שיעור הקבלה היומיMar 7, 2018(בוקר)
שיעור בוקר 07.03.2018- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר 'כתבי רב"ש', כרך א', מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 243,
מאמר 11: "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי"
החיסרון האמיתי, מתי אנחנו יכולים להרגיש אותו? כתוב איפה שמחשבות האדם שם הוא נמצא1, לכן אנחנו צריכים להתחיל בדיקה "איפה אני נמצא?" אני משתדל לצמצם את עצמי, להדביק את עצמי בבורא. לצמצם, הכוונה היא לצמצם את הרצון שלי, להדביק את עצמי כנקודה בבורא, ואז להתחיל להרגיש את המצבים שעוברים עליי. בכל מצב ומצב שעובר עליי אני בחזרה מדביק את עצמי לבורא, וכך אני מתחיל לבנות את הפרצוף הרוחני שלי.
מתוך נקודת הצמצום שעשיתי, אפילו שאני לא יודע בדיוק איך לעשות ועדיין לא רוחניות, אבל אני מנסה, כמו ילד שמנסה להיות גדול, אני מתחיל לאתר הפרעות שהבורא שולח, בכל מיני כיוונים שמטרידים אותי, מפחידים אותי, מבלבלים אותי במוח ובלב, ואני בכל פעם מחזיר ומחזיר את עצמי לנקודת הדבקות. לא צריכים יותר.
ואז מזה נבנה השטח הרוחני שלי. אם על כל ההפרעות אני מבטל את עצמי ובחזרה דבוק בבורא, אז אותה הפרעה במוח, בלב, כבר נכנסת לקדושה, כבר תיקנתי אותה. ולכן אני תמיד נמצא בחסרון אמיתי ותפילה אמיתית. כל הזמן רוצה לחזור לדבקות ומגלה שאני לא מסוגל, אלא בעזרת ה'. אני כל הזמן נמצא באיתור ההפרעות ובמאמץ לבקש, לבקש דבקות. זה הכול.
נקודת הדבקות הראשונה שלי תמיד צריכה להיות אצלי כנקודה אמיתית שאין ''אני'', רק דבוק. ואז אני אלמד מהבורא לפי אופי ההפרעות שהוא מעורר בי, לפי עוצמת ההפרעות, לפי ההתקשרות ביניהם, אני אלמד מה שנקרא "ממעשיך הכרנוך", שמהמעשים שלו עליי אני מתחיל בזה כבר לאתר את היחס שלו, האופי שלו, ההתנהגות שלו, מה הוא רוצה להגיד לי, לספר לי, וזה בעצם נקרא "חכמת הקבלה".
קריין: כתבי רב"ש כרך א' עמוד 243 מאמר "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי".
"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם"."
אנחנו מפרשים הכול בצורה רוחנית. ''רוחנית'' זה נקרא שצריכים להתחבר, ואז כשבאמת רוצים להתחבר מרגישים הפרעות, הפרעות גדולות מאוד. כשרוצים להתחבר "ויקם מלך חדש על מצרים" על המקום הצר, "אשר לא ידע את יוסף" לא מכיר בזה שיש איזה רצון להתחבר, "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". זאת אומרת, שהקבוצה מרגישה שהאגו שלה, של כל אחד ואחד הוא ממש משתולל. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" להתחבר על פני כל הרצונות שלהם האגואיסטיות, "ויזעקו" בכל זאת הכירו בזה שאין ברירה אלא לצעוק, "ותעל שועתם אל האלקים", ואז "ישמע". זה התהליך. בעצם בשורות האלה יש לנו את כל עבודת מצרים.
"ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.
ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:
א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.
ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.
ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ."
אם הוא עושה את זה מטעם עונש או מטעם שכר, מטעם האגו שלו, אז כל יום מוסיף.
"והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.
ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג."
זו הצורה הרגילה של קיום תורה ומצוות.
שאלה: הוא הרי לא מדבר פה על מה שאנחנו קוראים "מנהגים". "תורה ומצות" מה ששמעתי פעם זה תיקון רצון לקבל באמצעות מאור מחזיר למוטב?
