שיעור 23.6.2017 – הרב דר' מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר 'כתבי רב"ש', כרך א', חלק מאמרי חברה, עמ' 12

"מטרת החברה - ב'"

1. צריכים לכבד כל מצב ומצב, אם אנחנו קושרים אותו עם הבורא. אין שום הבדל בין המצב הטוב ביותר לבין המצב הגרוע ביותר, אלא כולם שווים בעיני ה'. הוא שולח לנו אותם ממש באותה הרגשת השמחה כדי לקדם אותנו, ואנחנו צריכים להתייחס לכל המצבים האלו לפחות בערך שווה, גם במצבים של מוות רוחני, ייאוש, ריקנות, חוסר אונים, חולשה, בלבול, עד מצב שאדם לא מבין איפה הוא נמצא בכלל, הוא קיים או לא קיים, האם זה קורה לו בחלום או כשהוא ער. כל המצבים האלו הם מצבים שחייבים לעבור אותם כדי להיות מסוגלים לחיות בשני העולמות, בגוף שלנו בעולם הזה ובנשמה בעולם העליון. לכן לא לקלל שום מצב שאנחנו עוברים, אלא להיפך להודות. מתי אני יכול להודות לבורא? כשאני נמצא במצב שבדרך כלל הרצון לקבל שלי לא מוכן להודות על זה, אז אני כן נמשך ועושה כל מיני מאמצים ודרך היגיעה מגיע להודיה.

   אם נשאל עכשיו את עצמנו, "באיזה מצב אנחנו נמצאים?", רובנו יכולים להגיד, "ככה וככה, לא משהו, מעורפל", ואנחנו צריכים דווקא להודות. לאהוב את הנפילות, כי הן יותר מועילות מהעליות, כי מציון תצא תורה, העיקר זה "הכלי".

   אתמול עברנו על המאמר "מטרת החברה ב'", והרגשתי שאתם רוצים לחזור על זה, שיש הרבה חברים שנתקעים פה ושם ופתאום זה לא מובן, פתאום זה לא ברור, בצורה רגשית או בצורה שכלית, מה הרגשתם כשקראנו?

תלמיד: זה היה כאילו שהמאמר מדבר מאוד ברור על מה שקורה ממש כרגע בעשירייה. והיו כמה הבחנות.

אבל בכל מילה יש גם צורך להיתקע.

תלמיד: יש צורך להיתקע, אבל בצורה מוחשית, שזה מה שאנחנו עוברים עכשיו, וגם אם נתקעים, אז רוצים לברר את זה בהרגשה.

זה טוב שאנחנו נתקעים, לי זה סימן טוב, כי אנחנו רואים שהמאמרים האלה על בניית החברה הם העיקר ובאמת מאוד עמוקים.

קריין: אנחנו לומדים בכתבי רב"ש, כרך א', עמוד 12 מאמר "מטרת החברה ב'".

"היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה. ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה'," ואין לו כוח לזה "שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו," להגיע להשתוות "לכן צריכים חברה," זה משהו שאני לא יודע מה זה. רב"ש נותן לי עכשיו מילה חדשה, "חברה", אז אצלי זה רק בסימן שאלה ואין כלום חוץ מזה. אני לא יודע מה זה, את המושג הזה אני צריך לגלות, אני לא מכיר אותו מהעבר "והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול," דבר אחד, "שנוכל לעבוד ביחד," דבר שני, "לבטל הרצון לקבל," דבר שלישי, "שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם." וכול זה כנראה בתוך החברה או על ידי החברה. זאת אומרת שללא חברה, ללא הכלי הזה, ללא האמצעי הזה, איזה מברג או פטיש, לא יודע מה זה, בלי זה אני לא אוכל לסובב בי משהו כדי להיות מותאם לעולם העליון. החברה היא אמצעי הכרחי שאני עדיין לא מבין מה זה, גם לא מבין את התיקונים האלה שאני צריך לעבור, "שיהיו כולם כוח גדול", "שנוכל לעבוד ביחד", "לבטל הרצון לקבל". אבל לפחות ישנה כבר מטרה להגיע לדבקות בבורא, ישנו האדם שרוצה זאת, כי קיבל ניצוץ, נקודה שבלב, ויש לו אמצעי שזה החברה. "לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים," איזה יחידים? "שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה." עכשיו אני מתחיל להבין מה זה מושג "החברה". אלו דווקא יחידים, שהם אגואיסטים, נפרדים זה לזה, אף אחד לא רוצה את השני, שצריכים להתחבר כאחד, "שכולם בדעה אחת, שצריכים להגיע לזה", שדעה אחת צריכה להיות אצלם מלכתחילה. זאת אומרת החברה מתחילה מעשרה אנשים שיש להם הבנה במה שהם נמצאים עכשיו ולְמה הם רוצים להגיע אחר כך, זה התנאי הראשון. "אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם." יכול להילחם עם עצמו בתנאי שכל אחד יהיה כלול מכולם, אחרת לא יוכל להילחם עם עצמו. למה אני צריך להילחם עם עצמי? כנראה שזה מה שאני צריך לעשות בדרך. ואז מידת ההתכללות שלי עם אחרים חייבת כל הזמן לעלות. "נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול," של כולם "שהוא רוצה להגיע להמטרה." כי מה שיש לו כדי להגיע למטרה זה רצון מאוד קטן והוא יכול לעזוב וללכת ברגע שמרגיש איזה קושי. אלא הוא חייב כמה שיותר מהר, לפני שהחולשה והייאוש יזרקו אותו החוצה, להתכלל מרצונות האחרים להגיע למטרה, וכשהוא נכלל מהם יהיה לו מספיק כוח כדי להגיע למטרה.

