שיעור בוקר 06.01.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב'. עמ' 1361.

מאמר "מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה"

קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש כרך ב', עמ' 1361, את המאמר "מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה".

"הזה"ק (קרח דף ב' ובהסולם אות ה') אומר וזה לשונו "קרח הלך במחלוקת. מהו מחלוקת, הרחקה ודחוי שלמעלה ומטה. ומי שרוצה לדחות תיקון העולם, יהיה נאבד מכל העולמות. מחלוקת, היא הרחקה ודחוי של השלום. ומי שחולק על שלום, חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא "שלום". אין העולם עומד אלא על שלום. כשברא הקב"ה את העולם, לא היה יכול להתקיים, עד שבא והשרה עליהם שלום. ומה הוא, הוא שבת. ועל כן מי שחולק על השלום, יאבד מן העולם. רבי יוסי אמר, כתוב, שלום רב לאוהבי תורתך. התורה היא שלום, שכתוב, וכל נתיבותיה שלום. וקרח בא לפגום השלום של מעלה, שהוא התורה, דהיינו קו האמצעי, שנקרא תורה, העושה שלום בין ימין לשמאל, ושל מטה של משה. ומשום זה הוא נענש מעליונים ותחתונים, מאש ומפי הארץ".

ויש להבין מה שאומר טעם על מה ש"אין העולם מתקיים אלא על השלום, משום ששמו הקדוש נקרא "שלום". נמצא, שכל הסיבה שאין העולם יכול להתקיים, היא בשביל שהקב"ה נקרא שלום.

ויש להבין, מהו הקשר לשמו של הקב"ה. בפשטות כל אחד מבין, שאם תהיה מחלוקת, לא יכול להיות קיום העולם. ומה זה נוגע לשמו של הקב"ה. וגם יש להבין מה שאומר "ומהו השלום". הוא אומר, ששלום נקרא "שבת". ורבי יוסי אומר, ששלום נקרא "תורה". כלומר, במה מתבטא וניכר ששבת ותורה מראים על שלום.

קודם כל יש לנו לחזור על שני עיקרים שיש לנו לדעת, שכבר דברנו מזה הרבה פעמים:

א. מהי מטרת הבריאה.

ב. מהו תיקון הבריאה, כלומר מה עלינו לעשות בכדי להשיג את מטרת הבריאה.

ידוע, שמטרת הבריאה היא, שהנבראים צריכים לקבל טוב ועונג, כמו שאומר "רצונו להטיב לנבראיו". ולמטרה זו ברא בהנבראים רצון לקבל הנאה. כלומר אם אין השתוקקות להדבר, לא יכולים להנות מהדבר. לכן אנו רואים, בכל מקום שהאדם רואה שיכול להנות מאיזה דבר, אין לו כח המעצור, שלא ירצה לקבל את התענוג. ואם לפעמים אנו רואים, שהאדם כן מוותר על תענוג, זה מוכרח להיות מטעם סיבה מיוחדת, שבגללה כדאי לו לוותר, מטעם שאין האדם יכול ללכת נגד הטבע של רצון לקבל. לכן, אם יש סיבה מספקת, האדם מוותר על התענוגים, מה שהוא רוצה לקבל. וזה יכול להיות מב' סיבות:

א. מטעם שכר, היינו שאם הוא יוותר על תענוג הזה, למה שהוא משתוקק עכשיו, הוא יקבל במקומו תענוג יותר גדול.

ב. מחמת עונש. היינו שאם לא יוותר על תענוג הזה, הוא יקבל עבור זה יסורים גדולים, והוא רואה שכדאי לוותר על התענוג הזה, בכדי שלא יסבול יסורים.

נמצא, זה שהאדם מוותר עכשיו על הרצון לקבל את התענוג, אין הוויתור הזה מטעם שלא רוצה לעבוד לתועלת עצמו. אלא שהוא רואה, אם הוא לא יוותר עכשיו על הדבר אליו הוא משתוקק, זה יזיק לתועלת עצמו. ובגלל זה הוא מוותר. ומטעם זה אין אנו אומרים, בזה שהוא ויתר על התענוג, שהוא עשה משהו נגד הטבע, היינו שפגם חס ושלום בהרצון לקבל. אלא כל מה שהוא עושה, הכל הולך לפי שיטת הרצון לקבל.

כלומר לא להסתכל על המעשים שהאדם עושה. שיש לפעמים, שהוא מוותר על משהו, אין זה סימן שהאדם הזה הוא בעל עבודה. אלא שצריכים לראות הכוונה גם כן.

למשל האדם יכול לפעמים לוותר על תאות אכילה וכדומה, אם הוא יודע, שמישהו יראה, שהוא אדם שמוותר על תענוגים, שזהו סימן שהוא עובד ה', ויש אנשים שיכבדו אותו בשביל זה. כבר יש כח לאדם להתגבר, מטעם שיקבל תענוג יותר גדול, שהוא כבוד. וזהו בדרך כלל.

וגם יש יוצא מן הכלל, שהם יכולים לבזות עצמם, היינו לוותר על כבוד, בכדי להשיג תאוה. ויש שאינו מוותר על תאוה, אבל לא מטעם כבוד אלא להיפך. היינו שאם האדם עובד בדרך של הצנע לכת, האדם יכול להרבות באכילה, דרך משל, ובטח אנשים יראו, איך שהוא אוכל, הם יבזו אותו בלבם. והוא מוותר על הכבוד, בכדי שירויח מזה, שיהיה בידו לעבוד בהצנע לכת, שע"י עבודה זו הוא יכול לזכות לתענוג יותר חשוב, כי האדם ההולך בהצנע לכת הוא זוכה לדביקות ה'.

זאת אומרת, זה שאנשים מכבדים אותו אין הוא רוצה לקבל מזה סיפוק. היות שיש כלל, שבזמן שאנשים חושבים, שהוא מורם מעם, הם מכבדים אותו. ולכבוד יש שליטה, שמי שנכנס בתאות הכבוד הוא לא יכול לצאת ממנו, כלומר שהוא מוכרח לעבוד ולתת יגיעה בכדי להשיג את הכבוד, ואי אפשר לו לעשות שום מעשה לשם שמים. אי לזאת, ניתנה לנו עצה, שהאדם יעשה את כל מעשיו בהצנע לכת, וממילא לא יתנו לו כבוד. ומזה אפשר לו להינצל, שלא יפול תחת שליטת הכבוד. ואז יש לו מקום להרגיל עצמו לעשות בעל מנת להשפיע.

ובהאמור אנו רואים, שמי שמוותר מלקבל תענוג קטן, ובמקום זה הוא מקבל תענוג גדול, אין זה שפגם חס ושלום בהרצון לקבל. והתענוג הגדול לפעמים הוא מקבל מאיזו קבלת תענוג מבחינת התאווה, ולפעמים התענוג הגדול הוא ע"י כבוד וכדומה.

ולפעמים יש שמקבל תענוג קטן, היינו תאוה קטנה. וזהו מטעם שהוא יודע, שע"י זה הוא מוותר על תענוג גדול, שהוא כבוד. ונשאלת השאלה, מדוע הוא רוצה לוותר על תענוג גדול. זהו מטעם שהוא רוצה לקבל תמורת ויתור של תענוג גדול, וזה בכדי לקבל מדרגה יותר גדולה. היינו דוגמא, ע"י ויתור הכבוד הוא רוצה לזכות לדביקות ה'.

ובאופן כזה אין אנו אומרים שקבל תענוג קטן, שהיא אכילה, והוא מוותר על תענוג גדול שהוא כבוד. אלא אנו צריכים לומר, שגם על התאוה הקטנה הוא אינו מוותר, רק לעיני אנשים שמסתכלים עליו. והם אומרים, שלאדם הזה אין שכל, היות שהוא לא רוצה לוותר על תאוה קטנה, שבטח אם היה מוותר על התאוה, הוא היה יכול לקבל תענוג יותר גדול, אלא אין לו כח התגברות אפילו על תאוה קטנה. נמצא, שאי אפשר לדעת את האמת באדם, שדרכו ללכת בדרך של הצנע לכת.

ועתה נחזור לענין מה שדברנו בקשר לתיקון הבריאה, שהאדם צריך להגיע לעשות כל מעשיו בעל מנת להשפיע. והיות שהאדם נברא בטבע רק לקבל לתועלת עצמו, ואיך יכולים לומר להאדם, שילך נגד הטבע. כי הגוף שואל, מה יהיה לי מזה. ובטח צריך לענות ולומר לו, יהיה לך מזה, שאם אתה תעבוד בעל מנת להשפיע, אתה תזכה להטוב ועונג שישנו במטרת הבריאה.

