שיעור בקר18.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "העבודה בדעת ובלמעלה מהדעת"

קריין: שיעור בנושא "העבודה בדעת ובלמעלה מהדעת".

נמשיך מקטע מספר 38, מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר צ"ו, "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה".

"תכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.

כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה. ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול."

(בעל הסולם. שמעתי. צ"ו. "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה")

זה נראה לנו משהו הזוי, לא מציאותי, שכאילו אדם לא משתוקק לשום גדלות, לשום הבנה, לכלום. אבל זה באמת כך, מצד אחד. מצד שני, צריכים להבין שזאת תוצאה מהשפעת המאור המחזיר למוטב. כשאדם מתחיל לשמור על עצמו, כמו שבתחילת דרכו הוא רצה לקבל, לרכוש, להבין ולהשיג, עכשיו לא, עכשיו כשהחצי השני מתחיל להיכנס באמת לעבודה, כשהאור העליון מתחיל לעבוד עליו, הוא מתחיל להרגיש, אני לא רוצה את זה. אני רוצה רק לעשות, לעבוד ולהיות בטוח שאני לא אקבל כלום. למה? השפעת המאור, הוא השתנה. האדם השתנה ולא זקוק, לא זקוק לשום דבר, רק לידיעה הקטנה, אפילו הקטנה ביותר, שמה שאני עושה, אני עושה לכיוון הנכון, ואני מכניס את זה לקופה של הבורא. לשם, וזה מספיק, וכך אני מוכן להישאר לעולם ועד, לא לקבל יותר כלום, מלבד הידיעה הזאת.

וגם בידיעה הזאת הוא מתחיל לעבוד כך כדי לנקות את עצמו, כדי כמה שפחות להיות קשור לאותה הידיעה, כלפי מה שעושה, אלא להיות בטוח שעושה את זה נכון. רק זה. זאת אומרת, סך הכול מה שהוא דורש זו רק ידיעה על עבודתו הנכונה, וזה השכר. כתוצאה מהמאור המחזיר למוטב, זה מגיע, ולפני כן צריכים להשקיע, להשקיע כוחות.

ודאי שבינתיים בשבילנו זאת לא המטרה, אנחנו לא מבינים שזה יכול להיות שכר, שאני לא אקבל כלום, שאני ארגיש שאני לא ארצה כלום, שאני לא אשתוקק לשום דבר מלבד להשפיע בצורה כזאת נקודתית לחשבון הבורא בלבד. אפילו שהוא לא ידע עליי, לא ידע, ואני לא צריך לדעת עליו, רק על זה שאני עושה לו. אור החסדים שמשפיע עלינו מביא כזאת תכונה, ואז אנחנו מתחילים להבין מה זה נקרא "מידת ההשפעה האמיתית".

סדנה

אז בואו נתאר לעצמנו מה זה נקרא "מידת ההשפעה האמיתית", בינתיים, קצת.

אם אתם רוצים לדבר כולם יחד או כל אחד לפי הסדר, תחשבו, אפשר ככה ואפשר ככה. אני אגיד לכם למה אני דווקא רוצה שתדברו ביניכם כל הזמן ככה בצורה שכאילו אחד לא שומע את השני. זה מרגיל את האדם לדבר עם עצמו, כך שבמשך היום חוץ מהשעות האלו הוא יתרגל לבדוק את עצמו, לדבר עם עצמו, ולהיות בתוך המחשבות שלו.

אז איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו, מה התוצאה בנו מהשפעת המאור המחזיר למוטב?

*

קריין: נקרא שוב את קטע מספר 38, מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר צ"ו, "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה".

"תכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.

כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה. ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול."

(בעל הסולם. שמעתי. צ"ו. "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה")

קריין: קטע מספר 39, מתוך רב"ש ב', "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה".

"כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שוה כלום, דהיינו, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאוה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאוה זו אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". מה שאם כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שוה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו."

(רב"ש - ב'. מאמר 4 "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה" 1991)

איך זה קורה שככול שאנחנו מקבלים יותר דעת יש לנו אפשרות ללכת למעלה מהדעת? מה זה למעלה מהדעת אם כך?

