שיעור בוקר 16.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 422, מאמר "החרות"

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 422. מאמר "החרות". כותרת: "הרצון לקבל - יש מאין".

הרצון לקבל - יש מאין

"וכדי להוסיף כאן איזה פסיעה קדימה בדרך מדעית - רק לחכמת הקבלה אנו צריכים! כי כל החכמות שבעולם כלולות בחכמת הקבלה. ונתבאר אצלינו, בענין "אורות וכלים הרוחניים" (בפנים מסבירות לעץ החיים ענף א') אשר כל עיקר החידוש מבחינת הבריאה שברא ית' יש מאין, אינו חל רק על ענין אחד בלבד, המוגדר תחת השם "רצון לקבל". וכל שאר הענינים הנמצאים בכל הבריאה, אינם בבחינת חידוש כלל, שאינם מבחינת יש מאין, אלא, יש מיש. כלומר, שנמשכים בהמשכה ישרה ממהותו ית' עצמו, כמו האור הנמשך מהשמש - שאין שם כל חידוש, שמה שנמצא במהות השמש מתפשט ויוצא לחוץ.

מה שאין כן, בענין "רצון לקבל" האמור, בזה יש חידוש לגמרי, כי לפני הבריאה לא היה דבר זה במציאות, שהרי הוא ית' אינו כלול ולא כלום, מבחינת רצון לקבל, להיותו קדמון לכל דבר... ממי יקבל? ולכן נבחן הרצון לקבל הזה, שהוציאו ית' בבחינת יש מאין בחידוש גמור. מה שאין כן כל היתר אינו כלול בבחינת חידוש שיתכן לכנותם בשם בריאה. ולפיכך, כל הכלים וכל הגופים, הן מעולמות הרוחניים, והן מעולמות הגשמיים, הם נבחנים לבחינת חומר רוחני או גשמי שטבעו הוא "לרצות לקבל""

ב' כוחות ברצון לקבל: כח המושך, כח הדוחה

"וצריך שתבחין עוד, אשר בבחינת הכח הזה המכונה "רצון לקבל", אנו מבחינים בשני כוחות הנקראים:

א. "כוח המושך"

ב. ו"כח הדוחה".

והטעם, כי כל כלי או גוף, שגדרו הוא רצון לקבל, נמצא אמנם מוגבל, דהיינו, כמה שיקבל, ואיזה איכות שיקבל. וכיון שכן, נמצאים כל אלו הכמות והאיכות שהם מחוץ לגבולו, כמו נגד הטבע שלו. ומתוך כך הוא דוחה אותם, הרי שבגדר הזה שנקרא רצון לקבל, אף על פי שמובנו רק כח המושך בלבד, מכל מקום, בהכרח נעשה גם כן לכח הדוחה. והבן זה היטב."

שאלה: זה מוזר למה אין בנו שום תכונה של רצון להשפיע. אנחנו רצון לקבל נטו, וכדי להגיע לרצון להשפיע אנחנו צריכים לצאת מעצמנו, למצוא משהו בינינו. למה אין בנו שום דבר מהשפעה?

כי זה לא שייך לבריאה. בריאה היא בר מהבורא, לכן היא כולה רק רצון לקבל.

תלמיד: אבל כדי שתהיה בנו איזו שאיפה להשפעה, אנחנו צריכים שיהיה בנו משהו.

אז יש לנו רשימות, יש לנו משהו, אבל אלו לא כוחות ממש. כוח המושך, כוח הדוחה, אלו כוחות שבבריאה, במיוחד הכוח המושך.

חוק אחד לכל העולמות

"ואף על פי שחכמת הקבלה, אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמ"ש במאמר מהות חכמת הקבלה בד"ה חוק שורש וענף). ולפיכך נמצא גם כן, אשר כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנוכית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודה היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת "רצון לקבל" הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל, שמכוח זה נמצא בה כוח המושך וכוח הדוחה.

