שיעור בוקר 24.01.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה לכנס "חיים בעשירייה" - קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: החלק הזה בשיעור שלנו הוא הכנה לכנס "חיים בעשירייה", נלמד קטעים נבחרים מן המקורות, אנחנו ממשיכים מהקטע השני.
"אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה".
אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד."
(הרב"ש. מאמר 8 "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב'" 1985)
למה אין ביניהם הבדלים כל כך גדולים? כי כולם כמו שכתוב "כבהמות נדמו", אבל יש בין הבהמות האלה כאלה שרוצים לעלות לדרגה יותר גבוהה מדרגת החי, לדרגת המדבר. ואלו הם האנשים שהסכימו להתאחד כדי לברר דווקא בחיבור ביניהם את מה ששייך לדרגת האדם, הדומה לבורא. בלי שיתחברו ביניהם, ירצו להתחבר, ינסו להתחבר, יראו שלא יכולים, יפנו לבורא, יקבלו את כוחות הקשר, בלי זה לא יוכלו להתאחד. אבל כשיתאחדו, ירגישו דבר חדש, מה נקרא להיות בדרגת הבורא. לשם כך אנחנו באים לכנס.
ולכן כל אחד צריך להבין שהעבודה שלו היא להשתדל להתחבר, להתאחד. כמו שרב"ש כותב "אלו אנשים, שהסכימו" להתאחד "שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים" ועוד ועוד, שיהיה להם ראש אחד, לב אחד, אז על ידם, כפי שאומרים לנו המורים שלנו, האבות הרוחניים שלנו, על ידם אנחנו מעלים את עצמנו גם לאחדות שנקראת רמת האדם. זו המטרה שלנו, להשיג בכנס שלנו חיבור שמעלה אותנו לדרגת האדם.
שאלה: כשאנחנו מגיעים לכנס, אני קודם כל מבין שאני צריך לשכנע את עצמי שכולם באו להתאחד. אני מרגיש שגם זו פעולה שדורשת מאמץ מצד הפרט, להרגיש שהחברים גם באו להתאחד וזאת המטרה שלנו, להגיע לאיחוד.
אני לא הייתי כל כך מדגיש את זה, כי אני בעצם קובע כלפיי איך הכנס יעבוד בי. אני לא דורש מכל האנשים שנמצאים בכנס שהם בדיוק יהיו מחוברים "כאיש אחד בלב אחד" וכן הלאה.
תלמיד: לא יהיה נכון לדרוש מעצמי להגיע לראייה כזאת כדי שאני אוכל לפעול כך? אני לא צריך שהם יהיו כך, אלא שאני ארגיש את זה?
אז תרגיש.
תלמיד: זה גם דורש עבודה.
תדרוש מעצמך.
תלמיד: קודם כל אני מגיע עם דרישה כזאת מעצמי, לראות שהחברה כולה באה לצורך האיחוד.
כן.
תלמיד: ואז כותב רב"ש, שכדי שיוכלו להתאחד, כל אחד צריך לוותר ויתורים למען הזולת ועל זה יוכלו להתאחד. איזה ויתורים נדרשים מאיתנו, על מה אני צריך לוותר?
אתה צריך לוותר על כל הרצון לקבל שלך שמראה לך שאתה יותר מהאחרים. אלא הפוך, הרצון לקבל שלך אומר לך עכשיו שאתה פחות מכולם, קטן מכולם, שאתה ממש זנב, ובצורה כזאת אתה תוכל להצטרף לכל הקהל ולצאת על ידם.
שאלה: היחס הזה שאני מגיע לכנס ולא דורש מאחרים שום דבר, אלא רק מעצמי להתחבר אליהם כמו שהם, זה יחס שהוא נכון גם בתוך העשירייה או רק כלפי החברה הכללית?
אין הבדל.
תלמיד: אם אין הבדל, אז חיבור זו לא פעולה שאני צריך לדרוש מהם שהם יתחברו איתי וירקדו איך שאני חושב, אלא פשוט כמו שהם, כך להתחבר איתם?
כן.
שאלה: יש גם עניין של להוסיף משהו מעצמי לחיבור הזה?
ודאי.
תלמיד: מה אני מוסיף מעצמי?
אתה מוסיף את עצמך.
