שיעור בוקר 25.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.08.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/Z7UUPnnc?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 169,

"כשאדם יודע מהי יראת ה'"

שמענו מאמר "ואחר כך בדרך הפרט", שלבי הסולם כרך ג', מפרשת "ואתחנן", עמוד ה'.

למעלה מהדעת ולמטה מהדעת, בדרך אמונה ובדרך ידיעה, הדברים האלה הם לא כל כך ברורים. הם לא ברורים, כי אדם שעדיין נמצא בהכנה לעבור את המחסום ולהיכנס לעבודה אמיתית, לעבודת ה' ממש, בהכנה הוא לא מרגיש את ההבחנות האלו בצורה ברורה. עדיין אין לו הרגשת הנותן, הרגשת הדרגה העליונה ממנו, ולכן אין אצלו הבדל בין אמונה וידיעה בצורה ברורה, מבוררת, חתוכה, בצורה שהוא מבין שידיעה זו קבלה במוחא ובליבא, בכלים שלו, ואמונה זו נוכחות בכלי של העליון, ואמונה יכולה להתקיים רק כשהיא למעלה מהדעת, ורק כשהיא נובעת מאהבה ומיראה. אבל בכל זאת, אפילו בזמן ההכנה, לפעמים ישנם אצלנו כאלו מקרים שגם בהם הדברים האלו של חלוקה למעלה מהדעת, בתוך הדעת ולמטה מהדעת, הם מתקיימים כענף ושורש.

אז אנחנו מתחילים להבין שברוחניות ההגדרות הן קצת שונות, כמו בגשמיות. אנחנו לא כל כך מבינים למה המעשה שעשה אדם הראשון נקרא "חטא". לפני זה, כשלא ידענו, אז חשבנו שכן הייתה לו אפשרות להימנע מזה והיה יכול לעשות אחרת, ומפני שממש בזדון הלך על זה ועשה את זה, לכן זה נקרא "חטא". אחר כך כשלומדים, רואים שזה בכלל דבר שהוכן לו מראש, ואם לא היה עושה את זה, אז אי אפשר היה להגיע לתיקון הנרצה.

המעשה הוא מעשה שהוכן לו ממטרת הבריאה, מלכתחילה, עוד לפני שבכלל נולד, אם כך, איך אפשר להגיד עליו שהוא חטא. ואחר כך כשחטא, שעשה את המעשה ואומרים שחטא, אנחנו גם לא כל כך מבינים את ההגדרות. עד שבעל הסולם וכאן הרב"ש מסביר, שהחטא בעצמו שאדם חוטא זה לא חטא, זה לא שהוא אשם בזה שהוא עושה את המעשה הזה של חטא. אלא מסובבים לו מהשמיים את המעשה הזה, מפני שרוצים להוריד אותו לדרגה מסוימת, כי מהדרגה הזאת והלאה הוא צריך להתחיל את התיקון.

מה שנראה לנו חטא, זה בעצם לא חטא, זה עונש. ועונש לאו דווקא בא מפני שאדם לפני זה אשם במשהו. אם מורידים אותך במדרגה, אצלנו זה נקרא "עונש", ברוחניות זה נקרא "חטא". זה כמו שאנחנו לומדים, כל פעם כשאדם עולה במדרגות, רוכש מדרגה יותר גדולה, מגיע לסיום המדרגה שלו, הוא מקבל את המדרגה הבאה בחושך, "אף לך יום, אף לך לילה"¹. הוא מתחיל שוב ליפול, מקבל תוספת רצון לקבל, מתחיל להתגבר על זה ולעבוד מתוך החושך. אנחנו לא מבינים שמצב כל כך לא טוב, שאני רחוק מהקדושה, שאני לא רוצה רוחניות, שאני מיואש, חלש, ואין לי שום קשר לרוחניות, שהמצב הזה מגיע לא כמו חטא ולא כמו עונש, אלא הפוך, הוא מגיע כפרס, כי נותנים לאדם כלים חדשים שעליהם עכשיו הוא יכול להתגבר ולרכוש מדרגה חדשה. זאת אומרת, חטא, עונש, שכר, הם דברים מאוד מאוד רופפים ולא מסתדרים עם מה שמקובל אצלנו כאן בעולם הזה.

