18.11.04
הכנה במשך היום לקראת שיעור בוקר- הרב המקובל מיכאל לייטמן
שאלה: איך אנחנו יכולים להכין את עצמנו במשך היום, ששיעור בוקר יהיה שיעור מועיל, במלוא מובן המילה?
נתחיל מהסוף, אני חייב להגיע לשיעור, כמו למקום שאני מקבל בו טיפול שבלעדיו אני מת. כמו חולים, שהכליות שלהם לא מתפקדות והם חייבים לעבור דיאליזה. או כמו חולי סכרת, שבלי האינסולין לא מסוגלים להחזיק מעמד, ומאבדים את ההכרה. כמו אדם שנמצא בחוסר חמצן, במחסור של מה שדרוש לגוף שלו בצורה ההכרחית לקיומו.
הצורך לאזן את הדברים החיוניים ביותר לקיומי, זו צריכה להיות ההרגשה הפנימית אצל האדם לפני שמגיע לשיעור. אז לא חשוב איך אני לומד, איפה אני לומד, אני יכול לא לשמוע את השיעור בכלל, או רק בחצי אוזן, כי אני כל הזמן טרוד האם אני מקבל ממנו תועלת או לא? האם זה ממלא את מה שאני צריך? האם אני מבריא מזה או לא? אז התועלת היא מירבית.
על הרצון הזה אנחנו יכולים לעבוד רק בצורה עקיפה, כי אנחנו לא יכולים לשנות רצון. אני לא בעל הבית על הלב שלי. רק ע"י הסביבה, כמו שבעל הסולם אומר, קיימת הבחירה החופשית היחידה. ע"י הסביבה שזה נקרא ספרים וחברה, אני יכול לגרום ללב שלי להרגיש חסרון למשהו שהספרים או הסביבה הקבוצה, מביאים לי, משפיעים עלי.
זאת אומרת, כל העשרים ואחת שעות, חוץ משלוש השעות האלו בבוקר, אני חייב לדאוג האם אני מגלה שאני חולה אנוש? זאת אומרת, אני מתחיל מהסוף. אם לא תהיה לי דרישה כזאת בזמן הלימוד, אז זה לא נקרא שאני לומד תורה. כי תורה נקראת, "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", "שהמאור שבה מחזירו למוטב". אז כל העבודה שלנו, היא רק על החסרון שאיתו אנחנו נבוא לשיעור. חוץ מזה היא לא תלויה בכלום, רק בהכנת החסרון.
מצד אחד, להגיע בצורה כזאת נחרצת לכאן, כמו חולה שרץ לתקוותו האחרונה. ומצד שני, בטחון. כאילו מדובר בחולה שאומרים לו, שזהו, תוך כמה ימים הכל נגמר. ואז הוא שמע ברדיו, שהמציאו תרופה למחלתו.
אז כך אנחנו צריכים להתייחס למה שיש לפנינו, לאותם האמצעים שנמצאים ברשותנו. חוץ מזה, שום דבר לא חשוב. כמו שהרבי אמר כל הזמן- איפה הוא בית המרקחת, שבו לפני התרופה, אני קונה חסרון אליה?
בבית המרקחת לא מוכרחים חסרון, מוכרים כבר את התרופה. אז יש לנו מקור של האור המחזיר למוטב, אבל הוא עובד עלינו לפי החסרון שלנו. אני לא יכול סתם לשבת מול הספר, כשבפנים ודאי שאני לא מתוקן, ואני נמצא ב"פרא אדם יולד", והיצר הרע בי. לא. אין לי יצר רע ואני לא פרא אדם ולא כלום, אם אני לא מגיע להכרה שזה כך. אם אני לא קובע מהי המחלה שלי, מה הדיאגנוזה, שצריכה להיות בדיוק כלפי התרופה שהיא התורה.
אז כל העבודה שלנו, היא רק להכין את החסרון לתיקון. כמו שאנחנו אומרים, האור לא חסר, הוא נמצא במנוחה מוחלטת. אלא הכלים, ברצון שלהם להשתנות, מפעילים את השפעת האור עליהם. זה הכל.
