שיעור בוקר 10.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ביטול כהכנה לעיבור - קטעים נבחרים מן המקורות

יש לנו עוד הרבה פרטים שאנחנו צריכים לאסוף כדי להגיע ממש לביטול ולהיקרא עובר, אבל כרגע אני חושב שאנחנו צריכים לנסות לראות שאנחנו לא מפחדים מהביטול. אנחנו מדברים על זה כאילו שהכול בסדר, נורמלי, רגיל, קורה ויקרה, בואו נתחיל לבדוק את עצמנו, האם אנחנו באמת מוכנים לביטול, האם באמת אנחנו יכולים להיכנס לדבר כזה כי זאת מיתה, מיתה מכל מה שהיה לנו. שהכול היה מקובל בכלים דקבלה ועכשיו אנחנו לא רוצים להפעיל אותם ולחיות למעלה מהם, זה נקרא "למעלה מהדעת".

אז יחד עם כל מה שדיברנו עד כה בואו נבדוק את העיקרון הזה. שאני מודע לזה שאני מבטל את עצמי מכל וכל להיות נכלל בעליון, שהעליון יעשה איתי כל מה שהוא רוצה, כל מה שהוא חושב שנכון וטוב, ואני אקבל את השליטה שלו עלי בשמחה, ובמה שאני מסוגל אני אשתדל בכל כוחי לסייע לו. וככול שאני מגלה את ההתנגדות אולי, התנגשות מצידי לפעולות העליון, זה רק סימנים איפה שאני צריך עוד ועוד ועוד להמשיך לבטל את עצמי לגמרי, וככה במשך כל ירחי העיבור, ירחי הלידה. שאם אני אגמור את העבודה הזאת ולא יהיה עוד משהו שצריך להתעורר בי לביטול, אז אני מגיע לפעולת הלידה.

הפסוקים האלה יביאו אותנו לכל הדברים הנכונים.

קריין: קטע מס' 11. אומר הרב"ש:

"היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה.

ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה.

והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם."

(הרב"ש. מאמר 1, חלק 2, "מטרת החברה - ב'" 1984)

איך אני מרגיש במשך היום יום, כל יום, שאני יותר מקושר לחברים, מתקרב אליהם כתוצאה מהתהליך הרוחני שלי, ואז מובן לי מה שהבורא עושה? איך אני יכול לבדוק את ההתקדמות הרוחנית שלי מהתקרבות לחברה? שאני לא מודד, בודק את הרגשות שלי האישיים כלפי הבורא, כלפי הרוחניות, כלפי משהו, אלא עד כמה אני נכלל בחברה יותר ויותר. איפה הם הסימנים האלו שלפי ההתקשרות לחברים אני יכול להגיד התקדמתי, עשיתי עוד צעד קדימה, עד שאנחנו מגיעים להיות "כאיש אחד בלב אחד", ואז אנחנו מתחילים לגלות את הבורא.

סדנה

איך אני בודק את עצמי נגיד עכשיו, היום בבוקר, בערב, לא חשוב איפה אנחנו נמצאים על פני כדור הארץ, איך אני יכול להגיד איפה אני נמצא עכשיו כלפי החברה, והאם מאתמול התקדמתי לקשר איתם כדי להיות כגוף אחד שהוא כבר מוכן להיוולד?

בעצם כל יום ויום אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו האם אנחנו מתקרבים ללידה. ודאי שאנחנו עוד לא יכולים להיוולד ורחוקים מזה, אבל בכל זאת איפה אני מרגיש את הצעדים האלה שאני נמצא בתהליך? באיזה הבחנות בחברה אני יכול לשקול, למדוד את זה, להרגיש את זה ולקבוע?

*

איך אנחנו יכולים למדוד עד כמה אני נמצא בריחוק מחיבור, ובמידה הזאת גם כן בריחוק מחיבור עם הבורא, ועד כמה התקדמתי? איך אני בודק עד כמה התרחקתי ולפי איזה נתונים, ועד כמה התקרבתי ולפי איזה נתונים בתוך החברה, ומתוך זה אני יכול להגיד שגם כן כלפי הבורא?

*

כתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", כמה שאני מרגיש שבתוך החברה, בחיבור ביניהם שאני מתאר לעצמי, זה לא חשוב אם הם מגלים את זה או לא מגלים, כמו רבי יוסי בן קסמא שהתלמידים שלו היו קטנים, אבל כמה שנגיד אני מגלה שהם מחוברים ורוצים את המטרה ואני דבוק אליהם באותה נקודה, לאותה המטרה, כמה שאני בזה מרגיש שאני מתקרב לבורא. שדווקא שם שם אני נמצא בכיוון אליו, בקשר עימו. לכן רבי יוסי לא רצה לצאת מהעשירייה שלו, מהקבוצה הקטנה שלו, שדווקא בצורה כזאת הוא היה יכול להתקרב, לכוון את עצמו לבורא.

אז איך אני בודק את זה?

*

האם אני מבין שאם אני רוצה לעשות פעולה רוחנית, לפניי קודם כל להתכלל בקבוצה, לבטל את עצמי כלפיהם ואיתם יחד, מתוכם, מהכוח שאני מקבל מהם ולא מעצמי, לעשות פעולה רוחנית, תפילה לבורא, פעולת השפעה. האם אני כך עושה? שקודם כל אני נכלל בחברה ודרכם אני רואה איך אני עושה את פעולת הביטול. זה נקרא שאנחנו לאט לאט בונים את מושג העובר, שכל אחד מבטל את עצמו כלפי האחרים ובסך הכול בינינו נעשה רצון אחד, גוף אחד, שהוא כבר מתחיל להיות במשהו דומה לבורא. לפחות בצורה שיכול להתקיים בו ללא הפרעה.

