שיעור בוקר 18.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 419, מאמר: "החרות"

קריין: מאמר החרות עמ' 421, טור א', כותרת "חיוב השמירה על חרות היחיד".

חיוב השמירה על חרות היחיד

"ודע שזהו הרכוש האמיתי של היחיד, שאסור לפגוע בו, או לשנותו. כי סופם של כל אלו הנטיות הכלולות ב"מצע", להתפעל ולקבל צורות מושכלות, כשיגדל אותו היחיד ויעמוד על דעתו. כמבואר לעיל. ומכח חוק ההתפתחות השולט בכל השלשלת ההיא הדוחף אותה תמיד קדימה, כמבואר במאמר השלום. נמצא עוד, שסופם של כל נטיה ונטיה, לההפך למושכלות מאד גבוהות וחשובות לאין ערוך.

נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו.

כאן צריכים להבין, שבשעה שאיזו נטיה מתהפכת ומקבלת צורת מושכל, אין עוד יותר להכיר בה הבדלות של טוב ורע. כי הבדלות אלו ניכרות רק בזמן היותן נטיות או מושכלות בלתי בשלות, ובשום פנים לא יוכר שמץ מהם, בעת שמקבלות צורת מושכלות אמיתיות. ודבר זה יתבאר במאמרים הבאים, בכל טעמו ונמוקו.

מזה מובן לנו, גודל החמס, שעושים אלו האומות, המטילים מרותם על המיעוטים ועושקים את חרותם, מבלי לאפשר להם להמשיך את דרך חייהם, על פי נטיותיהם, שהגיעו אליהם בתורשה, מאבות אבותיהם, כי כרוצחי נפשות נחשבים. וגם הבלתי מאמינים בדת ובהשגחה מטרתית, יוכלו להבין את חיוב השמירה על חרות היחיד, מתוך מערכות הטבע.

כי עינינו רואות איך כל האומות שנפלו ונהרסו מדור דור, לא היה זה, אלא מתוך הכבדת עולם על המיעוטים, ועל היחידים. אשר על כן התגברו עליהם והרסו אותם. אם כן ברור לכל, שאין אפשרות להעמיד השלום בעולם, אם לא נתחשב עם חירות היחיד, כי זולת זה, לא יהיה השלום בן קיימא. והחורבן ישתרר.

הנה גדרנו היטב את ישותו של היחיד, בתכלית הדיוק, אחרי הנכיון מכל מה שמגיע אליו מהצבור כמבואר. אולם, הועמדה השאלה סוף סוף איה הוא היחיד עצמו? כי כל האמור עד הנה בגדר היחיד, הוא מובן רק מבחינת רכושו של היחיד, שהוא המורשה שהנחילו לו אבותיו. אולם, איה הוא היחיד עצמו, דהיינו, היורש והנושא של אותו הרכוש, התובע לפנינו על שמירת רכושו? כי מכל המבואר עד כאן, עדיין לא מצאנו, את הנקודה האנוכית של האדם, שיהיה עומד לעינינו בתור יחידה עצמית, ומה לי הגורם הראשון - שהוא שלשלת ארוכה, של אלפי בני אדם בזה אחר זה, מדור דור, שקבענו עמהם דמותו של היחיד בתור יורש. ומה לי שאר שלושת הגורמים - שהם אלפי האנשים עומדים בזה אצל זה בדור אחד - - - סוף סוף נבחן כל יחיד, רק בדמות מכונה צבורית, העומדת תמיד הכן לרשות הצבור לתשמישם, לחפצם. דהיינו, שנעשה סביל לשני מינים של צבור. מצד הגורם הראשון נעשה סביל לצבור גדול מדורות שעברו, שהיו נמצאים בזה אחר זה, ומצד שלושת הגורמים האחרים נעשה סביל לצבור הנמצאים עמו בדור אחד.

וזוהי אמנם שאלה כלל עולמית, ומשום זה נמצאים הרבה המתנגדים לשיטה הנ"ל הטבעית, אף על פי שמכירים היטב אמיתותה, ובוחרים ביותר בשיטות מטפיזיות או בדואליזם, או בטרנסצנדנטליות, לצייר לעצמם איזה עצם רוחני, איך שהוא יושב בפנימיות הגוף, בתור נפש האדם. אשר הנפש הזאת היא המשכלת, והיא המפעלת את הגוף וכו', שהיא עצם האדם וה"אנכי" שלו.

