שיעור בוקר 27.08.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", פתיחה לחכמת הקבלה, עמ' 165,

אות י"ח

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 165, מאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", טור ב', אות י"ח.

מה יש כאן להוסיף, נתקדם. כאן אנחנו בכל זאת לומדים יסודות טכניים אפשר להגיד של מה שקורה לנו. בכל זאת חכמת הקבלה זו חכמה מפני שהיא מדברת על הרצון, על הכוח, וכוחות הם היסוד של כל המציאות, של כל הטבע. אז יש לנו כוח קבלה וכוח השפעה ומה שקורה ביניהם סך הכול. כוח השפעה זה הכוח הראשון, כוח הקבלה זה הכוח השני שיוצא כהופכיות מכוח ההשפעה, ואז בין שני הכוחות האלו, באיזו התנגדות ואיזון והיחסים שביניהם קיימות כל הצורות שהרצון לקבל והרצון להשפיע בונים ביניהם, משחקים איתם, מייצבים אותם. נלמד הלאה מה קורה עם כל המציאות על ידי שני הכוחות הללו.

קריין: אות י"ח.

אות י"ח

"ועתה נבאר ה' בחינות שיש בהמסך, שעל פיהם משתנה שיעורי הקומה בעת הזווג דהכאה שעושה עם אור העליון. ויש להבין תחלה היטב, כי אע"פ שלאחר הצמצום נפסלה הבחי"ד מלהיות כלי קבלה על הע"ס, והאו"ח העולה מהמסך ע"י זווג דהכאה נעשה לכלי קבלה בתמורתה, עכ"ז היא מוכרחת להתלוות עם כח הקבלה שבה אל האו"ח, וזולת זה לא היה האו"ח מוכשר כלל להיות כלי קבלה, ותבין זה ג"כ מהמשל הנ"ל באות ט"ו. כי הוכחנו שם אשר כח הדחיה והסירוב לקבל הסעודה נעשה לכלי קבלה במקום הרעב והתאבון, כי הרעב והתאבון שהם כלי קבלה הרגילים, נפסלו כאן מלהיות כלי קבלה מחמת הבושה והבזיון להיות מקבל מתנה מחברו, ורק כחות הדחיה והסירוב נעשו במקומם לכלי קבלה, כי מתוך הדחיה והסירוב נתהפכה הקבלה להיות השפעה, והשיג על ידם כלי קבלה מוכשרים לקבל סעודת חברו. ועכ"ז אי אפשר לומר שעתה כבר אינו צריך לכלי הקבלה הרגילים שהם הרעב והתאבון, כי זה ברור שבלי תאבון לאכילה לא יוכל למלאות רצון חברו ולעשות לו נחת רוח עם אכילתו אצלו. אלא הענין הוא, כי הרעב והתאבון שנפסלו בצורתם הרגילה, נתגלגלו עתה מחמת כח הדחיה והסירוב, וקבלו צורה חדשה, שהיא קבלה ע"מ להשפיע, ועי"ז נהפך הבזיון להיות כבוד. הרי, אשר הכלי קבלה הרגילים עדיין פועלים עתה כמו תמיד, אלא שקבלו צורה חדשה. וכן תקיש בענינינו כאן, כי אמת הוא שבחי"ד נפסלה מלהיות כלי קבלה על הע"ס, שהוא מחמת העביות שבה, שפירושו שינוי הצורה כלפי המשפיע, המפריד מהמשפיע, כנ"ל, אמנם ע"י תיקון המסך בהבחי"ד. המכה על אור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה נתגלגלה צורתה הקודמת הפסולה וקבלה צורה חדשה הנק' או"ח, בדומה לגלגול צורת הקבלה בצורת השפעה הנ"ל במשל, אשר התוכן של צורה הראשונה לא נשתנה שם, כי גם עתה אינו אוכל בלי תאבון. כן גם כאן, כל העביות, שהיא כח הקבלה, שהיה בבחי"ד, נתגלגל ובא תוך האו"ח, וע"כ נעשה האו"ח מוכשר להיות כלי קבלה, ותשכיל זה היטב. ולפיכך יש להבחין תמיד בהמסך ב' כחות:

הא' קשיות, שהוא כח הדחיה שבו כלפי האור העליון,

הב', עביות, שהוא שיעור הרצון לקבל מבחי"ד הנכלל בהמסך, אשר ע"י זווג דהכאה מכח הקשיות שבו, נתהפכה העביות שבו להיות זכות, דהיינו התהפכות הקבלה להשפעה.

ואלו ב' הכחות שבמסך פועלים בה' בחינות, שהם ד' הבחינות חו"ב תו"מ הנ"ל, ושורשם הנק' כתר."

שאלה: איך זה יכול להיות שכוח הדחייה הופך להיות כלי הקבלה?