אבל כל מה שנמצא בה יותר משני הכוחות האמורים, הרי זה נחשב לבחינת השפע ממהותו ית', אשר השפע הזה הוא שוה לכל הברואים, ואין בה משום חידוש המיוחס לבריאה כלל, להיותה נמשכת יש מיש, ולא יתכן ליחס את זה לבחינת יחידה פרטית. רק לדברים משותפים לכל חלקי הבריאה הקטנים עם הגדולים. שכל אחד מקבל מהשפע הזה, לפי גבול הרצון לקבל שלו, ובגבול הזה נעשית ההגדרה בין כל יחיד ויחידה.

הרי הוכחתי בעליל מבחינה מדעית טהורה, את "האנכי" (האיגו) של כל יחיד, בשיטה מדעית מוגנת לחלוטין בכל צרכיה מעין הבקורת. ואפילו לשיטת המטריאליסטים האוטומאטיים הקיצונים. ומעתה אין אנו צריכים יותר לכל השיטות הצולעות, המתובלות במטפיזיקא. וכמובן שאין כאן כל הפרש, אם הכוח הזה - של רצון לקבל, הוא פרי ותוצאה של המטריה, שהוציאתו בדרך החימיה, או המטריה, הוא פרי ותוצאה של הכח הזה, כי העיקר ידענו, אשר רק הכח הזה - המוטבע בכל בריה ואטם של "הרצון לקבל" בגבולותיו, הוא בחינת היחידה, שבו הוא נבדל וניכר לעצמו, מתוך שאר חברי סביבתו, שזה נוהג הן באטום יחידה, והן בחבורה של אטומים - שנקראים גוף. וכל יתר הבחינות, שנמצא בהם עודף על הכח הזה, אינם מיוחסים בכל שהוא לאותה הפרודה, או לאותה החבורה של פרודות, מבחינת האנכיות שבה, אלא רק מבחינה כללית, שהוא השפע הנמשך אליהם מהשי"ת, שהוא ענין המשותף לכל חלקי הבריאה יחד, ואין בהם ענין של גופים נבראים יחידים, כמבואר.

ועתה יתבאר לנו ענין "חירות היחיד", מבחינת ההגדרה הנכללת בגורם הראשון, שקראנו אותו בשם "מצע", שכל הדורות הקודמים, שהם אבותיו ואבות אבותיו של אותו היחיד, הניחו טבעיהם שמה, כמו שהארכנו בזה לעיל. ועל פי המבואר, שכל עיקרו של המובן במלת יחיד אינו אלא הגבולים של "הרצון לקבל" המוטבע בחבורת הפרודות שבו.

הרי לעיניך, שכל אותם הנטיות שירש מאבותיו ואבות אבותיו, הם אמנם רק בחינות גבולים של "הרצון לקבל" בלבד. או מבחינת כח המושך שבו, או מבחינת כח הדוחה שבו, שהמה מתראים לעינינו בדמות נטיות לותרנות, או לקמצנות, להתערב בין הבריות, או להיות מתבודד כנ"ל. וכיון שכן, הנה הם ממש בחינת האנכיית שבו (האיגו) העומד ולוחם על זכות קיומו. באופן שאם אנו משחיתים איזו נטיה מאותו היחיד, הרי אנו נחשבים לקוצצים אבר אמיתי מהעצמות שלו, וגם הוא נחשב אבידה אמיתית לכלל הבריאה, משום שלא נמצא ולא יהיה עוד בכל העולם דוגמתו, כמבואר לעיל.

ואחר שבררנו היטב את הזכות המוצדקת של חירות היחיד להלכה על פי חוקים הטבעיים. נפנה ונראה עד כמה שאפשר לקיימו למעשה, מבלי לפגוע בתורת המוסר, ובתורת המדיניות. והעיקר - כיצד מקויימת הזכות הזאת, על פי תורתנו הקדושה."