עכשיו, מה עושים משך עשרים ואחת שעות, חוץ משלוש השעות של לימודי הבוקר?
זאת העבודה של האדם, אין לכך שום רשימת עצות, תקנון כלשהו, לא סדר ולא הדרכה. ישנן עצות כלליות של המקובלים, אבל אדם חייב לחפש כאן. בחיפוש שלו, הוא בונה את החסרון. לכן כתוב, "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה". ולפני שלא יתן את כל סאת היגיעה שלו, כדי לגלות את החסרון, אז האור לא יופעל עליו בכל הכוח הדרוש להחזיר את האדם בתשובה, כלומר, להעביר אותו מחסום.
החסרון שמכינים לפני השיעור, הכלי, כולל שני חלקים: 'רשימו דהתלבשות' ו'רשימו דעביות'. בנו זה מתבטא בשתי תופעות. תופעה אחת: אדם מרגיש שחסר לו, הוא פשוט נשרף! חסר לו, ואין מלים לתאר עד כמה! זהו רשימו דכלי. מצד שני, ישנו רשימו מהאור - אני בטוח שהבורא רוצה בתיקון שלי ולפני נמצא מקור הכוח הזה שיתקן אותי ברגע שאני אדרוש. זאת אומרת, גדלות הבורא, גדלות הכוח הזה, ההצלה הבטוחה - בתנאי שהכלי שלי יתגלה, החסרון שלי יתגלה. בסה"כ, זה מה שנקרא רשימו דהתלבשות ודעביות, כמו התלבשות ועביות, ובסה"כ זה החסרון שאיתו אנחנו מגיעים ללימוד.
זאת אומרת, במשך השעות הנותרות חוץ מהשיעור, אני צריך לעבוד על שני דברים הפוכים:
מצד אחד, על גדלות הבורא, גדלות המטרה, על היעילות של האור הזה שמתקן אותי. זאת אומרת, הרוחניות חייבת להיות גדולה בכל האופנים שאני רק יכול לחשוב, אבל היא צריכה להיות מכוונת כלפי, לא סתם "גדולה" באופן מופשט, וכמו כן שבטוח ישנה תרופה. כלומר, מצד אחד – עבודה על גדלות הבורא.
ומצד שני, עד כמה מצבי אנוש, עד כמה שאני פגוע באגו שלי, וכו'.
אנחנו לא יכולים לדבר סתם על הדברים האלה כל אחד לעצמו ומזה להתפעל. התפעלות אפשר לקבל מהספרים, והכי חזק זה מהקבוצה. ספרים וקבוצה, זה בעצם האמצעי היחידי שבו אדם יכול להשפיע על החסרון שלו, להוציא מאור התורה המחזיר למוטב. זאת אומרת זה האמצעי היחידי שישנו באדם כדי לזרז את ההתפתחות שלו, מ"בעיתה" ל"אחישנה", כאן הבחירה היחידה שלו. ואז הוא צריך לסדר את הסדר שלו במשך הזמן הזה: קצת לשמוע, קצת לקרוא, קצת להיות עם החברים, זאת אומרת חוץ משלוש שעות הלימודים, הוא חייב להיות במערכת של הכנה עצמית. אז זה לא סתם "זמן פנוי", ורק בזמן הלימוד מתקשרים ונמצאים. אלא חייבים לדאוג איך להכין את עצמנו ללימוד. וכאן צריכות להיות התכנסויות וסעודות, דיבורים ופעולות למיניהן, ואיזה שיר, ולא חשוב מה בדיוק, אלא העיקר הוא, שכל אחד ואחד יתן עצה גם כן לכלי הכללי, לקבוצה, מה נראה לו שמשפיע עליו בצורה הטובה ביותר, ובזה אנחנו נמצא את הדרך. ואם לא נמצא, אז לא חשוב שלא נמצא, כי לפחות אנחנו נעסוק בדבר החשוב ביותר, בחיפוש החסרון כלפי הבורא. ולגבי התוצאה - אנחנו לא יודעים ע"י מה, לפתע אנחנו מקבלים את החסרון הזה. אנחנו יכולים לעבוד במקום אחד, ולקבל התפעלות בזמן ובמקום אחרים לגמרי, כי האורות פועלים על הכלים ומנענעים את הכלים. אז הפעולות שלנו הן חייבות להיות בזה.
