שיעור בוקר 14.07.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1544, אגרת ע"ג

קריין: ספר "כתבי רב"ש," כרך ב', עמ' 1544, אגרת ע"ג.

אגרת ע"ג

ב"ה כ' כסלו תשכ"ו

"אבאר קצת בענין שאלתך, מהו קישוט בנקודת הרצון. ששאלת שקשה לך להבין זה.

להבין ענין הקישוט, צריכין להבין מקודם על מה הדברים מכוונים, זאת אומרת מה קשה לו ומה הוא רוצה לתרץ.

ידוע שאין לנו אלא שני דברים בעולם: בורא ונבראים, זאת אומרת שהבורא רוצה להשפיע תענוגים להנבראים, כמ"ש: "רצונו להטיב לנבראיו". ומבחינה זו יצא העולם הראשון הנקרא עולם אין-סוף ברוך הוא, שפירושו, היות שרצונו הוא להטיב לכן ברא "יש מאין" בחינת רצון לקבל את התענוג שהוא רצה לתת. וודאי שהרצון הזה היה גדול בדיוק שיהיה מתאים לקבל את כל האור, כי אחרת, היינו אם הכלי היה יותר קטן מהאור, יוצא שהנברא לא יצא בשלמות, ובטח שהקב"ה ברא דבר שלם, שעניינו הוא שברא רצון לקבל את האור המסוים שהקציב בשביל הנבראים.

וכרצון הזה נמשך האור והיה ממלא אותו בשלמות, וזה מכונה שהאור העליון היה ממלא את כל המציאות, ולכן נקרא בשם "אין סוף", משום שהרצון לקבל לא היה עושה סוף וסיום על האור אלא שהיה מתפשט לתוך כלי הקבלה, היינו אם היתה נמשכת בחינה זו לא היה יכול להיות מקום שלא יהיה מורגש אלקות בעולם, ואפילו כשהאדם היה משוקע בתאוות בקבלת התענוגים אך לעצמו היה גם כן מרגיש אלקות. רק לאחר שנעשה הצמצום שלא לקבל בכוונה אך לעצמו יצא לנו בעולם הזה שבמקום שאדם משוקע בתאוות אין הוא מרגיש אלקות ותחילת עבודתו היא שצריך להאמין שיש אלקות בעולם, שזהו רק מטעם ההסתרה שנעשתה מכח הצמצום.

והנה בעולם אין סוף למדנו שעלה ברצונו וכו' צמצם את עצמו. ומפרש, שכוונתו בזה שנעשה ענין עליית הרצון, היות שרצון לקבל הוא בהפכי לרצון להשפיע, לכן בחר ביתר דבקות, שענין דבקות היינו השתוות הצורה, ורצה להיות בדומה למשפיע, לכן צמצם את עצמו. משמע מכאן שהיה שם באין-סוף חס ושלום ענין הפכי בין הכלי למשפיע עד שהיה לו צורך לתקן את זה, שבשביל תיקון זה עשה את הצמצום.

והוא מביא את הפרקי דרבי אליעזר שכתוב שם שטרם שנברא העולם היה "הוא ושמו אחד", שפירושו שלא היה שום שינוי בין האור שנקרא "הוא", לבין "שמו" הנקרא כלי, שענינו הרצון לקבל. ומפרש שהכלי נקרא "שמו", כי שמו בגימטריא רצון. ולפי זה קשה לו, אם לא היתה שום הפכיות בין הכלי לאור למה צריך היה לעשות תיקון שתהיה השתוות, עד שבשביל זה עשה את הצמצום.

לכן הוא מתרץ שתיקון זה היה לא מטעם חסרון, שהיה מרגיש שיש הפכיות, אלא מטעם קישוט. וההבדל בין קישוט לחסרון יש להבין על דרך משל. רב עיר, היינו המרא דאתרא [אדון המקום], עשה כינוס ושלח לכל בעלי הבתים ונכבדי העיר שיתאספו לבית הכנסת כי הוא רוצה להגיד להם ענין.

הרב עלה על הבימה ודרש דרשה חמה בענין גדלות וחשיבות של מצות צדקה, ואחר כך סיפר להם, היות שבא עכשיו מחוץ לארץ איש הגון ותלמיד חכם והוא מטופל בילדים, משפחה של שמונה נפשות, ואין להם מזון סעודה אחת ואין להם מקום לגור והמשפחה נמצאת כעת בעזרת הנשים של בית הכנסת, לכן הוא דורש שכל אחד ואחד יתרום מכספו יותר מכפי יכלתו, משום שזה ממש ענין של פקוח נפש היות שאין להם מקום דירה לגור. והרב היה בוכה בדמעות שָׁלִישׁ.

מובן מאליו שעם ישראל בני רחמנים הם וכל אחד ואחד נתן יותר מכפי יכלתו, וקיבץ כמה אלפי לירות לטובת המשפחה. והוא מטעם שכל אחד ואחד הרגיש את החסרון שבדבר ולכן כל אחד ואחד השתתף לתקן את החסרון שהרגישו.

