סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 22.07.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
התרחקות לשם התקרבות – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: התרחקות לשם התקרבות, קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 13.
כל העבודה שלנו היא רק לראות נכון מה אנחנו מקבלים מהבורא. ודאי שכל מה שמקבלים מקבלים ממנו, וודאי שמה שמקבלים ממנו זה אך ורק כדי לקרב אותנו לתכלית. וכאן השאלה, האם אנחנו יכולים לראות את זה במה שאנחנו מרגישים.
ודאי שכל המחשבות וההרגשות שלנו הן באות מהבורא, אז האם אנחנו יכולים לפענח אותן נכון ולראות שההפרעות האלה הן הפרעות אמיתיות, זאת אומרת, הן באות כדי שאנחנו נתגבר עליהן, נסדר אותן נכון ונראה בהתעלות מעליהן את כל התכלית שלנו, שבסך הכול הבורא מגלה לנו כל יום רצון לקבל יותר גדול ואנחנו צריכים לראות את זה כעלייה.
אנחנו גם לא סתם צריכים לראות אותן כהפרעות, אלא הפרעות שמתגלות כלפי החיבור בינינו, ואנחנו יכולים בהתגברות עליהן להביא את עצמנו לדרגת חיבור בקבוצה יותר גבוהה, יותר גדולה, יותר מיוחדת וכך נתקרב יותר ויותר זה אל זה. אם אני אשים לב, אני יכול לראות את עצמי שבכל רגע, לא רק בכל יום, אלא בכל רגע אני מקבל הזדמנות לעלייה, זאת אומרת, לעשות קשר עם הבורא על [פני] הפרעות חדשות וכך להתקרב אליו.
נלך לפסוקים ונראה עוד כל מיני הבחנות בעבודה הזו, זו בעצם העבודה הרוחנית.
קריין: קטע 13.
"בהיכל המלך נותנים לכנס לאלו אנשים, שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע. ובזמן שהאדם עובד בעמ"נ להשפיע, לא חשוב לו מה שהוא מרגיש בעצמו בעת עבודה. אלא אפילו במצב, שהוא רואה צורה של שחור, אין הוא מתפעל מזה, אלא רק הוא רוצה, שה' יתן לו כח, שיוכל להתגבר על כל המכשולים. זאת אומרת, אין הוא מבקש, שה' יתן לו צורה של לבן, אלא שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על כל ההסתרים.
לכן, אלו אנשים, שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, ואם יהיה תמיד במצב של לבנונית, הלבנונית לא נותן להאדם להמשיך בעבודה. כי בזמן שמאיר, האדם יכול לעבוד אפילו בבחינת קבלה לעצמו. לכן אף פעם לא יהיה להאדם מקום לדעת, אם עבודתו הוא בטהרה או לא. וזה גורם, שאף פעם לא יכול לבוא לזכות לדביקות ה'.
לכן נותנים לו מלמעלה צורה של שחרית. ואז הוא רואה, אם עבודתו הוא בטהרה. זאת אומרת, אם גם במצב של שחרית הוא יכול להיות בשמחה - זהו סימן שעבודתו היא בטהרה."
(בעל הסולם. "שמעתי". מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
שאלה: אמרת קודם שבכל רגע ישנה הזדמנות לעלייה. איך אנחנו מזהים בכל רגע את ההזדמנות לעלייה?
זה תלוי בתשומת הלב, למה אתם מצפים, מחכים. שאתם בטוחים שמהבורא מגיעה רק הזדמנות לעליות, ואתם צריכים מלכתחילה כך להתייחס לכל רגע ורגע בחיים ואז באמת תראו את זה, תראו שזה כך, "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש" על כל מיני מצבים.
לכן תגלו שמהבורא, זאת אומרת בכל מקרי החיים לא מגיע שום דבר רע, אלא רק כדי שנתגבר על מה שלא יהיה ונשייך את זה לעלייה. וכשאתה רוצה לשייך כל מצב ומצב שלך להזדמנות לעלייה, זאת אומרת, להחליף כל קושי שישנו דווקא להתגברות, כי בזה אתה כאילו מעלה את עצמך למדרגה עוד יותר גדולה ועוד יותר, כאילו עולה בסולם, אם אתה כך מתייחס למה שקורה לך אז כך זה באמת מתרחש.
צריכים גם לשים לב האם אנחנו שמחים בזה שאנחנו מקבלים ומגלים כל דבר כהפרעה, כי בעצם זה המצב הכי טוב. כשמגלים לפנינו איזו הפרעה, אז יש לנו כנגד זה להתחבר, כנגד זה להתגבר, כנגד זה עוד יותר ועוד יותר להיות מחוברים בינינו בעשירייה כך שכל הפרעה והפרעה תהפוך להיות למדרגת עלייה. זה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות.
שאלה: לגבי הקטע שקראנו, אתמול עשינו בירורים בעשירייה ועדיין לא ברור. האור מאיר והוא יכול לעבוד בעל מנת לקבל יחד עם זאת.
אני לא נכנס לכל הבירורים האלה מפני שאני לא מבין ולא יודע מה הבורא עושה, אני רק יודע איך אני צריך להגיב. אני צריך להגיב לזה שהבורא רוצה לקדם אותי בכל מצב ומצב שאני נמצא בו. זאת אומרת, אני צריך בכל מצב ומצב שאני נמצא, כמה שאני מסוגל להתחבר עם החברים ודרכם להתחבר עם הבורא. זה בעצם מה שאני צריך לעשות. ולהיכנס לכל מיני חשבונות כמו שאתה עושה, אני לא עושה. זה לא מביא אותי לפתרון נכון.
