שיעור הקבלה היומי15 יוני 2017(בוקר)
בעל הסולם. שמעתי. ה. לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?
15 יוני 2017
שיעור בוקר 15.06.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי",
עמ' 518, מאמר ה': "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?"
זאת באמת השאלה, למה אנחנו צריכים "אתערותא דלתתא". אם רצונו להיטיב לנבראיו והוא לא משתנה כמו בני האדם, אלא כל הזמן נמצא באותו רצון, באותו כיוון, אז מה יכול להיות, כדי שתהיה איזו התעוררות מאיתנו?
ובאמת, הוא לא זקוק להתעוררות מאיתנו. אלא על ידי רצונו להיטיב לנבראיו הוא מעורר בנו רצון להגיע אליו, רצון לקבל ממנו. מאיפה יש לנו אתערותא דלתתא, מאיפה אנחנו יודעים, מבינים, מרגישים, נמשכים אליו, לבורא, למטרת הבריאה, בכלל לכל הדברים שמושכים אותנו, הכול על ידי אותו רצון להיטיב לנבראיו. אותו רצון להיטיב לנבראיו מגרה אותנו, הוא מעורר אותנו ובונה בנו את הרצונות. אז אם כך, מה זה נקרא אתערותא דלתתא? שאני מגיב בצורה אינסטינקטיבית הכרחית מוזמנת מלמעלה על ההזמנה שלו, על ההתעוררות שלו? למה אם כך זה נקרא אתערותא דלתתא?
האמת, שאי אפשר להגיד על הרצון של האדם שזה אתערותא דלתתא, כי זו התגובה ההכרחית על ידי אתערותא דלעילא מהבורא שרוצה לתת משהו, ולכן מעורר באדם איזו התרוממות, התעוררות. ואולי האדם לא מבין למה ואיך הוא מתעורר, אבל ככה זה קורה בנו. איך אנחנו מגיעים לקבוצה, לחכמת הקבלה, במיוחד לדברים כאלה, זה התעוררות מלמעלה מאוד מסוימת, סלקטיבית, ומעט מאוד אנשים מתעוררים לזה.
זה לא כמו שיש התעוררות בכל מיני מאסות, צורות חיים כלליות, כמו דגים בים או ציפורים בשמיים שנעים בלהקה גדולה, אלא כאן מדובר על זה שאדם שכבר מקבל התעוררות מיוחדת, מסוימת מהבורא, והוא נקרא "יחיד הסגולה". אז ממתי מה שמתעורר בו, נקרא אתערותא דלתתא, כנראה שזה נרשם על חשבונו, שזה בא ממנו. מתי זה בא ממנו?
כאן אנחנו מתחילים להבין שזה בא מהאדם רק בתנאי שהוא נמצא בקבוצה ומבין שצריכים להגיע לחיבור, ולייצב רצון מיוחד לחיבור, ומתוך החיבור לרצון המיוחד הזה שבין כולם, לייצב רצון לבורא. ואז ההתעוררות הזאת הקבוצתית הקולקטיבית, היא תהיה אתעורותא דלתתא. כי היא לא מגיעה מלמעלה, צריכים ליישם אותה, לייצב אותה, צריכים לבנות, זה לא פשוט, בהרבה מאמצים, ואז שמגיעים כבר לתפילה, לצעקה, כמו שכתוב כשהיו במצרים, "וייאנחו בני ישראל מעבודה ויזעקו" וכן הלאה, ואז "וישמע א-להים".
זו בעצם הצורה של אתערותא דלתתא אמיתית, שלא על חשבון עצמנו אנחנו צועקים אלא על זה שלא רוצים שישלוט בנו פרעה, יצר הרע. שאנחנו לא נחשוב על עצמנו, לא רוצים את זה, אנחנו רוצים לחשוב רק איך לעשות נחת רוח בינינו לבורא. וכשצעקה כזאת מתייצבת בלבנו, בלב הכללי, זה נקרא אתערותא דלתתא, מ"ן, שבאמת רוצים לעלות מהמלכות לבינה.
ועל זה כתוב, שלא מושג שום דבר ברוחניות אלא על ידי תפילה. זאת אומרת שזאת בקשה מיוחדת מאותו רצון שאנחנו מייצבים אותו מלמטה. ואת זה אף אחד לא יכול לעשות בצורה אישית, לבד, כי כל הרצונות שלו הם כבר אחרי השבירה, אגואיסטיים, ובכלל לא שלו אלא הבורא הציב אותם כך, וזה שאנחנו ביחד מייצבים את הרצון המיוחד בינינו לבורא, זה באמת הרצון שייקרא "דלתתא".
בואו נראה מה שאומר לנו בעל הסולם, על העניין אתערותא דלתתא לעומת אתערותא דלעילא.
"הנה, בכדי לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין, איך אפשר להיות דבר כזה בעולם. וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין, שאם יעסוק בתו"מ ישיג משהו, מוכרח להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו. אלא זהו הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זה, הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'".
אם כן יש להבין, בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה. הלא, לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא יתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע, לא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את הענין של לשמה.
והתשובה היא, כמו שאמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות פרק שני כ"א). זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה], היות שזהו בחינת תפלה. כי תפלה נקרא חסרון, ובלי חסרון אין מלוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המלוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפלה. היינו, שהוא מקבל מלוי על חסרונו.
נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלקים.
אולם התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו.
לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו.
אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו.
ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו.
ויש לדעת, שעל ידי זה שזוכים לבחינת לשמה, הוא ממית את היצר הרע. כי היצר הרע הוא הרצון לקבל. ועל ידי זה שזוכין להרצון להשפיע, אז הוא מבטל את הרצון לקבל, שיהיה בידו מה לעשות. זה נבחן שממית אותו. היות כיון שהעבירו מתפקידו, ואין לו מה לעשות, כי כבר לא משתמשים עמו, זה שנתבטל מפעולתו, זה נבחן שהמית אותו.
וכשהאדם יתן חשבון לנפשו "מה יש לו בעמלו שיעמול תחת השמש", אז הוא יראה, שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו ית' מב' טעמים:
א. הלא בין כך ובין כך, היינו בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, הוא מוכרח להתיגע בעולם הזה. ומה נשאר לו מכל היגיעה שנתן?
ב. מה שאין כן אם האדם עובד לשמה, הוא מקבל תענוג גם בזמן העבודה."
אז יוצא לנו כך. שאין לנו מה לעשות בכלל בחיים חוץ מכל הזמן לפנות לבורא. או שייצב את הרצון שלנו אליו, שיעזור לנו להתחבר, שיעזור לנו להתכוון אליו, שייתן לנו רצון חזק וטוב, יותר חד, יותר ממוקד, כל הזמן, כל הזמן בעצם לפנות לבורא. אין אף פעולה מצידנו חוץ מהבקשה. ולזה אנחנו צריכים להתרגל, ובזה אנחנו צריכים להחזיק זה את זה.
לכן תפילה בציבור היא גם תפילה משותפת, ועל זה דווקא באה לנו הערבות, כי אנחנו רוצים שאף אחד לא יעזוב את הבקשה,כל הזמן להיות בתביעה לבורא, בבקשה לבורא, בהודיה לבורא. וככה זה מהאוסף של כל הפניות שלנו, מכולן אנחנו בסופו של דבר מגיעים לזה שמעוררים רצון למעלה. כי הרצון מלמעלה הוא מוכן בעלמא, ודאי כדי להשפיע לנו, אבל מחכה לרצון האמיתי מלמטה.
