שיעור בוקר 26.03.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1063

מאמר "מהו הסדר במחיית עמלק"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 553, "שמעתי" מאמר ל"ז, "מאמר לפורים".

מהו הסדר במחית עמלק

תש"ן - מאמר כ"ב
1989/90 - מאמר 22

"הזה"ק בפרשת בשלח (דף קכ"ט ובהסולם אות תע"א) אומר שם וזה לשונו, "אמר רבי יצחק, כתוב, כי מחה אמחה, שמשמע שהקב"ה ימחה. וכתוב, תמחה את זכר עמלק, שמשמע, שאנו צריכים למחות אותו. ומשיב, אלא אמר הקב"ה, אתם תמחו את זכר עמלק שלמטה, ואני אמחה את זכר עמלק שלמעלה", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו "עמלק שלמטה", ומהו "עמלק שלמעלה", בעבודה. שמשמע, שיש כאן ענין של מחית שני עמלקים, של מעלה ושל מטה. ועוד יש להבין, שמכאן משמע, שמקודם צריכים למחות את העמלק של מטה, ואח"כ הקב"ה ימחה את עמלק שלמעלה. ויש להבין מדוע לא ניתן לנו דבר שלם, היינו כמו שלומדים "באתערותא דלתתא אתער עובדא דלעילא". זאת אומרת, שע"י המעשים שאנו עושים למטה, זה גורם שגם למעלה מקבל שינויים, היינו התגלות השפע וביטול הס"א. ומדוע במחית עמלק, אין המעשים שלנו יכולים למחות את העמלק שלמעלה. ומדוע ניתנה לנו רק חצי עבודה, וחציה השניה הקב"ה עושה. והשותפות הזאת למה לי.

ובענין עמלק גם כן יש להבין, מהו מרמז לנו השם שלו. ובאופן כללי ידוע, שעמלק נקרא יצר הרע. אולם באופן פרטי יש ליצר הרע הרבה שמות. וחז"ל (במסכת סוכה דף נ"ב) אמרו, "שבעה שמות יש לו ליצר הרע, רע, ערל, טמא, שונא, מכשול, אבן, צפוני. ויש לו עוד שמות כמו פרעה מלך מצרים, עמלק".

ידוע, שבכל דבר אנו מבחינים ב' בחינות, שהם אור וכלי. ואפילו בדברים גשמיים אנו מבחינים בכל דבר פנימיות וחיצוניות, שהחיצוניות נקראת כלי ופנימיות נקראת האור. וניקח לדוגמא, כשאדם משתוקק ללחם או לבשר ודגים, וכדומה, אין האדם משתוקק להכלי, היינו החיצוניות, מה שנראה לעינינו, אלא שהאדם משתוקק להפנימיות, מה שאינו נראה לעין, היינו להטעם שיש בהלחם או בבשר ודגים, וכדומה.

ועוד יותר מזה, אנו רואים, שבכדי להנות מהתענוג המלובש בהכלי, האדם צריך להכנה, היינו כפי ערך הכנתו, באותו שיעור הוא יכול להנות מהאור התענוג המלובש בהכלי, הנבחן לחיצוניות. כלומר, אינן דומה שהאדם הולך לשתות מים כשהוא צמא, לזמן, שהאדם שותה מים והוא לא צמא. וזהו מטעם, שהכלי של קבלת התענוג נמדד לפי שיעור ההשתוקקות להתענוג.

לכן אנו רואים, בזמן שאדם רוצה להנות ממשקאות, הוא אוכל מקודם דברים חריפים ומלוחים, בכדי שיעוררו בו השתוקקות לשתיה. וכן הוא בכל הדברים, שבלי השתוקקות לא יכולים להנות משום דבר. וזה נובע מתחילת הבריאה, כמו שלומדים, שמטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, ברא רצון לקבל הנאה ותענוג. ומטרם שנגלית הבחינה ד', שהיא ההשתוקקות, עוד לא נבחן לבחינת כלי, שיהיה מוכשר לקבל את האור והתענוג.

ונחזור עתה לבחינת אור וכלי שברוחניות. היינו, שאותו הסדר שיש בגשמיות נוהג גם ברוחניות. ובאמת הוא להיפך, מה שנוהג בגשמיות נמשך זה מרוחניות. אולם בדבר אחד יש הבדל בין גשמיות לרוחניות, כלומר, שבגשמיות התענוג היינו, האור, שהוא הפנימיות, מגולה, כמו שכתוב "עין רואה והלב חומד".

לכן כשמסתכל על דבר גשמי, פחות יותר הוא מרגיש, שיש שם טעם פנימי. והתענוג שמלובש בחיצוניות הכלי, זה מושך אותו ומעורר בו חמדה. מה שאין כן תענוגים רוחניים, המלובשים בחיצוניות הכלים, הנקראים "תורה ומצות", עליהם שורה בחינת צמצום והסתר. לכן לא יכולים לומר, שהתענוג והאור המלובש במצות ציצית, מושך אותו, לכן הוא הולך ללבוש ציצית. וכדומה בשאר מצות. כמו שלמדנו, שהצמצום היה לתיקון הבריאה. נמצא, שבדבר זה יש הבחן גדול בין תענוגים גשמיים, המלובשים בדברים חיצוניים, לתענוגים רוחניים, המלובשים בדברים חיצוניים, שהם תורה ומצות.

לכן מסיבת הצמצום יש כאן ענין של "שלא לשמה" וענין "לשמה". וזהו מסיבת ההסתר שנעשה על תענוגים רוחניים. זאת אומרת, שלא יכולים לומר לאדם, תנסה ותלבש ציצית, ותראה איזה טעם טוב אתה תקבל מלבישת ציצית. לכן מוכרחים לומר, תלבש ציצית, ותמורת זה אתה תקבל תענוג, לא מה שמלובש במצות ציצית, כי בזה אין אתה יכול להרגיש שום טעם.

אם כן האדם שואל, בשביל מה אני צריך ללבוש ציצית. אז צריכים לומר להאדם הזה, ששואל, תקבל תענוג גדול תמורת זה. ואיזה תענוג אני אקבל. אז אומרים לו, אתה יכול לבחור לך תמורת עבודה בתו"מ תענוגים של עולם הזה, כמו שכתוב בזה"ק, היינו פרנסה ובריאות וחיים ארוכים, או שאתה תקבל שכר בעולם הבא גם כן, כמו שאומר הרמב"ם בסוף הלכות תשובה.

נמצא לפי זה, ש"שלא לשמה" יהיה הפירוש לא כמו בגשמיות. שבפנימיות הכלי יש שם מלובש איזה תענוג של בשר או של דגים וכדומה. כלומר, שהאור המלובש בפנימיות הכלי, זה מושך אותו לקיים תו"מ. אלא תענוג אחר, שמה, שאינו מלובש בהכלים האלו, שהוא יקבל, זה מושך אותו לקיים את התו"מ. וזה נקרא "שלא לשמה". היינו, שאין הכוונה שהמצוה מושכת אותו, היינו מה שמלובש בתוך המצוה, אלא "שלא לשמה" מושך אותו, כלומר מה שאינו מלובש בתוך המצוה, זה מושך אותו, אלא התענוג שאינו מלובש בהמצוה, והוא נמצא מחוץ להכלים, הנקראים תו"מ, זה מושך אותו.

וזה נקרא "שלא לשמה". היינו, בשעה שעוסק בתו"מ, הוא מקבל כח עבודה, מטעם שיקבל אח"כ תמורה. זאת אומרת, אם היתה לו מציאות לקבל תענוגים ממקום אחר, יותר גדולים, הוא יכול לוותר על תו"מ. אלא לפי מה שיש לו אמונה בשכר ועונש, בגלל זה הוא מוכרח לקיים תו"מ, אבל האדם היה יותר שבע רצון, אם הוא לא היה צריך לקיים כל כך הרבה תו"מ, והיה מקבל את אותו השכר.

זאת אומרת, שאין מעניין אותו את ענין עשיית המצות, אלא ענין קבלת השכר. וכמו בגשמיות, כל אדם רוצה לתת פחות שעות עבודה ויותר שכר, כמו כן אלו שכל עבודתם היא בשלא לשמה, אינם דואגים יותר לקיים תו"מ, אלא דואגים להיפך, מדוע צריכים לקיים כל כך תורה ומצות, הלא היה יכול הבורא לתת לנו פחות תו"מ, ולתת לנו יותר שכר. וזה נקרא, שהשלא לשמה מחייב אותו לעסוק בתו"מ.

