שיעור בוקר 13.01.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קריאה מתוך הספר - הבחירה היהודית:

איחוד או אנטישמיות - פרק 9

פרק 9: לקראת עם יהודי המודע לתפקידו

"בספרו על "הסכם ההעברה" מצביע אדווין בלאק על לב הבעיה בהתמודדות עם האיום של גרמניה הנאצית: מחלוקת בין היהודים. עם זאת, הוא מגלה סלחנות כלפי היהודים באומרו שהם "היו בחברה טובה", מכיוון שכל העולם היה מבולבל אל מול הנאציזם. במילותיו של בלאק "היהודים היו הראשונים שהכירו באיום של היטלר, והראשונים שהגיבו לאיום זה. העובדה שהם הוכשלו על ידי חוסר האחדות שלהם רק מציבה אותם בחברה אחת עם האנושות כולה. מי לא התעמת עם האיום של היטלר בחוסר החלטיות? מי לא חתם על הסכמים תועלתיים עם הרייך השלישי? הכנסייה הקתולית, הכנסייה הלותרנית והמועצה המוסלמית העליונה – כולן אישרו את משטר היטלר. ארה"ב, אנגליה, צרפת, איטליה, רוסיה, ארגנטינה, יפן, אירלנד, פולין ועוד עשרות מדינות אחרות, כולן חתמו על הסכמי ידידות ומסחר עם גרמניה, ותרמו ביודעין להתאוששותה הכלכלית והצבאית. הקהילה הבנקאית והמסחרית הבינלאומית... [גם] ראתה את גרמניה כחיונית להצלתה". אך בעוד שכולם נהנו מגרמניה הנאצית, היהודים היו במצב אחר: הם היו "היחידים עם אקדח צמוד לרקתם".

אולם מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד היום קרו הרבה דברים טובים לעם היהודי: מדינת ישראל הוקמה, יהדות ארה"ב הגיעה למעמד חסר תקדים בתרבות, בפוליטיקה, בפיננסים ובכלכלה האמריקאית, ונראה כי שרידי יהדות אירופה מצאו שוב שקט ושגשוג בצרפת, בגרמניה ובמדינות אחרות במערב אירופה. באותה העת שוחררה יהדות רוסיה, וכיום יהודים חופשיים לחיות בכל מקום בעולם הלא מוסלמי.

הזיכרון שלנו קצר. אנו נוטים להתייחס לשואה כפרק טרגי בעברנו שוודאי לא יחזור. אבל ההיסטוריה אינה עומדת לצידנו. שוב ושוב מוכח כי חוסר האחדות בינינו מביא לאסון. ככל שהפירוד בינינו גדול יותר, כך גם האסון.

בעולם הגלובלי של ימינו איננו יכולים לדבר על יהדות ארה"ב, על מדינת ישראל, על יהדות גרמניה או יהדות צרפת כישויות נפרדות. כפי שהעולם הפך לכפר גלובלי כך היהדות הפכה עולמית. גורלה של אומתנו תלוי באופן בלתי הפיך בהתנהלות של כל אחת ואחת מהקהילות שלנו. באותה המידה, גורלה של כל קהילה יהודית תלוי באופן בלתי הפיך בהתנהלות שלנו כאומה.

עם זאת, שתי הקהילות היהודיות הגדולות של ימינו – בארה"ב ובישראל – משפיעות יותר על גורל יהדות העולם, ולו רק בשל גודלן והדומיננטיות שלהן. לכן הן גם נושאות באחריות כבדה יותר על עתיד אומתנו.

כעת, לאחר שראינו את השלכות הפירוד בינינו, אנו יכולים לבצע בחירה מודעת. בפרק האחרון הזה נבחן את האפשרויות שלנו לשנים הבאות לאור כל מה שראינו שקרה לנו מהולדת עמנו ועד ימינו."

קבלת פנים חמה

""ב-29 בנובמבר 1947, הצביעה האסיפה הכללית של האו"ם בעד החלטה שאימצה את התוכנית לחלוקת פלשתינה עליה המליץ הרוב בוועדה המיוחדת של האו"ם לפלשתינה. 33 מדינות הצביעו בעד ההחלטה ו-13 הצביעו נגד. 10 מדינות נמנעו... ועדת האו"ם הגיעה למסקנה שיש לסיים את המנדט על ארץ ישראל, ורוב חבריה המליצו להקים בשטח ארץ ישראל המנדטורית מדינה ערבית ומדינה יהודית". החלטת האו"ם, שנודעה כ"החלטה 181", היוותה את יריית הפתיחה למלחמת העצמאות של ישראל. בעיצומן של הקרבות, "ביום תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל – יום שישי, ה-14 במאי 1948 – התכנסה מועצת העם במוזיאון תל אביב כדי להכריז על הקמת מדינת ישראל".

בזמן ההכרזה, הייתה המדינה שזה עתה נולדה תחת מתקפה מכל כיוון – מצבאות של שבע מדינות ערב שהקיפו אותה ומאויבים בתוך שטחה עצמה. עם זאת, ליהודים היו שני דברים שפעלו לטובתם: 1) הם הניחו בצד את ההבדלים ביניהם ואיחדו את הארגונים הצבאיים למחצה שלהם לצבא ההגנה לישראל; 2) לא הייתה להם ברירה. השואה הייתה ההוכחה שאם הם לא היו מנצחים במלחמה זו, הם היו מאבדים לא רק את ארצם, אלא את חייהם ממש.

כמו כן, בפרץ האהדה כלפי היהודים שבא לאחר שנודעו זוועות השואה, העולם עמד לצידם לזמן קצר: "המדינה החדשה הוכרה באותו הלילה [14 במאי 1948] על ידי ארה"ב, ושלושה ימים לאחר מכן הוכרה על ידי ברית המועצות".

התמיכה במדינה היהודית הזעירה הגיעה ממדינות רבות ונמשכה כתשע-עשרה שנה עד לאחר מלחמת ששת הימים, ביוני 1967. אחת המדינות שתמכו במיוחד במדינת ישראל הייתה גרמניה המערבית. גרמניה אומנם שמרה על מדיניות רשמית של נייטרליות כדי לא לסכן את מערכת היחסים הפוליטית והמסחרית שלה עם מדינות ערב העשירות בנפט. אולם כשישראל פתחה במתקפת פתע ששחררה אותה מאחיזת החנק של הצבא המצרי והחלה את מלחמת ששת הימים, גרמניה התרגשה כל כך עד שהיא לא הצליחה להסתיר זאת.

"כשפרצה המלחמה", כותבת ההיסטוריונית פרופ' קרול פינק, "מנהיג הסיעה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, הלמוט שמידט, שערך ביקור נרחב בישראל כשנה קודם לכן, התעקש: 'ככל שאנו מעריכים את הידידות המסורתית של עמנו עם העמים הערביים, עלינו למחות על כוונת מנהיגיהם להשמיד את ישראל'. כשהגיע תורו לדבר, ברנדט [מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית], על אף שחזר על מדיניותה הרשמית של ממשלתו לא להתערב, הצהיר שאין זה אומר 'אדישות מוסרית' או 'נייטרליות של הלב'".