לשנה אחרת גם כן אסף הרב את נכבדי העיר וגם כן דרש לפניהם דרשה חמה ובכה בבכיות ואנחות השוברות את הלב, ונתן להם להבין את גודל מצות הרחמנות, שבזכות הרחמנות נצא מהגלות ונזכה לגאולה השלמה.

ואחר כך סיפר להם, היות שאשתו הרבנית היתה בחתונה של עשיר אחד שבא מארה"ב וראתה שאשת העשיר היתה מלובשת בפרוה יקרה העולה 3000 ל"י [לירות ישראליות] וטבעת יהלום שעולה 3000 ל"י על כן היא מבקשת ממנו שגם הוא יקנה לה בעד 6000 ל"י את התכשיטים הללו. והרב בוכה בדמעות שליש שכולם ירחמו עליו ושיתנו לו את הסכום הנ"ל, ולא היה אומר להם שיתנו לו זה, רק הוא ראה אשתקד [בשנה שעברה] שנתנו לו 6000 ל"י לטובת העני בשביל שיוכל להסתדר עם משפחתו, וזה ודאי מטעם שיש להם לב של רחמנים, לכן הוא מבקש מהם את הסכום הנ"ל בשביל תכשיטים לרבנית. והוא בוכה וצועק: יהודים רחמנים בני רחמנים!

וודאי בשיעור שהרב בוכה הם צוחקים ממנו, וטוענים: בשביל קישוטים שאשתך רוצה לקשט את עצמה אנו צריכים לרחם עליה? איזו רחמנות יש כאן? מה שאם כן שם אצל העני הנ"ל היה הכרחיות, וזה נקרא חסרון, וכולנו הרגשנו בחסרון, אז כל אחד מאתנו היה עליו חוב לתקן זה.

מהמשל הזה נבין את ההבדל בין חסרון לקישוט: כי חסרון נקרא בזמן שהוא נמצא בערום וחוסר כל, אז שייך לומר ענין של רחמנות, מה שאם כן כשיש בית מלא כל טוב, אלא שאין לו תכשיטים שזהו דבר מותרות שיש ליחידים שבדור, לא שייך לומר חסרון, משום שיכולים להיות גם בלי זה.

כמו כן כאן, שהאור היה ממלא את כל הרצון לקבל, שלא נשאר מקום ריק כלי שפע, כמ"ש שאור העליון היה ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי, זה נקרא "הוא ושמו אחד", שלא היה ניכר הבחן של שינוי בין אור לכלי, כי אם לא היה כלי - לא היה מציאות לאור שיוכל להתפשט, היינו שהרצון של להטיב לנבראיו לא היה יכול לצאת לפועל אם לא היה מציאות של רצון לקבל. לכן אין הבחן בין האור לכלי, שלשניהם יש להם אותה חשיבות במטרה.

אם כן נשאלת השאלה למה היה הצמצום. ולזה באה התשובה, שהצמצום היה מטעם קישוט. זאת אומרת שיש לעשות בחינת קישוטין בכדי להשביח את המתנה כנ"ל, אע"פ שיש לו עכשיו כל טוב כי האור ממלא את כל הכלי מכל מקום אפשר לעשות מציאות שיהיה יותר משובח, היינו שלא תהיה נבחנת קבלת השפע לבחינת קבלה אלא לבחינת השפעה, היינו על דרך שיהיה מקבל בעל מנת להשפיע, שזה נחשב להשפעה ממש.

לכן נבחן הצמצום לבחינת בחירה חפשית, שענינו שהיתה לו ברירה לא לעשות צמצום, כי מי הכריח אותו, הלא נתנו לו והוא היה מקבל, ואם היה רוצה היה יכול להשאר במצב הזה והיה לו כל טוב, אלא שבחר שיותר כדאי לעשות צמצום ולהיות מקבל רק בעל מנת להשפיע, כי על ידי זה יהיה בהשתוות עם המאציל.

ורק אחר כך לאחר הצמצום כבר נעשה זה לחסרון, כי זהו כלל, כי מה שרצון בעליון נעשה חוק מחויב בתחתון. לכן כבר לתחתון אין בחירה, זאת אומרת אפילו כשהוא רוצה גם לא נותנים לו. נמצא שעכשיו היינו לאחר הצמצום נחשב הרצון לקבל לחסרון, כי כבר לא יכולים לקבל לתוכו שום דבר, ובחינה זו למקום חשך, ורק בזמן שמתחילים לעשות דברים שהם להשפיע אז מתחילים בהשתוות הצורה ומתחילים לצאת משליטת הצמצום ומתחילים להרגיש אלקות בשיעור שהוא מסוגל לעשות בעל מנת להשפיע.

ואם יש לך עוד שאלות בנידון זה תכתוב לי את המקומות שאתה מתקשה בהם ואני אתאמץ לפרש לך כפי כחי, ובעיקר צריכים לקוות שהקב"ה יתן וישפע לנו דעת עליון שנוכל להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד את עצמנו, לשמור ולעשות ולקיים וכו'."

