שיעור 10.04.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
פסח - 3
קריין: אנחנו קוראים בספר פסח, עמוד 142, מאמר של רב"ש "מדוע חג המצות נקרא פסח", אנחנו נמצאים בטור א'.
"אבל יש להבין ענין מה שמכנים שבח של ה' בשם "פסח", על שם שפסח הקב"ה. וכמו כן כתוב "ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'". ופירש רש"י, הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג, והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט.
ויש להבין ענין הקפיצה והפסיחה בדרך עבודה. ידוע, שעיקר עבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות בה', שהוא השתוות הצורה, שע"י זה מקבלים כלים שיהיו מתאימים לקבלת השפע. וידוע שהכלים שלנו באים משבירת הכלים. "שבירת הכלים" נקרא, שרוצים לשמש עם הכלי קבלה בעמ"נ לקבל, וזהו בחינת פירוד מה', שהיה בעולמות עליונים. וגם ע"י חטא דעץ הדעת, שנפלו הכלים לתוך הקליפות, ואנו צריכים להעלותם משום שאנו באים מהכלים שלהם. וע"י זה שאנו עובדים עם הרצון לקבל שלנו, הבאים משם בעמ"נ להשפיע, ע"י זה נתקנו כל פעם חלק מהכלים האלו, הנמצאים בקליפות, ומעלים אותם להקדושה, ע"י זה שאנו רוצים לשמש רק עם הכוונה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה.
ובכל פעם ופעם שבכל יום ויום, לאט לאט מתבררים חלקים מהקליפות, הנקראים "מקבל בעמ"נ לקבל". ומתקנים אותם, שיוכלו לשמש עמהם בעמ"נ להשפיע. והסדר הוא, שמעלים איזה חלק להקדושה, ואח"כ שוב יורדים למצב של קבלה, ושוכחים אפילו שיש ענין של השפעה. אבל אח"כ שוב האדם מקבל עליה, ושוב לוקח את חלק של הרצון לקבל שבו, ומתגבר עליו, ושוב מתקן אותו בעמ"נ להשפיע. וחוזר חלילה כל פעם, עד שמקבל שיעור מסויים של קבלה, שקבל תיקון דהשפעה, שבשיעור הזה יהיה מקום להכנס בתוכו שפע עליון. והכלי הזה נעשה ע"י זה שמצטרפות כל העליות, שהיה לו, לכלי אחד, כמו שכתוב "פרוטה פרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (סוטה ח').
ובזה יש לפרש מה ששאלנו על ענין פסח, שאמרו חז"ל, "אשר דילג ופסח ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט". זאת אומרת, כל ירידה נקראת "מצרי", שפירושו, שמקבל הכל עבור אהבה עצמית. וישראל באמצע, היינו עליה, שהתגבר ועשה עכשיו הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. מצב הזה נקרא "ישראל". אולם אח"כ עוד הפעם הוא יורד. נמצא, שעוד הפעם הוא יורד לבחינת "מצרי". וכן חוזר חלילה. וישראל נמלט, היינו שנמלט מהמצריים ונכנס לבחינת ישראל.
ובכדי שיהיה לאדם כלי שלם, שיהיה מוכשר לקבל בתוכו שפע עליון, הקב"ה פוסח ממצרי למצרי, כלומר שהוא מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל שיש בין מצרי למצרי, ומצרף אותם לחשבון גדול. וזה דומה כאילו אין שום הפסק בין ישראל לישראל. ודילג את המצרי, יהיה פירוש, כמו שאין המצרי במציאות, ומשום זה כל הישראלים מצטרפין לחשבון גדול, עד שיהיה לו כלי שלם.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב על שם, שפסח על בתי בני ישראל ורק המצרים נהרגו. וכמו שמפרש רש"י, שפסח, היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, שהכוונה, שכל המצרים נהרגו, ורק כל הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי, נשארו בחיים, יהיה הפשט, שכל הירידות שהיו בין העליות, נמחקו. וממילא לא נשאר רק עליות. וזה יוצא לנו, כאילו אף פעם לא היה להם ירידות, כיון שנמחקו, שזה יהיה פירושו שהמצרים נהרגו. ויש עכשיו מקום, שכל עליות שהיו להם, נתחברו, והיו למצב אחד. שיש הרבה בחינות של רצון לקבל שנתקן בעמ"נ להשפיע, וממילא היה כלי אחת שלימה לקבלת אור הגאולה, הנקרא "יציאת מצרים", שיצאו לחירות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית, הנקרא "קליפת מצרים", כמו שכתוב "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם".
מה שאין כן אם הירידות היו נשארות, כבר יש הפסק בין עליה לעליה על ידי הירידה, שישנו באמצע. אמנם כשהירידות נעלמו מן האופק, יש להסתכל רק על העליות, ואז כבר יש מקום לדבר מן כלי, שיהיה מוכשר לקבל את אור הגאולה.
אי משום זה יש לנו ללמוד, שאין להאדם להסתכל על הירידות, מה שהוא נופל תמיד ממצבו הרוחני, אלא יש לו להסתכל על העליות. ולכן כשהוא רואה, שנמצא במצב של שפלות, אסור לו להתייאש, אלא עליו מוטל להתגבר למעלה מהדעת, ושוב לעלות. ואין לו להסתכל על העבר, ולומר, היות שעד עכשיו חשבתי תמיד, שאני כבר הגעתי לידי הבנה, שלא כדאי להסתכל על אהבה עצמית, מכל מקום הוא רואה, שתיכף הוא מקבל ירידה. אם כן האדם שואל, מהו התועלת, שכל פעם אני עולה, אם אני מוכרח שוב ליפול, ומה אני מרויח בזה.
על זה באה התשובה "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל ה'", היינו שהיתה אתערותא דלתתא, אז הרג ה' את המצרים, וממילא נשארו הישראלים והצטרפו לחשבון גדול, שכל העליות שהיו להם זה אחר זה, ומשום זה היה להם כלי גדול, לקבל לתוכם השפע.
ובהאמור יוצא, ששום מעשה טוב שיש להאדם אינו הולך לאיבוד. ומשום זה אין לומר מה מועיל לי העליות, באם תיכף אני מאבד אותם. זה נכון, אם היה בידו להחזיק אותם מכאן ולהבא ולא לרדת. ועל זה נאמר "מי יעלה בהר ה'". זהו בחינה אחת. ובחינת שניה היא "ומי יקום במקום קדשו". על זה באה התשובה "נקי כפים ובר לבב", שפירוש, מי שכבר זכה לידים נקיות, ואין בו אהבה עצמית, אלא כל כוונתו הוא רק להשפיע, ו"בר לבב" פירושו שלבו הוא עם ה', שהאמונה קבועה בלבו, אלו אנשים אין להם ירידה במדרגת השפלות, אלא בהם נוהג עליות וירידות הכל במדרגות הרוחניות. היות שיש להשיג מדרגות שלמות, הנקראים "נרנח"י דנפש" ו"נרנח"י דרוח". נמצא, שהעליות שלהם והירידות שלהם הכל הוא בהיכל המלך, ולא חס ושלום מחוץ להיכל המלך, אבל לא שזורקים אותם למטה למקום חושך וצלמות.
אולם יחד עם זה צריכים לדעת כנ"ל, ששום עליה לא הולכת לאיבוד, אלא "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה, בזמן שמרגיש שהרוחניות יש לו חן בעיניו, ומצפה להתקרב לה' עד כמה שאפשר, ולזכיה גדולה תחשב בזה שפתאום באה לו התעוררות מלמעלה, ומתחיל להסתכל על אהבה עצמית כדבר מאוס, שלא כדאי לחיות בשביל זה, ורק לרוחניות הוא מתחיל להשתוקק.
אבל האדם צריך לדעת, שאל יגיד "מתי שיהיה לי התעוררות מלמעלה, אז אני אתחיל לעבוד בעבודת הקודש". אלא זה שהאדם זוכר, שיש רוחניות, ואפילו שאין לו חשק לזה, כבר על זה הוא צריך לתת תודה לה', עבור זה שהוא יודע שיש רוחניות בעולם, והגם שאין לו חשק לעבודה. וזה דומה למלך גדול, שבא לעיר ולא מספרים לכל האנשים, אלא רק לקומץ אנשים סיפרו, וגם לא לכולם נתנו רשות להיכנס אלא ליחידים, וגם צריכים השתדלות גדולה בין השרים, שיהיה להם רשיון ליכנס.
ולאדם הזה נתנו רק ידיעה שהמלך בא, אבל רשות כניסה לא נתנו לו. איך האדם הזה נותן תודה, לאלו שהודיעו לו. כמו כן כאן, שיש לו ידיעה, שיש מלך בעולם, אבל הוא עוד לא קבל רשות להכנס ולשמש את המלך. היינו, שיודע ומאמין בשיעור מה, שיש בורא עולם, אבל לעזוב את עבודה שלו ולעבוד לטובת המלך עוד לא קבל רשות מלמעלה, כלומר מלמעלה לא קבל רצון לעזוב את צרכי גשמיים ולעסוק ברוחניות. האדם הזה הוא צריך לשמוח עם הידיעה הזאת, היינו שיש קצת אמונה בה'. ואם האדם מחשיב את הידיעה הזאת, אף על פי שלא יכול להתגבר ולעסוק בעבודת ה', מכל מקום השמחה מזה שנזכר עכשיו, שיש מלך בעולם, יש בכוחו להרים אותו משפלותו ולהכניס אותו לעבודה, ולהיות לו רצון להתגבר על הגוף שלו. וזה דוקא אם האדם משים לבו ומחשיב את הידיעה הזו.