קריין: קטע הבא, מס' 12, אומר הרב"ש:

"כשכותבים מספרים, כשכותבים מתחילה 1 ואח"כ אפס, זהו פי עשר, 10. וכשכותבים מתחילה שני אפסים, אז הוא פי מאה, 100. היינו, שחבירו הוא מספר אחד, והאפס אחריו, הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר. ואם הוא אומר, שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה.

מה שאין כן להיפך, שהוא אומר, שחבירו הוא אפס והוא אחד, אז הוא פחות מחבירו פי עשרה, 0.1. ואם הוא יכול לומר, שהוא אחד, ויש לו שני חברים, שהם שני אפסים נגדו. אז נבחן חלק ממאה נגדם, היינו שהוא 0.01. נמצא, לפי כמה אפסים שיש לו מהחברים, כך קומתו מתקטנת."

(הרב"ש. מאמר 7 "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך" 1984)

"אפסיות" ברוחניות ובגשמיות, בזה שבגשמיות אנחנו מודדים מי אנחנו לעומת האחרים, עד כמה אני יותר מהם. גם כן אימא אמרה לי תראה איך שהוא לומד, תראה איך שהוא עובד, תראה איך שהוא עושה משהו, קח דוגמה ממנו תהיה כמוהו, היא התכוונה שאני אהיה עוד יותר גדול. ברוחניות לא, זאת אומרת כן צריך להיות יותר גדול מהחברים אבל את הגדלות מודדים בכמה שאנחנו יותר עוזרים, נכללים, תומכים בהם.

לכן הבדיקה היא הפוכה, זה נקרא "עולם הפוך ראיתי". שכל אחד שמסוגל לבטל את האגו שלו ויותר לתמוך בקבוצה בזה הוא מתקדם. לכן שוב אנחנו חוזרים לאותה דוגמה של רבי יוסי בן קיסמא, שאמר אני לא עוזב את התלמידים שלי, כי דווקא איתם אני קשור בצורה כזאת שאני בעצמי יכול להתקדם.

ולא חשוב שהוא היה גדול הדור, יודע ונמצא כבר בדבקות בבורא במשהו, יכול להתקדם. אסור לי לעזוב את האמצעי הזה היחידי להתקדמות לבורא, אם אני יכול לעשות את זה רק על ידי זה שאני אהיה מקושר אליהם יותר, אתמוך בהם יותר, בזה אני אראה את ההתקדמות שלי.

שאלה: כשאני מבטל את עצמי אני צריך תמיד לבדוק את שתי ההרגשות המנוגדות, את אי הרצון ומעל זה שהחברים גדולים, זה נכון?

נכון, אתה צריך תמיד לראות איפה אני בגשמיות ואיפה אני ברוחניות. שאם בגשמיות הייתי מודד את עצמי בצורה כזאת, כמה אני יותר גדול, יותר מבין, ויותר חזק לעומת החברים, לעומת אתמול, אבל אם אני רוצה לראות את עצמי ברוחניות שם קיימות הבחנות אחרות, עד כמה אני מבטל את עצמי יותר ועד כמה אני עוזר לכולם ולא חושב על עצמי אלא רק עליהם.

זאת אומרת אם היום אני רואה שאני מתחיל את העבודה הרוחנית שלי נגיד מהבוקר, שאני חושב רק על עצמי, אני מעורפל, בחוסר כוחות, אין לי שום כוח ורצון, איפה אני לעומתם, אם אני מתחיל מזה זה סימן יפה שהבורא נותן לי מקום עבודה, וכבר אני צריך להודות לו על זה.

הלאה, איך אני מסדר את עצמי כלפי החברים? כלפי הבורא אין לי מה לסדר, אני לא יודע מי ומה, במידה שאני מסדר את עצמי כך כלפי החברים, דרך זה אני מייצב את עצמי כלפי הבורא. אז מה צריך לעשות, איפה אני לעומתם, עד כמה אני תומך בהם, עד כמה אני שמח בהצלחה שלהם וכולי. זאת אומרת מה שרב"ש כותב, כל מיני אפסים לפני או אפסים אחרי, איפה אני מודד את עצמי לעומת החברים כי בהתאם לזה בטוח בצורה המדויקת באותה הפעולה אני כך מייצב את עצמי כלפי הבורא.

לכן קודם כל אנחנו צריכים להגיע למצב שאני בודק את עצמי ורואה שאני שוב לא מסודר נכון כלפי החברים, אין לי שום התעניינות בהם, יש לי ריחוק מהם ואני בקושי חושב עליהם. כשאני נזכר בהם עכשיו אין לי לזה שום רגש, שום שכל ושום התעניינות, אני לא מרגיש אותם קרוב ומזה מתחילים. זה סימן טוב.

אני מודה לבורא שלפחות את זה אני מרגיש, ואז יש לי כבר מקום לעבודה, זה ה"שדה אשר ברכו ה'". אני מתחיל לעבוד איך להתקדם על פני התנאים החדשים.

שאלה: עד כמה אדם יכול להרגיש את גדלות החברים במידה מקסימלית? האם יש מגבלה לגדלות של החברים ומהי?

הגבול לגדלות החברים בעיני שהם אין סוף ואני לעומתם אפס מוחלט. ביטול כלפי הקבוצה בצורה מוחלטת הוא סימן שאתה באמת נכנס לרוחניות בצורה נכונה ויש לפניך ממש עובדה, תבנית, מערכת ששם אתה יכול לבצע את זה, אי אפשר אחרת.

