שיעור ערב 11.04.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

תע"ס, כרך א', חלק א', פרק א', דף ד, עמ' 4, אות ג' אור פנימי, טור ב', אות נ' קטנה

קריין: אנחנו קוראים בספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', פרק א', דף ד, עמ' 4, כותרת צמצום וקו, באות ג' באור פנימי, טור ב', אות נ קטנה.

נקרא קודם את אות ג' למעלה.

קריין: אות ג' למעלה.

אות ג'

צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית

"והנה אז מ צמצם את עצמו א"ס נ בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ס ונתרחק אל ע צדדי סביבות הנקודה האמצעית"

קריין: אות נ קטנה מתייחסת ל"צמצם את עצמו א"ס נ בנקודה האמצעית". אור פנימי.

"נ) וזה תמוה לכאורה, דמאחר, שאין שם ראש וסוף, איך יש לך אמצע, ועוד, וכי בענין הגשמי התופס מקום אנו עוסקים ח"ו. והענין הוא, כי כבר נתבאר, אשר גם בא"ס ב"ה נבחנת בהכרח בחי' הרצון לקבל, אלא בסוד "רצון פשוט" שפירושו שאין בו הבחן מדרגות קטן וגדול כנ"ל, משום שהרצון לקבל שיש שם, אינו נבחן לבחינת שינוי צורה העושה איזה פירוד ח"ו, וע"כ אין בו שום פחיתות כלפי אור העליון. וצריך שתדע, שד' מדרגות מחויב אור העליון להתפשט עד שמגלה בנאצל את הרצון לקבל הזה על שלימותו הקבועה וקיימת."

זאת אומרת, אין מקומות אלא צדדים, אמצע וסוף מדובר כלפי ההבחנות בלבד. אנחנו מדברים על ארבע בחינות דאור ישר שהן עדיין כעיגולים, עיגולים זאת אומרת שאין להן גבול, אין להן לא סוף, לא התחלה ולא כלום, רק התפשטות בסיבה ומסובב. לכן זה נקרא "ד' בחינות דאור ישר", שבצורה כזאת כמו שהאור מחייב אותן, כך הן מתפשטות. אין עדיין שום תגובה בנברא, אין נברא, רק האור בעצמו עושה את הפעולה.

ומה שהוא אומר, שמגיע לאיזה מקום מיוחד, זה המרכז של העיגולים, שכל ד' הבחינות האלו, סוף התפתחותן במרכזן, ושם נגמרת ההתפשטות הזאת ב"מלכות" שלהן, ב"רצון לקבל" שזה נקרא בעצם סוף התפתחותן, מטרת התפתחותן.

קריין: שורה "וטעם", טור א' בעמוד ה'.

"וטעם החיוב של ד' המדרגות הוא, כי הרצון לקבל הנ"ל, הנה הוא נכלל תיכף עם התפשטות האור מהשורש, שהרי בזה נבחן, שיצא האור מהמאציל וקנה לו שם בפני עצמו, דהיינו התפשטות מהמאציל, וכל עוד, שלא נכלל בו שינוי הצורה הזו של הרצון לקבל, הנה ודאי, שעדיין בחינת מאציל הוא, ולא בחי' התפשטות הנעתקת ויוצאת מהמאציל." זאת אומרת, מתי אנחנו יכולים לדבר בכלל על האור? כשהוא יוצא מהמאציל ומקבל איזה צורות, ואת הצורות האלו הוא מקבל מפני שהרצון לקבל כבר מתחיל להתגלות בו. "כי ברוחני לא יצוייר שום הבדל, זולת ע"י שינוי צורה (כנ"ל אות ו' עיין שם, ועיין בהסתכלות פנימית כאן). אמנם כל כמה, שאין גילוי לרצון הזה מכח הנאצל גופיה, אינו עדיין קבוע בנאצל, כלומר, שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע, שאז נבחן, שנגלה הרצון לקבל מכח הנאצל גופיה." זאת אומרת, כל ארבע הבחינות האלה דאור ישר, אנחנו יכולים להגיד שזה רק דאור ישר, שבצורה ישירה הוא פועל, עדיין לא נגלה בו רצון מעצמו שקיים וקובע משהו. "והנה ההשתוקקות הזו, אי אפשר שתהיה, אלא רק בעת שאין בו השפע, כי רק אז יתכן שישתוקק אחריו באופן שיתגלה בו מכוחו עצמו "הרצון לקבל". ואז, נשלמים כלי הקבלה בקביעות. עוד אחת צריך שתדע, שכל התפשטות אור מהמאציל, כמו שהיא כלולה מבחינת רצון הקבלה כאמור, הנה היא מוכרחת להכלל גם כן מבחינת רצון להשפעה, שאם לא כן, היה המאציל והנאצל בבחינת הפכיות הצורה, שהוא פירוד גמור ח"ו, כי הפכיות הצורה היתה מרחיקה אותם זמ"ז כרחוק מזרח ממערב" עדיין אין באור אין סוף שום שינויים כי האור שולט, תכונתו היא השולטת, למרות שמתפתחים באור כל מיני שורשים להתגלות החדשה. "ולפיכך מוכרח כל אור המתפשט מהמאציל להכלל ג"כ מבחינת הרצון להשפיע, כדי שתהיה קרבת צורה בין המאציל לנאצל. ובשעה שמתגלה בנאצל הרצון להשפיע הזה, הנה נמשך לו אור גדול מהמאציל, המיוחס להתעוררות הרצון הזה, והאור הזה מכונה בכל מקום אור דחסדים. אמנם התפשטות הא' מהמאציל, אשר הרצון לקבל כלול בה כמבואר לעיל, היא נקראת בכל מקום אור דחכמה או אור העצמות. וזכור היטב, ב' מיני אורות הללו. ותדע, שהאור הב' שהוא אור דחסדים, שפל הרבה מהאור הא' שהוא אור דחכמה, משום שנמשך עם התגברות והתעוררות הנאצל, מכח עצמו, להיותו רוצה להשוות צורתו עם המאציל, כי על כן מתגבר ומתעורר לבחינת הרצון להשפיע, כמבואר. משא"כ ההתפשטות הא', שהוא אור דחכמה, הנה הוא נמשך ישר מהמאציל, ואין לנאצל שום חלק בהמשכתו, וע"כ הוא נעלה ממנו לאין ערוך, וע"כ "אור החכמה" נבחן לעצמותו וחיותו של הנאצל, ו"אור דחסדים" נבחן רק לבחינת אור של תקונים להשלמת הנאצל."