שאלה: הוא כותב פה "שכל אחד מקבל מהשפע הזה, לפי גבול הרצון לקבל שלו". האם זה אומר שהשפע מורגש בגבול, ואם לא בגבול, אז אין איפה להרגיש אותו?

גם אפשר להגיד.

תלמיד: האם הגבול זה המצע?

אני לא רוצה עכשיו להיכנס לפלפולים, מספיק לנו מה שהוא כותב.

שאלה: האם הרצון לקבל מתפתח מתוך כוח המושך שבו או גם ממה שהוא דוחה?

כנראה משניהם.

תלמיד: מה זה נקרא שהוא לא מושך משהו אלא דוחה אותו? הרי זה גם סוג של משיכה, נכון?

כן.

תלמיד: מה בדיוק הוא דוחה, מה הוא לא מצליח למשוך?

זה מייצב אותו כלפי אותו הכולל שנמצא מבחוץ ופועל עליו.

תלמיד: כלומר הוא יותר דוחה מאשר מושך.

יכול להיות.

אחרי רבים להטות

"והנה הכתוב אומר: "אחרי רבים להטות", זאת אומרת, שבכל המקומות שיש לנו מחלוקת בין יחיד לרבים, אנו מחויבים להכריע הדבר, לפי רצונם של הרבים. הרי מפורש שיש זכות לרבים להפקיע את חירותו של היחיד.

אולם יש לנו כאן שאלה אחרת, עוד יותר חמורה, כי לכאורה, החוק הזה עומד להחזיר את האנושות לאחור ולא קדימה, כי בעת שרוב חברי האנושות, המה בלתי מפותחים, והמפותחים המה תמיד מיעוט הקטן, ואם אתה מכריע תמיד כרצונם של הרבים, שהם הבלתי מפותחים, ונמהרי הלב, נמצא שדעתם וחפצם של החכמים והמפותחים שבחברה, שהם תמיד המיעוט, לא ישמע ולא יפקד. הרי אתה חותם את האנושות על נסיגה לאחור. כי לא יוכלו להתקדם אפילו פסיעה קטנה אחת קדימה.

אמנם כפי המתבאר במאמר השלום ד"ה חיוב הזהירות בחוקי הטבע, שמתוך שנצטוינו מפי ההשגחה לחיות חיי חברה, אם כן נעשינו מחויבים לקיים כל החוקים הנוגעים לקיום החברה, ואם אנו מקילים בשיעור מה, ינקום הטבע בנו ויטול נקמתו מאתנו כדרכו, בלי שום הפרש, אם אנו מבינים טעמי החוקים אם לא, עש"ה.

ועינינו הרואות שאין לנו שום סדור לחיות בתוך החברה, זולת על פי החוק של "אחרי רבים להטות", המסדר לנו כל ריב וכל פגע שבתוך החברה, באופן שהחוק הזה הוא המכשיר היחידי הנותן זכות קיום לחברה. ולפיכך נבחן משום זה, בין המצוות הטבעיות של ההשגחה, ואנו מוכרחים לקבלו עלינו ולשמרו בכל הזהירות בלי כל התחשבות בהבנתנו - והוא דומה לשאר המצוות שבתורה, שהמה כולם חוקי הטבע והשגחתו ית', אשר נתונים ובאים אלינו "מעילא לתתא". וכבר ביארתי (מאמר מהות חכמת הקבלה ד"ה חוק שורש וענף) אשר כל המציאות הנראית בדרכי הטבע שבעולם הזה, אין זה אלא משום שנמשכים ונרשמים כן מחוקים והנהגות שבעולמות העליונים הרוחניים.

ועם זה תבין גם כן, אשר המצוות שבתורה, אינם אלא חוקים והנהגות הקבועים בעולמות העליונים, שהמה השורשים לכל דרכי הטבע שבעולמינו הזה. ולפיכך מתאימים תמיד חוקי התורה לחוקי הטבע שבעולם הזה, כמו שתי טפות מים. וזהו שהוכחנו אשר החוק של "אחרי רבים להטות", הוא חוק ההשגחה והטבע."

