שיעור בוקר 21.07.2018- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תע"ס כרך ב', חלק ו', עמ' 454, דף תנד.
"עשר הספירות של עולם הנקודים", "סדר סבה ומסובב" אות י"ב

קריין: "תלמוד עשר הספירות" חלק ו', דף תנ"ד, 454. אנחנו ב"הסתכלות פנימית" של "סדר סיבה ומסובב", אות י"ב, טור ב' למטה.

אות י"ב

"ועתה נבאר קשרי סבה ומסובב שבהם: הנה פעולה א', שהיא ביטוש דאו"מ ואו"פ, נמשכת מהמסך. כי במדה שהמסך ממשיך ומלביש האו"פ שבפרצוף, נמצא מדחה את האו"מ השייך להפרצוף. כי כל סגולת הלבשתו את אור העליון, הוא ע"י הכאתו באור העליון שמחזיר כל אותו שיעור האור הראוי להתפשט בבחי"ד לאחוריו."

אתה צריך לקרוא שוב. אני רואה שאנשים עוד לא התחילו לחשוב לפי תע"ס. עדיין אין להם [בראש] לא שרטוט, ולא את המילים האלה.

קריין: שוב אות י"ב.

"ועתה נבאר קשרי סבה ומסובב שבהם: הנה פעולה א', שהיא ביטוש דאו"מ ואו"פ, נמשכת מהמסך. כי במדה שהמסך ממשיך ומלביש האו"פ שבפרצוף," בתוך הפרצוף, "נמצא מדחה את האו"מ השייך להפרצוף." שסביב הפרצוף נמצא, והביטוש שלהם זה בטבור.

זאת אומרת, היה זיווג דהכאה בפה דראש. לפי החלטה האור התפשט מפּה ומטה ומגיע עד הטבור. שם נגמר, לא יכול יותר לקבל בעל מנת להשפיע. כמה שקיבל על מנת להשפיע, זה נקרא תוך הפרצוף ואור פנימי. כמה שלא יכול לקבל על מנת להשפיע, זה נקרא מחוץ לפרצוף ואור מקיף. הם מנוגדים ומרגישים את זה ונפגשים בטבור. והם ממש נמצאים במצב של טבור, מה זאת אומרת? הטבור שומר על האור הפנימי ומחזיק אותו בפנים, ודוחה את האור המקיף החוצה. ואז המקום הזה שנקרא טבור, מרגיש את הניגוד בין מה שהבורא, בעל הבית רוצה שהנברא יקבל, שהוא רוצה לדחוף לו כל מה שהכין בשבילו, לפי רצון של האורח, האורח רוצה את זה, ובעל הבית לוחץ עם התענוגים, לבין האורח שלא רוצה, ועושה כל הזמן מאמץ לא לקבל, להחזיק את עצמו בטבור.

"כי כל סגולת הלבשתו את אור העליון, הוא ע"י הכאתו באור העליון שמחזיר כל אותו שיעור האור הראוי להתפשט בבחי"ד לאחוריו. ואינו מניחו להתפשט בהפרצוף, מטבורו ולמטה. ונודע, שזה האור, שאינו יכול להתלבש בהפרצוף, הוא האו"מ של הפרצוף. ולפיכך נמצאים האו"פ והאו"מ שסותרים זה את זה, כי מדת גדלו של האו"פ המתלבש היא כפי גודל מדת עביותו של המסך. והפכי לו האו"מ שמדת גדלו תלוי בזכות הכלים. וע"כ האו"מ מזכך את המסך והאו"פ מסתלק מהפרצוף. כנודע. הרי שהמסך הוא סבת הביטוש דאו"מ באו"פ."

שאלה: לפי מה שאנחנו רואים, הפעולה של הטבור היא דומה מאוד לפעולת המסך.

כן, טבור זה גם מסך. רק מסך שלא מקבל, אלא מחזיק, עוצר, עומד מול, נגד קבלת האור. כי זה הגבול שיכול לקבל את האור בעל מנת להשפיע.

תלמיד: יש לו כאילו פעולה חד כיוונית.

כן. במסך יש לך כוח שעוצר את האור, וכוח שמקבל את האור. המסך זה שילוב בין אור חוזר ועביות. כתוצאה מזה מגיע מסך.

זאת אומרת, הייתה בראש הרגשת הרצון לקבל, הרגשת הרצון להשפיע של המאציל, צמצום שלא מקבל לעצמו, ובכל זאת לחץ מצד המאציל לקבל, וגם מצד הנאצל שהוא חייב לצאת מהמצב הזה. זאת אומרת, אסור לו להישאר, בגלל שלא רוצה לקבל, בגלל הבושה, כי זו התפרצות אגו עוד יותר גדול. אם אני מקבל, אפילו שאני מקבל על מנת לקבל, אני בזה עושה תענוג למאציל, אני עושה לו תענוג. אלא בזה שאני הפסקתי לקבל, אני עושה לו צער. יוצא שהצמצום הוא פעולה אגואיסטית. שאם לא הבושה, הייתי מקבל. אם הייתי מקבל, הייתי מהנה לבורא.

אחרי הצמצום, כשמתפשט האור בראש הפרצוף, שהוא רוצה מלכתחילה לא לקבל אלא לעשות חשבון איפה הוא נמצא, אז יש לו שם החלטה על המסך שהוא הולך לקבל רק לפי גדלות בעל הבית. זאת אומרת, הוא עושה תנאי חדש, לא לפי הרצון לקבל שלי, אלא לפי גדלות בעל הבית. הפעולה הזאת, זה מה שאנחנו צריכים לעשות בקבוצה, שהקבוצה יותר ממני. בכמה שהיא תהיה יותר ממני, אני אוכל להשפיע לה, ואז יהיה לי פרצוף.