אפשר להגיד שיש לנו בחינת "שורש" או 0 או כפי שנקרא לזה אחר כך "כתר" (ראו שרטוט מס' 1). אחר כך ישנה "בחינה א'" שזו התפתחות אור החכמה, אנחנו קוראים לזה אחר כך "חכמה". ואחריה "בחינה ב'", "אור חסדים", "בינה". ואור החסדים, אור הבינה הוא הרבה פחות בעוצמה שלו מאור החכמה, כי אור החכמה בא מצד המאציל, ואור החסדים בא בהתעוררות מצד הנאצל, תגובה. ואז התגובה היא ודאי פחות בעוצמתה, בכלל מכל הבחינות, אנחנו עוד נלמד הלאה, אבל היא בכל זאת באה מהנברא, לכן יש בה חשיבות רבה למרות שהאור הזה הוא אור חלש מאוד לעומת אור החכמה.

שרטוט מס' 1

שאלה: על מה שאנחנו מדברים אין עדיין נברא, אז מיהו הנאצל?

אין עדיין נברא, אבל השורשים לנברא העתידי כבר מתחילים להתגלות. הנברא בעצמו, מתי הוא יהיה? אחרי המון פעולות. בהשתלשלות מלמעלה למטה עדיין אין בכלל נברא, אלא אחרי שמתייצבים כל העולמות והם מיתקנים ומוכנים ליצירת האדם, אז נוצר כלי מיוחד שזה נקרא "אדם הראשון", וגם הוא לא נברא, הוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא כמו שכתוב, אין בו שום דבר מעצמו.

"נברא" נקרא שיש בו משהו מחוצה לבורא, ובו אין עדיין הבחנות כאלו. אלא אחר כך, אחרי שהוא עושה פעולה מכוונת מלמעלה שנקראת "חטא" ונשבר, ומתחילים כל מיני בירורים ממטה למעלה, אז אנחנו אומרים שכבר יש בזה נברא. אבל זה עוד רחוק מזה. אנחנו עוד לא נקראים נבראים כי אין בנו משהו שבו אנחנו מנוגדים לבורא. כמו שאנחנו עכשיו לומדים בשיעורי בוקר על דומם, צומח, חי, מדבר, אנחנו בחינת הדומם, ודומם מגדיר בעל הסולם, שכל הכוח של בעל הבית שולט עליו, ולכן אנחנו לא נבראים, אין משהו שבו אנחנו מנוגדים.

אני מבצע כל מה שהכוח העליון רוצה ממני, הוא מכתיב לי ואני מבצע בלי שאני יודע על זה, בלי שהוא שואל אותי אם אני רוצה או לא רוצה, אלא אני פשוט רק הביצוע בידיים שלו, וזה לא נקרא נברא. נברא נקרא מי שמנוגד לבורא ולי אין עדיין שום כוח התנגדות.

תלמיד: אפשר להגיד שבארבע בחינות דאור ישר היו שורשים של הנברא?

אלה שורשים לכל המציאות. אין בהם עדיין שום דבר שנברא וגם לא בעולמות, אלא אנחנו, כשמתחילים מהעולם הזה, ממצבינו כאן להתעורר, שכביכול רוצים לעשות משהו הפוך מהבורא, זאת אומרת הוא החדיר בנו רצון לקבל ואנחנו רוצים להיות ברצון להשפיע, רק בצורה כזאת שאנחנו רוצים להיות כמוהו אז אנחנו מנוגדים לו ובזה נקראים הנבראים. זאת אומרת, מיהו הנברא? מידת השתוות הצורה שבנו שגדלה כלפי הבורא.

תלמיד: אם היום אנחנו לא נבראים אפילו, אז יש בנו רק את היסוד של להיות נבראים?