"הורגשה תמיכה רחבה בישראל", ממשיכה פינק. "שלוש מאות צעירים ממערב ברלין התנדבו לשירות אזרחי בישראל. בפרנקפורט רכש בנק האיגודים המקצועיים בגרמניה (BfG) איגרות חוב ישראליות בשווי של שלושה מיליון מארק גרמני, והעיר תרמה סכום של 30 אלף מארק נוספים מתקציבה. בהמבורג ובשטוטגרט תרמו רופאים כ-65 אלף מארק באספקה ​​רפואית ובתרופות. בבּוֹן [לשעבר בירת מערב גרמניה] הציעו כאלף רופאים, אחיות, עובדים, חיילים וצעירים את שירותיהם לשגרירות ישראל, שקיבלה גם אלפי מכתבים, כולל תרומות כספיות".

פרופ' פינק כותבת כי הניצחון הצבאי המוחלט והבלתי צפוי של ישראל יצר גל של הקלה בגרמניה. הסופר והמחזאי המוערך גינטר גראס הודיע ​​בשמחה, "נוצר מצב חדש [המאפשר] לנו לבטא את הסולידריות שלנו עם ישראל ועם גורל היהודים מבלי שהרגשות שלנו יופרעו על ידי העבר". בדומה לכך, במאמר מערכת נלהב ב-10 ביוני, שמח עורך ה"דר שפיגל" רודולף אוגשטיין על כישלון הניסיון הערבי למחוק את ישראל: "בתוך שישים שעות ריסקו הבנים המשוריינים של ציון את טבעת המצור הערבי על ישראל. הם ניערו את הנביאים הפאן-ערביים מחלומותיהם להפוך למעצמה, והטביעו את נאצר של מצרים בעמק הבכא של הנילוס. פרעה לקח אחריות על המלחמה שהפסיד ושקל להתפטר"."

גאווה ועונש

"הניצחון החד-משמעי של ישראל במלחמת ששת הימים הבטיח את קיומה של ישראל והעניק לה "מרחב נשימה" אסטרטגי שלא היה לה קודם. לפני המלחמה המרחק במקומות מסוימים בין הגבול המזרחי עם ירדן לבין הים התיכון היה פחות מעשרה קילומטרים. בצפון ישראל החזיקו הסורים ברמת הגולן שהעניקה להם שליטה אסטרטגית עד לכינרת למטה. הדבר אפשר להם, לו רצו, להסיע את הטנקים שלהם דרך הרצועה הצרה של צפון ישראל, ובתוך שעה להגיע לגבול לבנון, ובכך לנתק את צפון ישראל משאר חלקי הארץ. בדרום, כיבוש סיני הרחיק את הצבא המצרי מהמטרופולין התל אביבי, מוקד חיי העסקים והכלכלה של ישראל. התרחבות המדינה הביאה עימה הקלה טקטית ומרחב תמרון במקרה של מלחמה.

אולם לניצחון הצבאי היו שתי השלכות שליליות עיקריות, שהשפעתן רק הולכת ומחמירה עם הזמן. ההשלכה הראשונה היא שינוי בדרך בה העולם מתייחס לישראל: היא הפכה מקורבן לרשע. התוצאה השנייה, ואולי הגרועה מכולן, הייתה הגאווה.

ישראל הפכה במלחמה לכובשת של שטחים המלאים באוכלוסייה אזרחית, ולכוח השולט באתרים קדושים כמו הר הבית בירושלים ומערת המכפלה בחברון. הישראלים נדהמו מכוחם הצבאי, שאליו לא היו מודעים לחלוטין, והם התגאו וצברו ביטחון עצמי מופרז. גרוע מכך, התחושה השגויה שאנחנו כל-יכולים עברה עד מהרה מהצבא לחיים האזרחיים, ושסעים חברתיים עמוקים החלו להתעורר בישראל, שעדיין הייתה אומה של מהגרים ממדינות ומתרבויות רבות. הפערים בין העולים מהמדינות השונות היו קיימים עוד לפני מלחמת ששת הימים, אך תחושת השאננות הישראלית והביטחון בכוח הצבא העצימו את ההבדלים הללו – ולא כדי להתאחד מעליהם אלא כדי להתנשא על חלקים אחרים באוכלוסייה.

מתקפת הפתע של צבאות מצרים וסוריה ביום הכיפורים באוקטובר 1973 תפסה את ישראל לא מוכנה לחלוטין. המודיעין לא קרא נכון את כוונות אויבי ישראל, והזחיחות של הממסד הפוליטי הביאה להתעוררות קשה וכואבת. הישראלים הבינו שצבא חזק אינו ערובה לשלום. עם זאת סערת המלחמה לא גישרה על פני התהומות בחברה הישראלית, אלא אף הרחיבה אותן.

כמו תמיד, כאשר ישראל מפורדת העולם פונה נגדה. ככל שהשסעים שהחלו להופיע אחרי מלחמת ששת הימים המשיכו להעמיק כך הטון כלפי ישראל נעשה ביקורתי וזועף יותר. בשל כך מצבה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית הוא כה עגום, עד שאם ההצבעה על הקמת המדינה היהודית הייתה נערכת היום, מדינות מועטות, אם בכלל, היו מצביעות בעדה.

ועדיין המאבקים בין המפלגות הפוליטיות בישראל והניכור בין הפלגים השונים בחברה ממשיכים לגדול ולהעמיק. וככל שהם גדלים כך אומות העולם מבזות ומתעבות את ישראל יותר ללא קשר למאמציה לרצות ולפייס את העולם.

כך היה מאז ומעולם. כאשר עם ישראל נלחם בינו לבין עצמו, גם העמים האחרים נלחמים נגדו. חוסר האחדות והסכסוך המחריף בחברה הישראלית עלולים להמיט אסון על ישראל מצד אומות העולם. לכל טרגדיה בהיסטוריה האנושית יש מאפיינים ושלבי התפתחות משלה, אך המדד היחיד שקובע את עוצמת הטרגדיה של העם היהודי הוא רמת העוינות בתוכו, ובמקרה של מדינת ישראל, העוינות בתוך החברה הישראלית. אם נוסיף לכך את התהום המתרחבת בין יהדות ארה"ב למדינת ישראל תתקבל סערה שמתקרבת, שאת תוצאותיה ההרסניות נוכל רק לנחש." 

מה אני צריך להגיד. אלה עובדות שאנחנו היינו בהם.

החלום האמריקאי (היהודי)

"כמו בספרד של המאה החמש-עשרה ובגרמניה של המאה העשרים, גם יהדות ארה"ב זנחה את שאיפתה לחזור לציון. יתר על כן, צעירים יהודים אמריקאים רבים מפנים עורף למדינת ישראל, ובמקרים רבים אף ליהדותם. כמו היהודים הגרמנים שבדורות הקודמים להם הם הפכו את העיר ניו יורק לירושלים החדשה שלהם. בדומה לשנאה ההדדית בין המומרים והיהודים בספרד, ובין היהודים האורתודוקסים ליהודים המתבוללים בגרמניה, ובין שתי הקבוצות האלה ליהודים הציוניים – יהדות ארה"ב של ימינו מפוצלת בתוך עצמה לסיעות ולקבוצות שאינן סובלות זו את זו.

