שיעור בוקר 01.03.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי"

מאמר ב' "שכינתא בגלותא"

קריין: מאמר "שמעתי" ב', "ענין שכינתא בגלותא".

ב. ענין שכינתא בגלותא

שמעתי תש"ב

"הזה"ק אומר "איהו שוכן ואיהי שכינה".

ויש לפרש דבריו. ידוע, דלגבי אור העליון אומרים, שאין שום שינוי, כמ"ש "אני הוי"ה לא שניתי". וכל השמות והכנוים הוא רק בערך הכלים, שהוא בחינת הרצון לקבל, הכלול במלכות, שהיא שורש הבריאה. ומשם משתלשל ויורד עד לעולם הזה, להנבראים.

וכל הבחינות האלו, החל ממלכות שהיא שורש בריאת העולמות, עד הנבראים, נקראת בשם שכינה. שהתיקון הכללי הוא, שהאור העליון יאיר בהם בתכלית השלימות. והאור המאיר בהכלים, נקרא בשם שוכן. והכלים נקראים באופן כללי שכינה. כלומר, שהאור שוכן בתוך שכינה. זאת אומרת, שהאור נקרא שוכן, מטעם שהוא שוכן בתוך הכלים. היינו, שכללות הכלים נקראים בשם שכינה.

ומטרם שהאור מאיר בהם בתכלית השלימות, אז מכנים הזמן זה בשם "זמן של תיקונים". היינו, שאנו עושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות. ועד אז נקרא המצב הזה בשם שכינתא בגלותא. כלומר, שבעולמות עליונים אין עדיין השלימות.

ולמטה בעולם הזה היא מצב, שצריך להיות לשרות אור העליון בתוך הרצון לקבל, שהתיקון הזה הוא בחינת מקבל בע"מ להשפיע. ובינתיים הרצון לקבל ממולא עם דברים שפלים ושטותיים, שאין נותנים מקום שיהיה שם מגולה עם כבוד שמים. זאת אומרת, במקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה', נעשה הלב מקום לפסולת וטינופת. היינו, שהשפלות לקח את כל הלב. וזה נקרא "שכינתא בעפרא".

זאת אומרת, שהיא מושפלת עד לעפר. וכל אחד ואחד מואס בדברים של קדושה, ואין שום רצון וחשק להרים אותה מהעפר, אלא שבוחרים בדברים שפלים, שזה גורם צער השכינה, בזה שלא נותנים לה מקום בהלב, שיהא משכן לאור ה'."

תלמיד: בעל סולם כותב, "אנו עושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות." איך עושים תיקון?

כנראה שעל ידי חיבור בינינו אנחנו מרחיבים את הכלים, מקימים את הכלים שבהם קודם לא יכול היה להאיר האור, ועכשיו הוא כן מאיר.

תלמיד: בצורה פרקטית אדם יודע שהוא סטה ופגע, הוא גם כותב, "בחר בדברים שלמים שגורמים לצער השכינה". מהנקודה הזו הוא מודע, הוא מרגיש, ורוצה לתקן, הוא רוצה לשנות. מה השינוי פה?

אלה פעולות שבהן בהדרגה הוא מרגיש איפה הוא פגע בשלמות השכינה, ואז כל פעם הוא משתדל לתקן אותה והחלק שלו באותו הכלי ניתקן.

תלמיד: זה חייב להיות שינוי שבא לידי ביטוי בכל המצב, בכל התפיסה שלו? זה נקרא תיקון, שיש שינוי, נכון?

לא כל שינוי זה תיקון, אבל כל תיקון זה שינוי.

תלמיד: מה ההבדל בין שוכן לשכינה?

"שוכן" מי שנמצא בתוך השכינה ומאיר בה, ו"שכינה" זה הכלי שמקבל את השוכן ומתמלא, נהנה מזה שהוא מאיר בה.

תלמיד: איך אנחנו ממקומנו יכולים להבין את הקשר הזה ביניהם?

בדרך כלל אנחנו מזדהים עם השכינה, עם הכלים של המלכות.

תלמיד: אז מה זה מבחינתנו נקרא שכינה?

רצון לקבל שמתוקן בעל מנת להשפיע, ולכן הוא יכול לקבל את האור העליון על מנת להשפיע, וזה מה שמאיר בו.