כשאתה קם נגיד בבוקר ואתה מעורפל ואתה לא יודע איפה אתה נמצא ואיך לכוון ואיך לייצב את עצמך, איך לעשות כיול נכון לתכונות שלך, לדרכך, זה רק הקבוצה. רק הקבוצה, אין שום דבר אחר. לכן נראה לנו מי הם, מה הם, מה העבודה הזאת, אבל באמת אין שום אפשרות לייצב את עצמנו נכון אלא רק על ידי היחס שלי לקבוצה.

ואז אתה רואה איפה אתה נמצא וכבר יש לפניך בדיוק שלבים שאתה יכול ללכת לעשות איזה צעד ועוד צעד, פתאום אתה רואה איך הכול מתחבר, איך הכול מתיישב ואתה יכול כבר להתחיל לזרום עם כל חכמת הקבלה, עם כל הרגשת החברה, עם היחס לבורא. הכול מתחיל מתוך זה שאתה מייצב את עצמך בתוך הקבוצה כי זאת בטוח הצורה היחידה והנכונה לכייל את עצמך כלפי הרוחניות.

שאלה: איך אני בודק במעבדה שלי את האפסים האלה לעומת החברים?

אל תרוץ, אתה רוצה להתחיל לשקול כמה אפסים יש לך לעומת החברים, אין לך עדיין אפשרות לשקול ולמדוד כלפי איזה חברים אני אפס, כלפי איזה אני שניים, שלושה, או שאתמול היה אפס אחד והיום יש כבר שני אפסים שאני לפניהם. עוד אין לנו מנגנון כזה של הרגשה, מדידה, רישום. זה צריך להירשם ביחסים בינינו ולהישאר כך ברשימות שלנו. זה דבר חשוב מאוד, אבל עדיין לא עכשיו. אל תחשבו שזה רחוק, אבל אלה כבר פעולות רוחניות מעשיות. עוד מעט זה יהיה. טוב ששאלת.

תלמיד: אפילו אם לחשוב על זה בצורה פשוטה, נגיד אני רוצה להשפיע היום יותר לחברים מאשר אתמול למשל ולהיות אפס גדול יותר, אז במה זה מתבטא? בזמן ההשפעה, שאתה פשוט חושב עליהם יותר זמן או שאני חושב עליהם לעומק?

אתה לא יכול לעשות בזה שום מדידה אלא רק בכל הכוח בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודך כמה שאפשר וזה יהיה בטוח יותר מאתמול, כי מיום ליום מוסיפים לך ברצון לקבל. ונגיע אחרי העיבור שנבטל את עצמנו לגמרי, לפעולות כאלו שנוכל למדוד אותן. בינתיים לא. אבל לפי זה נמדוד, לפי מידת הביטול שנקראת "צמצום" על איזה גודל של עביות, רצון לקבל וכך כבר נתחיל למדוד את עצמנו בהתפתחות הרוחנית, דווקא בזה. זאת אומרת עוד לא לרוץ ל"תלמוד עשר הספירות" או למשהו, אלא קודם כל לראות איפה אנחנו מייצבים את כל המדידות הללו, איפה אנחנו חיים עם כל השיטה הזאת בתוך הרצון לקבל שלנו.

שאלה: איך להבין שאני מוכן להיות האפס הזה, שאני מוכן לבטל את עצמי. מה צריך להיות כאן?

תנסה לעשות כלפי חברים כל מה שאפשר בכל מיני דברים קטנים, בכל מיני פעולות קטנות מכל וכל, נניח אתמול הרגשתי את עצמי לא טוב ואמרתי לחברים שכנראה אני לא אהיה בפגישה באמצע היום, ואחר כך לא הייתה לי ברירה כי ראיתי עד כמה בכל זאת אני בזה מבטל איזו איכות בעשירייה שיעשו את זה בלעדי ולכן ביטלתי את עצמי בכמה שאפשר והתקשרתי והייתי. בצורות כאלה פשוטות, זה ניתן לנו לעשות בחיים שלנו. אז לא צריכים ללכת לכל מיני דרגות צמצום, עביות, מסך, אור חוזר. את זה נתחיל אחר כך למדוד בצורות כאלה, אבל בינתיים בפעולות הפשוטות שכולן מכוונות לקשר בינינו ועם הבורא. וזהו, כלום חוץ מזה.

שאלה: האם ביטול זה אומר לא להסתכל על תכונות החברים?

ודאי שאני לא מסתכל על תכונות החברים. אני יכול להסתכל עליהם, אני יכול לראות עד כמה בכל אחד אני רואה מיד את כל הדברים השליליים, זה קודם כל, ואחר כך אני בכל זאת צריך להגיד ש"עיניים להם ולא ייראו" שמה שאני רואה בהם משהו שלילי, זה מפני שהשלילי הזה נמצא בי, זה מה שרב"ש כותב לנו במאמרים. ולכן אני צריך לראות את הדברים השליליים האלה כי הם בשבילי כדוגמה, כמדידה עד כמה אני מתקדם בין זה שאני רואה דברים רעים בכולם, ובמידה הזאת אני רואה את הדברים האלה בבורא, רק עדיין זה לא ברור לי, ואחר כך אני משתדל למעלה מהדעת לראות אותם כדברים טובים כי אני אומר ש"כל הפוסל במומו פוסל".

זאת אומרת כל הדברים הרעים האלה כנראה נמצאים בי ולכן בכל החברים שכולם נמצאים בצורה מוחלטת מתוקנת יפה וטובה, אם אני רואה בהם משהו לא בסדר, זה רק מראה לי שיש לי תכונות כאלה שאני צריך לתקן אותן, עד שאני אראה אותם בצורה יפה וטובה. זה צריך להיות ברור, כך למדנו מרב"ש.

שאלה: שמעתי ממך קצת יותר מוקדם שחשוב ללמוד לא להשתמש בתכונות של עצמו אלא באנרגיה של העשירייה. איך אני בעבודה הפנימית במצב כזה, צריך להעביר את עצמי ממצב למצב?