אם כן התשובה היא, שהרצון לקבל ישיג תענוג יותר גדול, מכפי שהוא מסוגל לקבל עכשיו ברצון לקבל בלי הכוונה דעל מנת להשפיע. אז הגוף טוען, אם כן אתה אומר לי, שגם אז אני מרויח. היינו שאני רואה, אם אני אהיה עובד בעל מנת להשפיע, אז תהיה לי מזה תועלת עצמי. אם כן האדם אומר, שאין הוא רואה שום עשיה, שיכולים לעשות בלי שתצמח מזה תועלת עצמו.

והתשובה היא, שאי אפשר להבין מצד השכל, שיהא אפשרות באדם לעשות משהו נגד הטבע. לכן אומרים לאדם, נכון מה שאתה אומר, כי אין מציאות מצד הטבע שתהיה להאדם יכולת להבין מהו בעל מנת להשפיע. לכן אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ואז, כשילמוד שלא לשמה, אז "המאור שבה מחזירו למוטב", כמו שאומר בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזה לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות שאין בו חסרון כל שהוא".

ובהאמור אנו רואים, שאין בידי אדם להבין מהו לעשות בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו, שזה יכולים להבין משהו דוקא ע"י התעסקותו בתו"מ אפילו שלא לשמה, מכל מקום המאור שבה יכול לתת להבין, שיש ענין שכדאי לעשות רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.

מה שאין כן בלי סגולת התו"מ, אין השכל שבאדם מסוגל להבין שאפשר לעשות משהו, אם לא יצמח מזה תענוג, שהאדם יכול להנות את הרצון לקבל שלו. לכן כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעשות הכל לתועלת ה', והאדם רואה, שאין הוא יכול להבין דבר כזה, התשובה, זה נכון שאי אפשר להבין זה עם השכל החיצוני שניתן להאדם, אלא אומרים לו, אתה צריך לדעת, שחבל על הזמן לחכות ולומר, שאם הוא ישכיל בדבר הוא יבוא לידי הבנה לעסוק בזה להשיג את הרצון להשפיע, ובינתים לחכות מלהתפלל שה' יתן לו את הרצון הזה. כי מטרם שהוא מבין שהוא צריך את הדבר, איך אפשר להתפלל לה' שיתן לו איזה דבר, אם האדם אינו יודע שנחוץ לו את הדבר. הוא יכול לומר בפה, שהוא רוצה את הרצון להשפיע, אבל להתפלל מעומק הלב, שחסר לו, איך זה אפשר להיות.

ואין שום עצה להבין זה בשכל חיצוני, אלא מי שרוצה ללכת בדרך ה' ולהגיע להמטרה שבשבילה נברא, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לעשות הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. כלומר, זה שהוא צריך ללכת בדרך שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, הרצון הזה אין האדם יכול לקחת, אלא רק הבורא יכול לתת לו את הטבע שני. וגם להאמין, שהצורך לזה הוא יקבל מקיום התו"מ אפילו שלא לשמה, מטעם כי "המאור שבה מחזירו למוטב". לכן אנו רואים כאן ב' דברים שהבורא נותן:

א. הצורך שהאדם יבין שהוא נצרך להרצון להשפיע, ואת זה הוא מקבל ע"י המאור שבתורה. ואח"כ הוא מקבל גם האור, שהוא הכח שיכול לעשות הכל בעל מנת להשפיע.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו הטעם שאין העולם עומד רק על שלום, מטעם ששמו של הקב"ה הוא שלום. ושאלנו, מהו הקשר בין זה לזה.

והתשובה היא, היות שאי אפשר לעשות שלום אם אין שם מחלוקת, כי רק במקום שיש מחלוקת, אז שייך לומר שלום, לכן צריכים מקודם לדעת, מהי המחלוקת שיש בעולם, שצריכים לעשות שלום, מטעם שהקב"ה נקרא שלום, ורק אז יש קיום העולם.

ידוע, שרצון הבורא הוא להטיב לנבראיו. לכן כל הנבראים מרגישים, שהם צריכים לקבל טוב ועונג מה'. נמצא, בזמן שאין הם מקבלים טוב ועונג, הם במחלוקת עם הבורא, מדוע הוא לא נותן להם טוב ועונג. והיות שנעשה תיקון, בכדי שלא תהיה בחינת בושה, יש לעשות הכל בעל מנת להשפיע, אז הבורא במחלוקת עם הנבראים, מדוע הם לא רוצים לעבוד בעל מנת להשפיע.

ולפי זה יוצא, שיש כאן שתי דעות מנוגדות:

א. הנבראים אומרים להבורא, תן לנו להנות, תמלא את רצוננו, היינו את הרצון לקבל שלנו, עם כל טוב, שנוכל לומר "ברוך שאמר והיה העולם", מסיבת שאנו מרגישים את הטוב שיש לנו ואנו נהנין מזה.

ב. והבורא אומר, שגם אני רוצה להנות מהעולם מה שבראתי, וכל הנאה שלי, היא מזה שאתם נהנין, שזו המטרה שלי של הבריאה, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". אלא שאני רוצה, שהנאה שלכם תהיה בשלימות, בלי שום אי נעימות, הנקראת "בושה".

לכן לאחר שמורגשת המחלוקת אצל הנבראים, אז הנבראים רוצים לעשות שלום עם הבורא. כי אחרת אין קיום להעולם, כלומר העולם צריך להתקיים רק בשביל המטרה שבגללה נברא העולם. ואם אין המטרה יכולה לצאת לפועל, אם כן בשביל מה צריכים את העולם. כי העולם לא נברא שהנבראים יסבלו יסורים ומכאובים.

ומשום זה נקרא שמו של הבורא "שלום", מטעם כי אי אפשר להתגלות שמו של הבורא, ששם הכללי שלו הוא "טוב ומטיב". ואיך יכול להתגלות השם של טוב ומטיב בזמן שיש מחלוקת בין הבורא להנבראים, כנ"ל.

ובהאמור אנו רואים, שדוקא על השלום יכול להתקיים העולם, שפירוש של שלום הוא, שיש עכשיו להרגיש ע"י השלום, שהבורא הוא טוב ומטיב, בגלל שהם מקבלים את הטוב ועונג מהבורא, לאחר שנעשה השלום, היינו כנ"ל, שהנבראים מסכימים לרצון הבורא, מה שהבורא רוצה שהנבראים יעשו הכל לתועלת ה'.

וזה נקרא ש"מתדמים לרצון הבורא". שרצונו הוא רק להשפיע להנבראים, כמו כן הנבראים מתדמים עכשיו לרצון הבורא, שגם הם רוצים רק להשפיע להבורא. ואז, ע"י השתוות הצורה, יש מקום לגלות את הטוב ועונג שבמחשבת הבריאה. ואז מתגלה שמו של הקב"ה שהוא "טוב ומטיב".

ובזה נבין מה ששאלנו, הלא ענין "שלום" שייך דוקא במקום שיש מחלוקת. אם כן מדוע ברא הקב"ה את העולם לכתחילה שתהיה מחלוקת. והתשובה היא, שענין מחלוקת שייך בכל מקום שיש שני דברים מנוגדים, והיות שהעולם יצא עם הכלי של רצון לקבל. כי אחרת, אם אין רצון לקבל לאיזה דבר, לא יכולים להנות מהדבר. לכן יצאה הבריאה עם הטבע של רצון לקבל לעצמו, ואח"כ, בכדי לתקן אותה, שלא יהיה בה ענין של בושה, אז הנבראים צריכים לקנות טבע שני, היינו לקנות רצון הבורא, שרצונו להשפיע. לכן מזה יצאה המחלוקת.

נמצא, שהמחלוקת היא דבר הכרחי. היינו שאם אין הנבראים מבינים את ענין המחלוקת, אין הם מסוגלים להשיג אף פעם את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. כי אי אפשר לתקן איזה דבר, אם לא יודעים את החסרון. לכן כשיודעים את המחלוקת, שיש בין הרצונות, אז יכולים לעשות שלום ביניהם.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו השלום. הוא אומר ששלום הוא שבת. רבי יוסי אומר "שלום הוא תורה", היינו שע"י התורה האדם מגיע להרגיש את ענין המחלוקת, כנ"ל. כי התורה, אפילו בחינת "שלא לשמה", המאור שבה נותן לו להבין, שיש ענין שצריך לעבוד בעל מנת להשפיע. נמצא, שע"י התורה הוא בא מקודם להמחלוקת, שאז הוא יודע מה שצריכים לתקן, ואח"כ, ע"י זה שהאדם הוא זוכה לבחינת "תורה לשמה", אז התורה עושה "שלום", היינו שהתורה נותנת לו את הכח של רצון להשפיע, שהוא ענין "לעשות הכל לשם שמים". נמצא, שע"י התורה הוא משיג ב' דברים, היינו הן הכלי, שהוא החסרון, והן האור, שהוא הכח שיוכל לעשות הכל בעל מנת להשפיע.