מה שאין כן אלו שרוצים לעבוד לשמה, היינו שהם רוצים שהתו"מ הם בעצמם יהיו הגורמים המחייבים אותם לעסוק בתו"מ, כמו כנ"ל בתענוגים גשמיים, שהפנימיות המלובשת בהחיצוניות זה הוא המעורר אותם להשתמש בהחיצוניות. זאת אומרת, מה שמשתוקקים לאכול בשר או דגים, אין הכוונה שעבור היגיעה, שמשתדלים לאכול בשר ודגים, וכדומה, הם יקבלו שכר, אלא הם משתוקקים להתענוג הנמצא בתוך הבשר ודגים, ואין איש בעולם שיהיה ברוגז על הבורא, מדוע ברא כל כך הרבה חיצוניות, היינו הרבה דברים, שיהיה בכל דבר תענוג אחר.

אלא שהאדם אומר, אני מסתפק בלחם ומים, ואין אני רוצה, שיהיו עוד תענוגים מלובשים בעוד דברים. אלא אדרבה, אנו רואים, שכל אחד ואחד משתדל, לפי יכולתו, להרבות בדברים חיצוניים, היינו מכמה מינים. אפילו כשאוכל בשר, גם כן משתדל שיהיה מן בשר המשובח ביותר. היינו האדם משתדל בדקדוקים של אכילת בשר. כלומר, הוא משתדל בהאור, היינו בהתענוג המלובש בהחיצוניות, שירגיש טעם יותר גדול.

באותו אופן האדם נוהג בזמן שהוא עוסק לשמה. היינו, אין הוא ברוגז, מדוע יש כל כך מיני מצות, כלומר שאין לו שום טענה, מדוע יש תרי"ג מצות, והוא היה מסתפק בפחות, משום שבכל מצוה ומצוה, האדם מאמין שיש טעם אחר, כנ"ל, בגשמיות, וכשהוא רוצה ללכת בדרך של לשמה, שהגם שאינו מרגיש את הפנימיות התענוג, המלובש בכל מצוה, אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שהוא כך, כמו שכתוב בזה"ק, ש"יש תרי"ג פקודין, שבכל מצוה ומצוה, נפקד שם אור מיוחד, השייך לאותו מצוה".

ומה שהוא לא מרגיש, הוא מאמין, שזהו מטעם, שהיה הסתר וצמצום, שלא ירגישו את התענוג, הנבחן לפנימיות המלובשת בתו"מ, שזהו לטובת התחתונים. כלומר, שכל עוד שלא זכו לבחינת בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "דביקות בה'", ואם התענוג יהיה מגולה, בטח יקבלו זה בעל מנת לקבל, וזה יגרום להם בחינת פירוד מחיי החיים, הנבחן לבחינת מיתה ברוחניות.

לכן הם רוצים לעבוד רק מטעם להשפיע, היינו שהם רוצים לשמש את המלך, כמו שאומר בזה"ק "דעיקר יראה הוא, שהאדם עובד את ה' "בגין דאיהו רב ושליט", שהוא מטעם גדלות המלך. וזה נמצא גם כן בהטבע, שיש הנאה לאדם בזמן שהוא משמש להגדול.

לכן האדם שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, הוא זקוק, שיהיה לו מלך גדול, לשמש אותו. ואז אין האדם רוצה תמורה, היינו לקבל את התענוג המלובש בחיצוניות של תו"מ, אלא הוא רוצה לקבל על עצמו לעבוד רק לקיים החיצוניות של תו"מ, ועל הפנימיות הוא לא רוצה, משום שהוא מאמין באמונת חכמים, שאם הוא ישתוקק לקבל את הפנימיות, זה יגרום לו פירוד, כנ"ל.

לכן הוא רוצה לעבוד רק לקיים את החיצוניות של תו"מ. ומה הנאה שלו. לפי הכלל "בלי הנאה אין האדם יכול לעבוד", מטעם רצונו להטיב לנבראיו, איך שיהיה מוכרח האדם להנות מעבודה. רק ההבדל הוא בזה: לפעמים אדם עובד על מנת שיקבל שכר אחר עבודה של יום, כמו שכתוב "בערב תיתן שכרו", או בכל שבוע הוא יקבל את שכרו. ויש אנשים שעוסקים במקח וממכר, שהם מקבלים את שכרם בכל פעולה ופעולה. אבל בלי שכר אי אפשר לעבוד.

לכן אלו אנשים, שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו על הכוונה שהם משמשים את המלך הגדול, נמצא, שהם נהנים תיכף על המקום. היינו, בכל פעולה שהם עוסקים, כבר נהנים, ואין להם צורך לקבל שכר אח"כ, כי הם מקבלים את השכר על המקום, כדוגמת הסוחרים כנ"ל.

אולם יש כאן עבודה גדולה, כלומר שעיקר העבודה בעסק תו"מ מתחלת כאן, מטעם, אם כל היסוד של האדם הוא מטעם, שכל הנאה שלו היא בזה, שהוא משמש את מלך גדול, ואם תהיה מגולה את גדלותו יתברך בעולם, אז לא היה קשה לשמש את המלך. אבל כנ"ל, שלמדנו, שנעשה צמצום והסתר על הטוב ועונג, במה שמלובש בתו"מ. וכמו כן נעשה הסתר על הבורא בעצמו, שאנו צריכים להאמין על השגחתו יתברך, שהוא בבחינת טוב ומטיב, ושכינתא בעפרא ושכינתא בגלותא, היינו שאין כבודו יתברך מגולה לתחתונים.

אלא שיש לנו עבודה גדולה להתגבר על הגוף שלנו, היות שהגוף טוען, הלא אנו רואים שהבורא ברא בנו כח שכלי, שעם השכל אנו הולכים, היינו לפי מה שהשכל אומר לנו, כך אנו שומעים בקולו, אם כן, בזמן שבאים להגוף, ואומרים לו, שלא צריכים להסתכל על השכל, מה שהוא אומר לנו, אלא ללכת למעלה מהשכל, ולהאמין בה' למעלה מהדעת, על זה הגוף מתנגד.

לכן כשאין גדלות וחשיבות המלך מגולה, איך יכולים לעבוד ולקיים תו"מ בגלל גדלות המלך, הלא הסטרא אחרא מכסה על גדלותו יתברך, אם כן איך אפשר לעבוד מטעם גדלות וחשיבות המלך.

וזהו ענין קליפת עמלק, כמו שכתוב (בפרשת כי תצא) "זכור את אשר עשה לך עמלק, אשר קרך בדרך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים". שענין "אשר קרך בדרך" פירש רש"י וזה לשונו, לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, והתחיל, והראה מקום לאחרים. ומפרש שם ב"שפתי חכמים" וזה לשונו, "רצה לומר בדבר חם, שהכל יראים ממנו. כך אומות העולם היו יראים מכם, אבל עמלק ציננך והפשירך, לשון מים פושרין".

נמצא, שענין עמלק הוא קליפה. בזמן שהאדם מתגבר ומתחיל ללכת בדרך של אמת, בא הוא ומחליש את האדם, ואומר, אל תפחדו מלהסתלק מדרך של השפעה. ועד כמה שהאדם מתגבר בגדלות ה', שאומר, שכדאי לעבוד בלתי ה' לבדו ולא לתועלת עצמו, (בא עמלק) ונותן להבין להאדם, הלא אתה רואה, שאתה עייף ויגע מהעבודה הזו. ולא ירא אלקים, היינו שענין "יראת שמים", שהיה לישראל, שאמרו, שכדאי לעבוד ולשמש מלך גדול, בזה הוא הכניס דעתו, היינו שאין שום חשיבות של מלך. אם כן, מדוע אתם רוצים לעבוד בלי שכר, אלא רק לתועלת ה', מחמת גדלותו יתברך. את היראה הזו הוא קלקל, היינו שכל מטרתו היתה אך ורק לבטל את חשיבות של יראת שמים, הנקראת "עקרא דיראה הוא בגין דאיהו רב ושליט".

נמצא, שהוא הכניס לעם ישראל בחינת ביטול על החשיבות של ירא אלקים, שכל המלחמה שלו היתה להחליש אותם מהעבודה, לשמש מלך גדול, שבשביל זה, היינו שבשביל חשיבותו של גדלות הבורא, כדאי לעבוד ולשמש אותו.

וזה פירוש "אשר קרך בדרך", היינו בדרך זו, שלא רוצים שום תמורה, רק זה לבד, כלומר רק לשמש את המלך. החשיבות הזאת הוא קלקל. זאת אומרת, בזמן שעמלק רואה, שהאדם מתלהב ומתחמם בעבודה, והאדם שמח בזה שזכה לקבל קצת חשיבות, שכדאי לשמש מלך גדול, אז בא ואומר לשון הרע ולוקח מהאדם את החשיבות הזאת. וממילא נאבדת מהאדם את החמימות שהיתה לו בזה, שהיתה לו קצת הרגשה, שיש לו חיבור עם מלך גדול.