אנחנו לא מן הסתם מגיעים לחברה, אלא כדי להגיע למטרה אני צריך את החסרונות שלהם למטרה. אולי נראה לי שאני עם החיסרון שלי יכול להגיע למטרה, אבל החיסרון שלי, הניצוץ שלי לא מגיע למטרה או לא מגיע לבורא, הוא מספיק לי רק כדי שאני אממש אותו בחברה, הוא מספיק לי רק לזה. יש לי ליטר דלק במיכל כדי להגיע בעוד חמישה קילומטר לתחנת דלק, אני מגיע לתחנה ושופכים לי עוד ליטר, למה לא יותר? כי אני לא מסוגל. כך אני מגיע למטרה אחרי עשר תחנות דלק כאלו, אין לי שום אפשרות אחרת.

הניצוץ שלי מספיק רק כדי להתחבר בחברה, ולא כדי להשיג את המטרה. כדי להשיג את המטרה אני צריך לקבל על ידי הניצוץ שלי חסרונות מהם, למה? כי הניצוץ שלי אגואיסטי ולכן אני לא יכול על ידו לנגוע בבורא. הוא אגואיסטי, לכן אני לא יכול, הוא מספיק רק כדי שאני אתבטל כלפי החברה, והביטול שלי כלפי החברה מספיק כדי שאני אתרשם מהחסרונות שלהם ומהחסרונות שלהם אני מגיע לבורא.

תלמיד: הניצוץ שלי מספיק כדי שאני אתכלל בחסרונות של החברים.

תוסיף "בלבד".

תלמיד: בלבד. אני אכלול את חסרונות החברים, לשם זה מיועד הניצוץ שלי כדי להתכלל בהם ולהעלות את החסרונות האלה לבורא.

לא. שאני אכלול בתוכי את החסרונות שלהם והם יהפכו להיות לחיסרון שלי, ממש כמו שלי.

תלמיד: אז אוכל לבקש עליהם.

עם החיסרון החדש הזה שקניתי מהם.

תלמיד: במקום הניצוץ שלי.

כן, אני יכול לפנות לבורא ולהגיע לדבקות.

תלמיד: ומה קורה עם הניצוץ שלי?

אתה בזבזת אותו בקשר לחברה, אתה קנית על ידי הניצוץ שלך כלי.

שאלה: והניצוץ שלי לא מגיע לבורא?

הוא נמצא בפנים, כי הוא גרם לזה.

שאלה: אבל הוא נעלם שם בפנים?

כי הוא אגואיסטי, הוא שבור, הוא רשימו מהאור החוזר שנשבר. עכשיו אתה יכול להבין, מה זה "ניצוץ", מה זה "אור חוזר שנשבר". מצד אחד, זה אור חוזר, מצד שני, הוא שבור. זאת אומרת הוא לא יכול לעבוד בצורה תקינה, אבל זה מספיק כדי להתבטל כלפי החברים ולקבל מהם את ההתרשמות שלהם.

עוד נדבר על זה יותר לעומק, למה זה עובד כך, מה המיוחד בזה, אלה דברים יפים מאוד.

שאלה: מה ההפרדה כאן בין הניצוץ שלי הפרטי, לבין האגו שלי?

הניצוץ הוא ניצוץ אגואיסטי, אבל מפני שהוא היה פעם מחובר לאחרים אני יכול להתחבר לאחרים, אפילו שזה בצורה אגואיסטית, "לא לשמה", ולעבוד עמו. וכשאני נכלל מהם, עם הניצוץ הזה על מנת לקבל, אבל אני מבקש את המאור המחזיר למוטב, אז אני מתחיל לקבל את הרצונות של הזולת, של החברים, והם הופכים להיות אצלי כבר לחיסרון מספיק כדי לבקש מהבורא להגיע ללשמה.

זאת אומרת, אני עובד עם הרצונות של הזולת. הם כבר לא הופכים להיות זולת, הם הופכים להיות יותר ויותר שלי, אבל מהחסרונות האלה שאני מקבל מהם, אני מתפלל לבורא להגיע ללשמה.

שאלה: ואיזה הכנות יש בניצוץ שלי כדי להתחבר עם הניצוצות שלהם?

מפני שהניצוץ הזה כלול גם, הוא נרשם מהמצב הקודם שהוא כביכול גם עכשיו נוטה להשפעה.

אתה יכול לעבוד בעל מנת לקבל עם החברים, ובכל זאת, כשאתה עובד איתם אתה מעורר את המאור המחזיר למוטב, ויחד עם הניצוץ הזה, עובד כך, שהופך את החסרונות של החברים לחסרונות שלך, לדרישה על מנת להשפיע.

שאלה: ואיך ההתכללות בחסרונות של החברים הופכת את הדרישה שלי לעל מנת להשפיע, ולא שתהיה אגואיסטית?

המאור המחזיר למוטב. זה לא כלום. גם החברים הם ככה. גם אתה כך. כדי להפוך את היוצרות אתה צריך את המאור המחזיר למוטב. אתה לא יכול לשאול למאור, אם אין לך ניצוץ.

שאלה: ואיך אני מבליט את הניצוץ שלי כדי שאני אתכלל בחסרונות שלהם? איך אני עובד עם המנגנון הזה?

אתה כל הזמן מעורר את עצמך למטרה. כל רגע, כל יום, כל פעם כשאתה מתחיל, אתה מעורר את הקשר שלך למטרה.