וזה נמשך מהשורש, מה שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה" (שבת ל'). זאת אומרת, מהשמחה שיש לו בעת עשיית המצוה, זה גורם לו דביקות עם הבורא, כנ"ל "ברוך מתדבק בברוך". כי שמחה היא תוצאה משלימות. והיות שהוא מעריך את הנותן, את חשיבותו וגדלותו, ויש כלל, באם הנותן מתנה הוא אדם חשוב, אפילו שהוא נותן דבר קטן, גם זה לדבר גדול יחשב. ומשום זה מהידיעה, שהוא מאמין שהודיעו לו מלמעלה שהמלך נמצא בעיר, הגם שלא נתנו לו רשות ליכנס ולשוחח עם המלך, מכל מקום על ידי זה שרואים שהוא מחשיב את ידיעת מציאות המלך, תיכף נותנים לו רשות לכנס ולשרת המלך, כי רואים שהוא מחשיב את המלך, כבר מתחשבים עמו ונותנים לו כח להתגבר על המחשבות ורצונות הגוף.
לפי זה יכולים לומר בזכות השמחה. כלומר, מהשמחה שהוא מתפעל מחשיבות המלך, נותנים לו מלמעלה הארה, ששורה על הכלי של שמחה, שהוא נתן מלמטה, מבחינת אתערותא דלתתא, זה גרם אתערותא דלעילא, שנותנים לו רשות, כלומר נתנו לו רצון וחשק להתגבר על המחשבות של הגוף.
ובהאמור יוצא, שענין "פסח" נקרא על שם שהקב"ה דילג את בתי ישראל, ונשארו כל ישראל וישראל בחיים. כידוע שאין העדר ברוחניות, כי בחינה הכי קטנה שבישראל נשארה בחיים, ושום דבר אינו הולך לאיבוד. ומשום זה שהקב"ה הציל את ישראל, נקרא יום טוב זה בשם "פסח", על שם מעשיו של הקב"ה.
ומה ששאלנו בענין השבח, איך שייך לומר, שה' רוצה שישבחו אותו, וכי הוא מתפעל מהשבח של בשר ודם. על זה יש להשיב ב' תשובות:
א. מבחינת המטרה, שרצונו להטיב לנבראיו, כלומר כל מה שעם ישראל מקבלים הנאה ותענוג, הם מכוונים בעת קבלתם לשם שמים, שפירושו הוא, שהבורא יהנה מזה, משום שהוא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, והיות שהם רוצים בהשתוות הצורה, לכן כל מה שהם עוסקים בתו"מ, הוא רק מטעם, שהם רוצים להשפיע לה', ולא מטעם תועלת עצמם. וזה נקרא, שעם ישראל מדברים בשבח הבורא, שמטעם גדלות וחשיבות המלך אנו משתדלים להשפיע לו נחת רוח.
והקב"ה מדבר בשבח ישראל, היינו שהוא רוצה לתת טוב ועונג, שזהו מטרת הבריאה. וגם רוצה שלא יהיה בחינת בושה בעת שמקבלים את הטוב והעונג. לכן הוא רוצה שיעבדו בעמ"נ להשפיע. ונמצא שהוא מדבר בשבחן של ישראל, יהיה הפירוש, שעם ישראל מוותרים על אהבה עצמית ורוצים לעבוד רק להשפיע.
לכן הוא מסתכל תמיד על השבח שלהם, כלומר הוא סופר את העבודות שלהם, מה שעוסקים בעמ"נ להשפיע, בכדי שיהיה לו מקום להשפיע שפע ולא יהיה שם שום פגם של בושה. ועל מה שהם עוסקים בעמ"נ לקבל, מזה הוא לא מדבר, את זה הוא רוצה למחוק מעל פני האדמה, כנ"ל בביאור את שם "פסח" על זה שפסח, היינו שהרג את המצרי, שהיה בין ישראל לישראל, והשאיר הישראל, שהיה באמצע. וממילא היה יכול להסתכל רק בשבח ישראל, היינו בחינת העליות שהיו להם, שזוהי שבח ישראל, כלומר, במה שעשו אז אתערותא דלתתא באפיית המצות.
ומשום זה נכתב בתורה את חג המצות ועם ישראל, היות שהבורא הסתכל בשבח ישראל באפיית מצות לתועלת ה', ועל השאר דברים לא הסתכל, כנ"ל שזה נקרא, ועל המצרי שהיה שם, הרג, כלומר שמחק אותו כאילו אינו במציאות, שע"י זה הצטרפו כל בחינות ישראל למדרגה אחת גדולה, שכבר היה שלם, שיהיה כלי לקבלת השפע. זהו נקרא שעם ישראל קראו אותו יום טוב בשם "פסח".
ובהאמור נבין את טעם הב', שעם ישראל קראו אותו בשבח של הקב"ה. טעם הא' הוא, משום שרצונו להטיב לנבראיו, והם לא רוצים לקבל, מטעם אהבה עצמית, לכן הם מקבלים את הטוב והעונג, מטעם שהוא רוצה שנקבל. וזה נקרא "בעמ"נ להשפיע", וזה שבח ה'.
טעם ב' שמדברים בשבח הקב"ה, הוא מטעם שלא חשב את הירידות ורק הסתכל על העליות, שזה נקרא "ופָסח", שכל העליות הוא לקח בחשבון, והירידות מחק אותם מעל פני האדמה. וזה השבח של פסח. וזה נקרא, שמדברים בשבח הקב"ה.
ויש להבין מה שכתוב "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'". ומדוע נקרא פסח "חפזון". וכפי שפירש רש"י, הפסח נקרא "חפזון", משום שה' קפץ ופסח ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט. ואנו רואים, שענין דילוג את הקץ, פירושו, שמיהר את הקץ, כאילו שעדיין לא הגיע הזמן. והיות שמיהר עצמו, ועל זה נקרא פסח "חפזון". וכאילו היה צריך למהר, כדי שלא יתעוררו המצרים שהיו אצל הישראלים, והם עדיין לא הגיע הזמן שיתוקנו, לכן מיהר עצמו והציל מה שהיה יכול להציל. כלומר, שרק בחינת ישראל קבל אז תיקון, ולא המצריים. לכן נקרא זה "חפזון".
מה שאין כן בגמר התיקון כתוב (ישעיה נ"ב, י"ב) "כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל, הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד". האר"י הקדוש מפרש, שזה יהיה בגמר התיקון, שאז אפילו ס"מ יהיה מלאך קדוש, שגם לב האבן, שלפני גמר התיקון אסור לברר אותו, ונשאר בקליפות, גם הוא אז יתברר לקדושה. וזה ענין "טוב מאוד", "טוב" זה הוא מלאך החיים, "מאוד" זהו מלאך המות, שגם הוא יהיה מלאך קדוש, שזה מכונה "בלע המות לנצח". כך מפרש האר"י הקדוש.
ובאמור נוכל לפרש מה שכתוב "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון". לא כמו שהיה בארץ מצרים, שהגאולה היתה בחפזון, כנ"ל, שהיה קופץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע נמלט. וזה היה מטעם, שהיה צריך למחוק את המצריים, ורק עם ישראל נשארו בחיים.
מה שאין כן בגמר התיקון, שגם בחינת המצרים יקבלו תיקון, אם כן לא צריך להיות בחפזון, כי לא צריכים לקפוץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע הוא נשאר בקדושה, אלא כל המצרים יקבלו את תיקונם משלם. לכן לא צריך להיות חפזון, היינו קפיצה, אלא כל הבחינות שהיו בתוך הקליפות, יתוקנו אז, כמו שכתוב "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ואתן לכם לב בשר".
אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה. וע"י השמחה הוא יכול לצאת ממצב השפלות, שהוא נמצא. ואם האדם ישאל, במה יש לו לשמוח, בזמן שהוא רואה, שהוא בשפלות, שאין לו שום רצון לעסוק בתורה ומצוה, אז צריך לקבל השמחה שלו מזה, שהוא יודע על כל פנים, שיש מלך בעולם. מידיעה זו לבד הוא יכול לשמוח, כמשל הנ"ל, שהודיעו לו שהמלך בא לעיר, וזה נותן לו כח לעלות."
סדנה
מה אנחנו מתקנים ביציאה ממצרים, איזה כלים?
*
איזה כלים אנחנו מתקנים אחרי היציאה ממצרים, מה אנחנו עוזבים במצרים, איזה כלים מתקנים במדבר, איזה כלים מתקנים בארץ ישראל, ואיזה כלים מתקנים בגמר התיקון? תנסו לחלק לפרוסות את מלכות דאין סוף.