וזה שאומר, ששלום נקרא שבת, אינו חולק על הפירוש, ששלום נקרא תורה, כי חז"ל אמרו (ע"ז ג') "אמר להן הקב"ה, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת".

ויש להבין המאמר הזה על דרך עבודה, שהפירוש יהיה כנ"ל, היות ש"שבת" נקראת שלום, אם כן איך אפשר לזכות לשלום, אם אין שם מחלוקת. ומהי המחלוקת. זהו כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע". ופירוש רש"י, שיעשה עמו מלחמה (ברכות ה'). שענין המלחמה היא, היות שענין יצר הטוב הוא, שיהיה לו הרצון כמו הבורא, שהוא רצון להשפיע, ויצר הרע נקרא הרצון לקבל, אז האדם צריך להשתדל שיעשה מחלוקת, היינו כנ"ל שהם ב' רצונות מנוגדים. אז באה "שבת" ועשה שלום.

מה שאין כן אם אין מחלוקת, מה שייך לומר, ששבת עושה שלום. וזה שאומר "מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". נמצא, הטרחה היא המחלוקת, היינו להילחם עם היצר הרע, שהוא הרצון לקבל, כנ"ל.

אולם מדוע נקראת שבת "שלום". זהו כמו שכתוב בזה"ק, וזה לשונו "מהו שבת, שמא דקודשא בריך הוא" (מובא בזהר בסעודת שבת בבוקר). וידוע, ששמו של הקב"ה הוא "התורה", כמו שאמרו חז"ל "כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה". נמצא, שהן שבת והן תורה, שניהם הם עושים שלום, שפירושו הוא, שע"י התגלות התורה מבחינת "שמא דקוב"ה", אז נעשה שלום בין הנבראים להבורא, כי הנבראים נהנים שהם זוכים לקבל את הטוב ועונג, והקב"ה נהנה מזה שמטרת הבריאה יצאה לפועל, היינו הרצון דלהטיב לנבראיו מתגלה בכל שלימותו.

ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק, שאומר, שקרח הלך במחלוקת, ומי שרוצה לדחות תיקון העולם יהיה נאבד מכל העולמות. ויש לפרש, כי ענין תיקון העולם היה, שהכל יהיה בעל מנת להשפיע. וזה שקרח הלך במחלוקת, היה צריך אח"כ להגיע לבחינת שלום, שזהו תיקון. וקרח היה רוצה להישאר במחלוקת. נמצא, שדחה תיקון העולם, זה שאומר "ומי שחולק על השלום, חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא "שלום".

והפירוש הוא, כיון ששמו נקרא "שלום", היינו שנעשה שלום בין הבורא להנבראים, היינו שמתגלה שמו של הקב"ה, שהוא טוב ומטיב. וע"י המחלוקת, הנקראת "שינוי צורה", אין הטוב יכול להתגלות. נמצא, שהנבראים הם במחלוקת עם ה'. מה שאין כן כשנעשה שלום מבחינת הכלים, היינו מבחינת הרצונות, שנעשה רצון אחד בעולם, הנקרא "רצון להשפיע", אז מתגלה כל הטוב ועונג בעולם."

שאלה: רב"ש תולה פה את כל ההתפתחות בעניין של הבושה, הוא אומר שצריכה להיות בושה לרצון לקבל מזה שהוא מקבל ולא משפיע, הפוך מהבורא, ומתוך זה נוצרת מחלוקת ואז אפשר להתפתח, יש צורך לרוחניות. אבל מאיפה מגיעה בושה? איך הרצון לקבל מגיע למצב שהוא חש בושה מזה שהוא מקבל, מזה שהוא נהנה?

מזה שהוא רצון לקבל. הטבע שלו הוא להתגאות, להיות יותר מכולם, לרצות לקבל, וכאן הוא מרגיש את עצמו ההיפך.

תלמיד: איפה הוא מרגיש את עצמו ההיפך?

הוא מרגיש שהוא לא מקבל, שכאילו דוחים אותו.

תלמיד: מי דוחה אותו? הוא רצון לקבל, הוא נהנה להיות העליון, הטוב ביותר, זה נותן לו הנאה ותענוג בחיים.

מה מזה שהוא רוצה? הוא רואה שאין לו.

תלמיד: אבל יש לו, הוא מקבל תענוג, מזה הוא חי. הרצון לקבל מקבל תענוג והוא צריך להגיע למצב שהוא מתבייש בזה שהוא שהמקבל, לחוש בושה, וזה יבנה בו צורך להשפעה. מבחינה לוגית אני מבין את זה, הבעיה היא בהרגשה. אני מדבר כרצון לקבל שרוצה להגיע למצב ההתפתחות שרב"ש מתאר, שאני בעצם חש בושה מזה שאני בטבע המקבל ורוצה להיות המשפיע.

כבר?

תלמיד: כבר הרבה זמן?

אם אתה רצון לקבל, אז איך אתה רוצה להשפיע?

תלמיד: זאת השאלה, איך רצון לקבל מגיע למצב שהוא רוצה להשפיע?

זאת שאלה, איך הרצון לקבל רוצה להשפיע.

תלמיד: איך הוא מגיע לצורך להשפיע.

לא, אין לו שום צורך להשפיע.

תלמיד: אז איך הוא ירגיש אי פעם בושה מזה שהוא מקבל ולא משפיע?

זאת ההתפתחות שאנחנו צריכים לפתור.

תלמיד: כן, זאת השאלה שלי.

איך הרצון לקבל מגיע לכך שהוא רוצה להגיע להשפעה? אני לא רואה שום דרך איך הרצון לקבל מגיע להשפעה.

תלמיד: הרב"ש מתאר לנו פה את הדרך, הוא אומר שצריכים להגיע לתחושת הבושה, להתבייש בזה שבכלל נבראתי בטבע של המקבל. אני צריך להרגיש בושה, התנגדות לרצון לקבל באיזושהי צורה.

כן.

תלמיד: והשאלה מאיפה זה נובע, איך הרצון לקבל, שמקבל את כל החיות שלו מהקבלה, מהתענוג, מההנאה שהוא מקבל, איך הוא פתאום מתבייש בזה שהוא כזה ורוצה להיות אחר, רוצה להיות המשפיע?

זאת שאלה. הוא מקבל את ההרגשה הזאת מזה שהוא מנוגד לבורא. זאת אומרת, הוא נמצא בחברה, והחברה כולה מקבלת הבחנות להידמות לבורא בחיבור ביניהם, ואז האדם שנכנס לחברה ורוצה להתאחד עם החברה, גם מקבל השפעה כזאת מהבורא דרך החברה ומבין שהוא רוצה להיות משפיע.

תלמיד: בושה זאת הרגשה חזקה, היא שורפת אותך.

כן.

תלמיד: ממה שאני חווה יוצא שהתענוג מהנאה, מהקבלה הוא הרבה יותר גבוה מהבושה שהאדם חש.

לא. הבושה יכולה להביא אותך חס ושלום להתאבדות. הבושה מבטלת את הקיום שלך, את הזכות להתקיים כי היא נגד האגו של האדם, ולכן אין משהו גדול יותר מבושה.

תלמיד: ולכן האגו בורח ממנה, ברגע שהוא מרגיש שיש לו קצת סכנה בתוך החברה והוא מרגיש קצת פחוּת, הוא מיד מוצא לעצמו דרכי מילוט כדי לקבל איזשהו תענוג, העיקר לא להתקרב למקום הזה.

זה תלוי בסביבה, בדרך.

שאלה: הבנתי מהמאמר שהאדם צריך להיות כל הזמן במלחמה פנימית, במחלוקת פנימית, ואם הוא מרגיש שקט, אז משהו לא בסדר, שקט נפשי כזה זה מצב לא טוב.

כן.

תלמיד: איך אפשר להיות כל הזמן במלחמה ובסכסוך פנימי, איך אדם יכול כל הזמן לסבול?

כמו שכתוב, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע".

תלמיד: כן, אבל איך אפשר להיות בזה כל הזמן?

אדם צריך להתרגל לראות בזה את המצב הקבוע שלו, הרגיל, שדווקא במצב כזה הוא קיים.

תלמיד: ואם אני מרגיש לרגע שקט אז צריכה להידלק נורה אדומה?

כן.

תלמיד: צריך לחפש פרובוקציות בפנים.

לא פרובוקציות, אלא למה אני פתאום רגוע, כי אין בי מלחמה בין שני כוחות הטבע, בין יצר הטוב ויצר הרע שהם שני כוחות מנוגדים. יצר הטוב שייך לבורא, יצר הרע שייך לנברא, ואם אני לא מרגיש שאני נמצא בניגוד לבורא אז אני כאילו לא נברא.

תלמיד: וזו צריכה להיות עבודת האדם עם עצמו, לא עם החברים?

בתוך האדם.

תלמיד: כן, כי אנחנו אומרים שלחברים אנחנו צריכים לתת רק דוגמאות טובות, רק אהבה, ולא לעשות פרובוקציות.