וזה שאומר "ואתה עייף ויגע", היינו שבזמן עבודה, שהיה מאמין, שהוא משמש מלך גדול, האדם היה חי ולא היה מרגיש שום עייפות. ובזמן שעמלק הכניס בהאדם בחינת ביטול בגדלות ה', תיכף האדם נעשה עייף מהעבודה, כמו שאומר בזה"ק, "באתר דאית טרחא, תמן אית ס"א", שפירושו, שהאדם צריך לדעת, שאם האדם עובד עבודת הקודש, ומרגיש את העבודה הזו לטורח ולמשא, סימן הוא, שיש שם סטרא אחרא והיא מחלישה את האדם, שלא ירגיש, שהאדם משמש למלך גדול.

נמצא, שעיקר קליפת עמלק היא מכוונת נגד גדלות ה', היינו שעיקר יסוד היהדות נבנה על היראה "בגין דאיהו רב ושליט", דוקא על זה היתה מלחמת עמלק, היינו שהאדם לא יעבוד על בחינת "יראת אלקים". וזה שאומר "ולא ירא אלקים".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש שאומר הזה"ק, ש"יש עמלק למטה ויש עמלק למעלה". כי ענין "עמלק למטה", פירושו, היינו על הכלי. ו"עמלק של מעלה", היינו האור. כלומר, זה שעמלק לא נתן לעבוד לתועלת ה', זה נקרא "כלי", היינו הרצון לעבוד לשם שמים, אף על פי שעמלק מפריע עם הטענות שלו.

כלומר, "עמלק שלמטה" פירוש, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, ועמלק לא נתן לו לעבוד, והוא מכיר ומרגיש שזוהי הקליפה, שמביאה לו את המחשבות האלו, שמבטלות את כבוד שמים, וכואב לו על זה, זה נקרא "עבודת האדם", היינו שהאדם רוצה לבטל את כל הטענות של עמלק, והאדם בא לידי הרגשה, שהוא, מצד עצמו, אין הוא רואה שום אפשרות, שיוכל לבטל את הלשון הרע, מה שעמלק מדבר אליו, בכל זמן שהאדם רוצה לעבוד, רק מטעם גדלות וחשיבות המלך, והאדם רואה, שיותר מתפלה, להתפלל לה', שלא יתפעל מהלשון הרע שלו, אין בידו לעשות. וזה נקרא, שהאדם רוצה למחות את העמלק שבלבו ומוחו.

ובזה נגמר בחינת כלי של מחית עמלק, שעל הרצון והחסרון הזה שיש להאדם, בזה שהוא מרגיש איזה הפסדים בחיים שלו עושה לו העמלק הזה, ומכל מקום אין האדם מצד עצמו יכול להתגבר, אז האדם מרגיש, שאינו חסר לו, רק עזרת ה', היינו שה' יעזור לו. והוא מאמין בחז"ל, שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". ואז הקב"ה מבטל את העמלק שלו.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, על מה שהזה"ק מתרץ, שיש עמלק למעלה ויש עמלק למטה. ועל עמלק שלמעלה, אומר הקב"ה "כי מחה אמחה", היינו שהקב"ה ימחה אותה למעלה. ועל עמלק שלמטה, אמר הקב"ה "תמחה את זכר עמלק", היינו שהאדם צריך למחות. ושאלנו, מהו ענין של ב' עמלקים. ומדוע אין הקב"ה מוחה את שניהם, או שיהיה בכוחו של אדם למחות את שניהם, השותפות הזו למה לי.

והפירוש הוא כנ"ל, שיש ענין אור וכלי, ובלי כלי אין אור, כידוע, שאין מילוי בלי חסרון. וגם שאלנו, מהי בחינת עמלק, שצריכים למחות אותו יותר משאר שמות שיש ליצר הרע. והתשובה היא כנ"ל, שענין יצר הרע הוא שמדבר לשון הרע על ה', שלא כדאי לעסוק בתורה ומצות. והיות שלפי הכלל, שאין אדם יכול לעשות שום תנועה, אם לא שתהיה סיבה, המחייבת לעשות את הדבר.

לכן אמר הזה"ק, שיש ג' סיבות, שבשבילן האדם מקיים תו"מ (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם אות ק"צ) וזה לשונו, "היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהם שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו, או ירא מעונש גופו, או מעונש כספו, ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם, הירא מפני הקב"ה, משום שירא מעונש העולם ההוא, ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות האלו, אינן עיקר היראה ושורשה. היראה שהיא עיקר, הוא שאדם ירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו. וישום חפצו באותו המקום שנקרא יראה".

ובהאמור אנו רואים, שהגם שיש יצר הרע, שלא נותן לקיים תו"מ, אבל אין הם הלעומת העיקר של היראה, הנקראת "משום שהוא רב ושליט". שזוהי עיקר היראה, שבגלל זה האדם רוצה לשמש את המלך, מפני גדלות וחשיבות המלך. ועמלק רוצה דוקא זה להחליש. היינו, שטוען, הלא האדם בעצמו רואה, שאין שום חשיבות להקב"ה, שיעבדו אותו מפני גדלותו, כי אתה רואה, איך שיש הסתרה גדולה על השגחתו יתברך, שנוכל לומר, שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

והוא טוען, שאין זו הסתרה. אלא, כמו שאנו רואים בעינינו, כך הוא באמת, ולא כמו שעם ישראל אומרים, שבאמת הקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא אנחנו עוד לא זכינו לזה, לראות איך שהשגחתו היא בבחינת טוב ומטיב, אלא אנחנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, ולומר "עינים להם ולא יראו".

לפי זה אנו רואים, שהיא הקליפה ממש נגד העיקר היראה. מה שאין כן שאר הקליפות, אינן כל כך מיוחדות נגד האמונה, שהוא יתברך בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שקליפת עמלק היא ממש הלעומת היראה אמיתית.

וזה שכתוב אצל עמלק "ולא ירא אלקים". היינו, שהוא דיבר לשון הרע על היראה של כבוד שמים, כלומר על ענין יראה מטעם כבוד שמים, שיש לנו ללכת על הקו הזה. ועל זה היתה לעמלק כל התנגדות שלו, משום שזהו ממש נגד עבודות אמיתיות, שהאדם צריך לזכות ולהשיג.

ובזה יכולים להבין, מדוע צריכים למחות את הקליפה הזו. והטעם הוא, משום שאנחנו צריכים לומר, שאין אמת בדבריה, במה שהיא אומרת, שאין כאן שום הסתרה, אלא ממש כמו שאנו רואים כך הוא. ובחינה זו צריכים למחוק, היינו לומר, שאין אמת בדבריה. אלא איך האדם יכול למחות, בזמן שיש הסתרה על השגחתו יתברך, בזמן שעמלק עומד בתוקף נגד האדם. על זה אומר הקב"ה, אתם צריכים לתת את הכלי, היינו החסרון, כלומר מה שחסר לכם, שאתם צריכים לתת תשומת לב מה שחסר לכם.

לכן אומר הקב"ה "תמחה את זכר עמלק", היינו מה שאומר, שאין אתם צריכים לעשות שום דבר, היינו איזו עצות, בכדי שתוכלו לעבוד בשבילי, אלא שתמחו מה שעמלק אומר לכם, ושתאמינו למעלה מהדעת, היינו למעלה מדעתו של עמלק, מה שהוא מדבר לשון הרע עלי, היינו שלא כדאי לעבוד בשבילי.

ואם אתם רוצים לעבוד למעלה מהדעת, מטעם, כמו שכתוב "מה ה' אלקיך שואל ממך, כי אם ליראה אותי", שדוקא על בחינה זו הוא מתנגד, ואתם רוצים למחות אותו, ואם רצונכם יהיה באמת, רק אתם לא יכולים למחותו, זה נקרא שאתם תמחו אותו מלמטה. ועם מה תמחו אותו. תשובה, עם הרצון, שאתם רוצים ללכת למעלה מהדעת. ואז אני אמחה אותו מלמעלה, היינו שאני אתן לכם את הכוח למחות.

וזה מובן לנו בב' הבחנות. היינו, שתזכו לגילוי פנים. נמצא, שכל מה שדיבר עמלק, נמחה. היינו, שאין אמת בדברו. וב', שיהיה לכם הכח ללכת ולקבל את ההסתרת פנים. אולם זה ענין גילוי פנים יהיה אח"כ, כמו שכתוב אצל משה, שאמרו חז"ל "בשכר, ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט". נמצא, שמחה אותו מלמעלה, היינו שכבר יש גילוי פנים.