*
שאלה: למה בהתחלה אנחנו צריכים בעצם לזרז את הזמנים וזה גורם למצרי להתעורר?
זה לא עניין של זירוז הזמנים, אנחנו מתקנים את גלגלתא עיניים. קודם כל לא מתקנים אלא מבדילים בין גלגלתא עיניים לאח"פ ולכן יש פָסח, פֶסח, שבכל בירור שלנו אנחנו מבדילים גלגלתא ועיניים על ידי זה שדבוקים בבורא בכל מיני אפשרויות במצב הגלות, כמה שאפשר. ואותם הרגעים שאנחנו יכולים לשייך לקבוצה, ודרך מרכז הקבוצה לבורא ולייחד יחד, כך אנחנו מבררים את הגלגלתאות ועיניים, ואחר כך הם מצטברים יחד ומתנתקים מהאח"פ.
כשהאח"פ יוצאים החוצה, כשגלגלתא עיניים מתנתקים מהאח"פ שזה נקרא "יציאת מצריים", מתחילים לתקן אותו מחוץ לקשר שלו עם אח"פ. בהתחלה מתקנים את גלגלתא עיניים מה שנקרא "במדבר", בעצמם, ואחר כך מתקנים גם את אח"פ דגלגלתא ועיניים שזה נקרא "ארץ ישראל", "בניית בית המקדש", שזה כבר כלי קבלה, מוחין דחיה. אחרי שתיקנו את זה, חייבים לתקן את האח"פ שנשאר במצרים. לכן באה השבירה, חורבן בית המקדש הראשון ואחר כך השני, מפני שאותו אח"פ מתחיל להתעורר, ולכן עם ישראל נכנס שוב לגלות בבל ואחר כך לגלות האחרונה.
עכשיו אנחנו צריכים לעשות את העבודה שבה מוציאים את ישראל מהחורבן הזה, מהשבירה הזאת, אבל תיקון ישראל היום הוא כבר אחר ממה שהיה אז. מצד אחד, זה יותר קל, מצד שני, לא שיותר קשה אלא אחר. פעם נדבר בצורה השוואתית, מה קורה בין הגאולות האלה, בין הגאולה הנוכחית לגאולת מצרים. אבל צריכים קודם להוציא את גלגלתא עיניים, כמו שבעל הסולם מתאר לנו את זה בסוף ההקדמה לספר הזוהר, ואחרי זה אנחנו צריכים לתקן את האח"פ. אבל עכשיו גלגלתא עיניים ואח"פ הם לא נפרדים ממש, אלא במידה שישראל מתקן את עצמו גם אח"פ מיתקנים ומצטרפים אליו.
תלמיד: למה יוצאים בחיפזון כדי שהמצרים לא ישימו לב?
ניתוק מהאח"פ. כשיש שילוב נכון וטוב, אגואיסטי, חזק, בין הכלים דקבלה לכלים דהשפעה במצרים, וכולם נהנים מהחיים הגשמיים ונמצאים בהסתרה שלא יודעים מה הם החיים הרוחניים ומסתפקים בזה, יוצא שהניתוק הוא קשה מאוד.
אני לא יכול להסביר אותו, כי זה ג"ר דחכמה שמאיר על הכלים כדי לנתק כלים דקבלה וכלים דהשפעה. לא רק לגרום להם נתק, שבאור החוכמה הזה כלי דהשפעה אפילו שהוא לא מתוקן, מרגיש שהוא לא שייך לכלים דקבלה, לא יכול להיות איתם בשום פעולה, זה נקרא שהם יוצאים ממצרים. אף אחד לא יוצא, בורח ומתרחק, יציאה, בריחה, ניתוק, זה מהבחינות הפנימיות שבין הרצונות. יש חלק מהרצונות שמרגישים את עצמם שאין להם שום קשר לקבלה וזה נגרם להם על ידי אור החוכמה, ג"ר דחוכמה. זה אור גדול מאוד שכבר בכלי השפעה הקטן ביותר ישנה הרגשה שאין קשר לכלי קבלה וזה ניתוק, וזה פָסח, זאת אומרת שמבדילים בין כל הכלים האלו. אבל אין חיבור בין כלים דהשפעה, רק כל אחד ואחד מרגיש שהוא לא שייך לכלים דקבלה, לא יכול להיות קשור לזה בשום צורה, ואז הניתוק הזה שפועל עליהם זה נקרא שהם יוצאים, מתעלים.
"חיפזון" זה נקרא שזה למעלה מכל החשבונות שלהם, זה נקרא "נס יציאת מצרים" וזה רק על ידי המאור. אבל לא שאפשר להגיד שהנס קורה מעצמו, אלא וודאי שאחרי שעם ישראל מה שנקרא, אלו שרוצים להתנתק מהרצון לקבל גומרים את הסאה, אז זה קורה. אבל בכל זאת, מה שקורה זה נס.
מצד האדם ישנה יגיעה לעשות כל מיני פעולות וחייבים להגיע ל"וייאנחו בני ישראל מהעבודה", זאת אומרת שרואים שלא מסוגלים, יש כאן כמה תנאים שמתגלים, ואז זה קורה וקורה מלמעלה.
שאלה: מה זה אומר להאמין שיש מלך לעולם?
זה נקרא שאדם עובד בלי ידיעה אלא לפי אמונת חכמים, הוא עושה מה שאומרים לו לעשות ואם משתדל להכניע את עצמו ולקבל את הראש שלהם אז מצליח.
תלמיד: מה זה אמונת חכמים?
אמונת חכמים זה שהוא עושה מה שאומר לו המורה ומה שאומרים לו אלו שהוא לומד מספריהם, רב"ש, בעל הסולם, האר"י, רבי שמעון וכן הלאה. מקיים מה שהם אומרים למרות שאין לו שום הוכחות לזה. עושים מה שהם אומרים. למה? קשה להסביר. יש מין נטייה פנימית שנקראת "אמונת חכמים", שלזה הוא מאמין. עד כדי כך שהוא הולך ומסיים את זה בקשר עם החברים, משקיע בזה, כך היא הדרך. אף פעם זה לא מגיע בצורה שאדם יכול להגיד "אני בטוח שזה כך", אין שום דבר בטוח. בכוונה.
תלמיד: כתוב, שאם אתה באמונה, אתה בשמחה כשאתה יודע, מאמין, שיש מלך בעולם. זה אומר שאתה בשמחה לפני שאתה בהשגה?
שמחה מגיעה מזה שאתה נמצא באור המקיף, עדיין לא באור הפנימי שזה נקרא "השגה". שאתה הולך ומשיג את ההארה המיוחדת שהיא מחזיקה אותך. ואנחנו צריכים להבין שאחר כך מה שאנחנו מקבלים שנקרא "אור מקיף", זה לא אותו אור שמתקבל בכלים דקבלה אלא בכלים דהשפעה, היינו בכוונה שלי להשפיע. לכן זו לא אותה ההשגה מה שאנחנו עכשיו חושבים שתהיה. כל היתר, רק שתבוא לזה תשיג. אלה סתם מילים.
תלמיד: האם לפני שאתה נמצא ברוחניות אפשר להיות באמונה או בשמחה?
רק מתוך זה שיש לפניך ספרים, חכמים, שאתה מאמין להם באמונה פשוטה כזאת, שאתה רואה עד כמה זה מתלבש נכון עליך. הוכחות, אין. אתה יכול להגיד, "יש לי הוכחות פסיכולוגיות שאני חושב שזה נכון, שזאת הדרך הנכונה", אלה לא הוכחות. וגם השאלה, האם זה שאתה קולט כבר בשכל משהו ומסדר בתוך התאים השכליים שלך משהו, זה נקרא הוכחה? ובכלל מה זה נקרא הוכחה? הרבה הבחנות בחיים שלנו אנחנו מקבלים כהוכחה, ומה אחר כך? או במה זה מחייב אותנו? הכול שטויות, הכול פסיכולוגיה ולא יותר.
לכן לדבר במה אני מאמין, מה אני חושב שזה אמת, שזאת עובדה, שזאת הוכחה, אין דבר כזה בכלל בעולם. אלא אך ורק לפי הכלים שאנחנו כבר מתחילים להשיג, כלים אמתיים, אז אנחנו מתחילים להבין מה זה נקרא כלי אמתי, רצון לקבל אמתי, ומהי הוכחה בשבילו. זו השגת אותו האור שברא אותו. לפני זה, בני אדם סתם מדברים ואני לא רוצה לדבר ברמה כזאת.
שאלה: איך זה שלמרות החיפזון מהנס, הערב רב הצטרף, ומה זה ערב רב בתוכי?
"ערב רב" אלה אותם הכלים שהם "יראי ה', עובדי פרעה", שהם שייכים בעצם לגלגלתא ועיניים אבל עדיין לא התנתקו ממש מהאח"פ. ולכן מצד אחד הם יראי ה' בשייכות לגלגלתא עיניים, מצד שני הם יראי פרעה בזה שעדיין קשורים לאח"פ.