ואולי היה בכל הפירושים הללו, כדי להניח את הדעת, אבל הצרה בזה, שאין להם כל פתרון מדעי, איך אפשר לעצם רוחני, שיהיה לו איזה מגע כל שהוא, עם אטומים הגשמיים בגוף, שיוכל לגרום לו איזה תנועה. וכל חכמתם והתעמקותם, לא הועילה להם, למצוא כאן איזה גשר מספיק, לעבור על הבקיע הרחב והעמוק הזה, הנמצא בין עצם רוחני לאטום גשמי. ולפיכך לא הרויח המדע ולא כלום, בכל השיטות המטפיזיות הללו.".

קשה לנו מאוד להבין בכלל למה הוא חודר. הוא רצה קודם לגלות את החיוב בשמירת חופש היחיד, חירות היחיד, וכאן מה הוא רוצה להגיד, שאנחנו תוצאה מאלפי דורות? אז וודאי איזה חופש יש כאן, שלא ילחצו על האדם בצורה החיצונה, שלא ישָנו בו שום דבר? או שרוצה להגיד שיש כאן איזו נקודה רוחנית בכל אחד ואחד שאליה אין שום גישה לאף אחד, אלא אדם כשהוא מגיע להתפתחות רוחנית נותנים לו הזדמנות וזה נקרא חרות, נותנים לו הזדמנות לפתח את הנשמה שלו בצורה שמתאימה למערכת של הנשמה הכללית של "אדם הראשון".

שאלה: מי זה היחיד שהוא מדבר עליו?

היחיד זה אותו אדם שמגלה שיש בו נקודה שנמצאת בבחירה חופשית.

תלמיד: בהתחלה הוא דיבר על המצע, אחרי זה הוא דיבר על כל התוספות שבאות מסביב.

איך אנחנו מפתחים את הנשמה. המאמר ארוך ואי אפשר להגיד שהוא גמור. כי כבר היה ברור לבעל הסולם שיש כאן בעיה בלהוציא את המאמרים האלה, "מתן תורה", "הערבות" ו"החרות". אלה מאמרים מאוד בעייתיים, במיוחד "החרות". מה הוא רוצה להגיד? אסור לו להגיד שאין חרות לאדם הרגיל בעולם שלנו. ואם אין חרות אז מה הוא עושה? מקיים את פקודות הטבע ואז אין לך בזה שום שכר ועונש. אי אפשר להסביר.

תלמיד: מה זה חובת השמירה על חרות היחיד בהקשר הזה?

אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו נבנה חברה נכונה לא יהיה לאף אחד נתינת פקודה מהחברה לעשות משהו, אלא כל אחד ואחד יצטרך לברר את הבחירה החופשית שלו. זאת אומרת כל החינוך הוא, שאתה חייב להיות בחברה נכונה ובה לברר את הטבע שלך.

תלמיד: אני כל הזמן מנסה לכפות על עצמי לקבל את דעת החברה ולקבל דעת המקובלים. זאת אומרת כל הזמן יש כאילו כפייה.

לא, זו לא כפייה. מי כופה עלייך?

תלמיד: אני מנסה לכפות על עצמי.

זה עניינך, אבל לא שמישהו. וודאי שאתה מגיע לכל מיני דעות, לכל מיני שיטות ובוחר מביניהן, אבל אסור לאף אחד להתייחס לשני. לפי מה שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה הבורא מטפל בך.

תלמיד: יש דעת קבוצה שאני לא תמיד מסכים איתה, הרבה פעמים אני לא מסכים איתה.

אל תסכים. אבל אם אתה רוצה להתקרב למימוש מטרת הבריאה אתה חייב להתכופף. או שיש חיבור שכולם מתכופפים לכוח ההשפעה, לא למישהו אלא לכוח השפעה, או שהולכים לפי כוח הקבלה של כל אחד. אחד משניים, אין לך יותר בטבע אפשרויות.

תלמיד: מה ההבדל בין להתכופף לכוח השפעה לבין כפייה?

כי אף אחד לא כופה עליך, אלא אתה בעצמך מחליט שאתה הולך. וזה שזה נגד הטבע שלך דווקא נותן לך בחירה חופשית. אם זה היה יחד עם הטבע אז זו כפייה, הטבע כופה. אם הטבע מתנגד אז יש לך בחירה חופשית. בדיוק, אני בוחר לקיים למרות שאני לא רוצה ואז יש לך כאן איזה שטח לבן, שליש אמצעי דתפארת, חלק ששייך רק לך, להחלטתך. ואתה נמצא בין שתי ההשפעות, השפעה של החלק העליון, זה השפעה, וחלק התחתון של הקבלה, ואתה באמצע. לא שייך לאף אחד, אתה לא שייך לא לבורא ולא לנברא, אתה בונה את עצמך קשור לשניהם וניטרלי מהם.