הפעולה הראשונה שאנחנו לומדים בעבודה הרוחנית היא ביטול, כי מה שיש בנו זה רצון וכוח אגואיסטי ולכן אנחנו צריכים לבטל אותו, אבל לבטל אותו אין לנו שום אפשרות אלא אם אני באיזו צורה מתקרב לחברים, אני נכנס לכוח הבורא שנמצא ביניהם וכך לאט לאט מנקה את עצמי, זה נקרא שאני נכנס למקווה, למים, שמנקים אותי מכל הפסולת, כך אנחנו מתקנים את עצמנו. הכול נמצא בתוך החיבור בינינו. זאת אומרת כל דבר שאנחנו צריכים לעשות הוא, להיכנס בכל מיני צורות עוד יותר ועוד יותר לחיבור ולראות איך אני שם מגלה כוח אחד יחיד ומיוחד, שזה הבורא שמשם פועל על כל אחד.

שאלה: בנוגע לכיול שלי בין החברים, הבנתי שיכולים להיות שני סוגי מאמץ, מאמץ בהפיכת החברים לגדולים, זו צורה אחת של עבודה ומאמץ לגבי הדאגה לעשירייה. בשני המאמצים האלה אני יכול למדוד את עצמי או שיש אולי עוד משהו.

יש עוד הרבה דברים, אתה תעשה את מה שאנחנו לומדים ואז הכול יהיה בסדר. צריך לעשות מה שאנחנו לומדים ולהשתדל בצורה מעשית יום יום להתקדם. כי מה שאנחנו לומדים בחוכמה, בשכל, שום דבר לא שווה, העיקר כמה אנחנו משנים את עצמנו בפועל ובזה אנחנו צריכים למדוד את עצמנו ולהעביר ביקורת טובה כל אחד על עצמו ועל האחרים.

שאלה: איך אני יכול לבדוק שאני קיים בעשירייה שלי? איך אנחנו הופכים מודעים לחיסרון הזה?

אני קיים בעשירייה במידה שאני מבטל את עצמי כלפיה. אין לי יותר במה לבדוק שאני נמצא בהם. במידה שאני עושה מעצמי אפס, אני עושה מעצמי אחד, אם אתה זוכר את המאמר הזה של רב"ש, רק בצורה כזאת. תעשה מעצמך שני אפסים, תבטל את עצמך עוד יותר ואז תראה כמה אתה נמצא וקשור לעשירייה יותר. אם אתה לא עושה מעצמך ביטול, אתה לא קשור לעשירייה, לא קשור, רוחנית לא קשור.

שאלה: בקטע שקראנו, הרב"ש כותב שאם החבר שלי אחד ואני אפס אחריו אז אני מקבל ממנו פי עשר. זה נשמע כאילו אני משכנע את האגו שלי שכדאי לו להתבטל. האם נכון בעבודה שלנו לגשת כך?

בינתיים זה נכון. תגיד לאגו שלך שכדאי לו לבטל את עצמו כדי לקבל מהחברים. כן. כשאתה נכנס לאיזה מקום ללמוד, אתה מבין שאם האנשים גדולים שם, אז אתה צריך לבטל את עצמך כדי לקבל מהם, ואז בצורה כזאת אתה גדל. אותו דבר כאן, אתה רוצה דרך החברים לקבל הזנה מהבורא? אתה חייב לבטל את עצמך כלפיהם, שהם יעבירו לך מהבורא כל מה שאתה צריך. הכול מושג רק על ידי ביטול שלך כלפיהם.

שאלה: האם הקריטריון לבדיקת ההתקדמות שלי הוא, האם אני רואה היום בחברים פחות פגמים משראיתי אתמול?

יכול להיות שכן יכול להיות שלא. כשאני קם בבוקר ומתחיל לחשוב, אני רואה שאין לי שום מחשבה עליהם, אני לא חושב עליהם שום דבר טוב, הם כאילו קיימים כמו קיר, אני לא יודע מה. ולאט לאט כשאני מעורר את עצמי לעבודה רוחנית, למטרה, לאמצעים להשגת המטרה הרוחנית וכן הלאה אז אני מתחיל כבר להתאושש ולתת להם יותר בהתאם לגדלות המטרה, יותר חשיבות וכולי. זה לא שסתם מהבוקר יש לי משהו, אני צריך לייצב את עצמי. אף מכשיר, אף מכונה לא יכולה להתחיל לעבוד סתם כך, ואנחנו מכונה, אנחנו צריכים לייצב, לסדר, לכוון את עצמנו ואז זה יעבוד נכון.

שאלה: אנחנו מדברים הרבה על מדידת, בחינת, עצמנו. כנגד מה אנחנו מודדים את עצמנו? האם זה כנגד העבר? האם זה בהשוואה לעתיד? או יותר בתוך הקבוצה?

כנגד האגו שלנו. אני צריך להשתדל לבטל את עצמי כלפי החברים, שהם ייראו בעיניי גדולים, חשובים, חזקים. כלפיהם בצורה כזאת אני צריך לאפס את עצמי, לכייל את עצמי. לשכנע את עצמי שוב ושוב כל יום, ש"יהיו בעיניך כחדשים", אני הקטן והם הגדולים, ורק אם אני מצרף את עצמי אליהם כקטן, אני אתקדם, ועוד ועוד. לפי העצות של הרב"ש.

שאלה: דיברת על היראה או הפחד שלפני הביטול ועל תחושה של מוות גשמי. האם יש לזה קשר להתאבדות רוחנית? האם תוכל להסביר על התופעה הזאת?