מפני שאדם הראשון נפל לאהבה עצמית, אז נעשה חטא שאצלנו נקרא "עונש". העונש בעצמו, שאנחנו רואים שהוא עובר כל מיני מצבים, מצבים קשים, מצבים שבאמת הוא סובל בהם ועושה עבודה ביגיעה גדולה, זה כבר לא עונש, זה התיקון שלו. אנחנו מסתכלים לפי המצב הרגשי, אבל אנחנו לא מסתכלים לפי המטרתיות של העניין, ואז נראה לנו שהמצב החמור שאדם נמצא בו בא כעונש. אלה מצבים של תיקונים.

לכן כשמגיעים להעריך את המצבים, אנחנו צריכים תמיד להתייחס אליהם בהגדרה רוחנית, מטרתית. ואז אם נעביר את כל ההגדרות שאנחנו רואים לפי הטבע הבהמי שלנו, להגדרות רוחניות, מטרתיות, כפי שנראות בעיני ה', אז נראה שהן לגמרי לגמרי מקבלות תמונה אחרת, והמקרה נראה אחרת לגמרי ממה שאצלנו. כל הגדרה זזה ממקומה, מתחלפת עם הגדרה אחרת, ואז נראה באמת במקום עונש שכר, במקום שכר נראה הכנה מראש שבכלל לא תלויה באדם, ובמקום חטא נראה שזו קביעת המצב החדש שהוכן לו מראש. זאת אומרת, הדברים הם לא בדיוק מוגדרים כמו אצלנו, ואת זה צריך לקחת בחשבון כשאנחנו לומדים על איזה מקרה רוחני.

תלמיד: אם כל מה שמתגלה לנו מתגלה קודם כשלילי, כהפוך, איפה רואים בחטא אדם הראשון את הצד החיובי שלו? האם הוא צריך להיות החלק השלילי, שאחריו זה צריך להתבטא בצורה חיובית?

אצלנו הכול תמיד מתחיל מהשלילה. העולם שלנו הוא הפוך, זה עולם שדורש תיקון, שאין בו שום מעשה טוב. אי אפשר לעשות שום דבר, אלא אם כן בסגולת הלימוד והיגיעה. וגם הם לא בצורה ישירה לפי השכל שלנו, כי גם אם תתייגע ותלמד טוב, זה לא יתפתח לפי השכל שלך כך שזה יתחיל להתפתח לעוד יותר טוב ועוד יותר טוב. אלא ההפך, יתנו לך עבודה עוד יותר קשה ומצבים עוד יותר גרועים, וכל פעם, ככל שתהיה יותר חזק, כך יכניסו אותך למצבים יותר קשים. את המצבים היותר קשים אתה לא יודע מראש, אתה לא מכיר את המטרתיות שלהם, הכול נסתר, אז נראה לך שתמורת היגיעה הטובה שנתת אתה מקבל עונש, ולא מרגיש במצבים הבאים שכר.

לכן חכמת הקבלה היא חכמת הנסתר, ואי אפשר לפתוח, לגלות אותה סתם לאנשים, אלא כל אחד לפי ההכנה שלו. לא שהקבלה עצמה היא חכמת הנסתר, אלא אנחנו מדברים תמיד כלפי האדם, לא כלפי משהו שקיים מחוץ לאדם. מחוץ לאדם אנחנו לא יכולים לדון על שום דבר, זו צורה מופשטת או מהות, שאין לנו בזה שום נגיעה. אלא אנחנו מדברים, מתייחסים, מייחסים הכול כלפי האדם. לכן אנחנו לא מדברים על מהי החכמה בעצמה, אלא כלפי האדם. אם אדם מוכן, אז אפשר לגלות את החכמה, אם לא, אז לא כדאי לגלות לו. כלפי האדם ככה זה. למה? מפני שאם כך, אתה מזיק לו. כלומר כל עוד אדם לא מתפתח עד הרמה שאתה יכול לגלות לו את הדברים.

כשהוא באמת יכול לעכל מה זה שכר ועונש בצורה אמיתית, לצאת קצת מההגדרות הבהמיות, כבר מוכן לקבל הגדרות חדשות, אחרות, אז אתה מתחיל לפתוח לו את החכמה הזאת שיראה שבאמת מה שנראה בעולמנו, זה לא בדיוק נכון לפי נקודת המבט הנצחית. אדם שלא מוכן לזה, יכול לקבל את ההגדרות האלה בצורה לא נכונה - "הכול מוכן, הכול מובטח, הכול חתום, אין שום דבר, אין שכר ועונש באמת, אין מקריות ואין לי בחירה חופשית. אז אני אלך הביתה ואסגור את העיניים ואחכה עד הסוף", משהו כזה.