אז אנחנו על ידי זה שכל הזמן פונים ומבקשים ומעוררים, עושים גירויים כאלה, מגיעים למצב שבכל זאת משפיעים עלינו אורות המקיפים ואנחנו מייצבים את הפנייה שלנו בצורה כזאת נכונה, ש"תעשה רצונך כרצונו" מה שנקרא. שאני, ואתה, והוא, כולם בעשירייה פונים בדיוק בצורה כזאת, שבסך הכול הרצון שלנו הוא יהיה מכוון נכון לרצון של העליון. ואז אנחנו כאיש אחד בלב אחד נמצאים, כמו שכתוב ב"מתן תורה", הגענו לזה, קיבלנו את המאור המחזיר למוטב, התחלנו לקבל את התורה.
שאלה: אמרת "רצונו האמיתי שמגיע מלמטה". האם אי פעם הרצון מלמטה יכול להיות אמיתי?
כן, עד כמה שאנחנו צריכים לעשות אותו, עד כמה שהבורא נותן לנו את זה, הוא אמיתי. זאת אומרת זה כמו שאנחנו דורשים מהילדים משהו שמתאים לדרגה שלנו. כי גם זה שאנחנו נמצאים במצב המסוים, גם זה מיוצב מלמעלה. ולכן יש כאן תיקון על הבקשה שלנו שהיא לא אמיתית, על הבכי שלנו שהוא לא אמיתי וכן הלאה. העליון, שנותן לנו את התנאים האלו, גם נותן לנו את התיקון על כל התגובה שלנו בחזרה.
שאלה: אנחנו רואים משיעור לשיעור, שהפנייה לבורא היא הדבר הכי חשוב, בלי זה אנחנו לא נוכל להצליח.
היחידי.
תלמיד: ואני שומע ממך עכשיו שוב שאנחנו צריכים לעזור ולעורר אחד את השני. איך אפשר הכי טוב לעשות את זה? חוץ מהתפילה הפנימית, בצורה החיצונית אפילו?
אנחנו מתקדמים לזה בכל זאת. כשאני מסתכל עליכם, קודם כל אני מאוד מקנא שאני לא נמצא ביניכם. ואני רואה שבכל זאת מתקרבים זה לזה, שאתם יותר מבינים זה את זה. לא הייתי אומר שזה סימן, אבל נעשים יותר פתוחים זה לזה.
דווקא חכמת הקבלה לא כל כך תומכת ביותר מדי פתיחות, כי כל עוד אנחנו לא מוגנים על ידי המסכים וכל אחד כלפי האגו שלו, אנחנו יכולים אולי להזיק זה לזה. לכן הכול צריך להיות בצורה שקולה. אבל בכל זאת רואים למשל את הכנס הזה לעומת הכנס הקודם, כי היו ארבעה כנסים זה אחר זה, הם היו כנסים מצוינים, הייתה התפעלות ועבודה טובה לפני הכנסים האלה והם עברו בצורה יפה מאוד, אבל בעוצמה לא רגשית לעומת הכנס הזה.
היה שם רגש, ודאי, אבל לא כמו עכשיו. עכשיו כשאנחנו מתקרבים לכנס, אני מזהה רגישות גדולה מאוד. הציפייה גדולה מאוד דווקא בהרגשה הפנימית, מה שלא היה לפני חודש סך הכול, ולכן אנחנו מתקדמים.
אני לא יכול לתת יותר עצות ממה שאנחנו עוברים. מה עוד חסר? חסרים אותם המאמצים שאנחנו עושים יום יום. עוד קצת תשומת לב, עוד קצת לחץ, עוד קצת דאגה, עוד קצת תמיכה הדדית. זהו. וצריכים לעשות תרגילים, למשל, במשך היום לעשות תרגיל "בין איזה חברים מיוחדים אני נמצא, איזה חברים יש לי". כזה תרגיל. כל אחד שישתדל לשבח, כל אחד.
חפשו מה שצריכים. סך הכול רב"ש כתב לנו את הכול, אני חושב שיש לנו התקדמות יפה. אני לא יכול להגיד יותר או פחות, זה מה שיש בסופו של דבר, אבל ישנו, ישנו ודֵי טוב. אתם לא יודעים עד כמה שאתם [נמצאים] כבר שנות אור קדימה לעומת כל יתר אלו שלומדים חכמת הקבלה, שמממשים כביכול את חכמת הקבלה, שמתעסקים בחכמת הקבלה, ואני כבר לא מדבר על האנושות.
לכן גם זה צריך להיות, "ויגבה לבו בדרכי ה'".
שאלה: לא ברור מה זה תפילה שלימה.
תפילה שלימה, קודם כל כנראה היא [תפילה] שהבורא כבר עונה עליה. שאנחנו כקבוצה בחיסרון שלם מעוררים ודבוקים בבורא השלם. כביכול באמת מותאמים, מתאימים את עצמנו אליו, כך ש"תעשה רצונך כרצונו". בדיוק כלפי מה שהוא רוצה לתת לנו, שזה נקרא, לענייננו, "הדרגה הרוחנית הראשונה" שהכין לנו, בדיוק לזה אנחנו מייצבים את החיסרון הכללי שלנו, הקבוצתי.
תלמיד: בעל הסולם מתאר כאן איזה שלב מאוד פשוט כביכול, מספיק שהבן אדם ירגיש מיואש, ויפנה לבורא שהוא יתקן אותו.
כן, אבל אם תסביר לי את כל המילים האלו, אז תראה עד כמה שהן מורכבות ותלויות בקבוצה ובסדרת האורות שאתה צריך לקבל כדי לתקן ולהגיע להיות מיואש נכון וכן הלאה. מה זה מיואש? מכוחותיו עצמו. מה הוא רוצה להשיג בכוחות עצמו? אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב. איך מגיעים לזה בקבוצה, להיות כאדם אחד כל הקבוצה? אלה מאמצים, וזה רק לדרגה הראשונה.
האמת, שכל הדרגות הן כאילו אותו הדבר, אבל ההבדל גדול מאוד. זה כמו ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, ההשפעה היא השפעה אבל תלוי איך אתה תופס את זה, באיזו צורה, באיזו רמה וכן הלאה.
אבל כן, צריך להתאים את החיסרון הגולמי. כי לא דורשים מאתנו עכשיו להיות בחמשת החושים שלנו מותאמים למה שאנחנו הולכים לקבל מהבורא, את זה לא דורשים מאתנו. בדרגות הראשונות זו לגמרי לא הדרישה. אבל אחר כך תצטרך יותר לאתר את הדברים, כי אם לא תכוון את עצמך מראש כלפי איזו צורה אתה הולך לגלות במשהו, מצד הכלים, אז זה לא יתגלה לך מצד האורות. זו תהיה עבודה אחרת, יותר בירור, יותר קפדנות, יותר הכנה. אבל גם יותר עניינית.
מה שאין כן עכשיו, זה כמו עובר, כמו תינוק שנולד, רואים שזו חתיכת בשר ואין בו יותר מזה.