בחיים שלנו לא יכולה להיות שיגרה. למעשה, העבודה שלנו היא חיפוש חסרון נוסף, זה מוטל עלינו. זהו. כל היתר מוכן, ומחכה לך. לא יתנו לך להיכנס לאוצר המלך, אם אין לך ספל ביד. יתנו לך להיכנס פעם אחת, פעם שניה, בצורה כזאת, אבל בכל אופן, חייב להיות לך כלי בידים. איזה כלי? סאה. מידה כלשהי בנשמתך שהיא המידה המתאימה לדרגה הראשונה הרוחנית שלך. ככה זה.
לפיכך אנו צריכים לראות, איזה פעולות משך היום יכולות להיות המועילות ביותר בעבורנו, כך שאנחנו באמת נגיע לשיעור עם נכונות לטיפול, לתיקון.
החשוב ביותר זה הזמן שלפני השינה. רבע שעה, חצי שעה, כמה שיש לאדם, אפילו חמש דקות לפני השינה. אני לא יכול להגיד כמה דקות בדיוק, לפעמים מספיק לקרוא שני משפטים, או שתי מלים, עמם אדם נרדם וממשיך דרך כל הלילה וקם עם זה בבוקר. אצלנו בוקר זה שתיים, שתיים וחצי... לפעמים הוא צריך לקרוא אולי עשרים דקות, לפעמים הוא צריך לשמוע ניגון, לא חשוב מה, אדם חייב למצוא לעצמו בלילה, התעוררות שאיתה הוא יקום בבוקר. כמו שאנחנו לומדים בתלמוד עשר הספירות: חייבת להיות קריאת שמע שעל המיטה, שבלי זה הוא לא קם, הוא לא עובר את משמרות הלילה. בלי זה, אין לו כוח לעבור את החושך הזה של הלילה. כשהוא קם, הוא כבר מוכן גם כן להמשיך את אותה התעוררות. אסור לאדם לקום ("אסור" זאת אומרת לא יכול להיות שמישהו יסכים לקום בבוקר, "בבוקר" הכוונה ללפני השיעור), במצב בו הראש שלו והלב שלו ריקים. אם הוא מרגיש בהם ריקנות, סימן שהוא לא הכין את עצמו לפני שהלך לישון. אין סיבה אחרת, זה בטוח.
אני יכול לראות חדשות לפני שאני הולך לישון, זה לא חשוב. גם כן כשהייתי עם הרבא, הוא שמע חדשות, ואחרי חדשות קרא קצת 'שמעתי' או משהו אחר, ואז נכנס לשינה. לא יתכן שהוא היה נרדם, הייתי נרדם איתו הרבה פעמים, בכל הנסיעות ובבתי החולים שהיינו יחד, הלכנו יחד אחד ליד השני לישון. לא יכול להיות שהאדם הזה הלך לישון, בלי שפתח וקרא בדרך כלל מתוך מאמרי שמעתי במחברת שלו. במשך היום זה תמיד היה בכיס שלו, או תהילים (גם אצלי באוטו זה היה מונח כל הזמן) או מכתבים של בעל הסולם, הוא היה פותח קטע כלשהו, קורא, וזה הספיק לו כדי להחזיק את המחשבה ולעבוד. (אצלו המחשבה והעבודה זה אחרת ממה שאצלנו). או לקרוא לפרקים.
אני חושב שאין עבודה בעולם שלנו, בה אדם לא יכול פעם בשעה להסתכל במשהו למשך דקה. אפילו אם אח"כ, בגלל שהעבודה שלו היא בתכנות מחשבים, או בכל דבר שדורש שימוש בשכל, הוא לא מסוגל להיות בזה. זה לא חשוב, העיקר שהוא רצה לעשות את זה, ויודע שאי אפשר אחרת, כי אלו התנאים, אז מספיקה לו הדקה הזאת, והיתר כבר לא תלוי בו. אבל הוא יודע, שפעם בשעה נגיד, הוא חייב לעשות לעצמו התחברות כלשהי למקור.