אנשים שאין להם עדיין יכולת לקבל ראיה נכונה, הם יקבלו בצורה לא נכונה מה שאתה מגלה להם. לא שאסור לגלות להם מפני שאז הם ידעו יותר מדי, או יברחו מהעבודה או לא יעשו מה שצריך בכוח. לא. הם לא יעשו מה שצריך מפני שאין להם עדיין שכל ונשמה מוכנה, בעיקר נשמה, כדי לעכל את ההגדרות האמיתיות של המציאות. כי מתוך הגדרות אמיתיות אתה כן תצטרך לעבוד, אתה כן תצטרך להשקיע את עצמך וללכת קדימה בלמעלה מהדעת. אבל בשכל קטן, אם בן אדם מבחוץ, דומם דקדושה, ישמע עכשיו מה שאנחנו מדברים, הוא יגיד "הכול שום דבר, הכול הפקר, הבורא מהתחלה ועד הסוף הכול יודע, הוא רק מרמה אותי במשהו, מה רוצים ממני", והוא סוגר הכול והולך.

לכן הייתה אזהרה לא לגלות את החכמה לכולם, את הנסתר, עד ימינו, כי עכשיו אנשים הם בסך הכול די מפותחים מספיק כדי לשמוע ולא להינזק. לכן הקבלה עכשיו, אין מה להסתיר בה. וזה שייך להגדרות שדברנו, שאם אדם לא מסוגל לעכל שמה שנראה לנו חטא זה עונש, ומה שנראה לנו עונש זה תיקון, אז הוא באמת מגיע מהלימוד, ש"חכמתו מרובה ממעשיו", הוא מגיע למצב, "בשביל מה להתייגע, בשביל מה לעשות משהו", מתייאש וזורק הכול.

אנחנו רואים שאצלנו זה כמעט לא קורה אף פעם. אלא אם זה קורה, אז זה קורה עם בן אדם שעדיין אין לו הכנה פנימית, שעדיין לא הגיע מדרגת הדומם, דתי או חילוני, לדרגת הצומח. או שזה קורה לאדם שנופל מהמדרגה, ואז לרגע, לזמן מה מתגלה אצלו גם איזה מין ייאוש. כשהוא נופל לבהמיות, כשהוא בנפילה, אז יש לו גם מחשבות כאלו. אבל הוא לרגע נופל לבהמיות, ואחר כך עובר את זה וממשיך לקבל את המציאות כבר בצורה נכונה, רוחנית.

זה מה שרציתי להדגיש, שאי היכולת לקבל הגדרות רוחניות נצחיות בלמעלה מהדעת במקום בידיעה, ולקבל שחטא זה עונש ועונש זה תיקון, בסופו של דבר זו הסיבה להסתרת החכמה לדורות הקודמים עד 1995.

תלמיד: חטא אדם הראשון, הצורה ההפוכה שלו היא התיקון שאנחנו עושים בתוך הרצונות שלנו.

חטא זה לא חטא. אלא הוא בטוח היה צריך לעבור את הדבר הזה כי זה עונש. על מה זה עונש? עונש זה לא שהוא אשם. אצלנו עונש זה שאני אשם. עונש זה מפני שהטבע הראשוני שלו הוא הפוך מטבע הבורא, וכדי לתקן הוא חייב להתערבב עם הטבע של הבורא.

תלמיד: בפסקה לפני האחרונה רב"ש אומר "כי החטא היה דוקא בזמן העליה, שדוקא בזמן שזכה לבחינת האהבה, היה לו אז רצון לקבל את בחינת האהבה לבסיס". מה זה לקבל את בחינת האהבה לבסיס, מה זה אומר?

אני לא רוצה עכשיו להיכנס להסבר של אדם הראשון, זה לא פשוט. מתוך המאמר הזה אי אפשר לברר.

תלמיד: זה לא קשור אלינו?

זה לא קשור אלינו. אהבה ויראה הם הכוחות או ההכנות או התנאים שבהם אדם יכול להיות באמונה ולא בידיעה, להחזיק באמונה, והוא נפל לבחינת הידיעה, לבחינת הקבלה, גם במוחא ואחר כך בליבא. המצב שהפר את האמונה, הוא מפני שהיה לו פגם, באהבה וביראה היתה צורה לא מספקת.

