שיעור הקבלה היומי14 אפר׳ 2026(בוקר)
שיעור בנושא "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" (מוקלט מתאריך 02.05.2019)
14 אפר׳ 2026
שיעור בוקר 14.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 02.05.2019
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/CciwLVzE?activeTab=transcription&mediaType=video
שיעור בנושא: יום הזיכרון לשואה ולגבורה
זה יום מיוחד, יום עצוב מאוד גם בהיסטוריה שלנו, וגם בהיסטוריה של כל האנושות, כי אנחנו קשורים זה לזה. היום השני במאי 2019 ואנחנו עוד נדבר על הסיבות ליום הזה והתוצאות שאנחנו צריכים ללמוד, אחרת זה עובר ולא משאיר שום רושם שאנחנו יכולים להמשיך, כי "מעשה אבות סימן לבנים".
לכן אנחנו מדברים על כל הדברים האלה מצד חכמת הקבלה. אני לא מדבר על היסטוריה, ולא על גיאוגרפיה. לא חשוב לנו מה האנשים שלא שייכים להבנת המציאות, חושבים, ואיך מקבלים את זה כל אחד מתוך האגו שלו, מתוך החשבונות שלו. אנחנו צריכים לראות את הפעולות שעושה הכוח העליון. בהתאם לזה הפעולות שאנחנו צריכים לעשות, כשותפים שלו, וללמוד ממה שקרה איך אנחנו צריכים להתנהג נכון. זה בעצם העניין.
לכן, אמנם אנחנו עדיין לא יכולים להתעלות למעלה מהחשבונות הארציים, ונמצאים עדיין כל אחד באגו שלו, ולאגו הזה שייך גם הוא, המשפחה, המדינה, הלאומיות שלו, הסתכלות העולם, היחס של המדיה וכולי, לכל מיני אירועים שאנחנו נדבר עליהם, אבל אנחנו צריכים להשתדל לעלות לדרגה העליונה, איפה שזה קיים באמת. לא להיות מושפעים מהאגו שלנו בכל הצורות שלו, ולהשתדל לראות איך חוק הטבע פועל ואיך אנחנו צריכים להתכלל בו כדי שאנחנו נפעיל אותו בצורה הנכונה.
אני מבקש מכל החברים שלנו, מכל המדינות והארצות, להתעלות למעלה מהארציות שלהם, למעלה מההרגלים שלהם, מהחינוך שעברו בטח, כל אחד ואחד במודע או שלא במודע, וכך אנחנו נתקדם.
למה? יש בזה צורך. לא היינו בכלל מדברים על העניין הזה, אלא כל מה שקורה עם ההיסטוריה של עם ישראל, אנחנו רואים עד כמה חכמת הקבלה, ובכלל האנושות, מתייחסת לזה בצורה מאוד בולטת. מפני שכל מה שקורה, קורה לפי ההכוונה הנכונה ופקודות מדויקות מהכוח העליון, ואנחנו צריכים ללמוד מזה מה קורה כאן.
הבורא הוא טוב ומיטיב בכל פעולה ופעולה שלו הקטנה ביותר והכללית ביותר. ולכן אנחנו צריכים להבין, שחוץ מאין עוד מלבדו הטוב ומיטיב זה פועל עלינו כל הזמן, ואין שום פעולה יוצאת דופן. לכן, אם אנחנו, במחקר שלנו, לא נעלה למעלה מהטבע שלנו לתת ציון לבורא חוץ מ"טוב ומיטיב" ו"אין עוד מלבדו", אז אנחנו פשוט נהיה בשקר. וכל המחקר שלנו לא יועיל, אלא הוא יביא אותנו שוב ושוב לאותה המציאות המרה שאנחנו עליה צריכים היום לדבר. זה דבר אחד.
דבר שני, הבורא מרגיש מה שאנחנו מרגישים. אם אנחנו מחוברים ושמחים, הוא שמח. זאת אומרת, אין לו חושים כמו שיש לכל אחד מאיתנו או לכולנו יחד. הוא נמצא בנו. אפשר לדמות את זה לאימא או להורים. לאימא שנמצאת ממש בתוך הבן שלה הקטן, האהוב, כל כולה בתוכו נמצאת ושם ממש היא רוצה לראות את כל חייה. כך הבורא. אם אנחנו מחוברים, יש לו מקום, וכביכול הוא קיים. אם אנחנו לא מחוברים, אין מקום לקיומו, ואז במידה הזאת, אנחנו מרגישים את הפעולה שלו ההפוכה. שהיא לא שלו, אלא הפעולה מורגשת בנו, עוברת עלינו לפי מידת החיבור שלנו או לפי מידת הניתוק בינינו, זה מצד אחד.
מצד שני, אנחנו צריכים להבין ש"יש עיתים לטובה ועיתים לרעה". שבתהליך שאנחנו עוברים ישנה רגישות יותר או רגישות פחות לחיבור שבינינו, לתופעות שאנחנו עוברים. זאת אומרת, לא בכול המערכת היא ליניארית שקיימת ללא שום שינוי. מפני שסך הכול אנחנו מרכיבים במערכת הזאת כלים שונים ברגישות שונה, במהירות חיבור שונה. אנחנו נמצאים בדרגות עביות שונות.
ולכן אפילו שהיינו רוצים לקיים הכול בצורה הטובה ביותר, בכל זאת היינו נמצאים בעליות, בירידות. היינו נמצאים בכל מיני שינוים בדרך. אפילו מד' בחינות דאור ישר רואים שההתפתחות היא התפתחות רב גונית. פעם לאור חכמה, פעם לאור חסדים. פעם התרוקנות מאור חכמה, פעם התרוקנות מאור חסדים. פעם צמצום ומסך וכל הדברים האלה למיניהם.
זאת אומרת, מטרת ההתפתחות שלנו, היא להביא אותנו למצב שאנחנו נידמה לכוח העליון, שנתעלה למעלה מכל הטבע שלנו ונהיה לגמרי לא תלויים בשום דבר חוץ מהקשר בינינו, זה עובר דרך הרבה שלבים. הבורא מרגיש מה שקורה בינינו. הוא חי בתוכנו כמו אימא שחיה בתוך הקשר בין הילדים שלה וזה המקום שלו שנקרא "שכינה", והוא בהרגשה שלו בזה נקרא "שוכן", ומטרתו להביא אותנו למצב שהקשר בינינו יהיה קשר הדוק, שנהיה "כאיש אחד בלב אחד", ויחד עם זה גם בריחוק גדול ובחיבור גדול. שכל הדברים הם לא נעלמים, אלא הם נצחיים, וסך הכול אנחנו כל הזמן עולים בהבדל בין אור לחושך, בין השבירה והחיבור, ואז בפער ביניהם אנחנו מקבלים את הקיום שלנו הרוחני. ובצורה כזאת אנחנו צריכים לראות את אותו הנושא שעכשיו אנחנו נדבר עליו.