כאן אנחנו רואים שהוא נתן לנו הסבר על כל הבריאה.

שאלה: איך החוק של "אחרי רבים להטות" מסתדר עם הפסקה הקודמת שבה כתוב שאסור להשחית שום נטייה של היחיד? איך שומרים על היחידים וגם על החברה?

כנראה מתוך שמירה על היחידים ועל החברה.

שאלה: החוק העליון, לפי מה שהוא כותב, מבחינתי זה תע"ס, כל החוקים ואיך העולם מתנהל ויגיע לגמר התיקון. הוא כותב שכל העולם הזה מתאים כשתי טיפות מים לעולם העליון. איך אנחנו עושים פה את הטיפה שלנו כדי להשתוות לעליון, לאותו עולם מתוקן שכולנו רוצים להגיע אליו?

אנחנו צריכים להגיע להשתוות באמת, לזה שאנחנו פועלים בטבע, ובטבע הזה אנחנו עושים את תפקידנו בצורה נכונה. ואז נקרא שאנחנו הגענו לתיקון, לגמר התיקון שלנו.

שאלה: בתחילת הפסקה הוא שואל קושיה, והוא כותב שאם הולכים אחרי הרבים להטות, אז האנושות מחויבת להתדרדר, אבל הוא לא עונה על השאלה הזאת. בסוף זה נגמר בזה שאלו חוקי הטבע וכך זה עובד. האם זה באמת נכון שהאנושות נידונה להתדרדר בגלל החוק הזה?

אם היא תלך אחרי הרבים? כן.

תלמיד: זה מה שהוא כותב בהתחלה, שאם האנושות תלך לפי הרבים, אז היא תדרדר. אבל הוא לא עונה על זה, אלא זה חוק.

זה חוק, שבסופו של דבר אנחנו מבינים שאנחנו צריכים ללכת אחרי היחיד.

תלמיד: אם האנושות באמת תלך אחרי הרבים להטות, כמו מה שאנחנו רואים שקורה סביבנו במציאות.

הם ילמדו את זה, כן.

תלמיד: איך מצליחים להראות לאנושות שהיא מדרדרת ולא שהיא מתקדמת? כי אנשים בחוץ חיים בהרגשה שהם מתקדמים.

בסדר, עוד לא הגענו להכרת הרע.

תלמיד: חוץ מסבל אין להם ולנו דרך להשיג את הכרת הרע.

אף פעם, לאף אחד.

שאלה: מי זה היחיד שהוא כותב עליו פה שצריך ללכת אחריו?

כנראה אותו גדול הדור שיתגלה, שיהיה מקובל על כולם.

תלמיד: האם עכשיו אין מה לדבר על יחיד?

עכשיו אנחנו לא הולכים אחרי יחיד.

תלמיד: השאלה, האם היחיד הזה נמצא פה?

לא.

תלמיד: ואיך נדע מתי יגיע היחיד הזה?

הוא יתגלה באיזו צורה.

תלמיד: האם הם יצטרכו להכיר בו כיחיד?

כנראה שכן.

תלמיד: הוא יצטרך להוכיח את זה?

כנראה שכן.

דרך תורה ודרך יסורים

"ועם כל זה קושיתנו בדבר הנסיגה אחורנית שצמחה מהחוק הזה, עדיין אינה מיושבת בדברים אלו.

ואכן זו היא דאגתנו אנו. להמציא תחבולות איך לתקן את זה. אבל ההשגחה מצדה, אינה מפסידה מזה, כי כבר הקיפה היטב את האנושות בשני דרכים: "דרך תורה" ו"דרך יסורים", באופן, שהיא בטוחה בהתפתחות האנושות ובהתקדמות תמידית אל המטרה. ושום מורא לא יעלה עליה (כמ"ש במאמר השלום במשנה הכל נתון בערבון). אמנם קיום החוק הזה הוא התחייבות טבעית הכרחית כמבואר."