כן.

שאלה: מהי התכונה של קורח שרוצה להישאר במחלוקות? למה הוא רוצה להישאר במחלוקת?

כך הוא מרגיש שהוא חי. יש לו גם את זה וגם את זה, הוא נמצא באמצע ורוצה כך להישאר כך, מסכים לזה.

תלמיד: האם זו הרגשה נעימה לכן רוצים להישאר בה?

כן, הוא מרגיש בזה חיות.

תלמיד: אז למה צריך להגיע לשלום אחרי זה?

יש אנשים שנמשכים למחלוקת ורק בזה הם מרגישים שהם חיים, זה נותן להם כוח חיות. ויש אנשים שדווקא נמשכים למנוחה, לטוב, לרוגע. אז יש ויש.

תלמיד: אבל זה ברצון לקבל, כמו שהוא הסביר, זה בסך הכול להחליף תענוג בתענוג.

כן.

תלמיד: זה ברצון לקבל, זו פסיכולוגיה. אדם מקבל תשומת לב, אז שווה לו לעשות מחלוקת. אבל אני מדבר על מחלוקת בין בורא לנברא, למה במחלוקת כזאת רוצים להישאר? למה לא לרצות שתתגלה אחר כך הזדמנות לקבל על מנת להשפיע?

הוא לא רואה את הדרך שהוא יכול לגדול ולהיות כמו הבורא, לכן כדאי לו להישאר במחלוקת.

תלמיד: כלומר יש סכנה תמיד להיתקע באיזה מקום. קורח הוא מעין סכנה שמזהירים לא להישאר שם.

כן. הוא כאילו בעקשנות וכך נשאר.

שאלה: איך להרגיש בבושה חיות, אמצעי להתפתח ולא לברוח? גם אי אפשר לברוח מהמקום הזה.

להתרגז. להתרגז ואז להתקדם.

תלמיד: כי נראה לפעמים שאפשר לעשות כמה פעולות, אבל זה לא באמת פותר את המצב, בסופו של דבר זו הרגשה פנימית שהבורא מביא אותך אליה. האם בנקודה הזאת אני צריך להתרגז?

תמשיך בנקודה הזאת ותראה לאן זה מוביל אותך.

שאלה: הוא כתב כאן על הצנע לכת. מהי הדרך הנכונה של הצנע לכת בעשירייה, בחברה?

חוץ מחיבור, מגדלות החיבור, אנחנו לא רוצים להראות כלפי החברים שום דבר.

שאלה: כשאדם מתגבר על תענוג, הבנתי שלא מספיק להתגבר על התענוג אלא גם לעשות בירור על הכוונה, לשם מה מתגברים.

כן.

תלמיד: האם העובדה שאדם עשה בירור מספיקה כדי שהבורא ייתן כוח להתגבר על התענוג, או שיש תנאי נוסף כדי לקבל כוח?

כשאדם מתגבר על התענוג, אתה אומר שהוא מקבל כוחות?

תלמיד: כן, הוא אמור לעשות בירור על הכוונה, לשם מה הוא מתגבר. האם זה מספיק על מנת לקבל כוח או שיש תנאי נוסף?

לא, אם הוא רוצה להתגבר על תענוג למען המטרה, אז מספיק לו רק על זה להתפלל.

תלמיד: כלומר גם תפילה היא תנאי, לא מספיק לעשות בירור אלא גם להוסיף תפילה.

כן, תפילה צריכה להיות בסוף תמיד.

שאלה: איך עושים שלום עם הבורא?

בזה שאתה מסכים עם הבריאה שהוא עשה, ועם מטרת הבריאה שהוא הציב לפני כולם, ואתה רוצה לממש אותה מצדך.

תלמיד: אבל אני במחלוקת אתו, כי אני רואה שהוא לא נותן לי יכולת להשפיע חזרה אליו, ואז יש לי רוגז, איך אני מתגבר על זה? איך אני עושה את הצעד לשלום הזה?

אתה מתחבר עם החברים, ורואה עד כמה החיבור שאתה רוצה להשיג ביניכם הוא חיבור שיכול להראות את תיקון הבריאה. אתה כל הזמן דוחף את העשירייה לכך, בלי לדבר, בלי כלום, בהרגשה שלך.

שאלה: התורה יוצרת מחלוקת, מעוררת את היצר הרע וגם מביאה לשלמות. מה קובע את השימוש בתורה?

הסביבה. הבורא, דרך הסביבה, מעורר כל אחד ומנענע אותו להתקדם למטרת הבריאה.

תלמיד: כלומר הסביבה, או שהיא מביאה אותי להשתוות הצורה עם הבורא, או שהיא מעוררת בי מחלוקת איתם.

שגם זה מביא אותך.

שאלה: הוא כותב "ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק, שאומר, שקרח הלך במחלוקת, ומי שרוצה לדחות תיקון העולם יהיה נאבד מכל העולמות". זה נראה כסתירה, כי בפועל נאמר "אני ראשון ואני אחרון", אז איפה יש מישהו שיכול להתנגד לתהליך הזה?

האדם יכול להתנגד לכל התהליך הזה, אם הוא מקבל אותו או לא מקבל. האדם צריך להשתמש בכל הסביבה שלו כדי להביא את העולם לתיקון.

תלמיד: אבל נאמר שבסוף כולם יגיעו "מקטנם ועד גדלם", אז האם יכול להיות מצב כזה?

זה בסוף, אני לא מכיר את הסוף, כך כתוב.

שאלה: הוא כותב שכדי שהאדם יוכל ליהנות כמו שהבורא רוצה, הוא צריך להתגבר על הבושה, לבטל אותה, כי הבושה מונעת ממנו ליהנות כמו שהבורא רוצה ממנו. איך עושים את ההתגברות הזאת על הבושה כדי שהבורא ייהנה מזה?

על ידי הערכה, עד כמה חשובה לו הבושה, זאת אומרת כבוד עצמו, לעומת המטרה.

תלמיד: האם נדרשת פה עבודה מעל הדעת?

כן. גם בתוך הדעת וגם למעלה מהדעת.

תלמיד: זאת אומרת זה סוג של מחלוקת בתוך האדם, כמה הוא מוכן לתת את עצמו מעל הדעת כדי להתגבר על אותה בושה, וכמו שאמרת קודם היא יכולה גם להרוג אותו.

נכון. הכול תלוי עד כמה האדם מעריך את עצמו, מכבד את עצמו. האם הוא מוכן להרכין את ראשו לפני התנאים הרוחניים.

שאלה: רב"ש נותן כל מיני דוגמאות של תאוות גשמיות. מה זה באמת להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע? בעבודה שלנו לא מדובר על זה שאני מונע מעצמי איזו תאווה.

להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע זה מצב שהאדם מתאר בדיוק נכון את מה שהוא היה רוצה לעשות אם היה עושה זאת מצד הטבע שלו, ואיך הוא עושה את זה עכשיו כשזה כבר למעלה מהטבע.

תלמיד: אם אני מבין אותך נכון, אז זה כבר אחרי שהבורא ענה לו, כי מאיפה יהיה לו כוח לעשות כזה דבר.

כן.

תלמיד: אבל כאן אומרים שצריך לעורר, להרגיז, בשביל שתרגיש שאתה נמצא במחלוקת, ומתוך זה גם תהיה לך פנייה ודרישה. זה כביכול יותר פעולה של הכנה. האם אני יכול לקבל ממך דוגמה מה זה להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע? כשאני נניח בא לקראת איזו פעולה עם החברים, מה זה שאני מעורר, מרגיז את היצר הטוב על היצר הרע?

יש בי שני כוחות, הראשון קשור יותר למטרה והשני קשור יותר לטבע שלי, ואני גורם להתנגשות ביניהם, כשכוח אחד מושך אותי לנוח וטוב, והכוח השני מעורר אותי למלחמה.

תלמיד: להעלות את החשיבות של החיבור, את גדלות הבורא, זו העבודה שאני צריך לעשות כל הזמן, זה להרגיז.

כן, זאת העבודה בעשירייה.

תלמיד: כשמתגלה מחלוקת אמיתית כזו על הבשר, לא דבר קטן, אנחנו רואים את זה בכל מיני צורות, אם זה בין חברים, בין בני זוג, בין עמים, ואלו דברים כואבים, מהותיים. דווקא פה אנשים שבדרך כן מרגישים עד כמה המחלוקת הזאת גורמת לנו לפירוד, מפרידה אותנו מהבורא, ויש בזה כאב ויש בזה בושה, כביכול יש רצון לנסות להגיע לשלום. ומרגישים כמו מול גל ענק שאתה לא מסוגל להתמודד מולו.