אני לא יודע מה זו התאבדות רוחנית כי אין לנו שום רצון רוחני, את כל הרצון הרוחני שלנו אנחנו בונים על פני הרצון הגשמי, כי אם מסתלק מאיתנו המאור המחזיר למוטב, האור העליון, אז אנחנו נופלים שוב לרצון לקבל שלנו, לא חשוב איפה, באיזו מדרגה היינו. ולכן אין התאבדות בצורה כזאת, זה גם לא בכוחות שלנו, אנחנו צריכים להשתדל כל פעם לעלות מדרגה לדרגה.

שאלה: הייתי רוצה הבהרה לגבי צמצום. צמצום מבחינתי זו פעולה וביטול זו גישה או יחס. האם תוכל לעשות הבחנה, להבדיל בין צמצום לביטול?

לא, אני לא יכול, אבל מה שאתה אומר זה נכון. כן. צמצום זה כלפי הרצון שלי וביטול זה כלפי הפעולות שלי, אפשר להגיד שכך יותר נכון. אבל הכיוון הוא אותו כיוון.

שאלה: אמרת שכל בוקר כשאני קם אני צריך לכייל את עצמי ביחס כלפי החברים, בקשר שלי איתם. אני מסתכל על עצמי ואני רואה שאני מתעורר לרוב כזומבי, עושה כל מיני פעולות גשמיות, מתרסק על הכיסא לפני ההכנה ורק אז מתחיל להתעורר איכשהו משהו ביחס לחברים. ואילו תלמידי רבי שמעון, הם בכלל בערו משנאה. איך להביא את עצמך בזמן הקצר שיש עד לשיעור לכזה מצב שבו ממש לא תהיה אדישות מוחלטת כלפי החברים?

אתה חייב להרגיש שאתה אחראי על העשירייה וחייב עכשיו לכוון אותם כלפי הבורא, אתה כאילו ראש הקבוצה ואז ממש מטפל בהם ומסדר אותם וצריך להביא אותם לדבקות בבורא. וההצלחה שלך תלויה בהצלחת העבודה הזאת ולכן אתה כבר תדאג איך לסדר את הדברים. כי בקבוצה אין ראש קבוצה, כל אחד הוא ראש משלו כי כולם כלולים מכולם, ולכן אתה לא יכול סתם לבוא כמו חתיכת עץ ולשבת בין החברים, להתקשר אליהם, אתה חייב להביא את עצמך אליהם, כבר באיזו רגישות נכונה להתקשר אליהם, בשביל מה אתה מגיע וכן הלאה. תשתדל.

שאלה: יש רגעים בהם אני לא יכול לבטל את עצמי ולפעמים יש לי תגובות בעשירייה. אני לא ממש יכול לבטל את עצמי, מהו המצב הזה? האם מפני שאני עדיין קטן, צעיר, אין לי את היכולת הזאת?

אתה עוד לא רוצה להרוג אותם?

תלמיד: לפעמים כן.

בסדר, אז אתה בדרך הנכונה.

שאלה: אם אני מתבטל, האם עליי להרגיש יותר תמים באגו שלי כנגד המאמץ הזה או שאני פשוט לא אמור להרגיש כלום?

אם אני מתבטל, אני לא מרגיש את האגו שלי ולא מרגיש כלום, אני מרגיש את הסביבה. כי כך נקראת המילה מתבטל, אני מתבטל בהם, ואז על ידי התרגילים האלה אני הופך לעובר.

שאלה: תיארת את המצב של רבי יוסי, איך הוא ראה בעשירייה שלו את המקום להתקדמות. מה לעשות אם כבר לא רואים בעשירייה מקום להתקדמות לבורא?

מה איכפת לך מהעשירייה, אתה צריך להתבטל כלפיהם ואז תתקדם. מה אתה מחפש בהם, גדלות? "כל הפוסל במומו פוסל", אתה לא יכול לראות בהם גדלות. אתה צריך להתבטל כלפיהם כי על ידי כך אתה מתקדם לבורא.

שאלה: פעולת ההתגברות שאנחנו עושים למען החברים והחברים רואים אותה, נותנת הרבה כוח. השאלה אם פעולת התגברות שלא רואים אותה, יש לה אותו משקל של השפעה?

כן. כמה שהאדם משתדל, מתאמץ, זו הפעולה הנכונה.

שאלה: כשהאדם נמצא במצב של ערפול בזמן ההכנה, מורגש שהוא מנותק רגשית מהחברים ואין לו כוחות עכשיו לכלום. אני שומע ממך "לא, הוא צריך להגיע ולהיות ראש הקבוצה. לדאוג לכולם".

זה בכל זאת עומד לפניו. הוא לא מסוגל אפילו לחשוב על זה, לא חשוב, אבל זו המטרה, שכל אחד מצידו חייב להיות ראש הקבוצה.

תלמיד: המטרה היא להיות ראש הקבוצה ולדאוג לכל העשירייה, אבל עכשיו הוא בערפול, הוא מנותק לגמרי, הוא קם הפוך. מה מפה, איך הוא מגיע למצב הזה, איך הוא מגיע לזה?

שיבטל את עצמו. שישב, שישמע ויתכלל כמה שאפשר ובסבלנות עוד יותר ועוד יותר, כך הוא נכנס ונכנס עד שפוקח את העיניים, פותח קצת את הלב וכך מתקשר. ראיתי כך על רב"ש כאלו מצבים, "ממעמקים קראתיך ה'" ממש כך. אני מכיר אותו, ראיתי באיזו צורה הוא בא לשיעור בשעה 02:00 בלילה, והוא במצב שלא רואה בכלל מה קורה מסביב, ולאט לאט. אתה חושב שכשאני בא אני כולי כך דרוך, מוכן, גיבור? לא, אפילו שאני יודע שאני חייב להיות כזה, אבל בהתאם לזה נותנים כל מיני הכבדות הלב. מה לעשות?