והשאלה ששאלנו, מדוע אין הקב"ה נותן להאדם שיעשה הכל. הוא פשוט, שענין גילוי פנים, רק ה' יכול להתגלות פניו. וזה לא שייך לומר, שנייחס אותו לאדם, וכמו כן מה שהאדם צריך לעבוד בזמן ההסתרה, ולא ה' יתן תיכף הכח. ולמה צריך האדם להתחיל, אחרת לא היה להאדם את הכלי, כי האדם צריך מקודם לרכוש חסרון, ואח"כ אפשר לומר, שהקב"ה ממלא את החסרון.

ובהאמור יוצא, עמלק למטה, פירוש מה שהאדם מרגיש, שזהו עמלק, ורוצה למחותו, שלא רוצה לשמוע לשון הרע ממנו. עבודה זו שייכת להאדם. עמלק שלמעלה, שכל אחיזתו הוא בההסתרה. אח"כ ה' נותן את הגילוי פנים. זה נקרא, שעמלק נמחה למעלה. ועבודה זו שייכת להבורא."

שאלה: כתוב "בשכר, ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט". מה אנחנו יכולים להסתיר בעבודה בינינו?

את הרצון לקבל, שלא יהיה מגולה ה-לקבל אלא שיהיה מגולה בצורה הפוכה, על מנת להשפיע, שאין לנו אבל אנחנו עושים מהרצון לקבל רצון להשפיע.

שאלה: במה תלויה העזרה מלמעלה למחות את עמלק?

זה לא טוב שאני עונה, אולי אתם צריכים לענות.

תלמיד: אם עמלק מוריד לנו את החשיבות לגדלות הבורא ויש לנו כאב מזה שלא מצליחים, אז יש תפילה שהבורא יעזור לנו. צריך שיהיה כאב מזה שאנחנו כל הזמן יורדים בגדלות וחשיבות של הבורא.

טוב.

שאלה: האם לאדם יש כוחות למחות את עמלק?

זו גם שאלה. אני לא חושב שיש לו, אבל לבורא יש, והכול תלוי בפנייה שלנו. אבל הבורא אומר לנו "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים אל תשכח"¹, אז איך זה שהבורא פונה אלינו ואומר לעשות את זה, על ידי מה אנחנו יכולים למחות את זכר עמלק?

תלמיד: אנחנו צריכים להביע רצון לזה, זה בדיוק מה שרב"ש מסביר לאורך כל המאמר, שאדם צריך לקיים תורה ומצוות מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", זאת אומרת מטעם גדלות הבורא, ולרצות ללכת למעלה מהדעת, ובדיוק בנקודה הזאת עמלק מחליש אותו. אבל האדם צריך להביע רצון לעבוד כך ואז הוא באמת יכול לפנות לבורא שיעזור.

כן. עוד?

תלמיד: על ידי החברה. זאת אומרת האדם יודע שהוא חלש, מכיר באיזשהו שלב בזה שהוא חלש והוא צריך אמצעי, הוא צריך משהו שיעזור לו, ומה שיעזור לו זה חברה. כי הסביבה תמיד יותר חזקה, הרצון של החברה יותר חזק מהרצון לקבל שלו, ואז הוא נכנע לחברה וזה מה שמחזיק אותו.

אמת.

תלמיד: רב"ש כותב פה שרק על ידי תפילה שהבורא יעזור לנו שלא נשמע בקול עמלק, שרוצה ללכת נגד.

כן, זה נכון.

תלמיד: רב"ש כותב בדיוק "והאדם רואה, שיותר מתפלה, להתפלל לה', שלא יתפעל מהלשון הרע שלו, אין בידו לעשות. וזה נקרא, שהאדם רוצה למחות את העמלק שבלבו ומוחו."

בכל זאת אנחנו אומרים שבקשר בינינו אנחנו לא מוחקים את יצר הרע או דברים שמתגלים.

אתה מוחק אותו משימוש.

תלמיד: כן. אבל יש דברים שמתגלים בקשר בינינו ואנחנו כביכול מכסים אותם, מה שנקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". אבל בכל זאת יש בקשר בינינו איזה סוג של עמלק שכנראה מתגלה, אז מה זה העמלק הזה שמתגלה בקשר בינינו שאותו אנחנו כן חייבים למחות?

לפי מה שאתה אומר אנחנו לא צריכים למחות אותו, אחרת לא יהיה לנו על מה להתגבר, על מה להעמיד את עצמנו.

תלמיד: זה אומר שבקשרים בינינו מתגלים היחסים של יצר הרע בשתי רמות לפחות. ברמה אחת שאנחנו לא צריכים למחוק, וברמה אחרת שאנחנו מחויבים למחוק. איך אנחנו מבחינים בין שתי הרמות?

תגידו אתם אם זה נכון.

שאלה: מאוד ברור מה שהרב"ש כותב על עמלק, נגיד "בזמן שעמלק רואה, שהאדם מתלהב ומתחמם בעבודה, והאדם שמח בזה שזכה לקבל קצת חשיבות, שכדאי לשמש מלך גדול, אז בא ואומר לשון הרע ולוקח מהאדם את החשיבות הזאת. וממילא נאבדת מהאדם את החמימות שהיתה לו בזה, שהיתה לו קצת הרגשה, שיש לו חיבור עם מלך גדול."

הוא כותב גם "שאם האדם עובד עבודת הקודש, ומרגיש את העבודה הזו לטורח ולמשא, סימן הוא, שיש שם סטרא אחרא והיא מחלישה את האדם, שלא ירגיש, שהאדם משמש למלך גדול." וכולי. הוא נותן הרבה מאוד תיאורים שאדם שהולך בדרך יכול לזהות ולהגיד, הנה עמלק, מצאתי את העמלק שבי, הוא יכול להצביע עליו. אבל העצה איך להתמודד איתו היא בעצם על ידי תפילה, על ידי זה שאדם צריך לרצות שהעמלק הזה לא ישלוט בו, להתנגד לו איכשהו, לבקש איכשהו. אבל זה בדיוק סותר את עמלק, כי עמלק הוא בשליטה, הוא קובע את ההרגשה של האדם, הוא קובע את החיסרון של האדם, הוא הקול שמדבר בתוך האדם. אז איך בכלל מתחילים לעבוד עם העצה? מאיפה הכוח להתפלל כנגד עמלק?

זה אך ורק בכוח שמתעורר בך נגדו.

תלמיד: ההתעוררות היא במוח או בשכל, אני קורא את זה, אני יודע מה אני צריך לרצות, אבל את הרצון הזה צריך לקבל מלמעלה.

כן, אבל זה מתגלה לך.

תלמיד: אז מה זו מחיית עמלק מלמטה?

שאתה עושה כל מיני פעולות כדי שיהיה לך כוח לא להתייחס לעמלק שבך ובזה אתה מתקדם אליו למחות אותו.

תלמיד: איזה פעולות?

כרגיל, פעולות של חיבור, פעולות של תפילה.

תלמיד: ואז אני צריך לקוות שכתוצאה מהפעולות שאני עושה כרגיל הבורא יתן לי רצון למחות את עמלק?

מלכתחילה יש בך במקצת רצון למחות אותו, אבל ממש רצון למחות את עמלק אתה מקבל מרגע שאתה מגלה ממש אותו, שהוא נמצא לפניך.

תלמיד: אני יכול לקבוע את הגילוי שלו, אבל היחס אליו, לשנוא את עמלק, שיהיה בי איזשהו מקום ששונא אותו, שרוצה להיפטר ממנו, את זה אני מקבל מלמעלה או שזה משהו שאני בונה?

אתה בונה את זה, אתה מגיע לזה מפני שאתה רואה עד כמה עמלק נמצא בדרכך, לא נותן לך להתקדם.

שאלה: רב"ש מדייק פה מאוד ואומר שעמלק זה לא סתם נגד כל רצון לקבל או עשיית תורה ומצוות אלא "היראה שהיא עיקר, הוא שאדם ירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו. וישום חפצו באותו המקום שנקרא יראה". הוא אומר שכנגד זה, זה עמלק. כשלאדם כבר יש את הרצון המסוים הזה, אז כנגדו יש את העמלק, הוא רוצה למחוק את זה, לא משהו אחר.

כן.

תלמיד: אולי אפשר להסביר מה זו היראה הזאת שהבורא גדול? מהו הדבר הזה שנגדו בא עמלק? מהי היראה הזאת "בגין דאיהו רב ושליט"?

אני שואל אותך, איזה כוח, רצון, הרגשה צריכים להתעורר בך כדי שתגיד שזה עמלק ואתה רוצה למחות אותו.

תלמיד: צריך לרצות שתהיה כזאת יראה, שהיא תהיה העיקר, שרק היא תמלא את האדם.

כן.

תלמיד: וכל יתר הדברים לא יהיו חשובים בעיניו.

כן.

תלמיד: מה זו היראה הזאת?