שאלה: איך אני מזהה את הניצוץ הזה, איך אני מתחיל להגביר רגישות לחסרונות של החברים למטרה?

מאין ברירה. מזה שאני רואה שאני לא מצליח בצורה אגואיסטית, אני לא מצליח. "אין לי שום עתיד, אין לי כלום, אין לי הצלחה, אין לי שום דבר, למה?" ואז אני מתחיל להבין שאני צריך, מאין ברירה, להתנתק מהרצון שלי ולכלול את הרצונות שלהם, שהרצון שלי הוא קטן, הוא אגואיסטי, אבל אני לא יכול אפילו להפוך אותו לעל מנת להשפיע, כי הוא אחד. כשאני קולט את החסרונות שלהם אני לא קולט פי כמה וכמה, פי עשר, זה לא העניין, אמנם שאנחנו כך אומרים, "פי עשר", אלא אני קולט חסרונות זרים, זה מה שחשוב. וכשאני קולט את החסרונות הזרים, הם הופכים להיות אצלי, כמו שהחיסרון שלך האגואיסטי, כשאני קונה אותו, הוא הופך להיות לחיסרון להשפיע.

שאלה: איך אני מתחיל להרגיש את החיסרון הזה של החבר האגואיסטי, כדי שאני אקנה אותו וזה יהפוך אצלי בעל מנת להשפיע?

כולם נמצאים בניצוצות אגואיסטיים. אבל אני רוצה להתכלל מהם, אני האגואיסט רוצה להתכלל מהרצונות הזרים, אמנם שאני רוצה להתכלל מהם כדי להגיע בצורה אגואיסטית לבורא, אבל מפני שאני מכניע את עצמי כלפי החברים, מפני שאני מחשיב אותם יותר גדולים, אני באמת רואה שהם גדולים. "מכל תלמידי השכלתי", גם אני רואה ככה. ואז אני קונה חסרונות והם הופכים להיות אצלי כבר כאלה שאני יכול להתחיל להתפלל עליהם.

שאלה: הפעולה של קניית החיסרון זה כשאני מתפעל מהם?

כן. תחילת ההתכללות היא בזה שאני מקנא. מקנא מאד. פתאום נראה לי שחבר שלי הוא נבון, ושחבר אחר הוא גדול, כך זה נראה.

שאלה: אז למה אני מתפלל עליהם? למה כשאני מגלה עכשיו שכאשר החבר בתפילה, אני צריך לראות אותו שהוא בחשיבות, ומתוך זה שאני מתפעל מהגדלות שלו אז אני מבקש עליו, על החיסרון שלו?

מתוך זה שאתה נכלל מהאחרים אתה מתחיל להרגיש שאתה צריך להתפלל עבורם. שאתה צריך להתפלל עבורם, פשוט כדי שיהיה טוב להם. אחר כך אתה מתחיל להבין, מה זה טוב להם? "זה עשר הספירות שלי, אני המלכות. אני מבטל את עצמי, מתפלל עבורם, מה שיש להם זה שלי, הם הילדים שלי הקטנים. בכלל, זה חלקי הגוף שלי, חלקי הנשמה שלי. הם שלי". אבל שלי כבר לא אגואיסטי. יש בזה תהליך, אבל זה כבר אחרת, כבר אתה מתחיל לראות שהם שייכים אליך.

שאלה: כשמגיעה ההתפעלות הזאת, היא מגיעה כמכת רגש כזאת, זה קורה לפעמים.

מכת רגש, ואז אתה מתחיל להודות לשבירה, לחטא עץ הדעת. שרק בזכותה, ובזכות החטא הזה, אתה מגיע ליכולת להפוך את הטבע.

קריין: פסקה שלישית מלמעלה, טור א'.

"לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם." אז כל אחד יכול להילחם עם עצמו בגלל שהוא כלול מכולם. "נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה."

זה כבר הרצון שבו שמתחלף. אם מלכתחילה, לפני ההתכללות הוא רצה בעצמו להגיע למטרה, והמטרה שלו הייתה אגואיסטית, והוא אגואיסט, אז עכשיו מתוך ההתכללות זה מתהפך בדרך. המטרה היא כבר לעשות נחת רוח לבורא מתוך זה שהוא נכלל בתוך הקבוצה.

"ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני." אחרת הוא לא יתכלל "וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו." אחרת אני לא אוכל להתכלל ממנו. "אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם."

כדי להתכלל אני צריך להעריך את החבר, את מה שיש בו. לכן, קנאה זה דבר כל כך חשוב. זה מאד לא נעים, זה משפיל אותנו, אבל אדם צריך להגיע להערכה ההפוכה, עד כמה שזה מועיל לי בדרך, כשאני רואה את כולם מצליחים, כולם מזלזלים בי, כולם מתחילים להרגיש שאני אפס, שאני שקרן, שאני לא מבין כלום, ממש שום דבר. ואז, בצורה כזאת אני יכול להתכלל איתם, יכול לקבל מהם.

שאלה: למה חברים צריכים לזלזל בי ולהשפיל אותי?

זה לא שהם צריכים לעשות את זה, אלא ככה אתה מרגיש את עצמך כלפיהם. אם הם יזלזלו, זה כבר עוד סיבוב, נדבר על זה, אם אנחנו נעשה כך, כבר בכוונה כמו חסידי קוצק, שכל אחד מציג את עצמו כאילו לא אכפת לו מהאחרים, וכן הלאה, זה סיבוב על סיבוב. את זה אנחנו עוד לא נעשה.