תלמיד: יש רצון לקבל של האדם הפרטי. אפשר לומר שיש רצון לקבל של העשירייה?

יש רצון לקבל של עשירייה, אם כן.

תלמיד: ואז צריכים להתחבר אליו כדי להתקרב למה שנקרא שכינה?

לא, אם עשרה אנשים רוצים להרכיב מעצמם עשירייה, הם מגיעים לחיבור ביניהם, ומתחברים ביניהם על מנת שמתוך הרצון המשותף שלהם יוכלו להשפיע לבורא.

תלמיד: כל אחד מהם מרגיש את הרצון המשותף הזה ביניהם שונה, ובכל זאת הם קוראים לו משותף.

כן, לכן זה משותף.

תלמיד: מה משותף בו, בין מה למה?

הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, זה שיש שם נטייה לגילוי הבורא, זה עושה אותם במצב משותף?

כן.

תלמיד: ואז מתוך זה מה אנחנו יכולים להגיד שזה שכינה?

אז מתחברים יחד, ומתוך כך מגיעים למצב שנקרא "שכינה", שהאור העליון יכול להתגלות שם.

תלמיד: זאת אומרת, כל אחד צריך לשים בצד את הרצונות הפרטיים שלו ולהתחבר לרצון המשותף?

כן.

תלמיד: ומה זה נקרא "שוכן", כשיש רצון משותף?

האור העליון שוכן בתוך השכינה, בתוך הכלים האלה.

תלמיד: מה נותן השוכן לשכינה? את הביטחון, את התשובות?

כן, יחסית.

תלמיד: הוא כותב פה על שני מצבים, ראשון נקרא שכינה בגלות, "שכינתא בגלותא", והשני נקרא שכינה בעפר, "שכינתא בעפרא". מה ההבדל ביניהם?

כלפי מי שמקבל, יש כאלה שמרגישים שיש להם קשר עם המלכות הכללית והיא מאירה, אבל מאירה כשכינתא בגלותא או מאירה אפילו שהיא שכינתא בעפרא.

תלמיד: מה מהם יותר חזק, יותר מתקדם?

שכינתא בעפרא.

תלמיד: בגלל שהיא מרגישה יותר שפלה?

כן.

תלמיד: היא מרגישה רצונות יותר עבים, גסים?

כן.

תלמיד: האם בהתחלה אנחנו צריכים להרגיש שהשכינה היא בגלות, שאין חיבור עם הבורא?

כן.

תלמיד: איפה העשירייה נכנסת בשכינתא בגלותא?

כל הרצונות שלנו, בזה שאנחנו רוצים לחבר אותם ולהביא אותם לבורא שימלא אותם וייהנה מהם, זה נקרא "שכינה".

תלמיד: כל הרצונות שלנו שמתחברים יחד.

כן.

תלמיד: האם לפעולה הזו צריך את הבורא, או אלו כבר פעולות שלנו?

לפעולה הזאת אנחנו צריכים את הבורא, ודאי. אין שום פעולה ברוחניות שאנחנו יכולים לעשות. הבורא מבצע את הכול.

תלמיד: הבורא מבצע, אבל אנחנו מעלים בקשה.

בסדר, כן.

תלמיד: הוא כותב ש"הרצון לקבל ממולא עם דברים שפלים ושטותיים, שאין נותנים מקום שיהיה שם מגולה עם כבוד שמים". מה לעשות בזמן שהלב מלא בדברים שפלים, שטותיים, פסולת, טינופת?

לבקש תיקון.

תלמיד: ובמצב גרוע יותר, כשאדם מנסה להיפטר מהטינופת שיש לו בלב פעם אחרי פעם, וזה לא עוזר לו, לא עוזב אותו, והוא כבר מתחיל להשלים עם המצב, איך יוצאים מזה?

לא להשלים, איך הוא יכול להשלים?

תלמיד: כי אני כבר מתחיל להתרגל, אולי הזבל הזה הוא חלק ממני.

נגיד, אז מה? פעם יהיה אחרת.

תלמיד: איך אדם לא מתייאש כשהוא לא רואה שינויים?

אולי בעוד אלף שנה.

תלמיד: מה מחזיק את הלב המטונף הזה אלף שנה, האם כך להמשיך?