תלמיד: אם השיעור מתקדם ואתה עדיין לא מתעורר?

להמשיך, להמשיך, לא חשוב, לבקש ולהתפלל לבורא אם אפשר, אם לא, להיות שייך לזרימת השיעור עם החברים כמה שאפשר, ולאט לאט. ישנם מצבים כאלו שאדם יוצא מהשיעור כמעט כמו שנכנס, בצורה כזאת אנחנו רוכשים עביות עוד יותר גדולה, עוד יותר גדולה. ויכול להיות שאחרי יום יומיים אתה רק מתחיל לייצב אותה, לממש אותה נכון לחברה ולבורא.

שאלה: האם ניתן לומר שהרצון של רבי יוסי שרצה להתקדם על ידי דבקות בתלמידים שלו, זה רצון אגואיסטי, ואיפה אפשר לראות את ההשפעה בפעולות שלו?

כי להתקדם לבורא הוא יכול על ידי זה שהוא מתבטל כלפי החברה, לא עוזב אותם, אלא איתם יחד מתקדם. מה כאן יכולה להיות שאלה, מה במעשה שלו לא טוב?

כמה שהוא מבטל את עצמו כלפי התלמידים, והתלמידים יכולים להיות גדולים או קטנים, זה לא חשוב, הכול תלוי עד כמה הוא משקיע מאמץ כדי לבטל את עצמו כלפיהם. כשהוא מתחיל לבטל את עצמו כלפיהם קורה כאן דבר מיוחד, הוא מתחיל להרגיש שאין לו בעיה עם התלמידים האלו, שהם התלמידים הקטנים שלו, יש לו בעיה עם הבורא, עם הטבע שלו כלפי טבע הבורא. והתלמידים, הקבוצה הזו הקטנה, זה לא חשוב, היא רק המקשרת. אם הם יכולים לעמוד בינו לבין הבורא כגשר, הוא ודאי לא יעזוב אותם.

תלמיד: האם ניתן לומר שכאן מתממש "העולם נברא עבורי ואני לשמש את קוני?"

נניח שכך.

שאלה: אני פוגש את החברים שלי רק דרך הטלפון, איך אני יכול ליצור מקומות מעשיים שבהם אני יכול לבטל את עצמי בתנאים האלה? כלומר, איך אני מבטל את עצמי בפני החברים ממרחק, האם יש שיטה מעשית לזה?

ודאי שאנחנו נמצאים בקשר רגשי עם החברים ממרחק, ואם היית יושב לידו במה זה היה משנה? תסביר לי. אם אני יושב ליד החברים, כמו שרב"ש כותב באיגרת ח' בקטע 26, הוא כותב ש"קרקע שטוחה בין כמה פרסאות", אז מה זה מפריע לו בזה שהוא מתקשר אליהם? ההרגשה הרוחנית שלנו היא מקשרת אותנו למעלה מכל המרחקים, אני לא מבין בכלל את השאלות שלך.

יש כאן אנשים שאף פעם לא ראו אחד את השני ונמצאים בעשירייה, אז מה? עוד מעט כל העולם כך יכנס בכזה קשר הדדי. אתה תראה במסכי הטלוויזיה או בטלפונים הניידים שכולם נמצאים בקשר עם העשיריות שלהם וכך לא יפריע להם להתקשר. אני כבר רואה איך זה יתממש, אני מבטיח לך שכך זה יהיה, ואף אחד לא ישאל "איפה החברים שלי שאני ארגיש אותם". מה, את הבשר שלהם, או איך אני אריח אותם? בשביל מה אני צריך לראות אותם? אפילו את הפרצוף שלהם, בינתיים אנחנו צריכים את זה כי בכל זאת זו איזו התקשרות ויזואלית, אבל עוד מעט אתה לא תצטרך את זה, זה כלום.

שאלה: אם חבר מגדיל אותי ואני רואה שהוא באמת רוצה טוב עבורי, אבל אני מתנגד, זה מעצבן אותי או שאני לא מאמין לו, לא יכול לקבל את זה. מה אני עושה במצבים האלו?

משתדל להקטין את עצמך עוד יותר, שכל ההתנהגות שלו לא תדחה אותך.

תלמיד: אני צריך להגיד לעצמי שהקשר עם הבורא בעצם יותר חשוב ממה שאני רואה בחבר?

תגיד בינתיים כך. אבל אחר כך אתה צריך להגיע בעצם למצב שאתה לא תראה בו שום התנהגות זרה, מוזרה, שלילית.

שאלה: האם ההכנעה היא המעשה הרוחני העיקרי, והבסיס לעבודה הרוחנית שלנו, האם אפשר להגיד שזה שווה להיות כנוע לסובבים אותך?

בסדר, כן. הפעולה הראשונה היא הכנעה, בלי זה אתה לא מתקשר אליהם.

קריין: קטע 13. אומר הרב"ש.

"כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל. אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך"."

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

שאלה: מה זה "טעם בעבודה"?

"טעם בעבודה" זה שאני מתפעל כל רגע ורגע לשם מי אני עובד.

שאלה: כל המחשבות והרגשות ניתנים לי על ידי הבורא, אז למה זה בושה אם גם כשאני מבקש אני מציב לו תנאי? "תן לי משהו אחד וקח ממני משהו אחר". "תביא השפעה תיקח את הקבלה".

כשאנחנו מבקשים מהבורא תנאים וכוחות, מוח, לב כדי לבצע את העבודה שהוא מעמיד לפנינו זה לא נקרא "חוצפה", כי אני מבקש ממנו אמצעים לבצע עבודות למענו, לטובת הבורא, ולכן זה לא נקרא "חוצפה". לכן כל הבירור שלי, מה אני צריך כדי בכל מצב ומצב לעשות הכול בעל מנת להשפיע.