כי בזה שהנברא, האורח דוחה את מה שנותן לו בעל הבית הוא בזה מאפשר לעצמו אחר כך לקבל כי הוא מרגיע את האגו שלו, את הבושה. כך שאחר כך יוצא שהוא מגיע לרמה כזאת שכמו שבעל הבית רוצה לעשות לו טובה בזה שמציג לו את הכיבוד, לו אין משהו מוחשי לתת לבעל הבית, אלא הוא מעלה את עצמו לרמה כזאת שהוא עושה טובה לבעל הבית בזה שמקבל ממנו. זאת אומרת, הוא כביכול לא רוצה לאכול אבל מוכן לעשות את זה מפני שבבעל הבית יש חיסרון לתת והוא כביכול אחרי הצמצום שסירב לקבלת הארוחה, עכשיו פותח את עצמו ומוכן לעשות טובה לבעל הבית.

זאת אומרת, מי יותר עושה כאן טובה אחד לשני? האורח עושה טובה לבעל הבית. למרות שמלכתחילה בעל הבית רוצה לתת לאורח ויש לו מה לתת והוא מלא בשפע ובאהבה לאורח ובכול, ולאורח אין כלום מלכתחילה, כמו בבני אדם בעולם הזה, מלכתחילה אין להם כלום כלפי בעל הבית, אבל מזה שאנחנו מתחילים להרגיש שישנו בעל הבית, ושהוא רוצה שאנחנו ניכנס בקשר עימו והוא עושה כל מיני פעולות כדי שנתייחס אליו, נשים לב אליו, נעשה לו טובה, נתקדם, נעשה, אז יוצא שמתוך האהבה שלו אלינו אנחנו מתחילים לקבל מזה כוחות ויכולות לעשות פעולות כלפיו, שמה שאני אקבל ממנו יהיה לא כמו קבלה אלא כנתינה.

תסתכל על תינוק קטן, ילד קטן שאימא רוצה לדחוף לו איזו כפית דייסה, כל מיני דברים לפה והוא מקבל, איזה תענוג יש לה מזה שהוא מקבל, וכל פעם שמקבל יותר, איזה תענוג היא מרגישה. היא מרגישה שהוא מקבל ממנה? היא מרגישה בזה בתוכה שהוא נותן לה, נותן לה תענוג. לא כמה גרם דייסה שהיא נותנת לו, אלא הוא נותן לה תענוג רגשי שממלא אותה, זה מה שאנחנו רואים.

זאת אומרת, אומנם אנחנו מקבלים מהבורא ויכולים לקבל ממנו כל מיני דברים, אבל אפילו בעולם הזה, אם אני מרגיש שאני מקבל כל מה שיש בעולם הזה מהבורא ואני יכול להעלות את עצמי לדרגה שאני מודה לו בזה, אז אנחנו כבר נמצאים בקשר עימו. זה מה שאנחנו מגלים אחר כך, בדרך הרוחנית, אחר כך אנחנו נגלה שהאמת היא שכל העולם עושה פעולות השפעה, רק הם לא מודעים לזה. וזה ההבדל בינינו לבין כל העולם, שאנחנו מודעים לזה שאנחנו עושים טובה לבורא, נכנסים עימו במגע, בהשתוות הצורה, אבל האמת שכל העולם כך עושה, רק ללא ידיעה.

תלמיד: אני גיליתי שגם כשאתה מקבל משהו מר אבל יודע שזה מהבורא זה כביכול הופך להיות לחלוטין מתוק. אבל רציתי לשאול, אנחנו בכל זאת צריכים להרגיש את הטעם ההתחלתי הזה במלכות או שתמיד צריך לעבוד באור חוזר?

אתה תמשיך בכל הניסיונות שלך ואחר כך תספר לנו על זה. אני לא רוצה לקלקל לך את הגילוי של כל המצבים למיניהם.

שאלה: האם תכונת הצמצום, איכות הצמצום וכל הדברים בזמן שאנחנו עושים צמצום, האם זה ממשיך כיסוד, כבסיס לכלים החדשים?

כן, בלבד.

שאלה: אז יש פה שתי פעולות בעצם, יש פה החלטה אחרי שבעל הבית מפציר באורח, ואז את הקבלה עצמה?

כן.

שאלה: העביות של המסך והקשיות הולכות ביחס ישר אחת לשניה?

כן, יש קשר ביניהן והן תמיד עובדות יחד. אם זה הכלי הנכון אז העביות של הרצון לקבל שבתוך הכלי חייבת להיות בהשתוות, בסנכרון ככוח ההתנגדות לאותו רצון שבעביות, וזה נקרא "מסך". ודווקא "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", הגודל נמדד לפי המסך ואור חוזר, והיצר נמדד לפי העביות והם כולם שקולים יחד, שניהם שקולים יחד זה לזה.