עד לאחרונה, הזלזול ההדדי היה בעיקר מצד היהודים האורתודוקסים כלפי רוב הזרמים היהודיים האחרים. אך מאז מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016 נוצר שבר עמוק בין תומכי המפלגה הדמוקרטית לתומכי המפלגה הרפובליקנית. יהודים בעלי מודעות פוליטית – ורובם כאלה – החלו לשנוא את בני עמם התומכים במפלגה היריבה רק בשל השקפותיהם הפוליטיות.

למרות שבעבר כבר היו מתחים בין יהודי ארה"ב ליהודים במדינת ישראל, כיום הפילוג הקצין לנקודה שבה כמעט ולא אפשרי לגשר עליו. ככל שהארגונים היהודיים המובילים מאמצים אג'נדות פרו-פלסטיניות ואנטי-ציוניות קיצוניות יותר, כך התהום מתרחבת ומאיימת על המרקם העדין והחיוני של האומה שלנו."

איש אינו צודק, כולם טועים

"במאבק להוכחת הנכונות של אג'נדות ושל גישות שונות, שוכחים הפלגים בעם שלנו מדוע אומות העולם מייסרות אותנו לעיתים כה קרובות. הסיבה אינה בגלל שאנחנו רפובליקנים או דמוקרטיים, דתיים או חילוניים, או כל דבר שביניהם. הסיבה היא שאנחנו יהודים. ליתר דיוק, יהודים מפולגים. כשמדובר בחוסר איחוד כולנו חוטאים ואיש מאיתנו אינו פטור. כל עוד יש שנאה בקרבנו כולנו טועים, אף אחד אינו צודק, וכולנו נשלם את המחיר.

לאורך הדורות המנהיגים הרוחניים של עמנו הזהירו אותנו פעם אחר פעם שאם לא נתאחד – נסבול. לאורך הדורות סירבנו להקשיב. אך בימינו, אם לא נקשיב, המחיר יהיה כבד מנשוא.

"עיקר המגן בפני הפורענות הוא האהבה והאחדות, וכאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורֵעות בין זה לזה, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם… ומתרחקים על ידי זה כל הקללות והיסורים". דברי החכמה הללו שכתב מחבר הספר "מאור ושמש" לפני מאות שנים נכונים גם היום באותה מידה, אם לא יותר. באופן דומה מדגיש הספר "מאור עיניים" "כשמכליל את עצמו עם כל ישראל ונעשה אחדות, אז לא יגורך רע", והספר שם משמואל מוסיף "כאשר הם [ישראל] כאיש אחד בלב אחד הם כחומה בצורה בפני כוחות הרע"."

אחדות: האמצעי להשגת היעד

"בסוף הפרק הראשון הזכרנו את ההיסטוריון פול ג'ונסון, שכתב שהיהודים הקדומים "גילו תוכנית אלוהית למין האנושי, עבורה החברה שלהם מיועדת להיות הפיילוט". קיומה של תוכנית זו מעולם לא היה סוד, וגם לא טבעה של התוכנית. אבות אבותינו ידעו כי הצלחתם תלויה באחדותם, גם אם לעיתים קרובות הם לא הצליחו לקיים את אותה האחדות. אף על פי כן, כאשר פרצה מריבה ביניהם, הם ידעו כי הגורם לה הוא התעצמות האגו, והם אף ידעו מה עליהם לעשות כדי לתקנו. 

משה דרש מהעם להתאחד "כאיש אחד בלב אחד" כדי להיות ראויים לקבל את התורה – חוק האחדות שעם קבלתו העם הפך ראוי להיות מודל לחיקוי, "אור לגויים". בדומה לכך תיאר שלמה המלך כיצד על בני האדם להתייחס לשנאה המתפרצת בקרבם: "שנאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב).

הנטייה הטבעית שלנו היא להדחיק את השנאה שמתפרצת ולהעמיד פנים שהיא אינה קיימת, עד לפעם הבאה שבה היא מתפרצת ביתר עוצמה. הגישה החדשנית של איחוד ואהבה מעל פירוד ושנאה הייתה שונה מאוד וקשה לעיכול. לפיכך מאז הקמתה של האומה שבו וחזרו מנהיגיה על חשיבותה של דרך הפעולה הזו. כך למשל ניתן להסביר את פשרו של הפסוק המסתורי מספר הזוהר – הספר החשוב והעיקרי בחכמת הקבלה: "כל המלחמות של התורה הם שלום ואהבה", וכן את הקטע הפיוטי הבא: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד, ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה שרוצים להרוג זה את זה, ואחר כך חוזרים להיות באהבת אחווה... ואתם, החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות, באהבה, מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תתפרדו זה מזה, ויימצא בזכותכם שלום בעולם".

מלכתחילה לא הייתה האחדות מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת מטרה גדולה בהרבה. כאשר אברהם הציג לראשונה לבני ארצו בבבל את שיטת האיחוד מעל הפירוד הם דחו אותו וגירשו אותו מארצם. אולם אלה שהצטרפו אליו דווקא בזכות השיטה הזו התגבשו והתחזקו, והלכידות שלהם עשתה אותם לאומה: עם ישראל.

טקס ה"חניכה" הרשמי של העם היהודי התרחש למרגלות הר סיני, כאשר העם התאחד "כאיש אחד בלב אחד" וקיבל את התורה, שהכלל הגדול בה הוא "ואהבת לרעך כמוך". רק אז נאמר לישראל "היום נעשיתם לעם".

מאז, כפי שראינו לאורך הספר כולו, תולדות עם ישראל הן סדרה של תקופות של סכסוך ופירוד וכתוצאה מכך ייסורים, ולאחריהן תקופות של אחדות חלקית וזמנית וכתוצאה מכך שלום ושגשוג יחסיים. 

כך היה עד המאה העשרים. במאה הקודמת חזינו בהתפתחות מטאורית בתחומי הטכנולוגיה, התעשייה והכלכלה. התעופה הפכה נגישה לכולם; יצאנו לחלל ואפילו הירח כבר לא היה מחוץ להישג ידינו. מכוניות, טלפונים, הכול נעשה נגיש לכל אדם.

עם זאת במאה העשרים פותחו גם כלי נשק להשמדה המונית ואידיאולוגיות המתירות רצח עם. זוהי תוצאה ישירה של התגברות האגו שהתגלתה לראשונה בבבל והניעה את אברהם לפתח את השיטה להתאחד מעליו, ושבמאה העשרים הופיעה בעוצמה גדולה בהרבה. 

גרוע מכך, התגברות האגו גרמה לכך שכל משבר גדל לכדי משבר עולמי, בפרט כשמדובר במלחמות וברצח עם. האימפריה העות'מאנית רצחה וגירשה כמיליון וחצי ארמנים במהלך העשורים השני והשלישי של המאה העשרים. ג'וזף סטלין, מנהיג ברית המועצות, רצח מיליונים מבני עמו והגלה עשרות מיליונים למחנות עבודה בכפייה (גּוּלָגִים) בשל "התנגדות למשטר הקומוניסטי" בין 1921 ועד מותו בשנת 1953.