הרב"ש כאן כותב שאם הגעת להרגשת המחלוקת, אז כבר יש לך כלי, יש לך צורך והבורא ימלא אותו. ובחיים אנחנו רואים שדווקא אלה המקומות שמתגלה השבירה, שיש איזו תחושת חוסר אונים, שדווקא פה חסר הכוח, דווקא פה אין לנו יכולת. והרב"ש כותב שאנחנו צריכים להגיע לצורך לשלום ומתוך זה הבורא ימלא, אז מה שחסר לנו זה הצורך. וממה שאני רואה מהניסיון שלי, דווקא במקום שמתגלה השבירה, זה משתק, זה מנתק, אין כוח להתמודד מול הדבר הזה.

זה תלוי איך אתה מגיע לשבירה, אם אתה מחפש את מקום השבירה כדי לייצב את עצמך נכון יותר ולהתקדם, או שאתה מפחד לגלות את השבירה ומוכן לברוח מראש.

תלמיד: אם האדם מרגיש ביטחון, הוא יודע שיש לזה תרופה, אז הוא לא יפחד. אני חושב שלרוב אנחנו מפחדים כי יש תחושה של חוסר אונים מול הדבר הזה, זה כל כך שבור, זה כל כך מרוסק.

תרופה תמיד יש, את זה אנחנו צריכים לקבל מראש. תמיד יש תרופה טובה, שמביאה לטוב, לבריאות רוחנית וגשמית, ועלינו רק לא לפחד.

שאלה: הרב"ש אומר שהמחלוקת מתקיימת כי הנבראים לא מסוגלים לקיים את ה"להיטיב לנבראיו" שהבורא מגדיר במטרת הבריאה. למה אי אפשר לקיים את להיטיב לנבראיו?

כי הבורא נותן מצבים כאלה שאני עדיין לא מוכן, לא ראוי, לא מסודר, לא מתוקן, כדי לגלות אותו בהם כטוב ומיטיב.

תלמיד: מה יוצר רצון להשפיע שהוא מאפשר לנברא להתחיל לראות את מה שהוא מקבל כלהיטיב לנבראיו?

השתוות הצורה. אם אני עובד ברצון להשפיע במשהו שאני יכול לגייס לעצמי, אז במידה הזאת אני נמצא עם הבורא בהשתוות הצורה, אני מבין אותו, אני מרגיש אותו, אני קרוב אליו.

תלמיד: כשיש רצון להשפיע, האם זה עדיין נקרא קבלה במציאות?

אם מצדי זה רצון להשפיע?

תלמיד: כן.

אני לא נמצא בקבלה.

תלמיד: אז איפה ה"להיטיב לנבראיו"?

אני מבטל את הרצון לקבל שלי כדי לקבל מהבורא, כדי לעשות לו בזה נחת רוח.

תלמיד: אם מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, אז האם הבורא לא רוצה לתת לנבראים טוב ועונג?

הוא רוצה.

תלמיד: אם הנבראים מבטלים את הרצון לקבל ורוצים רצון להשפיע, אז איפה הם מקבלים פה טוב ועונג?

הם לא מקבלים.

תלמיד: אז איפה פה ה"להיטיב לנבראיו"?

הם לא נותנים לבורא להתגלות כרוצה להיטיב לנבראיו.

תלמיד: אז מה זה נקרא שיש שלום?

הנבראים מוכנים לפתוח את עצמם לקבלת התענוג מהבורא, כדי לקיים את מה שהוא רוצה בבריאה.

תלמיד: כדי לקבל ממנו ושזה ייחשב להיטיב לנבראיו, האם הרצון להשפיע יהיה עדיין מקבל, זה עדיין נקרא לקבל או שזה לא יהיה לקבל?

הרצון להשפיע לא יכול לקבל.

תלמיד: אז אני לא מבין איפה להיטיב לנבראיו.

האדם חייב לפתוח את הכלים דקבלה שלו כדי לקבל מהבורא, כדי להשפיע לו. זאת הנקודה הנכונה.

תלמיד: אבל הרב"ש כותב שעל זה המחלוקת, שהם מקבלים ברצון לקבל, ולכן זה לא להיטיב לנבראיו?

אי אפשר לקבל לא ברצון לקבל, איך אני אקבל? ודאי שבאותה בטן, באותם מעיים, באותם הכלים, ועוד צריך לפתח אותם וליהנות מהם ככל האפשר, פי תר"ך פעמים.

תלמיד: אני מבין שחומר הבריאה נשאר אותו חומר, אבל במה הרצון להשפיע הופך את זה ל"להיטיב לנבראיו"?

הרצון להשפיע של הבורא?

תלמיד: לא, של הנברא. כי רק ברגע שיש לנברא רצון להשפיע, אז זה נקרא שיש ביניהם שלמות.

הוא פותח את עצמו, מפני שבצורה אחרת הוא לא יכול להנות לבורא.

תלמיד: ברגע שהנברא מתחיל לקבל ברצון להשפיע, מה נקרא עבורו טוב ועונג?

שהוא נותן הנאה לבורא.

תלמיד: אז גם התענוגים מתחלפים, זה לא אותו תענוג.

ודאי, הוא מקבל תענוגים גשמיים כביכול ומעביר אותם כתענוגים רוחניים, כי בכל תענוג ותענוג הוא מרגיש את אהבת הבורא אליו.

תלמיד: האם זה נקרא שמתקיימת מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו, בזה שמקבלים כדי להיטיב לבורא?

כן, כי הוא פותח כל פעם את הפה שלו כדי לקבל מהבורא, ובזה הוא נותן לבורא הזדמנות להשפיע לו ובזה הוא משפיע לבורא, ונעשית דבקות פה אל פה.

שאלה: למעשה כל אדם שנמצא בעולם הוא במחלוקת עם הבורא, כי הבורא הטביע בו רצון לקבל והבורא אומר, "אם תיתן לי כוונה, אז אני אתן לך".

כן.

תלמיד: למעשה אדם שהגיע לכאן, זה אדם שמוכן לשמוע על משהו אחר, כי הוא כבר התייאש מלנצח את הבורא?

נגיד שגם יש כאלה, אבל אני לא חושב שרובם כאן כאלה.

תלמיד: לא במודע אבל אדם מתייאש מלקבל, הוא אומר תביא לי, תביא לי.

יש עוד כל מיני כוונות למי שמגיע לכאן.

תלמיד: אחרי שהמאור המחזיר למוטב מתחיל לעבוד בו, אז הוא רואה באמת באיזה מחלוקת הוא נמצא?

כן.

שאלה: התרופה הזאת עליה נאמר שזה האור המחזיר למוטב?

כן.

תלמיד: איפה מקבלים אותה, אני יכול לשלוט עליה, אני מרגיש אותה חוץ מהתהליכים שעוברים עלינו פה?

כתוב, "אני לדודי ודודי לי", כשאנחנו מתחילים כך להתייחס לבורא והבורא אלינו, אז נוצרת כאן תרופה שהיא מביאה אותנו לדבקות.

תלמיד: וזה נמצא פה בסביבה שלנו?

כן.

תלמיד: אני מרגיש אנחנו צריכים לפתח המון סבלנות ליד?

כן.

שאלה: אדם שלא מרוצה ממשהו הוא נמצא כל פעם במחלוקת עם הבורא, אפילו שהוא לא חושב על זה שהוא במחלוקת עם הבורא. אבל כשהוא מסתכל מסביב הוא אומר, הכול לא בסדר, והוא לא מסכים עם זה. במאמר כותב הרב"ש, שצריך להגיע להכרה בזה שהאדם כל הזמן במחלוקת עם הבורא, ואתה אמרת שצריך כל הזמן להחזיק את המחלוקת הזאת. ולי יש בעיה, כי לפי הטבע שלי אני נמצא כל הזמן במחלוקת ואני רואה שכל דבר לא בסדר גם בעשירייה. מאוד קשה לחיות עם זה, ובאופן טבעי אומרים לך תתבטל.

תתקן, מה הבעיה אם אתה רואה שלא בסדר.

תלמיד: אבל מצד שני צריך להתבטל, צריך לקבל את זה, זה הבורא נתן לך וכמו שהחבר אמר, להיות בסבלנות ולחכות. להתפלל גם אין כוח. הפתרון הוא להתפלל לבורא שייתן שלום נכון, ולזה צריכים להשתוקק, לא להשלים עם המצב. אז איך נכון לפעול במצב הזה?

להכיר את המצב בצורה שלמה כמה שאפשר, ואז בתוך זה יהיה לך ברור מה לשאול, מה לבקש.

שאלה: הוא כותב "בלי סגולת התו"מ, אין השכל שבאדם מסוגל להבין שאפשר לעשות משהו אם לא יצמח מזה תענוג, שהאדם יכול להנות את הרצון לקבל שלו". האם אפשר להגיד שכל חבר בעשירייה, אחד התפקידים העיקריים שלו זה לספק תענוג לחבריו?

כן.

תלמיד: איזה סוג תענוג, מה אני צריך לתת?