לכן להתחבר עם החברים על פני כל המכשולים. אם לא יכולים, לבקש מהבורא וכך לראות את העבודה שלנו. הכול "אשר ברא אלוהים לעשות" ולא להיכנס לפילוסופיות ולכל מיני חשבונות. אין לנו חשבונות, כל החשבונות יהיו רק כשאנחנו גומרים את הפעולה, אז אנחנו יכולים לראות את תחילתה, אמצע והסוף. "אין חכם כבעל ניסיון", אבל לפני הניסיון, לפני שעשינו להתחיל לעשות איזה חשבונות, זה לגמרי לא מקובל בקבלה.
שאלה: למה אנחנו צריכים את החושך כשאנחנו עושים את העבודה בטהרה?
זה יהיה נגד הרצון שלנו, אחרת איך נעלה לרוחניות? כשהבורא נותן לנו את הרגשת החושך, הוא בזה עוזר לנו. תאר לעצמך שבמקום חושך הוא היה מאיר לנו באור של תענוגים, איך היינו יכולים להתנתק מהם ולעשות איזו פעולת השפעה אם אני נמצא בתענוגים. כך הבורא עושה לנו את העבודה במקומנו. מה הוא עושה? הוא מביא אותנו להרגשת חושך, זאת אומרת, שאין לנו למה להשתוקק וגם לא להבין, שזה חושך, ובזה הוא נותן לי הזדמנות לעשות איזו פעולה, פעולת השפעה. אני רק צריך קצת להתגבר על החושך הזה, בעצמי לעורר את עצמי, על ידי העשירייה לעורר את עצמי לחיבור.
אבל הפרעות אין, איזה הפרעות יש בזמן החושך? אם היה מאיר לי בכל מיני תענוגים גדולים, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, כל הדברים האלה, היה לי הרבה יותר קשה, אם בכלל הייתי מסוגל לזה. לכן אנחנו צריכים לחשוב איזה תנאים הבורא מציג לפנינו, סביבנו, כאלו מצבים אופטימליים, מצבים טובים בזה שמעלה ומעלה אותנו, בזה שלא נותן לנו תענוגים, בזה שמביא אותנו להרגשת חושך, לחוסר הצלחה, זו דווקא עזרה גדולה ממנו.
לכן כתוב, "במקום שהקדוש ברוך הוא מכה, הוא מרפא". כמו אצלנו ברפואה גופנית, אם לא היינו מרגישים כאב באיזה מקום לא היינו מטפלים והמחלה הייתה מתפתחת עד שכבר אי אפשר היה לטפל בה. לכן זה שהבורא מעורר בנו הרגשות חושך, אי נעימות וכן הלאה, אי שביעות רצון, זו דווקא עזרה גדולה ממנו.
שאלה: איך האדם מגיע למצב כזה כאשר לא חשוב לו מה הוא מרגיש תוך כדי העבודה שלו?
אני לא חושב שזה אפשרי, ההיפך, אנחנו צריכים כמה שיותר להעלות את הרגישות שלנו לכל המצבים שאנחנו עוברים, עוד יותר ועוד יותר להיות רגישים. זה שאני לא רוצה להרגיש זה מוציא את עצמי לגמרי מהעבודה, זה שאני רוצה להיות כמת, זה לא טוב. לכן לא לחשוב לכיוון הזה, לא לכיוון ההרגשה, את ההרגשה נותן הבורא. אני רוצה להרגיש את מה שהוא נותן, אני רוצה כמה שאפשר גם לברר מה הוא נותן, ואני רוצה מתוך זה גם לברר מה עלי לעשות, באיזו צורה להגיב. יותר חיבור עם החברים, יותר לימוד, יותר קריאה, יותר הבנה, והעיקר יותר תפילה.
שאלה: העבודה נגד הניתוקים מאוד מורגשת כי בזה כולם עוסקים, אבל לא מורגש מה זו העבודה בחיבור בתכלס.
זה נכון. עבודה נגד הניתוקים יותר מובנת לנו, יותר מורגשת בנו. עבודה לחיבור, אנחנו צריכים להבין שהבורא נמצא בתוך החיבור מלכתחילה, "בתוך עמי אנכי יושבת", לכן אנחנו צריכים כמה שיותר להשתוקק לחיבור חדש כל פעם, עוד ועוד. כלומר לאתר איפה הניתוקים, ריחוקים, כל מיני הפרעות, ודווקא לטפל בהפרעות האלו.
תלמיד: על זה רציתי לשאול, כי בהתרחקות, ברגע שאתה הופך את זה ויש התקרבות, זו כל העבודה, אבל כשאתה כבר מחובר עם החברים נניח, שם לא מורגש מה עכשיו עושים, איך עכשיו מנפחים את הנקודה הזאת של החיבור?
להעלות את חשיבות החיבור, ואז תרגיש שהבורא כל הזמן מפר לך, שובר לך את החיבור, כל פעם יותר ויותר. תגלה עומק בחיבור יותר ויותר, זאת אומרת, לראות עד כמה אתה עוד לא, עוד לא מחובר. וכך מתקדמים.
תלמיד: כן, אבל זה הוא עושה, זו העבודה שלו, זה לא אני עושה.
לא. אתה רוצה לעשות רגישות, אתה רוצה להעלות רגישות לחיבור ולחוסר חיבור. זו כל העבודה שלנו, כל התפילה שלנו בעצם היא שאנחנו צריכים להעלות רגישות לחוסר חיבור, איפה שאנחנו עוד לא מחוברים.
קריין: קטע מס' 14.
בכל תנועה ותנועה בעבודתו ית' נמצאים ב' הפכים בנושא אחד, שהוא מסבת המקבל, להיותו מורכב מגוף ונשמה, שהם הפכים זל"ז, ע"כ עושה בכל השגה קטנה או גדולה ב' מיני צורות הפכים מהדדי [זה מזה].