אין ברירה. אין לי תשובה אחרת. האדם צריך להיות ממש אבוד, ואז הוא מגיע לבורא, ובכוח האחרון נופל ומבקש עזרה.

תלמיד: האם זאת המגמה, אדם צריך ממש לראות איך הוא יורד לתהום לאט לאט כל הזמן?

לא, לא צריכים לרדת לתהום, זה יכול להיות עוד לפני זה.

תלמיד: עוד לפני שאדם מרגיש אבוד, האם יש בכוחו לעשות שינוי, או שאלו תפילות סרק?

יכול להיות שכן, זה לא סרק. אין דבר כזה שנאבד ונעלם משהו, זה תמיד משלים.

תלמיד: יש לנו מטרה ולכן אנחנו לא מוכנים להמתין אלף שנה, לא רוצים להמתין יום, ואנחנו מבינים שהכול תלוי בחשיבות המטרה.

כן.

תלמיד: המקומות שאנחנו נופלים בהם הם בפעולות הפשוטות, כביכול גשמיות, מהיום יום. התוצאה של הפעולות האלה, מתוך מטרה משותפת שלנו, צריכה לקרב אותנו פנימית. הקונפליקטים שיש בינינו בפעולות הגשמיות מרחיקים אותנו בפנימיות. בסדנה, בפגישות, בישיבות חברים, אנחנו מדברים על מה שלומדים, דברים גדולים, יפים, אבל בפועל, ביום יום, בפעולות פשוטות, שם אנחנו נכשלים, הגאווה מתגברת, האגו מתנפח. איך לא ליפול בנקודות האלה ביום יום, בחיים היומיומיים? שם בעצם מורגשת התוצאה של העבודה שלנו.

תעשה על זה תפילה. הכול מתוקן על ידי התפילה. כשאתה מרגיש שמתגלים בך כאלה תכונות, רצונות, מחשבות, מצבים, אז תגלה עליהם תפילה. תביא אותם לבורא ותבקש תיקון עליהם.

תלמיד: האם התפילה הזו זו תפילה פרטית, או תפילה של עשירייה?

פרטית, כללית, את זה כבר תראו הלאה.

תלמיד: הוא כותב, "שזה גורם צער השכינה, בזה שלא נותנים לה מקום בהלב". מה זה נקרא לתת לשכינה מקום בלב?

בכך שאתה מרגיש כלים לא מתוקנים בתוך הלב שלך.

תלמיד: להרגיש כלים לא מתוקנים בלב שלי? אבל ברירת המחדל של הלב היא שהוא לא מתוקן.

אז מה?

תלמיד: אז כביכול אתה מרגיש את השכינה בלב, אם הלב לא מתוקן.

בסדר.

תלמיד: למה אין משכן לאור ה', כמו שהוא כותב?

הוא כותב על זה.

תלמיד: הוא כותב פה, "במקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה', נעשה הלב מקום לפסולת וטינופת".

כן.

תלמיד: על זה אני שואל. איך הלב הופך להיות משכן לאור ה'?

על ידי תיקונים, כי אתה רוצה בלב שלך להרגיש את הבורא.

תלמיד: מה זה נקרא לשנות את הלב? זה כאילו לב אחר, זה לא אותו לב.

שירצה השפעה.

תלמיד: ואם הלב עדיין לא רוצה השפעה, אז איך אתה גורם לו לרצות השפעה?

דבר עימו.

תלמיד: לדבר עם הלב?

כן.

תלמיד: איך עושים את זה?

תנסה.

תלמיד: במאמר הקודם הוא קרא כפירה לאדם המשייך לעצמו את מה שקורה. פה הוא מדבר על תיקונים. האם התיקונים שאנחנו צריכים להתעסק בהם זה להפסיק לשייך לעצמי את המציאות, וכל הזמן איכשהו להביא אותה למרחב של החברים, של העשירייה, של הבורא, ושם לעבוד עליהם?

קראנו את שני המאמרים האלה אחד אחרי השני, ואיכשהו זה נראה כאילו שהכישלון העיקרי שלי ביום יום כדי להיות בקשר עם הבורא, זה שאני כל הזמן משייך לעצמי כל מיני מקרים. האם זה כיוון נכון להסתכל כך?

כן.