יש בנו ניצוץ, הנקודה שבלב שהיא דוחפת אותנו לחזור לשורש, להיות דומה לשורש, להשתוות עם השורש. זה נקרא ניצוץ שיש בנו, ולמרות שהוא פועל כדי שאנחנו נלמד מהבורא, כדי שאנחנו נהיה כמו הבורא, אבל אנחנו פועלים בזה נגד הרצון הישיר שבא מהבורא אלינו, רצון לקבל, אנחנו רוצים להגיע לרצון להשפיע.

תלמיד: זו פעולה אינסטינקטיבית לא מודעת?

בהתחלה זה לא במודע, אחר כך כן. עכשיו בלימודים שלנו אנחנו רוצים להכיר בזה כמו בדבר הרצוי, המיוחד, שאנחנו קונים בזה עצמאות. אבל זה לנשמות מיוחדות כמו שאתה רואה, זה לא לכולם, אלא לאלו שיש בהם את דחף הזה לקבוע את עצמיותם.

שאלה: יוצא שאף פעם לא היתה בריאה אמיתית עם בחירה חופשית בהתפתחות?

בריאה אמיתית נקראת האדם. זאת אומרת יצור שבא מדרגת הדומם לדרגת הצומח, הוא נקרא "בר", שחוץ משליטת הבורא יש בו משהו מעצמו.

תלמיד: אז לא היה כזה?

לא היה. אלא כשתתחיל לצאת כך, אז תיקרא נברא, ולפני זה אתה לא נברא, אין בך שום דבר שונה מהבורא.

שאלה: יש הבדל בין אור חכמה וחסדים שהוא נמשך עם התגברות והתעוררות. אני לא כל כך יכול להבין במה הוא מתגבר.

מה אתה יכול להבין משתי המילים האלו?

תלמיד: מה זה התגברות, במה הוא מתגבר?

לא יודע, כך הוא כותב. זה עוד כל כך רחוק ממה שאנחנו לומדים, ואתה תמיד שואל לשם העתיד. אתה רשאי לשאול רק על הנושא שעליו אנחנו לומדים, צריך להיות קצת יותר בזרימה עם מה שלומדים.

קריין: עמוד ה', טור ב' "עתה".

"עתה תבין ד' בחינות והמדרגות המחויבות להמצא בכל נאצל כנ"ל. כי מתחילה מתפשט האור ויוצא מהמאציל כנ"ל בבחינת אור דחכמה, אשר "הרצון לקבל" בלבד כלול בו, וזו היא בחינה א'. ואחר כך מתגברת באור הזה בחינת הרצון להשפיע, וממשיך אור דחסדים כנ"ל, והתגברות זו נבחנת לבחינה ב'. ואחר כך מתפשט אור דחסדים הזה התפשטות גדולה, שענינה יתבאר לקמן, וזו היא בחינה ג'." אחרי בחינה ב' ישנה "בחינה ג'", זה נקרא זעיר אנפין או תפארת (ראו שרטוט מס' 2). זה יתברר אחר כך אבל זה אור חסדים בהארת חכמה.

"ואחר שיצאו ונתגלו ג' הבחינות הנ"ל במילואן, אז חוזר ומתעורר כח הרצון לקבל הכלול בהתפשטות א', וחוזר וממשיך אור החכמה. וזו היא תכלית השלימות של קביעות הרצון לקבל בפרצוף, להיותו נגלה בבחינת השתוקקות, כלומר, בשעה שלא היה אור החכמה בפרצוף אלא אור דחסדים, דהיינו אחר בחי' ג' הנ"ל, שהיתה לו לנאצל מציאות להשתוקק לקבלת אור החכמה, אשר ההשתוקקות הזו קובעת בו הרצון לקבל, ומשלימה לו כלי הקבלה, מה שלא היה כן בהתפשטות הא' (כנ"ל בד"ה וטעם החיוב ע"ש). ולפיכך, אין כלי הקבלה נשלמים, אלא בבחינה הד' הזאת, המכונה ג"כ התגברות ב', ואחר שלימותה של הבחינה ד' הזאת בא"ס ב"ה, נתהוה בה הצמצום, שפירושו הסתלקות הרצון לקבל מן בחינה הד' הזאת, שזה גרם להסתלקות אור א"ס ב"ה משם (כנ"ל דף ד' ד"ה וז"ש הרב והנה, עש"ה)."

שרטוט מס' 2

אז מה קרה לנו כאן. הוא מסביר לנו בצורה מאוד קצרה שבחינת שורש זו מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו שהתגלתה אי שם. אחר כך מתוך מחשבת הבריאה יוצא לנו אור החכמה, ההתפשטות הזאת נקראת בחינה א', היא באה מהמאציל. אחר כך התגובה הישירה מזה שבאה בתוך אור החכמה זה אור החסדים, שהנברא רוצה להיות כמו האור בעצמו. זאת אומרת, הרצון לקבל שהוא נמצא באור החכמה, ואנחנו צריכים ללמוד מהפעולות האלה מה אנחנו יכולים לעצמנו ללמוד, הרצון לקבל שמקבל אור החכמה, בצורה מחויבת התגובה שלו היא כזאת שהוא רוצה באור החסדים. מה זאת אומרת באור החסדים? הוא רוצה להידמות לאותו האור, לטבע האור שממלא אותו.