למה? כמו שאנחנו לומדים, לא היה יכול בכלים האמיתיים שלו להחזיק באמונה למעלה מהדעת מפני שלא היה שם כוח של בינה. אמונה זה כוח הבינה. כוח הבינה לא יכול לחדור לתוך הנקודה הזאת יש מאין, ל"ב האבן, ולכן במקום זה שרצה לעשות תיקון דווקא בה, בנקודה הזאת, בל"ב האבן עצמו, אז ודאי שנפל מאמונה לידיעה. רק בכוח הבינה אנחנו יכולים להיאחז בלמעלה מהדעת בעליון, ברוחניות.

מה זה למעלה מהדעת או בתוך הדעת או למטה מהדעת? יש לנו רצון לקבל שלנו, כשאני מקבל בתוך הרצון לקבל ודן את מה שאני מקבל, כמו שכתוב "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", אז אני בעצם פועל לפי הטבע שלי, לפי השכל שלי, לפי הדעת שלי.

זה נקרא פועל לפי הידיעה. ידיעה זה אור חכמה או נגיד שכל אצלנו, לא אור. זו גם הארת חכמה מסוימת, שמתפשטת בכלים דקבלה, ומתוך זה שאור חכמה מתפשט בכלים דקבלה, אני מקבל ידיעה על המצב שלי. ואז מתוך זה אני מקבל מאור חכמה בכלים דקבלה, את התענוג עצמו, וגם הכרה של התענוג. זה נקרא במוחא ובליבא.

פשוט קבלה במוחא ובליבא, זה נקרא ידיעה, דעת, דעתו של אדם. למה אומרים "דעתו"? כי דעת זו הדרגה הגבוהה ביותר מכל דרגות הקבלה, המודעות של אדם, האדם שבאדם. בזה אני עובד לפי הכלים דקבלה שלי. מה שאני מקבל תכלס ביד, את זה יש לי. אני מרגיש את זה, אני רואה את זה, אני מבין את זה, אוחז בזה חזק.

זה הטבע של ל"ב האבן, של החומר שלנו, הרצון לקבל. להיות קשור עם הבורא, להיות במדרגה למעלה מהאני שלי, אני יכול רק אם אני מקבל כלים של בינה. כמו שאנחנו לומדים, שעולמות בי"ע אלו חלקי גלגלתא ועיניים שעל ידי החטא נפלו לאח"פ, ואז בתוך החלקים השבורים האלה של גלגלתות ועיניים שנפלו לאח"פ, בתוכם יכול האור להתפשט, ולא באח"פ שהם נמצאים בו.

זה כמו שיש לך איזשהו בצק ובתוך הבצק יש לך מין פירורי שוקולד. אז פירורי השוקולד נגיד הם חלקי גלגלתות ועיניים בתוך הבצק עצמו שזה נקרא אח"פ. אז האור יכול להתפשט רק בתוך הפירורים האלה של גלגלתות ועיניים, ואם הם מסודרים בצורה נכונה, אז מהם בסך הכול נבנית מערכת עולמות בי"ע.

זאת אומרת, עולמות בי"ע זה גלגלתות ועיניים שממש נמצאים בתוך האח"פ, מסה של האח"פ. אבל גלגלתות ועיניים האלה קשורים ביניהם, ולא קשורים למסה הזאת של האח"פ. יש להם רק הגנה נגד האח"פ, שהוא לא יפריע להם.

האדם הראשון מלכתחילה זה האח"פ הזה. לפי הטבע שלו, לא מלכתחילה שנברא, זה האח"פ הזה. אם הוא לא יקבל גלגלתות ועיניים לתוכו, אז לא יהיה לו שום קשר עם הבורא. האור, הבורא מורגש, האור מתפשט רק בגלגלתא ועיניים. בכלים דקבלה הוא לא יכול.

לכן אדם שעובד לא באח"פ שלו, במסה הזאת של הבצק, אלא בגלגלתא עיניים שנכללים בו כתוצאה מחטא אדם הראשון, זה נקרא שהוא עובד למעלה מדעתו, למעלה מידיעתו, למעלה מרצונו, כי דעת, שכל, הרצון שלו זה הבצק ולא פירורי השוקולד האלה שבו. זה נקרא שהוא עובד באמונה למעלה מהדעת. למה באמונה? באמונה בגלל שזה חלקי בינה, גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה.

למעלה מהדעת, זאת אומרת הוא רומס, הוא דורך על האח"פ, עושה כנגדו צמצום ומעביר את עצמו כאילו, את ההרגשה שלו, מכניס את הלב שלו לתוך גלגלתות ועיניים האלו, ובהם הוא נמצא, בהם הוא חי. זה נקרא עובד באמונה למעלה מהדעת. מה יכול לסייע לדברים כאלה, מה תומך בזה, מה עוזר לו בזה? אהבה ויראה. אלו הדברים שעוזרים לו לאחוז בכלים האלה דהשפעה ולא להיסחב אחרי כלים דקבלה. האח"פ הזה מושך חזק.