והנה ב' כוללים יש בעבודות ה', א: הוא "תפילה ובקשה". ב: הוא "שבח והודאה". ומובן מאליו ששנים אלו מחויבים להיות על תכלית גובהם. והנה להשלמת ענין "התפילה" מחוייב האדם להרגיש קרבת ה' אליו כדבר מחוייב. כמו אבר המדולדל מהקומה כביכול. כי אז יכול להתמרמר ולשפוך לפניו כל לבו.
אבל כנגד זה, לענין "שבח והודאה" על שלמותם, מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו, לדבר נוסף ולהעדפה, כמו דבר שאינו שייך לו כלל, כי "מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו", כי אז ודאי יכול ליתן שבח והודיה לשמו הגדול בשלמות, אשר בחרו בין כל העומדים עליו לשרת את ה'. וזו עבודה גדולה לאדם המורכב, להשתלם בשני הפכים האלו שיהיו נקבעים בלבו לנצחיות בבת אחת."
(בעל הסולם. אגרת נ"ב)
זה לא פשוט. איך אנחנו יכולים באמת לעבוד על זה ששניהם יהיו יחד, שני הפכים שיתחברו יחד בנו. אני ממליץ לחשוב על זה במשך היום ועוד נמשיך לדבר על זה.
שאלה: מה זה אומר שמצד אחד אנחנו מעריכים את קרבת הבורא כהעדפה, ומצד שני רוצים להתקרב אליו?
על זה הוא מדבר כאן, זה בעצם גורם לשני ההפכים.
נשאל עוד כמה שאלות ואחר כך אולי נחזור על זה, זה קטע מאוד חשוב.
שאלה: קטע עמוק מאוד. מה זה "אדם מורכב"?
מורכב, כולל, 1consists, אדם המורכב משני חלקים, שמתוך זה יש לו עבודה לשני הכיוונים כלפי הבורא, בקשה, תפילה, חיסרון, גילוי החיסרון, מצד שני שבח והודיה כאילו יש לו הכול ולא צריך יותר לכלום.
השאלה היא כך, אם אנחנו כבר נמצאים באיזו יכולת לפנות לבורא, אפילו עם בקשה שאין לנו שום דבר ואנחנו סובלים, אבל יש לך קשר עימו, מה אתה צריך עוד? אתה רוצה לשנות את סוג הקשר, אז מה אתה רוצה? איך אתה הופך את הקשר שהוא מעורר בך בצורה אגואיסטית לקשר שאתה רוצה דווקא למלא אותו, להנות לו, לבורא. כאן כל העבודה שלנו עימו, איך אנחנו הופכים את עצמנו.
שאלה: אם אנחנו מרגישים את התחושות שלנו כשליליות וחיוביות אז איך אנחנו בונים את הכוונה כדי להתעלות מעל הרצונות האלה, החיוביים והשליליים?
בזה שכל מה שאנחנו עושים זה כדי לגרום בזה נחת רוח לבורא, להתקרב אליו, וההרגשה שלנו, חיובית או שלילית, צריכה לעבוד רק לכיוון זה.
זאת אומרת על פני איזה הרגשות אני יכול לעשות את עצמי יותר קרוב אליו, יותר המשפיע, לזה אני דואג, ולא לזה שאני מהרגשת צורה חיובית או שלילית מקרב את עצמי או מרחיק את עצמי, אלא איך אני מתעלה מעל ההרגשות השונות, הרגשה נעימה ולא נעימה, כדי להתקרב אליו.
זה כמו שאנחנו לומדים בפרצופים, יש לנו צמצום, מסך, אור חוזר, חשבון כמה אני יכול להיות למעלה מעצמי, בעל מנת להשפיע, ואז אני עושה את העבודה, ובמידה הזאת אני נכנס לדבקות עם מה שנמצא מעלי.
שאלה: המחשבות והרגשות באים מהבורא מצד אחד, אבל מצד שני אנחנו לא מרגישים את הבורא. איך להרגיש באמת את הבורא בנקודת המגע של המחשבות והרגשות?
הבורא מתגלה בסך הכול מהתוצאה הנכונה, מהתגובה שלנו על מה שהוא מזמין. אם נשתדל כמו שעכשיו אנחנו מדברים להיות למעלה מהחשבון האגואיסטי, זאת אומרת להגיב אליו למה שהוא, לא כמו שנראה לי בכלים שלי, באגו שלי, ברצון לקבל שלי, ברצון ליהנות שלי, אלא אם אני אתייחס אליו כמו באמת לטוב והמיטיב הקבוע, אז בצורה כזאת אנחנו מגיעים למצב שזה בעצם הבורא. הטוב ומיטיב תמיד קבוע, ואני צריך בצורה כזאת גם לראות איך אני יכול להיות כמוהו, איך אני יכול לקבל בכל רגע ורגע הרגשה שאני נמצא בטוב ומיטיב, שאני נמצא בהשפעה גמורה אליו כמו שהוא אלי. לא לפי ההרגשות שלי, מה שאני מרגיש באגו שלי, אלא איך אני יכול להגיע אליו בצורה שאנחנו באמת קשורים.
שאלה: אנחנו כל יום בונים תפילה, האם תפילה יכולה לכלול בתוכה גם הודיה וגם בקשה?
ודאי, כל תפילה שלמה כוללת את שני החלקים האלה, בקשה והודיה.
תלמיד: ואם זו בקשה, האם אני יכול לבקש ממש כל היום משהו מהבורא, לא באיזה זמן מסוים אבל להיות בבקשה באותו יום?
