שיעור בוקר 06.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 14.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/XHklWphG?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', מאמר "ענין החסד"

מהו עניין החסד? האדם הוא רצון לקבל, הנברא הוא רצון לקבל. כל השיעורים של הרצון לקבל הם סך כול הבריאה, חוץ מהבורא. ה'חסד' הוא הכוח שמקבלת הבריאה כדי לתקן את עצמה ולהגיע לתיקון. היא מקבלת בתוכה את החסד העליון שנקרא "רצונו להיטיב לנבראיו", כי 'מחשבת הבריאה' היא להביא את הנברא להטבה הגדולה שיכולה להיות.

יוצא כך, שחסד הוא גם 'תיקון הבריאה' וגם 'מטרת הבריאה'. כי 'מחשבת הבריאה' בעצמה כולה כולה היא בסך הכול נקראת 'חסד', כמו שכתוב "עולם חסד ייבנה"¹. כל המצבים שעוברים הנבראים באים רק מתוך החסד, מתוך אותה מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, רק על ידי החסד, ולחסד הם נדחפים. למה? כי לבוא למטרת הבריאה זה נקרא לקבל את אותן התכונות כמו המטרה עצמה. לכן כוח הדין, הרצון לקבל מקבל את תכונות החסד עליו, ובהתאם לזה זה נקרא שהוא בא לחסד, מקבל חסד, וגם המילוי שלו הוא החסד. הכול הופך להיות אותו דבר.

תלמיד: אנחנו רואים שגם במהלך התיקון נשאר הרצון לקבל, התכונות המהותיות שלו נשארות.

הרצון לקבל הוא לא תכונה. תכונה היא מה שהרצון לקבל רוכש עליו כצורה חיצונית, לזה אפשר לקרא 'תכונה'. הרצון לקבל בעצמו זה החומר שאין לו שום צורה. לכן הרצון לקבל תמיד נשאר, ובהתאם למידה שהאדם יוכל לעשות עליו תיקונים, אז הוא יתגלה ביותר ויותר כוחות, 'כוח התקיפות'. התכונות שאדם רוכש עליו, הצורות שאדם יכול לעשות ממנו, בהתאם לזה הצורות של חסד הן יותר גדולות, גבוהות ונעלות.

הרצון לקבל שמתלבש בתכונות הבינה, אז התיקון שלו קודם הוא שהוא לוקח רק את תכונות הבינה ומדכא את תכונותיו עצמו, והמצב הזה נקרא "קטנות". אחרי שהוא רכש את כל תכונות הבינה, הוא מפסיק לדכא את התכונות של עצמו, ומתחיל לעבוד גם עם התכונות של עצמו בהתאם עם תכונות הבינה יחד, זה נקרא כבר "וילכו שניהם יחדיו", ואז מגיע לדרגת כתר.

תלמיד: מה זה "חסד אמר יברא"?

"חסד אמר יברא, מפני שהוא גומל לחסדים". למה? כי אם הרצון לקבל יכול לקלוט תכונות דרצון להשפיע ולעבוד כעין רצון להשפיע, אז ודאי שכדאי שהרצון לקבל הזה מלכתחילה יהיה, ואחר כך הוא יעבור תיקון ויגיע לגמר התיקון. מפני שחסד יכול לשלוט על הרצון לקבל, הוא אומר שכן אפשר לברוא, כן יכולה להיות מציאות כזאת כרצון לקבל.

אם הרצון לקבל יכול לקבל תכונות של חסד, אז על מה כאן יש ויכוח? הוא יכול לקבל, גמרנו, אין שאלה. העניין הוא שלא כל הרצון לקבל יכול לקבל את תכונות החסד, ל"ב האבן לא יכול. לכן צריך חלק מהרצון לקבל להכניס ארצה ועם היתר לעבוד, ואחר כך "אמת מארץ תשמח". זאת אומרת, בסופו של דבר גם אותו אפשר יהיה לתקן. הוויכוח הוא רק על ל"ב האבן, לא על חלק הרצון לקבל שיכול לספוג את מידת החסד, עליו אין ויכוח. לכן על היתר חסד אומר כן, שיהיה, אנחנו נוכל לתקן אותו, להביא אותו לשלמות.