תלמיד: לגבי מה שאמרת בקשר לבצק, יוצא כך שלמדנו שאח"פ זה חלק של העליון.

לא רוצה לשמוע את זה, זה יהיה בלבול.

אני אענה. אתה אומר, סתם שמעת, אתה מבין עד כמה זה לגמרי לא שייך לעניין. אתה אומר האח"פ זה החלק של העליון. מה זה החלק של העליון, אח"פ, מה זה בכלל העליון? אני נמצא בגלגלתא עיניים והאח"פ הנוכחיים שלי. כשאני רוצה לגדול מוסיפים לי רצון לקבל. זה נקרא שמתגלה בי אח"פ דעליון.

מי זה העליון? זה אני, רק בדרגה יותר גבוהה. זה נקרא שמתגלה בי אח"פ דעליון, שאני צריך את האח"פ הזה לקבל למעלה מדעתי, למעלה מהדעת שלי. למה למעלה מהדעת שלי? עכשיו אני צריך לסדר כלים דהשפעה נגד האח"פ החדש הזה, נגד הרצון לקבל החדש הזה שמתגלה. אבל אח"פ דעליון זה אני.

כל האח"פים בכל המדרגות, מהמדרגה התחתונה עד המדרגה העליונה, כל האח"פים שהתגלו אצלי מדרגה אחר מדרגה, זה אני, זה אגו שלי, רצון לקבל שלי שמתגלה יותר ויותר. זה נקרא אח"פ דעליון כלפיי, אם הוא מתגלה ככלים דקבלה. יש אח"פ דבינה שמתגלה ככלים דהשפעה ועוד, זה כבר תיקונים.

תלמיד: מה זה נקרא שאדם קיבל משהו כשהוא במצב ירידה, אם זה מצב שבו כבר לא מתחלפים המצבים?

האם אתה שואל איך נקרא המצב שבו לא מתחלפות עליות וירידות, שאדם הגיע לגמר התיקון ונשאר לו רק ל"ב האבן, ואחר כך יהיה התיקון?

תלמיד: ישנם מצבים שבהם אדם נמצא ולא מרגיש בהם לא ירידות ולא עליות.

אדם שלא הגיע לגמר התיקון, אלא הוא באמצע באיזשהו מצב ואין לו עליות וירידות זמן ממושך כבר, אז סימן שלא משקיע כוחות.

תלמיד: זה עונש על זה שהוא הגיע למצב הזה.

כן, בטח. זה שלא מקבל ירידות זה העונש.

תלמיד: הוא לא חטא.

הוא לא חוטא. לא חוטא, זאת אומרת לא מקבל עוד חלקים מאדם הראשון אחרי החטא, לא מביאים אותו למצב שיכול להתחיל לתקן משהו. זה העונש, שלא נותנים לו מצבים גרועים. עונש הוא לא שמכניסים אותו למצבים הגרועים, עונש הוא שלא מכניסים אותו למצבים הגרועים.

תלמיד: מה זה אהבה?

הזוהר אומר שאהבה מתפרשת לחלקים, אהבה לעצמי ואהבה לבורא.

תלמיד: אהבת ה', לפי מה שהוא מסביר כאן, זה שבתוך אהבה כלולה כבר אמונה למעלה מהדעת, יראה. האם זה הפתרון למצב שאדם מנסה להכניס את היחס לבורא לתוך הדעת? זה כאילו נותן לו תשובה גם על זה וגם על זה.

מה זה נקרא אהבה? אהבה נקרא שיש מישהו, וכשהוא נהנה אני נהנה. עכשיו השאלה, האם הוא נהנה ואז אני נהנה? מה הסיבה ומה התוצאה? אם התענוג שלי הוא רק מזה שיהיה לו טוב, שהוא ייהנה, אז אני בודק את זה בתנאי כזה, שאפילו שרע לי אבל אם הוא נהנה, אז אני נהנה. איך אני יכול לעשות את זה? לעשות קודם צמצום ואחר כך לעבוד בעל מנת להשפיע. אז זה נקרא באמת אהבה אמיתית שלא תלויה בדבר, לא תלויה במה יש לי מזה.