זאת אומרת, אם אנחנו נגיע למצב שנקבל פעם אור החכמה, אנחנו נרצה להיות כמו אור החכמה, אור החכמה כביכול מוליד את אור החסדים. ואז זה נקרא בחינה ב', בינה. כשהבחינה הזאת מסתיימת באור החסדים, היא שוב רוצה להמשיך כמו אור החסדים שהיה לה בבחינת שורש, אז היא שוב רוצה להמשיך את אור החכמה. ואז ממשיכה את אור החכמה, אבל כבר מתוך זה שהיא נמצאת באור החסדים. לכן בחינה ג' היא נקראת אור חסדים בהארת חכמה, ונקראת זעיר אנפין, או תפארת.

אחר כך, אחריה באה בחינה ד'. וכאן הוא מסביר לנו קצת, למה? מפני שיש לנו בבחינה ג' גם אור חסדים וגם אור החכמה, למה מתעורר הנברא? הנברא מתעורר לאור החכמה. הוא רוצה לקבל את האור שהוליד אותו, אור שמחזיק אותו, אור שממלא אותו. ולכן הוא מגלה רצון לאור החכמה וכך גם מתמלא בו.

ולאחר מכן בא כבר צמצום. זה כבר מפני שהוא התמלא עם אור החכמה ועושה חשבון. אנחנו עוד נלמד על זה. דיברנו על זה הרבה בפתיחה, שזה הכול עקב הבושה, אז מתעוררת פעולה שנקראת צמצום א'.

שאלה: למה אור חסדים נקרא דווקא אור ולא חיסרון?

אין לו חיסרון. מה שהוא רוצה, ככה יש. הוא מתעורר להמשיך איזו השתוות הצורה עם הבורא, בחינה ב'. מה אנחנו לומדים מזה? אנחנו לומדים כך, שאם יש לנו רצון לקבל, שהוא עדיין כולו לא מובן, זו בחינה א', אבל הוא מלא באור החכמה לפי הרצון שלו, אז אור החכמה שממלא את הרצון לקבל מחייב את הרצון לקבל שירצה להשפיע. מכאן אנחנו צריכים כבר להבין, שאם אני, רצון לקבל, הייתי מקבל איזו הארה מאור החכמה, אז הייתי רוצה להשפיע. זאת אומרת, לא חסר לי אלא רק לקבל אור החכמה שיאיר לי. ואם הוא יאיר עלי, אני ארצה להשפיע.

תלמיד: במה אני משפיע לבורא, מה אני יכול לתת לו, מה זה אור חסדים?

כאן זה עדיין ד' בחינות דאור ישר, יש לו נטייה כזאת. אוטומטית זה קורה בתוך הרצון לקבל. הרצון לקבל כאן לא קובע כלום. האור שמתפשט בו עושה בו כל מיני שינויים, הוא עושה ממנו רצון לקבל, אחר כך רצון להשפיע, אחר כך רצון לקבל בתוך רצון להשפיע, ומשני המצבים שיש לו בבחינה ג' הוא בוחר ברצון לקבל בבחינה ד'.

תלמיד: אז מה זה אור חסדים?

אור חסדים זה שיש לו מילוי מטעם זה שהוא רוצה להתקרב למאציל. לא שבא ישירות מהמאציל, אלא שבא מתגובת הנאצל למאציל. שאני עושה איזו עבודה וכתוצאה מהעבודה שלי אני מתמלא, זה נקרא אור חסדים. לכן אור חסדים הוא הרבה פחות מאור החכמה.

הבעיה בחכמת הקבלה, שכל עוד לא נרגיש, תמיד יהיו לנו שאלות וחוסר הבנה.

שאלה: בחינה ד' היא אור החכמה, ואור החכמה הוא דין, ואנחנו יודעים שהעולם לא יכול היה להתקיים רק בשיתוף חסדים, אז במלכות אין בכלל חסדים? בד' אין בכלל שום הארת חסדים?

אין שום דבר. חוץ מזה אני לא מבין איפה כאן דין ואיפה רחמים, מה אתה מוצא? מה שלא למדנו, אנחנו לא יודעים. אחרת אתה מתבלבל ולא חושב נכון. רק במקום איפה שלומדים. תלמד מה שכתוב כאן, ותראה עד כמה יש לך כאן עוד בלי לערבב את זה עם כל הדברים. שם זה אחרי צמצום, שם זה כבר בחינות אחרות. כאן זה בחינות דאור ישר.

שאלה: אם אור חכמה היה מאיר עכשיו, הייתי מרגיש בתוכו את הבורא והייתי מלביש אותו באור חסדים?

ודאי שלא, כי אתה כבר נמצא במצב אחר משם. אתה רק יכול ללמוד שאם היה בא אור החכמה לרצון לקבל, הרצון לקבל היה מתעורר להשפיע, אבל זה במצב כמו שהיה שם בד' בחינות דאור ישר. במצב שלנו זה כבר לא כך, כי אנחנו כבר ברצון לקבל על מנת לקבל, אנחנו כבר קליפות, ואור החכמה אצלנו זה רק כדי לקבל וליהנות וכבר הרשימות שלנו הן [...], אנחנו לא היינו יכולים להתנהג כמו ד' בחינות דאור ישר.