כן, כתוב "הלוואי שיתפלל כל היום"2, זאת אומרת להיות בקשר עם הבורא. אבל בבקשות או בהודיות זו כבר העבודה שלנו, אנחנו צריכים להשתדל בשתיהן.
שאלה: איך מסכימים לקבל את החושך כחומר עבודה ולא בורחים ממנו?
אם רוצים להתקדם אז דווקא מזמינים את החושך כדי להתקרב לבורא.
פועל טוב שואל את בעל הבית איזו עוד עבודה יש לו בשבילו? מי שמשתוקק לעבודה ולא לשכר, שבשבילו בסופו של דבר העבודה נראית כשכר.
תלמיד: אבל האינסטינקט הזה לברוח ולא לעבוד עם זה, קשה מאוד לצאת מהאינסטינקט הזה.
לא. הכול תלוי בקבוצה, עד כמה הקבוצה מראה לך שהיא הולכת לקראת זה.
שאלה: איך אנחנו מגיעים לדרגה הגבוהה ביותר של תפילה ותחינה כעשירייה? מה החיסרון שצריך להיות בתוכנו?
החיסרון הוא להשפיע, להשפיע לבורא. להגיע בפעולת ההשפעה להזדהות עם הבורא. כמו שכתוב, "אני לדודי ודודי לי". שבזה אנחנו מתחבקים, מתנשקים, נכללים זה מזה, מגיעים לדבקות.
שאני מרגיש את הבורא שממלא את כל הרצונות והמחשבות שלי. אבל "שלי" הכוונה שאני מתבטל כלפי החברה לפני זה, ומכין את עצמי למגע כזה עם הבורא.
שאלה: נראה שמאותה נקודה נגזרת גם התפילה וגם ההודיה. איפה המעבר בין שתי הנקודות האלה, אם יש כזה?
איפה שאדם מרגיש.
שאלה: הקטע לא ברור. האם אפשר להסביר על איזה שני הפכים מדובר?
תפילה ובקשה, ושבח והודיה אלה שני הפכים. זה מחיסרון וזה ממילוי, מכל טוב. אז ההפכים האלו הם תוצאה מהרגשת ההפכיות.
תלמיד: זאת אומרת שאפשר להודות על זה שהבורא מקרב אותנו, למרות שברצון אני מרגיש שאני סובל?
אתה לא יכול להודות אם אתה סובל, זה לא אמיתי, זה שקר. אתה צריך להביא את עצמך למצב שאפילו שהגוף סובל אבל אתה מתנתק ממנו, ואתה לא מרגיש שאתה סובל אלא שהיצר הרע שלך סובל, ואתה נהנה מזה כמו שמקבל איזה שכר טוב. כי זה עוזר לך דווקא להתנתק ממנו, אז אתה מתחיל להרגיש בזה את העזרה הגדולה.
שאלה: לגבי הגורם שהוא כותב על ההודיה, זה לא ברור. הוא כותב "מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו, לדבר נוסף ולהעדפה, כמו דבר שאינו שייך לו כלל" ואז כביכול תצא הודיה. מה הגורם הזה שהוא מדבר על הודיה?
בעצם מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים להגיע לפעולה שהיא השפעה טהורה, שאני לא מרגיש את עצמי שייך לא לפעולה עצמה ולא לתוצאה ממנה, אלא רק היגיעה. אם זו רוחניות אני משתוקק רק ליגיעה וכלום חוץ מזה. לא לפני זה, לא אחרי זה, לא בזמן שאני עושה איזו פעולה רוחנית. אני משתוקק רק ליגיעה.
ולכן איך אנחנו בוחרים פעולה רוחנית? איפה שיש יותר יגיעה. איפה אנחנו רואים את עצמינו שיכולים להצליח יותר? איפה שיש יותר יגיעה. איך אנחנו שוקלים כמה אנחנו משפיעים לבורא? איפה שיש יותר יגיעה, כי יגיעה הופכת אצלי לשכר.
כדאי לנו לחשוב על זה טוב ולהתחיל לקבל כך את המציאות, ולהתרגל לאמת הזו, שבאמת קדימה לפנינו יש רק מצב פשוט. כמה שאני יותר מתייגע לשם ה', לבורא, אני מוציא בזה יותר תענוג. יגיעה הופכת להיות מקור לתענוג. כמו שבעל הסולם אומר לנו על המזוודה שסוחבים לאיש גדול ועוד.
שאלה: איך אני יכול לעבוד עם הבורא מעל להרגשות של שמחה וצער?
דווקא המטרה שלנו להיות בשמחה הכי גדולה ובלתי פוסקת. השאלה ממה אתה שמח? זה כל העניין. כל העבודה שלנו היא בבירור. זה שאנחנו נמשכים למצב טוב, זה טוב. אבל איך אנחנו מחליפים את היוצרות? איך אנחנו מתחילים ליהנות מזה שעוד יותר ועוד יותר אנחנו נותנים יגיעה למי שאנחנו אוהבים?
אפילו בעולם שלנו, אנחנו מכבדים אנשים שיכולים לתת יגיעה גדולה למען השגת איזו מטרה, גיבורים למיניהם.
שאלה: הסברת לחבר שהוא לא אמור לחשוב על השנאה בשביל להשיג אהבה. אבל עכשיו אמרת שעלינו להזמין את החושך. מה זאת אומרת להזמין את החושך?
זה חלק, לא תמיד אנחנו צריכים לעשות. אלא ישנה תקופה בעבודה שלנו שאנחנו רוצים להזמין את החושך. "אני מעורר את השחר" ועוד כל מיני כאלה מצבים. למה? כי אני רוצה להתקדם, אני רוצה לדעת איפה כאן העבודה שלי.