תלמיד: למדנו שהבושה היתה חיסרון שאי אפשר לעמוד בפניו, הכלי לא יכול היה לעמוד בפני המצב הזה, ופה נשמע שזו לא הייתה הסיבה. איך ליישב את שני הפירושים האלה? מהו הטעם בקישוט שהכלי הרגיש שהוא רוצה לעשות, למה היה חשוב לו לעשות את זה?

היה חשוב לו לעשות את זה, כי אם הוא לא היה מכסה את הפער בינו לבין הבורא, אז כביכול היה אומר בכך שהבורא עשה בריאה מקולקלת שלא מתאימה לו. אבל בזה שהוא מעלה את פעולת הצמצום לדרגת הבחירה החופשית ולא עושה את זה מצורך עצמו, בכך הוא מעלה את פעולת הבריאה שהבורא ברא, לפעולת השפעה.

תלמיד: כביכול משלים את הכוונה.

כן.

תלמיד: בכל זאת, יש פה עניין של "לחם חסד", אדם מתבייש לאכול לחם חסד.

זה קורה אך ורק בזמן שאדם מכין את הכלי שלו, אבל בכך שכבר יש לו אפשרות לענות על הרגשת המקבל, הוא כבר לא נשאר בחוסר, בחיסרון.

תלמיד: הוא גם כותב פה שמה שהיה רצון בעליון הופך להיות חוק בתחתון. אז הרגשת הבושה שמתקבלת בזמן בניית הכלי היא מפני שזה כבר הפך להיות חוק שהוא חייב לקיים אותו. כלומר, בכלי שהוא בונה הוא כבר כן מרגיש את זה כבושה, על אף שבהתחלה זה אולי לא היה מהטעם הזה, אבל בזמן העבודה זה הופך להרגשת בושה.

כן.

תלמיד: מהו הקישוט בעבודה שלנו? רב"ש אומר שהקישוט נועד לשבח את המתנה ואנחנו לומדים שהיחס שלנו צריך להיות לא למתנה אלא לנותן המתנה. מה זה לשבח את המתנה?

זה שהבורא נותן לנו אפשרות להגיע למצב שאנחנו משפיעים לו. הבורא לא צריך את ההשפעה הזאת שלנו, אבל אנחנו עושים את זה, וזה נקרא "קישוט".

תלמיד: הוא נתן לנו כלים להכרחיות, לקבל ממנו את השפע. האם כל מאמץ שאנחנו עושים מעבר לזה, מגדילים את הכלי, רוצים יותר להיות דומים לו, זה לשבח את הבורא, זה קישוט?

כן.

שאלה: אם לנברא יש בחירה חופשית, כמו שרב"ש כותב פה, ומפאת הבחירה החופשית הוא מחליט שהוא רוצה לקבל רק בעל מנת להשפיע ולא לקבל על מנת לקבל, איך יכול להיות שאנחנו אומרים שהבושה שורפת והוא לא יכול לעמוד בזה? אני לא מצליח לגשר על הפער הזה.

אני לא מבין.

תלמיד: אנחנו לומדים שיש בחינות שורש, א', ב', ג', ד'. בחינה ד' הפכה למקבל על מנת לקבל, הרגישה בושה, עשתה צמצום ושמה על עצמה מסך. איך זה מסתדר עם כך שזה קישוט ובחירה חופשית של בחינה ד'? נשמע שלא הייתה לה ברירה?

מה הקישוט?

תלמיד: הפעולה של הצמצום, על זה הוא מדבר.

כן.

תלמיד: איך יכול להיות שזה קישוט, כלומר בחירה חופשית של הנברא, ולעומת זה הבושה שורפת ולא היה יכול לעמוד בה?

זה שהבושה שורפת והוא לא יכול לעמוד בה, זה מחייב אותו להשוות את הצורה עם הנותן.

תלמיד: נשמע כך, ואז אין בחירה חופשית.

כן.

תלמיד: ופה רב"ש אומר שיש בחירה חופשית. הוא אומר, "לכן נבחן הצמצום לבחינת בחירה חפשית, שענינו שהיתה לו ברירה לא לעשות צמצום".

אלא מה לעשות?

תלמיד: אני לא יודע.

לקבל.

תלמיד: להמשיך לקבל על מנת לקבל.

לקבל, ואז להגיד שהבורא עשה ככה.

תלמיד: כנראה.

אבל הוא רוצה להיות דומה לבורא. זאת אומרת, הוא עושה צמצום לא מתוך חיסרון, אלא מתוך קישוט, כי הוא רוצה להידמות לבורא. כמו שהבורא נותן, גם הוא רוצה לתת, על אף שהוא נברא כמקבל בלבד.

תלמיד: המטרה בסוף היא לא שהנברא יהיה דומה לבורא? אני לא מצליח להבין איפה יש פה בחירה חופשית. כל תהליך ההשתלשלות של ד' בחינות דאור ישר, זה תהליך שבסופו המטרה היא שהנברא יהיה דומה לבורא, זו המטרה של הבורא.