שם מדובר על הרצון לקבל שיוצא מהאור והאור מפתח אותו. ולרצון לקבל הזה אין שום תגובה, אין בחירה חופשית, הוא לא נעתק מהאור. לכן אין לנו לשאול על הדברים האלה, רק קצת ללמוד מהחוקים, רצון לקבל והאור. אם אור חכמה נכנס ברצון לקבל חופשי בלי שום השתלשלות וכל הרשימות והכול, אז הרצון לקבל היה רוצה להשפיע.

תלמיד: אבל החוקיות הזאת היא חוזרת אחר כך בהתפתחות שלה?

לא, יש הרבה מאוד דברים שהם שונים מאוד.

שאלה: יוצא ששתי ההתגברויות ב' וד' הן בדיוק ההיפך. מתפשט אור חכמה, ההתגברות דווקא אור חסדים. מתפשט אור חסדים, התגברות דווקא אור חכמה.

כן.

תלמיד: מה זה קשור התגברות לחיסרון?

אין כאן שום התגברות מצד הכלי, זה אנחנו כך מדברים. שום דבר כאן לא מתגבר. כי כדי להתגבר אתה צריך עוד הרבה תנאים, שאין לך ואתה רוצה ואתה נפרד. כאן עדיין לא, זה ד' בחינות דאור ישר. יש לך ים של אור, ובתוך הים של האור יש משהו ששונה מהאור שנקרא רצון לקבל, והוא מתחיל בתוך האור הזה להשתנות. לא חסר כאן לא אור חסדים ולא אור חכמה ולא כלום, אלא הרצון כך מתבשל בתוך האור.

תלמיד: אז מה דומה בא' וג' ושונה בב' וד'? שא' וג' הם התפשטות וב' וד' הם התגברות.

שבב' וד' יש לנו כבר שורשים ליצירת הכלי, לתגובה של משהו בתוך האור שנותן כביכול תגובה. אבל התגובה הזאת היא תגובה מחייבת, שהאור מחייב אותה כך להתנהג, ועדיין אין כאן שום דבר שמדובר על הנברא, רק שורשים לנברא עתידי אי שם.

שאלה: נניח שגיליתי שיש לי רצונות, רצון לקבל, אז כל התענוגים, כל הרצונות שבעולם הזה, המילויים האלה של הרצונות אפשר לקרוא להם אור חכמה? מה שאנחנו קוראים נר דקיק.

כן. אמנם זה לא אור חכמה, אבל משהו משם, מאותו השורש.

שאלה: במעבר מג' לד' הוא לא רוצה להידמות למאציל?

במעבר מג' לד' הוא רוצה לפתח את הרצון לקבל, לחזור לאותו רצון לקבל כמו שהיה לו בבחינה א'. הוא רוצה לחזור לרצון לקבל הגדול שהיה לו פעם, ועכשיו אחרי שהוא מרגיש את עצמו בבחינה ג', אין לו אותו הרצון לקבל גדול, אז הוא מעורר אותו ומגיע כבר בבחינה ד'. לכן בחינה ד' נקראת "יותר גדולה" בהתעוררות הרצון לקבל. כי בעצמו בא הרצון לקבל להתעורר מצד הנברא.

תלמיד: בג' הבחינות הראשונות, כל ההתפתחות הייתה בצורה כזאת שהוא רצה להידמות למאציל.

נגיד. לא בדיוק. אבל נגיד.

שאלה: ובד' זה כאילו לא קורה. זאת השאלה.

נכון. בד' יש שליטת הרצון לקבל שהיא לא נמצאת במאציל, אלא הנאצל מגלה את הרצון לקבל הזה שהתפתח בו בגלל הג' בחינות הקודמות. נכון. א' ב' ו ג'.

תלמיד: אז איזו פרספקטיבה של התפתחות הוא רואה קדימה?

הוא רואה כך. (ראו שרטוט מס' 2) הייתה בחינת שורש, זה נתון שבא מלמעלה. אחר כך הייתה לנו התפתחות בג' בחינות והגענו לבחינה ד'. השאלה שלנו היא כך, איך האור העליון פעל על הנברא שהיה כנקודה בבחינת כתר? הוא הביא אותו בבחינה א' של רצון לקבל, בבחינה ב' שהיא רצון הפוך, להשפיע, בבחינה ג' שהיא כאילו מיקס ערבוב בין שניהם א' וב', ואז הנברא בוחר משניהם לרצון לקבל, בבחינה ד'. זה מה שאנחנו רואים שקורה.

שרטוט מס' 2

תלמיד: הייתי מצפה שבבחינה ד' הוא גם ירצה להידמות למאציל.

לא, מטרת המאציל היא לא שיידמה לו, מטרת המאציל לבנות כאן רצון לקבל שירגיש את עצמו נעתק מהמאציל, דווקא. אחרת לא יהיה נאצל. "נאצל" נקרא ש"אני רוצה", ולא אכפת לי ממי ומה, אלא "אני רוצה". ואני נעתק ברצון שלי מהכול, רק "אני רוצה". את הרצון שלי אני מרגיש.

תלמיד: אבל הוא בקבלה מרגיש שהוא הפוך למאציל, הוא כאילו כבר למד את הלקח הזה.