כתוב ''כי מצות גמילות חסדים, שעושה, שהוא בהכרח מעשה מבוררת להשפיע, הנה על ידה נמצא מתתקן לאט לאט," מה זה לאט לאט? זה אח''פ דעליה שאנחנו עושים לאט לאט, "עד שיוכל לעסוק בכל המצות על מנת להשפיע". כל הרצונות לקבל שאפשר להשתמש בהם חוץ מל"ב האבן, ''שיהיה אפשר לעשות אותן על מנת להשפיע, זה נקרא שמידת החסד בפעולה. אם כן, "הוא בטוח בסופו להגיע למטרתו לעסוק לשמה. ועל כן טען החסד שיש לברוא".

תלמיד: מה זו מצוות גמילות חסדים, "מעשה מבוררת להשפיע", שעל ידה אחר כך הכול יתקן?

"גמילות חסדים" אלו תכונות של בינה. עדיין לא משתמשים ברצון לקבל בלקבל על מנת להשפיע, אלא בלהשפיע על מנת להשפיע, לא מצפים לשום החזר.

תלמיד: אם זו תכונה של בינה למה זה נקרא חסד?

'חסד' זה תכונות של בינה. מה זה בינה? בינה זה שם. כמו כשאני אומר משה, יעקב, מה זה אומר? שום דבר. כשאני אומר "בינה", זה גם שם. מהי התכונה של הכוח הזה? התכונה שלה היא 'חסד'. מאיפה מקבלים את החסד? הרצון לקבל מקבל את תכונת חסד אם בינה פועלת עליו, אבל עם כוח של חכמה. ע"ב בגימטרייה זה חסד.

תלמיד: אם אפשר להסביר על המלאכים.

המלאכים האלו, ארבעת המלאכים אומרים לנו באיזה סדר אפשר לתקן את העולם. אם אנחנו הולכים כנגד הרצון לקבל כולו, אז אין מה לעשות. אם אנחנו עושים מהרצון לקבל הזה ערבוביה, מערבבים אותו עם הרצון להשפיע של בינה, ואחר כך שמים בצד את ל"ב האבן, ויכולים לעשות צמצום על כל הרצון לקבל ולהכניס בו תכונות של בינה, זאת אומרת תכונות של בינה שייצאו ממנו, ואחרי הערבוביה הוא יוכל לאט לאט להקפיא את התכונות של הרצון לקבל שלו ורק להגדיל את הרצון להשפיע, אז כך הוא יוכל לתקן את עצמו.

הוויכוח של ארבעת המלאכים הוא לא וויכוח, הוא מסביר שבצורה ישירה אי אפשר ללכת לתיקון, אלא על ידי שבירה וכל הדברים שקורים אחרי השבירה עם הרצון לקבל, אפשר להגיע לגמר התיקון. לכן חלק מהמלאכים שמדברים בצורה אמיתית ללכת, זה אסור, צריך 'להכניס אותם ארצה', זאת אומרת לא לתת להם בינתיים לעבוד, ואחר כך בגמר התיקון כל הרצון לקבל כן יעבוד.

תלמיד: מה זאת אומרת אמת?

ה'אמת' היא כנגד הרצון לקבל עצמו, זה אור חכמה. אסור לעבוד איתו כנגד הרצון לקבל.

תלמיד: חסד זה כנגד תיקון הבריאה, ואמת זה כנגד מטרת הבריאה.

כן. חסד זה תיקון הבריאה, זה בינה, ואמת, זו מטרת הבריאה.