השיחות שלכם בטלפון, כששומעים ביחד מאמר, כשמתאספים בערב במרכז ועובדים, הכל חייב לנבוע רק מתוך ההכנה לשיעור, מתוך המטרה לבוא לשיעור בחסרון גדול. אין חובה לדבר על כך בגלוי, מספיק שהמטרה תהיה בצורה כל שהיא בפנים, העיקר שמתפעלים. ידוע שאנחנו יכולים לשמוע אין סוף מילים, ולמעשה לא שומעים דבר, המילים עוברות ליד האוזן, ואפשר שלפתע מילה אחת פועלת עלינו. צריכים לחפש, אין הכרח להגיע לתוצאות טובות: "יגעתי" - על האדם, "מצאתי" - על הבורא.
שאלה: אני ניסיתי לפני שינה גם לקרוא וגם לשמוע שיעור. עלי פועל יותר טוב שאני מקשיב לקלטת של שיעור כלשהו לפני שינה, והקלטת מנגנת כל הלילה בזמן שאני ישן. כשאני מתעורר אני מתעורר לתוך השיעור הזה, זה פועל יותר. אז מה כדאי- לקרוא או להישאר בזה?
אני לא יודע, יש אנשים שמשתמשים בטכניקה הזאת לשמוע שיעור בזמן השינה. לא נראה לי שזה טוב. אין לי מה להגיד על זה. אני לא חושב שהמוח נח, אני לא חושב שהדברים הטכניים שאתה שומע בלילה, דרך החלום, דרך השינה, הם אותם הדברים שצריך הלב שלך. אתה בעצם שומע, אינפורמציה, חוכמה, ולא התפעלות והתרגשות. כי במצב השינה החושים שלך מנותקים, אתה שומע באוזן, המילים נקלטות בטייפ הפנימי שלך בראש, בצורה כזאת אתה יכול לזכור הרבה דברים. ככה אנשים מכינים את עצמם לבחינות, וכו'. אבל זה לא פועל על הלב. כי מה זה שינה? חלק השישים מהמיתה, שהרצון לקבל שלך נסגר, מת. לכן אני לא חושב שזה פועל. לא השתמשתי בזה אף פעם, אמנם שאני מכיר את הטכניקות האלו, לא נראה לי שזה יכול לעורר את האדם. חוץ מזה, אני לא יודע אם אחרי כזה לילה אתה קם בצורה בריאה וערנית.
אם האדם היה יכול לחבר לעצמו אינפוזיה בזמן השינה שתביא לו חסרונות, חסרונות, חסרונות- אבל לזה אתה צריך להיות ער, ולרצות. חסרון הוא כבר לא טייפ ולא שינה. זה הכל דומם.
שאלה: אילו כתבים יותר מועילים?
תחפשו אותם, תחברו מהם כתבי התעוררות, או ספריה, מעין אוסף, ותשתמשו בהם כל פעם במצב אחר.
יש קטעים שכולם מתרגשים מהם במיוחד, שבהם בעל הסולם באמת מכניס הרבה כוח, התפעלות והתרגשות שלו. יש קטעים שמדברים בצורה שכלתנית, כמו ההסבר על רשימו דהתלבשות ודעביות שנקלט טוב. צריך לדבר על הכלי- על נבזות הכלי עצמו, ועל האור- על גדלות הבורא. זה נקלט, זה ברור, ישנם שני חלקים: רשימו דהתלבשות- רשימו דעביות, ד' - ג', זה מהאור - זה מהכלי. הסבר שכלתני האדם תופס.
זאת אומרת, לפעמים טוב להשתמש בצורה כזאת להתעוררות. אנחנו מתעוררים גם דרך הלב, וגם דרך המוח. המוח יכול לעורר את הדברים, הוא יכול להביא את הדברים בצורה כזאת, שאז ללב יותר קל: "אהה, לכן זה ככה!" והוא מתחיל להתפעל, שתי המערכות האלו עובדות יחד.