שאלה: אמרת שהפעולה היחידה שלנו היא תפילה, תפילה להעלות בקשה לבורא, האם הערבות מתבססת על זה?
כן. "ערבות" זה נקרא הקשר הנכון בינינו, שהחיסרון הזה שאנחנו מייצבים בינינו מותאם לבורא. ערבות היא הכלי שנמצא בהכנה נכונה לעניית התפילה.
אני מבין שלא נראה לכם שערבות זה חיסרון.
תלמיד: כמו שאמרת, ערבות זה הקשר הנכון בינינו.
במה אנחנו מתקשרים?
תלמיד: במיליון ואחד דברים אנחנו מתקשרים.
בזה שרוצים לעזור זה לזה, בחיסרון, לא מיליון דברים, בחסרונות. למי אנחנו פונים עם החסרונות האלה? לבורא, למי שיכול לייצב אותם ולמלא אותם על ידי תרי"ג עיטין ותרי"ג פקודין.
תלמיד: כל הפעולות שלי כלפי החברים הן תפילה על החסרונות שלהם?
על החסרונות שלנו. אנחנו בסך הכול צריכים, שכל אחד ואחד ירצה לייחד את החסרונות האישיים שלו עם חסרונות הקבוצה, כדי להגיע בחיסרון אחד לבורא. אתה רוצה להביא לו ממתק, והחבר שלך רוצה להביא לו עוגה, השני והשלישי כוס קפה, והרביעי עוד משהו, בסך הכול כל אחד לפי מה שהוא מרגיש מתוך הנשמה שלו, אבל הכוונה היא אחת, והפעולה היא כביכול אחת. הוא מקבל חבילה שלימה, אתה צריך להביא לו סל עם כל המתנות, שיהיה בדיוק מתאים למה שהוא. חסרונות.
אנחנו רוצים שתיהנה מזה, ממה? מזה שתמלא את זה, ותמלא את זה. למה? כי על ידי זה שאתה תמלא את זה אנחנו נוכל למלא אותך.
תלמיד: איך מפתחים יותר רגישות לחסרונות החברים, יותר להרגיש אותם, לזהות אותם?
אני לא חושב שצריכים לפתח יותר רגישות, זה צריך להיות רק במידה שאנחנו יכולים לכוון את כל החסרונות האלה לבורא. אחרת תהיה שקוע בזה שאתה מתקן את העולם. אני לא הולך למלא את החבר ולתקן את החבר, זו עבודה זרה. אני לא מסוגל לעשות את זה ואף פעם לא אוכל לעשות את זה. אם אנחנו נתחיל לתקן את החברים ולמלא אותם, אז הבורא יקלקל את החברים האלו וייתן להם כאלו ייסורים, נראה שרק רע יוצא מזה.
זה מה שקורה לפעמים, שאנחנו כאילו נכנסים פנימה ורוצים לראות את זה כמטרה ולא כאמצעי, "אנחנו צריכים להוציא את החבר מאותה המכה שהוא קיבל", ולא פונים לבורא. נניח, החבר חולה במשהו, חס ושלום. זה קורה. אז אנחנו צריכים להבין שצריכים לרוץ לרופאים ולכל מה שאפשר, אבל אנחנו צריכים לראות איך אחרי כל הריצות האלו שאנחנו חייבים לעשות, כי "ניתן לרופא רשות לרפאות", אבל כמו שבעל הסולם מסביר לנו באיגרת ט"ז, אני חייב אחרי כל הדברים האלה לפנות לבורא, לדעת שזה הבורא עשה כך ולתלות בו את הדברים. אז שלא נסטה מהדרך.
יש פה הרבה דברים, אנחנו במשך כל הסולם לומדים את זה. אין עבודה אחרת, רק זו, אבל בטיב שונה כל פעם, בעומק. ולפי זה נפתחים עוד ועוד רצונות ומילויים.
תלמיד: אם כך התפילה צריכה להיות שהבורא כן ימלא את רצונו של החבר?
התפילה צריכה להיות שאנחנו רוצים למלא את הרצונות ההכרחיים של החבר, ויחד עם זה שאנחנו עוזרים לו בצורה ארצית מאוזנת, להכרחיות, אנחנו כל הזמן חושבים, פונים לבורא.
תלמיד: אם עושים פעולות למען החבר, אבל אין שם פנייה לבורא, זה נקרא "מתקני עולם"?
זו קליפה, כן. אם אנחנו פונים רק לחבר, לעצמנו, לכוחות עצמנו, לשכל שלנו, אפילו בבירור, לא רק במילוי ובתיקון.
שאלה: האם תוכל להסביר אם אפשר קצת יותר בפרטים, מהי ההכנה של הכלים לקבלת התשובה הנכונה על התפילה?
הכנת הכלים צריכה להיות בהתאם למה שאני הולך להשיג. מה אנחנו רוצים להשיג? אנחנו רוצים להשיג "אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב". במה הוא אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב? בזה שהוא נותן לנו את האפשרות להשפיע לו, אז נמצא שאחד מקבל אחד, מגיעים לדביקות.
אז ההכנה שלנו היא, שכמו שהבורא רוצה להשפיע לנו כל טוב, וכל טוב נקרא "להיות בהשפעה הדדית ובהשפעה אליו", מצדנו, לזה אנחנו צריכים להגיע, זאת ההכנה. ההכנה לתפילה היא שאנחנו רוצים שיהיה לנו חיסרון כזה, והתפילה היא שאנחנו מבקשים שיהיה לנו חיסרון כזה, ועניית התפילה היא שאנחנו מקבלים מאור המחזיר למוטב שמייצב לנו כזה חיסרון להשפיע לבורא מעל כל החסרונות, מעל כל השאלות האחרות שלנו. זה נקרא שהוא נותן לנו אור של עיטין, ואחר כך כשאנחנו מממשים את החיסרון הזה, מגיעים אליו לדביקות מסוימת, לפי מידת הדביקות אנחנו מתמלאים ממנו בתרי"ג פקודין, כל האור ממלא את הקשר בינינו, את הכלים המשותפים שלו ושלנו.
אז אנחנו מרגישים את יחס הבורא אלינו, אנחנו מעלים לבורא את היחס שלנו, ואז בשני הרצונות המשותפים האלו, "אני לדודי ודודי לי", אנחנו מרגישים מילוי מיוחד שנקרא "ייחוד" או "דביקות".
שאלה: בזה שאנחנו נותנים לבורא שק עם חסרונות של החברים, במה אנחנו משפיעים לו?
כי הפרה רוצה להיניק יותר ממה שהעגל רוצה לינוק. אנחנו צריכים להגיע למצב שהעגל ירצה לינוק מהפרה במידה שהפרה רוצה להיניק. יש מדרגה מלמעלה, שהיא האח"פ דעליון שמלא באור שהוא רוצה לשפוך לתוך החיסרון שלנו. אנחנו צריכים להתאים את החיסרון שלנו בדיוק לאותו העליון.