הוא מדבר על אנשים שמקיימים תורה ומצות מטעם עונש, פחד מעונש ופחד מהפסד, שיקבלו עונשים או שלא יקבלו תשלום טוב, על זה הוא מדבר. אדם שנמצא בכאלו יחסים עם תורה ומצות, דואג כמה יהיו לו יותר מצות וכמה יהיו לו יותר דפים שלמד.
תלמיד: זאת אומרת, הוא לא מדבר על מי שלומד?
מה זאת אומרת "מי שלומד"?
תלמיד: עלינו למשל?
אני לא יודע אם עלינו או לא, אפשר ללמוד כל דבר, זה לא חשוב מה אתה לומד. יש לך יחס למה שנקרא "תורה ומצות", אתה יכול ללמוד את כל הספרים שנקראים "תורה", אלו ספרי קודש, למה קודש? כי נכתבו על ידי אנשים שהיו בקדושה בזמן הכתיבה, זאת אומרת בהשפעה, בהשגת הא-לוהות, באהבת אחים, באהבת ישראל. לא חשוב איך לקרוא לזה אבל בהשפעה. מי שכותב מטעם השגת הא-לוהות, זאת אומרת מטעם השגת תכונת הטוב והמטיב, להטיב לכולם, "ואהבת לרעך כמוך", מי שכותב מהתכונה הזאת, מה שהוא כותב נקרא "קודש", תכונת השפעה, תכונת הבינה.
מי שלוקח את הספר הזה שכתוב כך, לאו דווקא שיש לו כוונות יפות וטובות ומי יודע איזה, כי כולם "כבהמות נדמו"2 ו"יצר לב האדם רע מנעוריו"3, כולנו מתחילים מחשבון שלילי, מהי המטרה? אדם תמיד מתחיל מזה שהוא רוצה שכר, או לפחות לא לקבל עונש. הוא חושב שיהיה לו טוב מזה, שתורה זו סגולה נגד כל מיני בעיות ויכול להיות עולם הבא, ולכן הוא לומד. זאת אומרת, הוא לומד לתועלת עצמו או בעולם הזה או בעולם הבא, או מפחד לקבל עונש או מרצון לקבל שכר, זה הכול. כשהוא לומד בצורה כזאת אז חשובה בשבילו כמות המצות שהוא עושה ומספר המקורות שקרא, שעובר.
תלמיד: השאלה שלי היא, על ההגדרה של המילה "כמות" המצות, זה לא הסתדר לי.
מה שכתוב.
תלמיד: ברשותך אדקדק עוד קצת.
ואני ברשותך אעצור בזה. אני אגיד לך לָמה, זו לא חכמה לדבר על הכול בגלוי, השאלה האם זה לתיקון או לא. כי יש אנשים שנמצאים באמצע, בתחילת הדרך או בכלל לא בדרך וזה יכול להפריע להם. אל תשים מכשול לפני עיוור4. כל שנה שילד גדל אתה נותן לו אוכל יותר ויותר מורכב, לא חלב אלא כבר דייסה, לא דייסה אלא כבר משהו מוצק וכן הלאה. ככה גם כאן. אין מה לעשות, ככה זה, תקרא אחר כך שוב ותראה איך הוא עושה את זה, אני הולך להשתדל להיות עימו ואנחנו צריכים להבין שסתם לגלות כל דבר זה נקרא "בוסר", היינו שאדם יאכל משהו שלא בשל מספיק בשבילו וזה יכול לגרום לו נזק, הוא לא יבין נכון.
קריין: טור ב' באמצע פסקה שנייה.
"נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.
מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".
ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':
א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.
ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.
נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו"."
גדלות ה' זה פשוט שבכל מצב שיבוא אליי, אני קודם כל חושב עליו. זה נקרא "גדלות ה'", פשוט ככה זה. מה שלא יהיה, איזה צרות, בעיות, הפרעות שיבואו אליי, אני קודם כל חושב עליו. אפילו לא על הדביקות שלי בו, אלא עליו שאני בזה עושה לו נחת רוח.
"וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.
אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.
נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.
נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו." או שהוא דואג לעצמו "למה אני עדיין לא הגעתי להשפעה". אני. לא שהוא לא יכול להשפיע לה', אלא אני לא הגעתי לזה והבדיקה היא, אם יכול לסייע שאחרים יגיעו, אז נקרא שזה באמת "על מנת להשפיע". "אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.
נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.
אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:
א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.
ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.
ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.
נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."
סדנה:
כמה צורות גלות אנחנו עוברים? באיזה צורות הגלות אנחנו נמצאים בדרך?
*
שאלה: תיארת שאדם נמצא איפה שהמחשבות שלו נמצאות.
לא אני אומר, כך כתוב.
תלמיד: בדרך כלל דיברת שעל פני המחשבות, ההפרעות, החרדות שמתגלות באדם, הוא צריך להדביק את עצמו לבורא.
לא, הוא צריך קודם כל להדביק את עצמו לבורא, ואחר כך להתחיל להרגיש את כל ההפרעות כדי על ידן להידבק לבורא עוד יותר. הכול מתחיל מהצמצום.
תלמיד: לפי מה שאני שמעתי, תיארת שהצמצום הוא, שעל פני כל מה שמתגלה בו, הוא מדביק את עצמו לבורא.
כן, בנקודה.
תלמיד: מה זה נקרא לעשות את זה נכון, להידבק בבורא כשיש הפרעות וחרדות?
שאין עוד מלבדו. בלי לפרש, בלי להתייחס למה שיש לי עכשיו בחיים. הבורא בפני עצמו.
תלמיד: נניח שיש לאדם חרדות, פחדים, והוא נזכר בזה שהוא צריך להדביק את עצמו לבורא. מה הוא עושה?
הוא עוזב את כל ההפרעות האלו, הפחדים, החרדות, כל הדברים ונדבק ב"אין עוד מלבדו", שברור שרק זה קיים.
תלמיד: בדרך כלל מה שנותן לאדם מוטיבציה לעשות תנועה כזו, זו באמת איזו מצוקה שהוא מוצא את עצמו בה, לפחות בשלבים הראשונים של העבודה, וכותב פה הרב"ש "שהרגשת הגלות היא מזה שעבודה שלו תהיה נגד הטבע, זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון." ומזה הוא בסופו של דבר מגיע להרגשת הגלות.
אנחנו רואים שבדרך כלל דווקא הפנייה לבורא באה מתוך מצוקה, האדם במצוקה ואז הוא פונה לבורא, ככה זה.
זה אגואיסטי. זו עדיין לא גלות.
תלמיד: אז איך יוצאים מתוך מעגל כזה? איך מממשים את זה?
צריכים לעבוד על מה שדיברנו, על זה שאני מקבל את הבורא כמהות אחת הקיימת ואני נמצא בו בנקודה אחת כמו שאנחנו לומדים בתחילת הבריאה, ש"טרם שנבראו הנבראים ונאצלו הנאצלים היה אור העליון ממלא כל המציאות"5. ואז נתהוותה באור העליון הזה נקודה שחורה, שונה מהאור שהיא ברצון לקבל והנקודה הזאת כולה מתבטלת כלפי האור. זה מה שאני רוצה להיות.
ואחר כך, על ידי זה שהשגתי את הדבקות בנקודה האחת, זאת אומרת שכל מה שעובר זה הכול הבורא, אני יכול כבר להתחיל לפתוח אצלי מוחא וליבא, הרגשות ומחשבות במידה שגם אותן אני משייך לבורא בלבד. זאת אומרת אין לי עליי כלום, אני נשאר כנקודה, ומה שאני מרגיש לא שייך לי, זה הבורא עושה לי כדי שעוד יותר אדבק אליו. אז נקודת הדבקות שלי מתחילה על פני ההפרעות האלה להתרחב ואני, בשטח כביכול, יותר ויותר דבוק בו בכל ההפרעות. לכן עכשיו אני לא רואה בהפרעות האלו הפרעות, אני רואה בהן ממש עזרה. זה נקרא "עזר כנגדו", כנגד, אבל זה עוזר לי להיות יותר דבוק. וכך אני משתדל להיות בדבקות המתגברת.