כמו שאנחנו כשנמצאים בקבוצה, ואין בינינו התקשרות כל כך נכונה וטובה, אנחנו לא יודעים באיזה מצב אנחנו מקושרים. אז מה עלינו לעשות? חסרות לנו הבחנות. ההבחנות יכולות להיות רק משני דברים הפוכים שאנחנו משתדלים לחבר אותם, להעמיד אותם זה מול זה. כך אנחנו לומדים.
שאלה: אנחנו צריכים להגיע לזה שהכול מגיע ממקור אחד וחוזר למקור אחד. יחד עם זאת, אני מייחס לעצמי כל מיני דברים. איך לא לשייך לעצמי? לשייך רק למאמץ, שום דבר לא לעצמי.
אני צריך לעשות מה שמוטל עלי. זאת אומרת, כמו שאני מרגיש שאני מקבל מהבורא דרך המערכת, איזו הרגשה, אני צריך להביא את ההרגשה הזאת שאני נמצא, דרך אותה המערכת בקשר עם "טוב ומיטיב ואין עוד מלבדו". זו בעצם כל העבודה שלי. כל הזמן להחזיק את עצמי בצורה כזאת. מה שאני מקבל, אני מקבל דרך העשירייה, או העשירייה שזה כל הכלי, או שזו רק העשירייה שלי, אבל אני מקבל את זה מהבורא ש"אין עוד מלבדו טוב ומיטיב".
אני צריך לחבר את העשירייה שלי בצורה כזאת שאני ממש אראה את הבורא כ"טוב ומיטיב" ו"אין עוד מלבדו". זה הכול. אין לי כלום. כמו שאני צופה באיזו משקפת ואני צריך למצוא את הפוקוס. אז היחס שלי לעשירייה צריך להביא אותי לכך שאני רואה בצורה ברורה שאני נמצא בקשר עם "אין עוד מלבדו טוב ומיטיב". והכול תלוי בי. אני משנה את הפוקוס בעדשה עד שאני רואה את זה.
תלמיד: ואני יכול איכשהו לסלק את עצמי מתוך התמונה הזאת או שתמיד אני נשאר שם?
אני לא יכול להוציא אותי מהתמונה הזאת כי אז אין תמונה, ואין אני ואין כלום.
שאלה: בעבודה הזאת שאנחנו מצד אחד צריכים להיות בהודיה ובתפילה, אני מאבחן מעין בעיה שיש תמיד נטייה שאנחנו רוצים להיות מלאים יותר מאשר להיות בחיסרון לתפילה. ואתה רוצה לצאת מהפינה הזאת, כי האגו בכל זאת עובד עליך במצב הזה ומחזיק אותך במצב הזה. כשאנחנו עובדים ביחד, איך אנחנו יכולים בכל זאת להכות בעצמי אולי כדי לצאת מהמצב הזה, שתהיה לנו יותר תנועה?
אני חושב שזה בגלל שאנחנו לא מבינים שאנחנו צריכים לזוז רק בקשר בינינו. אין לנו שום בעיה, בכל העולם, בכל העולמות, בכל מה שאתה רוצה, אין לנו שום בעיה. כל הבעיות מהקטנות עד הגדולות ביותר, כולן נפתרות רק בקשר בתוך העשירייה. וכמה שאנחנו נתקדם, אנחנו נרגיש את כל ההפרעות עוד יותר בעשירייה, עוד יותר בעשירייה. ומכל העולם יבואו הפרעות לתוך העשירייה. וכך בתוך העשירייה אנחנו נגיע לגמר התיקון. ממש, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, בפנים, רק אנחנו צריכים ממש לכוון על זה את כל הפוקוס שלנו.
תלמיד: מה המהות, מה השורש של חוסר הרצון רק לא לפנות לבורא, רק לא להתפלל?
הגאווה שלנו, האגו שלנו, ודאי. ואפילו אם אני פונה אליו, אז אני פונה אליו כבר לא בבקשת התיקון אלא בבקשת המילוי. אני רוצה לקבל. אנחנו צריכים להשתדל למצוא בעשירייה כל פעם אווירה כזאת שנפנה לבורא בצורה נכונה, בזה כל אחד צריך לתת דוגמה לשני "איש את רעהו יעזורו".
שאלה: אם שמעתי נכון, אותם המאמצים הם כבר התוצאה, השכר. ובעבודה הם מביאים יותר ויותר עביות ואנחנו צריכים לבחור במאמצים, במאמצי ייתר. מה זה אומר?
אם אנחנו מרגישים שהשכר הוא היגיעה, וכמה שאני מתייגע למישהו גדול אני נהנה מזה יותר, זה התענוג שלי ויותר מזה אני לא מבקש שיהיה, אז ככל שנותנים לי אפשרות להשקיע יותר בצורה נכונה, בכיוון הנכון לממש לאותו כוח העליון, אז אני שמח יותר ומרגיש את עצמי מאושר ביותר. וכאן אנחנו מתחילים לעבור דרגות מיוחדות של התקרבות לבורא, שאותם הרגשות של הקושי שאני סובל, זה הופך להיות מה שנקרא הנגע הופך להיות לעונג. וכאן אנחנו באמת רואים שהופכים את המר למתוק והחושך לאור.
תלמיד: ואם אפשר לדייק. כשאני מתמודד מעל משהו, איזה מצב קשה ואני מתחבר בחיבור ייתר עם החברים, אני כבר מרוצה. אבל יש כאן עוד משהו נוסף גדול יותר בבירור יתר דרך החברים כלפי הבורא. איך זה עובד בדיוק?