קריין: קטע מספר 1, מתוך "הקדמה לספר הזוהר" של בעל הסולם.
"כל התכלית הנרצה לבורא מכל הבריאה אשר ברא, היא להנות לנבראיו, בכדי שיכירו אמיתיותו וגדולתו, ויקבלו ממנו כל הטוב והנועם שהכין בעדם."
("הקדמה לספר הזוהר", ל"ט)
אם הבורא היה מתייחס אלינו בצורה ישירה, אז ודאי שהיינו נשמעים, והיינו ביחד, או איך שהוא רוצה, היינו מבצעים את כל הפקודות שלו. אבל מפני שמטרתו היא להביא אותנו להבנה, להכרה של כל המציאות הזאת שהוא ברא כקשר בינינו, לכן אנחנו צריכים לראות את היחס בינינו כקשר עימו ובמידה שאנחנו נקשרים בינינו, גם אנחנו נהיה בזה מוכנים להתקשר אליו. מטרת כל ההתפתחות שלנו היא להגיע לקשר הנכון, הטוב, השלם.
הקשר הזה מתבטא בהשתוות הצורה בינו לבינינו, ובהשתוות הצורה בינינו. במידה שאנחנו נוכל להתקשר בינינו ולהביא את עצמנו להבנה, להכרה, לחיבור, למעלה מכל ההבדלים, למרות שההבדלים האלה נשארים, בהתאם לזה אנחנו נרגיש איך אנחנו מתקשרים אליו, כי הבורא סך הכול יתגלה כסכום הקשרים הנכונים בינינו.
קריין: קטע מספר 2. מתוך מאמר "הערבות" של בעל הסולם.
"דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד, שחור כלבן וכצהוב, בלי שום הבדל מעיקרו."
(בעל הסולם. "הערבות", כ"ג)
זאת אומרת, יש כאן ודאי, אנחנו עוד נדבר על זה, עניין התיקון ההדרגתי בקשר בינינו שמשתתפים בזה כולם, כל באי העולם, כל הנשמות שיורדות לדרגת העולם הזה והם כולם יצטרכו במוקדם או במאוחר להצטרף לאותה ההתקשרות, כשבמרכז ההתקשרות הזאת מתגלה הבורא.
אנחנו צריכים בהתקשרות בינינו להגיע לאיזו מידת ההבחנות בין הפלוס ומינוס, בין הרצון הגדול האגואיסטי שצריך לבלוט בינינו, להתגלות בינינו כדוחה, כמרחיק בינינו, ועם זאת מעליו אנחנו צריכים לבנות קשרים בינינו עד כמה שמוכנים, מסוגלים, רוצים, מבקשים שיהיה קשר בינינו, למרות האגו שרוצה להפריד.
אם אנחנו מגיעים להתקשרות בינינו למרות כוחות הפרודא שמפרידים בינינו, במידה הזאת, אם אנחנו מגיעים לאיזה רף, לאיזו מדרגה של ההבדל בין הכוחות שמבדילים והכוחות שמחברים, אז אנחנו מתחילים להרגיש ביניהם את המציאות הרוחנית, את המציאות העליונה.
המציאות הזאת מורגשת בהדרגה, מתגלה כלפי האדם המשיג, והאמצעי לזה הוא להיות בקבוצה ולקיים בקבוצה את שני התנאים האלה, להגיע למצב החיבור הטוב ביותר האפשרי, מצד אחד. מצד אחר, לגלות יחד עם זה מצבים של פירוד, ריחוק, שנאה, ועל פני זה לבצע קשרים, ולראות בכל ההפרעות שמתרחשות בינינו את אותם הסימנים שעל פניהם אנחנו צריכים להתחבר ולגלות את הקשר עד קשרי אהבה.
זאת אומרת, בהתחלה זו רק דחייה שעליה אנחנו צריכים להתגבר קצת בחיבור, אחר כך מתגלות יותר ויותר כל מיני בעיות, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ככל שאנחנו מתקדמים יותר כך יהיה בינינו ודאי יותר ניתוק עד שנאה, ואנחנו צריכים בהתאם לזה לעבוד על החיבור עד האהבה, ושני הרגשות האלו, שני המצבים, הנתונים הללו הם צריכים להיות, כי דווקא בפער הפוטנציאלי ביניהם אנחנו מגיעים למצב שבו נתחיל להרגיש את המציאות העליונה ואחר כך את הבורא השורה בה.
קריין: קטע מספר 3 מתוך "שם משמואל" פרשת האזינו.
"כוונת הבריאה היתה שיהיו כולם אגודה אחת, לעשות רצון הבורא. אבל מפני החטא דאדה"ר נתקלקל העניין, עד שאפילו הטובים שהיו בדורות ההם, לא היה אפשר להם להתאגד יחד לעבודת ה', אלא היו יחידים בודדים. והתיקון לזה התחיל בדור הפלגה, שנעשה פירוד במין האנושי, היינו שהתחיל התיקון שתהיה התאספות ואגודת אנשים לעבודת ה', שהתחילה מאברהם אבינו וזרעו. והיה אברהם הולך וקורא כשם ה', עד שהתקבצו אליו קהילה גדולה שנקראו "אנשי בית אברהם", והיה הדבר הולך וגדל עד שנעשה קהל עדת ישראל. וגמר התיקון יהיה לעתיד, שיעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצון ה' בלבב שלם."
(שם משמואל. פרשת האזינו - ערוך)
כאן אנחנו רואים ממתי אנחנו יכולים לדבר על האנושות שהתחילה להתפתח, מעת שהתחילה השנאה ביניהם שהתגלתה בדור הפלגה, כשהיה פילוג, ואז מרגע זה והלאה אנחנו מדברים על החברה האנושית שהיא מתחילה לקום ולהתייצב בצורה הנכונה וכך אנחנו רואים שמאותו הזמן אנחנו מדברים על העמים. לפני כן הם היו כמו חמולות, קבוצות קטנות ששייכות למשפחות.
מאז אנחנו מדברים כבר על תחילת העמים. ואז אנחנו מדברים על אותה שיטה שגילה אברהם, שהיה נחוץ לו לגלות כי היה כהן גדול, והמנהיג הרוחני אחרי אביו תרח בעם הבבלי, שכלל אז בתוכו את כל העמים, עיקר העמים שהיו צריכים, שהיו מוכנים לגלות כבר ביניהם התפתחות כשנאה, כדחייה וכיכולת להתפתח הלאה.
ולכן מאז אנחנו מדברים על האנושות, על ההיסטוריה של האנושות. וכשהתגלתה ביניהם השנאה אז הגיעה אפשרות לגלות גם כן מהו התיקון, מהי הסיבה שהתגלתה פתאום שנאה בין העמים שלא היתה קודם כמו שכתוב, שהיו כעם אחד קודם ופתאום התגלתה שנאה, אז גילה אברהם שזה חוק הטבע, שצריך כך להיות. אבל יחד עם זה שזה חוק הטבע שבא מהטבע, מהבורא. אז הוא גילה שזה הבורא. שיש כוח שהוא מפתח את האנושות.