תלמיד: השכל לא מוכן לקבל את התיאור הזה. למרות שאני מבין אותו, יכול אפילו להרגיש אותו, אבל השכל לא מוכן לקבל את הטיעון הזה.

כי השכל כבר שייך לחלק אחד, הוא שייך לרצון לקבל. אם אנחנו הולכים לברר את הדברים אז יוצא שאסור לך לחנך אף אחד, אלא לגרום שהסביבה תיתן אפשרות לאדם להתחנך בה.

תלמיד: מי שמעצב את הסביבה זה המקובלים.

איפה ראית דבר כזה?

תלמיד: נניח בחברה מתוקנת.

מקובלים לא מייצבים את הסביבה, מה פתאום. הם יתעסקו באונס? אין לנו בהיסטוריה דברים כאלה. לא. וכשרבי עקיבא לימד את התלמידים שלו, לימד "ואהבת לרעך כמוך", למעלה מהאגו, בבקשה תממשו אם אתם רוצים "אין כפייה ברוחניות". אין אף פעם לחץ על בן אדם, אפילו על ילדים קטנים. זה מה שאני התפלאתי אצל הרב"ש, לא נוגע, שיעשה מה שיעשה. הוא צריך לשמוע את הדברים האלה, אבל הוא מגלה שלא רוצה לשמוע. גדל לאט לאט, כמה שקולט קולט. אין כפייה. הוא קרא לזה "חינוך קופים".

שאלה: יש פה הרבה דברים בפסוק הזה. הוא אומר שעמים נהרסו מזה שהרסו את המיעוט בהם, אני מבין שלא מדובר על העולם הזה, על הגשמיות.

כן ולא. בוא לא ניכנס לזה. אנחנו נתפוס איזה חלק קטן מהמאמר, נבין אותו וזהו. היחס שלנו לתיקון חייב להיות שאתה מפזר את החומר, אתה מלמד את האחרים, מי ששומע, שומע, מי שלא שומע, לא שומע, ואתה משאיר את זה כך. סך הכול אתה נציג של אותה התוכנית מהבורא כלפי בני האדם. אתה לא קובע במקומם שום דבר. אין כפייה.

תלמיד: הרובד השני מדבר על הסביבה רוחנית, על הקבוצה. אסור פה להרוס אף אחד, צריך לשמור על כל אחד ואחד כמו שהוא.

זה תנאי שאתה רוצה להיות בקבוצה, אבל אף אחד לא כופה עלייך שאתה צריך להיכנס לתוכה.

תלמיד: ואפילו לקדם כל אחד ולטפח כל אחד, מה הוא רוצה להגיד?

אנחנו נתאספנו כאן כדי ללכת בתיקונים לפי השיטה של בעל הסולם. יש כאן כלל, מי שרוצה להיכנס לוקח על עצמו את שיטת התיקון. זה הכול. לא רוצה? לאף אחד לא אומרים כלום. רוצה, כן. לא רוצה, לא. כניסה חופשית בתנאי שאתה מצטרף, אתה רוצה לצאת? בבקשה.

שאלה: בסוף הפסוק הוא אומר על הנפש שנמצאת בתוך האדם וככה חושבים וזה מטפיזיקה, למה הוא פתאום עובר לזה, מה הוא רוצה?

הוא רוצה להראות לך ששום שיטה לא עובדת אלא רק לפי חכמת הקבלה אתה נותן לאדם חופש. חופש. ואם רוצה מתקדם ואם לא רוצה, לא. ואתה לא מטיף לו מוסר, שום דבר אתה לא אומר לו.

תלמיד: מה זאת אומרת?

ככה, רוצה להשתתף בעשירייה? שישתתף. לא רוצה להשתתף? שלא ישתתף. רוצה רק לשבת ללמוד איזה שיעור? שיעשה. להיות בהפצה או לא? בבקשה. חברה צריכה להיות כזאת שנותנת לכל אחד שרוצה להיות במגע עם תיקון העולם, אפילו רחוק מאוד מזה, בכל זאת מקום ולא ללחוץ, עד שיגדל, עד שיתבשל.

תלמיד: זאת אומרת לתת לאור לעבוד. העיקר מה שהסביבה נותנת, מביאה את האדם להשפעת האור.

כן. זה לא עניינך. חוץ מהשפעת המאור אין לך בזה כלום.

שאלה: למה החברה לא מעודדת אותו יותר קדימה, מפתחת בו שאיפות, להפיץ, להתכלל?