היראה הזאת צריכה להתעורר בך. תגידו אתם.

שאלה: אם עמלק תוקף את היראה, למה כתוב שהוא היה מזנב נגד זקנים, ילדים, נשים מאחור, את החלשים בחבורה, כשעם ישראל יוצא ביחד? אם זו יראה, מה השלמות של העשירייה שעומדת מול, שהוא רוצה לפגום בה, שדווקא בזה הוא מפיל אותנו מהיראה?

אין שלמות. כרגיל כל הכוחות האלה באים כדי שנתגבר עליהם, כדי שנבנה את עצמנו בצורה חזקה יותר.

תלמיד: האם צריך לדאוג שתהיה יראה גם לכלי השלם שלנו, כמו שצריכה להיות יראה כלפי הבורא שהוא רב ושליט? כי רואים שעמלק תוקף את הכלי המשותף שלנו, אז האם צריך להיות ביראה גם על הכלי המחובר שלנו, שהוא הכלי ליראת ה'?

כן, הוא הכלי ליראת ה'.

שאלה: למה כשאדם עובד בגין דאיהו רב ושליט זה נחשב להשפעה?

כי לזה הוא רוצה להגיע, הוא רוצה שהבורא יהיה כל כך גדול בעיניו עד שהוא יכניע את עצמו לפניו.

תלמיד: ברגע שהבורא גדול, והאדם עובד כי הבורא גדול, למה זה נחשב השפעה? הרי הוא מרגיש ומבין בתוך הדעת שהבורא גדול, אז נראה שהוא לא משפיע פה.

אלא מה?

תלמיד: הוא עושה פעולה הגיונית בסך הכול. כמו שאם הבוס שלי ייתן לי איזו הוראה, אז אני אבצע אותה. נראה שפעולת השפעה צריכה להיות דווקא איפה שהבורא נראה קטן ומושפל, ואם במצב כזה האדם עדיין עושה את הפעולה אז נראה שזו פעולת השפעה יותר גבוהה אפילו.

בסדר, שומעים.

שאלה: רב"ש מזכיר את עניין הצער, שזה בעצם מה שמעורר באדם בכלל את הכרת הרע ומתוך זה עולה בו תפילה. עדיין לא ברור איך מזה עוברים, כי השפעה היא בעצם מתוך אהבה, אני צריך לאהוב את הבורא. המושג יראה, זה לא סתם פחד, אלא מפני שזה כל כך חשוב לי אז אני פוחד לעשות טעות או לפגוע וזה אמור להיות מתוך אהבה. אבל כל עוד יש בי צער, אז יש בי חלק שרוצה להיפטר מהצער הזה, זאת אומרת אני כמו באיזה לופ, לא יוצא מהרצון לעצמי כל הזמן.

מובן.

תלמיד: אז מה עושה את ההבדל הזה?

לא יודע, תיכף הם יענו על זה, נקווה.

תלמיד: כבר בתחילת בחינה א', מרגישים בעליון שני דברים. ויש שאלה מה אתה רוצה ממנו, את המילוי שלו או את התכונה שלו. כשמתעורר רצון לקבל מהעליון את התכונה ולא את המילוי ממנו, לא איזה שכר שמוצדק בשכל, למה כדאי לי, למה לא כדאי לי, אלא דווקא להידבק באמת שהתחתון מרגיש שיש בעליון, ואת זה הוא רוצה לקבל ממנו, אז הוא צריך להמציא לעצמו סיבות למה להידבק בעליון, שלא קשורות בשכר שהוא יקבל בכלים שעכשיו הוא נמצא בהם.

הרצון לדבקות מביא את התחתון לחפש איך להתקשר לעליון בלי לקבל ממנו תענוגים במצבו, אלא איכשהו להתרומם מעל מצבו, ללכת באמונה ולא ללכת עם השכל. אם למישהו שיושב פה יש איזה תירוץ טוב למה הוא נמצא פה, כי זה מקום טוב, זה מקום מעניין, אז סימן שהוא לא נמצא פה.

כן.

שאלה: נראה לי שעמלק, זה מגן שעוזר לנו לבנות כלי להיות ראויים לקבל את גדלות ה'. כי אם פשוט מדליקים לנו את הסוויץ' הזה אנחנו נעלמים בגדלותו. ודווקא זה שיש לנו את העמלק ואנחנו מתחילים להכיר את הקליפה הזו יותר ויותר, כמה היא עוטפת אותנו, יש לנו חיסרון שגדל, להיות ראויים לבקש.

זאת אומרת, עמלק עוזר לנו לשמור על עצמנו שלא נאבד את עצמנו באור העליון.

תלמיד: כך זה מרגיש לי.

כן, בסדר, זו גם דעה.

שאלה: האם העבודה של מחיית עמלק, ההרגשה שכל פעם הוא מופיע ואתה צריך להיות בעבודה של התגברות, אתה מזהה ממש את העמלק הזה שבתוכך, האם העבודה הזו מסתיימת בזמן כלשהו?

אם היא תסתיים אז מה יהיה?

תלמיד: אז כשאנחנו מוחים את העמלק הזה, הוא כל פעם מתעצם?

כן. ודאי, יותר ויותר.

תלמיד: זאת אומרת, זו לא פעולה חד פעמית?

לא.

שאלה: רב"ש מדבר על כך שעמלק דווקא מקרר, אבל איך נבנית ההרגשה של הרתיחה?

מצורת ההתנגשות, מפעולת ההתנגשות בין דברים מנוגדים שיש בעמלק ובאדם.

תלמיד: האדם צריך לבנות השתוקקות להשפעה לבורא ואז עמלק רוצה לקרר כי הוא אומר שהבורא הוא לא טוב ומיטיב? מה ההתנגשות פה?

התנגשות בין הדעה שהאדם רוצה שתהיה לו, אולי אפילו אין לו עדיין דעה כזאת, אבל הוא רוצה שתהיה לו, לבין מה שעמלק בא ואומר.

תלמיד: מורגש שהאדם יכול להסתפק במצב הפושר הזה, הוא לא שם לב ועמלק מושך אותו למצב קבוע?

עמלק מיועד כדי לעורר את האדם.

תלמיד: האדם צריך להיות כל הזמן ברתיחה?

מאיפה הוא יעשה את זה? אבל זה מצב טוב אם הוא קם נגד עמלק.

תלמיד: ועמלק כל הזמן מתעורר או רק במצבים מסוימים?

זה תלוי באדם.

שאלה: למאמר קוראים "מהו הסדר במחית עמלק". מהו הסדר?

הסדר הוא בכך שאדם קודם כל מגיע למצב שהוא מזהה שיש לו דעה והיא הפוכה מעמלק שרוצה לעורר בו דעה אחרת.

תלמיד: אז העבודה עם עמלק תמיד תהיה למעלה מהדעת?

כן.

תלמיד: אז גם היראה השלישית בסופו של דבר שאנחנו צריכים להגיע אליה, לעבוד "בגין דאיהו רב ושליט" תמיד תהיה למעלה מהדעת?

נניח.

תלמיד: אז השאלה היא בעצם איפה היגיעה שלי?

היגיעה שלך להיות בין שניהם עד כדי כך שמלמעלה מהדעת זה יכנס לתוך הדעת.

תלמיד: במאמר רב"ש מזהיר מכך שזה יכנס לתוך הדעת. שאם פתאום תתחיל להתעורר בי ההשתוקקות לזה, אז אני אעלם מהקדושה, אני אכנס לפירוד ממנה.

כן.

תלמיד: אז איך אני שומר שההשתוקקות שלי תהיה נכונה, דווקא לחיסרון ולא למילוי?

אתה צריך להחזיק כל הזמן את העמלק שנמצא מלפניך.

תלמיד: אבל אז אני תמיד מגדיל אותו, יוצא שאני עובד בשבילו ומגדיל אותו?

מגדיל. אז מה?

תלמיד: אז איך עכשיו אחרי שעשיתי איזו עבודה והגדלתי, מאיפה פה הכוח ללכת מעל הדעת פתאום. טוב, הבנתי, זה המצב שאתה מראה לי, אבל אני שם אותך בצד, על זה אני בעצם עובד?

לא הבנתי מה אתה רוצה להגיד.

תלמיד: אני מנסה להבין איפה היגיעה שבסופו של דבר אני צריך לתת?

היגיעה שלך היא שאתה רוצה להחזיק את עמלק תמיד בשליטה שלך.

תלמיד: אבל זה תמיד יהיה למעלה מהדעת שלי, נכון?

למה?

תלמיד: כי אחרת איך הוא יהיה בשליטה שלי, איך אני שולט עליו אם הוא תמיד נותן לי מחשבות שליליות כביכול נגד הדרך?