אז הוא נותן לבורא ובזה נעשה דומה לבורא.

תלמיד: אז איפה הבחירה החופשית שלו פה?

שהוא בוחר בכך.

תלמיד: אבל הוא חייב לעשות את זה.

למה חייב?

תלמיד: כי יש בושה, הוא לא יכול לעמוד בפער שהוא מגלה בינו לבין הבורא.

לא נורא, שיתגבר על הבושה.

תלמיד: הבושה היא בעצם משהו שהנברא היה יכול בעולם תיאורטי להתגבר עליו?

הנברא לא יכול כי בזה הוא היה מוריד את הבורא.

תלמיד: כלומר, הנברא רוצה לשבח את הבריאה ולכן הוא עושה פעולה, על אף שהוא לא היה חייב לעשות אותה.

לא חייב.

תלמיד: ולפעולה הזאת שהוא לא היה חייב לעשות, אנחנו קוראים קישוט.

כן.

תלמיד: צריך עדיין לחשוב על זה.

בסדר תחשוב.

שאלה: רב"ש נתן כאן דוגמה שהרב בא באותה צורת פניה בבית הכנסת, פעם ראשונה זה היה לצורך הכרחי ופעם שניה זה היה לקישוטים של האישה.

כן.

תלמיד: בהסתכלות שלי הרבה פעמים אני מפספס את הבירור לאיזה צורך. איך אני יכול לכוון את עצמי בתוך העשירייה, בתוך האדם השני, ולגלות לאיזה צורך ומשם לפעול? אני רואה את הבעייתיות הזאת עוד הרבה לפני הבושה.

תתפלל לבורא שייתן לך הבנה, שיפתח לך.

שאלה: הדוגמה השניה היא כאילו דוגמה שלילית, בפעם השנייה הרב בא עם בקשה למשהו שאף אחד לא הבין בשביל מה הוא צריך. אבל איך זה נוצר? האישה ראתה מישהו מאמריקה שיש לאשתו טבעת יהלום, היא קינאה בה, ואז היא באה לרב ואמרה לו, אני גם רוצה.

כן.

תלמיד: אני רוצה לתרגם את זה לעולם שלנו. אנחנו גם צריכים לייצר רצון להשתוות לבורא ולעשות צמצום. אין אותו, הרצון הזה לא קיים באופן הכרחי.

לא.

תלמיד: איך מייצרים רצון כזה שכל כך ישפיע עלינו עד שנגיד, את זה אנחנו חייבים, על אף שזה לא הכרחי?

זה מושרש בטבע. זה שאתה שוכח ועוזב את הקנאה שלך, זה כבר הטבע. אבל אם היית ממשיך בזה אז לא היית נרגע, היית כל הזמן בחיסרון.

תלמיד: אבל זה חיסרון למשהו שהוא לא בהכרחיות, זה לא לפי הטבע הרגיל, אלא זה טבע גבוה יותר.

יותר גבוה.

תלמיד: אז איך יוצרים את הקנאה הזאת כמו הקנאה שנוצרה אצל האישה שראתה את התכשיט? אנחנו גם צריכים לראות משהו ולרצות כל הזמן שזה יהיה.

יש סביבך חברים, חברה גדולה, תסתכל כמה אנשים יושבים כאן, הם רוצים לקבל משהו. תסתכל עליהם ותתכלל מהם.

תלמיד: אז זה בעצם הפתרון, השפעת הסביבה.

כן, השפעת הסביבה.

שאלה: אני חושב שהגישה הזו שרב"ש כותב כאן היא הרבה יותר קרובה לעבודה של האדם. מלמדים אותנו שצריך להשפיע לבורא לא מטעם שחסר לי ברצון לקבל, אלא מטעם זה שאני פשוט רוצה להשפיע. מצד שני אנחנו לומדים הרבה פעמים שהאדם צריך להגיע לחיסרון שלם, אבל נראה שעיקר העבודה דווקא היא כשאין לך חיסרון, לעורר את החיסרון הזה.

כן.

תלמיד: האם מטרת העבודה של האדם היא להגיע לחיסרון מסוים או רק להיות מסוגל לעבוד ללא חיסרון ברצון לקבל, ולהיות מסוגל לעבוד כמה שיותר?

להגיע לחיסרון שיהיה חיסרון.

תלמיד: שיהיה חיסרון למה?

אני רוצה להגיע לחיסרון, שיהיה לי חיסרון להשפיע לבורא.

תלמיד: אבל אם יהיה לי חיסרון להשפיע לבורא, אז אני אעבוד מטעם חיסרון ולא מטעם קישוט.

החיסרון בעצמו הוא קישוט. כי אין לך את חיסרון הזה, אתה רוצה שיהיה לך, לכן זה כבר קישוט.

שאלה: לא הבנתי מה התוספת של קישוט אם הנברא עושה תיקון.

הוא לא חייב, זה לא נעשה הכרחי, אלא הוא מקבל את זה כתוספת, כקישוט.

תלמיד: מי צריך את הקישוט הזה, הנברא?