אין קטעים שהייתי אומר אלו או אלו. יש לי קטעים לעצמי שהתחברו אלי מתוך החיים שלי. מאחר והייתי דן עליהם עם הרבא (עם הרב שלי). אני זוכר את זה ואני הרגשתי את זה דרכו, אז מהקטעים האלו אני מתפעל. אני לא יכול להעביר לכם את זה, זה משהו אחר לגמרי ועובד בצורה אחרת ממה שאתם צריכים. האדם צריך לחפש, התוצאה לא תבוא מתוך שהאדם ימצא, אלא מתוך כמה שירצה למצוא, "יגעתי ומצאתי". זאת הבעיה שלנו, אל תתייחסו לכל הדברים האלה בצורה חומרית, "מצאתי"- ודי. זאת לא גישה נכונה, "יגעתי"- היגיעה חשובה.
שאלה: את הקטעים ששולחים לנו, אנחנו קוראים כולנו יחד. האם זה יותר טוב, או שעדיף כל אחד לעצמו?
לא יודע. במשך היום צריך להיות מפגש בו קוראים משהו ביחד, בתנאי שכל אחד מתחייב להכין את עצמו למפגש הזה בצורה מיוחדת, כמו לשיעור. במפגש הזה האדם הולך להתפעל מכל הכלי, וכל אחד באותו הכלי רוצה גם כן להתפעל ולעורר את שתי הרשימות של עביות והתלבשות. זה טיפול קבוצתי שאתם עוברים בהכנת עצמכם לשיעור שיבוא אח"כ בלילה.
האם לעשות את המפגש לכולם באמצע היום, או לפני השינה? אם באמצע היום זה נעשה בעבודה בהסתרה כזאת, בפחד, זה לא מועיל.
תפגשו חמש דקות, לא יותר. אבל חמש הדקות האלו, חייבות להיות במצב שהאדם חשב כמה דקות לפני כן, ויודע שזהו זמן מאוד מיוחד. מעבר לחמשת הדקות האלה שהוא מחובר עם הקבוצה, במשך היום, אין לאדם יותר זמן. אם כן המפגש חייב להיות ביום או אולי בלילה לפני השינה, כי חוץ ממנו אין פעולה קבוצתית יום יומית אחרת.
בזמן השיעור, העבודה לא בדיבורים, כל אחד יושב ושותק, העבודה היא רק במשיכה מתוך הלב. על השיעור נדבר אח"כ, עכשיו אנחנו מדברים על ההכנה לשיעור. השיחה, מאמר או קטע שאתם קוראים באמצע היום, דרך רשת הפלאפונים, חייבת להיות בהכנה פרטית, בהבנה, שזאת ממש הזדמנות להתחבר ולקבל מכולם חסרון. חסרון על מי אני, מי הבורא, רשימו דהתלבשות רשימו דעביות. ואז להתייחס לזה בצורה כזאת. אם תתחילו בזה, אני מוכן להתחבר יום יום.
היתר זה לפי הזמן שיש לאדם, או שהוא בא לכאן לעבוד, או שעושה הפצה בערב או כל דבר אחר. אם נזכה ונחיה במקום אחד, אז נעשה סעודה כללית קטנה בלילה לפני שנלך לישון, זה מאוד מועיל. אחרי הסעודה, כולם הולכים הביתה לישון. האדם לא צריך אפילו לפתוח ספר, מהסעודה הזאת, בתנאי שהולך ישר למיטה, הוא כבר ממשיך בצורה אפקטיבית את ההתפעלות.
שאלה: האם אתה מציע לחזור לשיטה הקודמת שהיתה לנו, לקרא מאמר ביחד באמצע יום?
אני לא יודע מה אתם עושים היום, קוראים מאמר או לא. אני יודע שאתם מתחברים.
תלמיד: אנחנו שומעים קטע משיעור הבוקר שהיה. אחרי זה קצת מעלים מצב רוח, אח"כ קוראים חדשות מהכלי העולמי.