*

למה המאמץ שאנחנו עושים נקרא "למעלה מהדעת" ולא "נגד הדעת"? מה אתם חושבים, למה זה כך?

*

למה על ידי השפלות אנחנו מגיעים לדרגת הבורא, "רם ה' ושפל יראה"¹?

*

קריין: קטע מספר 40, מתוך רב"ש א', "כל התורה היא שם אחד קדוש".

"כל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת". וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה."

(רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

איך אנחנו משתמשים במחשבות, ברצונות טובים, ובמחשבות, ברצונות רעים כביכול, בשניהם לכיוון העבודה, לכיוון המטרה, ממש בשמחה ובהתלהבות? בעצם אפילו שמחים יותר בכל מה שמתגלה כהפרעה, כרע? כתוב ש"צריך אדם להודות על הרע יותר מה שעל הטוב"², כי זה יותר מקדם אותו בעבודה אם הוא משתמש בהתעוררות הזאת בצורה נכונה. איך אנחנו משתמשים בשניהם בצורה נכונה להתקדם למטרה?

*

איך אנחנו מייחסים לעבודה מחשבות ורצונות טובים, ואיך אנחנו מייחסים לעבודה מחשבות ורצונות לא טובים? מה ההבדל בסוג, בהכנסת המחשבות ורצונות מצד הטוב כביכול ומצד הרע כביכול? מה היחס ומה העבודה עם אלו ועם אלו, כדי להכניס את שניהם בתלם, למטרה? ואז לא חשוב לי מה אני מקבל, אני מסתכל רק על התועלת. אז בבקשה, איך עובדים?

קריין: נקרא קטע מספר 41, מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א".

"צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי", מה שאין כן קדושה נקרא "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת. ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת. נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה."

(בעל הסולם. שמעתי. ח'. "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א")

למה אי אפשר לקדם את האדם רק על ידי זה שמראים לו את הדברים הנכונים, האמת, שאור חסדים ייתן לו תכונת ההשפעה לאט לאט, ועל ידי זה האדם מתבטל כלפי תכונת ההשפעה, רוצה להיות כלול בתוך ההשפעה? למה צריכים לעשת את זה לסירוגין, פעם מצד הרע, פעם מצד הטוב? למה הוא חייב לראות את החושך שלו, הרצון לקבל, שהוא מאוס והכול, ואחר כך קצת אור, ואחר כך שוב חושך ושוב אור, שוב ברצון לקבל, ושוב ברצון להשפיע, למה כך צריך להיות עד סוף הדרך? למה אי אפשר לתת לו קצת אור, ועוד קצת אור, ועוד קצת אור, וכשנותנים לו, הוא נותן יגיעה בהתאם לזה?

*

קריין: קטע מספר 42, מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר פ"ג, "ענין ו' ימינית, ו' שמאלית".

"כתוב "תערוך לפני שלחן נגד צוררי". ששלחן הוא כמו "ושלחה", היינו יציאה לחוץ מהעבודה. שיש לפרש, שאפילו בזמן היציאות מהעבודה, היינו מצב של הירידות, יש לו גם כן מקום עבודה. כלומר שבזמן הירידות, שהאדם מתגבר למעלה מהדעת, ואומר שגם הירידות נתנו לו מלמעלה, על ידי זה מתבטלים הצוררים. היות שהצוררים חשבו שע"י הירידות האדם יגיע לתכלית השפלות, והאדם יברח מהמערכה, ולבסוף הדבר נעשה להיפך, שהצוררים מתבטלים. וזה סוד מה שכתוב "השולחן, אשר לפני ה'". שדוקא על ידי זה הוא מקבל את הפני ה'. וזה ענין אשר הוא מכניע כל הדינין, אפילו הדינין היותר גדולים, היות שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים בכל הזמנים. היינו, שתמיד הוא מוציא לעצמו מקום עבודה, בסוד מה שכתוב, שר' שמעון בר יוחאי אמר "לית אתר לאתטמרא מינך [אין מקום להסתתר ממך]"."