כאן השאלה, איזה סוג תענוג? אתה צריך להראות להם דוגמה שאתה נהנה מפעולות השפעה.

שאלה: זה יגרום לו תענוג, שיראה שאני נהנה מפעולות השפעה?

אני לא יודע, אבל אני יודע שזאת תהיה דוגמה טובה.

שאלה: מה אתה ממליץ לחבר שרוצה לקבל את התענוג שנקרא דוגמה טובה והוא מרגיש שהוא לא מקבל מהעשירייה ומהמחלוקת הזאת, והוא נמצא באכזבה ואולי הוא מתקרר, מתרחק. מה הוא עושה באותה נקודה?

מה שעושה, עושה.

תלמיד: האם הוא צריך לצפות מהעשירייה לקבל?

אני לא יכול להגיד לו שיצפה, את זה אי אפשר להגיד.

תלמיד: אני רואה על חברים שהם נמצאים באכזבה. הוא לא מקבל את מה שהוא צריך, ואז הוא טיפה?

מה שנראה לו שהוא צריך.

תלמיד: נכון, אז מה עליו לעשות באותה נקודה, איך הוא מתגבר על האכזבה הזו, מה הוא צריך להבין שהתיקון כאן?

להרכין את ראשו.

תלמיד: כלפי מה?

כלפי כול מה שקורה כאן.

תלמיד: איך מרכינים את הראש, מה זה אומר, לא לשאול? לא לצפות?

לא, לשאול, לצפות ולהשתתף, אבל כמה שאפשר לא להרגיש את עצמו למעלה מכולם. ההיפך, להשתתף עם כולם, להיכנס לבירורים, להיות מעורב.

תלמיד: אפשר להגיד, שבאותה נקודה שאתה לא מקבל את מה שרצית, אתה דווקא צריך להתאמץ לתת ולא לקבל. טכניקה כזאת אפשרית?

אני לא יודע, לא נראה לי.

שאלה: דיברנו על זה שהבושה היא הכוח הכי חזק שיש וזה יכול להוציא את האדם ממצב אחד למצב אחר. השאלה היא, אם הוא אומר שאין שלום אלא רק במקום שיש מחלוקת, אז איפה בתוך המחלוקת, נכנס העניין של הבושה?

כשמתחילים לברר, שם יכולה להיות בושה.

תלמיד: אם אדם נמצא במחלוקת עם הבורא, כי הוא לא מסכים עם כל מה שקורה, איפה בתוך זה מתחילה להתגלות הבושה?

באחד מהמצבים בטוח שיהיה בושה.

שאלה: כלפי חברים, כלפי מה?

אתה שואל אותי ולא מדבר על משהו ספציפי ודורש ממני שאראה לך כאן בדיוק, איך אפשר?

תלמיד: אנסה להיות יתר ספציפי. נגיד בעשירייה בין החברים, יש מחלוקת מאוד ברורה בין האדם לבורא, במציאות שהבורא כביכול מסדר. איפה בכל המחלוקת, בכל הריב הזה, מתחילה הנקודה של הבושה?

כאשר האדם מזהה שזה מגיע לו כגילוי מהבורא, מפני שהוא מתייחס לחברים בצורה לא נכונה.

שאלה: יש קטע מדהים של הרב"ש שאמר, שבטבע הגשמי אנחנו כל הזמן סובלים, וכשטוב לנו אנחנו לא באמת נהנים מזה. כלומר האדם לא מרגיש שטוב לו כשהוא בריא, וכשהוא חולה הוא מרגיש כמה הוא סובל. הוא גם לא מרגיש שטוב לו כשהוא לא צמא, אבל כשהוא צמא הוא מרגיש.

ברוחניות זה הפוך. אין חיסרון לרוחניות, אבל כל התענוגים נמצאים דווקא שם. אז אפשר לומר, שבעצם כל מהות העשירייה והלימוד וכל מה שאנחנו עושים, זה רק דבר אחד, לעורר את החיסרון למה שאין לנו?

כן, אתה צודק.

תלמיד: בעצם, רק בזה צריך להתרכז?

כן.

 

שאלה: מה ההבדל בין ליפול לתענוגים גשמיים, לבין שהאדם הוא זה שמרגיז את היצר הרע?

האדם שמרגיז יצר טוב על יצר רע הוא נמצא בעבודה רוחנית. וכשהוא נופל לתענוגים גשמיים, זו לא עבודה רוחנית.

תלמיד: איזו הכנה צריכה להיות כדי להרגיז את היצר הרע?

אנחנו צריכים לראות שמה שהיצר רע מראה לנו, עד כמה זה נגד הבורא, נגד הקבוצה, נגד החברים, נגד המשפחה אפילו, ואז אנחנו מקבלים כוחות מזה איך לא להימשך אחריו.

תלמיד: זה נראה שבמצב כזה ההצלחה היא בטוחה. כי האדם הוא שמתחיל את המלחמה, ואם הוא שיוזם את המלחמה ואת ההרגזה, אז זה אומר שאדם נמצא במצב חזק, הוא בטוח שהבורא יעזור לו.

כן.

שאלה: מה זה תיקון מחלוקת?

תיקון מחלוקת זה שאנחנו מעבירים את המחלוקת לשלום.

תלמיד: כלומר אנחנו חייבים להגיע לשלום. אבל בדרך כלל התיקון שלנו מתבטא בזה שכל אחד מתבטל כלפי העשירייה. האם הביטול מביא לשלום? מה זה שלום?

שלום נקרא שלמות. שלום מגיע מתוך זה שרוצים לחבר שני דברים מנוגדים ולא מסוגלים כי הם לגמרי מנוגדים, ואחר כך רואים איך אפשר.

תלמיד: האם גם בהרגשתי אני צריך להרגיש שאני שלם?

ודאי שזה בהרגשה. כל הכלים שלנו הם כלֵי הרגשה.

תלמיד: ואם אני לא שלם, אלא יש עשיריה ואני פשוט התבטלתי בפני העשיריה, אבל בפנים אני מרגיש שאני עדיין לא שלם עם זה?

סימן שלא התבטלת.

תלמיד: אז זה לא תיקון.

זה לא תיקון.

שאלה: עושה רושם מהמאמר שכל עוד אין שלום בין הבורא לנברא, אז אין אפשרות להגיע להשפעה וחיבור. האם זה כך?

כן.

תלמיד: במילים אחרות אין שלום בלי השגה.

זה כבר משהו אחר, אבל נגיד שכן.

שאלה: מצד אחד הנבראים אומרים לבורא "תן לנו ליהנות, תמלא את רצוננו", ומצד אחר הבורא אומר "גם אני רוצה ליהנות מהעולם שבראתי". ממתי הבורא רוצה משהו? הרי הוא לא רצון לקבל, הוא רק השפעה.

זה שהוא משפיע, זה שיש לו הזדמנות להשפיע, זו ההנאה שלו. כמו שיש לנו רצון לקבל, ואם אנחנו מקבלים, אז זו ההנאה שלנו.

תלמיד: זו הנאה, אבל אין לו חיסרון.

יש לו חיסרון להשפיע.

תלמיד: האם יש לו רצון לקבל?

יש לו רצון להשפיע, ובחיסרון הזה הוא ברא את העולם.

תלמיד: כל כולו הוא השפעה, אהבה ונתינה. איך פתאום הוא רוצה משהו?

את זה הוא רוצה לבטא.

תלמיד: הבורא רוצה לבטא את הרצון של עצמו?

כן. היה לו רצון להשפיע, לתת, לאהוב, ולכן ברא נברא והתחיל לטפל בו.

תלמיד: כלומר בשביל לבטא את הרצון של עצמו, להביע את עצמו דרך הנברא.

כן.

שאלה: שמעתי שכדי להרגיז יצר טוב על יצר רע, אנחנו צריכים לראות שמה שהיצר הרע מראה לנו זה נגד הבורא, נגד הקבוצה, נגד החברים, נגד המשפחה אפילו, ואז מתוך זה אנחנו אמורים לקבל כוחות איך לא להימשך אחריו.

אבל היצר הרע הוא לא פראייר, הוא מראה לנו שזה מה שטוב. הוא אומר "דווקא מה שאני מראה לך זה מה שטוב, זה מה שיקרב אותך לבורא, זה מה שיעשה טוב לחברים שלך בסוף, זה מה שיעשה טוב למשפחה". איך אדם שנמצא בשבי של היצר הרע מגיע להבחנה כזו?

הוא לא מגיע.

תלמיד: מה הוא אמור לעשות?

כלום.

תלמיד: מאיפה הוא יקבל כוחות להשתמש במצב כזה בשביל להתפתח?

לא יקבל.

תלמיד: אז מה?

אין אז מה, אין וזהו. כך כל העולם מתנהג.

תלמיד: האם "אין וזהו" זה נקרא שהבורא רוצה לקרב אותו?