הטבע בכל זאת דוחף אותנו קדימה כדי שנכיר את החוק הזה.

שאלה: אם בעולם שלנו יש מיעוט שהוא חכם יותר, עשיר יותר, יש לו יותר שליטה, והמיעוט הזה מנצל את הרוב, האם זה אומר שהם לא מכירים את החוק הזה שצריך להתגלות רק בהשגה?

הם לא רוצים לקבל את החוק הזה. הרי צריך להבין שאם יש לי כוח, אם יש לי כל מיני אמצעים, אז אני אעשה את מה שאני רוצה עם העולם.

תלמיד: האם החוק הזה מושג רק בהשגה הרוחנית?

כן.

שאלה: אני תוהה לגבי ביטול. הרבה מאוד אנשים נראה שיש להם כבר את תכונת ההשפעה, ואני מניחה שיש להם את זה כבר תקופה ארוכה. האם אנחנו יכולים לרשת את הנטייה להשפיע, להעביר זה לזה?

כן. זה מה שאנחנו בעצם עושים בחיבור שלנו בעשיריות, בעבודה המשותפת שלנו.

זכות הרבים להפקיע חרות היחיד

"ויש אמנם לשאול עוד, כי הדברים מוצדקים רק בדברים שבין אדם לחברו, אשר אז מקובל עלינו החוק של "אחרי רבים להטות", מתוך חובת ההשגחה, המטילה עלינו לפקח תמיד על קיומם ואושרם של החברים, כמבואר. --- אולם החוק הזה של "אחרי רבים להטות", חייבה אותנו התורה, גם במחלוקת בנושאים שבין אדם למקום, שלכאורה, אין לדברים שום נגיעה ושייכות לענין קיומה של החברה.

אם כן חזרה השאלה למקומה: איך יוצדק החוק הזה, המחייב לקבל הדעות של הרוב, שהוא כאמור, הבלתי מפותח, ולדחות ולבטל דעות המפותחים, שהמה בכל המקומות רק מיעוט קטן?

אולם, לפי מה שהוכחנו בקונטרס ב' (במאמר מהות הדת ומטרתה בד"ה התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת) שכל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו, - ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר. המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת. ולפי זה נבחנים גם המצוות שבין אדם למקום מכשירים סגוליים, המרחיקים את האדם מאהבה עצמית, המזיקה לחברה.

נמצא מאליו, שגם נושאי המחלוקת בעניני מצוות שבין אדם למקום נוגעים לבעיית זכות קיומה של החברה, לפיכך, גם הם נכנסים לתוך המסגרת של "אחרי רבים להטות".

בזה מובן טעם הנוהג להבחין בין הלכה לאגדה. כי רק בהלכות נוהג החוק: יחיד ורבים - הלכה כרבים, ולא כן בדברי אגדה. --- משום שדברי אגדה המה ענינים הנמצאים עומדים למעלה מכל הדברים הנוגעים לקיום חיי החברה. כי הם מדברים בדיוק בענין הנהגת אנשים בדברים שבין אדם למקום י"ת. באותו החלק שאין לו שם יחס ישר, וגם לא תוצאות לקיום ולאושר הגופני של החברה.

ולפיכך, אין שום זכות והצדקה לרבים, לבוא ולבטל דעת היחיד, וכל איש הישר בעיניו יעשה. מה שאין כן ההלכות הנוגעות לקיום מצוות התורה, אשר כולם נכנסים תחת פקוח של קיום החברה, שלא תתאפשר השלטת סדר, זולת החוק של "אחרי רבים להטות" כמבואר."

שאלה: לגמרי לא ברור מה זה דברי אגדה שהם רק בין אדם למקום.

אגדה. אין זאת אגדה.

(סוף השיעור)