אבל איך למעלה מהדעת אתה יכול לעשות פעולה, וכל הזמן להחזיק אותו למעלה מהדעת?

תלמיד: לא את עמלק, אלא את הפעולה הנגדית לו.

זה כן.

שאלה: נראה לי שכל הבעיה היא התענוג, זו המטרה. ועמלק לא יודע להשתמש בתענוג, הוא משתמש בו בצורה לא נכונה, ואז התענוג מסתלק. רב"ש מסביר פה בהתחלה על הבשר, והדגים, הבורא רוצה לתת לנו תענוג, אבל אנחנו לא יודעים להשתמש בו, ולכן משתמשים איתו דרך העמלק.

זו כל הבעיה, הרי הוא מסביר שיש תורה ומצוות, וכל מצווה יש לה תענוג, וטעם משלה. איך אנחנו משתמשים בתענוג על מנת להשפיע, כדי לעשות נחת רוח לבורא?

בזה שאנחנו מתחברים, אנחנו רואים, מוצאים את הדרך, ואת כיוון לזה, וכך מתקרבים. מהעבודה הפשוטה בשטח לחיבור, אנחנו מתחילים לראות את הכיוון, וממשיכים אליו.

שאלה: כשאדם חושב על גדלות הבורא, על שליטת הבורא, על תכונת ההשפעה, זה נותן איזשהו ביטחון, רוגע, נותן כיוון, נותן משמעות.

בתנאי שהוא מחזיק את זה.

תלמיד: אז מה היראה בגין דאיהו רב ושליט, ולמה זה נקרא יראה?

יראה שאין לו כלים לשמור את עצמו במצב כזה, במצב של יראה, אלא הבורא בלבד יכול לעורר אותו, ולהחזיק אותו בצורה כזאת

תלמיד: אז על מה היראה, הוא מפחד שיעלם לו תענוג מזה שהוא נהנה מגדלות הבורא?

לא. לא על התענוג הוא מפחד. אלא מפחד שהוא לא יוכל לשמור את עצמו במצב של יראה.

תלמיד: למה, ומה יהיה אם הוא לא יהיה במצב של יראה?

אז הוא לא יוכל להשפיע לבורא, כי היראה שהאדם מרגיש כלפי הבורא זו ההשפעה שלו.

תלמיד: זאת אומרת קודם צריך שתהיה השפעה, ואז על זה צריך שתהיה יראה. אחרת על מה הוא ירא, שיהיה לו רצון להשפיע?

כן, שיהיה לו רצון להשפיע.

תלמיד: אז עמלק בא, ומה הוא אומר לו באותו זמן, "הבורא לא חשוב, עזוב, קח תענוג אחר"? מה זה "עמלק" כנגד זה?

עמלק כנגד היראה נותן לאדם הרגשה שהאדם יכול להיות קשור אליו אפילו בלי יראה. כאילו בלי יראה. עמלק נותן לו יכולת להתקרב, להיות קשור. אבל זה בלתי אפשרי, כי אין לו כלי. אז הוא מגיע, ורוצה להיות באמת קשור לבורא, אבל כאן כשהיראה כבר נעלמת, הוא לא יכול להיות דבוק לבורא.

תלמיד: אז מה החום שיש ביראה הזאת, ומה זה נקרא שעמלק מקרר את החום הזה?

אני חושב שרב"ש כותב על זה, לא?

תלמיד: הוא כותב שבעבודת ה' יש חום, ועמלק מקרר את האדם. האם אפשר לתאר מה החום הזה, ומה הקירור שלו?

זה שהאדם נמצא בנטייה לבורא, ומתקרר מזה כי אין לו במה להחזיק.

תלמיד: באיזה חום? אפשר להבין חום של קרבה בין חברים, בפשטות, כשרואים שיש חיכוכים, וזה מחמם את הקשר.

כן.

תלמיד: זה ברור, אבל מה זה חום בקשר עם הבורא?

אדם מרגיש שככל שהוא מתקרב לבורא, הוא מרגיש בזה חום. אבל בזמן ההתקרבות לבורא הוא צריך כל הזמן לעבוד על זה, להגדיל את זה, לראות בזה כל פעם חסרונות, ולהוסיף בהתקרבות, בנטייה לבורא. זו בעצם העבודה שלו.

תלמיד: אז מה זה שעמלק בא ומקרר את האדם?

אני חושב שכאן אפשר לדבר על ההשתוקקות של האדם לקרבת הבורא, והכוח שמקרר את האדם, כשהוא מרגיש שכבר אין לו משיכה, זה עמלק.

תלמיד: ואז כנגד זה אדם צריך לבוא בתפילה ששוב תהייה לו מחדש משיכה לבורא?

כן, וזה רק על ידי התפילה.

תלמיד: זאת אומרת שעמלק בעצם נותן לאדם כל הזמן את החידוש של התפילה, כי בעצם בלעדיו לא היה חידוש בקשה לקרבת הבורא.

נכון. בזה שהוא מקרר הוא מסייע לחידוש התפילה.

שאלה: עמלק מקרר את האדם אחרי יציאת מצרים. מה הנטייה לבורא שיש באדם ביציאת מצרים, מה הוא מרגיש כלפיי הבורא? מה המצב הזה שהוא משתוקק לבורא, מה ההבחן הזה שאחריו העמלק מצנן אותו? מה ההרגשה שעמלק מצנן אותו ממנו?

בשביל מה אדם יוצא ממצרים? כדי להתקרב לבורא.

תלמיד: זה נכון תיאורטית, אבל מה משתנה באדם לפני ואחרי היציאה?

משתנה היכולת שלו עכשיו לכוון את עצמו לבורא.

תלמיד: ולפני זה מה הוא היה?

הוא היה מנותק.

שאלה: כותב רב"ש שהוא היה משתוקק אחריי תענוגים, אולי תענוגים לקבל תענוג ואחרי זה היה משתוקק ועכשיו יש לו השתוקקות אחריי הבורא. אפשר איכשהו לתאר מה זאת השתוקקות אחרי הבורא, האם זה תענוג?

זה כמו שכתוב "כי בו ישמח ליבנו". זה התענוג הכי גדול, אבל בעל מנת להשפיע, שהוא רוצה לקבל תענוג הזה בעל מנת להשפיע, שאז יהיה ביניהם קשר אמיץ כזה.

תלמיד: אז במצב הזה האדם מקבל כוחות שבאים מתוך השתוקקות לתענוג?

כן.

תלמיד: אז עמלק כאילו מצנן אותו, נותן לו כוונה עוד יותר אמיתית כדי שהוא יוכל באמת להגיע ליראה השלישית, שהוא יוכל לפתח את זה מתוך עצמו, ולא פשוט כי יש בו רצון שהתגלה בו אחרי יציאת מצרים כנטייה לרוץ. אוקי, זה ברור.

כתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק", המצב הזה אומר כנראה שאדם סיים, הצליח להתגבר על כל עמלק. מה המצב הזה, ולמה אחריו צריך לזכור? מה זה משרת שאנחנו צריכים לזכור את מה שעשה עמלק?

כי עמלק לא נתן לו לצאת ממצרים, ורק בזכות העזרה מהבורא הוא יצא. רק הבורא הוא העוזר הנאמן שלו, ובזה הוא יוצא.

תלמיד: אז המצווה הזאת של לזכור את מה שעמלק עשה לנו, שהוא צינן אותנו, את מה זה משרת, למה זה משמש?

שאתה יודע עכשיו את התפקיד הנכון של עמלק, ועד כמה אתה צריך להיזהר ממנו.

שאלה: דיברנו פה הרבה על פחד ויראה. תעשה לי סדר, ממי צריך לפחד ולמה?

האדם צריך לפחד מזה שהבורא יפסיק לטפל בו, ולכן הוא צריך להיות רגיש למה שהבורא מעורר בו.

תלמיד: להיות רגיש זה קשור לפחד, למה צריך לפחד ממנו?

לפחד מזה שהבורא לא יטפל בו.

תלמיד: על ידי פרעה או עמלק זה נקרא לטפל בך?

ודאי שעל ידי פרעה ועל ידי עמלק הבורא מטפל בי. ודווקא בזכות התעוררות הכוחות האלה הרעים אני נעשה זקוק לעזרת הבורא.

תלמיד: כן, אבל לפחד זה הסגנון שלך, לפחד, לדאוג?

כן. מה זאת אומרת לפחד? אין לי כוחות שאני יכול להתמודד איתם, לכן זה נקרא שאני מפחד.

תלמיד: כן, אבל בשביל זה יש את האמצעים שלנו, למה לפחד?

איזה אמצעים?

תלמיד: כל השיטה, ספרים, קבוצה, מורה. מה הקשר לפחד?

נכון, אבל הפחד נמצא. בלי פחד אי אפשר לעשות שום דבר.