שאלה: אני לא יכול להבין מה שהבורא עושה. אני רק צריך להסכים ולאהוב בלי להבין. זה נכון?

כן ולא, אבל לא זה התנאי שאתה מבין מה שאתה צריך לעשות. אם ברור לך מה זה נקרא לעשות עכשיו איזו פעולה בעשירייה, וכלפי הבורא אתה לא יכול לעשות כלום, זה מתבטא רק כלפי העשירייה. ואם אתה פועל כדי לקשור אותם יחד יותר ויותר, אתה עושה את העבודה בשבילו שהוא יוכל להשפיע שם, להתגלות שם.

כלפי בורא בצורה ישירה אתה אף פעם לא יכול לפעול כי הוא לא בעל חיסרון. כל העבודה שלנו היא רק בתוך עשירייה. אם אתה כך מסדר את עצמך, וזה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". זאת אומרת, שאתה עושה ייצוב נכון של העשירייה כדי לתת בזה מקום לבורא להתגלות בהם.

ישירות אליו אתה לא יכול לעבוד כי הוא לא זקוק לכלום, הוא זקוק לכלי, לחיבור בין התחתונים שהוא יוכל שם להתגלות ולהשפיע להם.

תלמיד: גם בעשירייה יש הרבה דברים שחברים עושים. אני לא מצליח להבין את זה. מה קורה כשיש לי איזשהו יחס כלפי זה ואני לא מבין מה זה אומר?

אז "כל הפוסל במומו פוסל". יכול להיות שאתה עוד לא מבין. זה לא אומר שאתה צריך בגלל זה לעצור, ולחשוב ולחקור. אתה תעשה מה שמוטל עליך, כמה שאתה צריך לבצע פעולות שלך. אל תסתכל עליהם כי אתה לא מבין את זה.

שאלה: להיות כועס מול הבורא ממה שקורה בעולם בצורה כללית זו חוצפה?

זה לא חוצפה, זה טמטום. זה טיפשות. אם אדם כועס על הבורא, על מה שקורה בעולם. זה שהוא לא מבין מה קורה בעולם כי כל העולם הוא תוצאה מפעולת הבורא, כל העולם הוא נמצא בתוך הבורא, ואם אדם לא מבין את זה וכועס על זה, הוא רק אומר שהוא טיפש שהוא לא מבין, לא מרגיש עד כמה הבורא מקדם את העולם בצורה הכי אופטימלית לתיקון הכללי. ולכעוס על הבורא אין מה לכעוס, אלא אנחנו צריכים, אם כבר, להשתדל כמה שיותר לשייך את עצמנו לאותו תהליך של תיקון.

שאלה: איך תחושת הביטול שאנחנו בונים מתחברת לתחושת האהבה שאנחנו צריכים להגיע אליה?

דרך ביטול אנחנו מגיעים לכל מיני רגשות שהם שייכים להשפעה הדדית. אני לא יכול להרגיש את השני לפני שאני מבטל את עצמי.

שאלה: כשהמקובלים אומרים "תן לי את הכוח לאהוב את הבורא" הם מתכוונים לחברה, לחברים או ישירות לכוח העליון?

התפילה היא ישירות לכוח עליון, הוא הכתובת. אבל התפילה עוברת דרך הקבוצה. והבורא מקבל אותה מהקבוצה, וודאי שהאדם שמפעיל הוא נמצא כמפעיל, רב"ש כותב על זה, אבל גם כל הקבוצה נמצאת בפעולה הזאת.

אמנם הם לא מבינים, לא יודעים, לא משתתפים בזה וכך אדם מפעיל את עצמו דרך העשירייה. אבל בגלל שיש לו קשר עם העשירייה, הוא עובד דרכם לבורא. אי אפשר אחרת להתקשר לבורא. זה פרצוף שכך הוא עובד.

עד כמה כל אחד מאתנו נמצא במצב של מלכות, הוא יכול להפעיל את עצמו כמלכות לכתר. אז דרך כל העשירייה כך הוא עושה.

קריין: קטע 14, אומר בעל הסולם .

"ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו, שבו הוא נמצא, ולא לרצות גדלות. אלא בהמצב הנוכחי, שבו הוא נמצא, הוא רוצה להשאר לנצחיות. וזה נקרא "דביקות תמידית". ולא חשוב את השיעור של גדלות, שיש לו. אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות, נקרא זה ש"זכה לדביקות תמידי". מה שאין כן מי שמשתוקק ליותר גדלות, נקרא זה "מותרות"."

(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ג. "ענין הגבלה")

לא חשוב באיזה מצב אני נמצא. אם אני מוכן להישאר במצב הזה, ואני יודע מה העבודה שלי, אני יודע איך אני מבצע אותה, איך אני פועל, משפיע לבורא, אם אני מוכן להישאר בצורה קבועה כזאת, כמו שאני עכשיו לנצח, זה נקרא שיש לי גם במצב הזה קשר עם הבורא, ואני לא משתוקק ליותר, זה עניין ההגבלה.

כשאין שיעור לגובה ההשגה הרוחנית, או לעומק הדביקות, אלא הכול תלוי בכמה האדם משתדל להרגיש את עצמו מחובר לעליון. כמו תינוק שיושב על הידיים של אימא, מחבק אותה, והיא מחבקת אותו, זו לא דבקות? האם הוא לא רוצה להישאר כך לנצח, וגם היא עימו?

אז למה לדרוש יותר? זאת דוגמה, עד כמה אנחנו צריכים לראות את עצמנו מאושרים בכל מצב ומצב. יש לנו עשירייה, יש לנו בורא, ואנחנו יכולים אפילו במצב הקטן ביותר להשיג רוחניות, נצחיות, שלמות, הכול תלוי רק בנו.