שאלה: "לראות מעלות חברו ולא חסרונו" .

זה הכרחי, אחרת עם מי אני אתכלל? לא יהיה לי דחף להתכלל עימו, להתקרב אליו.

שאלה: זאת פעולה שהיא ברורה יחסית, כביכול, על העבודה שצריך לעשות.

לא, אתה לא יכול לעשות, החברים צריכים לעשות. יש כאן שני דברים, אם חברים יגידו לי על מישהו מהם, "אתה יודע, הוא כזה וכזה, ותראה, שים לב אליו" אם זה מצד החיוב, אני יכול להתקרב ולהתכלל מהחבר ההוא, ואם זה ההפך, אני מרגיש השפלה, ואת עצמי ברע וכן הלאה, ואז אני מרגיש אותם שהם חזקים, זה מצד השלילה. אבל גם מזה וגם מזה יגיע לי הדחף להתכלל מהם.

שאלה: איך זה שכאשר אדם מרגיש שמזלזלים בו ולא מחשיבים אותו זה נותן לו דווקא דחף להתכלל מהם?

אבל אין לי ברירה. אני מרגיש את עצמי שאני פחות מכולם, ואין לי שום דבר. אני יושב עכשיו לפניכם, אני מרגיש שכולם מזלזלים בי, כולם מגלים שאני טיפש, שאני לא יודע שום דבר, "מה פתאום יצא ככה שהוא מטפס על הבמה הזאת ומתחיל ללמד אותנו?" וכן הלאה.

אתם לא יודעים איזה מחשבות עוברות. אני מספר לכם כי אתם גם תגיעו לזה ותראו. אין אמת ואין שקר, אין כלום. ישנה המציאות שמראים לך אותה וזהו, ואתה צריך לקבל אותה. וזה מאד עוזר.

השאלה היא על מה זה נופל, על הרצון לקבל שלך או על הרצון להשפיע? וכשאתה ניטראלי, אז אתה צריך להבדיל בין מה שאתה מרגיש דרך הרצון לקבל ומה דרך הרצון להשפיע, ומתחיל לראות איך הבורא מראה לך את זה ואת זה, ואיך אתה מקבל את זה בזה ובזה.

תלמיד: יוצא שיש לנו לעבוד רק על גדלות הבורא. המצבים יבואו, אנחנו צריכים שתהיה לנו גדלות המטרה בשביל שנוכל לממש אותם.

מצבים יבואו בלי שום קשר אלינו. האם כל המערכת הכללית צריכה את זה? לפי זה מקדמים [אותנו]. לכן אתה שואל על מחר, על מחרתיים, מה יהיה, מה יקרה? אין לי שום מושג. אני לא יכול להיות כאן נביא, כי הכול תלוי במערכת הגדולה שנפעלת מגמר התיקון. מה שצריכים בהדרגה, זה מה שמפעילים בתוך המערכת.

שאלה: אנחנו מדברים על לראות את החבר כגדול, מעלת חברו. במה מודדים במה הוא גדול, במה אני קטן, במה אני גדול? מה היחידות שמודדים פה?

עומק השגה. יכולת לקשור את הדברים יחד.

תלמיד: איך אני יכול לדעת מה עומק ההשגה של החבר לעומת עומק ההשגה שלי?

זאת הרגשה, את זה נותנים לי. זה לא שייך לחבר. פעם אחת נותנים לי לראות אותו טיפש, פעם אחת נותנים לי לראות אותו חכם.

תלמיד: אבל חכם וטיפש הן תכונות בהמיות, אני לא מדבר על זה.

אני לא התכוונתי לזה. אני התכוונתי לקשר של הדברים הרוחניים שהוא מסוגל לעשות, ואני רואה איך שהוא מקשר את הדברים הרוחניים כך הוא נמצא בהבחנות רוחניות.

תלמיד: מי שעדיין לא בהשגה רוחנית ולא מחזיק את עצמו שהוא כבר בגמר תיקון, הוא יכול למדוד מישהו אחר?

אני לא יכול למדוד, אני לא מודד אף פעם. גם כשנהיה בדרגות רוחניות אני לא יכול למדוד אף אחד, אני מתפעל.

תלמיד: ממה בו אני צריך להתפעל?

נותנים לי. לא שאני יכול להפעיל אותי ועכשיו להתפעל מחבר.

תלמיד: היה לנו אתמול מפגש עשירייה מאוד טוב, שבו ראינו שלכולם יש רצון להגיע לאהבת חברים.

לָמה לא שיתפתם אותי? דיברנו על זה.

תלמיד: אנחנו לא יודעים בהתחלה אם הוא יהיה טוב.

אתם לא רוצים, אני מבין.

תלמיד: אנחנו רואים שיש רצון גדול אצל כל החברים וכולם מבינים שהדרך היא להגיע לאהבת חברים, שמשהו צריך להשתנות בנו ודרך זה אנחנו נוכל באמת להתעלות, אבל כל אחד תופס אחרת.

לָמה אתם לא יכולים להיות פתוחים, אמיתיים? מה אכפת לכם מי רואה ומי לא רואה? מה אכפת לכם לגלות את הבהמיות שלכם וגם כביכול את הרוחניות שלכם? מה אתם מסתירים כמו ילדים קטנים, כמו תינוקות שחושבים שיש כאן משהו שניתן להסתיר וכדאי להסתיר? את זה אני לא מבין. אתם צריכים להיות כבר יותר בוגרים.