שאלה: בעל הסולם כותב "כי הרעב והתאבון שהם כלי קבלה הרגילים, נפסלו כאן מלהיות כלי קבלה מחמת הבושה והבזיון להיות מקבל מתנה מחברו,". למה זה נקרא השפעה אם זה מטעם בושה וביזיון?

כי בזכותם, על פניהם הוא בונה את ההשפעה. אתה לא יכול לבנות השפעה מהרגשת רעב ותיאבון, אלא מתוך הצורות ההפוכות מהם.

תלמיד: זה ברור, אבל למה לא מטעם הרגשת גדלות הבורא?

קודם כל יש רעב ותיאבון, כנגד זה הוא בונה את צורת ההתנגדות לזה, לרעב ותיאבון, מפני שהוא רוצה לעשות פעולת השפעה כלפי הבורא, ומתוך זה הוא כבר מבצע פעולה.

תלמיד: ככה זה גם אצלנו?

איך אפשר לעשות אחרת?

תלמיד: בחלק הראשון שמעתי שאמרת שצריך לברר האם אני עושה פעולות השפעה לחברים בגלל שאני מתבייש או מטעם גדלות הבורא.

כן. אם אני מתבייש זה במישור העולם הזה, אם בגלל גדלות הבורא אז אני כבר משתמש בחברים כאמצעי להגיע לבורא.

תלמיד: מכאן השאלה איך עושים את הבירור הזה?

זה צריך להיות ברור לאדם מה מניע אותו. אני נמצא בקבוצה ואז מה אני רוצה, או שאני רוצה לסדר את היחסים שלי בקבוצה בלבד באותו רובד, באותו שטח, או שאני רוצה להתעלות מעל זה ולהשתמש בזה כאמצעי לעלייה לבורא.

תלמיד: הפיתוח הזה של גדלות הבורא באדם שזו עכשיו הסיבה שבגללה הוא עושה פעולות, מה שאין כן קודם עשה בגלל בושה וכל מיני טעמים גשמיים, איך קורה המעבר הזה?

על זה דיברנו כבר בחלק הראשון של השיעור. שאומנם אני מרגיש שאני רוצה לעשות איזו פעולה גשמית, אבל אני יכול לתאר לעצמי שאני רוצה לעשות נחת רוח לבורא ולכן במקום ליהנות לאגו שלי, למלא אותו באיזו צורה, אני אעשה פעולה אחרת, אני אעשה נגד האגו שלי פעולה שהיא מוצאת חן בעיני הבורא, כלפי העשירייה בדרך כלל או כלפי הכלי הכללי שלנו, כלפי הפצת חכמת הקבלה שבזה אנחנו מפיצים את שם הבורא, את השיטה איך להשיג אותו, לכל אחד. ואז אני מחליף זה על זה, למרות שהייתי רוצה במקום זה לשכב ולא לזוז, לנוח. כאן אני ממש מקים את עצמי וכך מחייב את עצמי לפעולת השפעה.

תלמיד: ואם אני מחייב את עצמי לאותה פעולת השפעה, הפצה, פעולה כלפי הקבוצה, פעולה כלפי העשירייה, ואני מזהה שזה מטעם זה שלא נעים לי, מטעם חשבון אגואיסטי כזה אנושי פשוט, איך אני הופך את זה עכשיו לעל מנת להשפיע לבורא?

אם אתה יודע שיש לפניך פעולה אגואיסטית ואתה יכול להחליף אותה, להתעלות בלחשוב על גדלות הבורא ולכוון אליו, אז נגיד שזו כבר פעולה רוחנית.

תלמיד: מה אני עושה? אני מזהה שזה בגלל בושה, בגלל גאווה, מה עכשיו אני עושה?

מה בגלל בושה וגאווה?

תלמיד: בגלל בושה אני מגיע לשיעור בזמן, בגלל גאווה אני הולך ומפיץ, בגלל כל מיני חשבונות אגואיסטים, איך אני הופך את זה לעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא מטעם גדלותו?

זה לא פשוט. אתה צריך להעלות גדלות הבורא שיהיה לפניך, שיהיה רשום בך, יותר מגדלות הקבוצה והחברים, וגם לא לעומת זה, נגד זה, אלא בעד זה. זה לא פשוט. לקחת דוגמה לא נכונה, לא לביצוע בינתיים.

שאלה: כתוב "שלאחר הצמצום נפסלה הבחי"ד מלהיות כלי קבלה על הע"ס,". האם תוכל להסביר את זה?