תלמיד: יש שלב כזה בדרך, שפרעה ועמלק יפחדו מאיתנו ולא רק שאנחנו כל היום נפחד מהם?

לא. זה כוח הטבע, הבורא מעורר אותם ואנחנו סך הכול הנבראים.

תלמיד: גם אנחנו כוח בטבע.

כן, אבל אם אני רוצה להיות למעלה מהכוחות הרעים האלה, אני צריך ללמוד אותם, לדעת אותם, ואז אני רואה שרק על ידי זה שאני קשור לבורא, אני יכול להינצל מהם.

תלמיד: אבל אני לא הולך לבקש שהחברים יתחילו לפחד, אני פה בשביל לעזור, לתת להם ביטחון. אני לא אתחיל לבקש שהחברים יפחדו מכל מיני דברים.

אתה לא מבקש מהם שיפחדו, אבל אם הם מפחדים, מרגישים את עצמם חלשים, אז אתה צריך להראות להם באיזה צורה אנחנו יכולים להתגבר על החולשה הזאת.

תלמיד: כן, זה מה שאני אומר. אז למה אמרת שצריך לפחד? אתה בא, נותן דוגמה, אתה עוזר, אתה מראה להם דוגמאות. מה הקשר לפחד פה?

אדם לא יכול להיות בלי פחד. כי אם אנחנו נמצאים מלכתחילה בשליטת הרצון לקבל ורוצים להתעלות מעליו ולהשתמש בו בעל מנת להשפיע, אז אנחנו כל הזמן צריכים לעבוד נגדו בפחד.

שאלה: אבל כשאתה בא לברר את האמת, אם הצד השני פוחד זה לא אמת והוא יעשה מה שאתה רוצה ממנו. כשאתה בא לבית משפט, אם אתה פוחד מהצד השני אז יכול להיות שאתה תסלף עובדות, לא תגיד את האמת, ואז איזה מין בירור אמת זה? למה אתה מגיע כשאתה פחדן, תעשה מה שאומרים לך, יתנו לך מכה לפנים אתה מתקפל?

פחד זו הרגשה מאוד מאוד חשובה. כי בלי פחד אתה יכול להזיק לעצמך ולעשות דברים נוראים. פחד נותן לך אפשרות לתכנן נכון את הצעדים ולהתקרב למטרה הרצויה בצעדים הנכונים.

תלמיד: בן אדם שמתקדם, מתקן את התכונות שלו, למה הוא צריך לפחד? הוא התנהג לפי התכונות המתוקנות שכבר יש בו, ואז הוא לא יעשה דברים נוראיים? הרי יש תיקון מצידו, מסך, דברים כאלה, שמחזיקים אותו.

אני לא יודע. אתה נהג?

תלמיד: פעם נהגתי.

כשאתה נוסע בכביש אז אתה נמצא בין הגבלות, אסור לי ככה ואסור לי ככה ועוד ועוד. יש לך אזהרות, הגבלות, פחדים, זה אסור לי וזה לא כל כך וכן הלאה. זאת אומרת אתה נמצא באיזושהי מסגרת שכל הזמן מכוונת אותך שתגיע למטרתך בצורה נכונה ובהקדם.

שאלה: אז כמה שאתה מתקן את עצמך אתה עדיין לא סומך על עצמך, עדיין רוצה שיהיו הגבלות כאלה מבחוץ?

ההגבלות מבחוץ זה לא תלוי בי. זה שאני מזהה אותם, אז אני יוכל לבחור את הדרך והתנהגות שלי בצורה יותר נכונה.

תלמיד: אבל כשאתה מתקן אתה נכנס לשותפות עם הבורא, ואת ההגבלות האלה מבחוץ אתה כבר רואה אותן אחרת. זה לא הגבלות כמו שיש בהתחלה של שומרים ושוטרים שדוחפים אותך החוצה, אתה עכשיו מזהה שזה בא מהבורא ואז כבר התיקון הוא אחר. אלה דברים שאתה אמרת. התיקון עכשיו הוא לא אותו הדבר, שמתנהגים אלייך כמו חמור עם שוט וכשנותנים לך גזר אתה מתקדם, אלא אתה מתקדם אחרת.

כן.

תלמיד: יוצא משכר ועונש.

נכון.

שאלה: השיעור עכשיו התחמם, אבל הורגש בתחילת השיעור שניסית להתחיל איזה מהלך ולא כל כך זרמנו איתך. החברים שאלו שאלות ואתה החזרת אלינו שננסה לענות תשובות.

זה היה כבר. אתה לא יכול לסובב דבר מכל מקום שאתה נמצא. עברה כבר שעה וחצי.

תלמיד: כן. אבל בכל זאת זה קורה שכמה וכמה שיעורים אתה מחזיר אלינו את השאלה. איך צריך להתנהג במצב כזה, מה אתה מצפה מאיתנו שנעשה בזמן הזה? איזה תשובה לתת? לחפש תשובה במקור מתוך הבנת הנקרא, מתוך הידע שלי, מתוך מה שהשגתי ונראה לי שאני מבין? לפי מה אני עונה?

אני מחכה שאנחנו נוכל להיכנס בבירור נכון שכולם משתתפים ומבינים זה את זה ונמצאים כמו במגרש המשחקים. אתה מבין. שכולם נמצאים.

תלמיד: הבירור הזה על מה הוא נשען, ממה להתחיל לענות? מאיפה אני עונה?

אנחנו קראנו מאמר, ומתוך המאמר אנחנו התחלנו.

תלמיד: יש דברים שאני לא בטוח בהם, ואני לא רוצה לבלבל עכשיו את החברים, אז אני מעדיף לשתוק. וזה מה שקורה, אתה שואל שאלה ויש שתיקה כזאת.

אני בשאלה שלי פונה לחברים שהם יתעוררו, שהם ידברו לכיוון השאלה.

תלמיד: אנחנו רגילים לשמוע אותך, רוצים לשמוע אותך.

לא, אני רוצה כבר לשמוע אתכם יותר ויותר. זה לא נכון שאני אלעס ואכין לכם את השאלה, את המאמר. אני רוצה שאתם תדברו ביניכם ותלמדו ביניכם ואני מהצד, ומתי שיש צורך אכנס, אבל בדרך כלל לא.

תלמיד: אז פה לא ברור, כי אנחנו רגילים לבוא לשמוע מאמר, לשמוע אותך, לשאול אותך ואתה עכשיו אומר, אני מצפה לשמוע אתכם יותר ויותר.

כן.

תלמיד: אז פה לא ברור מה צריך להיוולד כאן?

אתם קראתם מאמר.

תלמיד: כן.

מתוך המאמר ראיתם שאלות, תשובות חלקיות, כל מיני דברים שקשורים זה לזה. אז איפה התגובות שלכם, למה אתם לא מתקשרים ביניכם ולא דנים על נושא המאמר?

תלמיד: עכשיו אני אקום לשפוך את כל מה שאני הבנתי לכלי העולמי? והוא ישפוך והוא יגיד, או איך בדיוק עושים את הבירור הזה נכון?

כך צריך להיות. לא כולם ולא שיהיה כאן איזה שוק, אבל אני הייתי רוצה שאתם תהיו בהדברות ביניכם, שאתם תבררו בדיוק את המאמר ותצאו מהשיעור בזה שאתם לוקחים את המאמר הזה ויודעים במשהו לממש אותו בקשר ביניכם. ומחר גם ומחרתיים גם, וכך יותר ויותר.

שאלה: זאת אומרת, הבירור והדיבור בינינו, ההידברות בינינו.

זה הדבר החשוב ביותר, איך אתם מדברים ביניכם.

תלמיד: כדי להוציא בעצם משימות בפועל, עבודה בפועל בינינו ולמהלך היום, לצורך העניין.

כן. אתם כביכול רוצים שאני אספר לכם את השיעור ואסביר לכם את המאמר כמו בבית ספר, אתן לכם שיעורי בית ואתם הולכים.

תלמיד: כן, כי אנחנו רגילים לזה כל השנים.

לא.

תלמיד: מה זה הידברות, ממש לשבת ולדבר אחד עם השני או התכללות?

שאתם תבינו אחד את השני. אתם תתקרבו זה אל זה שאתם יותר ויותר תצרו ביניכם קשר כזה שיהיה רוחני בסופו של דבר. מתי על זה לעבוד?

תלמיד: איך לא לבלבל את האחרים?

את מי האחרים?

תלמיד: את החברים, בדיבור שכל אחד שופך את מה שהוא מבין מתוך המאמר, איך לא לגרום לבלבול, איך לא להתבלבל בכל התהליך?