בצורה חיצונה יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה, אבל לא בצורה שפונה אליו ודורשת. אין כפייה, כי אחרת אתה גונב ממנו את הבחירה החופשית, הוא לא יכול לממש באמת את הנקודה שבלב. אם אתה מתייחס לבהמות שברחוב זה משהו אחר, אתה מפיל עליהם חוקים ומה לא, אחרת יאכלו זה את זה, אבל אם אתה מדבר על ההתפתחות הרוחנית אתה רק נותן תנאים לאדם שאם ירצה לוקח אותם ומתקדם.

תלמיד: אז לא להעיר לאף חבר "הגעת", "לא הגעת"?

אם אנחנו מסכימים מראש על דברים כאלה שאנחנו בזה לא רואים את הפגיעה בחופש אלא ההיפך, אני מבקש מהם לעזור לי, זה משהו אחר. אני יכול לבקש מחברים "תעזרו לי לקום בזמן, לבוא בזמן, לעשות כך וכך", כן, אבל בתנאי שאני בוחר. אנחנו צריכים לראות שזה כך. לכן אדם רוצה לצאת? בקשה. זה כלל שחייב להיות כל הזמן בשמירה, לא להחזיק אף אחד בכוח. גם לא עולה על דעתי, איך זה אפשרי.

שאלה: במאמר מטרת החברה א׳ רב"ש אומר, שהתאספנו כאן ללכת לפי דרכו של בעל הסולם. כשאומרים כזה דבר לאדם זה לא נקרא שאתה משנה לו את החירות?

לא, אם הוא רוצה שיישאר, אם לא, לא. בכל חברה כשאתה נכנס אתה נכנס לאיזו מסגרת, ואז אתה מקבל את זה. הוא לא יכול לבוא לכאן ולהגיד ממחר אני ממליץ שנלמד ספר בישול. כי הוא חושב שזה הכי טוב לאדם שידע איך להיות טיבעוני. לא, כאן לומדים רק את זה.

תלמיד: אז למה זה לא פוגע בחירות של היחיד להציג לו שכאן מתנהגים בצורה כזאת, כאן לומדים בצורה כזאת?

כי אנחנו לקחנו את השיטה ולפי השיטה הזאת אנחנו רוצים לפרמט את עצמנו. אנחנו לא לוחצים עליו, הוא לא חייב לקבל את זה.

תלמיד: זה ברור, אבל אתה הרי משנה אותו?

לא.

תלמיד: למה לא?

אני נתתי לו לבחור. אתה רוצה להיכנס אלי? אצלי כך מתנהגים. אתה לא רוצה, אתה לא חייב להיכנס.

תלמיד: אבל הוא עדיין במידה מסוימת מחויב להשתנות כדי להיכנס.

אם הוא רוצה להיכנס, אני לא כופה על ההחלטה שלו. אני רק אומר אם אתה תיכנס אתה תצטרך לקבל את החוקים שישנם כאן. אלא מה אתה רוצה שאני אעשה? שהוא יוכל להיכנס ולעשות מה שבא לו? אז זאת לא בחירה חופשית, זאת גם לא בחירה, הוא לא בוחר בכלום.

תלמיד: אז כל הזמן האדם צריך לראות במה הוא צריך לבחור?

כן.

תלמיד: ולהיות במצב הזה שאני בוחר או לא.

נכון, בחירה חופשית היא כל הזמן בחירה.

תלמיד: אז איך מחנכים אם אתה לא נוגע? אתה כאילו לא נוגע אף פעם באדם.

אף פעם, רק המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אז איך האדם יודע אם הוא מתחנך?

על ידי הבירורים שלו, ככה זה. חברת מקובלים היא כזאת שאף אחד לא נכנס לשני, אף אחד, כבודו במקומו.

שאלה: אני רוצה לנגוע במקום הזה שכל אחד באמת מוצא את מקומו, ואין את הלחץ האישי הזה. הרבה פעמים יוצא שבקבוצות יחסית בינוניות או קטנות יש הרבה מה לעשות, הרבה אחריות לקחת, הרבה הפצה לעשות. ולרוב יוצא שבתוך קבוצה נניח של כמה עשרות, למעט אנשים יש את המוטיבציה ואת הרצון לעשות בפועל.

ולפעמים נוצר איזה כעס מסוים של אותם חברים שלוקחים את כל העומס עליהם. הם אומרים למה רק אנחנו עושים, למה אחרים לא פעילים בעשירייה? הם לא משתתפים בהפצה, הם לא באים לסדר, ונוצר מתח.

נכון, למה זה לא נמצא בקבוצה כחוק? שאם אתה רוצה להיכנס לכאן, אתה לומד את בעל הסולם ורב״ש, ואתה מקבל על עצמך גם כך וכך פעולות שאתה חייב לעשות. זה גם התנאים שבקיום הקבוצה, אחרת אל תיכנס.

