולות השפעה, הפעולה עצמה היא המשכורת שלך.

שאלה: אדם מקבל מהתחלה תכונות של רצון לרצות, לשמח, מעודדים את זה אצל תינוקות וילדים להשתמש בתכונה הזאת. עד שזה יגיע בסוף לנקודה שבו תרצה לשמח את הבורא, לרצות את קונו. האם אלו תכונות שבמקור שלהן הן נקיות, הן נטו של השפעה?

אין דבר כזה שיש תכונה נקייה. אחרי חטא אדם הראשון הכול נכנס לערבוביה ואין משהו שהוא נקי.

שאלה: מהי הכוונה הנכונה בעשיית תורה ומצוות?

כוונה נכונה בעשיית תורה ומצוות היא שאני רוצה לגרום נחת רוח לבורא.

תלמיד: מאיפה אני מקבל כוחות להגיע לכזאת אמת?

תחשוב על זה ותבקש מהבורא שהוא ייתן לך כוח לבצע את זה.

תלמיד: ומכך אני אגיע לאמת?

כן.

תלמיד: אז מה זה הגילוי האמיתי, הכוונה הנקייה?

כוונה נקייה היא שככל שאני מודד אותה, מרגיש אותה, היא נקייה מכל צורת האגו.

שאלה: אמרת שכאשר העשירייה רוצה לתקוף את הבורא, ניתן לעשות את זה פעם ביום או בתדירות אחרת. איך הכי טוב לצאת למתקפה על הבורא? באיזו תדירות?

אני חושב שלא פחות מפעם ביום, לא יותר.

תלמיד: איך לארגן את ההתקפה הזאת?

תסכמו ביניכם ותנסו לבצע את זה, ואחרי זה תראו למה זה מביא אתכם.

תלמיד: מהי בעצם ההתקפה על הבורא? איך היא קורית בפועל בעשירייה? כדי שנדע למה לשאוף, שיהיה לנו איזה מדד, כיוון, התקדמות של ההתקפה.

זה אומר שאותן הפעולות שהבורא עושה בעולם, על כל אחד מכם ועל כולכם יחד, אתם רוצים באמצעות הפעולות האלה להשפיע לבורא, כך שהוא ישנה את היחס שלו כלפיכם, שהוא יתחיל לעזור, שהוא ירומם אתכם.

תלמיד: האם ההתקפה היא סוג של תפילה?

תפילה, פעולה, לא משנה.

תלמיד: איך אנחנו בודקים שביצענו את ההתקפה? כי במלחמה רגילה הכול ברור, רואים בעיניים את התוצאות. איך נוכל לראות שהבורא מסייע לנו כתוצאה מהפעולה, שהשפענו עליו, והאם זה בכלל אפשרי?

כן, זה אפשרי. וחוץ מזה אתם תיכנסו איתו לפעולות משותפות.

תלמיד: מה זה אומר שניכנס לפעולה משותפת?

פעולות משותפות, אחד כנגד אחד.

שאלה: הוא מתאר במאמר מצב שהאדם מקבל שכר בזה שהוא רואה שהוא מתקדם, כל הזמן הוא מתקדם. האם זה שכר לא נכון שאנחנו צריכים לצפות לו?

זה כבר תלוי בכמה הסביבה מחזיקה בו, מחזיקה אותו, כי ודאי שלבד אי אפשר להחזיק בזה.

תלמידה: האם האדם לא צריך לרצות להתקדם כל הזמן, הוא צריך להחזיק גם בלי לראות התקדמות?

אדם לא יכול להחזיק לבד.

(סוף השיעור)