מה שגילה אברהם הוא עניין מאוד חשוב ועקרוני. לפניו היחס לכוח העליון היה, תביא לו מתנות ויהיה טוב לך. בעצם זה מה שקורה עד היום בכל הדתות. תביא מתנות לכול עליון ויהיה לך טוב. אברהם גילה שהכוח העליון לא דורש מימך מתנות, הוא דורש מימך שינוי, שאתה צריך להשתנות, אתה צריך לשנות את עצמך, לשנות את החברה, לשנות את העולם, להתקדם אליו להגיע בשינוי שלך להשתוות עימו מקצה לקצה, זאת אומרת לשנות את עצמך. זה ההבדל העקרוני שישנו בין השיטה שגילה אברהם, הדרישה שהוא גילה שבאה לנו מהכוח העליון בניגוד לכל האמונות והדתות, שהם מדברים אך ורק מה לעשות כדי להרגיע כאילו את הכוח עליון. זה כמו שעמים הפרימיטיביים עשו מאז ומתמיד בלהשתחוות לעצים, לאבנים, "עבודה זרה" מה שנקרא.
ההבדל בין עבודה זרה לבין חכמת הקבלה, שחכמת הקבלה דורשת מהאדם שינוי, שינוי הטבע שלו. ודאי שעל ידי אותו כוח עליון שהוא מחקה ומשתתף בזה. זאת אומרת, להיות שותפים עם הכוח העליון, להגיע עד לשותפות, להגיע עד הדבקות שבו.
מה שאין כן, כל יתר השיטות רק מדברות, "אתה תעשה כך ותקבל תשלום", זאת אומרת "אתה לא צריך לעשות שינויים פנימיים. תביא מתנות בזה שאתה מקיים את רצון העליון כביכול בצורה חיצונית כמו שאתה משרת מישהו ועל ידי זה תקבל שכר".
וכאן בחכמת הקבלה אנחנו מדברים על זה שאנחנו צריכים לגלות עד כמה אנחנו הפוכים מהכוח העליון לפי הדרישה שלו להיות בחיבור, בתיקון של הנשמה הכללית שנקראת "אדם הראשון". וכשאנחנו מגיעים לחיבור אז החיבור בעצמו בינינו ועם הבורא, הצורה הזאת בעצמה היא המתנה, היא השכר.
אברהם גילה את זה והתחיל ללמד את זה, וכך אנחנו כבר יודעים שמאז שהתחילה חכמת הקבלה, התחילה ההיסטוריה של האנושות, ועל כל היתר, מי שלא מקיים את זה כתוב "כולם כבהמות נדמו", ומי שמקיים הם נקראים המקובלים כי הם מקבלים את שיטת התיקון שמגיעה לנו מהכוח העליון והם הם נמצאים עימו בקשר הדדי.
תלמיד: אני חושב על מישהו שעכשיו רואה את השיעור, נשמע שמצד אחד אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לעבור את התיקון ויותר מזה אפילו, יש לנו איזו אחריות כלפי מה שקורה בעולם ואם אנחנו לא עושים את זה, אנחנו אחראיים על מה שקורה. מצד אחר, הבורא הוא זה שעושה את החיבור, זה לא מאיר את הבורא באור כל כך חיובי.
אני כבר אמרתי את זה, שהבורא חי בתוך הקשר בינינו. אם הקשר בינינו לעת עתה צריך כל הזמן להתפתח מהשבירה שהבורא עשה עד התיקון השלם שאנחנו מתאחדים יחד, ואנחנו הולכים בהתאם לשלבי התיקון שצריכים לעשות, הכול בסדר. אם לא, אז אנחנו מגלים על עצמנו אותו המצב שאנחנו בעצמנו גורמים. שאם אנחנו לא מתקנים את הקשר בינינו בכל רגע ורגע שחייבים לתקן, אז אנחנו מרגישים את הפער בין הרצוי למצוי.
נגיד אני צריך להיות היום מתוקן ב-20% בקשר ביני לכל האנושות ואני הגעתי ל-15% הקשר. אז מינוס 5% מתגלים לי כל מיני לחצים, בעיות שהם אותם הכוחות שעומדים לזרז את ההתפתחות שלי כדי שאני אסגור את הפער בין רצוי למצוי.
אז הכוחות האלה הם לא מדברים על "בורא טוב או בורא רע", אלא "חוק נתן ולא יעבור", זאת המערכת. ואם אנחנו מדברים על הטוב והרע בהנהגת הבורא או במצבים שלנו, אז אנחנו צריכים להתייחס לזה בצורה עניינית. לא בכמה אני מרגיש רע או מרגיש טוב אלא עד כמה הכוחות האלה, טובים או רעים שמתגלים בי, עוזרים לי להתקדם נכון.
אבל מצד הבורא, לא מדובר שהוא רוצה לעשות רע, אלא חוק. זה חוק הטבע, שאם אנחנו מקיימים אותו, בהתאם לזה מרגישים את מידת הקשר בינינו, את עוצמת הקשר בינינו. עד כדי כך שאנחנו נמצאים היום ביום השואה, שאין יום יותר גרוע כביכול בהיסטוריה שלנו. ומה אפשר להגיד, שאת זה גרם הבורא? את זה גרמו בני אדם שהיו צריכים לתקן את הקשר ביניהם ולא תיקנו. ולא תיקנו עד כדי כך, שגילו צרות כל כך גדולות.
עכשיו השאלה היא, איך אנחנו יכולים ללמוד מזה? אם אנחנו קופצים מבבל ישר לימינו, ובאמצע יש לנו הרבה מאוד מצבים כאלו, והם כולם אותו דבר, שהבורא, היינו החוק הכללי של הטבע, זו מערכת שמגלה לנו נחיצות הקשר, ואנחנו לא שומעים, לא נשמעים, לא ממהרים לסגור את הקשר, בהתאם לזה אנחנו מקבלים תוצאות, ואת התוצאות האלו אנחנו עשינו.
וכאן אתה לא יכול לדבר על הבורא למה עשה לנו כך. הוא לא עשה לנו, לא, אנחנו גרמנו זאת. ויש על זה הרבה פסוקים, אנחנו גרמנו ולא הוא. למה? כי אם ישנם התנאים והם ידועים לנו ואנחנו לא מקיימים, אז אנחנו מזמינים בזה כוחות שאז מכוונים אותנו למטרה בצורה יותר נוקשה, יותר ברורה, קונקרטית.