תלמיד: למה אנחנו עובדים עם תכונת הבינה ולא עם תכונת הכתר? הרי אנחנו שואפים להגיע בסופו של דבר לתכונת הכתר, לא לתכונת הבינה.

כתר זה רצון להשפיע, שאין בו שום קשר עם רצון לקבל. אפילו אי אפשר להגיד שזה רצון במובן של המילה רצון אצלנו. זה לא חומר, לבורא אין חומר. יש לו פשוט תכונת הנתינה, וזהו. לכן אנחנו לא יכולים לדבר על חיסרון שישנו או לא. יש פה בעיה מילולית איך לבטא את זה. איך הנברא מבין את תכונת הכתר? הוא מבין אותה כבר בבינה. או יותר נכון במלכות שמשיגה את הבינה, אבל לפחות בבינה.

זאת אומרת, רצון לקבל שמתחיל להבין מה זה רצון להשפיע, זו חכמה שבסופה מרגישה שהיא רוצה להידמות לכתר. אז היא מבינה מה זו בינה. מי מבין מה זו בינה? חכמה בסופה, שזה כבר נקרא נברא. אחרת על מה אנחנו יכולים לדבר, על כתר אי אפשר לדבר, זה קוצו של יוד, זו תכונה נעלמת, זו צורה מופשטת. אתה צריך לדבר על משהו שקורה באיזה מקום.

מה נקרא זרם חשמלי? סתם תיאורטית? איפה הוא עובר, על ידי מה הוא עובר. יש את התכונה בעצמה, אבל היא מתבצעת על ידי אלקטרונים שנעים מפלוס למינוס וכולי. אנחנו לא תופסים את הדברים האלה מחוץ ללבוש בחומר.

כך הנברא לא יכול לתפוס מה זה כתר, קוצו של יוד. מה זה קוצו של יוד? יש בו משהו מהבורא שלא נתפס, אלא נתפס כיחס שלו לנברא, שזה המשפיע. לכן מלכות כן משיגה את זה אחרי שהיא רוכשת את כל התכונות של בינה. מה היא משיגה? את אותה נקודה של יש מאין שיוצאת מהכתר, עד אותו מקום מלכות משיגה. זאת אומרת, אחרי כל העבודה שלה היא ממש עומדת בגבול איפה שהבורא והנברא נפגשים במחשבת הבריאה, איפה שיוצא הנברא.

תלמיד: אם המקור של כל התיקונים זה בינה, איך ע"ב יכול להיות חסד?

ע"ב יכול להיות חסד בזה שהוא משפיע. קודם כל חכמה בסופה רוצה להיות בינה, אז אתה כבר לא יכול להגיד שבחכמה אין הבנה מהי בינה. חכמה בסופה מולידה את תכונת הבינה. זאת אומרת, בע"ב כבר יש לך חסרונות שיוצאים מהם בינה. זה לא בע"ב עצמו, בטעמים שלו, אלא בסופו של דבר בהתפתחות שלו, ברשימות שיוצאות מתוך ההזדככות של הע"ב, כבר שם מורגש חיסרון של בינה. זה דבר ראשון.

דבר שני, אור החכמה בעצמו שמשפיע בכלי דקבלה, לפי מה שאנחנו רואים, הוא מעורר בכלי רצון לבינה. אור חכמה זה ע"ב בעצמו, שמשפיע בכלי דקבלה שזה ע"ב, ומביא בסופו של דבר לזה שמתחיל להיות בכלי צורך להיות דומה לא לאור עצמו אלא למקור האור.

מה זה נקרא הפרצופים שבאים בהזדככות הפרצוף, כשהמסך מזדכך מטבור לפה, מה הוא מגלה?

הוא מגלה את מדרגות האור שהיו נכנסות לתוך הפרצוף. האור שנכנס מהראש לתוך הגוף, עכשיו יוצא מהגוף בחזרה לראש. מה ההבדל, בשביל מה אנחנו צריכים את כל התהליך הזה ממעלה למטה, מפה עד הטבור ומטבור בחזרה? זה שעכשיו אור יוצא מטבור בחזרה, באור הזה נמצא כבר הנברא, והנברא מגלה בזה את יחס הבורא אליו.