בואו נייצב את עצמנו כך עכשיו, ותרגישו שלא צריך כלום חוץ מהמצב שבו אנו כבר נמצאים. כי אנחנו נמצאים במצבים האלה, ורק לא מסדרים את הרצון לקבל האגואיסטי שלנו, כך שהוא לא יפריע לנו להרגיש את השלמות, ולכן הוא תמיד רוצה מותרות. אז הכול תלוי בנו, בלבד.

שאלה: מה זה אומר שיש לאדם מידת הגדלות כשהוא בקטנות?

אם האדם לא רוצה יותר, ומביא את עצמו למצב שהוא נמצא בהשפעה, ולא דורש לעצמו כלום, זאת שלמות.

קריין: קטע 15, אומר בעל הסולם.

"כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמ"ש "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו.

ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה.

וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות.

(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ג. "ענין הגבלה")

אם אנחנו נמצאים בזמן הקטנות, הקטנה ביותר, כמו שאנחנו נמצאים בזמן הגדלות הגדולה ביותר, זה סימן שאנחנו באמת נמצאים בהשפעה. ולא בודקים כמה יש לי מהבורא, והאם אני מרוצה ממנו או לא. לכן העבודה בזמן הקטנות צריכה להיות בשמחה כמו במצב הגדלות, ולפי זה אנחנו מודדים את הקומה.

מלכות נמצאת בצמצום, אין לה כלום ברוחניות, היא ריקנית, אבל מעליה יש צמצום, מסך, ואור חוזר. לכן כל העבודה הרוחנית מתרחשת למעלה ממלכות, בט' ראשונות, זאת אומרת בהשפעה, דווקא בגלל שהרצון לקבל מצומצם, ודוחה את הכול מהנאת עצמו.

שאלה: מקובלים מתארים לנו את המצב המתוקן, מצבים מתוקנים. כשאנחנו קוראים על המצבים המתוקנים האלה, נכנסים אליהם, עושים עליהם סדנאות, מתוך זה מגיעות כל מיני מחשבות, שמשהו לא בסדר איתי, לא בסדר עם העשירייה, רע פה ושם. האם צריך לבטל גם את הדברים האלה?

אנחנו צריכים לראות מה קורה לנו, לעשות בירור, ולבקש תיקונים. שאני ארגיש את עצמי ביתר שלמות, למרות שלפי הכלים שלי אני מרגיש שאין לי שום דבר. אם אני רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, לטובת בעל הבית, ציפיתי מבעל הבית למשהו, וראיתי שהוא לא משלם לי, אז אני נמצא בטענות אליו, למה הוא לא משלם לי? יוצא שאני נמצא בניתוק מהבורא.

אלא אנחנו צריכים לכוון את עצמנו לזה שיחד עם הקבוצה נוכל להגיע לכך שבכל מצב ומצב בחיבור בינינו, אנחנו יכולים על כל מה שאנו מקבלים מהבורא, לא חשוב מה, להיות בהודיה, להודות לו על מה שאנחנו מקבלים.

ככול שנתקדם יותר ויותר במדרגות הרוחניות, אנחנו נרגיש כמה לפי הרצון לקבל שלנו אנו מקבלים פחות, ואיך אנחנו יכולים לשנות את היחס שלנו לבורא, כאילו אנו מקבלים יותר.

שאלה: בקטעים האחרונים מדובר במושגים אחרים, של קטנות, גדלות, שמחה, איך להמיר נכון את זה לעבודה בעשירייה, בביטול לעשירייה?

אני לא כל כך מבין אותך, כבר דיברנו על כל הדברים האלה.

"קטנות וגדלות" נמדדות לפי גודל הרצון, ועד כמה מעל הרצון אני יכול להפוך אותו מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע. "צמצום" זה כשאני מצמצם את עצמי מלמדוד את מה יש לי, אומנם אני חייב למדוד, אבל אחר כך אני מצמצם את עצמי, ומייצב את עצמי דרך החברים באיזו צורה אני יכול להשפיע לקבוצה בכללות, ולבורא. זו העבודה שלנו.

קריין: קטע מספר 16.

"אלו אנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, להגיע לידי ביטול הרצון לקבל לעצמו, ולעשות הכל לשם שמים, שיש להם עליות וירידות. מה שאין כן באנשים שמקיימים תו"מ בעל מנת לקבל שכר, אין להם כל כך ירידות, מסיבת שהם לא הולכים נגד הטבע, שהוא נגד היצר הרע. אלא, היות ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה", לכן לפעמים גם באנשים האלו יש לפעמים ירידות.

אולם באנשים שרוצים לבטל את היצר הרע, בגלל זה הם עוסקים בתורה ומצות, זוהי מלחמה יומית. היינו, שיש לפעמים שהאדם מקבל עזרה מלמעלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו", והוא חושב, שעכשיו כבר הוא על הסוס, היינו שעכשיו הוא ילך קדימה ויעלה בדרגת הקדושה. פתאום הוא נופל למטה. וכך הוא הסדר מלחמת היצר הרע, עד שהגיע למצב, שהוא זוכה לאמונה בקביעות, שזה נקרא שהוא "זוכה לפקיחת עיניים בתורה".

(הרב"ש. מאמר 30 "מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה" 1989)

בזאת נסיים את החלק הראשון של השיעור, אני מאוד מבקש שתעברו על כל הקטעים האלו במשך היום, ותדברו עליהם, זו ממש חובה. ככה, בלי לבלבל אחד את השני, אבל מה שאתם חושבים, משהו קצר לעניין, אתם יכולים להגיד לחברים. תעשו את זה, זה יגרום להתקשרות, ולהבנה יותר טובה ביניכם.

(סוף השיעור)