שאלה: הוא אומר פה שהאור מקיף תלוי בזכות הכלים, והאור הפנימי תלוי בעביות הכלים. אפשר להסביר את זכות ועביות הכלים פה?

ודאי. עד כמה שהכלי עבה, הוא יכול לקבל בעל מנת להשפיע יותר, זה ברור, נרנח"י, זה תלוי בעביות שורש, א', ב', ג', ד'. אור מקיף בהתאם לזה, כמה שהכלי יותר זך אז יש מחוצה לו אור מקיף. כי האור המקיף לא עובד לפי העביות, הוא עובד לפי הזכּות. השתוות הצורה בין האור לכלי. השתוות הצורה עם האור בתוך הכלי, היא לפי עביות ואור חוזר בהתאם לעביות. השתוות הצורה עם האור אבל שנמצא מחוצה לכלי, הוא לפי זכות.

איפה אנחנו מרגישים את זה? דוגמה פשוטה. יש לך אנשים גסים, הם מרגישים מה שמקבלים בפנים. מה שיש לי בבטן את זה אני מרגיש, בכל היתר, תעזוב אותי מהפילוסופיות האלה. יש אנשים עדינים [שמרגישים] מה שיש סביבם, תראה איזה רוח, אויר, השפעה, אהבה, לפי הזכות שלהם. זה ההבדל.

תלמיד: התכוונתי ביחס למשפט האחרון שאמרת קודם. יש לנו קבוצה והחיבור לקבוצה, הקשר לקבוצה, הוא מעל לכל מה שקורה, ואנחנו רוצים להיות במקום הזה. זה זכות או עביות הכלים?

חיבור לקבוצה?

תלמיד: כן.

חיבור לקבוצה זה רק לפי עביות. עד כמה שבכלים יותר מגושמים, יותר חזקים, אכזריים, אני יכול להתגבר כדי להתחבר עם החברים, החיבור יותר חזק. אנחנו בונים בזה את תוך הפרצוף. אנחנו לא שמים לב לחיצוניות שלנו שמחוצה לפרצוף, רק בתוך הקבוצה. כמה שאת הרצונות שלי אני יכול לכופף כדי להתחבר עם החברים, בזה הגדלות.

תלמיד: אז איפה פה זכות הכלים?

הזכות בעצמה היא נעשתה בזה שאני את העביות הופך לזכות, לחיבור. אם אני מעמיד את העביות שלי, שרציתי להשתמש לטובת עצמי, עכשיו אני הופך אותה לטובת הקבוצה, אני הופך אותה לזכות. עביות על ידי המסך, על ידי שינוי הכיוון, נעשית לזכות. לכן כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. הוא נעשה גדול בחיבור בחברה בגלל שהיה לו רצון יותר גרוע מכולם.

תלמיד: אז נאמר שעכשיו כולם הצליחו, הגיעו לביטול, לנקודת האפס במצב הזה כלפי הבורא.

נקודת האפס זה נקרא שכל אחד מכל כוחו, כמה שהוא מסוגל במצב הנוכחי, תורם לקבוצה, לחיבור. ודאי שיש שוני בין כולם.

תלמיד: המאור עזר לנו כמובן, להפוך את העביות לזכּות. מה זה נקרא לקבל על מנת להשפיע במצב הזה?

לא, חכה.

תלמיד: איפה החשבון עכשיו, על מה עושים חשבון?

החשבון הוא שאנחנו מתבטלים כלפי הקבוצה, כלפי המרכז שלנו, מתבטלים. זה כביכול שמשתחווים כלפי הבורא שנמצא במרכז הקבוצה. הבורא הוא סכום המאמצים, ההשגות שלנו, זה הבורא בשבילנו. זה מה שאנחנו משיגים. עד כמה שהשקענו כוחות, עד כמה שאנחנו מסוגלים להתחבר מעל כל אחד ואחד, הסיכום של זה, זה הבורא. לכן מאהבת הבריות לאהבת ה'. שם בפנים אנחנו משיגים את הכוח הזה, מולידים אותו, או בונים אותו.

תלמיד: במה החשבון עכשיו?

עד כמה שיותר להגדיל ולהגדיל חיבור כזה בינינו, על ידי הביטול. ביטול בלבד. זו התקופה מג' ימי קליטה עד סוף העיבור, תשעה ירחי לידה. שם בפנים יהיו לנו שינויים, אבל כולם בנויים לפי סגנון הדחיה. דוחים את הרצון לקבל, לא רוצים להשתמש בו.

אחר כך, אחרי הלידה, הדחיה היא בצורה אחרת, בקטנות. שם זו כבר עבודה לא לדחות מן הסתם על הסף את הרצון לקבל, אלא לדעת איך למיין אותו, לא להשתמש בו כרצון לקבל, אלא למיין אותו כדי גם להתחבר, אבל זה כבר מיון. ואחר כך, כמה שאפשר להסביר את זה, זו כבר עבודה עם הרצון לקבל בעצמו, שמתהפכים. כמו בזמן הלידה מתהפכים עם הראש למטה, וגם אחר כך.

תלמיד: אני לא רוצה לבלבל, אבל אמרת קודם, שיש אנשים שהם מרגישים בכלים שלהם, ויש אנשים שמרגישים מסביב, ובעשיריה יש סגנונות שונים.

יש יותר כאלה, ויותר כאלה. אנחנו רואים את זה גם ברחוב.

תלמיד: לא ברחוב, בעשיריה. יש איכויות שונות של העבודה הזאת?

כי זה עשר ספירות. אנחנו עוד נגלה את זה, עד כמה כל אחד הוא שונה באיכותו. עכשיו זה רק ברצון שלו, בסגנון הרצונות, וזה לא כל כך חשוב. כשנתחיל להתחבר, אנחנו נגלה כל חבר וחבר בלהשפיע. בלהשפיע הוא כבר ייראה לנו כחלק הפעיל בהשפעה, כספירה. כמו ספירות של רבי שמעון, התלמידים שלו.