תלמיד: ברור שאין אני מול הבורא. איך אני מתחיל לעשות את העבודה על התיקונים, מה אני צריך לעשות עם החברים בעשירייה, כדי לא לשייך לעצמי את המציאות שכל הזמן נופלת עלי ואני בטוח שבגללי ככה, ואני אעשה כך. מה אני צריך לעשות?

אתה צריך לפנות לבורא כנציג של העשירייה ולבקש עבורם תיקון.

תלמיד: האם כשכל אחד עושה את זה בשביל החברים שלו, אז אנחנו נקראים "עשירייה שלמה", "קשורה"?

כן.

תלמידה: איך אנחנו כל פעם מחדש יוצאים מדברים שפלים של העולם הזה לתכונת ההשפעה?

על ידי התפילה.

תלמיד: אם אדם מרגיש שהוא לא עשה את מה שנדרש ממנו בדרך, האם הוא עדיין יכול לקוות, ולהתפלל ושהתפילה שלו תיענה?

כן.

תלמיד: אם אדם מגלה צורך בתיקון של תכונה פרטית שאין לה ביטוי בעשירייה, איך הוא משתמש בעשירייה כדי לבצע תיקון כזה?

להתכלל בעשירייה ומתוכה לפנות לבורא.

תלמידה: אם האדם מרגיש צער כשהשכינה בעפר, איך אפשר לעבוד נכון עם הכאב הזה?

בכמה שיש לך, תעבדי עם החיסרון הזה.

תלמיד: המאמר נקרא, "ענין שכינתא בגלותא". מה בעל הסולם רוצה להעביר לנו בעיקר במאמר הזה?

מה שכתוב.

תלמיד: על מה להתמקד? כי כתוב גם על הכלי, גם על השוכן.

בכל מאמר יש לך הכול.

תלמיד: אז מה בכל זאת הוא רוצה שניקח מזה?

הוא רוצה לדבר על היחסים שיש בין השכינה והאור העליון שאדם בונה אותם.

תלמיד: האם זו ההתכוונות של העשירייה כעשירייה כלפי האור העליון כל הזמן?

כן.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לעשות את השכינה ככלי שלם בעשירייה, איך העשירייה יכולה להיות כלי שלם?

שיתחברו כולם יחד, ובררו מה החיסרון שלהם הכללי, המשותף ויעלו אותו לבורא.

תלמיד: במשפט האחרון כתוב, "נותנים מקום בלב שיהיה משכן לאור ה'". מה זה לתת מקום בלב "שיהיה משכן לאור ה'"?

זה הסיום של כל העבודה של המאמר הזה. נתחבר כולנו, כל הרצונות של הכלי יתחברו יחד, ובמלכות, שזה הרצון לקבל שלהם, יתגלה כחיסרון הכללי.

תלמיד: חיסרון למה?

למילוי. את המילוי שהם רוצים להשיג.

תלמיד: מתי הלב הוא מקום שמתאים שישכון בו אור ה'?

כשהלב יכול להרגיש את כל תשע הספירות שנמצאות לפניו ומתחבר אליהם.

תלמיד: הוא אומר שהמצב שכל אחד מואס בדברים של קדושה, זה מצב של שפלות עד עפר.

כן.

תלמיד: זו הרגשה לא נעימה.

זה ביטול. ביטול הכלי בצורה השלימה.

תלמיד: למה שאדם ירצה להישאר במצב הזה, להרגיש כך?

לא. להישאר בו לא יכולים, אבל אם הוא רואה אותו זה מספיק לו כדי להתחיל לעלות.

תלמיד: איך לא לברוח מזה שוב לשכחה, להישאר ודווקא לדרוש תיקון?

הוא ממשיך, הוא דורש תיקון לכן יש המשך. שכינתא בגלותא זה לא סוף הדרך.

תלמיד: אבל זה מסלול שיש בו שכינתא בגלותא ואחריו צריך לעורר דרישה לתיקון שהיא תהיה מורמת מעפר.

כן.

תלמיד: אבל יש שם איזו בחירה, שאדם יכול להגיד, "לא נעים. לא רוצה להיות בזה"?

כן.

תלמיד: איך לבחור נכון בבקשת התיקון ולא בבריחה מזה?

תלוי כבר מה אנחנו רוצים לבצע.

תלמיד: זאת אומרת, זה תלוי בהכנה לפני כן.

כן.

(סוף השיעור)