שאלה: הוא כותב פה שהקדוש ברוך הוא פסח מעל בתי ישראל ורק המצרים נהרגו. ורש"י מסביר פה משהו שלא הצלחתי להבין, מה זאת אומרת הפסיחה הזאת מעל בני ישראל שרק המצרים נהרגו?
רוצים לברר בין גלגלתא עיניים ואח"פ, זה תהליך שהאור מברר, מי ששייך אליו ומי שלא שייך אליו, זה עניין מכת בכורות.
תלמיד: הרצון לקבל מת כאן, שזה המצרים?
כל מה ששייך לרצון לקבל מת בעיניי ישראל.
תלמיד: אז מה המשך העבודה, כאילו אם זה מת, מה נשאר עוד?
נשאר להם גלגלתא ועיניים. לכן שאלתי קודם איזה כלים נפרדים ומתעלים מעל סך הכול שנקרא "מצרים" ויוצאים ממצרים? גלגלתא ועיניים. בצורה כזאת קל לדבר, כי זו מילה אחת והכל ברור. ברור, אבל הגדרה נכונה.
שאלה: במה שונה העבודה בפסח משאר העבודות? כי בפסח הוא אומר שהוא מתייחס רק לכלים של ישראל וכל הכלים של מצרים הוא הרג והוא לא סופר אותם, אז גם בעבודה היומיומית שלנו אנחנו מתגברים על כל ירידה, אז במה שונה עניין שנקרא "פסח" משאר הימים?
אנחנו לא יצאנו ממצרים, אני לא מבין מה אתה שואל.
תלמיד: הוא אומר "ומשום זה נכתב בתורה את חג המצות ועם ישראל, היות שהבורא הסתכל בשבח ישראל באפיית מצות לתועלת ה', ועל השאר דברים לא הסתכל, כנ"ל שזה נקרא, ועל המצרי שהיה שם, הרג, כלומר שמחק אותו כאילו אינו במציאות, שע"י זה הצטרפו כל בחינות ישראל למדרגה אחת גדולה, שכבר היה שלם, שיהיה כלי לקבלת השפע. זהו נקרא שעם ישראל קראו אותו יום טוב בשם "פסח".
זאת אומרת שהם הכינו כלים דהשפעה, גלגלתא עיניים, זה נקרא שעסקו באפיית מצות, בהכנת הכלים דהשפעה בלבד ולא בכלים דקבלה. וכשהכינו את כל הדברים האלה אז היה אפשר לנתק את הגלגתא ועיניים מהאח"פ, שזה נקרא "פ-סח". שפסח והוציא החוצה.
תלמיד: אז מדובר פה על תהליך של ניתוק ראשוני? כי אחר כך גם מבררים ניצוצות השפעה מכלי קבלה.
אני לא מבין אותך, מתי אחר כך מבררים את זה.
תלמיד: אחרי שיוצאים ממצרים, מדרגה עליונה היא גם כן תהיה כלי קבלה.
אתה מבולבל. אני מצטער. לכן אני קודם כל שאלתי את השאלה הפשוטה מה מתקנים ביציאה ממצרים? גלגלתא ועיניים. מה נשאר במצרים? אח"פ הכללי. מה אחר כך עושים? מתקנים את הגלגלתא עיניים, ממש במשך המדבר. ואחר כך מתקנים בכניסה, זה נקרא מלחמות שעושים בכיבוש הארץ. וגם כן מגיעים לג"ר דגלגתא ועיניים, זה נקרא שבונים את בית המקדש. "בית" זה כלי דאור החכמה. ואז מגיעים לגלגתא עיניים השלמים, זה נקרא "בית המקדש הראשון". ברגע שהגענו גמרנו, עכשיו צריכים להמשיך הלאה. מה ממשיכים הלאה? ממשיכים עכשיו את השבירה, כי זה מתוקן וצריך עכשיו לבוא לקלקול כדי להיכנס לאח"פ. זה נקרא משך הגלות, שתי גלויות. נפילה ממוחין דחיה, מכלים שלמים גלגלתא עיניים ואח"פ, שאח"פ רק נשבר, זה נקרא "גלות בבל", ואחר כך בניית בית המקדש השני רק במוחין דחסדים, "מוחין דנשמה" מה שנקרא, וגם כן ממנו השבירה, גם גלגלתא עיניים נשברו.
למדנו גם כן לא מזמן ב"תלמוד עשר הספירות" חלק ט"ו שהיו חמישה דברים חסרים בבית המקדש השני לעומת הראשון, זה מה ששיך למוחין דחיה. ושנשברים גם כן גלגלתא ועיניים זה נקרא "חורבן בית שני". אהבת ישראל ממש היא הייתה בבית המקדש הראשון. בבית המקדש השני היה כבר חסדים, לא גורמים רע, אבל כבר בקשר לגרום טוב. לכן הייתה התקרבות ליוונים, לכל מיני כאלו כוחות. ועכשיו אנחנו נמצאים בערבוביה בין אותם גלגלתא עיניים ואח"פ, כלים דישראל שנשברו, ונמצאים בתוך אומות העולם בערבוביה הזאת אלפיים שנה, ועכשיו מתחילים להתברר. אז לכן אנחנו חוגגים חג הפסח, כי הוא שייך לנו דווקא, לאלו שרוצים לברר את הכלים דהשפעה מתוך הכלים דקבלה. וזה מה שאנחנו משתדלים לעשות על ידי בניית הקבוצות, כל מיני הדברים האלה.
כשנתגבר, אז כיוון שאנחנו כבר היינו בתיקון שלנו, בגמר התיקון שלנו היינו, במוחין דחיה בבית המקדש הראשון, אז יוצא שאנחנו עכשיו היינו בהתערבות עם אומות העולם. ולכן כשאנחנו מתקנים את עצמנו ההתכללות שלנו עם אומות העולם גורמת להם גם כן במידה הזאת להתחיל להיתקן. זה מה שבעל הסולם מתאר בסוף ההקדמה לספר הזוהר.
שאלה: כתוב שרק אלו שנבחרים מגיעים להיכל המלך ויש גם כאלה שהודות להודיה שלהם מקבלים הזמנה להיכל המלך, איך להגיע לכזו הודיה שתאפשר לנו להיות מוזמנים להיכל המלך?
קודם כל אנחנו נבחרים, לא בגלל שאנחנו מיוחדים, אלא יש כלים שמקבלים "הזמנה" כמו שאתה אומר. ישנם כאלה כלים, הם מקבלים הזמנה. ובין הכלים האלה יש הרבה הבחנות, ישנם כאלו כלים כמו הגדולים, רשב"י, האר"י, רבמ"ם, בעל שם טוב, בעל הסולם, רב"ש, מגיע להם לנשמות האלו להיות המובילים. למה? אנחנו באמת לא יכולים כמעט ואי אפשר לחקור, גם כן בעל הסולם כותב ש"לא ידע, נשגב גם כן ממני". הוא כותב את זה ש"זכיתי לעיבור נשמת האר"י, למה קיבלתי? הוא אומר אני לא יודע גם כן. ובאמת נכון, הוא לא עושה כאן איזה עניין, אין בין המקובלים בושה, איזו אי נעימות, לא יפה, לא נעים, זו אמת וזהו. לא הוא לא יודע. אני מבין שהוא באמת כותב הכל אמת. וישנן נשמות שהן שייכות לדרגות יותר פחותות, אבל זה רק לצורך התיקון. רק לצורך התיקון. זה לא שייך לתפקיד של הנשמות במצב הכללי, במצב הכללי בגמר התיקון הכל שווה. כל נשמה ונשמה משיגה את כל הכלי במלואה ואין שום הבדל בינה לבין האחרים.
יש שם עניין ש"אלו בוכים ואלו בוכים", צדיקים, רשעים וכן הלאה, את זה צריכים להבין זה לא פשוט, אבל תכל'ס אין לך בגמר התיקון שום הבדל בין אף אחד ובכלל כולם נכללים באחד. אבל בדרך יש. מה ההורים שלך היו לפנייך, סבא וסבתא עוד לפניהם גם כן, אז יש סדר בתיקונים, מזך לעב, מקל לכבד. וגם כן בגלל שמערכת היא כללית גלובלית, אז זה תלוי בזה, זה תלוי בזה, וזה תלוי בזה. ככה זה, כמו שגדלים איברים בתוך עובר שהוא בבטן אימו, אז קודם קצת הרגליים, אחר כך פתאום הראש, אחר כך פתאום הידיים, אחר כך פתאום עוד משהו, האיברים הפנימיים, אנחנו לא יודעים בדיוק מהו הסדר, אבל הסדר הוא לפי ענף ושורש כמו שהנשמה גדלה. זו התקשרות מאוד מורכבת אני לא רוצה להיכנס לזה, אי אפשר אפילו להסביר. כי זאת הצורה שצריכה להתקדם בדרך ליניארי ובדרך אינטגרלי יחד. ולכן איך הן משלימות זה את זה בעולם שלנו אין לנו נוסחה כזאת. זה קורה רק כבר למעלה מההגבלות של העולם הזה. יש לנו גם במתמטיקה כמה כאלו שאלות שעליהן אין תשובה, כי זה פשוט לא מסתדר זה עם זה יחד. זה לפי התפיסה שלנו, כי כל המתמטיקה הזאת גם כן זה לפי סך הכל שכל האדם.