תלמיד: אבל מתוך הביטול ההדדי וההתכללות, כל מה שכל אחד מביא, הוא מביא לכלי המשותף שנוצר בינינו. זאת אומרת, כל אחד כבר נכלל מכל התכונות של כולם.

כן ולא. אבל הוא נכלל, זה מה שהוא. הספירות הן בעצמן נמצאות בפעולות אישיות ביניהן גם כן, וכל חבר וחבר, רבי אבא, רבי יוסי ועוד, כל אחד מהם הוא משהו מיוחד. זה שהם נכללים, נכללים יחד.

עוד נלמד את זה, זה יביא לנו יותר הבחנות.

שאלה: האם צמצום זו פעולה שקורית בראש?

לפני הראש. איך אני יכול להתחיל לתכנן משהו על מנת להשפיע אם אני עוד לא צמצמתי את עצמי?

תלמיד: מה יש לפני ראש?

לפני ראש יש רצון ואור. ואם הרצון רוצה ליהנות, הוא מקבל מהאור רק הארה קטנה שנקראת "כיסתא דחיותא", מה שאנחנו מרגישים כאן בעולם הזה, סתם קיום, למטה מרוחניות, שלא נחשב לחיים.

תלמיד: ברגע שיש פרצוף, כבר אי אפשר לטעות.

זו כבר שאלה אחרת לטעות או לא. אבל "פרצוף" זה נקרא, שאחרי שאני מחליט שאני לא מקבל שום דבר לעצמי, תתאר לעצמך איזה מצב זה, שאני לא מקבל, שהכול בדחייה בעל מנת להשפיע, קיבלתי כזה כוח מהבורא, אז אני כבר עושה חשבון מה כן ומה לא, באיזו צורה. וגם החשבון הוא בתוך הקבוצה. כי איפה מתגלה האור העליון? הוא מתגלה מתוך החיבור שלנו. איפה אני עושה חשבון כמה לקבל וכמה לא? במרכז הקבוצה, בתוך החיבור בינינו, כי שם האור העליון, שם הבורא, שם המקור שלו, שם זה המעיין הזה של האור. אני כלפיו חייב לעשות חשבונות והכול, רק כלפי הקבוצה. אנחנו פונים לאותו כלי של האדם הראשון.

תלמיד: אם היה צמצום לפני הפרצוף, ובפרצוף אתה כבר לא מקבל?

אתה מחזיק את הצמצום.

תלמיד: אז לְמה צריך חשבון?

עכשיו אתה מעל הצמצום עושה חשבון, כמה אתה יכול להשפיע לבעל הבית. אם אתה סתם עשית צמצום, עשית. צמצום זה עדיין אין סוף, מלכות דאין סוף עושה צמצום. והצמצום פועל גם על כל האין סוף, הוא גם עגול.

כשאני הולך מהצמצום והלאה לעשות חשבון כמה להשפיע לבעל הבית, זה כבר לא צמצום, זה יותר מצמצום, אני כבר בודק מה כן ומה לא, אני כבר ממיין את הדברים. אז זה כבר לא עיגול ששם אין גבולות, כאן אני כבר מגביל את עצמי, מגביל את האור.

תלמיד: האם הצמצום שלפני הפרצוף הוא על ''על מנת לקבל''?

כן.

תלמיד: וברגע שמתחיל הפרצוף, האם לא כל מה שהפרצוף יקבל זה כבר יהיה על מנת להשפיע לבעל הבית?

כן. אפילו שאני לא יכול להתמודד עם כמה מהרצונות שלי, זה נקרא שאני בכל זאת משפיע לבעל הבית. כי אני בסך הכול אחרי הצמצום מחליט, כל מה שאני עושה זה רק לטובת הבורא או לטובת הקבוצה, שזה היינו הך.

תלמיד: לְמה צריך חשבון?

כמה. כל הסולם הרוחני איך הוא נבנה? עד כמה אני יכול לקחת את הרצונות שלי ובהם לקבל בעל מנת להשפיע, ומה שאני מקבל בעל מנת להשפיע זו התרומה שלי לקבוצה.

תלמיד: לפי החשבון שעושים בראש, כל מה שאתה יכול לקבל בעל מנת להשפיע זה כבר נכנס ל"תוך"?

כן, זה תוך הפרצוף.

תלמיד: לָמה אין יחס לסוף הפרצוף, לָמה אנחנו אומרים שהוא לא חשוב?

מה זה לא חשוב, אני לא מסוגל יותר לקבל על מנת להשפיע אז אני נשאר ריק.

תלמיד: אבל המקיפים דווקא עובדים על ה"סוף".

המקיפים עובדים על הטבור, על הגבול בין תוך לסוף, הם רוצים להמשיך, שתמשיך לקבל. זה כמו שהיה לך לחץ בראש שתקבל על מנת לקבל, מה הבעיה. עכשיו כשאתה קיבלת חלק, אז הם ממשיכים באותה מגמה, תקבל.

כי מהאור העליון אין שום בעיה, הבורא רוצה שאנחנו נקבל על מנת לקבל. אתה מבין איזו אכזריות מצידו, מצד אחד. מצד שני, לא, שם התנאי, שאתה צריך לעשות את זה בעל מנת להשפיע.

שאלה: לא מובן איך עושים חשבון לקבל על מנת להשפיע, המנגנון הזה לא ברור.

לא ברור, כי עוד לא הגעת לזה. תעשה חשבון, יש לך מצד אחד רצון ליהנות, מצד שני יש לפניך כוס מים, אתה רוצה את הכוס הזו והחבר שלך רוצה את הכוס הזו. תעשה חשבון, האם אתה עושה את זה בשבילו או בשבילך, וכמה, כמה הוא מסוגל, איזה רצונות יש לך, איזה רצונות יש לו, איזה חשבון. תראה עד כמה זה לא פשוט, אי אפשר להסביר את זה.