זה לא חשוב מה שאתם שומעים או מה שאתם מדברים. חשוב, איך אתם מכינים את עצמכם למה שקורה. כמו שרב"ש אומר, על המקובלים הראשונים ובכלל, שדיבורים יכולים להיות חיצונים לגמרי. החדשות שמקריאים- שם היתה איזו הרצאה, כאן למדו, זה לא חשוב. העיקר מה יש בפנים, האם הלב בוער, האם אתם מכינים את החסרון. אם לא מכינים ולא מסוגלים, צריכים לדבר על זה בגלוי.
שאלה: אם נהנים מההכנה, האם יש עם זה בעיה?
אין שום איסור לאדם להנות מהלימוד, מההכנה, מהקבוצה ומהסעודות. ההפך, שישתוקק לזה.
שאלה: אם במשך היום יש אפשרות שיתנגן חומר ברקע, מה הכי כדאי לעשות? לשמוע שיעור שוב ושוב, או משהו אחר?
אני לא חושב שאם הרבה חומר יסתובב לאדם ליד האוזן, זה יתן לו הרבה תועלת. אנחנו צריכים לחשוב, כל אחד צריך להיות קצת עם עצמו. אנחנו צריכים מרווח פנימי, כדי לסדר את הדברים בפנים.
לשמוע מטייפ מהבוקר עד הלילה שיעורים ושיחות יעביר דרכך המון ביטים של אינפורמציה. אבל אתה לא תוכל להתפעל מזה, אתה לא תוכל לעבד אותם בצורה כזאת שזה בהחלט ישפיע עליך.
לא מן הסתם אנחנו צריכים להתעסק בכל החיים האלו החומריים: משפחה, ילדים, עבודה, אשה, מנהל בעבודה, חנויות, בנקים - כל הדברים האלו שאנחנו נמצאים בהם. אנחנו דרך זה צריכים להעביר את החסרון שלנו. זה כמו שאתה פשוט עובר דרך מקומות כאלו במשך היום, והחסרון שלך איתך יחד. למרות שאתה עובר דרך כל המקומות האלה: נכנסת לחנות, נכנסת לעבודה, נכנסת למשפחה, נכנסת לבנק, נכנסת לעוד איזה שהוא מקום ואתה הולך עם החסרון שלך למרות שכל המקומות האלה פועלים עליך, מבלבלים אותך, גורמים הפרעות, ואתה עובר דרכם עם אותו חסרון, בזה אתה מתחזק, בזה אתה בונה כלי. אם תלך לאיזה שהוא מקום נידח, ששם לא יפעלו עליך החסרונות האלו, לא תכין את עצמך לרוחניות בכלל. זה מה שעושים אלו שמשתמשים בשיטות המזרח.
שאלה: האם כל שיטה שמפתחת את הרצון, החסרון, היא טובה, האם יש איזה שהן מחשבות
שפשע לחשוב אותן?
הדבר היחיד שמפתח את החסרון הוא ספרים או קבוצה - זה נקרא סביבה. זאת אומרת, אותה סביבה שיש בה כלי ופוטנציאל רוחני יותר ממה שיש לי.
קטן יכול להתפעל מגדול, מה יכול להיות גדול ממני, יכול להיות שאני אזלזל ושום דבר לא יהיה גדול. אבל אם אני רוצה להתפעל, שההתפעלות הזאת תהיה חסרון לרוחניות, אז הדבר היחיד שמפתח את החסרון זה ספרים רוחניים, וחברה רוחנית. איפה אני אמצא עוד משהו, שיהיה בו פוטנציאל רוחני, שממנו אני יכול להתפעל. איפה עוד חוץ מספרים וחברה? תגידו לי עוד, בבקשה.
תלמיד: מורה.
מורה, בסדר.
שאלה: האם יש איזו שהיא אחריות שהבורא זקוק לך?
לא איכפת לי. הוא יסתדר, אל תדאג לו. אני סומך עליו.
שאלה: איך החסרון צריך לבוא לידי ביטוי? אמרת שתי צורות, כלי דהתלבשות והביטחון שלי באור ובעצם המצב שלי. איך אני מאזן בין השניים האלה, אני צריך להיות חצי מהזמן בזה חצי מהזמן בזה, תוך כדי שאני יודע עד כמה אני מקולקל, ומצד שני מחזיק עד כמה האור מתקן אותי. מה צריך להיות היחס בין שני הדברים האלה. שניהם חסרון? רק אחד מהם חסרון?