לכן לענייננו כאן עכשיו השאלה, לא נלך על כל ההיסטוריה של הגלויות, מצרים, מדבר, בית המקדש, כל מיני הדברים האלה, תמיד היו לחצים ובעיות וצרות, אבל אם אנחנו מדברים על השואה, אז כבר מדובר על מצב מאוד מיוחד, שעם ישראל הגיע למצבו בהיסטוריה בהתקשרות לדרגת אדם הראשון, לא בדרגת שורש, א', ב', ג' אלא בדרגה ד' של ההתקשרות הנחוצה, ולא קיים, וגם היום לא מקיים. אז לְמה היום אנחנו היום צריכים לצפות, או לחכות או ממה לפחד? למצבים עוד יותר גרועים ממה שהיה? אנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה, אבל ללמוד אך ורק בצורה שחס ושלום, לא נעבור את זה שוב. כי לפי מה שאנחנו לומדים זה חוזר. איך זה חזר בבבל, במצרים, ואחרי מצרים כל פעם מכות, מכות, מכות בכל רגע ורגע שאנחנו לא מקיימים את הקשר בינינו באותה מידה שהוא מתגלה כנדרש.
תלמיד: העבודה על הקשר היא רק לבעלי הנקודה שבלב או לכלל האנושות?
לא, היא הייתה על כל עם ישראל ביציאה ממצרים והייתה מתקיימת עד חורבן בית המקדש השני בצורות מאוד שונות ואת זה אפשר ללמוד, אבל זה אותו עיקרון, ככל שמתקשרים יותר בינינו בהתאם לדרישת השעה, כך אנחנו נמצאים בטוב, וככל שלא מתקשרים כך אנחנו מקבלים מכות, אזהרות, וכך זה קורה.
עכשיו השאלה היא, ממתי אנחנו מדברים על עונש קולקטיבי על כל עם ישראל ומה שקורה ומה שצריך לקרות לנו כאן עכשיו? זאת השאלה. זאת בעיה. אנחנו נמצאים בשלבים כאלו, שאנחנו אחראים לא רק על עצמנו אלא על כל העולם, כמו שכותב בעל הסולם. ולכן אתה רואה את מה שיכולת אז לתקן באירופה, זאת אומרת באיזו קבוצה מוגבלת של עם ישראל ושל מדינת ישראל דאז, ואנחנו עוד נדבר על כמה שהנאצים בעצמם רצו לעזור ליהודים להקים מדינה, שזה פלא עד כמה הכוחות האלה מתגלים בהתחלה ככוחות מועילים לתיקון, אבל אם אתה לא משתמש בהם נכון, הם הופכים לכוחות המועילים בצורה השלילית. ככה זה.
אנחנו צריכים לראות שגם היום, אם אנחנו לא נשתמש בכוחות שהיום מעוררים אותם והם כבר מתעוררים בצורה שלילית, הם יהיו הרבה יותר גרועים ממה שהיו קודם. והיום זה כבר במידה אחרת, שבאמת זה לא רק באירופה אלא היום זה ממש חובק עולם, בכל העולם.
לכן כדאי להבין, להזדרז להפיץ את השמועה הזאת, את הידיעה הזאת, את העובדה הזאת ולהשתדל לתקן עד שעוד אפשר.
תלמיד: גם אמי ז"ל הייתה ניצולת שואה וגם במשפחה שלנו זה נושא מאוד טעון ומשמעותי, ואני רואה מה שכותבים חברים, גם בדרך וגם לא, ואני מנסה להבין אם צריך איזה מסר אחד פשוט שאפשר להגיד ביום הזה לעם ישראל. לא יודע אם דווקא אחריות אלא משהו אחד שידבר ללב של האנשים, שיניע אותם.
אם אנחנו מתחברים, אז הכוח העליון עובר דרכנו אל כל אומות העולם, אל כל המציאות, וכולם מגיעים, נכנסים לחיבור הדרגתי יותר ויותר, ואז הכול נרגע והבורא מתחיל להתגלות בנבראים והעולם מגיע לתיקון שמגיע לו.
אם אנחנו לא מתחברים בינינו, אני מדבר על עם ישראל לפחות בארץ ישראל, כי הוא נמצא כאן בתנאים הטובים ביותר לחיבור, אם הוא לא מקבל את השלב הזה, "להיות כאיש אחד בלב אחד", "כל ישראל חברים", "ואהבת לרעך כמוך", שזה היעוד שלנו, שאנחנו יכולים להשפיע בחיבור בינינו על כל אומות העולם וזה נקרא "להיות אור לגויים", ואז הם יתחברו, וזה מה שהם דורשים, בעצם הם לא מבינים את זה אבל זה מה שהם דורשים מאיתנו, אז בזה הם אומרים שאנחנו גורמים רע בכל העולם. ואם לא נעשה זאת, אז יהיה לנו יותר גרוע, אנחנו נעבור את השלבים שיום השואה מזכיר לנו עליהם, וזה ייראה הרבה יותר גרוע חס ושלום, ה' ישמור.
שאלה: אמרת שיום השואה נוצר כתוצאה מכך שאנשים היו צריכים לתקן את הקשרים ביניהם ולא עשו את זה. איך ללמוד מהסיטואציה הזאת, כדי ללמוד ממנה. האם אנשים ידעו שהם צריכים לתקן את הקשר הזה והאם המקובלים השקיעו באותו רגע את כל המאמצים כדי למסור ולהעביר את הרעיון הזה לנחיצות והתיקון לכולם?
עד כמה שידוע לי, כן. הם השקיעו את כל מה שרק אפשר. בזמנם פעל גם הרב קוק וגם בעל סולם. הוא כותב שם שהוא ממש "צווח ככרוכיא"1, לפני הממשלות ולפני כולם, אבל לא שמעו. אנחנו יכולים לדמות את זה להיום, שגם אנחנו כמה שאתה תדבר, לדבר הזה כולם אטומי אוזניים ואטומי לב בצורה שאי אפשר לתאר למה זה קורה? זה הרי שייך לכל העולם. האם העולם לא סבל במלחמת העולם השנייה? אנחנו מדברים היום על יום השואה, ששישה מיליון יהודים נספו, אבל אנחנו לא מדברים על עוד כארבעים מיליון אחרים, מה קורה איתם? זה לא בעקבותינו?
אני לא מפחד לדבר בצורה כזאת, כי באמת חוקים הם חוקים. חוקי הטבע, חוקי ההיסטוריה הם כאלו. אז למה שאנחנו לא נחשוב על זה? למה שלא נדבר ביום השואה גם על הבעיה שאנחנו גרמנו לעולם, ושאנחנו חייבים היום גם לתת דין וחשבון לעצמנו, מה קורה היום עם העולם שמתקדם לשואה הבאה. וזה לא רק שייך ליהודים, זה שייך לכל העמים. אז מה קורה עם זה? איפה האחריות שלנו? אנחנו אחראים, וכתוב על זה ואנחנו רואים שזה כך.