קריין: תתנ"ה, טור א' אות י"ג.

"יג) פעולה ב', שהיא הזדככות המסך, נמשכת מכח הביטוש דאו"מ באו"פ, הנ"ל בפעולה א'."

כתוצאה מביטוש פנים ומקיף, בין אור פנימי ומקיף שמבטשים במסך של הטבור, המסך הזה מחליט "אני מזדכך". לָמה הוא מזדכך? יש לזה כמה סיבות, לא כל כך פשוט להבין אותן, אבל כמה סיבות. סיבה אחת, שהוא לא יכול לעמוד נגד הלחצים של שניהם, הם גם לחצים מנוגדים. הראשון אומר אני לא יכול לקבל יותר בעל מנת להשפיע, השני אומר תקבל בעל מנת לקבל, וזה כנגד החלטה שבראש. אז בגוף לא יכול להיות שהוא מפר את החלטה שבראש, אלא רק שהוא שובר את עצמו. זה דבר אחד. זה למצב הנוכחי שישנו בטבור.

ויש עוד החלטה כלפי מטרת הבריאה. בסך הכול כל מה שעושה הכלי, הוא עושה כדי להגיע למטרת הבריאה, "סוף מעשה במחשבה תחילה". "סוף מעשה" בכל פעולה ופעולה הוא חייב להיות כמגדלור. ולכן הכלי מבין שאם הוא יעמוד באמצע עכשיו, הוא לא יגיע למטרה, והיא חייבת להתבצע, מצד אחד. מצד שני, הוא לא יכול לקבל על מנת לקבל, כי זה הפוך מהמטרה, זה זורק אותו אחורה. ועוד יותר מזה, הוא לא חוזר לְמה שהיה, הוא נופל לקליפה.

הוא החליט שיקיים את רצון בעל הבית, ואת הרצון שלו להידבק בבעל הבית, ונסוג מזה, אז אין לו ברירה, אלא רק להזדכך. בהזדככות הוא לא מבטל את מה שעשה, זה נשאר, פרצוף גלגלתא אחרי הזדככות הוא נשאר. רק לָמה מזדכך? בגלל האור המקיף. הוא בעצמו עשה פעולה נכונה, אבל בעל הבית לוחץ עליו עד כדי כך, מעבר לְמה שהוא עשה, שהוא לא מסוגל להישאר.

זאת אומרת, גם עזיבת הסעודה שלו במקרה כזה היא בכבוד, כמו שאנחנו אומרים, "לא, לא, אני לא רוצה יותר, תודה רבה". זה לא לרעת הבעל הבית, לא לרעת עצמו, הוא שומר על המשך. ולכן הוא יכול ללכת ולחדש את היחסים שלו בהזדככות המסך ליצירת כול הטנת"א, ואז להמשיך בעביות החדשה שמתגלה.

והעביות החדשה לא יכולה להתגלות לפני שפרצוף גלגלתא מזדכך, היא לא קיימת. כי רק אחרי התפשטות האור והסתלקותו, כמו גם ממלכות דאין סוף, גם עכשיו, עושה את הכלי ראוי לתפקידו. האור התפשט מטבור לפה, הוא הסתלק, ואז ההבנה הזאת מה זה האור שממלא על מנת להשפיע, שאני הרגשתי את בעל הבית, את הבורא, את הדבקות בו, ושאני מסתלק מהדבקות הזאת, אבל אני מעדיף להסתלק, כי זה בשבילי בכל זאת להישאר עימו בדבקות אפס, זה אומר עד כמה אני מסוגל לקבל תוספת כוח דלהשפיע.

בסך הכול מה קורה בע"ב? אנחנו אומרים שבע"ב יש ד'/ג'. מה זה ד'/ג'? זה פחות מד'/ד' שיש בגלגלתא או לא? מצד אחד זה כאילו פחות עביות, מצד שני הרבה יותר בירורים. זאת אומרת, כל פרצוף ופרצוף הולך מבירור כמותי לבירור איכותי, כי בע"ב הוא עובד עם אור הנפש, אבל מוסיף לגלגלתא יכולת לעבוד עם אור הרוח.

כך נכנסים אורות מאין סוף, נפש לגלגלתא, אחר כך נפש לע"ב, אבל לגלגלתא נכנס אור הרוח. זאת אומרת, הוא עובד עכשיו על שני פרצופים, ע"ב וגלגלתא, לקבל מאין סוף, אז יש לו כבר נפש רוח. זה כבר אחרת לגמרי ממה שהיה נפש, כי "נפש" זה נפישה, "רוח" זה כבר תנועה, הוא כבר מבין את יחס בעל הבית אליו והוא כלפי בעל הבית, הוא מתחיל ללמוד מהיחסים האלו וזה כבר חי, זה כבר לא דומם, זה צומח.

שאלה: המלכות לא רוצה לקבל את האור.

היא לא רוצה לקבל את האור על מנת לקבל.

תלמיד: כן. היא מרגישה את הבושה ועושה צמצום.

כתוצאה מהבושה ושהיא לא רוצה לקבל את האור, ובכל זאת לא יכולה. כי בגלל הבושה היא מרגישה את המאציל. מה העניין בבושה? אם יש לי רצון לקבל ואני מרגיש תענוג בו, אני מרגיש תענוג. אם אני מרגיש תענוג ובתוך התענוג אני מרגיש פער ביני למאציל זה מפתח אותי, אני מרגיש את המאציל ברצון לקבל שלי. חתול מרגיש את בעל הבית? "רק שייתן". הכלב הוא קצת אחרת, הוא מרגיש את בעל הבית. הוא לא יקבל אולי ממישהו, רק מבעל הבית. זאת אומרת, הבושה היא קליטת תכונת המאציל בתוך הנאצל, לכן הוא מתבייש. מתביישים רק בני אדם, וגם לא כולם.