האם אפשר לקיים את משפט האהבה שהוא ייהנה ואני אסבול, אבל אני נהנה בגלל שהוא נהנה? האם אפשר בכלים שלי גם לסבול וגם ליהנות? כלומר אני סובל מזה שאין לי שום דבר לעצמי בכלים שלי, ונהנה מזה שאני מרגיש איך הוא נהנה. האם יכול להיות דבר כזה במציאות או לא?

תלמיד: יש פה קושי מסוים. ברור לי שמי שגורם לי לסבול בכלים שלי זה הוא.

אנחנו רואים שאפילו אצלנו בעולם הזה יש דבר כזה. אימא, יכול להיות שהיא בעצמה נמצאת בסבל, אבל היא נהנית מזה שהתינוק נהנה וטוב לו. ישנם שני סוגי כלים, מה שהיא לעצמה ומה שהתינוק שנכלל בה, היחס שלה כלפי התינוק.

תלמיד: אבל זה לא אותו דבר.

מה זה, זה לא אותו דבר? ודאי שאלו שני סוגי כלים. האם ברוחניות דבר כזה גם נמצא בפועל או לא?

תלמיד: אני אומר שיש פה קושי מסוים. אימא לא לוקחת את התינוק כסיבת הסבל שלה. פה יש מישהו שגורם לכלים שלך סבל ואתה צריך לראות בכלים אחרים שהוא נהנה, אז יש פה קונפליקט. בכלי מסוים יש סבל שבא ממנו, ובכלי מסוים יש הנאה שגם באה ממנו, אז מה יותר חזק?

זה לא עניין של יותר חזק. בעולם שלנו אתה אומר כך שיש קונפליקט בין הכלים, אבל ברוחניות זה לא כך. למה ברוחניות זה לא כך? כי לפני שאדם עושה צמצום על הכלים דקבלה שלו, הוא לא יכול לעבור לעל מנת להשפיע. מה זה נקרא צמצום בכלים דקבלה שלו? אתה לא יכול לצמצם את זה, כלומר לסגור את הדלת לתוך הלב, לשים שם מנעול כזה גדול ואת המפתח לזרוק לאיזה מקום וגמרנו, הלב לא מקבל יותר.

רוחניות היא עניין של רגשות. אם יש לך רצון לקבל, אז אתה צריך לתקן את הרצון לקבל כך שהוא ייקרא שנמצא תחת הצמצום, שהוא לא ירצה לקבל על אף שרוצה. אז ייקרא שצמצמת אותו. על ידי איזה כוח, על ידי איזה פתרון, על ידי איזה צ'ופר צמצמת אותו? מה נתת לו שהוא יכול להיות בצמצום?

זה לא כמו בגשמיות, שאני מת לבלוע משהו ואני עוצר את עצמי, אני מחזיק את הידיים שלי, אין ברוחניות כזה דבר. אם אני רוצה, זה נקרא שאני כבר בולע את זה. אין לי כאן כלי מעשה וכלי הרגשה, שאני מחולק לרצון שלי ולגוף שמבצע, לידיים ולרגליים שלי. אז איך אני נותן פתרון לרצון לקבל שלי, במה אני ממלא אותו שהוא ייקרא שנמצא בצמצום? אני צריך לתת לו סיפוק, אני חייב לתת לו סיפוק. הסיפוק הזה נקרא "חסדים".

מעבר לסיפוק הזה אני מתחיל לרכוש כאלו דרגות של השפעה, שאחר כך אני אפילו מגיע ללקבל על מנת להשפיע, שזה בכלל לא מובן לנו. בין הכלים האלו שהם לגמרי מנותקים אחד מהשני, אני בונה קשר כזה שאני אפילו יכול לקבל על מנת להשפיע. זה נקרא כבר "אהבה", "דרגות האהבה".

אהבה היא לעבוד לפי הרצון של מישהו, עד כדי כך שאפילו הרצון שלי מצטרף לעבודה למלא את הרצון שלו, ואני מרגיש בזה שאני ממלא את עצמי. ממלא את עצמי עד כדי כך של"ב האבן יהיה אז מתוקן בעל מנת להשפיע. אלו מילים, אבל צריכים הרבה הכנות ותיקונים אחד אחרי השני מכל מיני סוגים, עד שמגיעים למצב כזה.