זה לא סוף ההתפתחות, אבל זה מה שקורה בינתיים.

תלמיד: האם הוא הולך עם היצר הרע לאן שהוא מוביל אותו?

אף אחד לא חושב על זה שיש כאן יצר רע.

תלמיד: אנחנו נמצאים יחד, בקבוצה.

אתם מסתכלים על זה מצד זה שאתם לומדים.

תלמיד: אם אני מסתכל על חבר ואני חושב בתפיסה שלי שהוא נמצא במין מצב כזה, האם יש לי דרך לסייע לו?

יש לך. קח אותו ללימוד, קח אותו לקבוצה, קח אותו לאיבוד.

שאלה: האם יש גבול לרע שיכול להתגלות בינינו?

תלוי איך אתם מתארים את הרע.

תלמיד: ברור שזה סובייקטיבי. כשאתה נכנס לפה ללמוד, אז אתה מצפה לרמה מסוימת, לסוג מסוים של רע שיתגלה, ולא אחר. האם אנחנו צריכים להיות פתוחים לגילוי של כל רע שיכול להיות, או שבין חברים זה רע עד רמה מסוימת, מעבר לזה כבר לא יכול להיות פה כזה רע?

זה יכול להיות בלי גבול.

תלמיד: אם יש לי איזו ציפייה, אם אני שם גבול, אז לא שם את הגבול, אלא אני צריך ללכת עד הבורא מבחינתי עם זה?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, להיות מוכן לגלות הכול וגם לבקש להיות מעל זה?

להיות מעל זה לא דורשים ממך בינתיים.

תלמיד: נכון, אבל יש לפעמים מקרים, אפילו אצל התלמידים שלנו, שפתאום מתגלה משהו שהתגובה אליו היא, "זה לא יכול להיות בחברה רוחנית, אני יוצא מכאן".

כן, זה קורה.

תלמיד: אבל אנחנו בגדול רוצים לכסות הכול?

כן.

שאלה: לא ברור לי לגמרי מה זה שהיצר הטוב מרגיז את היצר הרע?

לא חשוב האם זה היצר הרע או היצר הטוב, אם אחד מהם עכשיו שולט, בכך הוא מרגיז את האחר.

תלמיד: כלומר, זו עבודה דו כיוונית בה הם מרגיזים זה את זה, כמו ללכת על שתי רגליים?

כן.

שאלה: הזכרת קודם את עניין הבושה המבטלת את הזכות להתקיים.

כן, הבושה מבטלת את האני של האדם.

תלמיד: שמתי לב שיש סיטואציות של הרגשת בושה בהן אני מסוגל לעשות דברים שלא חשבתי שאעשה, נגד האגו שלי ממש. איך מנצלים את הכוח שנקרא "בושה", שיפעל עליי יותר?

אתה צריך לראות איך להפעיל את הבושה, אבל בעצם אין דבר שאדם לא יכול לבצע כדי לברוח מהבושה, אין דבר כזה.

תלמיד: כן, אי אפשר לברוח מהבושה. זה סוג של כפייה.

כן, כי הבושה מבטלת את קיום האדם.

תלמיד: מצד שני אני לא יכול לרצות אותה, כי זה נגד הטבע שלי?

על זה עוד נדבר.

תלמיד: ובעשירייה, יש דרך לעבוד עם כוח הבושה?

כן, תנסו ותגלו.

שאלה: אני ממש כבר עייף ממחלוקות, נמאס, אני רוצה להגיע למנוחה סוף סוף. בשבילי מחלוקת היא מוות ומנוחה היא חיים. והבורא לא רוצה, הוא לא נותן לי מנוחה, האם המנוחה שאני רוצה והמנוחה שהבורא רוצה זו לא אותה מנוחה?

לא.

תלמיד: המטרה שלי להיות במנוחה כמו שהבורא במנוחה.

אתה עצלן, אתה רוצה כל הזמן להיות במנוחה.

תלמיד: שלא יהיו מחלוקות, שיהיה שלום, שבת, כמו שהוא כותב.

כן, לבלוע כדור ולישון אלף שנה.

תלמיד: שלפחות לא יהיו מחלוקות, שאהיה מרוצה, שנתקדם, שנגיע.

למי ולְמה נגיע?

תלמיד: אתמול בצהריים אמרת שאנחנו ברמה של גן, בקרוב נגיע לכיתה א'. עשרים שנה אתה עונה תשובה כזו, שאנחנו בגן ובקרוב נגיע לכיתה א'.

כן. נניח בעוד מאתיים שנה.

תלמיד: ואני רוצה שנגיע כבר עכשיו.

אתה רוצה? תרצה, בבקשה.

תלמיד: מתי זה יקרה כבר, שיגמרו המחלוקות, שנהיה במנוחה? מבקשים, רוצים את זה.

בקיצור, אתה רוצה, להיות בלי מחלוקות, במנוחה. ושנגיע למצב שכולו כולו רגוע, שטוח.

תלמיד: האם זו לא המטרה?

לא.

תלמיד: אז מה המטרה? שאני אבין סוף סוף מה המטרה.

אתה לא תבין.

תלמיד: האם המחלוקות צריכות להיגמר בסופו של דבר?

לא. תתרגל לחיות במחלוקת.

שאלה: אנחנו בתהליך של תיקון, של השתוות צורה עם הבורא. מה קורה כששני חברים משווים צורה, איך זה משפיע על הבורא?

זה כאילו שאין ביניהם שום מחלוקת, הכול מבורר והם רוצים מטרה אחת. ומה אז קורה?

תלמיד: זאת אומרת, השתוות הצורה באה רק במקום של רוחניות, לא בגשמיות.

כן.

תלמיד: אני יכול להיות בערבות עם החבר ובגשמיות לעשות את הכול. אז זה רק ברוחניות?

כן.

שאלה: איך לנהל מלחמה בתוך האדם ומחוץ לו למען חיבור ועליית כולם לבורא כדי שכל העשירייה באמת תרגיש את העלייה והחיבור?

רק על ידי התפילה.

שאלה: כשיש מחלוקות בעשירייה, איך לעבוד בצורה נכונה וחכמה?

צריכים להביא אותם לביטול, שכולם מבטלים כל אחד את עצמו. ומתוך זה שמבטלים את עצמם יכולים להתחבר למעלה מזה.

שאלה: איך הבורא מצטרף להכרעת המחלוקת שבאדם?

אני לא יודע. אנחנו צריכים להשתדל להיות ככל היותר קרובים זה לזה.

שאלה: האם עלי להתבייש ברצון לקבל? זה הרי כמו להתבייש בעבודת הבורא.

אני צריך להתבייש ברצון לקבל שלי שהוא כבר שולט בי, אז אני לא מצרף אותו לבורא.

שאלה: האם הבושה היא כאשר כבר יש בחירה ובוחרים להישאר בהמה?

כן.

שאלה: האם הכרת הרע זה כשאדם רואה כמה הוא שפל והיא זו שמביאה את הבושה?

כן.

שאלה: איך אנחנו צריכים להתמודד עם מחלוקות חיצוניות שמתגלות בעשירייה? לדוגמה, חבר סותם לחבר אחר את הפה, או לחילופין, הוא משפיל אותו לפני כולם בצורה גלויה. דברים שהם ברמת הגילוי, לא פנימיים. איך צריכים להתנהג בגילויים כאלו בעשירייה?

ודאי שאני חושב שזה לא בסדר, אבל צריכים גם לראות, אולי יש לזה לא הצדקה, אלא השפעה כזאת שהוא לא יכול להחזיק. זה למעלה מכוחו.

תלמיד: איך צריכים להתנהג שאר חברי העשירייה? איך צריך להגיב החבר שסתמו לו את הפה או השפילו אותו לפני כולם?

בשקט.

תלמיד: בשקט, זאת אומרת, מה?

לשתוק.

תלמיד: לשתוק ומה להגיד לעצמו, איך הוא עובד פנימית עם זה?

להראות לכולם איך הוא מתעלה למעלה מהפגיעה.

תלמיד: אבל בפנים הוא לא באמת יכול להתעלות למעלה מהפגיעה?

בפנים, אבל מבחוץ כלפי אחרים.

תלמיד: ומבפנים, מה? זה סותם לו את הפה. הוא מרגיש עכשיו שהשפילו אותו, פגעו בו, אין לו רצון לפתוח את הפה.

כן.

תלמיד: אז הוא עושה את הפעולה החיצונית, אבל פנימית הוא לא באמת עושה. בפנים הוא מרגיש שבור, חסום, לא רצוי, לא שייך.

אלא, מה אתה רוצה?

תלמיד: האם צריכה להיות איזו תגובה חיצונית כלפי גילויים כאלו בעשירייה? וזה כלפי האדם. האם צריכה להיות תגובה חיצונית כלפי כאלה גילויים בעשירייה?