אני חושב שאני נותן לכם דוגמה הפוכה, שאין דבר שיש בו מה להסתיר. "כולם כבהמות נדמו" וצריכים לשאוף לדרגת האדם, ו"כל הפוסל במומו פוסל", כך רואים את החבר. אני לא כל כך מבין את הגישה הזאת, אבל בסדר, בינתיים.

אני זוכר את בת דודה שלי הקטנה, שאפילו שכבר הגיעה לגיל שתים עשרה היא שיחקה עם בובות. והיא הייתה כל הזמן מסתירה שהיא משחקת עם בובות, כי זה כבר לא יפה. איך יכול להיות בגילאים כאלה לשחק עם בובות. היא הייתה מסתירה. כך אתם כביכול מסתירים. זה מזכיר לי את זה.

"ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו" כאן זאת השאלה, מה זה נקרא לבטל את עצמו "נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו" איזה מעלות? "ולא חסרונו." זה באמת תלוי במעלות של החבר? לא, אלא בכמה שאני מצייר אותו בכוח כממש אדם מלא מעלות. "אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים," ודאי ש"כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם." להתכלל בהם, לקבל מהם חסרונות שאיתם הוא יכול להמשיך בדרכו הרוחנית.

"וכמו כן בעת ההתאספות, צריכים להיות רציניים, בכדי לא לצאת מהכוונה, שעל הכוונה זו נתאספו. ומטעם הצנע לכת, שזה ענין גדול מאוד," שלא כאן המקום לפרש, "היו רגילים להראות מבחוץ, שהוא לא רציני." דווקא כדי להסתיר את הרצינות, "אבל באמת בתוך ליבם היה אש בוערת." אלה דברים שלא כדאי לנו עכשיו בכלל לשים לב אליהם, אלא מפני שיש צורת התנהגות כזאת אצל מקובלים לכן הוא כותב.

"אבל לאנשים קטנים," כמונו, "על כל פנים בעת האסיפה, צריכים להיזהר, לא להמשיך אחרי דיבורים ומעשים, שלא מביאים את המטרה, שהתאספו, שהוא, שעל ידי זה צריכים להגיע לדביקות ה'. וענין דביקות עיין בספר "מתן תורה" (דף קס"ח, דברי המתחיל "ובאמת")." זאת אומרת, אם כדי להגיע לדבקות יתר צריכים להיות רציניים, נהיה רציניים. אם כדי להגיע לדבקות יתר אנחנו כבר צריכים קצת להסתיר את עצמנו ולהיות קצת עליזים, אפילו [לספר] בדיחות או משהו, אבל כל אחד דווקא על ידי הבדיחות האלו שהן כביכול מרככות אותנו, מבלבלות אותנו ומרחיקות אותנו, אנחנו על ידי זה עוד יותר דבוקים למטרה ולדרך, אז אנחנו פעם נפעיל גם אותם. פעם, עדיין לא היום.

לכן, לא קלות ראש ולא בדיחות, אלא הכול ברצינות, גישה אמיתית וכמה שיותר מהלב.

שאלה: לאחר התכללות עם חיסרון של החברים אני חייב לפנות לבורא, או שזה נעשה באופן אוטומטי?

מה זה "אני חייב"? אם אני עושה את זה בלחץ, זה נקרא שאני פונה לבורא? כאן זו השאלה. "תפילה" נקראת עבודה שבלב. זאת אומרת, אני צריך לעבוד ברצונות שלי עד שאני אגיע להתפרצות הרצון. כשאני עובד עם הרצונות שלי על ידי המחשבה, על ידי המעשה, על ידי החיבור, על ידי הכול אני מגיע לרצון כזה שהוא מתפרץ לפני המחשבה, זה נקרא "חיסרון".

מה זה נקרא "חיסרון"? שאני צועק לפני שאני מחשב את הצעקה. אבל כדי להגיע לצעקה כזאת אני צריך לחשוב הרבה, לעשות הרבה הכנות, אבל בסוף ההכנות האלה, בסוף המעשים, בסוף ההתכללויות עם האחרים וכולי, אני מגיע למצב שהלב צועק, לא המוח.

שאלה: איזו פעולה היא הראשונה, התפילה דרך ההתכללות או התכללות דרך התפילה?

התכללות. תפילה לא יכולה להיות ללא התכללות. ללא התכללות, זאת אומרת, אני מתפלל מהנקודה שבלב שלי, מהניצוץ האגואיסטי שלי שהוא לא מגיע בכלל לבורא. הבורא נמצא במרכז העשירייה, אם אני לא נכלל בהם, אני לא פונה לבורא.

תתארו לעצמכם מערכת חשמלית, שאני מגיע ממלכות לכתר אני צריך להגיע דרך כל הקשרים שיש דרך מלכות לכתר. יסוד, הוד, נצח, גבורה, חסד, בינה, חכמה, כתר, דעת לעליון, דעת תחתון, יש מלא מערכות. אנחנו רק אומרים ספירות, זאת לא ספירה. כל ספירה נכללת מהספירות האחרות. אלה מערכות. כדי להגיע לכתר אני צריך להתכלל בכל המערכות. אז איך יכול להיות שאני מעצמי מתפלל, אני מעצמי אני נשאר בתוך עצמי.

שאלה: האם זה מספיק לתאר את החבר כגדול, או שאני ממש צריך לראות בפועל שהוא גדול?