תלמיד: מה מעצמי?
רצון, כוח, כוונה, כיוון, כל הדברים.
תלמיד: את הנטייה לחיבור איתם?
כן.
תלמיד: אז קודם כל וויתור על כל מה שאני רואה, על כל ההרהורים שיש במוח, ואז להוסיף גם נטייה כלפי החיבור איתם.
כן.
שאלה: אנחנו נכנסים לכנס שמורגש שהולך להיות הכי פנימי שיכול להיות עם עבודה בפעם הראשונה בתוך הלב של העשירייה בצורה כזאת חזקה, ואנחנו רוצים להיות מרוכזים רק בכניסה לתוך הדבר הזה בתוך העשירייה. עם זאת יש גם את כל העולם שדוחק עלינו יותר מאי פעם לחיבור. איך עובדים עם זה נכון, מצד אחד נמצאים כל הזמן בפנים בתוך העשירייה, מצד אחר מרגישים לחץ לממש? צריך להשתיק את זה או להשתמש בזה?
להשתמש בשניהם. אני מרגיש דחף בכל זאת להיכנס ולהגיע לאיזו צורת חיבור שהיא תשנה את דרכי אפילו, תדחוף אותי קדימה, תראה לי מה לעשות עם החיים מצד אחד, מצד אחר אני חייב לבטל את עצמי לכלל, לקהל וכך להתחבר איתם.
תלמיד: אולי זה הרושם שלי, אבל אנחנו נוהגים בכנס להיות מרוכזים בחיבור הפנימי שלנו, במה שקורה איתנו. ועכשיו זה מרגיש שאפשר להחזיק בתוך המאמץ לחיבור שלנו, את ה-בחוץ שדוחף אותנו יותר. האם זה שונה קצת מכנסים אחרים?
אני חושב שאנחנו צריכים בכנס רק להרגיש את עצמנו, במיוחד כאן, עם כל החברים והחברות שלנו בכל העולם, שנמצאים ביחד בכינוס, בחיבוק אחד מאוד מאוד חזק, נקי, שאין משהו יותר מזה. שרק בצורה כזאת אנחנו נותנים מקום לבורא להתגלות בתוכנו.
שאלה: בכל זאת יש הרבה התאספויות ברחבי העולם, וגם כאן בישראל תהיה התאספות מאוד גדולה, 1,800 חברים וחברות מכל הכלי הישראלי יגיעו לכאן, זה מאוד מיוחד. על רקע כל מה שקורה עכשיו בישראל, המצב המאוד מורכב, המתוח שלא פוסק, איך אתה רואה את התפקיד של הכלי הישראלי דווקא בתוך כנס כזה?
אני לא מחלק לכלי של בני ברוך, לכלי ישראלי, ואפילו לכלי העולמי. אלא מי שבלב ונפש איתנו, מבין את מטרתנו ותנועתנו לעבר זה, ועובר איתנו את כל השלבים, אז ודאי שהוא נמצא איתנו כאילו הוא נמצא כאן.
שאלה: איך מגיעים לכנס, לשיעורים בכנס ולא מסתכלים עלייך שאתה תעשה לנו את העבודה. אתה לפעמים אומר, "מה אתם מסתכלים עליי, כאילו מצפים ממני שאני אעשה". איך להגיע ממש בימים שנותרו לנו עכשיו עד הכנס, בצורה שאנחנו מסתכלים על החברים, שהעשירייה מסתכלת עליך?
קודם כל ודאי שאני לא אעשה את העבודה במקומך, זה לגמרי לא אפשרי, אפילו אם הייתי רוצה. כמו שאתה שולח את הילד שלך לבית ספר או למקום שבו הוא עובר איזה בדיקות, בחינות. הרי אתה לא יכול להיכנס במקומו, כך אני מרגיש את הכנס.
כשאתם עוברים, אז אתם צריכים להתחבר כדי לדחוף את הבורא יותר למעלה, כדי להציל את עצמכם מהדרגה התחתונה ביותר, לדרגה העליונה ביותר, הכול תלוי בכם.
אני שומע את זה מחברים שדווקא מבינים את הדברים האלה, אבל יכול להיות שיש כאלה שאצלם זה לא כל כך. אז יש עוד זמן להתגבש, ולהתחבר כדי באמת לעמוד, ולעלות מ"ן בצורה נכונה.