אולם כפי שתואר בספר זה ובאלפי ספרים אחרים המתארים את התפתחות האידיאולוגיה הנאצית, השואה שאירעה במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה חסרת תקדים. זו הייתה הפעם הראשונה שמנהיג ואומה החליטו להשמיד את העם היהודי כולו, תחילה באירופה, ובהמשך בשאר העולם.

גרוע מכך, במרבית המקרים המאמצים של הגרמנים לא נתקלו בהתנגדות מצד העמים שבשליטתם. למעשה, הנאצים אפילו הסתמכו על עזרתם של התושבים המקומיים במאמציהם לחסל את העם היהודי. ללא ספק המאה העשרים סימנה רמת אכזריות חדשה של המין האנושי, ובמיוחד כלפי יהודים.

לאחר השואה אסור לנו להיות שאננים ולהאמין ש"לעולם לא עוד". השנאה הגוברת ברחבי העולם כלפי יהודים וכלפי מדינת ישראל מוכיחה שיש יסוד לחשש משואה שנייה.

השנאה מזכירה לנו שוב את הצורך לחזור לשיטתו של ​​אברהם ולהתאחד מעל ההבדלים בינינו, ואת חובתנו להראות לעולם דוגמה למימוש השיטה. יש לציין שאפילו לפני עליית הנאצים לשלטון, לנוכח התגברות האנטישמיות בגרמניה, היו יהודים מובילים שכבר קישרו את השנאה כלפי היהודים לחוסר האחדות ביניהם. ד"ר קורט פליישר, מנהיג הליברלים בעצרת הקהילה היהודית בברלין, טען בשנת 1929 כי "אנטישמיות היא השוט שאלוהים שלח לנו כדי להוביל אותנו יחד ולהתיך אותנו יחד". לצערנו המודעות לקשר שבין פילוג לאנטישמיות לא חלחלה מספיק, ובשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון היהודים לא צפו את העתיד ולא ידעו מה עליהם לעשות בנידון.

היום אנחנו כבר יודעים לאן הדברים מובילים. היינו עדים לשואה ועלינו לפעול כדי לשנות את המסלול.

ד"ר פליישר לא היה הראשון ובוודאי לא הקולני ביותר שהזהיר מפני האנטישמיות. לפני מלחמת העולם השנייה, ואפילו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, היו מנהיגים יהודים, חילונים ודתיים כאחד, שחזו אסון מחריד. בתחילת המאה העשרים כתב הרב קוק, לימים הרב הראשי הראשון בארץ ישראל כי "בישראל שורה סוד האחדות של העולם". 

במהלך מלחמת העולם הראשונה חש הרב קוק שהוא חייב להתוות את הקשר שראה בין צרות העולם לאחדות ישראל. בספרו "אורות" הוא כתב: "בניין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא את בניין האומה הישראלית. בניין האומה והתגלות רוחה הוא מאוחד עם בניין העולם, המתפורר ומצפה לכוח מלא אדנות ועליונות, וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל". הרב קוק ראה גם את הסכנות שמציבה האנטישמיות הגוברת בעולם בפני היהודים. בשנותיו האחרונות כתב: "עמלק, פֶּטְליוּרָה [מנהיג אוקראיני אנטישמי], היטלר וכו', מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון [הקריאה להתאחד], ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אוזניו נאטמו, הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כורחו ישמע".

גם מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי התחיל להתריע כי האופק הקרוב צופן ליהודי פולין עתיד שחור וכי אסון גדול עומד להתרגש עליהם: "ליבי יוצא אליכם, אחים ואחיות יקרים, שאינכם רואים את הר הגעש שעוד מעט יתחיל לפלוט את להבות ההשמדה שלו. אני רואה תמונה איומה. הזמן הנותר להצלתכם הולך ופוחת. אני יודע שאינכם יכולים לראות זאת, שהרי דאגות של יום, יום מטרידות אתכם ומבלבלות אתכם… שמעו לדבריי בשעה הזאת, השעה השתים עשרה, למען השם: יציל כל איש ואיש את עצמו, כל עוד יש פנאי לכך, כי הזמן הולך ופוחת".

כפי שהזכרנו בפרק שבע, גם בן גוריון דאג מאוד לעתיד היהודים באירופה. בשנת 1933 הוא כתב: "היהדות נחרבת ונחנקת... ראיתי את מצב היהודים בפולין, בליטא, בלטביה. אי אפשר להמשיך ככה. גרמניה היא רק ההקדמה".

הקולני ביותר מבין המנהיגים שהזהירו מפני הפורענות הממשמשת ובאה היה הרב יהודה אשלג, המקובל הגדול של המאה העשרים. הוא היה דיין בוורשה, פולין, בקהילה היהודית הגדולה והבולטת ביותר באירופה באותה העת. הרב אשלג חיבר את הפירושים הידועים ביותר לכתבי הקבלה העיקריים (ספר הזוהר וכתבי האר"י), וכמו כן כתב ספרים ומאמרים רבים בנושאי מדע המדינה, פוליטיקה, יחסים בינלאומיים, מגמות גלובליות ותפקידו של העם היהודי בעולם. הרב אשלג הכריז ​​בפומבי כי כל היהודים חייבים לברוח מאירופה לארץ ישראל, אך הוא לא הסתפק בכך. בעודו בפולין הוא דאג לרכוש 300 צריפי עץ משבדיה וארגן מקום להצבתם בארץ ישראל. למרבה הצער תוכניתו סוכלה בשל התנגדות מנהיגי הקהילה היהודית האורתודוקסית בפולין, והוא ומשפחתו הוחרמו. התוצאה הטרגית של פרשה זו הייתה שמכל היהודים אשר שקלו לעלות לארץ ישראל יחד עימו רק הרב אשלג ומשפחתו אכן עשו זאת. יתר המשפחות נשארו בפולין ונספו בשואה."

זיכרון המתים והשיעור לעתיד

"לאחר המלחמה לא שכח הרב אשלג את משפחתו ואת בני עמו שנספו בשואה. הוא המשיך במאמציו להסביר את ייעודו של העם היהודי בעולם ולהתריע מפני ההשלכות העלולות לקרות כאשר איננו מבצעים את תפקידנו.

הרב אשלג כתב על הצורך להתאחד הן במאמריו המדעיים והן בכתביו הקבליים. ב"כתבי הדור האחרון" הוא מצהיר כי "כבר צווחתי ככרוכיא על זה עוד בשנת תרצ"ג [1933] בספרי 'קונטרס השלום', והזהרתי שהמלחמות קיבלו ממדים בימינו המסכנים חיי העולם כולו... ואין צריך לומר היום, אחר הגילוי והשימוש בפצצות האטומיות וגילוי פצצות המימניות, כנראה, שאין הדבר מוטל עוד בספק שאחרי מלחמה אחת או שתיים ושלוש תיחרב כל הציביליזציה והאנושות, בלי להשאיר שריד".