הבושה שמתפתחת בתוך הרצון לקבל היא מביאה אותו לצמצום בזה שהיא מתפתחת בדרגות קטנות, אחר כך יותר גדולות, יותר גדולות ויותר גדולות. מה זה הדרגות הגדולות? לא מפני שהוא מרגיש בושה יותר גדולה, אלא יותר איכותית. אני יכול לגנוב מאיזה מקום רק שאף אחד לא יראה או שאני לא מסוגל לגנוב אפילו שאף אחד לא רואה, או שאני מתחרט אפילו מזה שיש לי כזאת מחשבה. זאת אומרת, יש דרגות בבושה. כשהוא מגיע לדרגת הבושה דבחינה ד' הוא לא מסוגל להיות בנגיעה לקבלה ואז נעשה צמצום על כל בחינה ד'.

תלמיד: מרגישים. ואז בכל זאת נכנס האור ויש שבירה.

מתי?

תלמיד: אחרי הצמצום.

לא. יש גם פרצוף גלגלת"א, ע"ב, ס"ג, עד שמגיעים לשבירה.

תלמיד: בסדר.

לא בסדר. כי שם זה צמצום ב'.

תלמיד: השאלה שלי אם בכל התהליך הזה עד השבירה המלכות ידעה שיש כזה דבר שנקרא גמר תיקון?

ודאי שהיא ידעה שיש גמר תיקון.

שאלה: מאיפה היא ידעה?

כי היא הייתה מתמלאת עם האור ב-100% בעולם אינסוף, ומה שהיה חסר זה רק לקבל את האור בעל מנת להשפיע. במלכות דאינסוף יש רשימה בכל האור ביחס הבורא אליה, ומתוך זה היא פועלת.

תלמיד: אז בוודאות היא ידעה שאם תהיה שבירה בסופו של דבר היא תגיע לגמר תיקון.

לא, על שבירה לא ידוע. שבירה זה באמצע התהליך.

תלמיד: מאיפה זה התחיל שאמרו לתלמידים שיש מצב כזה של גמר תיקון?

מאדם הראשון.

תלמיד: אני רוצה לברר את הנקודה של הלחץ של בעל הבית על האורח. הנקודה שהאורח דוחה את הכיבוד נובעת מגדלות הבורא, מזה שהוא רוצה להשיג את המעמד, שהוא מבין שזה המאור, שאת זה בעל הבית רוצה להעביר לאורח. כאילו עוד לפני שהוא דוחה, יש לו כבר הכרה של מה זה המעמד של בעל הבית.

אחרת איך הוא דוחה?

תלמיד: אבל בשביל מה הוא דוחה, אם יש לו כבר את ההכרה הזאת?

כדי להשתוות עם בעל הבית.

תלמיד: כי זה בעצם המימוש?

כי רוצה להנות לבעל הבית.

תלמיד: אז אין לו חשבון לגבי מה שהוא קיבל, אלא יש לו חשבון עכשיו לגבי הבחירה החופשית שלו?

ודאי. אחרי צמצום הוא חושב רק על השפעה.

שאלה: אם היה צמצום ועכשיו אתה במצב שאתה חושב רק על השפעה, למה צריך עוד פעם לעשות חשבון? ממילא אתה חושב רק על השפעה.

איך אני עושה השפעה בלי חשבון? איך אני נותן? למי אני נותן? מה אני נותן? כל זה חשבון. מהי התחלת החשבון? שאני רוצה להנות לבעל הבית. אז קודם כל, בכמה? בכמה שאפשר, מכל הכוחות שלי, לתת לו כך שלא יישאר לי כלום, לסחוט את עצמי עד הטיפה האחרונה, זה החשבון. כמה? מאיפה יש לי כוח בידיים לסחוט את עצמי, עד כמה? תן לילד לסחוט את הסמרטוט, ואחר כך תראה כמה אתה יכול אחריו עוד לסחוט. זאת אומרת, יש הבדל. אז כמה שאני מסוגל, כמה שהאור העליון נותן לי כוח, אני סוחט את עצמי ומוסר הכול להשפעה.

תלמיד: הנטייה הזאת להשפיע לבעל הבית, זו לא נטייה שבנויה כבר כחלק מהכלי?

זה הכלי עצמו. אין כלי אחר, רק נטייה לבעל הבית.

תלמיד: אז למה צריך לעשות על זה חשבון?

אבל איזה כלי? אין דבר כזה שאני רוצה לתת. מה לתת? כמה לתת? למי לתת? בשביל מה? כל זה חשבונות. בצמצום זה לא קורה, רק אחרי הצמצום.

תלמיד: בצמצום אין חשבון עם בעל הבית?

לא, זה חשבונות בראש. בצמצום יש חשבון רק עם הבושה.

תלמיד: אבל בושה ממי?

בושה מזה שאני הפוך מבעל הבית.

תלמיד: אז יש בעל הבית.

אבל זה לא חשבון.

תלמיד: מה ההבדל?

צמצום זה לא פעולת השפעה, צמצום אני עושה על עצמי. אני לא רוצה להיות מקבל, אני לא רוצה להיות שונה מבעל הבית. הצמצום הוא מהרצון לקבל. תראה איך בעולם שלנו יש אנשים שבכל זאת מסמיקים, מתביישים, לא גונבים בין כולם, לא הולכים ערומים ברחוב, כל אחד ואחד מחזיק את עצמו לפי דרגת הבושה. אם לא בושה, אתה יודע מה היה אתנו? לחיות יש תוכנת התפקוד, אבל לנו?

תלמיד: אפשר להגיד שהצמצום הראשון יצר בכלי הכרה שיש בעל הבית?