אפילו שלא נלך לפי התורה אלא נלך לפי חוקי הטבע שמתגלים, חוקי החברה האנושית, אנחנו רואים עד כמה החברה האנושית היא כולה מכוונת נגד עם ישראל וכולם אומרים שהם מרגישים שזה מגיע מהיהודים, והיהודים יכולים לדבר מה שהם רוצים. הם אומרים כמו ילד שנניח נשברה הכוס והוא אומר, "זה לא אני, היא נפלה בעצמה". ככה זה, בצורה כזאת אני מרגיש את עצמנו, עם ישראל, לעומת כל האנושות. איך להגיד שזה נשבר, נפל מעצמו. אנחנו נמצאים מול חוקי הטבע הברורים, האם נעשה עם זה משהו סוף סוף או לא?
זה נמצא בידינו, וכל האנושות בצורה אינסטינקטיבית נפעלת בצורה כזאת שהיא מתחילה לגלות לנו יותר ויותר את סימני דחייה, שנאה, והיא מדברת בצורה ברורה שאנחנו בזה אשמים. וגם המקובלים אומרים אותו דבר. תראו מה שבעל הסולם כותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", ומה שכתוב בספר הזוהר בעצמו לפני אלפיים שנה.
שאלה: אם אז לא שמעו, למה היום ישמעו?
על כך יש לי שתי תשובות. תשובה אחת, כמו שאתה רואה אותי אני ממשיך, כי אין לי ברירה. כל אחד חייב ללמוד את כל התהליך, את חוקי הטבע ולראות בהתאם מה לעשות. "א-להים" בגימטריה "הטבע", אתם לא יכולים לשנות אותו ולא יכולים להביא חוקים חדשים. אתם צריכים ללמוד את חוקי הטבע וללכת לפי זה. זה דבר אחד.
דבר שני, אני חייב לקיים. אז במידה שאני יכול בחיי אני עושה את זה. תעשה אתה, הוא והוא, כל אחד ואחד, בואו קודם כל נגיע לידיעה מה עלינו לעשות. עלינו לעשות דבר פשוט. במרכז הבריאה היום נמצאת קבוצה שנקראת "בני ברוך", הקבוצה הזאת חייבת להתחבר, היא חייבת להגיע להיות "כאיש אחד בלב אחד". אם היא תעשה את זה, אז דרך הקבוצה הזאת האור העליון ישפיע על כל האנושות.
קודם כל אנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים במרכז על הכוונת. שאנחנו צריכים לדאוג לחיבור בינינו, לתת לאור העליון להשפיע דרכנו לכולם. ובמידה שאתה עושה את זה, אתה יכול לפנות ליהודים שגם הם שייכים לזה מהמקורות שלהם, מבבל שאברהם אסף אותם, ולכל האנושות שהיא גם עברה את שבירת חטא עץ הדעת, וכך בהדרגה אתה יכול להשפיע עליהם.
אבל מאיפה אתה משפיע? מהחיבור שלך, שאתה נמצא כבר בחיבור שלך בצורה כזאת שאתה קשור לאור העליון, שהאור העליון יכול לעבור דרכך. את זה בעל הסולם הביא לנו במאמר "הערבות", שאנחנו נמצאים בדרך ואנחנו מנהלים את זרימת האור העליון לכל אחד ואחד ולכל האנושות בכללות.
שאלה: מה זה בכלל תיקון, דיברת על הנחיצות לתיקון. מה עוזר לנו באופן קונקרטי כדי להגיע לזה?
אנחנו צריכים להבין שהחיבור בינינו הוא נותן מקום, דרך לאור העליון דרכנו להופיע על כל יתר האנושות. כמו גלגלתא עיניים, זה אנחנו, וכל יתר האנושות זה אח"פ, ואנחנו צריכים להעלות את החיסרון שלנו לבורא, חיסרון לחיבור כדי להיות מעבר בין האור העליון לכל יתר האנושות. וכך אנחנו צריכים לתפקד. זו העבודה שלנו ואי אפשר לברוח מזה. אנחנו לא צריכים לראות שום דבר חוץ מזה.
ואנחנו רואים לפי המצב שהעולם מתקדם אליו, מצב של שבירה, מצב של חוסר אונים, שאנחנו צריכים להזדרז וממש להביא את אור העליון לכל העולם. אין יותר מה לעשות. אבל זה יכול להיות אך ורק דרך החיבור בינינו, שאנחנו נהיה כמו ראש הפרצוף וכך דרך החיבור שלנו ניתן מקום לאור העליון להשפיע לכולם. זה כתוב בהרבה מקומות.
תלמיד: כתוב ש"לב שרים ומלכים נמצא בידי ה'" ו"כולם כבהמות נדמו".
נכון. אז מה? אלו שרים ומלכים, המנהלים נגיד כך האדמיניסטרטיביים של כל האנושות, שאין להם שום החלטה. אלא איפה ההחלטה? ההחלטה נמצאת איפה שעם ישראל מצד אחד. קבוצות בקיצור. מה זה עם ישראל? זה קבוצות שרוצות להתחבר ביניהן ולתת בזה לאור העליון, הבורא, שלאט לאט יתחיל להתגלות. לאט לאט, זאת אומרת בהדרגה, יתחיל להתגלות דרכם לכל האנושות. זה מה שקובע. וכל יתר השרים והמלכים בכל העולם שהיום אלו פרזידנטים למיניהם, ראשי המדינות, הם בהתאם לזה יעשו את הפעולות. אף אחד לא שואל אותם מה לעשות, הם ירגישו בעצמם מה צריך לעשות, וכך הם יעשו.
תלמיד: אני פשוט מנסה להבין כלפי מי אנחנו פונים בעצם?
אנחנו רק כלפינו, וכלפי הבורא. אין לנו שום חשבון אחר. אנחנו צריכים לראות חיסרון מכל האנושות. כשאני רואה היום עד כמה האנושות מגיעה אלי וזועמת, צועקת שאני אשם בכל הרע שיש, שצריכים ממש להרוג אותי לפי חוסר התפקוד הנכון שלי, אני מקבל את זה ברצינות. זאת הדרישה, זה המ"ן שלהם, החיסרון שלהם, התפילה שלהם שכך הם יכולים להביא לי אותה. ואז אני מקבל את זה, ואני צריך להעביר את זה הלאה לכוח העליון.
איך אני מעביר את זה לכוח עליון? האנושות יכולה לצעוק או בצורה בדידה שכל אחד ואחד צועק, או העמים, לא חשוב איך, אבל אני לא יכול לצעוק לבורא. לבורא אפשר לצעוק רק אם כל אחד מאתנו, מלכויות שמתחברות ביניהם, מגיעות למידת הכתר ביניהם, ואז בכתר אנחנו נמצאים במגע עם הבורא. כאן זו כבר מערכת שהרבה הופכים להיות אחד, אחרת לא מתקשרים לכוח האחד הזה שהוא "אחד יחיד ומיוחד".