בינתיים כשאנחנו לא מגלים אותו חיסרון מצדנו כלפי העליון, אז חוסר ההתאמה שלנו לחיסרון דעליון, שהחיסרון שלנו והחיסרון דעליון לא מתאימים, ההבדל בין החסרונות האלה מורגש בנו כהסתרה, כחושך. ככל שאנחנו מתאימים את החיסרון שלנו לחיסרון שלו, "תעשה רצונך כרצונו", כך אנחנו מגיעים יותר ויותר לנקודת מגע, שאז האור העליון בהתאם לזה יותר ויותר משפיע, עד שהחסרונות שלנו יהיו מותאמים זה לזה מצד הבורא ומצד הנברא, מצד המקבל ומצד המשפיע, ואנחנו באמת נרצה לקבל את מה שהוא רוצה להשפיע, כי בזה אנחנו משפיעים לו.
תלמיד: ההתאמה הזאת בין הרצון שלנו להשפיע לו ובין זה שהוא משפיע לנו, איך היא קורית דווקא על ידי זה שאנחנו מעלים לו את החסרונות של החברים?
אילו חסרונות אנחנו מעלים? גשמיים. מה החסרונות האלה? מה החיסרון? אני צריך להעלות לבורא את הרצונות שלנו להשפיע לו. גשמיים אולי זה מטעה, כי הרצונות שלנו הם עדיין על מנת לקבל, זה נקרא "גשמיים". אני צריך לדייק.
אנחנו מעלים לבורא את הרצון המשותף שלנו, שאנחנו כן רוצים לקבל ממנו כוחות להשפיע לו, זה מה שאנחנו יכולים לבקש. במידה שאנחנו עוסקים בזה, שאנחנו דווקא מבקשים את הדברים האלה, אז מה שיקרה לנו בצורה גשמית, אנחנו מבינים שזה מגיע לנו כתנאי מהבורא. וכשאנחנו מעלים אליו את החסרונות שלנו כחיסרון אחד לרוחניות, ויכול להיות כאן גם החיסרון הגשמי של החבר, כי זה החיסרון הרוחני שלי, אז מקבלים על זה בסופו של דבר תגובה.
תלמיד: אמרת שאנחנו מעלים לבורא את החיסרון של החבר. איך החיסרון של החבר הוא חיסרון להשפיע לבורא?
איך אני מעלה לבורא רצון להשפיע? כשאני רוצה לקבל ממנו על מנת להשפיע. איך כולנו עושים את זה? זה אך ורק בתנאי שכולנו רוצים להתחבר ולעזור זה לזה. בשביל מה? כדי לחבר את הרצונות שלנו להשפיע לו.
אני מרגיש שזה לא נקלט אצלכם. מאיפה יש לנו כל מיני חסרונות שהבורא מעורר בנו, [שבאים] מהבורא? כל אחד שחסר לו משהו בחיים, מאיפה זה בא? "לך לאומן שעשני".
לכן זה שאנחנו מלקטים את החסרונות האלו ורוצים למלא אותם, אבל מבינים שהבורא הוא המילוי והתיקון, אז אנחנו מודעים לכך שזה שאנחנו הולכים עכשיו להתעניין במה שחסר לכל חבר, זה בא מהבורא. בשביל מה? כדי שאנחנו נתייחד. אין שום סיבה אחרת, מטרה אחת יש לכל דבר, ואז את זה אנחנו מעלים אליו.
יוצא לי [הסבר] באותן המילים.
תלמיד: אז בעצם החסרונות הספציפיים של כל חבר הם רק לבושים לחיסרון להשפיע לבורא?
ודאי. אלא בשביל מה הוא מעורר את החיסרון הזה בכל אחד?
תלמיד: וזה שיש לחבר עכשיו איזו בעיה בחיים?
זו לא בעיה בחיים שלו, כך זה הלבוש החיצון. זו כביכול בעיה כדי לעורר אותו להשפיע לבורא.
תלמיד: ואני כחבר שרוצה עכשיו לבקש עבור החבר הזה, אני מבקש עבור החיסרון של החבר להשפיע לבורא, לא עבור הלבוש החיצון?
כשאתה פונה עכשיו לחבר, מצד אחד, בצורה הכרחית אנחנו צריכים לדאוג להכרחיות של החבר, כי "אם אין קמח, אין תורה". מצד שני, אנחנו צריכים להבין שכל החסרונות האלה יפתרו, זאת אומרת יקבלו צורה נכונה ומילוי אך ורק כשהם יהיו כהשפעה לבורא.
תלמיד: אז כביכול בתפילה שלי לבורא מה אני אמור לומר? שזה לא הלבוש החיצון, אלא זה הרצון של החבר להשפיע לבורא? על זה אני מבקש שיתמלא?
אנחנו כולנו מבקשים שכל החסרונות שישנם בחברים יתמלאו בצורה גשמית, בצורה הכרחית, ויתוקנו ברמה הרוחנית. יש כאן כמה דברים שאנחנו עוד לא דיברנו עליהם, על הקשר בין גשמיות לרוחניות, על איך אנחנו צריכים לעבוד עם הבהמה שלנו ועם האדם שבנו. יש פה עוד כמה דברים שעוד חסר לנו הרגש הפנימי לזה.
אני מרגיש שגם אין לי מילים להסביר לכם, כי אין בכם בירור.
תלמיד: בימים האחרונים אנחנו מנסים לעבוד עם הלבושים החיצוניים האלו ולבקש עבורם שיתוקנו. מה לבקש? מה זה יתוקנו?
הלבושים החיצוניים הם נקראים מתוקנים כשאתה מתעלה מעליהם. אני לא יכול להסביר, זאת אומרת לא כדאי להסביר עכשיו. יש כאן הרבה דברים, נגדל ונבין.
אל תחשבו שכל הלבושים החיצוניים הגשמיים נתקנים. המקובלים הגדולים היו סובלים הרבה גם ממחלות, גם מרעב, גם מכל מיני בעיות אחרות. מה שאדם עובר בעולם הזה בכל מיני צורות, זאת אומרת בצורה הגשמית, זה דווקא דרגה מאוד גבוהה רוחנית, שנפתרת במשך כל הסולם.
שאלה: במילים פשוטות אפשר לומר שההשפעה שלנו לבורא היא בהכנת הכלי המתאים כדי שהוא יוכל להשפיע לנו את הטוב שלו?
בטוח, כן. אבל כאן מדברים לא רק על זה, מדברים במיוחד האם אנחנו נפטרים מהצרות או לא נפטרים מהצרות. למה לא נפטרים? כאילו גמרתי את המדרגה הגשמית ועכשיו אני דבוק לרוחניות אפילו בדרגה ראשונה, אז נעלמות כל הבעיות, כל הצרות. למה זה לא כך? כי העולם עוד לא מתוקן.
אנחנו עוד לא ייצבנו לעצמנו את הצורה הזאת, את התמונה, את המערכת הזאת, אם אפשר כך להגיד, שהבעיות הגשמיות שלנו הן נראות יותר ויותר עמוקות ורוחניות.
אבל את זה אי אפשר למסור במילים, זה יבוא. אנחנו נמצאים בזמן המעבר.
שאלה: אז על מה בדיוק אני צריך להתפלל? אם חבר כותב שיש לו בעיות עם אשתו, אם אני אתפלל עליו, הוא עלול בכלל להתגרש ממנה. על מה צריך להתפלל כדי שזה יהיה נכון?
אתה לא מתפלל על מה שאתה חושב שטוב לו או רע לו, אתה מתפלל על זה שהבורא יעזור לו, בלבד. מאיפה אתה יודע מה לטובתו, אם להישאר או להתגרש?