על זה כבר דיברנו. אם אני מתאר את החבר כגדול, שהוא באמת קטן בעיני ואני עושה אותו כגדול בעיני, אני מתקדם בדרך אחישנה, בדרך תורה. אם אני מקבל הרגשת הבורא כגדול, לא שאני התכוונתי לזה, אלא מפני שכך גילו לי, אני מתקדם בדרך בעיתו. אני צריך לקדם את עצמי להתכלל עם החבר הגדול ומתוך זה לפנות לבורא.

שאלה: האם אני צריך לבטל את עצמי אם חבר מזניח כללים בקבוצה, כמו שיעור?

אך ורק לצורך לעזור לו, אבל אם הוא נמצא בירידה אין לי עם מי להתכלל. נכללים תמיד עם גדול יותר, או שאני עושה אותו כגדול, אבל לפחות לאלו שמראים את עצמם במעשה גדולים, אבל לא יותר, רק לעזור. אני לא מקבל אותו, בכלל מי שמזלזל במעשה, לא בא יום יום וכן הלאה, אנחנו לא צריכים לקבל אותו כחבר, אלא צריכים לעזור עד שחוזר. אבל הוא לא מספיק חבר, זה כמו בצבא, איך אתה יכול ללכת איתו לקרב?

שאלה: האם למקובלים הגדולים היה סוד איך להישאר תמיד בדרך ולא להיזרק על ידי הבורא?

סבלנות. הבורא לא זורק, הוא דוחה, לא זורק, רק סבלנות. אני חותם, אתם תגלו שאני הכי פחות סובלני מכולם, לי אין שום סבלנות, לשום דבר, אלא מתחייבים "חוץ מצא", אין אחרת.

שאלה: אמרת שאנחנו מסתירים אחד מהשני. אני זוכר שלפני שנה ניסית לעשות סדנה ואמרת תפתחו את הלבבות, דברו אחד עם השני חופשי, ומיד נבהלת וביקשת סליחה, אמרת, "טוב, אתם לא מוכנים עדיין". עכשיו שוב פעם העלית את הנקודה הזו. מקובלים שגילו את המערכת אומרים שאנחנו נשמה אחת, גוף אחד. לָמה אנחנו מסתירים?

לא, אין מה להסתיר, אבל הרי אתם תתחילו לשפוך על השולחן את פח הזבל שיש לכולם, מה ייצא מזה?

תלמיד: לא לזה אני מתכוון, אנחנו כאילו משחקים פוקר, מחזיקים את הקלפים כל אחד צמוד לחזה שלו, ואנחנו רוצים לגלות חסרונות. אנחנו מגלים את החסרונות כרגע רק מהשאלות בסדנה מדי פעם, בצורה חיצונית מאוד דלילה. איך לקחת ולקנא אחד בשני אם אנחנו מאוד סוגרים את עצמנו אחד מהשני, ממש בונים חומות?

אני מבין מה שאתה אומר, הכול ברור, בכל זאת, אני ממליץ להתכלל בבורא, זאת אומרת, בזה שאתם משתדלים לעורר בכל אחד את גדלות הבורא.

תלמיד: דרך הבורא אנחנו נצליח לחדור אחד לשני?

כן. לפתוח לבבות. אחרת זה רצון לקבל, ולא כדאי להיתכלל בו, זה לא מוסיף שום דבר, ההיפך. אין לי מילים בינתיים, רק שתרצו לעבוד בהיתכללות, אבל ההיתכללות חייבת להיות בבורא, לא בשטח שלכם אף פעם. במה יש לנו להיתכלל? רק בזה, אנחנו עוזבים את כל הרצונות, המטרות הגשמיות שלנו ועוברים לחיסרון העליון.

תלמיד: אתמול התקשרו אלי הרבה חברים וגם שלחו הרבה הודעות, והבטחתי שאני אעלה את החרדה ואת הדאגה שלהם ממה שהיה בשיעור הזוהר. פשוט הייתה דאגה, הייתה מהומה כזו, אחרי שאמרת שאנחנו חוסמים אותך במידה מסוימת אם אנחנו לא מגלים יותר חיסרון. האם כדאי לפתוח את זה?

לא, אבל ברור שהיינו יכולים להיות הרבה יותר מתקדמים. אבל בינתיים זה לא קורה, לא מרגישים שיכולים לעבוד יחד, מה לעשות?

קריין: עמוד 13 בכתבי רב"ש כרך א' מאמר "בענין אהבת חברים".

בענין אהבת חברים

תשמ"ד - מאמר ב' 1984 - מאמר 2

" א. הצורך לאהבת חברים ...

ב. מה הוא הסיבה שבחרתי דוקא בהחברים האלו; ... ומדוע החברים בחרו בי, ...

ג. אם כל אחד ואחד מהחברים צריך לגלות את האהבה שיש לו להחברה, או שמספיק שיש לו אהבה בלבו, ועובד בענין אהבת חברים בהצנע לכת, ומשום זה הוא לא צריך לגלות מצפוני לבו. כידוע שהצנע לכת הוא דבר גדול.

או שנגיד להיפוך שמוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו.

נמצא לפי זה, במקום שיש לו כח אחד לעסוק באהבת חברים, יוצא שאם החברה הוא של עשרה חברים, הוא נכלל עכשיו מעשר כוחות שמבינים את הצורך, שצריכים לעסוק באהבת חברים. מה שאין כן אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכח של החברה, מטעם שמאד קשה, לדון את חבירו לכף זכות, וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא שאין לו רק כח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת. היוצא מזה שדוקא עבודה זו צריך להיות בגלוי, ולא בהצנע לכת."

איזו עבודה?

תלמיד: גלוי אהבת חברים בחוץ.