זה שיש הכרה לבעל הבית זה ברור עוד מהרגע שהרצון לקבל מתחיל להתפתח באינסוף. שם אין הסתרה, אבל הכרת בעל הבית ממש היא דרך ד' בחינות וכן הלאה.

תלמיד: אז מה התוספת שנותן הצמצום השני שקורה בראש בפרצוף?

איזה צמצום שני?

תלמיד: הצמצום של אותו חשבון שאתה עושה בראש, איזו תוספת הוא נותן ביחס שבין האורח לבעל הבית?

אין צמצום, יש צמצום במלכות דאינסוף, זה הכול. והצמצום הזה פועל עד שלא נשבר בנקודות דס"ג.

תלמיד: בראש אין צמצום?

בכל פעם שאנחנו מצמצמים, לא. ישנה החלטה, אבל ההחלטה הזאת נובעת כבר מאותו הצמצום.

תלמיד: יש שם עוד פעולה, חוץ מלעשות חשבון בראש כמה הוא יכול להשפיע לבעל הבית?

לא. למה? אני לא מבין אתכם. צמצום, מסך ואור חוזר, הכול קיים מקודם, מהצמצום שהיה באינסוף. הוא קיים כבר במלכות דגלגלתא, היא מחדשת אותו לפי החשבון שלה. [אבל] נכון, אפשר כך להגיד, תגידו שזה צמצום, אני מבין אתכם, שיהיה כך.

תלמיד: מה מרכיב את החשבון שעושים בראש?

בעיקר מרכיב אותו התענוג שאני עכשיו צריך לקבל בעל מנת להשפיע כלפי בעל הבית. שאני עכשיו עובד עם גדלות בעל הבית, כמה שאני משפיע לו. זאת אומרת, זה לא אותו אור שמילא אותי באינסוף, לגמרי לא אותו אור, זה אור שעכשיו אני מרגיש אותו כתענוג שאני נותן לבעל הבית, זאת אומרת, הוא נובע מגדלות בעל הבית בעיניי. אור פנימי שממלא את פרצוף הגלגלתא הוא אור של גדלות הבורא, כמה שאני מהנה לו, וזה תלוי בכמה הוא גדול. למי אני נותן את הטבעת, זה העניין, ולא כמה אני מקבל תענוגים ואוכל אותם ובעל מנת להשפיע. זה תענוג רוחני, זה תענוג, למי אני מהנה.

תלמיד: אז החשבון בראש הוא לפי עד כמה יש את גדלות הבורא?

כן, לעומת גדלות המעיים שלי.

תלמיד: ובזה המילוי שלי, עד כמה שיש לי גדלות בורא מזה אני מתמלא?

כן.

תלמיד: וזה גם מאפשר לי להשפיע בחזרה? זו כאילו ההשפעה שלי?

כוח ההשפעה שלי הוא לפי מידת גדלות הבורא בעיניי.

תלמיד: אז גדלות הבורא היא הכלי שדרכו אפשר להשפיע.

כן, זה הכלי הרוחני. מה שבניתם קודם, שזה רצון לקבל, הוא לא בדיוק אותו רצון, מה לעשות, יש תיקונים.

שאלה: בקשר להזדככות, בגלגלתא יש ד' בעביות וד' בהתלבשות והאור המקיף לוחץ על הטבור. ואז זו כאילו פעולה הפוכה, שהפרצוף מזדכך, האם זה לא גורם יותר לחץ על הטבור? פעולת ההזדככות לא גורמת למצב הפוך יותר מזה שהוא היה רוצה להגיע אליו?

אני לא מבין. כשהאור המקיף מגיע הוא נגמר בטבור, הוא נגמר שם, לפי ההחלטה שבראש, הוא לא לוחץ על הטבור, הוא רק עוצר שם, לפי מה שהוא החליט. האור המקיף לעומת זאת, לוחץ ואומר "חייבים לקבל אותי יותר". אבל זה יהיה בעל מנת לקבל, "לא איכפת לי, העיקר שיקבלו, אני חייב להיכנס לתוך הכלים האלה בסוף הגלגלתא".

תלמיד: והזדככות מה היא גורמת? היא לא גורמת ליותר לחץ על הטבור?

בהזדככות, הוא אומר כך, "אני לגמרי מתפטר מאור פנימי", כשאני מתפטר מהאור הפנימי, אין מקום שיבוא האור המקיף, כי הכול נעשה אור מקיף. אני על ידי האור הפנימי נחלש, כי קיבלתי קצת מהתענוג, מגדלות הבורא, וזה הכול לוחץ, הכול מאד מחליש אותי, את המסך שלי. אני עכשיו מתפטר מזה, אז אני אוכל לעמוד.

תלמיד: זה כאילו אין טבור?

לא, כשהוא מזדכך, עשרה, [הוא] חוזר לפה.

קריין: אנחנו בפעולה ג'. באות י"ג שורה רביעית.

"פעולה ג'. שהיא התכללות המסך בהרשימות דע"ס דגוף. באה יחד עם הזדככות המסך, הנמשך מביטוש של או"מ באו"פ. כי בהיות שהמסך מזדכך על סדר המדרגה של הספירות, נמצא שעובר ובא בכל אחת ואחת ומתכלל בה בדרך עליתו, וכשמזדכך לבחי"ג, נמצא שבא ונכלל בספירת ז"א, ובשעה שמזדכך לבחי"ב, בא ונכלל בהבינה. וכו' עד"ז. עד שבא למאציל ונמצא נכלל מכולם."