על זה אני מרגיש את עצמי נמצא בגלות יותר או פחות, האם אני מסוגל או לא מסוגל, כאן ישנם כמה דברים, ישנה תקופה שאני לא מסוגל לשייך את הדברים האלה לבורא, אמנם אני מבין שכך אני צריך לעשות, אבל לא מסוגל, כי כשבאים הפחדים, ההפרעות, כל מיני מכשולים, אז אני לא מסוגל להחזיק את עצמי בדבקות בבורא. והסימן לדבקות זו שמחה, שאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, ואני דבוק בו, ו"כל הדבוק לשלם, שלם". אין לי את זה, זה נקרא שאני נמצא בגלות, מחוצה לדבקות באין עוד מלבדו.
תלמיד: אני מרגיש שאני מפספס משהו ממה שאתה אומר.
זה עוד יבוא. אבל אותה נקודה שאמרתי לך שממנה מתחילים דבקות, אני ממליץ לנסות כך להתייחס.
שאלה: נגעת קודם בעניין של קליפה ואיך אני עדיין לא בהשפעה ולעומת זאת האם נתת סיוע לאחרים. מה זה נקרא לסייע לאחרים להגיע לתפילה?
"לסייע" לאחרים נקרא שאני בעצמי אם מתייחס לבורא, אני מתייחס באגו שלי. אפילו אם אעשה כל מיני פעולות, "שמיניות באוויר" מה שנקרא, זה לא יעזור. אם אני מתייחס ישירות לבורא אני אגואיסט ואתייחס אליו רק בצורה אגואיסטית. כמה שאני אשתדל להיות נקי זה לא יעזור. יש לי אפשרות להתייחס לבורא בצורה שהיא מעל האגו שלי, רק אם אני מעביר את זה דרך החבר, כי אני מנוגד לחבר. וכאן אם אני לוקח את הרצון שלו יותר גבוה מהרצון שלי, כי אני רוצה לשרת אותו, ואני עושה את זה כדי לעשות נחת רוח לבורא, לא לי ולא לחבר, אלא לבורא, העבודה שלי נגד הרצון שלי, על החבר, היא הופכת להיות השפעה לבורא. כך אני מתייחס לבורא.
תלמיד: רצון של חבר אני צריך לקחת בצורה כזאת?
לא חשוב, אם חסר לו כרית או כיסא.
תלמיד: לא הבנתי.
לא חשוב איזה רצון. רצון נורמאלי, גשמי. הגשמיות של החבר, היא הרוחניות שלך.
תלמיד: גשמיות יש לצורך, יש לתועלת.
מה שהחבר רוצה. בדרך כלל דברים רגילים, לגיטימיים. אז אם אני לוקח אותם, כדי דרכם לעשות נחת רוח לבורא, אני עושה פעולת השפעה. כי לחבר אין לי שום רגש אהבה ולבורא אין. אבל לבורא יש לי תמיד יחס כזה שאני מרוויח מזה ודרך החבר זה כבר לא יהיה כך. אני משלם.
תלמיד: לצורך הדוגמה, יש פה למשל רצונות של חברים שהם רוצים לעשות אילו פעולות לטובת שאר החברים ואז אני בעצם לוקח את הרצון הזה ועובד אתו לטובת הכלל. ויש רצונות של, "תעזור לי, אני לא בא לי לזוז בעצמי". זאת תועלת עצמית כזאת שעוד מציגים בפניי איזו עצלנות.
יכול להיות שזה כך, משחקים איתך, ואז מה? אתה הולך לשפוט אותו, או אתה משתמש בו כדי לגרום נחת רוח לבורא?