אנחנו צריכים כאן להבין, שהרבה צריכים לקבל מהות של "אחד", ואז להתקשר. "חד מקבל חד".
תלמיד: אם אפשר לדייק, אמרת שאנחנו צריכים לפנות רק לעצמנו וכלפי הבורא. אז לעצמנו, זה "בני ברוך"?
לעצמנו, אנחנו צריכים כל אחד להשתדל בתוך העשירייה שלו, להגיע למצב שהם יהיו כאיש אחד בלב אחד בתוך העשירייה, ואז מתוך זה נצטרך להתקשר עם הבורא. זה כבר יקרה, אנחנו נדע. ברגע שאנחנו משתדלים להיות בעשירייה כאחד, נוכל להתקשר עם הבורא. זאת אומרת, אנחנו נמצאים היום במצב מעשי מאוד מאוד גבוה, באחריות גבוהה שאנחנו עדיין לא מבינים למה זה התגלגל עלינו הקטנים. אבל ככה זה. זה מוסבר גם בכמה מקומות, שבסוף הדורות, במצב של הדור האחרון יגיעו לזה אנשים שהם לא מקובלים גדולים שרואים כך מסוף העולם ועד סופו, אלא די קטנים. אבל הם, הם דווקא יעשו את התיקון.
תלמיד: אתמול ישבנו בטקסים, ואני הסתכלתי מהצד על אנשים והרגשתי כאב. מצד אחד, אנחנו יודעים מה הסיבה, מצד שני, אני מסתכל עליהם ואני רואה שאין להם שום מושג, ואפילו התקרבות להבנה שזה תלוי בנו, והם אשמים בזה. הם לא שומעים, לא מרגישים, הם תקועים בתוך איזה לופ שנמצאים בו. השאלה היא ישירה ופשוטה, אני צריך לכאוב על מה? שהם יפתחו את האוזניים, ואת הלבבות? אני צריך לשכנע את עצמי?
אני חושב שהבעיה היא בעשירייה שלך, בך, ולא בהם. אל תעביר אליהם אחריות. אנחנו צריכים בעשיריות שלנו קודם כל להגיע לאיחוד, ואז אתה תרגיש עד כמה הם לא נמצאים כתינוקות שלא יודעים מה אתה מדבר אליהם, אלא הם מיד מתחילים גם להרגיש את מה שאתה מרגיש ולהיות מחובר אתך. הבעיה היא בעשיריות שלנו. הבעיה היא בנו. הבעיה היא הקשר בינינו, בין העשיריות שלנו לבין הבורא.
אני לא מדבר על עם ישראל שאנחנו כאילו שקועים בהפצה, רוצים יותר ויותר להסביר להם. אין לנו מה להסביר, כי מהבחינה הרוחנית אנחנו לא מקדמים אותם. צריכים באמת לעשות דין וחשבון כלפי עצמנו.
שאלה: בכל יחסי הגומלין, בדרך כלל כשמישהו משתנה כלפי מישהו אחר, אז מכאן יכולה להתחיל גדילה, שיפור ביחסים וכן הלאה. אז גם כאן, האם אנחנו צריכים פה להתנצל בפני הבורא, ואם כן בפני מה? על מה להתנצל בתוך העשיריות, על כך שבעצם שהאיחוד בינינו עוד לא משפיע מספיק על העולם? ואיך בכלל זה צריך להיות, האם בכלל זה צריך להיות?
אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו כאחראים על תיקון העולם. כל האנשים שנמצאים בכל המקומות, זה לא חשוב אם הם יהודים לפי התעודה שלהם או לא, אלא כל אחד שמקבל נטייה לייחוד עם הבורא, הוא נקרא "יהודי". ולכן עליו לבצע את החיבור.
לכן סך הכול אנחנו צריכים בכל הקבוצות שלנו להשתדל להגיע לחיבור בינינו ועם הבורא. פשוט יש לך עשירייה, תעשה את זה בכוח בעשירייה, ועם הבורא. אל תסתכל על אחרים, תסתכל על העשירייה הבודדת שלך, שהיא בעצם המרכזית של העולם.
שאלה: האם יכולה להיות אלטרנטיבה כזאת, שדווקא ייסורים יתקנו אותנו ולא החיבור? או שבכל זאת האגו יתפכח, ובין שתי המציאויות האלה של עולם מתוקן ופחות אגואיסטי הוא יבחר בעצמו בדרך הנכונה?
דרך ייסורים היא דרך מאוד מאוד ארוכה. ואל תחשבו ש-6000 שנה, זה 6000 שנה בעולם שלנו. כי אם כך, יש עוד אלפי אלפי שנים, אם אתם תלכו בדרך ייסורים. אלא יש הזדמנות לעשות את זה באמת בצורה קצרה ביותר, כמו שבעל הסולם אומר, ש"אנחנו נמצאים כבר בדור המשיח". אבל זה בתנאי שאנחנו נעשה את זה. ואם לא, אז אנחנו נסבול והאנושות תסבול יותר ויותר, ועכשיו זה יהיה בממדים של כל העולם. כמו שבעל הסולם אומר, שזו באמת תהיה מלחמה וכאלו ייסורים שאחריהם לא ברור מי יישאר בכלל, והעולם יתחיל שוב מצורות פרימיטיביות של קיום.
במצב שהעולם נמצא היום, מי שיישאר אחרי כל זה, הוא המסכן, ולא מי שגמר את החיים שלו. זה כל מה שניתן לומר. לכן הייסורים הם לא מלמדים את בני האדם, כי ייסורים הם נכללים, מובלטים בתוך המערכת עצמה, ועל ידי הסבל הכללי שהמערכת עוברת זה קצת הולך ומיתקן, אבל לא שבני אדם מיתקנים על ידי הייסורים.
אתה יכול לראות את זה. יש לפניך מלחמות, מלחמת העולם הראשונה, השנייה, עכשיו לקראת השלישית, אתה יכול לראות ששום דבר לא הולך לתיקון. תסתכל על ההתנהגות של אלו שמנהלים את האנושות, מנהלים את המדינות, ובני האדם בעצמם, עד כמה הם מיום ליום נעשים יותר ויותר אטומים דווקא למה שיש להם. אלא "נאכל ונשתה, כי מחר נמות". זו צורת הקיום של בני אדם.
דרגת חי היא יותר גבוהה מדרגתנו, כי אין להם את האפשרות לשנות את עצמם, אין להם ידיעה על עתיד העולם שהם יכולים לשנות, הם לא מרכינים את הראשים שלהם למטה מהבטן שלהם, מכל מה שהבהמה שלהם רוצה. אלא אנחנו בני האדם את הראש שלנו, את השכל שלנו אנחנו דווקא שמים לשירות הבטן, לשירות הבהמה שבנו. דרגת האדם משרתת לדרגת החי, זו הצורה שלנו. זאת אומרת, אנחנו יותר גרועים אם כך מהחיות. בצורה כזאת האנושות לא יכולה להתקדם.