זאת אומרת, אני לא השגתי רק את האור שממלא אותי, בנקודות האלה אני משיג את מי שממלא אותי. ואז כתוצאה מזה ברשימות האלה שנשארות אחר ההזדככות, נולד מזה חיסרון להיות יותר דבוק לבורא, למי שמילא אותי עכשיו בע"ב נגיד. לכן התוצאה מע"ב, שאני רוצה להיות דומה לכתר.

וככה זה אחרי כל פרצוף ופרצוף, אחרי שהפרצוף מזדכך באה עביות יותר גדולה. ההזדככות הכללית עצמה ד'/ג', ג'/ב', ב'/א', התמעטות המסך לא אומרת לנו על השתוקקות. העביות הגדולה מתגלה הרי בסוף, אז באה עביות יותר גדולה. העביות הזאת היא עביות לגלות יותר ויותר את הסיבה להתפשטות הקודמת. כל פעם הנקודות מגלות את מה שיש בראש הפרצוף.

אני רוצה לדעת מי הוא שמילא אותי. זה מה שאנחנו מקבלים בסוף ההתפתחות של ע"ב, ולכן יוצאת בינה. ובינה כבר מתחילה להחליט איך להשוות את הצורה. לכן ע"ב בגימטרייה חסד. התוצאה של הע"ב בסופו של דבר היא שזה מה שהוא רוצה להכיר. הנברא שמלא עם אור החכמה מתעורר להכיר את הסיבה שלו.

תלמיד: כתוב, "ויש להבין בענין החסד. הלא זה הוא רק ענין ששייך לבין אדם לחברו". למה תכונת החסד נקראת תכונת הבינה, אם זו תכונה של יחסים בין חלקי הבריאה? בינה זה היחס בין הנברא כלפי הבורא, ולא תיקון היחסים בין חלקי הבריאה, כדי לקבל את הפרצוף השלם.

אתה שואל, הבורא מתייחס לנברא במידת חסד. הנברא צריך לקלוט את מידת החסד ולתקן את עצמו שיהיה דומה בזה לבורא. מה הקשר בין היחסים האלו בין הנברא לבורא לבין היחסים של הנברא ליתר הנבראים?

מפני שהנברא הוא לא בודד אלא יש עוד נבראים, ורק כלפי יתר הנבראים הנברא יכול להביע את היחס שלו לבורא, אז אין הבדל בין להתייחס ליתר הנבראים לבין להתייחס לבורא. מי זה הבורא? הבורא זה מי שממלא את הנשמה הכללית. חוץ מזה אני לא יודע מי זה.

אנחנו מדברים על צורה אמיתית, מי זה הבורא, לא מה שמדמיינים הנשמות או בני אדם בכל מיני מצבים שהם עדיין לא נמצאים בתיקון. האור שממלא את הכלי במלואו, כלפי הכלי נקרא בורא. אז אותו אור ממלא את כל הכלי ומתייחס לכל הכלי בשווה. אם אני רוצה להיות בהשתוות הצורה לאור הזה, אני צריך לעשות בדיוק את אותה הפעולה. אני לא יכול לעשות את הפעולה הזאת לבורא, אני צריך להיות דומה לו. על מה אני יכול להיות דומה לו? אם הבורא עשה את הכוס הזאת, אז אני צריך גם לעשות את הכוס הזאת.