תלמיד: ברגע שמציגים בפניי את העצלנות הזאת, זה כבר כמו סוג של משפט. אבל מה התועלת של הרצונות?
לא יודע. למה אתה לא מפרש את זה כך שהבורא כך נותן לך הזדמנות להשפיע? מה אכפת לך איך שזה נעשה? ודאי שזה הבורא עושה, ודאי שביניכם נמצא הבורא, והוא משחק בדברים האלה כדי לתת לכל אחד הזדמנות להתקדם.
שאלה: מה עליי לעשות אם אני לא מסכים עם הבורא, עם ההרגשה ועם המחשבה שהוא שולח לי?
אני מצטער, אבל אין מקום יותר גבוה מזה שאתה יכול להתלונן על הבורא, אין. אין וזהו. אתה לא מסכים עמו? לא מסכים, בסדר. אתה לא רוצה? בסדר, מה לעשות? תעשה חשבון טוב על כל מה שעובר עליך, תסדר את הדברים ותבין שהכול מסודר בצורה אידיאלית ממש, בצורה הנכונה, הטובה ביותר והכול בשבילך.
אם לא יהיה לך אגו לא תוכל אחר כך לתקן אותו. ואם לא תוכל לתקן אותו, לא תוכל להרגיש את ההופכיות ממך לבורא. ובהופכיות הזאת דווקא אתה משיג אותו ואת המצב שלו והגדלות שלו והכול ונעשה כמוהו.
הכול בהתחלה לא מובן, למה כל דבר ובשביל מה, אחר כך לאט לאט אנחנו רואים שהכול בא מתוך השלמות שבבריאה. לכן צריך מלכתחילה לקחת את זה כשלם ורק ללמוד ולא להיות נגד, כי נגד זה לא יעזור, ולא להילחם. אלא, בוא אני אסדר את עצמי כך כמו שממליצים לי מקובלים ואז אני אבין מה קורה. ותמיד אנחנו ניגשים ממטה למעלה, קודם צריכים ללמוד ואחר כך משיגים ואחר כך מבינים. ככה זה. אין ברירה, צריך קודם להכניע את עצמו ולקיים, ואחר כך לגלות, להרגיש, ואחר כך להבין. זו הדרך. להתייחס לזה בשכל. וסתם, דווקא, לעשות איזה שריר, זה לא יעזור.
תלמיד: רב"ש כותב שיש שני תנאים לתפילה האמיתית. האחד, שזה נגד הרצון, זה בסדר. והשני שהוא מתאר, שהוא לא יכול ואז הוא צועק לבורא שיעזור לו, זה נשמע שאני לבד עם הבורא ואין אף אחד, הכי אגואיסטי.
למה? אבל תמיד אני פונה, תמיד אני צועק. זה שאני הכנתי את החיסרון שלי דרך אחרים, זה נכון, אבל אני צועק, לא מישהו במקומי.
תלמיד: לפי מה שאני מרגיש מהמילים האלה, באותה צעקה זאת אכזבה מהחיבור ולא מצליח, אבל זה כאילו קח ממני את הסבל הזה, ככה זה נשמע.
לא. לא למען הסבל. ההפך. אנשים שמתקדמים מתחילים להעריך את הסבל, כי סבל זה המדד של הקירוב, ריחוק, אופני הקירוב והריחוק. אחרת מה? אנחנו בני הרגשה, אנחנו רצון ליהנות, ולכן הסבל בשבילנו זה כל האינדיקציה הזאת במה אני נמצא.
תלמיד: אז הצעקה היא על חוסר ההצלחה להשפיע, על חוסר הצלחה לחשוב על חברים. על העזרה הזאת?
לא, היא תמיד כלפי הבורא דרך חברים. "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא", לא לשכוח.
תלמיד: אבל על חוסר ההצלחה לעשות נחת רוח.
כן.
שאלה: אני מנסה לחשוב, מה זה גלות בכלל?