כמו שדיברנו עכשיו על הצמצום, רק להגיע למצב של צמצום, ואחרי הצמצום צריכים לעבוד על כלים דהשפעה, להשפיע על מנת להשפיע. אני כל הזמן יותר ויותר מצמצם את עצמי, עושה צמצום על עביות יותר ויותר גדולה שמתגלה בי, ולא בבת אחת. אם בבת אחת היה מתגלה בי הרצון לקבל שלי והייתי יכול לעשות עליו צמצום, אז זה כמו שהייתי במצב אין סוף והרבה יותר גרוע מאין סוף, כי באין סוף הייתה מגולה רק עביות דשורש דשורש, ואילו אצלי כאן, אם היה מתגלה כל הכלי שלי, היה מתגלה ד/ד. לכן התיקונים הם הדרגתיים.

תלמיד: האם בחסדים צריך לשכנע כל רצון ורצון?

אתה שואל על תיקון של חפץ חסד. למה הוא כל כך חזק שיכול להיות יותר חזק מהרצון לקבל? הרצון לקבל הוא כל כך גדול, הוא כנגד הבורא. כל העוצמה וכל הכוח, כל מה שיש לבורא, כנגד זה הוא ברא רצון לקבל. "זה כנגד זה ברא אלוקים".

אחרת לא יהיה ביכולת של הרצון לקבל לבלוע, לקבל את כל הבורא הזה, את כל האור שמתגלה וחוץ מזה עוד להיות ביכולת להשפיע לו בחזרה. זאת אומרת, בתוך הרצון לקבל יש יכולת אדירה, בדיוק כמו הבורא. האור ברא את הכלי בדיוק לפי המידה שלו עם כל הדברים שנמצאים בתוך האור.

גם הנותן נמצא בתוך האור הזה ומכניס את עצמו בתוך הכלי, רק שזה מתגלה לאט לאט. כתוב, אור שהיה במעשה בראשית, היו כלולים בו כל האורות, כל הימים, כל ההתפתחות. "ראה מסוף העולם עד סופו", כל מיני פסוקים כאלה.

על מה הם מדברים? כשהבורא ברא את הרצון לקבל על ידי האור שברא, בתוך האור היה גם התענוג שהיה צריך לתת וגם את עצמו הכניס עם כל התכונות שלו בתוך זה, וגם את הרצון שלו הכניס בתוך זה, הרצון להיטיב, שהנברא יעבוד גם עם הרצון להיטיב של הבורא, שלא רק ישתוקק לתענוגים. שישתוקק גם להיות מיטיב כמו הבורא.

כל הדברים האלה נמצאים בתוך האור. וכל הדברים האלה הם כמו חותם ונחתם עוברים לרצון לקבל, רק צריכים לאט לאט להתגלות. אתה אומר, "מאיפה יש דבר גדול כזה עכשיו בחסדים"? סך הכול חסד, רוצה לתת, להשפיע. מאיפה בא כוח כל כך גדול לעבוד כנגד הרצון לקבל? זה באמת, כאילו בלתי אפשרי.

לכן יש מלמעלה, מאין סוף, ירידה עד העולם הזה. מה זאת אומרת ירידה? התרחקות ממצב אין סוף למצב הקטן ביותר שרק יכול להיות מאין סוף. אז מהמצב שמגולה "אין סוף" רק במידה קטנה מאוד, נגיד, חלק אחד ממיליארד של אין סוף, מזה האדם מתחיל לעשות צמצום על אין סוף חלקי מיליארד. מעשה דלהשפיע על מנת להשפיע, ומעשה דלקבל על מנת להשפיע, על חלק אחד חלקי מיליארד.

נותנים לך עכשיו חלק שניים חלקי מיליארד, שלושה חלקי מיליארד, זה נקרא שהוא מתקרב לאין סוף בסולם המדרגות. כל מדרגה היא חלק מסוים ממצב אין סוף. אחד חלקי מיליארד, שניים, שלושה חלקי מיליארד וכן הלאה. על כל מדרגה צריך לעשות צמצום כמו באין סוף.

לרכוש להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע. אם היינו יכולים לעשות מיד צמצום על הכלי הגדול? אנחנו עוד לא דיברנו על זמן ההכנה שאנחנו נמצאים בזה, מה כל כך אנחנו מכינים בזמן ההכנה, סוף סוף? מה יש בזה, במה אני מכין את עצמי?

אומרים, "עולם הפוך ראיתי". עוברים את המחסום אז בכלל זה לא דומה, ולא נברא. מה זה? אתה לא יכול לדמיין מראש את הדברים האלה. מה אנחנו מכינים כל כך, למה אנחנו מתרגלים? מה אנחנו רוכשים שאז "אה, יש לך את זה, תיכנס".