אז כלפי מי אני יכול לפעול? כמו שהוא כלפי כל יתר הנשמות, גם אני שקיבלתי ממנו את התכונה הזאת, או הבנתי את התכונה הזאת מה זה חסד, צריך כלפי כל יתר הנשמות לבטא את זה, לממש את זה. ובסופו של דבר אדם שמתקדם בתיקונים מתחיל להבין ואחר כך מקבל דחף פנימי להתייחס כך לכל העולם. בעל הסולם כותב, ככל שהוא מפותח יותר כך הוא מתייחס בצורה כזאת כלפי הקבוצה, כלפי החברה, כלפי האומה, כלפי כל העולם. ואחר כך זה מתבטא כבר במדרגות רוחניות שהוא כבר מתחיל גם לסבול מהם ולתקן אותם. פשוט ההתאמה לבורא דורשת מהאדם להיות ממש כמו הבורא כלפי כל יתר הבריות. זה מה שאדם רוכש.

תלמיד: שמעתי שאמרת שחסד זה גם תיקון הבריאה, גם מחשבת הבריאה, ומטרת הבריאה. באיזה מובן זו מטרת הבריאה?

מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. מה זה להיטיב לנבראיו? להיטיב לנבראיו זה נקרא שהנבראים יהיו בדרגת השלמות והנצחיות כמו הבורא. לא שהם ייהנו מטובתו בלבד, ויהיו מלאים, זה כבר מצב א'. אלא שהם יהיו בהשתוות הצורה אליו, ייהנו מעמדתו, ממצבו עצמו, שיהיו כמוהו. מי הוא, מה זה נקרא כמוהו? המשפיע.

אנחנו קוראים לזה מידת חסד, ומכך שמטרת הבריאה נקראת חסד. "עולם חסד ייבנה", כי במידה הזאת הוא בנה את העולם, ולמידה הזאת גם אנחנו צריכים להגיע, אבל בשימושה במלואה, עם כל הרצון לקבל שלנו.

תלמיד: בעצם זה אומר שזו חכמה מוכפלת.

ודאי שהכול נמצא בה. אתה לא יכול לממש את החסד הזה עד הסוף, אם אתה לא מעמיד כאן את כל הרצון לקבל שלך.

תלמיד: אז מה הפירוש שהנבראים יעשו חסד אחד עם השני?

מה זה נקרא שהנבראים יעשו חסד אחד עם השני? זאת אומרת שהם יתקנו את עצמם, יתערבבו זה עם זה על ידי מידת החסד, ולא על ידי הרצון לקבל, שכל אחד רק ירצה להשתמש בשני להנאת עצמו. אני לא יודע מה אתה שואל. התיקון הכללי, כמו שבעל הסולם אומר במאמר "הערבות", יהיה כשכל העולם יהיה בצורה שבה כל העולם נמצא בקשר, וכל אחד דואג לכולם. לזה נצטרך להגיע, או בטוב או ברע, לא חשוב.

תלמיד: בשביל זה נברא העולם?

בשביל זה נברא העולם.

תלמיד: על זה הוא כותב "שבשביל חסד נברא העולם"?

כן. בשביל חסד נברא העולם.

תלמיד: אז למה הוא נברא בהסתר? שיהיה גילוי חסד, ואני אשפיע לכולם,

על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, קו ימין. על העבודה, קו שמאל. ועל גמילות חסדים, קו אמצעי.

תלמיד: כשאין גילוי לפנינו, הנבראים, "אי לזאת, מה חסר לנו, בכדי שנוכל לעסוק בתורה ומצות. רק הגילוי. היינו, שיהא גלוי לפנינו את הטוב והעונג, הנמצאים גנוזים בהם. שנראה אותם בגלוי. ואז, מי לא רוצה טוב ועונג". אז מה חסר לנו בכדי שנוכל לעסוק בתורה ומצוות כמו שאתה אומר, ולמה זה מוסתר מאיתנו אם הוא כותב שבשביל זה נברא העולם?

למה מוסתר מאיתנו שלהשפיע זה טוב? כדי שהגנב לא ירוץ לפני כולם, ויצעק שיתפסו את הגנב. כי אם הייתי יודע שלהשפיע זה טוב, אז מה אכפת לי להשפיע? אז אני אעשה את זה, העיקר שיהיה טוב. אז לא יכול להיות שאתה מגיע למידת השפעה, לפני שאתה חותך את עצמך מכל תוצאה שיכולה להיות. אחרת זה לא נקרא להשפיע.