גלות היא, שאני רוצה לאהוב, אבל לא מסוגל. וסובל מזה שאני לא מסוגל לאהוב. זה נקרא "גלות" אצלי. גלות מאהבה, גלות מהשפעה, גלות מחיבור, זה נקרא "גלות". ואני נמצא בזה. אני נמצא בקבוצה, אני נמצא בלימוד, אני נמצא בכול, אבל לא יכול לקיים. זה נקרא "גלות". מי עוצר אותי? "פרעה" שלי, האגו שלי, הוא לא נותן לי אפשרות לבצע פעולות השפעה.
תלמיד: גלות זה איזו רמה בלימוד? זאת אומרת צריך להגיע לגלות?
גלות זו דרגה מאוד גבוהה.
תלמיד: איך אתה יכול להיות בגלות הזאת? אתה עסוק בכסף, אתה עסוק בעבודה. אז אתה עושה פה סדנאות, בסדר, אבל מה זו הגלות שאתה מדבר עליה?
למה אתה עושה כסף ואתה עושה העבודה שם אצלך במשרד או משהו ואתה לא חושב שזאת לא גלות? אתה בתוך העבודה שלך היומיומית, במשך היום, לא מרגיש שאתה לא מבוזבז, שאתה סתם עובד? מישהו המציא כל מיני התעסוקות כאלו ואתה שורף בזה את החיים. בסדר, אתה חייב להמשיך את זה, אבל בכוונה, שאני כל הזמן יחד עם זה דבוק בבורא. יש בינינו ערבות, יש בינינו חיבור, קבלנו מנה יומית מהבוקר, וככה אני עכשיו מחזיק כל היום.
כשאני מתבטל, אני כל הזמן רוצה להתבטל כלפי הבורא ודווקא על פני העבודה וכל הבעיות, וכל זה נקרא "העולם המדומה" כדי לתת לי אפשרות להיות עוד יותר דבוק. ואם אני גם מגיע לדבקות, אני לא מרגיש את העולם הזה, הוא נעלם. הוא הופך להיות ממפריד למקשר. במקום המסך המסתיר, המסך המגלה.
תלמיד: אני מדבר על הרוטינה של החיים, הרי אתה ברוטינה מסוימת, במסלול.
לא, זו ערבות. אם יש כוח ערבות, אתה לא נכלל ברוטינה. ההפך, אתה מקבל אותה כעזרה בכל רגע. אל תגיד שיש אילו מניעות.
תלמיד: חברים צריכים להראות לי שאני בגלות או שאני מגלה את זה לבד על החיים?
גם חברים צריכים להראות לך אותם.
שאלה: באיזה מובן? איך חבר צריך להראות לי שאני בגלות?
למשל להתקשר אליך במשך היום ולהגיד מה נשמע, איך הגלות שלך?
תלמיד: ואני אענה "תעזוב, אני עסוק עכשיו בישיבה".
ישיבה, ישיבת חברים?
תלמיד: בטח "בישיבת חברים", הרי כולנו עסוקים. נשמע שזאת זכות להגיע לגלות?
בטח שזאת זכות. מה זה "גלות"? הרגשה שאתה מנותק מהבורא, הרגשה אמיתית, שזה גילוי הפער בינך לבינו. מה עוד יכול להיות? זה מקום מצוין. זה הבורא באחוריים שלו, שזה נקרא "פרעה" מייצב לך את המצב.
תלמיד: לא נוח לי עם זה, לא נוח לאדם שהוא בגלות.
נכון. לכן כשמתגלה הגלות, אתה שמרגיש שזאת גלות לא יכול לסבול את זה, וזה עוזר לך להתעלות ממנו, לברוח.
תלמיד: אז מה אני עושה בעצם, מהי העבודה שלי אם אני רואה שהגעתי לגלות?
הופך את הגלות לגאולה.
תלמיד: איך?
רק משייך את זה לבורא וזה מספיק. מה אתה חושב ההבדל בין מצרים לארץ ישראל?
תלמיד: לא יודע.