תלמיד: אני לא יודע, אבל הוא כתב מה שחסר לו. אז על מה אני צריך להתפלל?
חסר לו עזרת ה', שום דבר חוץ מזה.
תלמיד: אני צריך לבקש בשבילו עזרה מסוימת מהבורא?
לא עזרה מסוימת. אל תכוון את הבורא למשהו מסוים.
תלמיד: אז מה זה חשוב על איזו בעיה ספציפית הוא כותב?
חשוב, מפני שאני לכל הבעיות האלה צריך להביא פתרון אחד, עזרת הבורא, גילוי הבורא לנברא. רק זה הפתרון לכל הבעיות.
תלמיד: אבל על זה אני יכול להתפלל באופן כללי כל הזמן, אני לא צריך שהוא יכתוב לי בעיה מסוימת.
כן ולא. אתה גם לא חייב עד כדי כך להיכנס לכל הפרטים. עם איזה כלים אתה נכנס? מה יש לך מזה שאתה עם הכלים המקולקלים שלך מתחיל לדון מה קורה שם אצל החבר? אלא מספיק לך לדעת בכללות שיש לו איזו צרה, בעיה, חיסרון, ובטוח שיש לו חיסרון לרוחניות, אתה לא חייב אפילו להיכנס לגשמיות, ועל זה להתפלל. כי זה בטוח חסר לחבר. לכן הוא החבר שלך, כי יש לו חיסרון לרוחניות.
תלמיד: אז כשאנחנו כותבים מה הבעיות שלנו שמפריעות לנו בחיים וחולקים את זה עם החברים, על אילו בעיות אנחנו צריכים לכתוב?
תנסו, אתם לא צריכים לקבל ממני מרשם מוכן לכל דבר. תנסו להיכנס לזה ולזה ואז לראות. אבל אל תיכנסו יותר מידי כל אחד למעיים של השני, ללב של השני. זה צריך להיות בצורה כזאת, רק כדי קצת להתכלל, להתפעל. כי אנחנו עדיין נמצאים בכלים אגואיסטים, זה לא שאנחנו כבר באמת יכולים להיות המתאם בין הבורא לחברים. אז להתקדם לאט.
שאלה: זאת אומרת, אנחנו מתפללים כביכול לפתרון של בעיות מסוימות אצל החברים שלנו, אז אנחנו פשוט צריכים לחשוב שכל הבעיות האלה שבאות לחברים שלנו, הבורא כבר יודע מהן, הוא הרי שולח אותן. לכן אנחנו רק צריכים לבקש עזרה בלי שום פירוט.
נכון. אתה כאילו מודה בזה שאתה יודע מה שהבורא יודע.
שאלה: במעבר על רשימת הצרות של החברים, כשמתפללים על החברים, יש חברים שמרגישים את הצרה שלהם יותר כואבת, יותר לעומק, יותר שלך, ויש כאלה שפחות. האם לעשות על זה חשבון? יש בזה איזה חוסר שוויוניות.
הכול "כל הפוסל, במומו פוסל"1. זה נראה לך ככה, נראה לך אחרת, אתה מדבר על זה כאילו שמה שאתה רואה זה אמת. אנחנו לא מודעים עד כמה אנחנו מעבירים את כל ההתפעלויות דרך המערכת האגואיסטית שלנו. ומי שמוצא חן בעיני פחות או מישהו יותר או מישהו כך או מישהו כך, זה תלוי במצב רוח שלי, באלף ואחד תנאים ולפי זה אני שופט. אנחנו צריכים להיות בזה כמה שיותר רחוקים מלקבוע משהו. רק כתוב שאני צריך כך לעשות ואני עושה.
תלמיד: איך להוציא את עצמי מתוך זה, איך לנטרל את עצמי?
צריכים ללמוד את זה גם מפעולות מצרים. יש פרעה שעושה את הפעולות ויש משה שעושה את הפעולות, לפי פקודות מדויקות וכך מבצע. אין כאן כל כך פעולות רגשיות, חשבונות. ישנם, אבל אנחנו צריכים להבין שיש מהם כאלה שאסור לקחת בחשבון. אנחנו נמצאים עכשיו בזמן הבירור, עוד כמה ימים זה יתברר.
תלמיד: אבל יוצא שאם אני מוציא את עצמי מזה, ואני מנטרל את עצמי מההרגשה, איפה הצער ואיפה הכאב?
מה זה נקרא מצטער בצרת חברו, שאני בוכה יחד עימו? אז אני יכול להזמין אנשים מבחוץ, לשלם להם כסף שיבכו. ומה יהיה? זה כמו שאני האגואיסט בוכה. זה אמת?
תלמיד: אני צריך להרגיש את הכאב, את הצער של החבר, את הבעיה, את הצרה הגשמית שלו ולהתמיר את זה לרוחניות. להעלות את זה לבורא, לבקש שיהיה דבוק ב"אין עוד מלבדו". אבל אני צריך להרגיש את הכאב.
כן, בסדר.
תלמיד: לא?
אתם תדברו על זה במשך היום. אני יותר לא רוצה לדבר, יש כאן בירורים כאלו, בינתיים אנחנו מדברים ולא שומעים זה את זה.
שאלה: כשחבר מאוד סובל בריאותית, איזו תפילה הכי מדויקת צריך לעשות?
אני יותר לא עונה על כל השאלות האלו. אתם בינתיים תתבשלו במה שאתם ואחר כך נדבר. יהיו לכם שאלות ונטיות לכאן או לכאן, קצת יותר ניסיון ואז נדבר. ויש דברים שבכל זאת לא תקבלו ממני, אלא רק מתוך הניסיון. אם אני אגיד מראש משהו, זה יהיה כאיזו מנטרה וכאיזה חוק, וזה לא טוב. צריכים להבין מה הם כותבים.
קריין: אנחנו נמצאים בעמוד 519, טור א' למטה, בפסקה " לפי המשל של המגיד מדובנא".
"לפי המשל של המגיד מדובנא ז"ל, שאמר על הכתוב "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". ואמר, שזה דומה לאיזה עשיר שיצא מהרכבת, והיה לו תיק קטן, והעמיד זה אצל המקום שכל הסוחרים מעמידים שם חבילותיהם. והסבלים לוקחים את החבילות ומביאים אותם למלון, ששם נמצאים הסוחרים. והסבל חשב שבטח תיק קטן היה הסוחר בעצמו לוקח ולא צריכים לזה סבל. לכן לקח חבילה גדולה. והסוחר רוצה לתת לו סכום קטן, כפי שהוא רגיל לשלם. והסבל לא רוצה לקחת, והוא אומר, הכנסתי להמחסן של המלון חבילה גדולה שנתעיפתי מאד, ובקושי סחבתי את החבילה שלך, ואתה רוצה לתת לי סכום פעוט עבור זה.
והנמשל הוא, בזמן שאדם בא ואמר, שהוא נתן יגיעה גדולה, בזה שקיים תו"מ, אמר לו הקב"ה "לא אותי קראת יעקב", היינו לא החבילה שלי לקחת, אלא החבילה זו שייך למי שהוא אחר. היות שאתה אומר, שיש לך הרבה יגיעה בתו"מ, בטח שהיה לך בעל בית אחר, שבשבילו עבדת. לכן לך אליו, שהוא ישלם לך. וזה שכתוב "כי יגעת בי ישראל".