שאלה: אני מנסה להבין מה פסח בעבודה הפרקטית שלנו, הוא כותב "טעם ב' שמדברים בשבח הקב"ה, הוא מטעם שלא חשב את הירידות ורק הסתכל על העליות, שזה נקרא "ופסח", שכל העליות הוא לקח בחשבון, והירידות מחק אותם מעל פני האדמה. וזה השבח של פסח. וזה נקרא, שמדברים בשבח הקב"ה." אז אני מנסה להבין בחיים האישיים שלי.
לא, בחיים שלך זה לא ניתן להבין.
תלמיד: מה זאת אומרת אני לא צריך להתחשב בירידות שלי?
הבורא מתחשב אך ורק באותם המצבים שאתה מתחשב עימו, וכל יתר המצבים שאתה מזלזל בו הוא לא מתחשב.
תלמיד: מה זה אומר חג הפסח בפרקטיקה? מה הוא נותן לי הפסח הזה בעבודה היומיומית שלי בעבודה כביכול הרוחנית?
כביכול הרוחנית העבודה שלך היא עדיין לא קשורה לפסח, כי אתה צריך לברר את הכלים דהשפעה, איזה כלים דהשפעה יש בך. איך אתה מברר את הכלים האלו? "אני פח הזבל", איך אני מברר משם כלים דהשפעה? ביחס לקבוצה, איפה אני עוד יכול לברר? מה יש לך עוד? כמה שאני יכול להתחשב, להדביק לקבוצה, זה נקרא שאני מוציא מתוך הפח שלי כלים דהשפעה ומדביק אותם שם. פשוט.
תלמיד: אני באמת לא מבין מה אני צריך לעשות בקבוצה הזאת בפסח הזה?
לא בפסח, איזה פסח יש לך?
תלמיד: אני יודע, שפסח זה חלק, מה אני צריך לעשות?
לא, אין לך פסח, יש לך שבוע ימים משוגע כזה.
תלמיד: אני יושב עם העשרה האלה בשולחן, מה אני צריך לעשות?
להתכלל בהם.
תלמיד: הווה אומר, מה זה להתכלל בהם?
להתכלל בהם זה נקרא שכל מה שהם רוצים כלפי הרוחניות, שהם מדברים על זה, אתה מוכן לשרת אותם שישיגו. עשית משהו בזה? אם עשית, אז אולי איזה גלגלתא עיניים מהאלף שיש לך, ביררת.
תלמיד: לדוגמה חבר עכשיו אמר לי "לך תכין לי קפה, זה נקרא להתכלל". זה נקרא להתכלל, להכין לו קפה?
כל מה שהקבוצה צריכה כדי להתקדם לרוחניות, תשתדל כל הזמן לאתר ולעשות.
תלמיד: אפשר לקבל דוגמה פשוטה.
כן. שים את המיקרופון במקום ולך תעשה לו קפה. קדימה. באהבה יפה, עם לב שלם.
שאלה: מה ההבדל בעבודה הזאת בין מצרים לבין יציאת מצרים?
על זה אני לא רוצה לדבר כל כך. ההבדל בין מצרים למחוצה ליציאת מצרים שיש לנו שם כבר קשר עם המאור המחזיר למוטב. לא עם הבורא, עם המאור המחזיר למוטב.
שאלה: זה מגיע מתוך זה שמנסים לעשות את העבודה הזאת ולא מצליחים.
למה לא מצליחים? מצליחים. למה לא? ביציאה ממצרים כבר רוצים לקיים ערבות, רוצים לקיים את הברית, רוצים לקיים את התורה. זאת אומרת שמשתמשים במאור המחזיר למוטב. כן. עושים את זה. אבל במצרים לא מסוגלים לעשות את זה.
שאלה: מי מבצע את הצעד הראשון של הבריחה ממצרים, ישראל או הבורא?
ישראל בכלל לא יכולים לעשות כלום, הם בורחים.
שאלה: מה זה נקרא "נס", עצם היציאה ממצרים או כל אותם השינויים הפנימיים שמתרחשים באדם לפני היציאה?
האמת שכל זה, זה נס. מצד הבורא אין ניסים, בשבילו לעשות או כך או כך זה היינו הך, רב"ש כותב את זה בהרבה מקומות. מה, כאילו שהבורא לא היה יכול לעשות אחרת? על זה אין שאלה. אבל נס זה דילוג המדרגות. זה שהתחתון מקבל מה שלא מגיע לו, לא לפי הסדר. כמו שכתוב, תעבוד אצלי שעתיים ותקבל מיליון דולר, זה נקרא נס. שהם לא יכולים במצב שנמצאים במצרים להגיע לשום פנייה על מנת להשפיע, כי הם נמצאים במצרים, איך יכול להיות? זו שליטת הרצון לקבל, איך אתה יכול משהו לבקש משם? תמיד מה שתבקש זה יהיה בכל זאת על מנת לקבל. זו ההגדרה של מצרים. אז איך זה קורה שבכל זאת אתה יוצא משם? שמתייחסים אלייך כאילו שאתה באמת רוצה לצאת, למרות שאתה לא רוצה לצאת, ככה אתה צועק, זה כרגיל, כמו בכי של תינוק. זה נקרא "נס", דילוג המדרגות. זה שאתה מקבל מה שלא מגיע.
שאלה: אתה אמרת שמתמטיקה של העולם הזה לא מתאימה לעולם אין סוף.
יש במתמטיקה כמה דברים שהם לא מסתדרים. ריבוע המעגל, עוד כל מיני כאלו דברים. או באינטגרל שאנחנו על ידי שאנחנו רוצים לאסוף חלקים חלקים, פלוס C. יש דברים שבהם אנחנו לא מגיעים לחשבון המדויק.
תלמיד: זאת אומרת שכדי לתאר את התהליכים ברוחניות, בעולם אין סוף אנחנו צריכים להשתמש במתמטיקה אחרת?
כן ודאי, ברוחניות זה אחרת. אני חושב שאנחנו גם עכשיו מתחילים במשהו.. יש לך הרבה סוגים של מתמטיקה שהתגלו משך מאה השנים האחרונות, שזה לא בדיוק לינארי. המתמטיקה מבטאת קשר בין אורות לכלים ורצון לקבל בצורה רגילה, אפס, אחד, וחוץ מזה כל היתר נובע מזה.
גם ברוחניות יש לך אפס ואחד, הבורא והנברא, אבל שם קיימת בלמעלה מהאפס ואחד הזדמנות לאפס להיות כאחד. אני אפילו לא יכול להגיד מה הפעולה הזאת. במתמטיקה אני לא יודע איך לבטא אותה בכלל. זה לא החשבון, הכוח שבא מאפס, אלא הכוח שבא מאחד והכוונה על מנת להשפיע, איך אנחנו יכולים לבטא אותה בצורה מתמטית? כי אנחנו מתעלים מעל האפס, אפס נשאר אפס, וכל מה שאנחנו בונים, אנחנו בונים בכוונה, מה שמקבלים מאחד.
אני לא חושב שאנחנו נצטרך פעם לפתח את זה. אז זה יצא לך, תראה, הם בטאו את זה בגימטריות כל מיני כאלה צורות של פקודות, אורות וכלים, אני לא כל כך עוסק בזה. אם נגיע לעל מנת להשפיע באמת אנחנו נוכל יחד לדבר על הדברים האלה ולפתח זה, זה יכול להיות מאוד מעניין. זה בעצם רישום, הפעולות, הפקודות שלנו. עכשיו אנחנו מדברים בצורה פסיכולוגית ואז אנחנו נדבר בצורה כזאת שאנחנו נוכל לרשום את הפעולות.
פעם היה אצלי פרופסור מאוניברסיטת תל אביב, שרצה לרשום את הפעולות האלה הרוחניות בצורה מתמטית, איזה פונקציות, לא יצא לנו שום דבר מזה. ניסיתי להסביר לו, הוא לא מהבין אותי, אני לא הבנתי אותו.
קריין: עוברים לספר "פסח" עמוד ,265 אגרת כ"ח של הרב"ש, דבר המתחיל "ובאמת יש להבין הקושיה".
אגרת כ"ח
"...ובאמת יש להבין קושיא גדולה ועצומה, איך שאנחנו זכינו לשמוע דבר אלקים חיים מפי האר"י החי אאמו"ר זצ"ל, וראינו שאין דבר נסתר ממנו, וכל פעם שזכינו להכנע אליו בלב ונפש, כבר הרגשנו בעצמנו שאנחנו נמצאים באויר רוחני הגבוה מכל הבלי העולם הזה, איך היה מציאות שאנחנו נשארנו במצב הנוכחי, כל אחד לפי דרגה דיליה, שכל אחד מאתנו היה צריך להמצא במדרגה יותר גבוה מכפי שנמצא עכשיו.