אתה יכול לשאול, אז איזה ייסורים, איזה עינויים אנחנו צריכים לעבור, כדי שזה יתקן אותנו. אני אגיד לך, שאין כאלו עינויים וייסורים שהם יתקנו את האדם, את האגו, אין. אלא במשך אלפי אלפי שנים המערכת תספוג בדרגת דומם, צומח וחי ייסורים, כדי קצת לתת איזה תוצאה נכונה בדרגת המדבר. ההבדל בין המדרגות הוא גדול מאוד. תראה בדרגת החי, כמה סבלה האנושות במלחמת העולם השנייה, ואחר כך השקיעה כדי לשקם את עצמה, ומה קורה מזה? כלום. אחרי שלושים שנה שוב חזרו לחימוש, לכל התהליך של המדינות שהולכות ומתפרקות. ככה זה.
שאלה: אני שומע את מה שאתה אומר, ואני מנסה להכניס את זה לתוך העבודה שלנו. עם כל הקושי שבדבר אני מנסה להבין, האם יש נאצי בתוכי, האם יש אנטישמי בתוכי, האם הדברים האלה שאני רואה אותם כבלתי נתפסים, הם נמצאים בתוכי? ואם כן, איך אני אמור לגשת אל הדבר הזה בעבודה?
אני לגמרי לא מסכים עם הגישה הזאת, זו גישה שאז אדם יושב ואוכל את עצמו. אנחנו מדברים על זה שאנשים חייבים לתת את כל הכוחות בעד החיבור, ולא שאני אחפש בי משהו לא טוב, שאני יאכל אותו, שאני יאכל את עצמי ואהיה במאבק פנימי עימו. את הפסיכולוגיה הזאת אני שונא. אנחנו צריכים לדבר בעד החיבור, ולחשוב בעד החיבור, בעד הדברים הטובים. וזה שיש בנו ודאי את כל הדברים הרעים האלה, אני מבין את זה, ואני לא הולך לטפל בפסיכולוגיה הפנימית הזאת. זו לגמרי לא דרכנו. הדרך שלנו היא רק אחת, לחיבור בלבד.
תלמיד: זה ברור, אבל יש עניין גילוי הרע.
אין גילוי הרע. אין מצווה לגלות את הרע, מאיפה יש לך את התורה הזאת. יש מצווה לעשות את הטוב, והרע שמתגלה, הוא מתגלה כדי שאנחנו נדע שעוד לא עשינו טוב מספיק.
תלמיד: אני לא מדבר על זה, אני מדבר שיש הכרת הרע.
אם זה יבוא כתוצאה מפעולות שלי הטובות, אני מקבל את זה. אבל לא שאני בעצמי מעורר את הרע.
תלמיד: אני מקבל את זה, לא עוררתי בעצמי. אני רק מדבר על העניין הזה של הכרת הרע, מה אני עושה עם זה?
מיד אני מגביר את המצבים שלי לטוב. אני לא רוצה להרגיש את הרע, לא רוצה להיות בזה, לא רוצה להיות קשור לזה, אני לא נהנה שאני מגלה את הרע, אין לי מצווה כזאת.
תלמיד: אם אני רוצה ליצור איזו התקשרות, אפילו לכתוב כלפי אותו דבר שנקרא לו אנטישמי, נאצי או לא משנה, אני רוצה להיות איתו באיזה קשר, האם אני צריך להיות איתו בקשר או שאני צריך רק לעבוד על החיבור?
אתה צריך לעבוד על החיבור בלבד. אתה במיוחד.
שאלה: אנחנו רואים מה קורה בעולם, המצב נהיה יותר קשה. האם אנחנו יכולים איכשהו לשנות את הסיטואציה הזאת כמסה קריטית, אולי לעשות יותר כנסים אולי להפיץ יותר, או להיסגר שבוע ולהתפלל על החברים. איך אתה רואה זאת?
אתם בעשירייה יכולים לשנות את הכול, רק תבינו. זה ההבדל בין המדרגות. אתה בעשירייה יכול לעשות יותר ממה שעושים כל האויבים והשונאים שלך. הם מדברים על פירוד, על שנאה, על שליטה, ואתה מדבר על איחוד, אהבה וחיבור דרך החיבוק בין בני אדם. אתה יותר חזק מהם אם אתה תבצע מה שצריך לעשות, בזה הכוח שלך. והכוחות הרעים ודאי שייראו גדולים, כמפלצת גדולה עם המון אנשים, עם הרבה נשק, עם הרבה כוחות והכול, אבל שוב, לא הם המצליחים והנשארים בהיסטוריה למרות שחושבים שזה כך. לכן אל תפחד.
שאלה: הקבוצות הדתיות שאומרות שהן פרו ישראל, למרות שהן תומכות בישראל בצורה כלכלית, ברור מאוד כיצד הן מאשימות את היהודים ואת העם וישנה איזו שנאה טבעית. אם כך, מה הצורה הכי טובה לדבר אליהם בלי להזכיר את ישראל ועוד פחות מזה את הקבלה?
אנחנו צריכים לדבר לא על ישראל ולא על חכמת הקבלה, אלא לדבר על החיבור. שכל החיבור צריך להיות טוב לכולם, שכל האנושות חייבת להיות כגוף אחד. וככל שנשתדל להסביר שהטבע הוא אחד, אינטגרלי גלובלי, ואנחנו צריכים להיות כאלו, להתאים את עצמנו לטבע, בהתאם לזה נוכל לחיות בטוב.
כי חוק ההתאמה, חוק ההזדהות עם הסביבה, פנימי וחיצון, הוא חוק קבוע שקיים בכל הרמות. כמו שאנחנו רוצים לקרר את הסביבה, לחמם את הסביבה, כל הזמן בונים לעצמנו סביבה יותר ויותר מותאמת לנו, כך אנחנו צריכים להיות עם הטבע. כיוון שאנחנו קיימים בתוך הטבע, לכן ככל שאנחנו מתאימים את הטבע אלינו או את עצמנו לטבע, יהיה יותר טוב.
נכון להיום אנחנו מנוגדים. כל הטבע מתגלה מיום ליום כיותר ויותר גלובלי אינטגרלי, מקושר בכל הרמות ממש, מערכת אחת, ואנחנו האנושות מתגלה ברמה ובצורה מאוד הפוכה. ממש הפוכה. אני לא מדבר על דומם, צומח וחי שהם פועלים בצורה אינסטינקטיבית, ואם הם לא מתוקנים זה בגללנו. אבל האנושות היא ממש הפוכה מהטבע ולכן אנחנו נמצאים בסכנת ההכחדה. כי אנחנו מנוגדים לטבע והטבע פועל בצורה פשוטה. אם אנחנו כאלו אגואיסטיים הפוכים, אז באותו האגו אנחנו נהרוס זה את זה, נהרוג זה את זה ונתחיל שוב. ברוחניות אין זמן אנחנו פועלים מתוך חוסר זמן והכול יכול להתהפך. נתחיל שוב את ההיסטוריה כמו שמלפני מאתיים אלף שנה ועד היום, מה הבעיה.