תלמיד: האם זאת אשליה המצב הזה שאני מצפה שהרב ימלא, יחדש, ייתן לי? הרי לכל אדם פה יש צפייה כזאת.
לא, הרב לא ימלא שום צפיות, שום כלים, ושום חסרונות. הרב עומד לידכם, אתם נכנסים למבחן, אני נשאר מאחורי הדלת, ואתם נמצאים מול הבורא.
תלמיד: אז לאן לכוון את העיניים שלנו, ואת הלב שלנו?
על החברים, עד כמה אתם יכולים לבנות מעצמכם כלי אחד.
תלמיד: מה המבחן שלנו בכנס הזה? זה נשמע כנס תובעני.
להוציא את הלבבות, ולחברם יחד.
תלמיד: בהסתכלות כללית יותר, אני מסתכל על הכנסים, לפחות מאז שאני כאן, ובהסתכלות הזו אני חושב שהכנסים אז היו מאוד חיצונים, היה הרבה תיאטרון, שירה, היו דברים יפים באמת לאותו רגע, וגם היו המון הכנות לפני. ועכשיו יחסית זה כנס פשוט, מה זאת אומרת? יושבים פשוט עשרה חברים במעגל, עם מקורות, ועם הרב.
וכל התיאטרון בפנים.
תלמיד: מה זה אומר בעצם עלינו, על כל התהליך שעברנו?
שכולם מצפים לתיאטרון שקורה בהם בפנים. ראית איך מוזיקאים קוראים תווים?
תלמיד: כן.
הם לא מנגנים על כלי, הם פשוט מסתכלים על התווים, וזה מנגן בהם. כך אנחנו, לא צריכים לשום צורה חיצונה, מספיקה לנו הקריאה שלנו כדי שנרגיש איך זה מנגן בנו.
תלמיד: מה הצפייה שלך מאיתנו בכנס?
מה הציפייה שלנו?
שאלה: שלך, דיברת על העבודה שלנו בכנס, ולכן אני שואל, למה אתה מצפה מאיתנו בעצם בכנס?
חיבור, ובתוך החיבור גילוי כוח עליון אחד לכולנו.
שאלה: קראנו בחלק הראשון שצריך שלא תהיה שום נגיעה עצמית, זאת אומרת ברגע שיש נגיעה עצמית זה פסול. אנחנו יושבים בכנס בעשירייה או בכלל בחברה ונגיד שאני מאוכזב מהיחס של חבר, זה נקרא כבר שיש לי נגיעה עצמית?
אני לא יודע תתעסק במה שמוטל עליך.
תלמיד: אני בודק את היחסים פה בינינו. אז מה לשייך לרצון לקבל, הלוא כולי רצון לקבל, אז מה זה לגיטימי, ומה לא לגיטימי, מה אני צריך לדחות, עם מה אני צריך להישאר? יש בינינו מערכת יחסים רגילה בין אנשים, אחד אני מכבד יותר, אחד אני מכבד פחות. איפה זה נחשב שזה כבר נגיעה עצמית וזה פסול ואני צריך להתרחק מזה בהתייחסות שלי לאחרים?
אחרי שאתה גומר לעזור להם בכול כדי לזוז קדימה, אתה לא יכול לחשוב על יתר הדברים, אם יש לך עוד כוח וכוונות.
קריין: קטע שלישי מתוך "זוהר לעם".
"צריכים שיהיו נמצאים עשרה [...] בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלמות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד."
("זוהר לעם". נשוא. מאמר "מדוע באתי ואין איש", סעיף 106)
שאלה: אני שם לב שאתה מאוד מוטרד ומודאג מהכנס. במיוחד זה בולט בימים האחרונים יותר ויותר. ורציתי לשאול אותך, מה אתה מרגיש ביחס לכנס הזה שככה הוא מעורר בך?
חשיבות. יש לנו הזדמנות לעשות ממש קפיצת דרך, אבל הפעולה הזאת לא תלויה בי.
תלמיד: ששומעים שיש הזדמנות שאפשר לעשות קפיצת הדרך, מה התלמידים צריכים לעשות כדי שתקרה הקפיצה?
להיות מוכנים.
תלמיד: מה זה להיות מוכן לקפוץ?