ודבר זה מגולה בהתורה. כי כבר פירשתי לכם את הענין יציאת ישראל מיד פרעה, ולמה אם ה' רצה להוציא את ישראל מיד מצרים היה צריך להסכמת פרעה, הלא הוא כל יכול. ופרשתי, שפרעה היינו הגוף. שהגוף צריך לאהוב את ה' בכל לבבך וכו'. וענין אהבה אי אפשר להיות על דרך הכפיה.
ולפי זה יש להקשות, הלא ידוע שהעבודה צריכה להיות למעלה מהדעת, ואיך הראה הקדוש ברוך הוא מופתים לפרעה.
ועוד קשה, "כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו", והקשו העולם, אם כן נטל ממנו את הבחירה. היינו, חוץ מזה שיצר לב האדם רע מנעוריו, הוא הוסיף עליו כל פעם הכבדת הלב, אם כן אין בידו שום אפשרות להיות בוחר בטוב ומואס ברע.
אלא נבין את זה כפי שהורה לנו אאמו"ר זצ"ל, שיסוד עבודתנו יהיה בעל מנת להשפיע, מה שאם כן כשיש מופת, אזי כבר קשה להיות עבודתו לשמה, והעיקר הוא "למען שיתי אותותי אלה בקרבו", שדווקא בלמעלה מהדעת כבר קשה להיות עבודתו לשמה.
והעיקר הוא במקום שיש שאלה של "מי", ודי למבין, יש מקום לחיבור עם "אלה", שעל ידי שניהם מתגלה שם אלקים. כי אלה בלי מי, ודי למבין, אין קיום, כמבואר (בהקדמת הזהר, בהסולם).
והעיקר צריכים לאותיות התורה שיתגלו, "כי לא עם הארץ חסיד", שדווקא לבן תורה צריכים."
סדנה
אז יש כאן שאלה, מהם "מי" ו"אלה", מי ה' אשר אשמע בקולו, אלה א-לוהיך ישראל, וכולי, מה זה "מי" ו"אלה"? איך קשורים "מי" ו"אלה" בשם הא-לוהים, "למי אשר ה' ישמע בקולו" ו"אלה א-לוהיך ישראל"?
הסתכלו כל אחד על השני למרכז הקשר ביניכם ותנסו שם למצוא תשובה. טוב שאתם מבינים שאין תשובה לאף אחד. להתאמץ בחיבור למצוא, לגלות.
*
קריין: עמוד 265, טור ב' פסקה שניה.
"והעיקר צריכים לאותיות התורה שיתגלו, "כי לא עם הארץ חסיד", שדווקא לבן תורה צריכים.
כי אחרת נקרא "הנותן בתו לעם הארץ, כאילו כופהו בשיני ארי", ודי למבין. היינו, שהמוות בטוח אם אין הוא בן תורה, ותורה נקרא בחינת קו אמצעי היינו שכולל שני דברים ביחד, היינו מי-ואלה כנ"ל, שהם ביחד שם אלקים.
לפי זה, אם האדם מתחיל להכנס להעבודה על דרך האמת ומתחיל להרגיש טעם בעבודה, כבר יש מקום להכשל בבחינת רצון לקבל. היינו, כבר יש לו יסוד לעסוק בתורה ועבודה, משום שאני מרגיש בזה טעם יותר משובח מכל הבלי העולם הזה.
אם כן כבר אין לו צורך לבחינת אמונה למעלה מהדעת, מטעם שהרגשת התענוג כבר יש לו מופת חותך שכדאי להיות עובד ה'. ואם לא יתנו לו טעם בעבודה, אזי לא יוכל להמשיך בעבודה, משום שקשה להתחיל בעבודה שהוא למעלה מהדעת, אלא מתחילים בשלא לשמה, ואחר כך באים לשמה.
והסדר כדרך שמלמדים את התינוק ללכת שמחזיקים בידו ומוליכין אותו (עוד הפעם), וכשמתחיל ללכת אזי כבר עוזבים אותו לנפשו. אזי בתחילתו הוא נופל, אז מחזקים אותו עוד הפעם ונופל עוד הפעם. וכן הוא הסדר עד שכבר יכול ללכת בלי שום תמיכה, ואז נקרא שיכול לעבוד לשמה.
ואז כשזוכה לדברים הרבה, כבר הוא יודע איך להתנהג את עצמו שיהיה בבחינת להשפיע, אף על פי שהוא עכשיו מקבל דברים הרבה, משום שהוא בן תורה היינו שהיה לו כל הזמן התעסקות בתורה, איך להתנהג שיהיה כל כוונתו לשם שמים, ואז מתחיל הזמן שמגלין לו רזי תורה, שהוא סוד השפע הנשפע לעובדי ה'.
ועם הנ"ל נבין את ענין הכבדת לב, מה שה' יתברך הבטיח למשה, היינו שאחרי כל הניסים והנפלאות היינו אפילו שנקבל כמה מיני גדלות, הן בבחינת התרוממות הרוח, והן מבחינת החידושי תורה, אף על פי שבשעת מעשה יהיה לנו מזה התפעלות גדולה ועצומה, עד שכבר מחליטים שאין עוד מלבדו, וכדאי להתמר את עצמו רק בכדי לשרת את הקדוש ברוך הוא.
אם כן אל יעלה בדעתך, שבזה יתבטל את מקום עבודה, מבחינת מה שהאדם צריך לגלות. כי האדם תיכף יתבטל לרבותיו וכבר אין מקום לבחירה, היינו, מה שהאדם צריך (לגלות) לבחור.
לזה הבטיח הקדוש ברוך הוא, כי אני יכול לעשות דבר מה שאין אתה יכול להבין, שיהיה דבר כזה במציאות, היינו אם הכבדתי את לבו, כי הקדוש ברוך הוא נותן הכבדת לב, כי תיכף אחרי כל המופתים והגלויים, תיכף הוא שוכח את הכל, וצריך להתחיל עבודתו מחדש.
ואם תשאל מה לי כל המופתים אם הוא שוכח אותם, אבל הזמן שיש לו מופת חותך, שכדאי להיות עובד ה' זה נקרא תמיכה, וזה לא על החשבון עצמו, כי זה רק על חשבון התומך. אבל יחד עם זה הוא מרגיל את עצמו ללכת, כנ"ל במשל התינוק."
אי לזאת, אפילו אנחנו זכינו לשמוע את דברי אלקים חיים, מפי שכינה מדברת מתוך גרונו של אאמו"ר זצ"ל, מכל מקום הבחירה נשאר בידינו. לכן, אפילו שהוא זצ"ל גילה לנו הרבה גלויים, וזה היה רק בכדי להדריך אותנו, בכדי שנוכל ללכת בלי סעד.
ולכן משום (זה) תיכף על כל חידוש תורה שגילה לנו, ונגרם לנו התרוממות הרוח ובטחון חזק להקדיש את ימינו רק לתועלת ה', אבל תיכף בא על זה בחינת הכבדת הלב, מבחינת "כי הכבדתי את לבו", כדי שיהיה לנו אחר כך בחירה מצידנו. כי זה נקרא יגיעה בלי סעד לתומכו.
כי כוונתו היתה כדי להביאנו לשלימות הנרצה. לכן משום זה נשאר כל אחד במצב שאינו מתאים לתלמידו, ודי למבין.
ואנחנו צריכים לחזק את עצמנו, כמו שכתוב במכתבי הקודם שיעקב אבינו לא מת, היינו שמדתו של אמת חי וקיים לעד. ושיקויים הפסוק "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים".
היינו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתכלית ההתרחקות, אזי ישועת ה' כהרף עין, ונזכה לבוא לבחינת האמת, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, אמן כן יהי רצון."
שאלה: במאמר הקודם כתוב שהבורא הרג את המצרי שבין ישראל לישראל, והשאיר את ישראל שהיה באמצע. מה התהליך הזה, מה הפעולה הזאת ואיפה אנחנו נמצאים לעומת הפעולה הזאת?
אנחנו נמצאים בפעולות האלו והן עוברות עלינו, ואנחנו כך רואים שמשייכים פחות חשיבות לעל מנת לקבל, ויותר חשיבות לעל להשפיע. ודאי שזה בהתאם למצבים שלנו, עליות וירידות, שהעליות שלנו זה שאנחנו לא מרגישים טוב או רע, אלא שמכבדים את ההשפעה, הדבקות, ההתכללות בקבוצה, זה נקרא אצלי העלייה, וההיפך זה הירידה. ואז אנחנו רואים שמפעם לפעם, אמנם יכול להיות שקשה לי להחליט על זה, אבל יותר ויותר בכל זאת אני נכלל בעל מנת להשפיע ויותר מעריך את זה. קבוצה, בורא, מורה ספרים, כל הרעיון הזה הוא יותר ויותר חשוב לי.
לוקח שנים אבל בכל זאת זה נכלל בי. ולא חשוב שזה נעלם בזמן הירידה ואחר כך שוב עולה בזמן העלייה. אבל זה קורה, זה נקרא שהבורא לאט לאט הורג את המצרִים שבי ומעלה את היהודים שמשתוקקים לאיחוד שבי.
תלמיד: המצרי הזה שהבורא כאילו צריך להרוג הוא נמצא בין חבר לחבר בינינו או שבכל אחד?