זה נכון שכאן אנחנו יכולים לעצור בדרך הרבה פעמים ולהיות מסופקים בכל מיני תשלומים אגואיסטים למיניהם. אנחנו צריכים בעצם ללכת עד הסוף וזה תלוי בקבוצה, זה לא תלוי באדם, אלא עד כמה שהוא מחובר עם החברים, אז הוא רואה עליהם מה שחסר לו. אם אני לא רואה מה עוד חסר לי לתת, להוסיף לעבודה הרוחנית, סימן שאני לא מספיק מחובר עם החברים.
תלמיד: אולי לדייק. אז עלי צריך לחפש כל הזמן חיבור יתר, לחיות בתוך החברים יותר?
נכון. כן.
שאלה: אנחנו קוראים את הכתובים ואנחנו מקשיבים לך שאתה כל יום מאיר בנו את הכתובים האלה, אבל שאנחנו הולכים אחר כך ליישם את זה בתוך העשירייה, אנחנו לא מצליחים כי יש לנו באמת את הבעיה הזאת של האגו שלא נותן לנו ליישם את הערבות הזאת בינינו, את התיקון הזה בינינו. מה חסר לנו עדיין בשביל להגיע לזה, איך אנחנו באמת יכולים ליישם את הכתובים האלה בנו, באמת?
קודם כל זה שאתם מרגישים שאתם לא יכולים ליישם מה שאנחנו למדנו בשיעור בוקר, זה כבר טוב. זו כבר חצי עבודה, וזה מה שגורם לכם הבורא, האור העליון שהוא עושה לנו את ההרגשה הזאת שאנחנו לא מספיקים ולא מסודרים ולא מוצלחים, זה טוב, אז להודות על זה, זה דבר אחד. דבר שני, שאם בכלל אנחנו מרגישים שלא הולך לנו, זה גם גילוי מלמעלה שאנשים אחרים לא מרגישים את זה, ואנחנו מרגישים שאנחנו לא נמצאים במצב הנכון עם הבורא. זה הוא עושה לנו כי "אין עוד מלבדו" והכול אנחנו מקבלים ממנו, אז להודות על זה שהוא לא עוזב אותנו, אלא שהוא ממש דוחף אותנו קדימה.
והלאה כל הזמן להשתדל בינינו, לא עם הבורא אלא בינינו, כמה שאנחנו מתקרבים בינינו, אז מתוך החיבור בינינו אם אנחנו מרגישים שאנחנו מתחברים יותר ויותר, ממנו אנחנו צריכים להפעיל תפילה לבורא. ואז אתם תראו עד כמה שאתם מצליחים למשוך אותו אליכם, כולכם תרגישו שמשכתם אותו.
שאלה: אם הכלי שלי עכשיו זה רק העשירייה שלי, זה סימן לכך שאני שייך יותר לגוף שמוזכר כאן בקטע, ואם זה כלי רחב יותר אז יותר לנשמה אני שייך?
לא. תתייחס למה שיש לפניך, לחברים, ותשתדל להיות איתם בחיבור כי דרך זה תגיע להכול. אל תחליף אותם בשום דבר.
שאלה: בעשירייה שלי כשאנחנו מעלים תפילות, אנחנו קודם כל מעלים הודעה לבורא, הודיה לבורא ואחרי זה אנחנו מודים לו. האם זה הסדר הנכון?
כן, נגיד שכך.
שאלה: לא ברור מה הקשר בין היגיעה לתענוג כאילו איפה קורה התענוג ביגיעה?
אנחנו צריכים להגיע למצב שהיגיעה היא התענוג, היגיעה בעצמה היא המילוי. זה ודאי שזה תיקון ולא קיים בנו ברצון לקבל, אבל ברצון להשפיע, אז כמה שאני מתייגע יותר, אני נהנה יותר. ולכן כך אנחנו צריכים להתייחס לשינויים שצריכים להיות בנו.
תחשבו על זה כל הזמן. תחשבו על זה שהיגיעה לחברים ולבורא, היא בעצם צריכה לגרום לי מילוי, תענוג.
שאלה: התענוג הוא לא מהקשר עם הבורא?
התענוג בא מהקשר לבורא. הקשר לבורא זה נקרא שאתה משפיע לבורא, אז מגיע לך תענוג רוחני.
תלמיד: התענוג מהיגיעה היא מגיעה באותו רגע או שזה אחר כך בא?
יכול להיות כך יכול להיות כך, זה כבר לא חשוב. זה אתם מתחילים להיות חכמים בזה, עוד לא טעמתם.
שאלה: איך היגיעה שאני עושה בעבודה, הטבע שלי מתחיל ליצור מכלום את חשיבות הבורא שקודם אני לא היה לי אותה, עד שאני רואה מזה גם רווח, אני אומר שאני רוצה לעשות זאת, זה עושה לי שמחה. זה לא ברור לי.
זה על ידי המאור המחזיר למוטב. איך שזה קורה, קורה. למה? ככה. אין לי מה לענות, אתה תגלה את זה ותתחיל להרגיש. אבל זה מה שקורה.
קריין: אז קטע 15.
"כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות. זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך. ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיון שהוא רואה, שהכל השם ית' עושה, בין היציאות ובין ההכנסות."
(בעל הסולם. "שמעתי". קכ"א. "היתה כאניות סוחר")
שאלה: מה זה אומר שאדם התגבר על מצב של סטרא אחרא?
זה שהוא לא רואה שיש משהו שמפריע לו אלא שכל הכוחות שישנם בטבע הם כוחות העזר. כולם עוזרים לו רק משני הצדדים. משמאל ומימין. אבל "אין אכזר בבית המלך"3. אין משהו רע בטבע ובכלל בעולם אלא סך הכול זה מסודר כך שאנחנו בחוסר התיקונים שלנו מזמינים כאלו מערכות שפועלות עלינו מצד ימין ושמאל, טוב, רע וכן הלאה, אבל באמת הכול זה כדי להביא אותנו למצב המושלם. מצב המושלם, שמשלימים כל הכוחות האלה אלו את אלו ואנחנו אז זוכים לשלמות, לנצחיות.