הנברא.

תלמיד: מה התוספת?

התוספת היא שהוא רוצה להשפיע לבורא.

תלמיד: אבל הוא כבר תיקן והוא משפיע, אז מהי התוספת אור הזו שהוא מקבל פה בקישוט?

שהוא עושה את זה מרצונו החופשי, מהבחירה.

תלמיד: ולפני הקישוט זה לא היה ככה?

לא.

תלמיד: אז למה זה קישוט? זה חלק הכרחי, זה לא איזו תוספת יפה.

הוא עשה את זה כהכרחי אבל בעצם זה לא הכרחי.

תלמיד: מה יש להוסיף פה על השלימות שלו, מה זה הקישוט? כאילו היה משהו פגום לפני כן.

השלמות שלו היא לא שלימות לפי הטבע, אלא לפי מה שהולך למעלה מהטבע. הוא רוצה בזה להידמות לבורא, הוא רוצה בזה להשפיע לבורא, שבזה הם נעשים כשווים.

תלמיד: מה ההבדל בין תיקון לבין קישוט?

התיקון שלו נקרא קישוט.

תלמיד: והקישוט הוא תוספת?

תוספת.

תלמיד: נראה שיש שני צמצומים. צמצום אחד מלמעלה, שהבורא נותן הזדמנות לאדם.

שהאור צמצם את עצמו.

תלמיד: על דרך ההשתלשלות.

וצמצום השני מצד הנברא, מתי?

תלמיד: כשהוא מקבל את האור והכלי מלא.

כשהוא לא רוצה לקבל את האור.

תלמיד: לא רוצה לקבל את האור. זאת אומרת, הוא מרגיש את האור, הוא מרגיש שלימות הכלי. ואז הוא מחליט, בקבלה הזו אני שונה מהבורא ולכן אני עושה צמצום. האם הצמצום השני נקרא קישוט? הוא משבח את הקבלה בזה שהוא מכבד את הבורא.

כן.

תלמיד: זה תהליך יפה, שהצמצום הראשון מהבורא נותן לנברא מקום לעבוד כדי להגדיל את האמונה. מה התיקון של הצמצום השני?

להגיע להשתוות.

תלמיד: אבל אין פה עניין אמונה.

האמונה הייתה מלכתחילה.

תלמיד: הוא נמצא בידיעה. הכלי הוא אין סוף, הוא כבר מלא.

כן.

תלמיד: אבל הוא בוחר בזמן המילוי, המקובלים קוראים לזה "באור יום", הוא בוחר לעשות עוד פעולה. לא לקבל כמו פרזיט אלא ממש לקבל את זה בצורה נכונה.

כן.

שאלה: האם יש קשר בין האמונה כשהוא בזמן החושך לבין אור היום שהוא מקבל אחר כך, או שהם לא תלויים אחד בשני?

לא.

תלמיד: לא תלויים אחד בשני. זה לא סיבה ומסובב.

לא.

תלמיד: בכל מקרה בזמן חושך הוא צריך להגדיל את האמונה שאלוהים ממלא את העולם וסובב כל עולם ועושה הכול ואני צריך רק להתקרב לחברים כדי להתקרב אליו. זו העבודה שלנו.

כן.

שאלה: יש סגנון מיוחד בכתיבת האגרת הזאת. הוא לא מתחיל לידידי היקר מה שלומך, מה שלום המשפחה. וגם בסוף הוא לא מסיים - אני מאחל לך כל טוב ובזכות..

אני לא זוכר מה היה במקור. אבל האגרת מיוחדת. מסכים.

שאלה: למה את החיסרון שלו לטבעת של אשתו אנחנו לא מקבלים כמו מעטפה ריקה שיש לו חיסרון אלא אנחנו שופטים את זה בכלים שלנו?

ככה הוא מוסר לנו. הוא מעלה את עצמו לצער ולבכי, לכל מיני דברים - בדברים שוליים.

תלמיד: שוליים כלפי מה שאנחנו קולטים, אבל אצלו זה הכרחיות. למה זה לא כמו המעטפה הריקה? לא רואים אבל יש חיסרון.

בעיניי הבריות החיסרון הזה הוא לא הכרחיות. לא הכרחי.

תלמיד: הוא כותב "בעולם הזה שבמקום שאדם משוקע בתאוות אין הוא מרגיש אלקות ותחילת עבודתו היא שצריך להאמין שיש אלקות בעולם". האם האמונה היא הפתח היחידי לצאת מהעולם שלנו לעולם הרוחני?

כן.

שאלה: האם כחומר דלק אפשר לחשוב כך שבכל פעולת צמצום שלי אני מוציא את הבורא מהסתרה?

כן. כי כך הוא נסתר, ועל ידי הפעולות שבהן אנחנו רוצים להוציא אותו מהסתרה, כך אנחנו מתקנים את עצמנו.