המצרי נמצא בכל אחד ואחד וגם בינינו.
תלמיד: איפה אנחנו נמצאים עכשיו? איך אנחנו יכולים לבוא למצב שהבורא יעשה את זה מיום ליום? כי אתה אמרת, עד סוף החג אתם יכולים לבוא למצב שתוכלו לצאת.
מאמץ בברור ואחריו מאמץ בתפילה.
שאלה: רציתי דווקא להתייחס להתחלת הקטע "ובאמת יש להבין קושיא גדולה ועצומה, איך שאנחנו זכינו לשמוע דבר אלקים חיים מפי האר"י החי אאמו"ר זצ"ל, וראינו שאין דבר נסתר ממנו, וכל פעם" ופה אני מתייחס לנקודה הזאת, "וכל פעם שזכינו להכנע אליו בלב ונפש, כבר הרגשנו בעצמנו שאנחנו נמצאים באויר".
בהתכללות במקצת, אפילו אצל בעל הסולם הם הרגישו שהם כבר מתנתקים ממצרים, שמדי פעם הרגשה כזאת מגיעה. מאיפה היא מגיעה? ודאי דרך מי שממנו הם מקבלים את התורה.
תלמיד: אבל מה זו הנקודה הזאת של ההכנעה? של המקום הזה שהוא מתוך החיבור בינינו, מתוך למשל כלפיך, כלפי האדם שמשיג?
הכנעה נקרא שמה שאתה שומע ממני, לקיים. זה הכול.
תלמיד: אמר לי חבר יקר וגדול פה, אם היינו קצת שותקים, שומעים באמת כל מילה שאתה אומר, אבל באמת ומיישמים בלי להתחיל כל מיני חכמות, התחכמויות ושאלות, אלא פשוט שומעים אותך ומפנימים את זה ועושים את זה.
לא מסוגלים, מה לעשות? דווקא זה לא חשוב, זאת לא כל כך הבעיה. כנראה שזה כמו שסיפרתי איך משה אשלג אמר לי, "אתה צריך לבקש מהרב'ה דביקות", לזה הוא אולי התכוון. הבעיה היא שאתם צריכים למצוא חיבור ביניכם. כי להתחיל לעבוד כלפיי זה מאוד מסוכן. אז זה יהפוך להיות חסידות.
שאלה: אם כך ההכנעה היא בינינו, בעשירייה?
הכול ביניכם, אני מגיע אליכם כאילו דרך אזנייה. אני מאוד מפחד שזה יהפוך להיות חסידות. אם היה אפשר להעביר את זה בצורה אחרת והיינו גם מפיצים את זה קצת יותר ממה שאנחנו, בצורה חסידית יותר, אז היו מגיעים עוד אלפים. לא, חייבים מאוד לדאוג שלא תהיה כאן איזה השתחוות. רק עניינית, ועניינית זה נקרא לשמוע בעצות המורה, זהו. בשביל זה צריכים לכבד אותו במשהו, להעריך אותו, אבל לא לעשות ממנו קדוש כדי שזה לא יהפוך להיות זלזול מצד שני, לכן צריכה להיות כאן הגדרה מאוד מדויקת, כי אז נופלים, או מצד אחד או מצד שני. צריך להיות איזה תפר, קו מאוד מובן שזה רק ענייני, הוא מביא אותי למטרה ולכן אני הולך אחריו בעיניים עצומות, למה? כי הוא קשור למטרה ודרכו אני מקבל את זה. לא יותר.
שאלה: בקשר לכלים, כדי לצאת ממצרים אנחנו צריכים לקחת כלים מכסף ומזהב, אבל אנחנו מעדיפים כלים מזהב, זה יותר יקר. האם אנחנו יכולים לבחור את הכלים מזהב, ומתי ובאיזה צורה אנחנו צריכים להחזיר, מלאים או ריקים?
כלי זהב וכלי כסף אנחנו לוקחים מהמצרים, זה רצון לקבל ששייך לרצון להשפיע, לגלגלתא עיניים, ולאח"פ. אנחנו לוקחים אותם מהמצרים. ודאי שלא יכולים לקבל מהם רק את הכלים או רק את המילויים, זה גם כתוב בהרבה מקומות. כל הגלות שלנו במצרים היא כדי שאנחנו נצא משם עם הכלים של המצרים, גם עם כלי כסף וגם עם כלי זהב, אחר כך אנחנו מתקנים את הכלים האלה.
אנחנו לא צריכים את הכלים של המצרים. אני לא כל כך רוצה לברר את זה בינתיים, יהיה בזה בלבול. אנחנו לא צריכים את הכלים האלה מהמצרים, אלא שעל כלים האלה אנחנו בונים כוונות על מנת להשפיע ואז הם הופכים להיות הכלים שלנו. אנחנו לא מקבלים שפע בכלים של המצרים. אלא שעל פני כלים דקבלה, על פני רצונות לקבל אנחנו בונים צמצום, מסך, אור חוזר, היינו כוונה על מנת להשפיע, ובכוונה על מנת להשפיע אנחנו מקבלים דבקות בבורא. זה מה שאנחנו צריכים. לכן אי אפשר להגיד שאנחנו גונבים כלים מהמצרים, אנחנו משתמשים בהם רק בצורה כזאת.
האם מחזירים אותם למצרים או לא? אנחנו לא צריכים להחזיר אותם כי הכלים האלה נשארים בעצם אצל המצרים. אנחנו רק משתמשים בהם כדי לבנות מעליהם כוונות על מנת להשפיע, ואחר כך כשממשיכים לתקן את הכלים של המצרים ואח"פ יהיה במקומו, גם עליו נשתדל לעשות מסך ואור חוזר באותה שיטה של ישראל. בכלים של המצרים עצמם, ברצון לקבל עצמו, אף פעם אי אפשר יהיה לקבל מילוי, צמצום א' לא מתבטל.
שאלה: לגבי הייחוד, נניח שנשאלת שאלה שלא ברורה לאף אחד, איך מחפשים את הייחוד בזמן הסדנה?
אנחנו שואלים שאלות. כשאני שואל שאלה אתם לא צריכים לדבר על התשובה לשאלה, אלא איך אנחנו מתחברים בצורה ספציפית דווקא על פני השאלה הזאת. זה בעצם הדיון שצריך להיות בעשירייה. אני גם לא כל כך רוצה להיכנס לזה אבל אם זה כבר אפשרי, תנסו. אבל שלא יהיו סתם דיבורים שצריכים להתכנס, צריכים להתחבר, לבטל. לא. אלא דווקא כלפי השאלה הספציפית שאני שואל איזו צורת חיבור צריכה להיות, כי זאת התשובה. התשובה היא תמיד חיבור והשאלה זה בירור, זה הבחנה של חוסר חיבור. השגת חוסר חיבור זאת השאלה, והשגת החיבור זה התשובה, זהו, אין יותר בעולם, כך זה מתגלה. אנחנו עדיין לא רואים את זה, אבל רק כך.
צריך לראות את זה כמערכת שמראה איפה נדלקות עכשיו המנורות האדומות שצריכים להגיעה בהם לחיבור, האחרות אולי בכלל לא כי הן עדיין נמצאות בתור, והמנורות הירוקות הן כבר מתוקנות.
זאת אומרת יש לנו שחור, אדום וירוק, והאדומים הם אלה שצריכים לעשות עכשיו חיבור ביניהם. זה כל מה שמתגלה לנו בעולם, חוץ מזה אין שום גילוי בעולם. בצורה כזאת אנחנו רואים לפנינו שהעולם משתנה, שקורה לו משהו. רק בצורה כזאת, קצת יותר מתוקן, קצת פחות מתוקן וזה לעומת זה. בקונטרסטים האלה, בכול מיני הבחנות, אנחנו רואים את צורת המציאות. אומנם לא רואים אותה, איך שהיא מתבהרת בנו היא מתבהרת, כי אנחנו נמצאים בתוך מערכת שמגיעה בעיתו או באחישנה למצב המתוקן, אבל רק על זה צריכים לחשוב, באיזה צורה, כזאת או כזאת או אחרת אנחנו כל פעם מגיעים להתחברות. בזה פותרים את כל הבעיות, בזה נעלמות כל השאלות. כי אם אנחנו מפענחים נכון את כל השאלות האמיתיות, אז זה רק סוג של חוסר חיבור בכול מיני אופנים.
שאלה: אם כך שאלה שאתה שואל אותנו בסדנה אנחנו חייבים לקשור אתה למצב שלנו?
אני לא רוצה להתחיל כבר עכשיו בצורה כזאת כי זה יבלבל אתכם, אני עדיין שואל שאלה ואתם דנים על השאלה, אבל בינתיים יש איזה סוג של השלמה, של חיבור, למרות שהמטרה היא לא להתחבר, כי המטרה לענות כמה שיותר על השאלה ולברר אותה, אולי קצת יחד יותר. זה שעניתי כך, אני לא יודע אם אתם תתחילו לברר בצחורה כזאת את השאלות והתשובות, אני מפחד שזה יהיה סתם דיבורים ולא תכנסו לאופני הפירוט ואופני התיקון. אבל בואו ננסה, אחר כך נשנה את זה.