זאת אומרת, מי שעובד אצל הבורא, אין לו שום יגיעה אלא להיפך, תענוג והתרוממות רוח. מה שאין כן, מי שעובד לשם מטרות אחרות, אז הוא לא יכול לבוא בטענות להבורא, מדוע הבורא לא נותן לו חיות בעבודה. היות שהוא לא עבד עבור ה', שהשם ישלם לו עבור עבודתו.
אלא האדם יכול לבוא בטענה לאלו אנשים, שהוא עבד בשבילם, שהם ישפיעו לו תענוג וחיות. והיות בשלא לשמה יש הרבה מטרות, לכן האדם צריך לדרוש מהמטרה שעבד בשבילה, שהמטרה זו שעבד בשבילה, שהיא יתן לו שכר, היינו תענוג וחיות. ועליהם נאמר "כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם".
אבל לפי זה יהיה קשה, הלא אנו רואים, שאפילו בזמן שהאדם מקבל על עצמו את עול מלכות שמים בלי שום כוונה אחרת, ומכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שנגיד שהחיות הזאת מחייב אותו לקבל על עצמו את העול מלכות שמים. ומה שכן הוא מקבל עליו את העול, הוא רק מטעם אמונה למעלה מהדעת, היינו שעושה זה בבחינת התגברות בכפיה שלא בטובתו.
אם כן, נשאלת השאלה, מדוע הוא כן מרגיש יגיעה בעבודה זו, שהגוף מסתכל כל רגע, מתי אני יכול להתפטר מעבודה זו, היות שאין האדם מרגיש שום חיות בעבודה. ולפי הנ"ל, בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, שאין לו אז שום מטרה רק בשביל לעבוד בע"מ להשפיע, אם כן מדוע אין ה' משפיע לו טעם וחיות בעבודה?
והתשובה היא כי יש לדעת, שענין זה הוא תיקון גדול. שלולי כך, היינו שאם היה מאיר אור וחיות תיכף בזמן שהאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, היה לו חיות בעבודה, היינו שהרצון לקבל גם כן היה מסכים לעבודה זו. אז בטח מדוע הוא מסכים, בטח שהוא מטעם שרוצה למלאות תאותו, היינו שהיה עובד מטעם תועלת עצמו.
ואם היה כך, לא היה שום מציאות שיהא באפשרות להגיע לשמה. כי האדם היה מוכרח לעבוד לתועלת עצמו מטעם שהוא מרגיש בעבודת ה' יותר תענוג מתאוות גשמיים. אם כן היה אדם מוכרח להשאר בשלא לשמה. וזה מטעם שהיה לו סיפוק בעבודה. ובמקום שיש סיפוק, אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, כי בלי רווחים אין האדם מסוגל לעבוד. אם כן, אם האדם היה מקבל סיפוק בעבודה זו דשלא לשמה, היה מוכרח להשאר במצב הזה.
וזה היה דומה כמו דאמרי אינשי (כמו שאומרים אנשים), בזמן שאנשים רודפים אחרי הגנב לתופסו, גם הגנב רץ וצועק "תפסו את הגנב". ואז אי אפשר להכיר מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא את הגניבה מידו.
אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שע"י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע.
וזהו כמ"ש "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.
שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא."
תלמיד: נראה לי שבמצב הראשון, כשאדם מבקש מהבורא את השכר, הוא פונה אליו. ובמצב השני, כאילו מאמין, ואז הוא מנותק. אנחנו דיברנו שהעיקר לבקש מהבורא. כאילו המצב הראשון הוא הנכון. לא משנה אם אני מבקש שכר או מה, אבל אני פונה לבורא כל הזמן.
אני מגיע לקבוצה ולחיבור, אחרי שאני קובע שהמטרה שלי היא להגיע לדבקות ואז הקבוצה היא אמצעי. כשאני הולך לחקור את האמצעי ולהיכנס בו יותר, אני מתחיל לראות שהאמצעי הזה הוא גם כמו המטרה. מפני ששם בפנים, בתוך האמצעי, אני מוצא קשר עם הבורא. ולכן האמצעי הוא הכלי והבורא הוא האור, אבל אור וכלי הופכים להיות כאחד בדבקות. ולכן אין הבדל בין האמצעי, בין החברים והעשירייה והבורא, הכול זה כלפי מתגלה כאחד.
שאלה: כתוב, "טעמו וראו כי טוב ה'"2. רוב האנשים פה הם בגלל שאולי הרגישו משהו שקשור לטעם כזה. איך אפשר לחשוב על דבר כזה בלי ליפול לקליפה?
"טעמו וראו כי טוב ה'". הבורא זה כוח השפעה ואהבה. אם אני טועם את ההשפעה והאהבה ובשבילי זה טוב, אז באמת "טעמו וראו כי טוב ה'".
תלמיד: הוא כותב שאין טעם בעבודה. אם אתה מנסה לחפש טעם, זה לא קליפה?
לא, למה זה קליפה? אנחנו צריכים ליהנות מזה. אבל ממה ליהנות? מזה שאנחנו נמצאים בעולמו של הבורא, בכוח השפעה ואהבה, שאנחנו ממש כולם ככה גם מתייחסים לכל המציאות. אני שומע מהשאלה הזאת, שמי ששואל אותה מתאר את הבורא כחס ושלום איזו דמות, פסל, משהו, שחוץ מזה שהוא קיים גם יש לו כוח השפעה ואהבה. אין דבר כזה, אלא השפעה ואהבה זה הבורא עצמו.
תלמיד: אין שום בעיה לבקש את הטעם של השפעה ואהבה?
לא, תבקש. מהשפעה מותר ליהנות, מהקבלה אסור ליהנות.
שאלה: הוא כותב שהעבודה היא בדרך הכפייה. "אלא עבודתו היתה בדרך הכפייה". מה זאת אומרת?
בכפייה, נגד הרצון ליהנות מהקבלה, אלא להפוך את עצמו, לפרמט את עצמו לרצון ליהנות מהשפעה. זאת העבודה בכפייה שאני צריך להחליף בי את התוכנה הפנימית, מחשבה, רצון, כיוון, הכול בי התהפך, "נהפוך הוא". על ידי מאור המחזיר למוטב וודאי שאני עושה את זה, אבל אני בבקשה שלי כל הזמן חושב על ההתהפכות הזאת של היוצרות.
שאלה: איך אפשר לבקש ולהתפלל מתוך עומק ליבי אם דווקא בעומק יש את ריכוז הרצון לקבל? האם כשאתה מבקש מתוך הייאוש, האגו מנוטרל?
זה שאנחנו צריכים לבקש מכל הלב, זאת אומרת מכל הרצון שלנו שיהיה כולו כולו ניתן לתיקון. שאני ארגיש את עצמי שאני רוצה לתקן את כולו ללא שום פשרות, זה נקרא "מעומק הלב", מדרגה ד' אחרונה אני רוצה להיתקן.
שאלה: ניסיתי לכתוב את הבעיות שלי אבל לא הצלחתי.
בכלל לא הצלחת?
תלמיד: לא.
זאת אומרת אתה לא מסוגל לבטא את הבעיות, לכתוב אותם על הנייר?
תלמיד: יש לי הרבה בעיות.