תלמיד: אם אני מוצא את עצמי בתוך המצב הזה, זאת אומרת אני לא עובד עם זה, אני הולך אל העשירייה, אני באותה צורה מנסה להתכלל שם, להתחבר לתפילה.
ודאי. אני לא מבין את השאלה שלך זה ברור שככה זה.
שאלה: האם השבח וההודיה זה נקרא השפעה לבורא?
ודאי. כן.
שאלה: איך מגיעים מלהעדיף בצורה אגואיסטית את הקשר עם הבורא על פני הרגשת החושך, להעדיף את הקשר איתו כדי באמת להשפיע לו?
למה? מה השאלה? שאני מעדיף להגיע לקשר אגואיסטי?
תלמיד: על פני הרגשת החושך. הרי אתה אומר תמיד שזה עם החושך.
זה לא מסתדר. כל התנאים האלה שאתה שואל הם לא מסתדרים יחד. לא מסתדרים. אני חושב שזה טעות בהגדרה מה זה חושך ואור בקשר להתקשרות לבורא. זה לא שמובן לי פחות או יותר, או זה מה שאני מרגיש יותר מתוק, פחות, פחות רע או יותר רע, אלא אור וחושך זה כלפי ההשפעה שלי לבורא יותר או פחות, שאני כבר מתעלה מעל הטוב והרע הגשמי בהבנה, בהרגשה, ורק כלפי הבורא יכול להשפיע זה נקרא אור, לא יכול להשפיע זה חושך.
שאלה: מה לעשות אם אני לא מבחין בכל רגע במצב של העשירייה? מהו הקשר בין המצבים האישיים שאדם עובר, לבין עבודתו דרך העשירייה לבורא?
אני חושב שבינתיים אנחנו לא יכולים לשלב מצבים אישיים במשפחה ועוד משהו, כמו גם מצבים שבכל העולם עם המצבים הפנימיים הרוחניים שלנו. לכן אנחנו צריכים לסדר קודם כל את היחס שלנו בעשירייה בלבד, על פני המצבים בינינו, על פני התקדמות לפי שיעור הבוקר ואחר כך כבר נתקדם מהנקודה הזאת הלאה.
שאלה: מהו ה"לחם" הרוחני שבנו? מה זה המצב הזה?
"לחם" זה כוח השפעה. תבדקו אם יש בכם?
שאלה: כשיש לו אמונה שלמה, אז הוא רואה שיש כניסות ויציאות מהבורא. מה זה אומר לזכות באמונה שלמה בתוך העשירייה?
שהוא מקושר עם החברים בצורה כזאת, שבקשר ביניהם הם מתחילים לגלות כוח השפעה הדדי ביניהם בין כולם. ו"בין כולם" זה נקרא, שהם מגלים אותו כאילו במרכז החיבור ביניהם, ושם בחיבור הזה ביניהם שהם בנו אותו, הם מרגישים גילוי הכוח העליון, הבורא, שהוא עשה מלכתחילה את המצב הזה.
קריין: קטע 16.
"בזמן עליה, הוא צריך לזכור ולומר, שבמקום הזה, שיש לי עכשיו עליה, היתה לי ירידה, וה' הציל אותי, והעלה אותי משאול תחתיות, ויצאתי מבחינת מות, הנקרא "התרחקות מה'", וזכיתי בשיעור מה להתקרבות ה', שזה נקרא "להידבק בשיעור מה לחיי החיים".
ועל זה אדם צריך לתת ברכת תודה לה', שע"י זה שהוא נכנס עתה למצב, ששם היו לו יסורים, ועתה הוא ברוך השם במצב רוח של טוב ועונג, בזה שהבורא קירב אותו, אז השיג כלים חדשים של חסרון, שיכול למלאותם עם מצב של עליה, שבו הוא נמצא עכשיו. נמצא, שהוא ממשיך אור של שמחה בכלים חדשים, שהשיג עתה ע"י שהוא מסתכל על הנס שהיה לו, שה' הציל אותו. לכן כשהוא מסתכל על היסורים, זהו כאילו עתה הוא המקבל את היסורים, ועתה הוא ממלא אותם עם תענוג."
(הרב"ש. מאמר 15 "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה" 1991)
שאלה: למה חשוב לנסות להגדיר את המצב הכללי של העשירייה ולנהל יומן?
מאוד חשוב לנו לראות באיזה מצב נמצאת העשירייה, כי זה הכלי שלנו שדרכו אנחנו מתקשרים לבורא, ובכלי הזה תלויה כל ההתקדמות וכל החיים שלנו הרוחניים בכלל. ולכן אין לנו בעצם שום דאגה בחיים שלנו חוץ מהמצב של העשירייה. זה החיים הרוחניים, הנצחיים שלי וכל היתר, מה שאני עכשיו מרגיש ששייך לי, זה לא שייך לי בכלל. ואיפה זה יהיה ומה יהיה עם זה, זה לא יהיה לי אכפת. אלא רק דבר אחד חשוב, שהמצב שלי בעשירייה הוא כל הזמן יגדל ויתחזק.
תלמיד: מה חסר לנו באיכות העבודה שלנו, כדי שנוכל להגדיר את המצב הכללי שלנו?
יותר ויותר ויותר לחשוב רק לתוך העשירייה ומתוך העשירייה, עד שאנחנו נרגיש שבעצם מה שקודם חשבתי על אני והעולם וכל מיני דברים, אבל מתוך אני, אתחיל לחשוב מתוך העשירייה ופחות מהעשירייה אין. זה מה שחשוב.