תלמיד: שמתי לב שאם אנחנו לא מתחילים לאחוז בשאלה ולקשור אותה למצב שלנו אז מתחילים להיות כל מיני חוכמות.
לזה בדיוק אני מתכוון. לכן אני לא רוצה בינתיים לכוון אתכם כך שאתם צריכים לברר דווקא את סוג הפירוד וסוג החיבור שהשאלה בעצם מציגה.
שאלה: מה עושים אם רואים שבסדנה החבר מתחיל להיסחף יותר מידי לחוכמות?
אפשר להזכיר לו, לא בגסות, אבל אפשר להזכיר לו שמדובר כאן על זה שאחרי כל תשובה של כל אחד אנחנו צריכים לראות באיזה אופן התקדמנו עוד לחיבור. בצורה אידיאלית בסוף הסיבוב אנחנו צריכים לקבל ממש הארה. כי כולנו עד כדי כך משתתפים וכל אחד אומר וכולם מגיבים אליו, עשר כפול עשר, יוצא שהגענו לבירור הכלי באיזה הבחן חדש ואז מקבלים הארה חדשה. זה עוד קצת.
שאלה: האור עושה את התיקון?
כן, רק האור עושה את התיקון. רק האור, וכול העבודה שלנו היא להזמין את האור בצורה ברורה, זאת אומרת להראות את הקלקול והתיקון המקווה אם אני עושה את זה. זאת אומרת יש לי חיסרון ברור והאור משפיע על החיסרון בשמחה ועושה לי תיקון, השלמה, כי בחיסרון שלי זה ברור מה צריך להיות. מה צריך להיות ברור? אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב בלבד. את זה אנחנו צריכים לממש בכול רגע ורגע, חוץ מזה אין כלום. איך לראות בכול מצב ומצב שרק זה חסר? לפענח כל שאלה ושאלה ולהביא אותה לצורה כזאת שחסר באמת רק "אין עוד מלבדו טוב ומיטיב". זאת הדרך, זאת האנליזה ובירור השאלה. אם זה באמת יחסר ולא שום דבר אחד, לא הפיתרון לשאלה הגשמית כמו שהיא התעוררה, על מנת לקבל, אלא שאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, ועל מנת להשפיע לו, לעשות נחת רוח לו, אם זה כואב, זה הכלי ואז כבר מופיע המילוי. המילוי לא יכול להיות בצורה אחרת, רק אין עוד מלבדו טוב ומיטיב. אין אור אחר, כל הנרנח"י זה רק אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, הסוג הזה של האור מופיע.
שאלה: היה מצב שהתגברנו על הישנוניות שלנו. ואמרת שחשוב מאד להיות ערני בשיעור ולא לישון, איך אתה ממליץ לעשות את זה, האם לחשוב בכוח על החברים, על האיחוד?
נניח ואתה הנהג באוטו וכול המשפחה איתך. אתה כבר עשר שעות בדרך ולא ישנת, מה אתה עושה כדי לא להירדם, כי כול המשפחה איתך?
תלמיד: אני עוצר בצד ונח קצת, או מתחיל לשיר שירים בקול רם.
נכון. מה לעשות, ככה זה, צריכים לעזור זה לזה. הכי מועיל לתיקון זה, שכול אחד נרדם וכול אחד יכול להיות ער אך ורק בזכות האחרים. ככה זה כל הזמן. החברה האמיתית, הנכונה היא, שאף אחד לא יכול להחזיק ברוחניות רגע אחד בלי חיבור עם האחרים. אין דבר כזה. זאת אומרת, אני עומד על שפיץ ונופל מיד אם אני לא מקבל תמיכה מהתשעה, רק כשהם מחזיקים אותי אני עומד, וכך כל אחד. זאת הצורה האמיתית הרוחנית של ההתקשרות.
עדיין יש להתקדם, אבל זה שמתבררות כאלה הבחנות שעומדות לפנינו, זה כבר אומר שאנחנו מתקדמים אליהן. אחרת לא היית שואל וגם לא הייתי עונה. אלה הם כבר סימנים יפים מאד.
תלמיד: במצב שישראל בורחים ממצרים והמצרים רודפים אחריהם, מה מונע מהם לתת למצרים לתפוס אותם ולהחזיר אותם לעל מנת לקבל, להשתמש ברצונות האלה? אני הייתי נותן להם.
מאיר אור, אור חיה, אור ממש אין סוף, על הכלים של להשפיע על מנת להשפיע, כביכול כי הם נמצאים עדיין בתוך מצרים, מאיר עליהם אור ומוציא אותם בכוח. אף אחד לא שאל אותם שום דבר. זה מתוך החושך, מתוך זה שהם לא יודעים כלום ולא מבינים שום דבר מקבלים כזאת התעוררות, התעוררות שאין להם לא בראש ולא בלב, פשוט נעשה מכוח שמעליי, זה נקרא "נס יציאת מצרים". זה לא שאנחנו מחליטים שעכשיו אנחנו יוצאים.
תלמיד: זה מובן, עכשיו יצאנו ממצרים.
מה זה יצאנו?
תלמיד: ישראל יצא ממצרים.
מה זה יצא?
תלמיד: מתנתק מהכלים דקבלה, מעל מנת לקבל.
זאת אומרת, האור מחזיק אותם שהם נמצאים למעלה מכלים דקבלה. ומה עוד הלאה?
תלמיד: ועכשיו הכלים דקבלה רודפים אחריהם, אבל זה בתוך אדם אחד. אני מודאג מאוד מהעבודה הזאת, היום הייתי פשוט נותן לכלים דקבלה לתפוס את הכלים דהשפעה ולהשתמש בהם.
אתה לא יכול, כי האור עושה את זה. אלה בירורים שצריכים עוד לעשות בדרך.
תלמיד: אז לא צריך לדאוג, העבודה נעשית אוטומטית והבורא פשוט מוציא את ישראל ממצרים?
כשנגיע לזה אתה תראה פשוט איך זה קורה. זה עוד לא לעכשיו, אבל צריכים לדעת. הכול בא מלמעלה, חוץ מההכנה שדורשים מאיתנו סך הכול. ועל ההכנה אנחנו בעיקר לומדים ועל הפעולות ששייכות לבורא אין מה ללמוד. זה כמו שאימא מטפלת בתינוק, מה יש לו מזה שהוא לא יודע מה היא צריכה לעשות. מה שהיא צריכה לעשות, היא עושה.
שאלה: אני מבקש לשאול על חבר שהמלצת לו לא לשאול שאלות חצי שנה. בפסח המצב של החבר יתחלף כי חצי שנה עברה, אז הוא מבקש לאפשר לו לשאול שאלות.
למה אתם חושבים שזה לטובתו? ניתן לו קצת לשאול, אבל אני אומר שהוא צריך לצאת מהמבוי הסתום שלו. הוא צריך להתחיל לשאול בצורה אחרת, לא בצורת של טענות, אלא בצורת בירורים לעבודה. אני לא יכול להגיד כל הזמן, "למה הבורא עשה ככה ולמה ככה ולמה זה ולמה זה", אני צריך כבר להתחיל לשאול, "איך עושים את זה, ואיך עושים את זה, ואיך מתקדמים לזה". זאת אומרת, לשאול, מה עלי לעשות?, ולא, למה הוא הפיל עלינו כאלה דברים? על זה אין מה לשאול, כך הוא עשה ואין לי מה לענות. לכן אמרתי לו לא לשאול.
תלמיד: אתה התייחסת עכשיו לחבר אחר. אמרת לשני חברים לא לשאול חצי שנה, אבל אחד ממשיך לשאול ואתה נותן לו, ולשני לא.
שישאלו, אבל הם צריכים לדעת שיש כאן גישה, והיא לא כמו שלימדו אותם באיזה קולג'. הגישה צריכה להיות פשוטה, מי שמגיע לחכמת הקבלה ורוצה ללמוד, בבקשה, הוא מצטרף ולומד. אני מבין, גם לי היו שאלות כאלה, למה?, אבל ה-למה צריך להיות ענייני, למטרה.
למה צריכים לעשות? כדי להגיע קצת קדימה. למה הוא נתן לנו? כדי לעשות את זה בצורה יותר נכונה כך או כך. ולא סתם "למה הוא עשה את זה?", אני כאילו לא מסכים. לא מסכים, בסדר, לך הביתה, אז אין מה לשאול אותך, כי השיטה עצמה זו שיטת ההתקדמות, שיטת הפעולות, שיטת הביצוע. אם אתה שואל על ביצוע, בבקשה. אם על משהו אחר, אין לי תשובות, או שתלך למקום אחר ותחפש.
אני נותן את מה שקיבלתי מרב"ש, וממה שכתוב בכתבי בעל הסולם ובכתבי רב"ש, עד כמה שאני מבין. כמו שרב"ש היה אומר, "זה מה שיש במכולת שלי. אתם רוצים – תבואו ותקבלו, אני מוכר רק את זה, אין לי שום דבר אחר חוץ מזה".
(סוף השיעור)