מה זה נקרא להשפיע זה טוב? "להשפיע זה טוב, אהה כמה טוב לי שאני משפיע", זה נקרא טוב? מה זה נקרא טוב? איפה מורגש הטוב הזה?

לכן קודם צריכים לעשות צמצום על כל פעולה ופעולה. מה זאת אומרת? שהתוצאה מהפעולה לא תהיה מורגשת אצלי בכלים דקבלה שלי, דהנאה עצמית בשום צורה. ואחר כך תשפיע, בבקשה, ותראה עד כמה זה טוב.

איפה אני אראה שזה טוב? באיזה כלים אני ארגיש שזה טוב? זה נקרא להרגיש את הטוב בכלים דהשפעה. אבל איפה זה בכלים דהשפעה? אין לי שום כלים דהשפעה. אז אתה תראה שיש לך, באור חוזר. מה זה באור חוזר האמת? בכלים שאתה תרכוש מהחסרונות של אחרים, במי שתשפיע, הם יהיו הכלים שלך. אבל בכלים שלך ממש, בלב האבן, עליו אתה תעשה צמצום, ובו לא תשתמש. היום חוץ מהנקודה שבלב, אין לך היום שום כלי שבו אתה יכול לעבוד ברוחניות. איפה נמצאים הכלים האלו שתעבוד איתם ברוחניות? בו, ובו, בכל אחד, בכל מי שיושב כאן, בכולם יש כלים שלך.

תלמיד: אבל אין לו חלקים של הנשמה שלו, כמו שדיברנו.

אלה חלקים שלו משבירת הכלים. אתה צריך לאסוף אותם, לקבץ אותם מכולם כולם. אבל לא כך שאתה תוציא ממני את הלב שלי, חס ושלום, או ממישהו אחר. אתה יכול לעשות את זה, כן. אלא אתה תרגיש את כולם, ושכולם שייכים אליך, ונמצאים בתוך הלב שלך ממש ככה, ממש כמו שהם. אחרת איך אתה תיקח את הכלים האלו? תראה באיזו צורה אתה צריך להיות מחובר עם כולם. כי אין לך שום כלי שאתה יכול לתקן היום, ולהיכנס בו ברוחניות.

אתה תיכנס לרוחניות עם הכלי שנמצא בכולם, בקבוצה. שום דבר לא יעזור לך. לפני זה לא תיכנס. עם מה תיכנס? מה תקבל? איפה תתגלה הרוחניות שלך? רק בכלים שתלקט מכולם. זאת אומרת אתה צריך להיות בכולם, כמו תמנון, עם שמונה הרגליים האלו. בכולם כולם, להרגיש את הלב של כל אחד ואחד. תיקח שם, רק שם נמצאים הכלים שלך. וזה משבירת הכלים. מה נשאר בכל אחד ואחד? נקודה שבלב. את זה נותנים לך מלמעלה, זה נכון, וזה דבר נורא ואיום, אבל אין ברירה.

תלמיד: לפי המאמר אנחנו מגלים שהבורא בא לקראתנו, האם זה נכון?

עד שמתחילים לשמוע את זה, אתה יודע כמה שנים עוברות? רק כדי לשמוע, כשמתחילים, שאני צריך אותם, שרק בהם זה נמצא ממש. מה זאת אומרת, אני אעבוד ואעבוד ואת הרוחניות אני אקבל בתוכם? איך זה יכול להיות? זאת אומרת שמה שאצלו ואצלו, בחשבון הבנק שלהם, שם יהיה השכר שלי. אז איך אני אשלוט בזה?

תלמיד: זה כמו קרן נאמנות שאי אפשר למשוך אותה?