שאלה: שמתי לב שאם חבר מבקש כוח מהעשירייה על פעולת השפעה, אז התגובה של החברים היא כאילו הוא ביקש קישוט. אבל אם הוא מבקש כוח על הבריאות שלו או על פרנסה, אז פתאום כולם מגיבים. מה העצה לעשירייה לשנות את היחס, לראות בפעולת השפעה הכרחיות, כאילו החבר ביקש על החיים שלו?

לא הבנתי.

תלמיד: אני ראיתי שאם חבר מבקש מחשבה, כוח על פעולת השפעה, כמו לחבר או לעורר את החברה, אז התגובה של החברים היא לא אותה תגובה כמו שהוא היה מבקש על הבריאות שלו, או על הפרנסה שלו. אני חושב שהיחס צריך להיות לא פחות. מה העצה לעשירייה לשנות את היחס כאילו החבר ביקש על הבריאות?

אבל זה לא יכול להיות, כי הוא לא מבקש על הבריאות, הוא מבקש על דברים שהם פחות חשובים.

תלמיד: למי הם פחות חשובים, לעשירייה?

לכל אחד ואחד. לא חשוב. כי בריאות זו בריאות, חיים הם חיים, וקישוט זה קישוט.

תלמיד: האם אנחנו לא צריכים להגיע למצב שפעולה למען החברים היא לא פחות חשובה מלבקש על הבריאות?

תלוי איזו פעולה, מה חסר לחבר.

תלמיד: החבר עכשיו נמצא לפני פעולה שהיא למען החברה. החברה ביקשה ממנו משהו, לא קל לו, והוא מבקש מהחברים עזרה. התגובה של החברים היא כאילו הוא ביקש קישוט, כמו אותו משל, ולפי מה שאנחנו לומדים אני חושב שזה צריך להיות כמו שהוא ביקש על הבריאות שלו, לא פחות.

מישהו יכול לענות לו?

תלמיד: זו בדיוק הבחירה שלנו, כי זה לא כך. חבר שמבקש על פעולת השפעה, באופן טבעי זה לא כמו על הבריאות שלו, בגלל זה הקישוט הוא הבחירה החופשית שלנו. כי אנחנו מנסים להגביה את החשיבות שלה לרמת הכרחיות, ואז ניצחנו וקיבלנו את החופש של הבורא.

שאלה: אם אני מרגיש מבחינתי שהחבר ביקש קישוט, אז האם רצוי שאני אגיב לבקשה על הקישוט כאילו הוא ביקש על החיים שלו?

זאת שאלה אחרת. האם אני מתייחס לבקשת החבר כמו לבקשה בפני עצמה, או שאני מעלה אותה לדרגת ההכרחיות. אנחנו צריכים לחקור. אם בכל עשירייה זה מתקבל כדבר הכרחי, אז אני גם מקבל את זה כהכרחי.

תלמיד: אני שואל על הרצוי, האם רצוי להגיע לרמה כזו?

אין דבר כזה רצוי. אנחנו צריכים לעבוד לפי החיים שלנו, לפי הנתונים, לפי מה שיש. אם הוא מבקש באמת על דברים שהם לא הכרחיות, אז האם אני גם צריך כך להתייחס אליהם? נגיד שהוא בוכה, שהוא ממש חייב, האם אני צריך לקבל אותם לפי הדמעות שלו? לפי מה אני צריך לשפוט אותו?

תלמיד: לדעתי, אני צריך לשפוט אותו לפי מהות הבקשה שלו.

איך אתה יכול להיכנס למהות הבקשה ולשפוט אותה בצורה אמיתית?

תלמיד: בדוגמה שקראנו יש הסכמה בחברה שלבקש על טבעת זה לבקש על קישוט, ולבקש על בריאות או פרנסה זה הכרחיות.

כן.

תלמיד: אותו דבר בחברה רוחנית, לבקש על פעולת השפעה זה צריך להיות סטנדרט של הכרחיות. זה מה שהתכוונתי ברצוי. זה שאני לא מצליח לראות בזה הכרחיות, פה יש לי מקום עבודה.

ופה השאלה, בפעולה הזו שעכשיו אני תופס אותה כקישוט, מה אני עושה כדי לראות אותה כהכרחיות. אז מה אם אני לא רואה אותה עכשיו כהכרחיות, אלא מה אני עושה כדי כן לראות אותה כהכרחית. זו הייתה השאלה.

תלמיד: אני אמשיך את הדברים של החבר. לחבר יש צרה כלשהי והוא לא יכול לקבל את מה שהוא רוצה, זה כנראה בגלל שהוא לא יכול לקבל את האור, יש לו כוונה מקולקלת. וכשחבר בא ופונה לחברה בבקשה, לא חשוב איזו בקשה, אנחנו צריכים להתפלל עליו שהוא יוכל לקבל את התיקון כדי לקבל את מה שחסר לו. הוא לא יכול לקבל כי הוא בעל מנת לקבל, אז אפשר להתפלל עליו בכל מיני צורות שהוא כן יקבל את מה שהוא צריך לקבל אבל לא בעל מנת לקבל. זה תיקון.