הרב אשלג הקדיש מספר עמודים בסוף ההקדמה לספר הזוהר כדי לתאר את תפקיד העם היהודי ואת ההשלכות של אי מילוי תפקיד זה. על פי חכמת הקבלה האנושות מחולקת למעגלים קונצנטריים (מעגל בתוך מעגל) המתרחבים מבפנים כלפי חוץ. הרב אשלג מסביר כי מנקודת המבט של תיקון העולם – מעבר מחוסר אחדות לאחדות – עם ישראל נחשב למעגל הפנימי ביותר. משמעות הדבר היא שהתיקון חייב להתחיל בעם ישראל ולהתפשט ממנו לשאר האנושות. במילים אחרות, כל עוד עם ישראל אינו עובר מפירוד לחיבור גם שאר העולם אינו יכול לעשות זאת. מכאן מובן מדוע אנשים כה רבים בעולם מאשימים את היהודים בכל הצרות בחייהם ובעולם בכלל.

הרב אשלג מציין בכמה מכתביו את חובתה של ישראל כלפי העולם. במאמרו "שפחה כי תירש גבירתה" הוא כותב: "ותדע שענף הנמשך מהפנימיות המה עם ישראל, שנבחרו לפועלי התיקון והתכלית הכללי".

נחזור להקדמה לספר הזוהר. לאחר שהרב אשלג תיאר את חלוקת האנושות למעגלים על פי חכמת הקבלה, הוא מסביר כי מאחר והתיקון מתפשט מבפנים אל החוץ כל מי שמצטרף לתהליך התיקון, ומקדם את העולם מפירוד לאיחוד, נחשב למעגל הפנימי יותר, ויש לו השפעה גדולה יותר על תיקון העולם. "ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם". כלומר אדם שמקדם את האחדות בעולם משפיע לא רק על סביבתו הקרובה אלא על העולם כולו. כאשר הרב אשלג פרסם לראשונה את המסר הזה בתחילת שנות החמישים רוב האנשים לא הצליחו להבינו. כיום, כאשר הגלובליזציה והתלות ההדדית הן עובדה, הנכונות של דבריו נראית לעין.

אולם חשוב לציין שכאשר הרב אשלג מדבר על אחדות הוא אינו מתכוון לאדיבות ולנימוס. נהפוך הוא. כוונתו היא שכאשר מתגלה שנאה – כפי שאנו רואים ברחבי העולם יותר ויותר – עלינו לכסות אותה באהבה. זהו העיקרון המרכזי לפיו שאפו היהודים לחיות עוד מימי קדם. זו גם הדרך היחידה בימינו להקים חברה משגשגת המבוססת על אחדות ברת-קיימה. כאן כדאי לחזור ולהזכיר את המלצתו של הנרי פורד בחיבורו האנטישמי "היהודי הבינלאומי": "רפורמים מודרניים, שבונים מודל למערכות חברתיות... טוב יעשו אם יבחנו את המערכת החברתית שלפיה היו מאורגנים היהודים הקדמונים". 

לאחר שהרב אשלג מסביר את מבנה האנושות על פי חכמת הקבלה הוא מתאר מה עלול לקרות אם ישראל לא תבצע את תפקידה. לשם כך הוא מצטט את תיקון ל' [שלושים] מתוך החלק המיוחד בספר הזוהר המכונה "תיקוני הזוהר", הקובע כי כאשר היהודים אינם מבצעים את משימתם "הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראייה להם".

בהמשך תיקון ל' נאמר שכאשר היהודים שקועים באנוכיות הם אינם יכולים לבצע מעשים טובים בכוונה הנכונה, במילותיו של ספר הזוהר "וכל חסדו כציץ השדה; כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים" ומסכם הזוהר "בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב… אוי להם לאותם אנשים הגורמים, [שהרוח] יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם. אוי להם, כי במעשים אלה הם מביאים לקיומם של עוני, חורבות ושוד, ביזה, הרג והרס בעולם".

הרב אשלג ממשיך להסביר כי שלום העולם כולו תלוי בנכונותה של ישראל להתאחד ולאפשר לרוח האחדות להתפשט לשאר העולם. הוא מצטט מהתלמוד כדי להדגיש מה עלול לקרות כאשר ישראל אינם מתקנים את עצמם באמצעות אחדות: "בדור כזה כל בעלי החורבן שבאומות העולם מרימים ראש ורוצים בעיקר להשמיד ולהרוג את בני ישראל, דהיינו כמו שכתוב 'אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל'. דהיינו כמו שכתוב בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו".

אך הרב אשלג אינו מסיים את ההקדמה מתוך ייאוש או דכדוך. להיפך, הוא מסיים אותה בתקווה. "ואחר שבעוונותינו הרבים נעשינו עדי ראייה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמידת הדין פגעה דווקא בהטובים שבנו... ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים... הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאיתנו, שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך [את שיטת החיבור מעל השנאה] וליתן לה את מקומה הראוי".

לבסוף הרב אשלג מצטט את הנביא ישעיה כדי לתאר את האהדה שעם ישראל יזכה לה כאשר יממש את תפקידו, יתאחד ויזרים את רוח האחדות לשאר המעגלים באנושות: "אז כל אומות העולם יכירו ויודו במעלת ישראל... ויקיימו הכתוב 'ולקחום עמים והביאום אל מקומם'", וכן, 'והביאו בנייך בחוצן ובנותייך על כתף תנשאנה'".

בכך יגיע הקץ לאנטישמיות, יבוא הסוף לכל המלחמות. יהיה זה השחר של עידן חדש ומאושר. אז, כפי שסופר על אומות העולם בימי בית שני, שוב יהיו כולם "עולים לירושלים ורואים את ישראל" ואומרים "אין יפה להידבק אלא באומה זו"."

שאלה: רציתי לשאול על ההפצה בעקבות הספר. היום בעידן האינטרנט כל היחסים בין בני אדם הפכו למשהו ציבורי, כל הזמן זה נמצא ברשת, גם רואים את העויינות בעם, זה מאוד באוויר. השאלה, האם חוץ מלדבר ולהפיץ את החשיבות של החיבור, אנחנו יכולים בגלל הכמות שלנו לנסות בפועל לחבר ולהכניס איחוד, להיות כסוכני חיבור. אני רואה לפעמים בתגובות שיש סערות ומריבות ברשת, אפשר במשפט לאזן פתאום, אפשר בפועל לחבר בין אנשים חוץ מלהגיד שהחיבור חשוב.

כן, ודאי שכדאי. ובכל מקום שיש חיכוך, סכסוך, מריבות אפילו סתם התרחקות או משהו, כדאי לנו להראות את עצמנו בזה שאנחנו רוצים להרגיע ולחבר. כאן קצת, שם קצת, זה כדאי מאוד. אבל כל הדברים האלה דורשים התארגנות, כדי שזה לא יהיה סתם כך בצורה שזה יכול לגרום נזק.

תלמיד: בגלל הכמות ואני בטוח שיש התארגנות לדבר כזה, לא רק החבר'ה שלנו שחיבור חשוב להם, אלא זה משהו שאפשר סביבו להביא עוד אנשים. לדבר נקי, לדבר בחיוב וממש לסחוף אחרינו אנשים שקובעים.