אם אני מגיע כבר למצב כזה, או מתחיל לתאר לפחות לעצמי שדבר כזה הוא צריך להיות והוא קיים ואי פעם אני אגיע לזה, זה כבר טוב, סימן שאני בדרך הנכונה.
פשוט, בתוך העשירייה זו רוחניות, מחוצה לזה זו גשמיות.
שאלה: איך אנחנו מגדירים את המצב הכללי, כסכום של המצבים הפרטיים של כל אחד?
המצב הכללי הוא לא סתם סכום של כל המצבים הפרטיים שלנו, אלא הוא אינטגרל. מי שלמד מתמטיקה יודע, שהוא מקבל את כל התכונות של אחד וכל התכונות של כל אחד וכך מחבר אותן בצורה כזאת, שיוצא שכל התכונות הדומות והמנוגדות, הן בסך הכול נכללות יחד לפי תבנית פשוטה כדי להגיע להשפעה אמיתית. לפי זה בונים סך הכול את סכום המאמצים שלנו.
אנחנו נדבר ונברר, איך אנחנו מתקשרים בינינו, כשנדבר על הפרצוף, מבנה הפרצוף.
שאלה: איך להיזכר בירידות הקודמות מבלי להתנתק מהכלים החדשים?
אני לא צריך להיזכר בכלום. אני לא רוצה להישאר במצבים שכבר עברתי. אני משתוקק למצב החדש, שאני חייב להגיע אליו, כל פעם יותר ויותר דרך חיבור לקבוצה, לחיבור עם הבורא. זה חייב להיות אצלי תבנית שאני כל הזמן צריך לראות את עצמי נמצא בה.
שאלה: בהתאם לטקסט, מה זאת אומרת להיות מקבל ייסורים?
"לקבל ייסורים", זה כל דבר שמנתק אותי מהבורא, מהשגת הבורא. והשגת הבורא זה נקרא שאני לא משיג תכונות ההשפעה, כי הבורא זה כוח ההשפעה. אז אם אני לא משיג תכונות השפעה בי, זה נקרא שאני לא משיג את הבורא. ואז מזה אני סובל. ואם אני לא סובל, אני יכול לפנות לבורא ולבקש ממנו, "למה אני לא סובל מזה שאני לא מגלה בי את תכונות ההשפעה שלו". "למה לא אכפת לי מי שהוא?" אפילו בחיים הגשמיים שלנו, אנחנו רוצים, שמה שאני מרגיש, ממה שאני נכלל, שזה יהיה אכפת לסביבה וכאן ברוחניות לא אכפת לי?
שאלה: כשאנחנו משבחים את שם הבורא עבור המילוי ממנו, ובתוך התפילה שלנו אנחנו פונים במילים כמו "הללויה", זוהי תוצאה מכך שהתחברנו בצורה טובה, זה כיוון נכון?
אני לא ידוע אני לא קראתי על הללויה שום דבר, ומה שאתם מתפללים, לא כולם מתפללים ולכן אני לא יכול לפרש דברים כאלה. אל תפנה אלי אף פעם עם שאלות כאלה שבהן אנחנו לא נמצאים, אחרת אני לא אתן לכם לשאול אני מצטער מאוד.
תבינו באיזו צורה אנחנו הולכים קדימה, ומה שאנחנו לא עוברים, מה שלא משתמשים, אל תשאל. בואו נתחיל להבין זה את זה, אתם צריכים להבין איך אני מלמד, במה אני משתמש ובמה אני לא משתמש.
כל סימן דתי ששייך לאיזו דת ולאיזו צורה, אני לא מקבל. אנחנו מדברים רק על הרצון לקבל שאותו צריכים להביא, להזדהות עם הבורא, נקודה. לא רוצה שום הרגלים, שום מנהגים, כל זה פסול עליי. מה שהיה מקובל באיזו חברה, באיזו קבוצה, באיזו אומה, זה לא חשוב לי, חשוב לי רק דבר אחד, איך אדם שהוא חי בעולם הזה מתקשר לבורא. לזה אני מלמד. ואתם בכל פעם רוצים לקשור למה שאתם רגילים ואיך זה קשור. אני לא רוצה לדבר על זה, זה לא קשור בעיניי.
קריין: קטע 17.
"לפי שיעור גודל היסורים, בשיעור זה האדם משתדל ועושה כל מיני מעשים, בכדי להתרחק מזה. היינו, שהיסורים גורמים שנאה להדבר, שמביא לו יסורים, ובשיעור זה הוא מתרחק.
[...] ומה האדם צריך לעשות, בכדי שיגיע לידי אהבת ה'? על זה ניתן לנו סגולה לעסוק בתו"מ, ש"המאור שבה מחזירו למוטב". שיש שם מאור, הנותן להאדם להרגיש את חומר המצב של פירוד. ולאט לאט, כשאדם מכוון להשיג מאור התורה, מתרקם אצל האדם שיעור של שנאה להפירוד, היינו שמתחיל להרגיש את הסיבה, שגורם לו ולנשמתו את הפירוד וההתרחקות מה'. כלומר, האדם צריך להאמין, שהשגחתו ית' הוא בבחינת טוב ומטיב."
(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ד. "יתרון ארץ בכל הוא")
קריין: כן, 18.
"וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל". וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.
אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים"."
(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)
קריין: 19.
"האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים. וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני."
(הרב"ש. מאמר 1 "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה" 1991)
שאלה: בקטע אבל הוא מדבר גם על מקום שאתה בהודיה וגם במקום שאתה בתפילה אבל אמרת מקודם שזה לא אפשרי להיות בשניהם בו-זמנית?
(סוף השיעור)