תלמיד: חבר שבא ומבקש, לא משנה מה, הוא כבר מבקש, אז בשבילו כשהוא מבקש מהחברה זה אומר שזה משהו הכרחי, הוא צריך את זה.

הוא אומר שזה הכרחי.

תלמיד: כן.

הוא בוכה?

תלמיד: כן.

שהוא חייב לקנות את היהלום הזה.

תלמיד: כן. אני שומע חבר שבוכה, הוא רוצה את היהלום, ואני מבקר את הבקשה ואומר, "הוא רוצה יהלום, ואני לא רוצה לעזור לו להשיג את היהלום, זה שטויות". אבל אם הוא בא ומבקש לפי התנאים שלי שאני חושב שזה באמת הפעם הכרחי, אז אני אעזור לו, אני אתאמץ שהוא ישיג את זה.

לפי מה אתה שוקל?

תלמיד: מאיפה אני יודע כמי ששומע את הבקשה. האם אנחנו כעשירייה, כחברה, צריכים בכלל לשפוט אם זה הכרחי לחבר או לא, או שאם החבר ביקש ובוכה, אני אעשה את הכול כדי שהוא ישיג את זה.

אז אתה אומר כך, לפי זה שהוא בוכה או לא בוכה, כך אנחנו נשפוט אותו.

תלמיד: אם הוא שחקן טוב, אם הוא בוכה יותר טוב. האם אני שופט בכלל את הבקשה של החבר. זו שאלה מהותית.

שאלה: אני רוצה להרחיב את השאלה. נניח שני מקרים. מקרה אחד, חבר בא ואומר, חברים, אני לא עובד כבר הרבה זמן, אני צריך עבודה, אני הולך היום לראיון עבודה, תתפללו עלי שאני אקבל את העבודה.

כן.

תלמיד: מקרה שני, חבר אומר אני לא עובד הרבה זמן, אני צריך מקום עבודה, אני הולך עכשיו למקום עבודה, תתפללו עליי שאני אזכור אתכם ואת הבורא בזמן חיפוש עבודה.

זה מושך אותנו להחלטות אחרות.

תלמיד: מה ההבדל בין שתי הבקשות האלה?

מצד אחד הוא מבקש על ההצלחה בעבודה, ומצד שני הוא מבקש על הדבקות.

תלמיד: אז מה אמור יותר לרגש אותנו, או לחשוב עליו באמת?

ודאי שהמקרה השני. כי אנחנו מסכימים עימו בכך, שאם הוא לא ישכח אותנו, אז הוא יצליח.

תלמיד: אז בראשון בעקיפין אם תהיה לו עבודה, אז עכשיו הוא יהיה רגוע ויכול לחשוב עלינו.

זה כבר לא בצורה ישירה.

שאלה: האם זה נכון, זה מעלה את המשל של בעל הסולם עם הילד שבוכה, אנשים פונים אליו, אומרים לו איזה אבא אכזר אתה, הילד שלך בוכה, תן לו מה שהוא רוצה. ואז הוא אומר, הוא רוצה סיכה לגרד בעין, איך אני יכול לתת לו כזה דבר. האם זה נכון לחשוב גם על המשל הזה במצב הזה?

צריך לשנות אותו כך שייראה שמה שהוא מבקש זה דבר לא נכון שזה יהיה ממש לרעתו.

תלמיד: אז העשירייה יכולה לכוון את החבר לבקשה יותר נכונה לעשירייה?

כן, נכונה יותר.

שאלה: כמו שאני מבין את זה, הקישוט זה בעצם החיסרון של החברים שלי בעשירייה. אם אני מתלבש על החיסרון שלהם זה הקישוט.

כן.

תלמיד: אני בעצם כחבר בעשירייה שאמור להתפלל כל היום, זה לא אמור לעניין אותי מה הם מבקשים גם אם הם לא יפתחו את הפה, אני בעצם תמיד צריך לבקש עליהם דבקות, כי זה החיסרון שחסר להם גם אם הם לא יודעים שחסר להם.

זאת הכנה נכונה.

תלמיד: כשחבר מבקש משהו צריך להגיד לחברים למה זה הכרחי עבורו, אחרת אם זה הכרחיות צריך לפרט למה הכרחי עבורי מה שאני מבקש כדי להשיג את המטרה, אני לא יכול בלי זה. כי יש דברים שבשבילי זה לא הכרחי בשביל להשיג את המטרה, בשבילו זה אקוטי כאילו. אז צריך למצוא את הנקודה שהוא לא יכול להתגבר עליה ולבקש עבורו, ברור.

זה כבר במעשי.

שאלה: בדוגמה הזאת הוא מדבר על כך שהקישוט זה משהו שהאדם לא ממש צריך ולכן אף אחד לא ייתן לרב הזה את הקישוטים שהוא רוצה בשביל אשתו. אבל בכל זאת, אנחנו מדברים על כך שהקישוט בשביל האדם זה מפתח אותו רוחנית. וכאן זה הנגדי.

לא, כאן מדובר ממש על קישוט, שאשתו של הרב היא רוצה קישוט, אין בזה שום דבר הכרחי. לכן צוחקים על זה.