מלכות דאין סוף כשהיא קיבלה את כל האור אין סוף מהכתר דאין סוף, דרך כל ארבע הבחינות, קיבלה את זה, היא הרגישה שהאור הזה שהגיע אליה מהכתר, מהשורש, ממלא אותה לגמרי, וממש לא נשאר לה שום דבר ריק, היא לא מרגישה את הרצון שלה הקודם שרוצה ליהנות, אלא נהנית בהכול לגמרי. אבל אחרי שהיא התמלאה בתענוג הזה האינסופי, זאת אומרת אין גבולי, התווספה בתענוג הזה הבחנה חדשה, שהיא הרגשת הנותן. שהנותן הוא המשפיע, הנותן, השלם האינסופי, והיא כנגד זה לגמרי לגמרי הפוכה ממנו, נבזית, שפלה, נמצאת ממש בצורה הפוכה מהמאציל, מהמשפיע. ההרגשה הזאת, אומנם היא מלאה בתענוג ברצון לקבל שלה, אבל דווקא כשהיא מלאה בתענוג אינסופי, הוא מעורר בה עד כמה היא נבזית, שפלה לעומתו, לעומת השורש, לעומת המקור, וזה מה שהיא לא יכולה לסבול.

זאת אומרת, צמצום הוא לא מגיע מתוך זה שאין לה משהו, אלא צמצום מגיע מזה שהיא מרגישה עד כמה היא הפוכה בתכונתה מהבורא, וזה נקרא שנולדה בושה. שהיא כולה מקבלת וכולה רוצה רק לקבל, ונהנית רק מקבלה, שום דבר אין לה, ואילו השורש שלה הוא המשפיע, האוהב, הנותן ומוכן להכול בשבילה. והפער בין הרגשות, בין טבע אחד לטבע שני, הוא אינסופי, והוא מוליד בושה שלא הייתה קודם. הבושה היא כוח גדול מאוד בכל הבריאה. אנשים מסוגלים, אפילו אנשים רגילים, לעשות הכול רק לא להגיע לבושה. אפשר להגיד שכל הפעולות שאנחנו עושים בחיים שלנו אחרי שאנחנו גדלים מרמת התינוקות, נגיד מגיל 5-6, הכול אנחנו עושים מטעם הבושה כדי לא לפגום ברצון לקבל שלנו שיתבייש. לא להשתמש בו כדי להשפיע, אלא להשתמש בו כדי לא לגרום לו היזק. כך זה כל בני אדם שבעולם הזה.

כל האנושות וכל התהליך שאנחנו עוברים, כל הציוויליזציה שלנו היא כולה בנויה מאנשים קטנטנים שכל אחד דואג רק לא להגיע לבושה, בכל מיני דרגות, וזה בעצם הקיום שלנו, ממש מאוד עלובים. כך בעצם אנחנו כל הזמן מחזיקים את עצמנו רק לא להגיע לבושה. תראו איך כל אחד ואחד מתנהג, בכל דבר שבחיים, זה קודם כל אך ורק להתעלות מעל הבושה האפשרית, ולהתקרב עוד יותר אם אפשר לשליטה, שזה ההיפך מבושה. וזה הקיום האומלל שלנו.

שאלה: המנוע של כל האפשרות להפוך את הקבלה להשפעה זה גדלות וחשיבות הבורא שיוצרת את הבושה ושאר הדברים, יכולת לסרב. האם ההבחנות מגיעות מאליהן ברגע שאנחנו עובדים על הגדלות ועל החשיבות?

לא. זה העיקר, להעלות גדלות וחשיבות הבורא, אבל בינתיים כשאנחנו לא מרגישים אותו אז יש לנו במקום זה עשירייה. ולא לחשוב שזו איזו תמורה, שאנחנו קיבלנו איזה שהוא דבר לא אמיתי. אלא דווקא ככל שהעשירייה היא תהיה יותר ויותר אמיתית כמו הבורא, אנחנו יותר ויותר מתקדמים לאתר את הבורא ולהופיע לפניו בצורה נכונה. זה דבר אחד.

דבר שני, זאת בושה. ככל שאנחנו נבדוק את הפעולות שלנו לפי ההבחנה הזאת של בושה, אנחנו נראה מה זו בושה כלפי האנושות, כלפי הקבוצה, כלפי בני אדם, כלפי הבורא, וכך נתקדם. רק נבין עד כמה הכוח הזה עוזר לנו לייצב את האגו שלנו, את הרצון לקבל שלנו בצורה נכונה, רוחנית. הבושה היא מאוד עוזרת לנו.

תלמיד: השאלה, האם הבושה היא תוצאה, או שאנחנו צריכים לעבוד עליה גם באיזשהו אופן?

הבושה היא תוצאה מהופעת המתנה מהבורא בתוך הרצון לקבל האגואיסטי, כמו שזה היה במלכות דאין סוף, שם זה מקור הבושה.

שאלה: בדוגמה מדובר על חברים, וזה שאנחנו חברים זה עוזר לי לעבוד על הבושה ולהפוך את זה להשפעה. אבל עם הבורא אנחנו לא חברים, אנחנו מנוגדים לגמרי, למרות שאני מגלה את הגדלות שלו, איך אני יכול להתגבר על הבושה שלי כלפיו?