איפה הוא למד?

תלמיד: נגיד בבחינה א'.

הוא לא קבל בבחינה א', ככה המאציל ברא אותו. בבחינה א' אין רצון לקבל, זה רצון לקבל שמגיע לו מבחינת שורש. זה ההבדל (ראו שרטוט מס' 2) בין בחינה א' לבין בחינה ד'. בבחינה א' זה רצון לקבל, ובבחינה ד' זה רצון לקבל, אבל בבחינה א' הרצון לקבל מגיע מהמאציל, ובבחינה ד' הרצון לקבל מתגלה בו מרצונו, שהוא בוחר משניהם. יש אור חכמה ויש גם אור חסדים, רצון לקבל ורצון להשפיע, הוא בוחר ברצון לקבל. בבחינה א' הוא לא בחר בכלום, בבחינה א' כך עשו אותו. זה כל ההבדל.

שבחינת שורש היא רוצה לבנות רצון לקבל, אבל בבחינה א' זה לא מספיק, היא רוצה לבנות רצון לקבל שהוא ירצה בעצמו להיות כך. זאת אומרת, שיהיה לו איזו עצמאות משלו. איך יכול להיות שיהיה לו עצמאות משלו? כשהוא נעתק מבחינה ב' מהמאציל, מבחינת שורש הוא נעתק, ובבחינה ב' הוא (ראו שרטוט מס' 2) רוצה חסדים," השפעה. אחר כך הוא כאילו שוקל חסדים או חכמה, להיות משפיע או מקבל, והוא בוחר במקבל. אז זה כבר נקרא "בחינה ד'" כנאצל.

קריין: אנחנו בסוף טור ב', בעמ' ה'.

"והנה נתבארו, ד' הבחינות המחויבות להמצא בכל נאצל, אשר בחינה א', מכונה התפשטות ראשונה או חכמה. ובחינה ב', מכונה התגברות ראשונה או בינה. ובחינה ג', מכונה התפשטות שניה או זעיר אנפין. ובחינה ד', מכונה התגברות שניה או מלכות. אשר ב' ההתפשטויות נבחנות לזכרים, להיותן בחינת השפע הנמשך מהמאציל: כי התפשטות א' היא שפע אור החכמה, והתפשטות ב' היא שפע אור דחסדים. וב' התגברויות, הן ב' נוקבין, להיותן בחינת התעוררות של הנאצל והתגברות הרצון מכח עצמו, אשר התגברות א' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון להשפיע", הנעשה שורש אל האור דחסדים כנ"ל. והתגברות ב' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון לקבל", הנעשה לבחינת כלי קבלה לפרצוף בכל השלימות הרצויה. והוא שנקרא בכל מקום בחינה ד'."

זאת אומרת, הרצון לקבל שכך הוא היה חייב להתגלות מבחינת שורש, הוא לא יכול להתגלות אלא שעובר א' ב' ג' ד' שלבים. ולא צריכים יותר שלבים. במה שהתגלה עכשיו בבחינה ד' זה רצון לקבל שרוצה לקבל את כל מה שיש בבחינת שורש. אז כבר יש בחינת שורש או כתר, שזה המאציל ובחינה ד' או מלכות, שזה הנאצל. זהו, לא יותר ולא פחות.

שאלה: למה הוא בוחר לקבל בסוף?

הוא בוחר כך. למה? מפני שזה קרוב לטבעו. כי הוא נברא על ידי האור כרצון ליהנות, רצון לקבל.

תלמיד: אז למה אנחנו אומרים שהוא בוחר? שליטת הקבלה.

כן, אבל אם יש לפניך בשר או דגים ואתה בוחר, אתה בוחר או לא?

תלמיד: לא.

מה, לא?

תלמיד: תלוי מאיזה צד אנחנו מסתכלים.

זה לא חשוב. זה נמצא בי, אני עכשיו מחליט. אתה יכול לשאול בנוסף לזה, אז מאיפה אתה מחליט? מי עומד מאחורי ההחלטה? מי נתן לך את הנתונים האלה שלפי זה אתה מחליט? וכן הלאה. אבל לעת עתה אני מחליט. זהו.

תנסו להיות יותר מדויקים במה שאתם מדברים.

שאלה: התכונות של בחינת ג' היא לא מקבלת מנת להשפיע?

היא לא מקבלת על מנת להשפיע, מפני שהיא בכלל לא מקבלת. בחינה ג' זה תוצאה מבחינה ב', היא בעצמה לא עולה בשם. זאת אומרת הבחינה ב' בונה, בוראה, מורידה את הבחינה ג', ולבחינה ג' אין מעצמה שום רצון מעצמו, כי הוא יוצא מרצון להשפיע.

כמו שאנחנו לא יכולים לדבר על בחינת כתר (ראו שרטוט מס' 3) וחכמה, שבחינת חכמה היא נולדה מבחינת כתר, ואין מה לעשות. גם אותו דבר אנחנו יכולים לדבר על בחינה ב' וג' שזה נולד אחד מהשני.