אז אנחנו נעשה הוראת קבע, אחד כלפי שני. אתה לי ואני לך. אתה מסכים? כן. בסדר, זה נקרא לחתום ברית.

תלמיד: זה נקרא ערבות.

זו הערבות בדיוק. כן.

תלמיד: רציתי להגיד, שאפשר להבין מהמאמר שהבורא כבר עזר לנו, וכאילו אנחנו מבינים שהוא כבר עשה לנו צמצום. כי בהתחלה העולם היה צריך להיברא בדין, ואז לא היינו בכלל מתקיימים. אבל עצם זה שנתן לנו את החסד, בחסד הזה הוא כבר עשה צמצום. הוא כאילו עזר לנו בצמצום הזה.

נכון.

תלמיד: אז אנחנו זוכים בחסד הזה ואז אפשר להתקיים, אפשר לבקש את הרחמים.

גם היום אנחנו מתקיימים בזה שאנחנו תוצאה משבירת הכלים. אם לא היתה שבירת הכלים לא היית יכול להתקיים כי הרצון לקבל בעצמו לא היה יכול לקבל כלום. ככה דרך ניצוצות ההשפעה שנכנסו על ידי שבירת הכלים ברצון לקבל, אז יש קצת אור שבא דרך הניצוצות האלו ומחיה את הרצון לקבל.

זאת אומרת בלי מידת החסד אפילו בצורה כזאת קטנטנה שנמצאת בתוך הרצון לקבל, בלי המידה הזאת הרצון לקבל היה לגמרי נשלל מהאור והיה פשוט מת.

תלמיד: מה זה נקרא אצלנו לעשות צמצום, במה זה מתבטא?

לעשות צמצום ממטה למעלה זה אפשרי לאדם על ידי יגיעה ובקשה. ובקשה זה לא סתם שאני צועק ובוכה, אלא בקשה זה כשמצטברת בלב תביעה מכל המאמצים, והתביעה הזאת מזמינה מלמעלה כוח. ואז בא מלמעלה כוח שנותן לאדם יכולת לא לשים לב למילויים בכלי ההרגשה אם טוב לו או רע לו ולא שם לב לזה.

תלמיד: זה נקרא אמונה על כל רכושו?

עזוב פסוקים. זה נקרא שאני עושה צמצום על כלי דקבלה, ואני יכול לא לשים לב אליהם. זאת אומרת, זה תיקון מלמעלה ודאי שעל ידי האור שמביא אותי לדרגה למעלה מהכלי. ואז אני לא מרגיש את הצורך בכלי הזה, אם יש בו מילוי או אין, אני יכול להיות למעלה מזה, זה נקרא שאני מצמצם אותו.

זה לא בדיוק המילים המתאימות, כי גם הגדרת הצמצום הוא אומר בצורה מאוד מיוחדת אבל קשה להסביר. הכוונה שהמשתוקק מעכב את רצונו אף על פי שהוא עוד משתוקק. אבל להסביר את זה יחד זה קשה לי. אתה מקבל מלמעלה כוח לא להיות מושפע, אפילו שאתה רוצה את זה, אבל להיות למעלה מזה. וזו בעיה להסביר כי כשאנחנו חושבים על צמצום אנחנו תמיד חושבים לא על צמצום אלא על איזה שהוא קניין, "כדאי לי לא לשתות את זה כדי לקבל את זה", ואילו כאן הצמצום הוא תמורת הכלי הגשמי ללכת לעל מנת להשפיע. אין לי דוגמה.

תלמיד: פה הוא מביא דוגמה של אדם שמקבל גילוי, הוא כאילו נכנס ללול תרנגולים כלפי העולם וכבר לא יכול להתעסק בהשפעה שלהם. איך הוא מגיע למצב שפתאום בא לו להשפיע לכל התרנגולים האלה?