(בעל הסולם. שמעתי. פ"ג. "ענין ו' ימינית, ו' שמאלית")

איך אנחנו מוצאים את מקום העבודה גם בעליות, וגם בירידות, במה, ואז תמיד יכולים להפוך את הכול להתקדמות הנכונה? איך לעשות כך שכל הזמן, ללא הפסקה, לא חשוב איך המצבים מתחלפים, אנחנו כל הזמן נימצא במצב שאנחנו יכולים להפוך אותם לאותו כיוון, לאותה עבודה, לאותה השגה ממש? זאת אומרת לא כל כך חשוב לי מה הבורא מביא לי, איזה עליות או ירידות, אלא אני נמצא בשלי. איך עושים זאת?

*

שאלה: אמרת שתחת השפעת האור, כוח ההשפעה, אני מוכן לפעול בצורה כזאת שאפילו הבורא לא ידע על כך שאני נותן לו משהו, יחד עם זה, אנחנו אומרים שהשפעה על הזולת היא כמו השפעה לבורא, אבל כלפי החברים פועלים אחרת, הנותן מתנה חייב להודיעו. אני שם בקבוק על השולחנות של כולם ואני מודיע לכולם על זה, למה יש כזה הבדל בעבודה בין השניים?

כי בזה שאנחנו מודיעים על השפעתנו לחברה, אנחנו מרבים שלום, אנחנו נותנים דוגמה יפה וטובה לכולם, ולמרות שלא נעים לאדם שהוא עושה משהו לחברה, לא כולם נמצאים ברצון להתגאות בזה, הוא חייב, זו מצווה, ציווי. חייב להודיעו, "הנותן מתנה לחברו, חייב להודיעו", וזה לא תלוי בו, הוא חייב לעשות את זה.

מה שאם כן כלפי הבורא יש חוק אחר, לעבוד בהצנעת לכת, הצנעת לכת עם ה' א-לוהיך. מה זאת אומרת? כמה שתצניע יותר ויותר את ההשפעה שלך לבורא. למה? אין לך מה להצניע מהבורא, מה להסתיר ממנו כי אתה נמצא באותה המערכת עימו, אי אפשר בכלל לעשות את זה. אלא אתה צריך את זה לעצמך. זה כדי להיות מוצלח יותר בבניית הצמצום, מסך ואור חוזר. זו בעצם הסיבה. יש כאן עוד דברים, אבל מדברים על זה בהרבה מקומות.

שאלה: האם אתה יכול להסביר המשפט, "בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי"³ ?

דווקא בגלל שהוא נמצא בצל אז הוא יכול לטעום את הפרי.

תלמיד: איפה הוא מרגיש את הטעם הזה, מה זה הטעם הזה?

באור חוזר, במידת ההשפעה, הוא לא יכול להרגיש אותו במידת הקבלה.

תלמיד: אבל זה הנאה?

זה תענוג הכי גדול, פי תר"ך פעמים, נרנח"י. כי ברצון לקבל הוא יכול להשיג רק ניצוץ קטן.

תלמיד: אז למה שאדם יצא מזה?

בצילו ישבתי וחמדתי, ישיבה זו קטנות ונהנה מזה, מהמתיקות הזאת, אבל ממה? מזה שנהנה מהשפעה.

תלמיד: ויש כביכול רצון להשפיע יותר?

אי אפשר עדיין להסביר, אנחנו עוד לא נמצאים בזה. אבל כמה שאדם יותר משתדל להקטין את עצמו בכלים החדשים האלה, בכלים דהשפעה הוא נעשה יותר גדול, כי הכלי שלו לפי זה גודל. זה הפוך.

תלמיד: אני רק רוצה להבין את הדבר הזה, יש הנאה הכי גדולה שבעולם, מין משהו כזה?

אני לא רוצה להיכנס לזה. אנחנו נתחיל להבין את זה לא נכון. שכל אחד לפעמים כן, לפעמים לא, ישתדל כך איכשהו לתאר לעצמו, אמנם שזה שקרי אבל כל אחד לעצמו, במקום שאני אתן איזה צורה שיחשבו שזו האמת וכך צריך לקבל.