אחר כך אתה תתחיל להרגיש שיש לך כלפיו בושה, רק בהדרגה. עכשיו זה לא. כי אם היום הייתה מתגלה לך בושה כלפי הבורא, לא היית יכול להתקיים. זה כמו תינוק שהוא לא מתבייש כלפי אימא ובכלל כלפי כל העולם, ואחר כך כמה שהוא יותר ויותר גדל, נעשה אדם קטן, יותר גדול, יותר גדול, אז הוא מתחיל לפי הרגשת עצמו גם להבדיל בינו לבין הסביבה ובהתאם לזה להתבייש.

יש כאלה שרוצים לכסות את הבושה הזאת בחוצפה ומזה מגיעות כל מיני תופעות בבני אדם. יש כאלה שרוצים לכסות את זה בכל מיני צורות של העסקים שלהם, להבדל וכן הלאה. יש כאלה שרוכשים פילוסופיה, דת וכן הלאה. הכול כדי לכסות את הבושה. אנחנו עוד נעבוד על כל הדברים האלה, זה דבר מאוד רחב. אבל בסופו של דבר צריכים להודות לבושה עד כמה היא עוזרת לנו להגיע למצב שאנחנו מתקרבים לבורא, מאתרים אותו, יכולים להדבק בו.

הבושה היא כוח מאוד מאוד גדול, היא מגיעה אלינו ממלכות דאין סוף. והבושה היא כמו שהרב"ש אמר, הבושה זו בריאה בפני עצמה, עד כדי כך. תרשמו את זה שבושה זו בריאה בפני עצמה, ואנחנו עוד נדבר על זה בכל מיני דברים. והשילוב בין בושות לגאווה ולאפשרות להתגבר עליהן במסכים, זה בונה בנו כל מיני סגנונות של השילובים האלו, ואז אנחנו מגיעים לזה שכל אחד ואחד מגיע לאיזה מקצוע, לאיזו עבודה, לאיזה עיסוק, לאיזו צורת חיים, סגנון, והכול כדי לכסות את הבושה. כך אנחנו בונים משפחות, חברות, מדינות וכל דבר. תסתכלו, עכשיו זה ברור מאוד, מה שעושים הרוסים, האמריקאים, הסינים, כדי לכסות את הבושה. תראו במה העולם משחק ולא אכפת לו שום דבר, אפילו למות, רק לכסות את הבושה. עוד נלמד את הדבר הגדול הזה.

שאלה: האם הבושה מגיעה מזה שהאורח לא מצליח להרגיש את בעל הבית כמקור התענוג או מקבלת התענוג עצמו?

דווקא כשהאורח מגלה את בעל הבית, שבעל הבית הוא מקור התענוג והאורח זה מקור החיסרון. ומהפער ביניהם, ולא בדיוק מהפער ביניהם, אלא מהמעמד שלהם, ויותר נכון ממקור הרצון שלהם אחד כלפי השני, ישנה הרגשת הבושה. עד שילד לא מזהה שאימא נותנת לו והוא מקבל, והוא כזה שרק מקבל, הוא לא עושה חשבון עימה, אין לו שום בושה וכלום. רק כשהוא בעצמו גדל, ועוד יותר, במיוחד כשהוא מתחיל גם לתת לילדים שלו, אז הוא מתחיל להבין את הטבע של אימא ומה היא עשתה לו, ואז לפי זה הוא מגלה את הבושה כלפיה.

זו כבר לא בדיוק בושה, זה מכוסה עם אהבה. אנחנו נלמד איך הגרפים האלה באים ומכסים זה את זה באנושות. אבל מעניין איך אנחנו קיימים. פעם כשזה יתגלה יותר ויותר, האנושות תדע הרבה על עצמה.

שאלה: כשאני מרגיש בושה בפני החברים שלי, שאני רוצה להזיק להם, מה הדרך הנכונה לעבוד עם הבושה?

להחליף אותה לאהבה. לבקש מהחברים, לבקש מהבורא לעשות את כל הפעולות כדי במקום אותה הבושה שאתה מרגיש ואיך שקודם רצית לעשות להם משהו רע או לנצל אותם, ועכשיו אתה רוצה ששם תהיה אהבה. אז בדיוק יצא לך מה שרב"ש כותב לנו על מאמרי הקבוצה.

שאלה: את עניין הבושה אני מבין שזה דבר שמתקיים בכל אחד מאיתנו וזה מאוד מרוגש בחיים. מדוע יש אי רצון ודחייה בקבלת מתנה מחבר, מדוע מתנה מחבר נחשבת לביזיון?

למה זה לא קיים בדומם צומח וחי?

תלמיד: כי אין לו כזו התפתחות כמו האדם.

אז מה היא ההתפתחות באדם? וגם אולי לא כל בני אדם, אבל מה מפריע לאדם לקבל מהשני בצורה חופשית?