זה ברור, אתה כל יום מדבר עליהן.
תלמיד: מצד אחד אני לא יכולתי לכתוב את הבעיות שלי ומצד שני לא הצלחתי לקרוא את הבעיות של החברים, כי פחדתי שאם אני אקרא את הבעיות של החברים, אני אתחיל להסתכל עליהם בצורה שונה, בגלל האגו שלי. אבל אני מבין שהדבר היחיד שהחברים צריכים זה את האור, ואת האור אני צריך לבקש עבורם. אבל אם אני אראה את הבעיות הגשמיות שלהם, אז אני דווקא אתחיל לשפוט אותם.
זה נכון מצד אחד, אבל מצד שני אנחנו צריכים בכל זאת להתעלות מעל הבעיות האלה. קודם כל למה אני צריך לשפוט אותם? אחד נראה לי מטומטם, השני שקרן, השלישי קמצן, הרביעי עקשן, וזה גאוותן, וההוא שתלטן, לא חסר, האם לפי זה אני צריך לשפוט אותם? איך אני צריך להסתכל עליהם, האם אני שופט אותם בקשר לזה? לא. אלה התכונות שהבורא הכניס לתוך הגוף הזה ונתן לי את הגוף הזה כחבר, ואני חייב להתחבר אליו למעלה מהתכונות האלה.
אני לא מסתכל על תכונות, אני מסתכל עליהן רק כשזה מפריע לעבודה, כשחבר לא רוצה לעשות משהו, או מתעצל, והחבר הזה עקשן, וזה כך וההוא כך, רק כשזה מפריע לעבודה. אבל אם לא לעבודה, חס ושלום, זה הכול הבורא עושה. ואני מקבל את זה ואני צריך לאהוב אותם עם כל הדברים האלה שהבורא נתן להם, כי הוא נתן. אלא רק כשזה לעניין העבודה שלנו במפעל. אם לא העבודה במפעל היינו מתייחסים אחרת לגמרי זה לזה, הכול היה רק בצורה של, מה יש לי מזה שאתה כך, וזה כך, וההוא כך?
זה מה שיש לנו בעשירייה. אני מסתכל על העשירייה, זה מה שהבורא עיצב כאן, עשר בובות, כל אחד, כך הוא עיצב אותם, ואנחנו צריכים מעל זה לעשות את מה שניתן לנו, להוסיף משהו מצידנו וזהו. למה אני צריך לשנות את היחס שלי אליהם בגלל שהוא כך, וזה כך או לא כך? ואנחנו צריכים להראות לאנשים שאנחנו מתייחסים אליהם רק בצורה עניינית. או כדי להתקדם ברוחניות, או כדי לסדר את סדרי העבודה שלנו בהפצת הקבלה. זה הכול.
תלמיד: אם למשל לחבר שלי יש בעיה כזאת שאין לו עבודה, אז מה אני עושה, אני לוקח את הקורות חיים שלו ומתחיל לשלוח אותו למקומות עבודה, או שאני יכול לבקש את האור, ואז אם הוא יקבל את האור הוא יקבל את כל מה שצריך?
אני צריך לעשות גם את זה וגם את זה. אם החבר גילה לנו את הבעיה הגשמית, אז אנחנו צריכים לעזור לו גם בצורה הגשמית. אבל חס ושלום לחשוב שבזה אנחנו באמת פותרים את הבעיה. לא, אלא "אם אין קמח אין תורה". יש כאן בעיה מסוימת שאנחנו עדיין לא יכולים לקשור בצורה נכונה, הדדית, שתהיה בהתקשרות הנכונה בגשמיות וברוחניות.
תלמיד: אני מאוד מפחד מהתרגיל הזה, כי כל הזמן שמעתי שהבעיה היחידה שיש לנו זה החיבור בינינו.
כן, אבל אנחנו חיים בעולם הזה. נתנו לנו את ההבחנה הזאת של העולם המדומה הזה, ואנחנו בכל זאת צריכים גם להשתמש בה. אני לא יכול להגיד, "אין גשמיות, רק רוחניות". לא יכול, אני חייב גם לעשות תיקונים בדרגה הגשמית.
תלמיד: ומה זה תיקונים בדרגה הגשמית?
שאני צריך לעשות פעולות מסוימות בעל מנת להשפיע גם בגשמיות.
תלמיד: אז איך אני מתעלה מעל האגו שלי, כדי לכתוב את הבעיות שלי כלפי החברים?
זאת הבעיה שלך, זאת העבודה שלך, ומפני שאתה גאוותן, אתה לא מסוגל, "איך אני אפתח להם את הלב שלי, את מה שיש לי?". קודם כול אל תכתוב לגמרי הכול, אלא קצת, משהו, טיפה, שזה לא יפגע בכבוד שלך. כך אנחנו. לאט לאט. אתה יודע כמה אדם צריך לפשוט מעצמו בדרך הרוחנית, איך הבורא ממש מוריד ממנו את הכול לפני כל העולם, מבייש אותו לפני כולם, אבל בזה הוא מחייב את האדם לעלות למעלה מזה. אנחנו עוד נעבוד על זה.
שאלה: איך אני יודע שהתענוג שלי כשאני משפיע, זה תענוג אגואיסטי?
מה אני משפיע, מה אני יכול להשפיע? רק הבורא יכול להשפיע, אני לא יכול להשפיע כלום. אני רק יכול לקבל על מנת להשפיע או להשפיע על מנת להשפיע, אבל ממש להשפיע, אני לא יכול. אם אני עובד כצינור, אז אני בכל זאת מעביר לבורא. ההשפעה שלי היא רק כשאני עושה מעצמי מעבר, זאת ההשפעה. אני בעצמי לא ספק של תענוגים, אני לא ספק אור, איך אני יכול להשפיע? ההשפעה שלנו היא רק בקבלה הנכונה.
שאלה: אני רוצה להתייחס לשאלה האחרונה, האם התענוג שלי להשפיע זה תענוג אגואיסטי.
זה תענוג אגואיסטי, אם אתה בצורה של משפיע. כמו שאימא פולניה מכניסה לילד את כל מה שהיא רוצה, זה נקרא משפיעה?
תלמיד: למשל כשאנחנו עוזרים לעמים אחרים בזמן שהם לא צריכים את העזרה שלנו.
זאת אומרת, תענוג אתה משפיע לעצמך, או למישהו, בדיוק לפי החיסרון שלו. אז החיסרון שלו צריך להיות קודם, כמו שאנחנו עם הבורא. אם החיסרון שלו קודם ובדיוק מותאם למה שאתה הולך לתת לו, והוא נמשך לתענוג הזה ובא אליך ורוצה לקבל את זה, אז אתה יכול להשפיע לו, זה באמת תענוג לברכה.
תלמיד: נתת לנו בזמנו דוגמה שכל המעשים האלה שהאומות עושות כלפי עמי אפריקה כאילו שרוצים לעזור להם, זה למעשה כדי למלא את האגו שלהם.
זה קלקול גדול, כי מלכתחילה האפריקאים לא היו צריכים את זה. מביאים להם תרבות כזאת, וגם כל מיני מחלות, כל מיני בעיות מאירופה. הם היו חיים טוב בתרבות שלהם, מה צריך להיות, למה אני צריך ללכת עם עניבה ומשהו? או כמו ששם יושבים על שקי צמר עם פאות כמו באנגליה, ודנים, עושים משפט ככה. הם לא צריכים את זה. זאת אומרת החיסרון מצד התחתון חייב להיות קודם ומותאם למה שהעליון רוצה לתת, בתנאי שהעליון באמת רוצה להשפיע לטובת התחתון.