בעשירייה הכול יכול להיות. אנחנו נמצאים בדרך ולכן אנחנו צריכים להתרגל לכל הדברים שיכולים להיות, בפרט שיש כאן מאות אנשים שנמצאים במתיחות, בכל מיני רמות ומצבים פנימיים, במשפחה, בעבודה, עם הקרובים, עם כולם. לכן אנחנו צריכים להשתדל להבין כל אחד. יש מקום לכל אחד, זמן לשלום, זמן למלחמה וכך לעבור.

תלמיד: אז אם חבר מתפרץ בצורה אלימה כזו או אחרת, מילולית, אפילו פיזית, כל מיני תגובות, מה אנחנו צריכים לעשות בעשירייה? מה צריך לעשות החבר שכלפיו מופנית אותה התנהגות אלימה, ככה הוא תופס את זה, שפוגעת בו, או שסותמת אותו, שחוסמת אותו? הוא, הבנתי, צריך לתת לכולם דוגמה שהוא סותם את הפה, וכביכול, מתעלה מעל זה, כי בפנים הוא לא באמת מתעלה מעל זה.

בפנים אנחנו צריכים לטפל אחר כך.

תלמיד: ושאר העשירייה או אפילו שאר החברה, איך צריכה להתנהג כלפי תופעות כאלו, גילויים כאלו בעשירייה?

חברי העשירייה צריכים להתחבר ביניהם, ולעשות ישיבה, ולדבר, לשתות, לאכול קצת ולסכם מה שהיה, ומה שקרה, ואיך צריך להיות בעתיד.

תלמיד: ואיך הבירור הזה באמת לא נעשה מהפה אל לחוץ? "אין עוד מלבדו", "תתבטל", "על כל פשעים תכסה אהבה", דברים כאלה אבל בפנים לא באמת, שום פעולה לא נעשית.

לא. פעולה כזאת צריכה להשאיר רושם וזה על ידי כך שכל אחד בעשירייה באספה הזאת, צריך לעמוד ולהגיד את דעתו, ולא סתם, אלא את דעתו השלימה.

תלמיד: דעתו על המקרה?

כן.

תלמיד: ואם הוא לא מסכים עם המקרה? הוא חושב שנעשה פה עוול לאותו חבר, עברו פה את הגבול.

אז גם לדבר בצורה מקובלת, לתת לו לדבר וגם לכולם.

תלמיד: ואחרי שכל אחד מדבר מה עושים עם זה? יש כאלה שחושבים שזה בסדר, יש כאלה שחושבים שזה ממש לא בסדר.

אז לאט לאט מדברים עד שמתקרבים בדעתם זה אל זה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לרומם את גדלות החיבור בעשירייה שלנו לרמה של רוח הקודש?

צריכים קודם כל לכבד את כל החברים ברמה כזאת, ואז נעלה למעלה מרוח הקודש. זה לא פשוט.

שאלה: באחד המאמרים בביטוי "טוב ומטיב", "טוב" זה כשאני מגלה שהוא טוב, ו"מטיב" זה שכשהחברים שלי מגלים שהוא טוב. אם אני לא רואה שהחברים מגלים את התכונה הזאת של טוב ומטיב, אז מה זה אומר לגלות את הטוב בחברים?

אנחנו צריכים לדבר גם על דברים רעים וגם על דברים טובים שאנחנו מרגישים מהחברים. לכן שזה יהיה גלוי לפני כולם, ולעזור בזה אחד לאחר.

תלמידה: איך אני רואה שיש את התכונה הזאת "טוב ומטיב" בחברים? כאן יש לי מחלוקת ואני לא מצליחה לחבר את שתי הנקודות.

את מקשיבה למה שהם אומרים ובהדרגתיות לאט לאט זה משפיע עליך.

תלמידה: בין טוב ומטיב, האם בנקודה הזאת אני יכולה לגלות שאני לא רוצה להתקשר לחברים ובנקודה הזאת מתגלה בושה?

אפשר לגלות.

שאלה: אדם שמקבל את אור הבורא בעל מנת להשפיע הוא רוכש צורה חדשה בבריאה. האם זה אומר שיש לו זהות חדשה, לא כבר כנברא אלא משהו חדש?

לא, הוא עדיין נברא, נברא מתוקן יותר, והוא ממשיך לתקן את עצמו בקשר עם החברים. עדיין הוא לא הגיע לגמר תיקון.

שאלה: במאמר כתוב שללא מחלוקת לא ניתן לייסד שלום בשבת. זה אומר שהיגיעה שלנו היא תוך כדי מחלוקת, להילחם, להיאבק עם היצר הרע. איך נאבקים עימו במחלוקת?

אנחנו צריכים לגלות את הטבע שלנו, לגלות מה הבורא דורש מאיתנו, לגלות את ההבדל בין טבע האדם לטבע שאנחנו צריכים להשיג, ככל שנראה לנו שצריכים להשיג, ולהתפלל על התיקון. זה בעצם הכול.

תלמיד: מה זה אומר לגלות את מה שהבורא דורש מאיתנו?

להשתדל להרגיש איזה מצב בינינו הוא רוצה שיהיה.

שאלה: אנחנו נמצאים במחלוקת לגבי רמה רוחנית שאנחנו רוצים לקבל מהבורא, אבל זאת מחלוקת שאנחנו לא מרגישים שהיא מספיק חזקה, כלומר אין מספיק רגשות עמוקים שלה. מה צריך לעשות כדי להרגיש נכון או חזק יותר את המחלוקת ולדרוש להגיע לרמה רוחנית?

להשתדל להיות מחוברים כך שצמודים זה אל זה ככל האפשר, ואז נרגיש את המחלוקת יותר חזק.

שאלה: נראה שהתורה היא התשובה לכול במאמר הזה, היא מעוררת את המחלוקת, היא נותנת את הכלי, היא נותנת את הכוחות. אז מה זה אומר "לשמור את התורה"? זה חוזר בכל מקום במאמר.

לשמור את התורה זה שאנחנו צריכים בכל ההזדמנויות ובכל הכוחות לקבוע בינינו קשרים נכונים כפי שהתורה אומרת, זאת אומרת קשרים של השפעה.

שאלה: אני לא מצליח להבין את המושג "מחלוקת". האם כל מחלוקת מביאה אותנו לשלמות ושלום?

כל ניגוד בין אנשים מביא לבסוף לחיבור.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לאהוב מחלוקת?

אנחנו לא צריכים לאהוב מחלוקת, אבל אנחנו צריכים לקבל את ההתגלות שלה, היא הכרחית לחיבור בינינו.

שאלה: במאמר מתוארת השבת כשלמות, הבורא כשלם, ו"שמותיו" הם התורה של הקדוש ברוך הוא. יש פה דברים הפוכים, כי למעשה התורה מעוררת בנו את המחלוקת שאליה נוכל להתקדם. איך אנחנו מתייחסים לזה בינינו ובעבודה בעשירייה?

שלח לאחראים שלנו את הפסקה ואנחנו נחשוב.

שאלה: עד התיקון שהוא הגעה לשמה, העבודה מתבצעת בלא לשמה. בלא לשמה, בצורה גלויה או נסתרת, האדם נמצא ברצון לקבל. כול מה שיש פה אלו לבושים על הרצון לקבל שבפנים, ובפנים תמיד תהיה מחלוקת, עד הפלא הזה שיבוא מהבורא והוא יתקן. איך להתייחס לכל מיני מחלוקות שברור שמחלוקת תישאר עד התיקון?

אני לא הבנתי את השאלה.

תלמיד: אנחנו שואפים לשלום בתקופה של לא לשמה, לגילוי כל הסודות של הטבע ולכל מיני דברים שבשורש הנשמה שלנו, שזה בתת הכרה תמיד יישאר עד התיקון הראשון כשהבורא יעשה פלא ונגיע לעל מנת להשפיע בטבע. במה מתבצעת כל העבודה? כי רק זה נותן אפשרות לא לברוח מהדרך.

כל העבודה שלנו היא כולה רק כדי לכבד את הקשר בינינו וגילוי הבורא האפשרי בקשר בינינו.

שאלה: אנחנו צריכים להסכים עם הבורא, זה סוף הפעולה, ומתחילים תמיד במחלוקת, זו התחלת הדרגה. האם כדי להסכים אנחנו צריכים לצמצם את הרצון ואז מגיעים לשלום?

כן.

שאלה: בעולם יש הרבה מאוד רוע ונראה שהסיבה לזה היא שבחברה האנושית כל ההרגשה של הבושה נמצאת למטה, אין באמת ניתוח שלה, יש התדרדרות בזה. האם אפשר לתרום באופן חיובי לשיפור המצב, גם הגשמי של כל האנושות, בזה שאנחנו רוכשים את הבושה הרוחנית בלימוד שלנו?

על זה אתם צריכים לדון ולהחליט אם זה נכון או לא נכון.

(סוף השיעור)