תלמיד: אומנם הבושה מפריעה. אבל כשאדם מקבל מתנה מחבר מתוך אהבה, שזה דבר טבעי, זה לא צריך להיות ביזיון. למה זה צריך להיות כאילו במצב של דחייה, למה לא לקבל את זה באהבה?

זה עניין שאתה לא מרגיש את אהבת החבר ואולי אתה לא יכול לענות לו באותו דבר, ולכן אתה דוחה כדי לא להישאר מחויב. אם זה באמת חברים, אין שום בעיה.

תלמיד: לקבל מתנה מחבר, לא צריכה להיות בושה, ביזיון או דחייה.

נכון. אם זה חבר, ממש לא צריך להיות שום יחס שלילי אלא רק מתנה ואהבה וגילוי, כי מה זה מתנה? גילוי האהבה.

תלמיד: אז מה זה חבר?

חבר זה חלק בלתי נפרד ממני בהשגת הבורא.

שאלה: האם הצמצום נעשה פעם אחת ואז פשוט עובדים איתו או שכל פעם עושים את זה מחדש?

כל פעם. כל פעם לפני כל פעולה ופעולה אתה צריך לסדר את עצמך כך שמה שאתה עכשיו עושה זה לא על מנת לקבל. זאת אומרת, אתה מכניס את עצמך תחת הצמצום.

שאלה: לא מזמן אמרת שהכול מסתובב סביב הגאווה. אפשר להגיד שהגאווה זו תכונת ההגנה על הבושה?

כן.

שאלה: הדוגמא של האורח ובעל הבית נראית תמיד קרובה ומובנת. אבל האורח הוא בוגר, הוא מבין כלפי מי הוא עושה מאמץ, מול מי הוא נמצא. במצב שלנו כשאנחנו עוד לא נכנסו אפילו למצב של עובר, האם אנחנו יכולים להשתמש בדוגמה הזאת למעשה?

בטח כן.

שאלה: אם כל המצבים מגיעים מהבורא אז גם הבושה מגיעה מהבורא. במה ההשתתפות שלי באותה הבושה, מה אני יכול לעשות כדי להתגבר עליה?

לעשות פעולות כמו שאנחנו דיברנו על בעל הבית והאורח. שאנחנו נטפל בזה בצורה נכונה, שאני צריך באיזו צורה לעשות פעולה כנגד מה שעושים לי. עושים לי מתנה. במה אני מכסה את המתנה? ולא שאני מכסה אותה כדי לא להרגיש בושה, אלא כדי לחזק את הקשר בינינו. אם אחד עכשיו מופיע ומגלה את אהבתו אליי, איך אני בחזרה מתקשר אליו ומגלה את אהבתי אליו ושהקשר שלנו יהיה הדדי. זה מה שצריכים לעשות.

שאלה: גם אחרי הדחייה האורח עדיין מקבל באותם כלי המלכות. למה זה נקרא כלים חדשים?

כוונה חדשה. כי הוא חוזר ומקבל עכשיו מבעל הבית, אחרי הדחייה, וכבר יש לו מזה תענוגים חדשים ויחסים חדשים עם בעל הבית. עכשיו הם נכנסים להתקשרות הדדית.

אות י"ט

"כי הגם שביארנו שג' בחינות הראשונות אינן נחשבות עוד לבחינת כלי, אלא רק הבחי"ד לבדה נחשבת לכלי, כנ"ל באות ה'. עכ"ז מתוך שג' בחינות הראשונות הן סבות וגורמות להשלמת הבחי"ד, באופן שהבחי"ד אחר שנשלמה נתרשמו בה ד' שעורים במדת הקבלה שבה, החל מבחי"א שהוא שיעור היותר קלוש שבה ממדת הקבלה, ואח"כ בחי"ב שהיא משהו עב ביותר מבחי"א במדת הקבלה שבה, ואח"כ בחי"ג העבה יותר מבחי"ב במדת הקבלה שבה, ולבסוף בחי"ד שהיא בחינתה עצמה העבה יותר מכולם, שמדת הקבלה שלה מושלמת בכל תוכנה. גם יש להבחין בה עוד, אשר גם השורש של הד' בחינות כלול בה, שהוא הזך מכולם. ואלו הן ה' בחינות הקבלה הכלולות בבחי"ד, ונק' ג"כ בשמות הע"ס כח"ב תו"מ הכלולות בבחי"ד, כי הד' בחינות הם חו"ב תו"מ כנ"ל באות ה'. והשורש נקרא כתר."

שאלה: הנושא של הבושה מאוד מעניין ואנחנו נמצאים בתקופה שלמעשה חוסר העניין שאנשים מגלים בחיים זה כאילו זורק אותם החוצה מתוך החברה. איך היה אפשר לעורר בהם בושה על מנת שהאנושות תתחיל ללכת יחד איתנו בתהליך של גילוי הכוח העליון ולא להיזרק לסמים, לשתייה, לכל מיני דברים שממש יוצאים ממעגל החיים?