זאת אומרת בעליון צריכה להיות מראש הרגשת החיסרון של התחתון, ואז הוא רק מחכה ומצפה לזה שהתחתון ירצה לקבל ממנו, שהתחתון יבין שבאמת מה שהוא צריך לרצות זה מה שיש לעליון. יש כאן עבודה הדדית, התכללות הדדית, כזאת הדרגתית לפני שזה קורה, שיש התאמה. ואז כשיש התאמה, אין הבדל בין המקבל והמשפיע, שניהם מקבלים ושניהם משפיעים.
שאלה: קורה שחברים בקבוצות הולכים לעולמם. איזו עבודה יש לקבוצה לעשות כשהיא מזהה שמצב כזה יכול להתקרב, ומה קורה עם חבר שהלך לעולמו, איך הוא נכלל בקבוצה, אם בכלל? מה המצב הזה?
היו לנו מקרים כאלה גם אצל רב"ש, שחברים נפטרו. ממשיכים לעבוד, לא יודע איך להגיד, פשוט ממשיכים לעבוד. מה זה חשוב אם הוא נמצא איתנו בצורה כזאת, או נמצא בצורה אחרת? אם ישנם עשרה ועכשיו נשארו תשעה בצורה גשמית, אז אנחנו יכולים לקבל עוד עשירי. ולא לעשות חשבונות כאלה שהוא נפטר, מה קורה, ואנחנו יושבים בוכים.
לא, אנחנו מקבלים את זה כמשפט מלמעלה ועוברים הלאה. ממש, כך זה צריך להיות, גם כלפי מורה שנפטר. זה צריך להיות בצורה מאוד עניינית וקצרה, ולא להפוך את זה ללא יודע מה, לא, ממשיכים את הדרך. מה שהיה אתמול, אתמול, והיום אנחנו ממשיכים, אין שום הבדל. ואם הוא איתנו החבר או לא, מה זה חשוב? זה נקרא "חבר לנצח".
שאלה: אם הקבוצה מזהה שמצב כזה מתקרב, האם יש פעולות מיוחדות שצריך לעשות בשביל ללוות חבר לקראת סוף ימיו?
צריכים להתפלל. צריכים להתפלל, לא חשוב באיזה מצב הוא נמצא, אפילו הכי הכי אנוש. זה לא עלינו להחליט שזה ככה, שהוא כבר אבוד. אלא אנחנו צריכים עד הרגע האחרון, ואסור לנו להגיד שזה לא תלוי בתפילה שלנו. זה תלוי בתפילה שלנו. אנחנו צריכים כולם להתפלל, כולם לבקש, כולם לרצות שהוא יישאר איתנו, וכך כמו שצריך להיות, כמו שנהוג, כך גם כתוב. אבל כשנפטר, נפטר.
מרגע זה והלאה, יש שבעה, יש שבעה ימי אבל, שלושים, שנה וכן הלאה. יש סימנים כאלה בעולם שלנו כנגד ההתעלות הנשמה כשהיא נפטרת מהרצון לקבל, כך גם כהעתקה בעולם שלנו, במנהגים שלנו כלפי המת. אבל החברים למחרת מתחילים בכל זאת ללמוד ולעסוק בכל התיקונים כמו שצריך. מקבלים עשירי במקום מי שנפטר וממשיכים. דווקא זה כאין עוד מלבדו טוב ומטיב. מה אנחנו עושים מזה, כמו בכל העולם? אסור.
שאלה: האם מחר במהלך הכנס אנחנו צריכים להמשיך להציב לנגד העיניים שלנו את כל הבעיות של החברים, או שיש חוקיות אחרת בזמן הכנס?
לא, כנס זה אחרת לגמרי. אנחנו באים לכנס בעזרת ה' ובכנס אין שום חוקים שהיו קודם לזמן הכנס. דיברנו על אבל, על מי שנפטר, ובכנס אנחנו צריכים לעבור. אנחנו עוברים לפס אחר. כולנו נכללים יחד, עוד יותר דואגים לכלי העולמי, עוד יותר לתרגומים, לכל הדברים האלה שיהיו במקום ונכון. לגברים, לנשים, לילדים שכול מי שירצה להשתתף יוכל להשתתף.
כי כנס זה לא שיעור בוקר, לכנס ממש מושכים את כולם. לכן צריכים לסדר מקום לכולם, להזמין, להכין דברים, גם לנשים שקשורות לילדים שהן יכלו לבוא גם עם הילדים, ושלילדים יהיה מקום, ממתקים, כל מיני דברים. בקיצור, תדאגו לזה.
תלמיד: אחרי שדאגנו לכל הדברים ברמה הלוגיסטית, אני שואל לגבי אותו פתק עם כל הרשימה של דברים שמפריעים לחברים. משתמשים בו בכנס? או זונחים את זה כרגע?
עם ההפרעות האישיות?
תלמיד: של כל חבר בעשירייה.
אין הפרעות אישיות בזמן הכנס. אין שום הפרעות אישיות. אני יוצא, אני יוצא לכנס, אני לא מרגיש כלום, לא אכפת לי מה שקורה, אני עכשיו נכלל עם כולם יחד בפעולה אחת של חיבור. האמת שכך, אתה יכול להגיד, אנחנו צריכים להיות יום יום, אבל בכל זאת הדגש הוא על החיבור, ומה שעברנו, על כל השיעורים, אני מבקש, שימו לב עד כמה ההתפעלות יכולה להיות שונה בזמן הכנס מאותם הנושאים שאנחנו כבר מכירים.
בכנס אין שום בעיות, שום דבר שקורה בעולם, הכול מת, לא שומעים לא חדשות, לא ישנות, ולא שום דבר. אין, רק הכנס והנושא שלו, שירים, ישיבות חברים, שיעורים, שאלות תשובות, ממש כך. אני מאוד מבקש, תהיו מרוכזים. וגם לבדוק לעורר את כל הקבוצות שבעולם. אתם גם המרכז הלוגיסטי. אני לא חושב שמשם יש אפשרות לעקוב ולשמור על כולם. אני לא יודע איך זה שם, יש אפשרות לדעת איך הכל מתפקד? מישהו יכול לספר לנו?
תלמיד: מה קורה עם שאר הקבוצות בעולם?
כן. באיזו צורה הם מחוברים, לאן הם פונים עם כל בעיות? המתרגמים יושבים כאן?
תלמיד: כן, הכול כרגיל. אנחנו מקבלים משם ומפיצים לכל העולם מכאן. כל השידור יהיה בסביבה טובה, ויתורגם לכל השפות כרגיל.
בסדר גמור. יופי, רק דבר אחד, להכין את עצמכם לדבר שאתם מנותקים מהכול, מנותקים מהכול. תעשו בבית כל מיני הכנות במשך היום, ומחר עד הצהרים, כדי שבני הבית לא יצטרכו אתכם. ואז להיכנס לחיבור כמה שיותר, וגם לסדר הכול לנשים והילדים.
(סוף השיעור)