זה אותו רצון שגילית במצרים רק שהוא על מנת להשפיע, דרך המדבר אתה מגיע לארץ ישראל, אבל זה אותו רצון. לכן כל יום אדם חייב לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים.
תלמיד: אני עכשיו בעבודה שלי פה, צריך לנסות להגיע לגלות את הגלות או לצאת מהגלות? מה אני עושה פה עכשיו?
זאת שאלה יפה. אתה צריך כל יום להשתדל להגיע לדבקות, וכל יום אתה תגלה שאתה נמצא בגלות מזה. ואז תהיה לך עבודה יומית, מנה יומית, איך להדביק את עצמך לבורא על פני הריחוק. ואז היצר הרע יהיה כיצר טוב, מלאך המוות כמלאך החיים, ככה זה. שום דבר לא נברא אחרת אלא לצורך המטרה.
תלמיד: מה המעשים שאני עכשיו צריך לעשות כדי צאת?
אמרתי את זה בתחילת השיעור, אנחנו משתדלים למצוא את נקודת הדבקות בבורא, רק בנקודה, כאילו אין הפרעות ואין כלום, איך אני מתאר את עצמי בדבקות. ועכשיו, עם כל הבעיות שמתגלות, להיות באותה נקודת הדבקות.
אז זאת כבר לא תהיה נקודה, היא כבר תהיה עם שטח. הפרעה, רצונות שהיו בהפרעה ועכשיו הם לא בהפרעה, הם דווקא הגבירו את נקודת הדבקות בדבקות בבורא, הכפלת את הדבקות.
תלמיד: בעצם הגלות זאת אהבה עצמית?
לא. גלות זה אי יכולת להיות דבוק בבורא.
שאלה: אז כדי להידבק בבורא אדם צריך לצמצם את עצמו, ומעל כל ההפרעות להדביק את עצמו לבורא, או שדרך כל ההפרעות להדביק את עצמו לבורא?
לא, לא "דרך", אין הפרעות, אני צריך לתאר את המצב מעל כל ההפרעות, אני לא רוצה להיות מושפע מההפרעות. אני חייב להדביק את עצמי בבורא בנקודה, ואחר כך אני מרשה להפרעות האלה להופיע בי על מנת לחזק את הקשר שלי לבורא. כי אין עוד מלבדו, ההפרעות ממנו, הוא דרך כל הבובות שולח לי את ההפרעות, וכך אני צריך לקבל את זה.
תלמיד: אז נניח אדם שחי, כל היום עובד וכל מה שקורה איתו, הוא מצמצם את עצמו רק להידבק באין עוד מלבדו.
כן.
תלמיד: ומתי מתחיל השלב השני שאמרת עכשיו, שאני דרך ההפרעות נדבק בו?
אני קודם כל מוצא נקודת חיבור עם הבורא, דבקות, כמו עובר, ואחר כך אני משתדל לפתוח את ההפרעות רק במידה שהן עוזרות לי לדבקות יתר. אז נקרא שהעובר שלי גדל. טיפת הזרע שלי מתחילה לגדול לעובר.
תלמיד: איך זה קורה?
זה קורה כמו שאמרתי, אין לי יותר מה להוסיף, באמת. להגיע לנקודת הדבקות, ואחר כך אתה לוקח את זה בידיים שלך, ולא שאתה משתולל ונמצא ברגשות האלו שזורקים אותך מקצה לקצה, לא. גם זה קורה, כדי ללמד אותך עד כמה שאתה זקוק לעזרת ה' וכן הלאה.
אבל המצב צריך להיות כך, להגיע לנקודת הדבקות, ולאט לאט לפתוח את ההפרעות שהיו קודם בצורה הדרגתית, עד כמה שאני כל הזמן שומר על דבקות. ואם אני רואה שלא, אני מיד נסוג, עוד קצת, לא, עוד קצת, לא. כך אני מתחיל לראות מה זה נקרא להיות בקשר עימו על ידי מסך ועביות.
(סוף השיעור)