שרטוט מס' 3

ניתן לראות איזה משחק יש כאן. ואז יוצא לנו, שרק בחינה ד' יוצאת כבוחרת איכשהו. גם על בחירה עוד נלמד. כל העולמות אחר כך, ההעלמות, ההסתרות, הן כדי שבחינה ד' תגיע לבחירה האמתית. שזה רק אחרי שבירות בעולם, שבירות בנשמה ובעולם הזה מתוך החושך, אז מגיעים לבחירה חופשית. אבל סך הכול כאן אנחנו רואים איך שזה מגיע. שזה עדיין, איך יוצאת בחינה א' מבחינת שורש, איך יוצאת בחינה ג' מבחינה ב', ואז בחינה ד' כאילו שהיא הבוחרת.

"והנה בחינה ד' זו, היא הנקראת נקודה אמצעית שבא"ס ב"ה, ועליה כיוון הרב באמרו "צמצם את עצמו בנקודה אמצעית אשר בו". ונקראת כן, להיותה כלי הקבלה לאור א"ס ב"ה, שהוא בלי שיעור ובלי גבול כלל. וע"כ נבחנת מציאותה כדוגמת נקודה בפנימיותו ובאמצעו של האור ההוא, והאור מסבב אותה ודבוק בה סביב סביב עד אין שיעור. כי רק באופן זה יתכן שתחזיק אור עליון בלי מידה ובלי שיעור כלל, משא"כ בכלי הקבלה שמאחר הצמצום ולמטה, דהיינו בנאצלים התחתונים, אשר בהם נבחנים כלי הקבלה שמחזיקים אורם בפנימיותם ותוכיותם, כלומר, שדפנות הכלים שה"ס ד' הבחינות שבהם, המה עושים גבול ומידה על האור שבתוכם, והוא מפני העביות שבכלים, כמ"ש להלן, משא"כ בא"ס ב"ה, ששם האור והכלי באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד (כנ"ל אות ל' ד"ה ולפי), וע"כ אין הכלי מגביל את האור שמחזיק, כלל, וע"כ האור שבו הוא בבחינת אין סוף. והנה נתבאר היטב סוד הנקודה האמצעית שבא"ס ב"ה, שאין המדובר ח"ו בבחינת מקום ושטח גשמי בשיעורים מוחשיים, אלא הבחינה הד' הכלולה בא"ס מכונה כן, על שם אחדותה הפשוטה עם האור העליון, כמבואר.

ודבר הצמצום הנעשה בנקודה האמצעית הזאת כבר נתבאר לעיל אות מ' ד"ה וז"ש הרב עש"ה."

שאלה: הנברא שהוא מתאר, ממש דומה לחור שחור בחלל שגם כאילו ממקם את עצמו באמצע ואז הוא שואב מכל הסביבה. אין בזה איזה דמיון?

יש דמיון, כן, נכון. אנחנו רק צריכים ממש להשתדל להרגיש. כמה שנכון או לא נכון, אבל בזה אנחנו מתפתחים. כמו ילדים שמתפתחים בהרגשות, אלו, ואלו, ככה, ככה, נכון לא נכון, אבל זו הדרך שאנחנו גדלים. אז בהחלט לתאר ד' בחינות דאור ישר, לא לדחות אותם שזה לא אנחנו. ודאי שזה לא אנחנו, זה רחוק מאיתנו. מאוד מאוד רחוק מאיתנו. אנחנו עוד לא מבינים כמה הבחנות, אין לנו לא שכל, ולא רגש מה שקורה שם. אבל אנחנו צריכים לתאר לעצמנו איכשהו שבכל זאת כך צורת הגדילה שלנו.

לתאר את בחינה ד', שזה הרצון לקבל ממש הסופי שנגלה. ונגלה על פני הבחינות הקודמות. והיא בולעת את כל אור אין סוף שמגיע לה מבחינת שורש. מה זה נקרא שזה אור "אין סוף"? אין סוף, זאת אומרת ללא גבול. זאת אומרת כמה שיש יש, הכול מקבלת. היא רוצה לקבל יותר? לא. היא לא יודעת מה זה יותר. היא רוצה לקבל פחות? לא. היא רוצה לקבל מה שיש. כי היא נבראה בדיוק לפי אור אין סוף. ולכן, היא נקראת "מלכות דאין סוף", היא שייכת לאותו אור אין סוף שמגיע מהכתר, מהשורש.

והיא בוחרת ברצון לקבל, והיא רוצה את זה. היא מרגישה שהרצון הוא שלה ולא שבא מהמאציל. רצון שבא מהמאציל זה בבחינה א', היא מרגישה שהרצון שבה בא מהמאציל, מהשורש. ואז היא לא מרגישה שהיא לא מנותקת ממנו. היא נולדה, יש לה רק הרגשה שאני נולדתי ממנו, וכל מה שיש בי זה הרצון לקבל ממנו, והמילוי ממנו וזה אני. זאת אומרת, מי אני? שמשיג שאין לי שום דבר מעצמי. זה בחינת א'.

מה ההבדל בין בחינה א' לבחינה ד'? יש לי רצון לקבל שבא מהמאציל, ויש לי רצון לקבל שאני הוספתי על זה רצון משלי, כי בבחינה ג' אני בוחר ברצון לקבל, והמילוי שבא מהמאציל, אבל אני בחרתי במילוי הזה בעצמי, משכתי אותו לפי הרצון לקבל שלי.