אני לא כל כך נמצא באותו כיוון כמו שאתה רוצה לקבוע באנושות. שהם יתקדמו מתוך בושה, מתוך הכרת הרע, מתוך שמתביישים ממשהו, אני חושב שהאנושות לא מתביישת, היא מאוד רחוקה מבושה. הבושה מגיעה, כמו שכותב בעל הסולם, לנשמות גבוהות, מיוחדות בעולם שלנו ולא לאנושות, לבני האדם הרגילים. במה הם מתביישים? הם רק מתגאים זה על זה. זה מה שיש להם, להתגאות, למצוא עוד מקורות גאווה וזהו.

לכן הבושה לא יכולה להיות כסיבה לתיקונים ולהתקדמות הנכונה. לעורר את הבושה זה לא טוב, האדם לא רוצה, הוא בורח כל הזמן, הוא בונה דווקא את כל התהליך של ההתפתחות שלו ושל החברה ושל המדינה ושל העולם כדי לא להתבייש. המוטו שלנו, המטרה של כל ההתפתחות שלנו, זה לא להתבייש, להסתיר את הבושה. והאנושות תראה על מה היא הולכת, מלחמות, בעיות, שקרים, מה שהמדינות עושות זו עם זו וכן הלאה, הכול רק כדי להתגאות ולא כדי להתבייש. זה בעצם המניע, הרצון אגואיסטי מחייב כך לעשות. ולעשות משהו הפוך מזה זה לא נכון ובלתי אפשרי.

שאלה: האם לבושה יש שורש באגו?

כן, אני אמרתי שבושה התגלתה פעם ראשונה בבחינה ד' מד' בחינות דאור ישר, כשהכלי קיבל את האור העליון והרגיש בתוך האור העליון גם שורש, היינו כתר, בחינת שורש מהאור העליון, מאיפה שהוא בא, והאור העליון בא מאהבה חלוטה, מנתינה ללא גבול. וההוא הרגיש, חוץ מזה שהוא מקבל ומתמלא ונהנה בתוך קבלה והנאה, הוא הרגיש מאיפה זה מגיע. כי בבחינה ד' יש לנו גם בחינות שורש, א', ב', ג', ד', והוא הרגיש את התפשטות התענוג אליו מבחינת שורש עד בחינה ד' שבו.

אז הוא הרגיש עד כמה הוא הפוך לפי ההבחנות של נתינה וקבלה, בבחינה ד' דד' בחינות דאור ישר, במלכות דאין סוף. עד כמה ההפכיות הזאת בינו לבין הבורא לפי נתינה וקבלה, לפי מהותה, ההבחנה הזאת היא מקצה לקצה. מזה נולדה לו הרגשה שנקראת "בושה", פער בינו לבין המאציל, ולא יכול לסבול את זה. זאת הסיבה לצמצום, שלא נשארה לו שום אפשרות לעשות משהו. במקום תענוג גדול, שהוא הרגיש במלכות דאין סוף אור אין סוף, ללא שום הגבלות, את המאציל איך הוא מתייחס אליו, ללא שום הגבלות, הבושה שהוא הרגיש הביאה אותו לצמצם את עצמו ולהישאר ריק.

לכן כששאלתי את רב"ש על הנקודה הזאת דווקא, הוא הסביר לי הסבר ארוך, אבל בסופו של דבר הסיכום פשוט, הבושה היא בריאה בפני עצמה. היא נולדה על ידי הבורא שנתן לנברא את התכונה הזאת להרגיש בין המאציל והנאצל בצורה בלתי נסבלת. ולכן בזכות הבושה הזאת אנחנו קיימים ומתקדמים לתיקון ונגיע אליו. כי זה מגיע ממצב כל כך גבוה, שרק בחזרה שאנחנו נגיע אליו אנחנו יכולים לתקן אותה, ועד אז לא נרפה ידינו.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעורר את הבושה בכל ביס שאנחנו לוקחים, אם זה לא מכוון ישירות לבורא או לחברים?

היא תתגלה, לאט לאט היא תתגלה. רק תראו עד כמה אנחנו מתקדמים לתיקון הבושה בעולמנו, עד כמה העולם שלנו הוא בחוסר בושה ובגילוי צורות הפוכות מהבושה. עד כמה כולנו מתגאים ומדינות מתגאות ואין להן שום בושה, אלא בכמה כל אחד יותר חזק בכוח האגרוף מהשני. זה מה שקורה. יתגלה, יתגלה המצב האמיתי. "יתרון אור מתוך חושך," כמה שאנחנו נמצאים עוד יותר ויותר בחושך, אנחנו מתקרבים לגילוי האור.