צריכים להבין שתוך הפרצוף הוא כולו מסך לקבל על מנת להשפיע. סוף הפרצוף, כולו, הוא מסך לא לקבל. מסך, זה לא רצון, אלא המהות שלו זה מסך. כשהמסך משם מזדכך ועולה לפה דראש, אז נשאר רצון שנמצא תחת הצמצום, אבל היורד מפה לטבור, העולה מטבור לפה, ובכלל מהות המקום שהוא "תוך", זאת אומרת שיש בו אור, זה מסך. זאת אומרת, כוונה על מנת להשפיע, זה תוך הפרצוף. וכוונה לא לקבל לגמרי, זה סוף הפרצוף. והראש, הוא כוונה להשפיע כמה שרק אפשר יותר, הכול זה כוונה.

תלמיד: זאת אומרת, אם אין כוונה אין פרצוף?

ודאי.

תלמיד: זה תנאי בסיסי?

כן.

שאלה: בשרטוט של אתמול שרטטנו שמסך דפה דראש נמצא בראש, וכל התוך, אני לא מבין איך הוא קורא למסך מזדכך, אם הוא בעצם יורד כדי לרכוש את התוך, למלא את התוך. הרי מזדכך זה עולה למעלה?

נכון.

תלמיד: אז מה זה ההיפוך הזה?

זה לא היפוך. קודם הוא צריך בשביל זה לרדת למטה מפה לטבור, ואחר כך עולה מטבור לפה, כמו בוכנה.

תלמיד: אז איך נקראת הפעולה הראשונה של הירידה לטבור?

פעולה ראשונה שהמסך עומד בפה דראש ועושה חשבון, בזיווג דהכאה עם האור העליון בפה דראש, ומחליט כמה הוא יכול לקבל בתוך הכוונה שלו בעל מנת להשפיע, ואז לפי הכוונה הזאת יורד לטבור, ואז מקבל בעל מנת להשפיע, וזה נקרא "תוך הפרצוף" וכשהביטוש פועל עליו, הוא מחליט להזדכך ועולה מטבור לפה.

תלמיד: אבל אז, לפי מה שהבנתי ממך כרגע, הפעולה היא שהוא יורד קודם כל לאותה הנקודה הבסיסית של הטבור, ואז לאט לאט הוא עולה?

כן.

תלמיד: אבל הוא אומר פה שהוא רוכש בחינה ג' ואחר כך בחינה ב' ואחר כך בחינה א'?

זו הזדככות כנראה. "פעולה ג'. שהיא התכללות המסך בהרשימות דע"ס דגוף" התכללות המסך בעשר ספירות דגוף, ספירות זה רק רצון, אבל מסך זה צמצום וכוח התנגדות, כל החשבונות. אז "באה יחד עם הזדככות המסך, הנמשך מביטוש של או"מ באו"פ." זאת אומרת הוא מדבר כבר על מסך שעומד בטבור. "כי בהיות שהמסך מזדכך על סדר המדרגה של הספירות, נמצא שעובר ובא בכל אחת ואחת" בעשר הספירות האלה ונכלל שם "ומתכלל בה בדרך עליתו, וכשמזדכך לבחי"ג, נמצא שבא ונכלל בספירת ז"א, ובשעה שמזדכך לבחי"ב, בא ונכלל בהבינה." ומזעיר אנפין לבינה. כל הזמן עולה מטבור לפה "וכו' עד"ז. עד שבא למאציל ונמצא נכלל מכולם."

שאלה: למה הוא ניכלל בעלייתו בהזדככות , הרי הוא כבר היה בדרך למטה, למה הוא לא ניכלל שם מהספירות?

שאלה טובה. מי יכול לענות עליה? למה כשהמסך יורד מפה לטבור, לא ניכלל מהספירות כמו בעלייתו מטבור לפה?

תלמיד: נתת פעם דוגמה של רב"ש, שבן אדם ניכנס לחדרים בתוך הבית, אז הוא ניכנס ומסתכל על החדרים כל אחד ואחד וניכלל מהם. וכשהוא יוצא, הוא פשוט יוצא ולא שם לב למה שמסביבו.

כאן זה הפוך. הוא דווקא ניכלל כשהוא יוצא. בגלל שבזמן שהוא יורד מלמעלה למטה, מפה לטבור, הוא עסוק בקבלת האור. האור ממלא אותו ומוחק את כל ההבחנות. ממלא, ואז אין שום הבדל בכלום, האור ממלא את הפרצוף. אבל ברגע שהוא מתחיל לעסוק בזה שהוא מגרש את האור, אז הוא מבחין בכל ההבדלים שיש בעביות ד' ג'. הוא עובד עם ההבדלים האלה. ד' ג' ב ' א' שורש. לכן הוא תמיד בא בתחנות האלה, ובכל תחנה ותחנה, כמו שכבר אנחנו למדנו, יש לו זיווג של אור חוזר יורד, ויציאת הניצוצים שיוצאים, תגין על האותיות, וכך בחזרה יש לו הרבה הבחנות.

יש לו שם מאבק גדול מאד, הוא נפטר מלהשפיע, זה מצב חמור מאד, אין לו ברירה, אבל הוא כל הזמן נמצא בלחצים. תנסו להמחיש את זה.

שאלה: אפשר להגיד שההזדככות בשלבים, כמו שקורה ברצון, זה מה שמשאיר בתוך הרצון כשהוא מגיע לנקודה הסופית שלו, את הרשימו?

כן.

תלמיד: זה הפרצוף הבא?

כן.