שאלה: ביחס לצורה החדשה של הסדנה. מה הבעיה לדבר עם עצמי במשך היום? למה צריך לתרגל את זה גם כאן? לפני שאדם מגיע לקבוצה או למסגרות הלימוד שלנו, גם ככה מדבר עם עצמו במשך שנים וזה לא מקדם אותו ואילו כאן הוא צריך שוב ללמוד לדבר עם עצמו?

מה שאני שומע מהשני אני שומע ממנו דבר חכמה, ואני מודע או לא מודע לזה, אבל אני מקבל את זה או דוחה את זה. אני מעביר את זה דרך מערכת הביקורת שלי. מסכים או לא מסכים. נשמע או לא נשמע. זה עובר בביקורת שלי.

מה שאם כן אם אני מדבר עם עצמי אני מחויב לבדוק את עצמי, להתייחס לעצמי, להיות שופט לעצמי ואני מרגיל את עצמי כל הזמן להיות בהכרה, בהבנה, בדיבור, בברור של המחשבות והרצונות שמתעוררים בי. זה מאוד חשוב להתקדמות.

על ידי זה שאנחנו כך מתרגלים בקבוצה, כאילו זה לא נקרא סדנה, כי מה יש כאן? אנחנו לא נכללים אחד מהשני כמו שנראה לכם, אחר כך אתם תרגישו עד כמה שדווקא בצורה כזאת אתם מאוד נכללים זה מזה, כשאף אחד לא שומע את השני. אתם נכללים וזה עובד, אבל לא דרך האוזן ולא דרך המערכת שכל אחד מקבל בביקורת את מה שאמר החבר. אבל העיקר בינתיים בצורה החיצונה, זה שתתרגלו לדבר עם עצמכם, זהו זה הכי בריא.

שאלה: זה נראה מאוד מוזר כלפי חוץ, למה לא לשתוק נגיד אלא במיוחד לאדם חדש שמגיע ומסתכל על כולם ממלמלים לעצמם כל מיני דברים. למה לא לשתוק בעצם, למה לדבר?

אתם צריכים לקבוע פעם ולתמיד, אנחנו זה אנחנו, צריכים להתגאות במה שאנחנו, לא אכפת לנו מה שיחשבו בחוץ. אני צריך להתחשב עם זה קצת, אבל לא על חשבון שאני כאן אקלקל משהו שיכול לקדם אותנו למטרה. אני לא יכול להסביר לכל העולם מי אני, מה אני ולמה אני עושה כך, ואם הם יבינו אז אני יכול להרשות לעצמי לעשות צעד קדימה, אחרת אני לא עושה את הצעד הזה, זה מונע ממני לעשות את מה שאני צריך. מה פתאום.

אני לא עושה רע לאחרים, שיחשבו עלי מה שהם רוצים, מה אני יכול לעשות, יש גבול עד כמה שאנחנו מתחשבים עם העולם. הנטייה שלנו לבורא היא חייבת להיות למעלה מהכול. שאחרים יסתכלו עלינו ויגידו ויחשבו, שיסתכלו ויחשבו. בכל זאת יבוא מישהו שהוא מרגיש בלב שיש כאן אמת, ומי שיכול להימשך אחרי כל מיני צורות כאלה או כאלה שנראה לו או לא נראה לו, לא להתחשב בו, כך אנחנו לומדים.

אני אגיד לכם עוד יותר, זה בעצם הרגל בתפילה, שכל אחד אומר מה שכתוב, ורעש גדול עומד בהיכל התפילה, זה הכול. כי כל אחד צריך לדבר עם עצמו ועם הבורא, זה בעצם האדם. וכל היתר הם החלקים האינטגרליים שלו, ופחות להתחשב עם כל העולם. לא שאנחנו מזלזלים בהם, אלא אנחנו עושים מפני שכך זה צריך לעשות, זה הכול.

שאלה: לגבי המשתתפים הווירטואליים, הקבוצות הווירטואליות. במוסקבה יש קבוצה וירטואלית כזו שמתחברת עם חברים שלא יכולים להיות איתנו בשיעור. איך להתנהל ביחס אליהם?