אבל אתם ביחד. כל עשירייה ועשירייה מבררת בתוכה מה היא שמעה בשיעור ואיך היא יכולה להבין אותו, איך היא יכולה לייצב את עצמה באיזה תיקונים קטנים, להתאים את עצמה למאמר.

תלמיד: נראה לי שבגלל שהדיון הוא כללי ועולמי קשה יותר לפרט להשתתף בו. אם היינו עונים על זה בקבוצות קטנות, אני חושב שהאדם היה נפתח יותר כלפי החברים הקרובים לו.

אתם שוכחים שכל אחד נמצא בקבוצה קטנה. באמת אני חושב שזה העיקר. הכלי העולמי הוא המשענת הכללית שבה אנחנו נמצאים. אבל העיקר בשבילי זה העשירייה ואני בתוך העשירייה יותר ויותר מתקשר בכל מיני צעדים לחברים על פני השאלות, בעיות שמתגלות בזמן הקריאה, בזמן הבירור ואנחנו יוצאים מהשיעור ויכולים להגיד שבזה אנחנו התקדמנו, את זה אנחנו ביררנו, את זה אנחנו עכשיו רואים וכך אנחנו בסופו של דבר מתקרבים למטרה.

תלמיד: מה תפקיד המורה כאן?

מהצד, מתקן משהו. אלא מה אתם חושבים?

תלמיד: אני רואה את העיניים של כולנו אליך, אנחנו שואלים ואתה אומר לנו.

זו הבעיה שאני לא רוצה להיות בזה כל הזמן, זה לא התפקיד שלי. יותר נכון אם אתם ביניכם תדברו ותתקשרו וכך תעבירו את השיעור. הרב"ש כותב שאתם תרגישו איפה אתם יכולים להיות מקושרים, דנים, נוגעים זה בזה. זה העיקר.

תלמיד: אז עם מה אני צריך לצאת משיעור בוקר?

אתה יוצא עם העשירייה שלך בלב. כולכם נמצאים שם ועבדתם על זה ויותר מרגישים זה את זה והלב ממש נעשה רך וכולכם נמצאים בפעולה הזאת, זה העיקר. בחודש האחרון לפחות, אני פתאום מגלה שאנחנו הולכים לכיוון אחר. אין כאן קשר כל כך בקבוצות ואין כאן עניין להשיג איחוד, חיבור, שזה העיקר וכל היתר לא חשוב לנו, זאת המטרה שלנו. איפה החיבור שלנו שאותו אנחנו צריכים לגלות כדי בו להתקשר עם הבורא. את הכלי הזה אנחנו לא בונים.

תלמיד: אתה לא מרגיש שזאת המגמה שלנו?

אני מרגיש ולא מרגיש. ממש כך. אתם יכולים להגיד לי הרבה דברים חכמים, אבל שאנחנו ממש מתכוונים לזה כל הזמן - אני לא רואה.

שאלה: אנחנו רגילים לעבוד בעשירייה, זאת אומרת, יש שאלה, אנחנו מבררים אותה בינינו כשכל אחד קם וחולק איזה חידוד, הבנה, משהו שיושב לו על הלב או על הבטן, בדרך כלל זה מאתגר מאוד להתחבר סביב הדברים האלו. אבל כאשר יש איזו שאלה ואז אנחנו מבררים אותה בעשירייה, אז זה אירוע אחר לגמרי ואז גם השאלות והחידודים שעולים מהדברים האלה הם אחרים מאשר כל אחד שקם וקופץ. אז מהבחינה הזאת של איך להתקשר, לפחות עד עכשיו מה שהיינו עושים זה היה באמת דרך הדיון בעשירייה.

בסדר.

שאלה: איך האדם יכול להגדיל את החשיבות כך שיכול להתרחק מקליפת עמלק?

לפי היחס שלו אל הסביבה. ככל שהוא יתרחק מעמלק שבו, כך הוא יכול להיות יותר קרוב, יותר קשור עם החברה.

תלמיד: למה עמלק כל כך ערמומי, מתגנב?

זה הכוח שהבורא עושה אותו כך. "עמלק" זה השם שלו - ע-מ-ל-ק זה על מנת לקבל. ע' זה על, מ' זה מנת, ולק' זה לקבל, על מנת לקבל.

שאלה: אני את רוב השיעורים רואה בבוקר בזמן שאני נוסע לעבודה וחוזר ואני מרגיש המון פעמים שיש לי עוד הרבה שאלות. והיום יכולתי לענות לכל השאלות של החברים בדיוק לאגו שלי, הרבה מאוד ומדויק, ויש פחד לא לבלבל את הכלי העולמי. אבל אם לדוגמה היינו עושים על השאלה כמה דקות סדנה בעשירייה היינו מוציאים תשובות נהדרות.

ברור.

שאלה: אנחנו מקבלים במהלך היום קטעים נבחרים מהשיעור ומבררים שאלות שעלו בשיעור. במהלך השיעור אנחנו לא רוצים לגזול זמן, היום פשוט יש כל כך הרבה חומר שאנחנו רוצים לספוג, אז אנחנו מבררים את זה בזמן החופשי שלנו, זאת אומרת, בעשיריות בינינו, אבל רק שאלות מסוימות שאנחנו מוציאים מתוך השיעור ויש הרבה מאוד שאלות שאפשר היה לדבר עליהן, אבל את עיקר העבודה הזאת אנחנו עושים בעשירייה שלנו במהלך המפגשים.

כן.

שאלה: כשאנחנו מדברים על עמלק מלמטה או עמלק מלמעלה כמו שמדובר במאמר, האם הכוונה להסתרה?

כן. ודאי שזה מתגלה בדרך כלל בגלל ההסתרה.

תלמיד: האם ניתן לומר שעמלק מלמטה הוא הסתרה של היצר הרע, והגילוי של היצר הרע זה ההסתרה מלמטה, זה עמלק מלמטה? לזה הכוונה?

יכול להיות שהפוך גם כן.

תלמיד: האם עמלק מלמעלה זה כוח שמנסה להסיר מאיתנו את ההסתרה, לגלות את הבורא, ואנחנו נאבקים נגדו, כלומר כן רוצים לשמר את ההסתרה?

כן. ההסתרה היא לטובתנו.

שאלה: אנחנו רואים שמאוד קשה לעבוד עם עמלק בצורה אינדיבידואלית, כל אחד בפני עצמו, אבל הבורא גם יצר את העשירייה, כמו תבלין. אילו מצוות ניתן ליישם כעשירייה שבכך נהיה יותר חזקים מול עמלק?

רק מצוות חיבור. אין יותר.

תלמיד: האם אתה יכול לתת לנו דוגמה?

עזרה הדדית, תמיכה הדדית, "איש את רעהו יעזורו", כל מיני כאלו דברים שבהם אנחנו מתקרבים זה אל זה. וכל יתר הדברים כמעט ולא חשובים, זה כתנאים משניים שאנחנו מתנהגים בעולם החיצוני, דומים זה לזה, זה לא חשוב. העיקר זה באמת החיבור בינינו, בתוך הלב.

שאלה: הנושא הזה סתום לגמרי בשבילי. לדוגמה, סיפרת שכשרבי מלובביץ' הגיע לאיזו עיר, חסיד אחד קנה אוטו מאוד מפואר ויקר, כדי להיות לו לנהג במשך 10 ימים וכך להיות לידו, בגלל שהיה רב גדול. זה רצון לקבל נטו, שהוא מרגיש שהוא יקבל כבוד מאחרים, שהוא אולי פעם יקבל עזרה מהרב הזה כשהוא יצטרך. זה אגו נטו.

כשאנחנו מדברים על בורא, זה לא אותו גוון שהוא בעצם גדול? איך אני מפעיל פה רצון לקבל כדי שאראה שיש לי, שאני לא יכול לתת לו משהו?

אתה צריך לחשוב מה זה נקרא גדול בעיניך ואיך להתכופף לפניו.

תלמיד: אנחנו תמיד נמצאים בין שני כוחות.

כן.

תלמיד: בשני הכוחות האלה אנחנו מרגישים אותם דווקא כשאנחנו נמצאים ממש בין שניהם, וזה ככה קורה גם ביראה שהיא מתחילה ביראה למען לקבל ואחר כך היא הופכת למען להשפיע?

כן.

תלמיד: זאת אומרת שעמלק והבורא עובדים דווקא כשאנחנו נמצאים באמצע, בין שני הכוחות. זאת אומרת שכאילו המצב הזה שעמלק מושך אותך חזרה ואתה נמשך יותר ויותר זה באמצע.

מה אתה רוצה להגיד שזה באמצע?

תלמיד: שבזה שאנחנו מרגישים את שני הכוחות האלה אז עמלק למעשה מאוים על ידי הבורא, דווקא ביראה.

נגיד שכן.

(סוף השיעור)

---

1. דברים כ"ה י"ט↩