לכן אנחנו צריכים להתייחס ברצינות למה שקורה היום, ולא להכניס את הראש תחת הכנף כאילו לא רואים את המציאות. אלא לראות מפני שאנחנו אחראיים וזה תלוי בנו.
איך שאתה תדבר עם כל העולם זה עניינך. תדבר או כך או כך.
תלמיד: באמריקה הלטינית האנטישמיות היא דבר זר, אין לנו בעיה עם זה, אין איזה רגש מקושר לנושא, אבל אנשים כן שואלים על כך. אם כך, מה תפקידה של אמריקה הלטינית בלהבהיר לציבור את נושא האנטישמיות?
אני לא חושב שאנחנו צריכים להעלות את הנושא אם זה לא בוער. אני חושב שאנחנו פשוט צריכים לעבוד על החיבור, חיבור טוב בין בני אדם. זה הכול. אין יותר. ואם אתה מסביר שחיבור הוא הכרחי כדי להתאים את עצמנו לטבע הגלובלי, זה מספיק. כי זה לא תלוי במילים, אם אתה משתמש בישראל, באנטישמיות, או שאתה משתמש בהסבר שכוח הטבע זה להיות ככוח אחד, ואנחנו לא אחד, אנחנו מנוגדים לזה. דומם צומח וחי נמצאים בהתקשרות עם הטבע כי יש בהם אינסטינקטים, הם נפעלים מהטבע. ואנחנו בני אדם אין לנו אינסטינקטים, אנחנו צריכים לקבוע בעצמנו מהי מערכת ההתנהגות שלנו עם הטבע.
וכאן הבעיה. אנחנו צריכים להבין איך להיות מותאמים לטבע. אז אתה לא מדבר על הא-לוהות שזה הטבע, אתה מדבר על התיקון, התיקון החברתי בוא נניח. ואני חושב שלדרום אמריקה זה מאוד מתאים. האנשים הם לא רעים, הם עם טוב לב, אני חושב ששם זה יכול ללכת דווקא בצורה מאוד קלה יחסית מאשר במקומות אחרים.
תלמיד: אנחנו יודעים שהבורא נותן לנו מה שצריך בשביל להתחבר ולבקש את החיבור. האם זו העבודה הפנימית שהוא מצפה מאיתנו כעם ישראל?
ודאי. מה זה עם ישראל? זו קבוצה שהיא מחוברת ישר-אל. אתה רוצה לגלות אותו? אתה רוצה להתקרב אליו? אתה רוצה להגיע למצב שיש לך גילוי הבורא, שאתה נמצא עמו ברגשות משותפים, או לא? זה כל העניין. הבורא שמתגלה, אתה רואה אותו בעיניים? אתה רואה אותו בפנים. הוא מתלבש בכל החושים שלך, ואתה מתחיל להרגיש את הכוח הזה שקודם לא היה מתגלה לך, לעומת זה שעכשיו הוא מתגלה. זה שייך גם אליך, לכל אחד, לכל אדם, "וכולם יידעו אותי למקטנם ועד גדלם"2. לזה אנחנו צריכים להגיע, זה מה שהבורא דורש מכל באי עולם.
אתה רואה, יש לנו תלמידים מכל היבשות, מכל העמים, שהם מרגישים שהבורא נתן להם חסרון להכיר אותו, הוא רוצה שהם יתקרבו. והם שייכים לכל צורות הגזע, המין והלאום, אין שום הבדל. ומי זה עם ישראל זה שיצא מבבל מכל העמים האלו שהיו שם? במשך ההיסטוריה הם נעשו כאלו מיוחדים, כקבוצה שכמה אלפי שנים חיה יחד. אבל בעצם מה ההבדל? אני לא רואה בזה שום שינוי. בקיצור העיקר זה חיבור בקשר לטבע, או חיבור בינינו לכוח העליון, לאלוקים. ההבדל רק במילים.
תלמיד: קטע מספר 4, מתוך זוהר לעם, פרשת פנחס, 152.
"ישראל, עשה אותם הקב"ה, לב של כל העולם. וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים. וכמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל."
(זוהר לעם, פנחס, 152).
קריין: נקרא שוב.
"ישראל, עשה אותם הקב"ה, לב של כל העולם. וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים." בכל האנושות יש היררכיה מסוימת כלפי קודם ואחר כך. קודם לא היו עמים, אלא כל האנושות אחרי השבירה, כמו כל דבר לפי ד' בחינות דאור ישר, גם הסתדרה כך. ואז הקבוצה שהייתה באגו הכי גדול, התחילה להיות בולטת, ולכן קיבלה הרגשת ריחוק מהבורא. לכן האנושות כולה כלפי הידיעה הזאת יותר קרובה או פחות קרובה לתיקון, התחילה להסתדר כמו בסולם המדרגות. וכמו שאברהם שהזמין את כולם, את כל הבבלים לחיבור, באו אליו כל מיני בני אדם, עם כל מיני חסרונות. אחר כך נעשו הקבוצות האלה לכוהנים, ללוויים, לישראל, כל מיני קבוצות. זה הכול לפי החיסרון שהתגלה בהם כלפי הדבקות בבורא, כלפי השתוות הצורה. לכן כך זה התקיים, וזה נקרא "ישראל", מי שהגיע כבר לרצון שבוער בו להתקשרות לכוח העליון.
לכן אנחנו יודעים שזה לא לאום, שכל אחד יכול להיות יהודי, מי שרוצה להגיע לאיחוד עם הבורא. וכך עד היום הזה אנחנו מתקיימים, שיהודים הם לא עם, אלא זו קבוצת אנשים שהיא גורסת שהחיבור ביניהם זה מה שמתאים אותם לכוח העליון והם רוצים בזה להתקיים. זה מה שכתוב, הבורא עשה את ישראל לקבוצה מיוחדת שבעולם. אם כל יתר הקבוצות או העמים נעשו לפי האבחנות הביולוגיות, שבאו איזה גבר ואישה והתחילו את המשפחה, כמו שנניח אתה מתסכל על עץ גנאלוגי של איזו משפחה, היחס הזה שכותבים, כמו על מלכים באנגליה, בגרמניה, אז זו בדיוק הצורה של העמים. אצלנו לא, אצלנו הקבוצות נעשו אך ורק לפי הלב הבוער לחיבור או לא.