כל הקבוצות הווירטואליות ואפילו אנשים בודדים עושים כמונו, אין לו עם מי לדבר הוא צריך לדבר עם עצמו. רב"ש הרבה פעמים כך אמר, "מה יש לך לדבר עימו? אתה אדם הכי חשוב, נכון? תדבר עם אדם החשוב, עם עצמך", זה הכול. מה אנחנו יכולים להגיד משהו חדש אחד לשני? אלא כל מה שאתה אומר לעצמך זה משפיע על אחרים. ישנה אווירה שהיא נקראת "ערבות" ושהיא מתקדמת אותנו, זה הכול מתוך הדיבור שבלב.

קריין: קטע מספר 43 מתוך רב"ש ב', "מהו כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".

"בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו (תע"ס חלק ח') וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."

(רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

זאת אומרת, אם אנחנו יכולים לתאר את עצמנו במצב הכי הכי קטן, בדרישות, ברצונות משלנו, לא שאנחנו לא רוצים משהו גדול, אנחנו רוצים להשיג בורא, אינסוף, את כל הבריאה, את כל המערכת, אני רוצה להיות כבעל המערכת הזאת ממש שהיא כולה נמצאת בי ואני ממש בולע אותה ומבין לפרטים ולכל הדבר מה שקורה שם, ואני יחד עם זה, נמצא בקטנות הכי קטנה, זאת אומרת אני מוכן לבטל את עצמי כי אני עכשיו האגואיסט הפשוט שדווקא האגו שלי מונע ממני להיכנס כך למערכת, כמו שציירתי קודם, אז מה שקורה אני מוכן להקטין את עצמי עד האפס, ואז בצורה כזאת אני נכלל במערכת ומתחיל בה להתפתח בזה שאני סופג אותה, אני עכשיו משתחרר מהאגו שלי, נכנס למערכת כנקודה ומתחיל לספוג אותה, את המערכת הזאת, להתנפח על ידי המערכת. שאני עוד יותר ועוד יותר מכיר, מבין, מרגיש אותה אבל המערכת היא מערכת השפעה, לא קבלה, ואז אני מוכן לזה. עוד כוח להשפיע, עוד אפשרות להשפיע, עוד לצאת מעצמי, זה המעבר שאנחנו צריכים לעשות. להתפטר מהבועה הזאת שהיא הרצון לקבל הגדול, מהכוונה בעצם שלו, ולהתחיל לסדר את הספיגה של המערכת להשפיע, ובכל המדרגות שלנו עד גמר התיקון, ביטול, ביטול, ביטול, כל הזמן אפס, אפס, אפס,.

סדנה

איך על ידי זה שאנחנו עושים מעצמנו אפס כל הזמן, אנחנו כל הזמן גדלים יותר ויותר, בבליעת המערכת, קבלת המערכת של כל העולמות של כל המציאות? מדברים, כולם מהר.

*

למה אנחנו לא צריכים לדאוג באף מצב שלא יהיה, לא יותר מאשר על ביטול עצמנו בלבד, להיות עובר בכל מצב? ואז במצבים האלה אנחנו נעבור מהגישה הזאת, בנטייה כזאת, בנטייה הזאת, אנחנו נעבור עיבור, יניקה, מוחין בכל ה 125 מדרגות. שסך הכול המאמץ שלנו הוא לעיבור בלבד, כל הזמן להיות מבוטל כלפי העליון והביטול הזה כלפי העליון הוא כבר מביא אותנו לעיבור, יניקה, מוחין בכל הנרנח"י, כח"ב זו"ן, בכל העולמות ועוד ועוד, שאנחנו גדלים ועולים בסולם אבל בזה שרק דואגים לבטל, לבטל ולבטל את עצמנו. איך זה קורה?

*

תלמיד: נקרא קטע משמעתי י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה."

"כל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא "אפס המוחלט". משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים.

ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון.

מה שאין כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים. לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.

היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה."

(בעל הסולם, שמעתי י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים בעבודה").

(סוף השיעור)

---

1. "רם י-ה-ו-ה, ושפל יראה" (תהילים פרק קל"ח, ו')↩

2. "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" (דף כ"ה, א' גמרא)↩

3. שיר השירים פרק ב', פסוק ג'.↩