כמה שיש יותר גדלות הבורא וכמה שאתה מרגיש את עצמך יותר זקוק לטיפול, זה ההבדל, ההפרש, בין שני הדברים האלה: אחד מהאור ואחד מהכלי, כמה שיש יותר מתח ביניהם, כך גודל הכלי. זה רשימו מהכתר וזה רשימו ממלכות.
שאלה: איך להשתמש בכל העבודות שאנחנו עושים - בתרגום, בהכנת החומר, בעבודה במפעל, להכנת שיעור הבוקר?
יש עבודות שקשורות ממש להפצה, בהן אדם יכול להשתמש עוד יותר נכון, בהכנת הרצון שלו. אם אני מכין משהו לחברה, שכל החברה צריכה אותו. ודאי שאם אני מכניס קצת מחשבה, שאני עושה את זה למען החברים, בכדי שכל החברה תגדל, כתוצאה מזה אני אוכל אח"כ להתרשם נכון יותר, חזק יותר ולבוא כבר עם דרישה יותר גדולה לתיקון, מכאן אם כך אני מתחיל את השרשרת. אבל בכל זאת, בסוף הדרך חייבת להיות דרישה לגדלות הבורא, לגילוי הכרת הרע בעצמו ולמאור המחזיר למוטב - מתוך הרשימו הזה. זהו. לא חשוב מה בדיוק אתה עושה בחברה, אם אתה יכול להביא את השרשרת הזאת לסוף הדרך, בזמן השיעור- הצלחת.
שאלה: איך לקשור את זה לערבות? האם ערבות צריכה להיות שאני רץ כל היום ומחפש את החסרון או שאני דואג לאחרים?
כשאנחנו מדברים על ערבות, אנחנו מדברים על כך שאנחנו יחד, נמצאים באותו התהליך, באותה ההתפתחות, תלויים זה בזה. אם כל אחד מאיתנו לא ידאג לכלי שלנו, להתפעלות הכללית, לרשימו הכללי שלנו מגדלות הבורא, והרשימו הכללי שלנו מהכרת הרע העצמית, שכל אלו ילכו ויגדלו בכלי הכללי, כל אחד מאיתנו לא יוכל לשאוב משם את החסרון הפרטי שלו, ולדרוש דרך אותו הכלי אור המחזיר למוטב.
למה דרך אותו הכלי? אם אני מדבר על תיקון של מחלה, שאופי המחלה הוא האגו המזיק, הממית, מובן מאליו שהתפילה שלי עולה דרך החברה. כשאתה מחפש מהו האור המחזיר למוטב, כוח ההשפעה, יציאה מעצמו, אתה חייב להשתמש בכוח החברה וברשימו הכללי שלה בהתפעלות מגדלות הבורא והכרת הרע הכללית שלנו. זאת אומרת, יוצא שאדם נכנס כביכול לאותה 'צלחת הגדולה', וממנה הוא צועק. אם הוא לא צועק ממנה, הוא לא מושך את האור המחזיר למוטב. יש לו אינטרס פרטי שלו, לעצמו. אם הוא צועק להשפעה, אז חובה שהצעקה תהיה מתוך הקבוצה.
מה זה נקרא צועק להשפעה? הוא נמצא בלא לשמה, אבל בלא לשמה הזה ברור לו שלא יכולה להיות הצלה, עזרה מלמעלה, אלא רק בתנאי של "כאיש אחד בלב אחד", באיזו שהיא נכונות לכך. התיקון יבוא אח"כ. ודאי שזה עוד לא קורה, התיקון "כאיש אחד בלב אחד" יבוא אח"כ, באהבה כללית בדרגה האחרונה. באהבה הנצחית, שכל אחד יסבול בצרת כולם, ואח"כ יקבל את השכר של כולם. במצבנו צריכה להיות כביכול נכונות, איזו שהיא הכנה כללית של החברה.
התנאי ההתחלתי מתקיים באמת רק בסוף הדרך, כי הלב, לב האבן נתקן רק בסוף.