ולכן, בבחינה ד' לעומת בחינה א', יש לי רצון משלי ומילוי משלי. מה שאין כן, בבחינה א', הרצון ממנו והמילוי ממנו. ולכן, בבחינה ד' הכול נגמר. יש לך כלי שעומד ברשות עצמו, כביכול. אבל ככה זה. מספיק כדי להתחיל עכשיו להרגיש בושה וצמצום.

שאלה: מה אנחנו יכולים ללמוד על העבודה מכך שהרצון לקבל צריך לעבור ארבעה שלבים?

ה-ו-י-ה, קוצו של י'. י' ה', ו', ה'. אין יותר מזה. כדי לבנות את הכלי אני צריך רק את ההשתלשלות הזאת. זאת אומרת, כל מה שקורה אחר כך, יקרה בטוח רק לפי השלט הזה, י' ,ה', ו', ה', (ראו שרטוט מס' 4).

איפה שאני לא אהיה, מה שלא יקרה, באיזו צורה שהנברא ייכנס, הוא חייב לפי ההטבעה הזאת, לפי השטנץ הזה, לפי המתכונת הזאת בדיוק לעשות את הפעולות, קוצו של י', ,י' ה', ו', ה'. חובה. אחרת הוא לא יגיע למימוש הרצון. אחרת הוא לא ייקרא "נברא", אחרת הוא לא יהיה מורגש באור העליון. זה כמו משהו שהתחיל להתפתח ובאמצע נעלם.

שרטוט מס' 4

תלמיד: בבחינה ד' כבר היה צריך להסתלק האור, לפני הצמצום אפילו. כי הוא כבר קבל לעצמו את הרצון לקבל. כבר היה לו רצון לקבל.

אז מה, זה אסור?

תלמיד: אז למה לא הסתלק האור?

למה שיסתלק?

תלמיד: כי יש כבר רצון לקבל. אין השתוות צורה.

ולא צריך עדיין. מי אמר לך שצריכה להיות השתוות הצורה? זה ד' בחינות דאור ישר, שכך זה מתפתח מהאור. מה יש כאן בבחינת שורש? מבחינת שורש יש לנו (ראו שרטוט מס' 4) רצון לקבל קטן, זו נקודה, והנקודה הזאת קיימת בתוך ים של אור וזה מתפתח.

מה פתאום שצריך להסתלק, לא צריך להסתלק. למה אתה מכתיב כאן חוקים לפני שהם התבהרו? יש רק חוק אחד, שהאור רוצה לבנות רצון ולמלאות אותו. אז למה האור ממלא את הרצון בבחינה ד'? אתה אומר, "למה אור לא מסתלק", למה שיסתלק?

תלמיד: בגלל שכבר היה רצון עצמאי שהוא רצה.

אז מה, שרוצה לעצמו?

תלמיד: הוא כבר שונה מהבורא.

מי אמר לך שיש כאן חוק ששונה או לא שונה? אין דבר כזה בינתיים. אחר כך יוצאים כאלו חוקים, זאת אומרת בחינות בין האור לבין הכלי שכבר קובעים ביניהם שזה בסדר, כך צריך להיות וכך לא צריך להיות. הם קובעים את חוקי הטבע הרוחני. בינתיים לא.

האור שממלא את הכלי בבחינה ד', הכלי נהנה, נהנה, נהנה. פתאום מתחיל להרגיש בושה. למה מרגיש בושה? כי זה שורש חדש שלא היה קודם שהבורא בכוונה נתן לנברא הרגשה שאתה שונה ממני, והרגשת השוני שלך ממני זו הרגשה לא נעימה שנקראת "בושה". אם מישהו מקבל ממישהו, אז המקבל מרגיש אי נעימות שהוא מקבל ממישהו. זה נקרא "בושה".

אז ישנו רצון לקבל שמתפתח לכאלו רמות שהוא מתחיל להרגיש לא נעים. עד כדי כך שמוכן להיפטר לגמרי מכל המילוי, אבל זה אחר כך. הבורא בכוונה עשה את זה כך בתוך נברא.

היה יכול לעשות את הנברא בצורה אחרת. שהנברא מקבל את כל האור אין סוף ונהנה. גמרנו, וזה כל הבריאה. מה היה רע לנו אם היינו כל הזמן נמצאים באור אין סוף ומתמלאים ונהנים? רק יש כאן חוק מיוחד, שאז לא היית מרגיש את האור אין סוף כהנאה. כי הנאה חייבת להיות, יכולה להיות רק על פני החיסרון. כי אתה נברא, חייב להיות כלול משניהם, חיסרון ותענוג. ואם באה ההנאה, מפני שהיא באה מהבורא, היא מכבה את התענוג. יוצא שאתה נמצא ריק. זאת אומרת, הבורא כאילו לא משיג בזה כלום.

מתי כן הנאה יכולה להישאר? שהיא בעל מנת להשפיע. אז אתה יכול ליהנות בצורה אין סופית וללא שום הבדל בזמן, זאת אומרת, לנצח. זה כל העניין למה אנחנו צריכים בעצמנו להשיג את המילוי לפי חוק השתוות הצורה.

(סוף השיעור)