ודאי, זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: כל הבעיה שלי שהוא כותב שהפסוק המסתורי בספר הזוהר מדבר על "שלום ואהבה", ואחרי זה הוא מדבר על "שיטת החיבור היא מעל השנאה". אפילו אלה שלומדים קבלה לא כל כך מבינים את הפסוקים האלה, איך אתה תעביר את זה לעם שיבין באמת למה שהוא מתכוון? כי באמת אנחנו לא מבינים מה הוא כותב, מי שלא נמצא שם לא מבין מה הוא מדבר. הוא מדבר על אהבה, שנאה אבל באמת איך עושים את זה, איך אתה מעביר את האנרגיה הנכונה לעם, לעולם בכלל?

ללא ספק יש כאן מקום להרחיב ולהסביר מה זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה.". שאנחנו לא מוחקים את הפשעים, אי אפשר למחוק אותם, והאנושות טועה בזה שהיא רוצה קודם כל למחוק את הפשעים ואז להגיע למשהו, אלא אנחנו מכסים את הפשעים בכוונה בעיניים פקוחות. בצורה כזאת אנחנו מגיעים למצב שכל הכוחות מתאזנים, גם שלילי וגם חיובי פתאום מתחילים להראות את עצמם כהכרחיים, שלא יכול להיות חיבור בלי דחייה ושנאה פנימית, שהשנאה הפנימית לא יכולה להגיע לשום פתרון ולהביא איזו תועלת אם לא יהיה עליה חיבור ואהבה. זאת אומרת הדברים האלה צריכים להיות איכשהו מובנים ולזה צריכים לתת הסבר. זה עוד חסר.

תלמיד: מה בעל הסולם ציפה כשהוא כתב את כל זה? הוא כתב דברים יפים מאוד אבל זאת חכמת הקבלה הטהורה מה שהוא כותב פה, שיטת החיבור, השנאה, כל זה באמת קשה. מה הוא ציפה, שבני אנוש לפחות ישראל ישר א-ל יהיו פה בהרגשה? כל זמן שאתה לא בהרגשה אתה לא יכול להעביר את המסר.

חייבים כולם להגיע למצב ששנאה מולידה התנגדות לעצמה, ומעליה כולם מתחברים עד האהבה. זה כל המימוש לא רק של חכמת הקבלה, אלא של תכנית הבריאה.

תלמיד: ואז מה יקרה במרווח של הזמן הזה עד שנגיע לנקודה שאתה מדבר עליה? זה מה שמפחיד, עד שנגיע לנקודה הזאת.

קודם כל מבינים שכך צריך לעשות, אחר כך מתקדמים אלו יותר, אלו פחות, בכל מיני חוגים, בכל מיני צורות, עד שזה בא גם מלמעלה. ברגע שאתה מתחיל לעבוד בכיוון הזה, תנסה ותראה עד כמה זה מועיל, עד כמה זה פתאום מקבל תמיכה מלמעלה. זה נקרא ש"הארון נושא את נושאיו", בנוסף, שאתה לא צריך לעשות כאן מאמצים, ברגע שאתה רק מתכוון כבר זה קורה.

תלמיד: אז ההתאמצות שלנו לא צריכה כבר להיות שם, זאת אומרת ברגע שאנחנו מתאמצים ועושים את העבודה בעצם כל הגזרות שאתה מדבר עליהן יוכלו להתבטל.

זה נקרא: "ה' יגמור בעדי".

תלמיד: יש לנו סיכוי אתה אומר.

לא סיכוי, ככה זה עובד, זה חוק הטבע. כי אין לך שום אפשרות לעשות מעשים בעצמך, שום דבר. רק המאמץ הקטן שלך, כמו שמצפים מילד ואז כשהוא עושה איזו תנועה קלה כל היתר גומרים בעדו. לא דורשים. לפי תכנית הבריאה, לפי מערכת העולמות, לפי הכול אנחנו צריכים רק להעלות רצון, מ"ן, יותר מזה אנחנו לא מסוגלים. וגם המ"ן הזה שאנחנו מעלים הוא רק לפני הדרגה שלנו בחוסר הבנה, בחוסר ידיעה, אבל במקצת. רק לפי הדרגה שלך אם אתה מעלה בקשה, כבר מתחילים כוחות הטבע הגדולים לפעול. זה כל העניין.

אבל אם מתייחסים לזה בצורה רצינית, שמבינים את המערכת שכך היא עובדת, אז אין לנו בזה שום פחיתות, ואנחנו יודעים מה לעשות ואנחנו לא בורחים מזה, כי בסך הכול אנחנו צריכים רק להפעיל את המערכת קצת. יש לפניך מכונה אדירה, אבל אתה צריך רק ללחוץ על הכפתור, אז מה כאן הבעיה? ילד קטן יכול לחוץ על הכפתור.

שאלה: לפי ראות עיני אני רואה שאנשים מתאמצים, אני רואה את כל המסכים ובחיים שלי לא ראיתי דבר כזה, זאת אומרת שאנחנו באמת מתקדמים, אז האסונות האלה לא ייפלו עלינו?

זה מה שאתה אומר, אני אומר שעלינו לעשות הרבה פעולות חיבור וגם בעצמנו להשיג את החיבור מעל הדחייה והאדישות, בעיקר זו האדישות וגם להראות את זה לכל העולם, ואז אתה יכול להגיד שאסונות לא יבואו, הם לא יבואו כי במקומם כבר יופיעו חיבורים. במקום אסונות אתה תרגיש עד כמה שכל העולם מבין סוף סוף, שעם ישראל זה לא עם, זה חלק החלוץ של האנושות שהוא צריך להתחיל בתיקון, וכל העולם מבין שהם צריכים לסייע ולגמור את התיקון, זה יהיה ברור להם שסך הכול זו מערכת אחת. רק שקודם מתחילים עם קבוצה קטנה, כמו שבעל הסולם כותב, שלא יוכלו אז להבין את כל התהליך הזה המיוחד, ועכשיו הם יכולים להתחבר ולסייע והם מקבלים דחף לזה.

שאלה: הספר נכתב במקור באנגלית, אבל אני חושב שבתיאור של ההיסטוריה של ישראל חסר קצת להדגיש את הפירוד בתוך עם ישראל היום, לפחות בפרק האחרון. מרכז ופריפריה, מדינת תל אביב והשאר, עשירים ועניים, חרדים וחילוניים, לתת קצת המחשה כי אומרים שזה מסוכן גם היום, אבל מה שמודגש זו יהדות ארצות הברית, הפערים בין הדמוקרטים לרפובליקנים שאת הישראלי זה פחות מעניין, הישראלי יותר מתעניין מה קורה פה אצלו.

אפשר להוסיף משפט אחד או שניים אבל לא חושב שצריכים ממש להתעמק בזה כי זה דוקר עיניים לכל אחד, רק להזכיר את זה במשפט, באיזה משפט זה נכון, אבל לא יותר.

בזה סיימנו את הספר, מה שאני מבקש שכל אחד ירגיש את עצמו כמחויב לכתוב דף סיכום, ממחר עד סוף השבוע אני מקבל את הדפים האלו כאן אישית לפני השיעור. כל אחד ממש.

שאלה: פחות או יותר ברור לגבי האופן שבו בונים אהבה מעל השנאה ואיך לכסות את השנאה באהבה, אבל איך עושים את זה כלפי האדישות?