תלמיד: משהו שהוא מעל ההכרחי, הוא היה יכול לקבל את הקישוטים האלה בעל מנת להשפיע, זה אפשרי?

זה כבר יוצא סיפור אחר לגמרי. כי כאן כבר מדובר על התוצאה לשם מה הוא צריך את הקישוטים האלה.

תלמיד: כאן נאמר שהצמצום הוא תוצאה מהצורך בקישוטים.

כן.

תלמיד: לשם מה אנחנו יכולים לבקש לעשות צמצום?

בשבילנו הקישוטים האלה הם לא חשובים כיוון שהם לחלוטין לא הולכים באותו כיוון כמו הכוונות שלנו.

שאלה: אם חבר מבקש מהעשירייה, שהוא הולך למקום עבודה והרבה זמן אין לו עבודה והוא רוצה לקבל עבודה חדשה. אז לדעתי אני צריך לשפוט אותו אם העבודה הזאת היא לטובת המטרה והדרך שלנו, אם היא תקדם אותו. אם זו עבודה שאולי תפריע לו או שתתפוס לו את כל הזמן, אז יכול להיות שאני אשפוט לכיוון שלא כדאי לו את העבודה הזאת. האם כך צריך לשפוט את הדברים?

בסדר גמור. מה צריך לעשות על זה אנחנו עכשיו לא מדברים כי אתה לוקח אותנו בכלל לכיוון אחר. עוד נדבר על זה.

שאלה: האם אפשר לומר שכל מה שמכוון ממני אל הבורא במטרה לאהוב אותו כמו שהוא אוהב אותי זה נקרא קישוט?

כן, אפשר להגיד כך.

תלמידה: אם מישהו רוצה לעשות איזה מעשה טוב בלי סיבה ומישהו לא רוצה לעשות מעשה טוב, וברור שהשפעה חלוטה זה במקרה השני, איך לשכנע את הבורא שאני רוצה לאהוב את הרצון של החברה ולמלא אותו כדי להגיע להשפעה אליו?

אצלנו זזה בא לידי ביטוי דרך הצמצום כנגד הרצון שלי, כשאני מצמצמת את הרצונות שלי, עולה מעליהם ומפתחת יחס טוב כלפי החברות, נאמר בלי קשר למה אני מקבלת מזה, העיקר שלהם יהיה טוב.

תלמידה: כדי ללמוד לאהוב את הבורא, להשפיע לו, האם אני צריכה להרגיש בתוכי לא את אהבת החברות או הבורא או אהבתך או את האהבה שלי?

את צודקת גם את זה צריך, אנחנו עוד נדבר על זה.

שאלה: חיסרון להשפעה אין בו הכרחיות אלא זו מתנה?

מה זה אומר חסרון להשפעה?

תלמידה: כלומר שמלכתחילה לפי מחשבת הבריאה אין בתוך הבריאה את החיסרון להשפיע.

זה נכון.

תלמידה: ולכן אם החיסרון הזה הוא כזה, זאת אומרת אם הוא מופיע בנו, אז זה בעצם השכר שלנו?

כן.

תלמידה: כלומר יוצא שזה התיקון, זאת העבודה שלנו?

כן.

שאלה: האם אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מודדים את עניין המותרות או ההכרחיות לא כלפי החיסרון של החבר, אלא כלפי כמה החיסרון הזה אצלי הוא הכרחיות או מותרות? זאת אומרת החבר מביע חיסרון, ואנחנו יודעים שאנחנו לא בודקים מה החיסרון של החבר כי גם הגשמיות של החבר זה הרוחניות שלי.

כן.

תלמידה: אז החבר מביע חיסרון ואני צריכה לעשות בדק בית אצלי בקשר לחיסרון שאני מרגישה מהחבר עבורי, לבקש עבור החברה זה הכרחיות או מותרות, האם שם אני צריכה למדוד את זה?

כן.

תלמידה: וזה לא משנה מה החברה מבקשת, אני לא בודקת אם זה מותרות עבורה או הכרחיות?

את בודקת את זה יחד עם הכול, כן.

תלמידה: גם וגם?

כן.

שאלה: מתי הבורא חושב שהאדם מבקש רוחניות לשם קישוט ומה על אדם לעשות כדי שהבורא יראה שהוא באמת משתוקק לרוחניות?

יש לו חברים, יש לו קבוצה, הוא צריך לבדוק. לא משנה אם הוא בטוח שזה נכון, או לא נכון, ככה או ככה, בכל זאת זה צריך לעבור בזה דרך העשירייה.

שאלה: איך האדם יכול להגיע להרגשה שגדלות הבורא חסרה לו?

שיחשוב על כמה הבורא הוא גדול, נגיד במה הוא יכול למדוד, לשקול את גדלות הבורא, מה צריך לקרות שהוא יחשוב על עצמו או על המשפחה שלו או על העולם, לעומת הבורא, איזו פעולה צריכה להתגלות לפניו כדי שהוא ידאג לגדלות הבורא בלבד.

(סוף השיעור)