תלמיד: אנחנו התחלקנו לעשיריות. בעשיריות יכול להיות אדם שמגיע כל יום, ויכול להיות אדם שאין לו מסגרת קבועה, הוא לפעמים מגיע ולפעמים לא מגיע.

זה אם אתם מסכימים לדבר כזה.

תלמיד: אנחנו הסכמנו על דבר כזה.

בסדר, אז מה אתם רוצים?

שאלה: מתי דורשים, מתי לא דורשים? יש לפעמים קו לא ברור מתי אני יכול לבוא ולדרוש.

תסכימו על זה וזהו, אתם קובעים את החוקים בתוך העשירייה, אבל תמיד יש לו ברירה להיכנס בה או לצאת. מה שאין כן בחוץ כשאני יוצא אין לי ברירה, יש חוקי תנועה, יש חוקי התנהגות, יש עוד כל מיני חוקים למדינה. אף אחד לא שואל אותי האם אתה רוצה לקיים את זה או לא, אם אני אזרח, אני חייב לקיים. אותו דבר כאן, אם אני נכנס, אני יכול להיכנס או לא, אבל לא שאני נכנס ואני חופשי.

תלמיד: נניח לדוגמה, סיפרת על "השיעור של שאול". הוא היה מגיע רק לשיעור הזה, "עזוב אותי עכשיו מתורנויות, אם צריך לשלם על המקום, בסדר, וחוץ מזה, זה אני".

בדיוק.

תלמיד: מישהו בא אליו ואמר לו, אתה לא משתתף?

לא, אף אחד.

תלמיד: למה?

כי זה היה תנאי, זה היה התנאי שהוא היה מגיע, זה הכול. תנאי שלו ושל רב״ש, לא היה שייך לאף אחד.

תלמיד: אבל בקבוצות זה קצת שונה.

אז אתם קבעתם את זה, מה אתם רוצים ממני? אני לא מבין. אתם קבעתם כל מיני סדרים ואתם יכולים לקבוע אותם בחזרה אחרת. אבל לאדם ישנה בחירה חופשית. אנחנו קבענו שכדי להתפתח רוחנית חייבים לעשות את זה, זה וזה. עכשיו, יכולים לדרוש את זה ויכולים לא לדרוש. נניח שהוא אומר אני לא רוצה להתפתח רוחנית, מוכנים לקבל אותי כך או לא? שאני אבוא לשיעור מיוחד וזהו בלבד. אתם יכולים להסכים ויכולים לא להסכים.

תלמיד: אני יכול להגיד שאני מאוד הייתי רוצה לעשות את התהליך הזה יחד איתך, כדי לקבל הכוונה.

אין לי הכוונות, אין, איך שתחליטו. בכל קבוצה זה יכול להיות אחרת. יכול להיות שאיזו קבוצה מרוצה מאוד שלפחות באים אנשים לאיזה שיעור משני, אבל לפחות באים. נניח לשיעור זוהר באים ממש עשרים שלושים אנשים, ולשיעורים אחרים לא באים. אפשר להבין את זה, זאת סגולה, יש איזו הסכמה על זה שזה זוהר. אז אנחנו מסכימים שיבואו.

גם כאן אנחנו בעצם הסכמנו שזוהר הוא פתוח לכולם, כל אחד יכול מהרחוב לבוא, לשבת לשמוע שיעור. ואנחנו לא באים אליו באיזו טענה, למה אתה לא מגיע לשיעורים אחרים, איפה התשלום שלך? וכן הלאה. אלא הזוהר הוא פתוח.

תלמיד: נניח קבוצה בעולם מחליטה שהזוהר אצלה סגור.

שיחליטו, זה עניינם.

תלמיד: אבל זה יוצר חוסר עקביות שכל קבוצה מחליטה בעצמה, אנחנו כלי עולמי אחד, אם ממשים את מה שאתה אומר זה יוצר פערים.

לא בדיוק, כי יש הבדל בין המדינות, בין העמים, זה לא כל כך.

תלמיד: יכול להיות שאולי זה לא המקום לפתוח את זה, אבל הייתי רוצה להמשיך את זה אולי באיזו מתכונת, כי מאוד מאוד חשוב הברור הזה, וזה עולה המון פעמים.

נחשוב.

תלמיד: המשימה היומית, במהלך היום כל עשירייה מתרגלת את הרגשת הפער בין חיבור הכתרים לחיבור המלכויות בתוכה, כל חבר מקפיד להעלות את חשיבות המטרה על פני הגשמיות.

(סוף השיעור)