מסבירים שאדישות היא מתוך כך שאדם עדיין לא מרגיש את מכבש ההתפתחות שעובר עליו, עדיין לא מרגיש את זה, זה דבר זמני בכל זאת, עד כמה שהוא רוצה להתקדם למימוש החיים שלו אז הוא צריך להבין שרק דרך החיבור הוא מגיע לזה. עד כמה שהוא מבין שהמשבר הכללי שבכל העולם הוא שדורש את החיבור, כמה שהוא במשפחה שלו, בכל דבר, לא חסר לנו יותר אלא רק חיבור בין כל חלקי הבריאה, ברגע שאנחנו מממשים את זה בינינו אז וודאי שכך מסתדר בין הדומם, צומח, חי ובכל החברה האנושית. אז צריכים רק יותר להסביר, קצת לנענע אותו, שבכל זאת, כאן זה מקום להצלחה, והאדישות לזה היא מקום לאסונות שיבואו.

שאלה: מה זה האיחוד הזה? למה האדם שקרא את הספר הזה צריך להשתוקק? אדם שלא מכיר את הקבלה למה הוא צריך להשתוקק שכתוב שהוא צריך להשתוקק לאיחוד?

הוא צריך להבין שהחיבור של כל הטבע הכרחי וזה צריך להתרחש בימינו. הוא צריך להבין שכל הבריאה התחילה ממפץ, נגיד, הגדול. מכל מיני התפוצצויות, התרחקות של חלקי החומר למיניהם. ושזה מגיע עכשיו בחזרה לחיבור.

בחזרה לחיבור פועל חוק הבריאה שהוא הכרחי, וכולם מתחברים בחזרה, ודורשים חיבור. אנחנו רואים את זה בטבע שלנו על פני כדור הארץ. אם לא נעשה זאת, אז הטבע יחייב אותנו בדרך מאוד קשה, בדרך ייסורים, וזה לא כדאי. עד כדי כך, כמו שאפשר להבין מבעל הסולם, שיכולות להיות מלחמות אטום, ואחר כך עוד אלפי שנה עד שהאנושות מתאוששת ושוב מתפתחת, סופגת את כל האסון מה שהיא עברה, וזה מביא לה בהירות אחרת במה שקורה. מה שלא עושה השכל עושה הזמן. הכוונה היא שאם אדם לא רוצה בעצמו להתקרב, להתגבר על הקושי ולהגיע למצבים הנכונים, אז אנחנו יודעים שמכות, בעיות, צרות הן מחייבות אותו.

אז כדאי לנו על ידי הקבוצה במצבים הטובים, מה שיש לנו היום, להגיע למצב שאנחנו מושכים את הכוח שמחבר אותנו מלמעלה ומגיעים לחיים טובים, לכל טוב. יוצאים מגדרי העולם הזה. מתעלים לדרגה ראשונה הרוחנית. שם זה כבר אחרת. שם כבר אנחנו מבינים ומרגישים מה לפנינו.

תלמיד: אתמול טרנס סיפר על מפגש שלו במטוס עם אדם יהודי, שהתנהג התנהגות בגסות. השאלה היא אם הגסות הזו יכולה להיות משויכת גם לעם ישראל לישר א-ל, לתכונה הזאת?

לעם ישראל לא. אם זה סתם יהודי, אז וודאי שכן. אנחנו יכולים להיות הכי גרועים שבעולם בגלל האגו הגדול שיש בעם, ואם מתקנים אותו במשהו, אז יכולים להיות דוגמה טובה לכל העולם. הכול תלוי האם הוא לפני תיקון או אחרי תיקון.

לכן לא פלא שישנה התנהגות כזאת. יכול להיות שבאמת ככה זה, שהוא ראה את זה ביהודי, וזה היהודי המצוי המקולקל. זה ברור. מה שאין כן, אם מתקנים אותו אז דרכו אנחנו יכולים לקבל כוח שדווקא קושר אותנו זה לזה ומעלה אותנו למעלה מהגשמיות. הכול תלוי במידת התיקון.

תלמיד: אפשר לשייך את זה גם לא רק ליהודים מלידה אלא גם לאלה שיש להם נטייה לישר א-ל? האם גם בקרבם יש לפעמים גסות כזאת?

גסות מסוימת יש ליהודים מלידה. כן. אבל שוב, זו לא הגסות האגואיסטית בכוח הזרוע, שאני מרביץ, שאני רוצה להרוג, לא. אלא בשימוש בדרגות אנושיות, וודאי.

תלמיד: לא רק יהודים, אלא גם מי שיש להם רצון, ישר א-ל, כמו החברים שלנו או כאלה כמוהם, שהם לא יהודים מלידה, אבל יש להם רצון, האם גם להם זה קורה?

וודאי. מה ההבדל בין היהודים ללא יהודים, אבל שנמצאים עכשיו בתהליך הרוחני? אני לא רואה הבדלים. אם גדל בהם גם הרצון לגלות את הבורא, הרצון הזה עדיין לא עבר חיבור עם האחרים, כדי לבנות תשתית לגילוי הבורא, אז בינתיים הם נמצאים ביצר הרע במערכת אגואיסטית רעה, ואין הבדל בינם לבין היהודים האחרים.

מהם היהודים? סך הכול, אותה השכבה שהתנתקה מהאנושות לפני שלושת אלפים שנה ונעשתה לקבוצה שנקראת "ישראל". אבל זה לא עם. גם בתורה כתוב שזה לא עם. כתוב כך כקבוצה, קוראים "עם" לפעמים, אבל לא שהיא עם לפי כל ההגדרות הרגילות, לא.

זה אוסף של כל מיני נציגים, בוא נגיד, מכל העמים, שהתחברו יחד בנטייה להתחבר כדי לגלות את הבורא ביניהם. ואם הם לא מתכוונים להתחבר כדי לגלות את הבורא, כוח השפעה ואהבה, אז הם יותר גרועים מכולם. כי קבלו רצון לקבל נוסף לכל הבבלים, כדי לחפש משהו בחיים, ואם לא מממשים את הרצון לקבל הנוסף הזה, אז הם יותר גרועים. וודאי. אתה רואה איך שהם מצליחים בכל מיני הבעיות, בכל מיני דברים שבעולם הזה. מאיפה? מזה שיש להם רצון לקבל מוגבר.

שאלה: מצד אחד האנטישמיות מתגברת, ומצד שני אנחנו רואים בכל העולם שיש עניין כלפי חכמת הקבלה, באפריקה, באסיה, גם רואים את זה בתורכיה עכשיו בסמסטר חדש. איך האחד משפיע על השני?

חכמת הקבלה עונה על החוקים שנסתרים מאתנו, אבל קיימים בטבע. ועל ידי החוקים האלה אנחנו יכולים לפרוץ לטבע עליון, ששם מערכת הכוחות, רשת הכוחות שמפעילה אותנו, מפעילה את המציאות שלנו, את היקום שלנו.