זאת אומרת, לא זלזול כמו שהיה בקוצ'ק, אלא גילוי אהבת החברים מחוץ. במה אתה מגלה את זה? אני לא ראיתי שאתה אוהב חברים, אתה אוהב?

תלמיד: אוהב.

את מי אתה אוהב כל כך? במה מתבטאת האהבה שלך, צריך להיות גילוי לחוץ? הבאת להם שוקולד, הכנת כוס קפה? או עוד יותר מזה, שלחת גלויות עם יונה? מה זה נקרא אהבה, איך גילית להם אהבה?

תלמיד: הוא דואג לרוחניות שלנו.

במה הוא דואג לרוחניות? הוא מביא לך סנדוויץ?

תלמיד: לא, הוא דואג לממש את העצות של הרב ושל המקובלים, ממש דואג בפועל. ממש מראה עד כמה זה מטריד אותו, הוא מראה עד כמה חשוב לו שיהיה חיבור בקבוצה.

זאת אומרת, הוא מראה לכם כמה שהוא דואג לקיים את מה שכתוב על החברה, בזה שהוא מגלה לכם עד כמה שהוא דואג, בזה אתם רואים את האהבה שלו אליכם. יפה.

שאלה: בדוגמה הזאת של אהבת חברים, זה כאילו שאתה צריך לבטא את זה רק במעשה שאתה עושה כלפי החברים.

במה מתבטאת האהבה שלך לילד שלך? בזה שאתה דואג לו שיגדל טוב. גם החבר, עושה אותו דבר כלפי העשירייה, במה שהוא מסוגל לסייע להם שהם יגדלו טוב, כך הוא עושה.

שאלתי, אהבה יכולה להיות מגדול לקטנים, ומקטן לגדולים, במה אתה מבטא את האהבה שלך גם מצד הזה וגם מהצד ההוא? נניח, אתה רואה אותם כקטנים, אז אתה מראה להם את ההתנהגות הטובה שלך, כמה שצריך להיות, אתה נותן דוגמה, דוגמאות. וכשהם גדולים, איך אתה מבטא את עצמך כלפיהם?

תלמיד: אני צריך להראות להם שאני מרגיש מאוד את הזכות שיש לי להיות בחברתם.

כן, עוד.

תלמיד: ושאני מאד מעריך אותם, שאני מאד רואה את המאמצים שהם עושים ושזה נותן לי כוח, כדי שהם יקבלו מזה גם כוח.

הערכה, בעיקר זו הערכה.

תלמיד: כן, הערכה.

יופי, טוב. ואתה צריך לגלות את זה. יש בזה עוד הרבה דברים אבל דווקא העבודה הזאת צריכה להיות בגלוי לא בהצנעת לכת. זאת אומרת, כל הזמן אני צריך כלפי החברה להיות בהתפעלות. בהתפעלות מהם, מהבורא, מהדרך, מהמאמצים, מהכול, כמו שהאהבה אליהם מחייבת אותי. ולהראות להם אפילו שאני לא מרגיש עכשיו שום אהבה, ואז במעשים האלו אני חוזר אליה.

תלמיד: נניח אני רואה על חבר שהוא עכשיו מקרין איזו גדלות, איזו התפעלות, הוא משקיע. אז יכולה להיכנס ביקורת שאומרת, אהה הוא כזה חכם, הוא כזה צייתן, היא כזה חברה'מן, יש לו לב רחב טבעי, הוא אוהב לתת מתנות, הוא כל הזמן נותן מתנות, זה בא לו בקלות. ואז אני בעצם כאילו חותך מעצמי את חומר הדלק של ההתפעלות, כי אני מבטל את היגיעה שלו. אני אומר, הוא כזה נדיב, אין לו בעיה עכשיו להזמין את כל החברה לעל האש, זה עושה לו טוב על הלב. אז כאילו אני אומר, זה לא בא לו ביגיעה.ואני מבטל את היגיעה שלו.

כן.

תלמיד: ואז אני חותך מעצמי את חומר הדלק.

כן.

תלמיד: איך לא לעשות את זה?

תתאר לעצמך שאתה עושה את זה, עד כמה שזה היה עולה לך כוח. איך אתה עוד יכול למדוד? אבל האמת שבודקים את זה לא לפי זה, אלא לפי פי כמה שהרצון לקבל שבכול זאת שנמצא באדם מאפשר לו לעשות פעולות שהן פעולות בהשפעה. כי לא חשוב אם מה שהוא עושה גדול או קטן, זה לפי האופי שלו, לפי היכולת שלו. אלא מה שחשוב זה שהאדם, וכל אחד מאיתנו הוא אגואיסט, שלא רוצה כלום כלפי האחרים, ובכול זאת הוא מתעורר ועושה. לא מדובר על גדלות המעשה, אלא על ההכנה שלו, על עד כמה שהיא גדולה.

קריין: פסקה תחתונה בטור א'.

"אבל צריכים תמיד להזכיר לעצמו את מטרת החברה. אחרת הגוף דרכו לטשטש את המטרה," ואז אם הוא מטשטש את המטרה, אנחנו יכולים להיות צדיקים גדולים בכול הפעולות, רק לא [לאלה] שקשורות למטרה. "משום שהגוף דואג תמיד לתועלת עצמו. כי צריכים לזכור, שכל החברה נתייסדה על בסיס להגיע לאהבת הזולת. ומזה הקרש קפיצה לאהבת ה'." שני שלבים. קודם אהבת החברה, וללא אהבת הזולת לא יכול להיות שנגיע לאהבת ה', כי זה כלי, ואהבת ה', זה כבר האור שמתגלה בתוך אהבת בזולת.