שהם מוכנים להחזיק זה בזה בכל מה שאפשר, רק לא לעזוב.
תלמיד: אז, יש פה מוכנות מצדנו ואתה ממש מרגיש שיש לפנינו הזדמנות כזאת עכשיו?
כן.
תלמיד: אז במה תלויה היכולת למימוש הקפיצה, שנצליח לקפוץ?
באיחוד.
תלמיד: זה תמיד סביב האיחוד, סביב החיבור, אבל יש לנו דרך לעזור אחד לשני להיות בזה, להיכנס לזה, ליצור אווירה כזאת?
יש. לא ב100%, אבל לא צריכים גם כן.
שאלה: האם אפשר להעמיק את השאלה לגבי הקשר בין הכנס שלנו לבין מה שקורה עכשיו בעולם. כי בכל זאת, העולם נכנס למצב מאוד מאוד לא יציב, כל העולם מתכונן למלחמה, כל המדינות, כל הצבאות. האנשים העשירים מי שיכול בונים בונקרים. יש פה אי יציבות מאוד מאוד גדולה.
אבל לנו אין בעיה. אנחנו כבר במלחמה.
תלמיד: מה הפירוש?
אנחנו נמצאים במלחמה או לא?
תלמיד: אנחנו בני ברוך?
לא.
תלמיד: אנחנו, עם ישראל?
כן. מדינת ישראל.
תלמיד: כן. סביב זה כל העולם מתארגן להילחם. אני רוצה לשאול, אם הכנס שלנו אמור ויכול לייצר כוח מאזן לטרוף הזה שקורה עכשיו בעולם? האם זה חלק מהמבחן שלנו? אנחנו צריכים לקחת על עצמנו את האחריות הזאת כשאנחנו נכנסים לכנס, כי אי אפשר להתעלם ממה שקורה היום.
אני מתעלם. כי קודם כל מה שאנחנו שומעים, 50% זה שקר ו50% זה לא שייך לנו. לכן אני ממש נמצא ברוגע פנימי. אנחנו עושים פעולות שאנחנו מסוגלים לעשות, עד כמה שמסוגלים לעשות. והבורא נמצא איתנו וילווה אותנו עד התחנה הבאה. וכך אנחנו צריכים לחשוב. בחיבור בינינו אנחנו מושכים את כוח החיבור הכללי, הכוח החיובי שנמצא בעולם ונקווה שזה יקרה. זה הכול. לי אין שום בעיה עם המצב הלאומי, המצב העולמי. אנחנו ננצח, בעזרת ה' ובעזרת החיבור בינינו.
קריין: דיווח על הכנס.
תלמיד: חוץ מההכנות הגדולות שנעשות בכל הכלי העולמי, רציתי לדבר על כנסי המראה. באתר יש רשימה של כנסי המראה שנמצאים בכל העולם ואפשר כמובן להיכנס לשם ולראות.
רציתי לספר סיפור אישי. נשלחתי מהעבודה לאנגליה ובכנס עצמו אהיה באנגליה. נכנסתי לאתר וגיליתי שאין כנס מראה באנגליה ובהתחלה קצת התבאסתי, אבל מהר מאוד גילית שאחת העשיריות באנגליה מתאספת, אז יצרתי איתם קשר ואהיה איתם בכנס.
למה אני מספר את זה? כדי שכל מי שנמצא בכלי העולמי, בכלי הישראלי, לא משנה איפה, ולא יכול להגיע פיזית לאחת ההתכנסויות הגדולות, אז תתפסו איזה חבר שנמצא קרוב אליכם ותראו ביחד אתו את הכנס. שניים, שלושה, ארבעה אנשים ביחד בסלון של מישהו לא צריך יותר מזה. זה ממש יהפוך לכם את הכול.
כמובן שההמלצה היא ללכת להתכנסויות הגדולות, המאורגנות, המסודרות, אבל אם אין אפשרות, אז לשבת יחד עם חבר, לראות איתו את השיעור, את ישיבת החברים, לקנות בצרכנייה המקומית משהו קטן לאכול בסעודה, זה משנה הכול, ולא צריך יותר מזה. מכל הלב תעשו, תיזמו את הקשרים הקטנים האלה. וזה מה שיעשה לכולנו את הכנס.
(סוף השיעור)