אות י"ד

"פעולה ד', שהיא ב' רשימות עליונות זכר ונקבה." זאת אומרת, הכי גבוהות מכולם. יש תמיד זוג רשימות, מעביות ומהתלבשות. יש זוגות של רשימות, שורש א' ב' ג' ד'. כאן הוא מדבר על הרשימות מבחינה ד'. על זה מדברר, על הרשימות העליונות. "נמשכת מכח העלמת בחינה אחרונה, מפאת ההזדככות הנוהגת בכל פרצוף ופרצוף. למשל, אחר הזדככות פרצוף גלגלתא נעלמת בחי"ד. ולאחר הזדככות פרצוף ע"ב נעלמת בחי"ג. וכו'. והיינו דוקא חלק העביות שבה העומד להמשכה ולהכאה, אבל חלק דהתלבשות שבה, אינו נעלם. והוא הנקרא זכר. והוא אינו ראוי להזדווג עם אור העליון, זולת בעת שמתחבר עם הבחינה הקרובה אליו, שיש לה רשימו שלמה. והיא נקראת נקבה שלו. למשל אחר הזדככות פרצוף גלגלתא, נשארת הבחינה אחרונה רק בחצי רשימו דבחי"ד," ד' דהתלבשות "דהיינו רק מבחינת התלבשות, שנק' זכר. וכדי להזדווג עם אור העליון, הוא מוכרח להתחבר עם הבחי"ג, הנעשית נקבה אליו, ואז יכול להזדווג עם אור העליון. הרי שמכח העלמת בחינה אחרונה דכל פרצוף אחר הזדככותו, מתהוה ענין זכר ונקבה."

ואז בחינה ד' דהתלבשות בפרצוף ע"ב, מתחברת עם ג' דהתלבשות וג' דעביות שיש בפרצוף ע"ב, ועובדת עם הרשימו השלם הזה. מזה נעשה ראש דהתלבשות דע"ב, שזה ד' דהתלבשות, ואחר כך ראש דעביות דע"ב, שזה ג' דעביות.

שאלה: הזכר לעצמו הוא תמיד מבחינת חפץ חסד והנקבה שמתגלה כלפיו היא תמיד מעוררת אותו ככה בדיוק שהוא יעלה שלב אחד, היא בדיוק מותאמת להפעיל אותו?

הן הרשימות. הרשימות עדיין לא יכולות להיות בפועל, רק אם הם מתחברים לעביות.

תלמיד: הוא אומר פה שהעביות מגיעה מהנקבה, שהיא שלמה.

כן.

תלמיד: ואז היא מתגלה לזכר. והזכר כאילו יכול להיות בקשר עם האור בשביל להביא לה את מה שהיא מבקשת, להמשיך עבורה. היא ממשיכה והוא כאילו גדל בגללה, הוא עובד.

ודאי שהזכר תלוי בנקבה. כי היא מספקת לו כוח.

תלמיד: ורק הנקבה מפעילה את הזכר. זאת אומרת, לזכר מבחינת עצמו יש פעולה אקטיבית חוץ מזה שהוא מקבל מהנקבה את המשיכה?

לא. אם הרצון לקבל לא יתחבר לכוונה, אז הכוונה נשארת באוויר.

תלמיד: היא פסיבית?

כן, היא לא יכולה לפעול. פסיבית זה משהו אחר, היא לא יכולה לפעול. יש הבדל, פסיבי זה כשאני מחליט שאני פסיבי, ואחר כך מחליט שאני הופך להיות אקטיבי. וכאן מדובר על הרשימו דהתלבשות שלא יכול לפעול בלי נקבה, שתלוי בנקבה.

תלמיד: הנקבה שהתגלתה בטוחה שהזכר יכול למלא אותה, היא רואה אותו כבטוח, שהוא יכול להביא לה מה שהיא צריכה?

אני לא רוצה לדבר בצורה כזאת. אני מבין שיש לך נטייה כזו לחטט בכל מיני, אני לא יכול להרשות לעצמי דברים כאלה.

שאלה: גלגלתא יושבת על סגמנט אחד בתוך העיגול, גלגלתא לוקחת סגמנט אחד מתוך כל העיגול.

נניח.

תלמיד: מה ההבדל בין הסגמנט הזה לסגמנט אחר בתוך כל העיגול?

שם זו עביות אחרת.

תלמיד: עביות אחרת, אפילו שזה עיגול?

אני לא יודע איך לענות, אתם נותנים לי תנאים שלא קיימים ברוחניות. אולי אפשר לצייר זאת ככה, אבל זה לא אמת, שכל פרצוף ופרצוף הוא כמו סגמנט בתוך העיגול. לא, זה קצת אחרת ממה שאנחנו חושבים, לצורך הבירור בינתיים קח זה, אבל אל תעמוד בזה, כי תשתנה. לא כדאי כך לחשוב. אני אגיד לך עוד יותר, אני אגיד לך הפוך, שכל פרצוף ופרצוף ממלא את כל העיגול.

שאלה: מה זה אומר שבחינה נעלמת בפעולת ההזדככות?

אין היעדר ברוחניות, וודאי שזה נשאר, אלא אנחנו מדברים על מה שמתגלה לצורך הפעולה הבאה בלבד.

שאלה: איך יכול להיות שהאור והכלי לא תואמים ביניהם?

וודאי שלא תואמים. האור אין סוף, הכלי אפס. חייבת להיות התאמה, זה מה שהכלי משתדל לעשות.

שאלה: מה התהליך ההפוך מהזדככות?

התפשטות המסך מפה לטבור.

תלמיד: קשה לי לתפוס את הפעולה ההפוכה, כאילו הזדככות זו התמעטות.

התמעטות זה לא ממטה למעלה, כמו שאתה אומר, זו הזדככות.

תלמיד: אני מבין שהמסך עולה מטבור לפה, אבל כביכול זה דרך הירידה, כל פעם פחות ופחות, לא?

כן ולא. כי רוחניות זה לא חד סטרי, כמה שהוא מזדכך וכמה שהוא לא משתמש בעביות שלו ,הוא נעשה רחוק מהבורא או קרוב לבורא?

תלמיד: לא יודע להגיד.

קרוב.

תלמיד: הוא פחות מקבל.

פחות מקבל.

תלמיד: אז למה קרוב?

כי הוא פחות מקבל.

(סוף השיעור)