חוץ מזה, היא מלווה אותנו לפני שאנחנו נולדים כאן עם הגוף, שאנחנו נמצאים לפני הלידה כרשימו. מה זה "רשימו"? זה אנרגיה מיוחדת, מידע, אינפורמציה מיוחדת שהיא אחר כך מתגשמת בעולם שלנו. ואחר כך מאבדת את הלבוש הזה הגשמי, ושוב עוברת לכוח, לאינפורמציה, ל"רשימו", מה שנקרא. את כל הדברים האלה חכמת הקבלה מסבירה.

לכן האנושות שהיא כבר מגיעה לכאלו רמות התפתחות כמו שהיום, היא נמשכת לזה. אני חושב שהדור הזה דווקא בשנים הקרובות, נגיד בעשר השנים הקרובות, אתה תראה עד כמה שהצעירים דווקא, במיוחד הם ירגישו שזה מה שחסר להם. גם מצד ההתפתחות כלפי הטכניקה החדשה שלהם, וגם כלפי החיים הגשמיים. הם מרגישים בעולם הגשמי שאין להם כל כך מה לעשות בזה. הם מתרחקים ממטרות גשמיות, אבל נכנסים לרוחניות, כאילו לרוחנית שלהם, לווירטואליות, ורואים שגם שם אין כלום. לכן זה הזמן שאנחנו צריכים להסביר את חכמת הקבלה בשפה שלהם, של הדור הצעיר.

תלמיד: אתמול חברים ממוסקבה שאלו איך להפיץ את הספר על האנטישמיות, ואתה אמרת שזה יהיה מסוכן עבורם. אפשר אולי להסביר לנו באיזו צורה צריך להפיץ לכל מדינה, מה ההבדלים בין המדינות, איך להפיץ, ומה להפיץ? כי יש שבעים אומות, ואנחנו דברנו כמה פעמים על זה שהטבע שלהם אחר.

אני לא יודע, זה מאד תלוי באיזו מדינה ומדינה. אנחנו יכולים לכתוב מאמרים שבהם מסבירים מהי תורת ישראל, שהיא מדברת על חיבור, ומפני שישראלים לא מפיצים את העניין הזה לכן שונאות אותם כל אומות העולם. גם את זה אפילו אני לא בטוח שהם יקבלו נכון או טוב, גם בטורקיה וגם ברוסיה, ומי יודע איך. אני מאוד נזהר, לי מאוד חשוב שלום התלמידים שלי בכל הארצות האלו. צריכים ללמוד איך לגשת להסבר, זה לא פשוט.

אבל אפשרי, אפשרי להסביר. אבל שוב, אתה אומר שתורת ישראל היא הומניסטית, שהיא טובה, רק שהיהודים לא יודעים לממש אותה ולא רוצים, ולכן הם לא טובים, אבל כבר אתה אומר משהו טוב על תורת ישראל. אני לא בטוח שגם את זה יקבלו כל החוגים האלה של הממשל, בטורקיה, ברוסיה, אני לא יודע.

תלמיד: יש לנו כבר כמה שנים אדיוקיישן סנטר, ויש חברים חדשים שנכנסים לקבוצה שלנו, ואני לא רואה כל כך התנגדות לחכמת הקבלה.

אתה מדבר על אנשים שמגיעים כבר וקרובים לקורס שלך וכן הלאה, או שאתה מדבר על הפצה רחבה?

תלמיד: גם ביו-טיוב אנחנו לא מקבלים המון התנגדות. קודם, לפני כמה שנים, לפני שבע, שמונה, עשר שנים, היתה קצת התנגדות לחכמת הקבלה, אבל עכשיו אנחנו רואים שזה יותר רגוע, יותר פתוח, אומרים שזה מדבר על משהו הגיוני.

בסדר, תמשיכו, לא יודע, אני לא מומחה בזה.

שאלה: לגבי הסיכום שאמרת שכל אחד צריך לכתוב, האם אפשר לכתוב את זה ברוסית?

כן, בכל שפה שתרצו. אנחנו נמצא איך לתרגם ואיך ללמוד מזה מה עלינו הלאה לעשות עם הטקסט, עם הספר הזה.

תלמיד: אני מאוד ממליץ לשמוע את זה ברוסית, בתרגום, לכל מי שיודע רוסית אפילו פה, ברוסית זה נשמע אחרת. זה פותח את כל העומק של התוכן.

כזה תרגום יפה?

תלמיד: כן.

טוב.

תלמיד: היו המלצות שאמרו שאחרי כל פרק יהיה סיכום, האם זה הולך לקרות או לא?

אחרי כל פרק אני לא יודע. אבל זה מה שאנחנו רוצים, שאתם תכתבו סיכום לכל הספר. תנסו, זה טוב. אנחנו רוצים שזה יישאר בנו כאיזו הסתכלות על התהליך שעכשיו העולם עובר. "מעשה אבות סימן לבנים", כך זה צריך להיות.

שאלה: כתוב שדרך ספר הזוהר ייצאו בני ישראל מהגלות. איך אומות העולם יכולות לאסוף את העם היהודי סביב ספר הזוהר, בדרך של אחישנה. איך אנחנו יכולים לעזור לזה לקרות מעשית?

אם אתה תתקרב לפי מה שאנחנו מדברים, על ידי חיבור בקבוצה, לימוד בתוך הקבוצה של חכמת החיבור וחכמת הקבלה בכלל, אז אומות העולם ירגישו את זה ויעזרו לך בדרך.

שאלה: הספר מציג טענה שאומרת, שאם היהודים מפורדים, אם הם לא מתחברים ומבצעים את תפקידם בעולם, העולם דוחה אותם מעליו, פולט אותם ואפילו משמיד אותם בעקבות זה. בנוסף הספר טוען שזה גם חוק טבע, כלומר שאם מתחברים, העולם מקבל את היהודים, מחבק אותם ונושא אותם על כתפיו, המלחמות נרגעות ומגיע לעולם איזון. אם הספר מציג רק קו אחד, היהודים חייבים להתחבר אחרת.., צריך שהיהודים יפסיקו להתבולל אחרת.., אז הספר יכול להיתפס כקיצוני, פנאטי.

תכתוב מה שאתה רוצה להגיד בדף כמו שאמרנו, בדף אחד, ואל תספר לנו עכשיו על כל המחשבות שלך. חשבתי שיש לך שאלה, אם יש לך נאום אז שפוך אותו על הדף.

שאלה: קודם כל תודה רבה על הספר, על המסע ההיסטורי שהוא לקח אותי, את כל חבריי וכל הכלי, ראיתי שם הרבה מבני משפחתי שהושפלו והושמדו. האם מקור האנטישמיות לא מתחיל בחוסר חיבור בעשירייה?

ודאי, כן.

תלמיד: אז היחס שלנו לאנטישמים למיניהם כביכול נשמע כיחס שלילי, אני חושב שהאנטישמים הנבזים ביותר הם כנראה אנחנו היהודים, ואלו שדוחפים אותנו לחיבור, דווקא יש להם תפקיד חיובי, הם בעד השמיים, אז זה נשמע כאיזה פרדוקס.

אנחנו מפסיקים לדון בכל הדברים האלה, אתם חכמים מדי. אתם תכתבו, תכתבו ואז אנחנו נקבל את הדברים האלה ונדון בהם. דיונים על הספר הם לא לעכשיו.

(סוף השיעור)