וזה דוקא על ידי זה, שהוא אומר, הוא צריך לחברה בכדי שיכול להשפיע לחבירו בלי שום תמורה; מה שאין כן שאם הוא צריך חברה שהחברה ישפיעו לו עזרה, ומתנות וכדומה, שעל ידי זה, הכלי קבלה של הגוף יהיו שבע רצון; אבל חברה כזו בנוי על בסיס אהבה עצמית, וחברה כזו מביא לו רק התפתחות של הכלי קבלה שלו שרואה עכשיו שיש לו סיכויים שהרכוש שלו יתגדל בזה שחבירו מסייע לו להשיג קנינים גשמיים.

אלא שצריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא כנ"ל, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת.

אחרת לא די שנשאר רק בכח אחד לבד, של אהבת הזולת," אפילו לאהבת הזולת לא, אלא לאהבת עצמי. "מטעם שהוא לא רואה שהחברים יעסקו בזה; כיון שהחברים עוסקים באהבת הזולת בבחינת הצנע לכת, אלא להיפוך, שהחברים גורמים לו שהוא יאבד את הכח שלו במה שהוא רוצה ללכת בדרך של אהבת הזולת, והוא לומד אז ממעשיהם, ואז הוא נופל לשליטת של אהבה עצמית." אם הוא פוסל כך את הסביבה, וודאי שאפילו הכוח הקטן שהיה לו כהכנה לאהבת הזולת, גם נעלם.

"ד. אם כל אחד צריך לדעת מה שחסר לחבירו באופן פרטי, של כל חבר וחבר, בכדי שידע עם מה הוא יכול למלאותם, או מספיק באופן כללי, לעסוק בענין אהבת חברים." וודאי שמספיק באופן הכללי, בזה מתחילים, ואחר כך זה מתגלה הלאה.

שאלה: לא הבנתי מה זאת אומרת הכי בולט?

יש בעיות גדולות? אז בבקשה.

תלמיד: מה לעשות שמרוב הביקורת על החברים שאתה רואה, שאי אפשר לקיים.

הביקורת שלך, זה שאתה מרגיש שאתה מבקר אותם כל הזמן. אז מה?

תלמיד: אי אפשר לקיים את העבודה הזאת, כי הביקורת רק הולכת וגדלה כל הזמן.

באיזו צורה הביקורת? אתה עוד לא רוצה להרוג אותם?

תלמיד: גם את זה אני רוצה.

גם את זה אתה רוצה. אבל עוד לא לשרוף?

תלמיד: להרוג זה מספיק.

לא, חכה, נותנים לנו דוגמה עוד יותר גדולה, שאתה ממש קושר אותם לעץ ומביא מביא חומר דלק ומתחיל לשרוף אותם. אחר כך אתה שם אותם על המנגל ומסובב אותם יפה, לוקח מזלג לבדוק עד כמה הם מבושלים נכון או לא. הכול לפניכם.

תלמיד: מה לעשות עם זה?

זו נקראת נקודה דרמטית, או עוד לא? אני מבטיח לכם שאתם תרגישו כך. יהיו לכם כל מיני כאלו סצנות ממש להפליא.

תלמיד: אז מה לעשות עם זה, כי מצד אחד אתה תלוי בהם ב 100%, מצד שני אתה לא סובל אותם.

זה בסדר, נותנים לך לקפוץ ממצב למצב, אז מה הבעיה. למה אתם לא שמחים שכך זה מתגלה. למה אין בקבוצה אווירה כללית שיחד עם זה שאתה מרגיש את התמונה הזאת, שאתה ממש שונא אותם, יחד עם זה חוץ מההרגשה הזאת, אין לך ידיעה שזה הכול בדרך.

תלמיד: הידיעה הזאת כן קיימת.

זה חוסר ערבות. אין את החברים שלך שנמצאים מחוץ לכותלי הכלא, שמוכנים ברגע שמגלים שאתה נמצא שם, הם מיד זורקים לך חבל כדי להוציא אותך, או מהנהר, כמו שרב"ש אומר.

תלמיד: הבעיה באה לידי ביטוי בזה שמתגלה ביקורת, מתגלה דחייה מהחבר במקום כוח ללכת ולנסות להתקרב ולהתחבר, אתה כאילו נשאר בביקורת.

אתם חייבים במשך היום לדבר על החיבור ביניכם, להיות מוכנים להציל כל אחד. לדבר, לא לחשוב, אלא לדבר ביניכם, שיש בכם כוח שאתם מתארגנים כך שברגע שכל אחד נופל הוא מרגיש את החוט שהקבוצה אוטומטית זורקת לו. שכך אתם בנויים, ככה זה, זה איזה מנגנון, מכונה, ברגע שמישהו נופל מהסירה, מיד נזרק אליו חוט ותופסים אותו. אתם צריכים לדבר על זה.

שאלה: אם אדם מרגיש שלא זורקים לו חוט.

אין דבר כזה, סימן שלא דיברתם, סימן שלא דיברתם מספיק. אתם צריכים לדבר. אנחנו חברה שממש ברגע שמישהו נמצא במצב אנוש, פחות מאנוש, אנחנו מיד זורקים לו חבל. חייבים לשכנע את כולם שכך אתם מוכנים. אתם תעשו את זה, וניתן בעוד כמה ימים תרגיל חדש, אחר. אבל עכשיו בינתיים לדבר על זה.

(סוף השיעור)