זה כשאני מסתכל על כל העולם שהם תרנגולים, כילדים קטנים שמתעסקים בכל מיני דברים, זה לא אומר שאני עכשיו מזלזל בהם ולא אכפת לי מה יקרה איתם. אלא מבחינת המודעות שלהם, גובה הכרת המציאות שלהם, ההתעסקות שלהם בחיים שלהם הם בשבילי קטנים שלא מבינים כלום, חיים לפי הטבע, לפי אותה תוכנה שהבורא מכניס להם ולא רוצים להתרומם ולא יכולים להתרומם למעלה מזה, אולי להיות קצת יותר עצמאיים.

ואני מסתכל עליהם בצורה כזאת. זה לא אומר שאני לא אוהב אותם ושאני פוסל את ההתעסקות שלהם. אני לא יכול גם לפסול את זה כי הם בסך הכול מבצעים מה שהם צריכים בינתיים לבצע בדרגות ההכנה בהתפתחות לא הכרתית. אותו הדבר יש לי יחס לתלמיד, ויכול להיות שיבוא לכאן תלמיד והוא ישב ויגלה את כל הגסות שלו וכל האכזריות ואגואיזם שלו וכל מיני דברים, ובכל מיני צורות ואתה צריך לסבול אותו כי הוא מתפתח.

אם הוא בא בבוקר ולומד, כל יתר הדברים שבאים אליו, אם הוא רק לא הולך נגד המסגרת הכללית של החברה, אז את כל ההתפרצויות שלו, כל הדברים שלו חייבים לסבול. מפני שזה התפתחות ואין מה לעשות ובדרך יכולים להיות כל מיני תופעות. אבל מזה אני מתייחס אליו בזלזול? אלה תופעות טבע, מה יש כאן לעשות, באיזה צורה אתה יכול להתייחס לזה? אנחנו צריכים להתייחס פחות או יותר למה שבידי האדם לשנות. אבל אם לא בידי האדם?

אז נכון שזה לול תרנגולים אבל לא חבל עליהם? חוץ מזה שהם נשמות שבעוד רגע הם יהיו כמוך, ובלי לטפל בהם אתה לא תגיע גם להיות דומה לבורא. אז אתה מתחיל כבר לראות חשיבות בכל אחד, כי האמת שרק בהכרה שלו הוא לא נמצא כמוך אבל כנשמה הוא נמצא בגמר התיקון. ועדיין עובר בעצמו מין פרה-התפתחות כזו, אבל היחס צריך להיות מגוון זאת אומרת גם ככה וגם ככה.

תלמיד: איזה חיסרון אתה יכול לקחת מהאנשים האלה?

המקובל לוקח חיסרון מכל העולם, אפילו חסרונות שהם לא מרגישים. בני האדם סובלים, המסה הזאת סובלת מחוסר התגלות האלוהות, ממה עוד הם סובלים? את החסרונות האלה אפשר לקחת ולהעלות למעלה. זה דבר אחד. דבר שני, מתלמידים שעדיין לא הגיעו לכלום, החסרונות גדולים מאוד וכשחבר משפיע לחבר הוא נכלל מהחיסרון שלו. זה ברור זה ידוע, רואים את זה בחוש, איך נכללים מהחסרונות. זאת אומרת בסופו של דבר, זה לא תלוי עם איזה אדם יש לך עסק. ודאי שמאלו שיותר קרובים לרוחניות אפשר לקלוט רצונות יותר גדולים, אבל כך גם מהמסות.

אני אומר לכם, שעוד תרגישו את החיסרון שיש באבנים הדוממות, לא בחיות ובצמחים, באבנים כמה שיש להם צעקה דוממת כלפי האלוהות, כלפי הבורא. כמה הם מרגישים את עצמם ריקניים להתמלאות בהרגשת הבורא. אתם תראו את ההרים הדוממים ותרגישו את זה, כל הטבע כך צועק.

(סוף השיעור)

---

1. עןלם חסד ייבנה, תהילים פ"ט↩