שאלה: אנחנו יכולים בעשירייה לגרום לחבר להתבייש?

איך? תסביר.

תלמיד: להראות לו כמה שהוא לא מתאים להשפעה.

רק בדוגמה שלא מכוּונת כביכול אליו. אם אתם מתייחסים יפה זה לזה, שהוא יראה את זה ויבין שהוא לא כמוכם, אבל לא שאתם בצורה ישירה אומרים לו את זה. אלא אם כן הוא מזיק, ממש מזיק לעשירייה, אז אתם יכולים, וגם לא אתם אלא מישהו מיוחד, יש פה כל מיני כאלה דברים, צריכים לדבר איך אפשר לגשת אליו ולהסביר לו שהצורה הזאת היא לא מקובלת.

גם תבינו, שזה תלוי בעביות שלו, שבעצם הוא עוד לא מבין, עוד לא תופס. יכול להיות שיש לו נשמה יותר גבוהה, ו"כל הגדול מחברו יצרו יותר גדול ממנו", ולכן מפני שיש לו עביות יותר גדולה, הוא עדיין לא מבין את העיקרון הזה, איך להתעלות למעלה מהאגו. יכול להיות שהוא לא יוכל להבין את זה שנים, עד שהאור העליון טיפה טיפה טיפה ישפיע אליו ואז יתחיל להבין. הכול תלוי בעומק הרצון לקבל שבנשמה.

שאלה: עדיין קשה לי להבין איך מלכות דאין סוף, שזו קבלה מוחלטת, יכולה פתאום להרגיש את הכתר, מקור התענוג, ואז לצמצם את עצמה? כי מלכות דאין סוף היא קבלה, כתר זה השפעה טהורה.

במלכות דאין סוף יש גם ארבע בחינות. כמו שבכל בחינה ובחינה יש ארבע בחינות, אז יש לה שורש, א', ב', ג', ד' שבמלכות דאין סוף, ולכן היא מרגישה את כל הבחינות שיש לפניה, גם את כתר וגם את בינה, וגם מרגישה את עצמה, ואז היא מבינה מה שקורה ביניהן, עד כמה הן משפיעות, עד כמה היא מקבלת, וכמה הן הפוכות ממנה, ואז מתוך זה מגיעה אליה הרגשת הבושה.

זה פער בין שהיא מרגישה את עצמה מלכות דמלכות, לבין כמה שהיא מרגישה כתר דמלכות ובינה דמלכות. כל זה מביא לה את ההרגשה הזאת שהיא הפוכה מהן. הפכיות הצורה היא נקראת כאן בושה.

שאלה: מה הרגישה בחינה ד' בשלושת הבחינות הראשונות שלה לפני שהרגישה את בושה?

הרגישה את תכונות הבורא לא ביחס אליה. שיש משפיע והוא משפיע והוא כך והוא כך, מתייחס אליה בטוב, אבל לא הרגישה עד כמה היא הפוכה ממנו עד בחינה ד' שב-ד'.

שאלה: יוצא שבושה זו תוצאה של זה שאנחנו נמצאים במקביל גם בבורא וגם מחוצה לו?

נכון.

שאלה: כשאנחנו מתפתחים יותר ויותר אנחנו רואים שהכול תלוי בבורא, ומהבושה פחות ופחות, כלפי כל דבר בחיים.

בינתיים בוודאי שלא מופיעה שום בושה, אלא הרצון לקבל נעשה יותר ויותר גדול. ולכן אין בושה אלא ההיפך, ישנה גאווה וחוצפה. אבל אל תדאג, כעבור כמה זמן, יכול להיות הרבה זמן, אתם תרגישו מה זו בושה. זו ממש מתנה מהבורא, כי זה כבר יחס מיוחד מהבורא אליך נגיד, הבורא מודיע לך שזה הוא עושה בשבילך. ואז אתה במחויב מגיב על זה ש"אוי, אני חייב גם ככה לעשות".

בזאת אנחנו ניפרד היום. אני מבקש לשמוע את השיעור מהתחלה עד הסוף לפחות פעם אחת. לשמוע ולרשום שאלות טובות, נכונות, מדויקות, ואחר כך אנחנו נעבור עליהן. לא חשוב באיזה שפות, תרשמו את השאלות, או שתשאלו אותן אחר כך, אומנם אני לא יודע אם יהיה לנו זמן, אבל תשלחו אותם BoardWorldKli בכל השפות ואנחנו נברר אותן. לפי זה נעשה שיעורים, סדנאות, גם אסיפה יותר גדולה. נקווה שעוד מעט נוכל לעשות גם כנס.

בעצם מה שאני רק מבקש, אם אתם לא תעברו עוד פעם על השיעורים, זה ממש הפסד גדול. הפסד גדול. חייבים לפחות עוד פעם לעבור על השיעור.

(סוף השיעור)