אומרים שם שעד כדי כך הכול הפוך, שום דבר שיש לך כאן לא עוזר לך. זאת אומרת, איזה מין תיקונים אנחנו עושים כאן, למרות שזה נקרא "זמן ההכנה", כמו ילדים בגן, איזה תיקונים? אבל בכל זאת, מה שאנחנו עוברים כאן שגם בזה מתקנים את עצמנו, מאיזו בחינה של אין סוף אנחנו מתקנים לפני שמוכנים לעשות צמצום הקטן ביותר, זאת אומרת, על הרצון הכללי הקטן ביותר?

תלמיד: איך אפשר לשים כרגע את הרוחניות בצד ולהתעסק בלהקים את המפעל? מה זה אומר, לפי הגישה שאתה אמרת לנו, שכך אנחנו צריכים להתייחס לעניין המפעל?

למה אני אמרתי שקודם צריכים להכין את המפעל ואחר כך כבר להתעסק שתהיה בו רוחניות? כל דבר יכול להיות אמיתי אם יש לו דוגמה בטבע. נגיד, אנחנו רואים שקיבוץ, קומונה, קולחוז, זה דבר לא טוב. זה טוב בגמר התיקון, ששם כולם שווים, אין הבדל בין קטן, גדול וכולי. בינתיים אנחנו רואים, יש בורא, יש נברא, זה למעלה וזה למטה, אחד שולט והשני נשלט. כך הדברים מתקיימים וכך העולם צריך להתקיים. זהו. צריך להיות מלך וצריכים להיות תחתיו שרים. תחתי השרים - מבצעים, ואחר כך העמךָ.

זאת אומרת, אם לא יהיה לנו ארגון חזק שבנוי לפי ההיגיון הבריא, כמו שכל עסק צריך להיות. זאת אומרת, מנהל, אחר כך תחתיו כמה ראשי מחלקות, אחר כך עוד ביצועיסטים, ואחר כך מבצעים, אנחנו לא נוכל לבצע, ולא נוכל לממש את הכלים, והיכולות שלנו.

לכן קודם כל הדברים האלה צריכים להיות ברורים, ובנויים בצורה נכונה ובטוחה לפי הרצון לקבל. אחרי שהרצון לקבל מסודר לפי הטבע של הרצון לקבל, לפי איך שזה צריך להיות בנוי במקום שלנו, בעולם שלנו, במצב שלנו, עכשיו אתה יכול לחשוב איך אני אשתמש בו בעל מנת להשפיע.

לפני שהרצון לקבל, לפני שהרע מתגלה באדם, לא מדברים על תיקונים, לא מדברים על מה צריכים לתת תיקון. לכן צריכים לבנות קודם מערכת, מערכת טובה ובריאה, כאילו אין לך בכלל עסק עם רוחניות, ואחר כך תלביש על זה את הרוחניות. זאת אומרת, אחרי שהכול מתפקד ויש לך רווח, תשאל בשביל מה אני צריך אותו.

"סוף מעשה במחשבה תחילה" גם צריך להיות. מה זאת אומרת? זה כבר כאילו מכחיש את מה שאמרתי עכשיו. לא. למה? כי התוצרת הסופית שיש במפעל הזה היא תוצרת רוחנית, לשם התוצרת הזאת אני בונה את המפעל. רק הפעולות במפעל, המבנה שלו חייב להיות לפי הרצון לקבל, לפי המצב שלנו. לכן עכשיו מתעסקים רק במבנה של המפעל. המפעל צריך לייצר הפצה, ועם ההפצה הוא צריך לייצר אותנו בדרגה אחרת, שיהיה לנו מובן מה אנחנו עושים, מה מפעיל אותנו, ואיך אנחנו יכולים להיות בקשר בינינו.

בשלב הבא, אחרי שהם יציגו את המבנה, זה כבר השלב האנושי, איך עובדים בכל המחלקות, ואיך בנויה מערכת היחסים בכל המחלקות. אני כבר שומע כל מיני תלונות, למה ככה, ולמה ככה, למה הוא יותר למעלה, ואני יותר למטה. למה זה ככה, וזה פה ושם, כל מיני, זאת אומרת, כבר מתחיל בירור על היחסים בין עובדי המפעל, ואלה כבר דברים ששייכים לעבודה הפנימית.

ואל תשכח שהתוצרת שאנחנו הולכים לעשות, זה לא פרצובקה, ולא עוד משהו, אלא המוצר הוא מוצר רוחני. נכון שכדי לייצר אותו אנחנו צריכים לעשות כל מיני עבודות בחומר ומומחיות, ואפילו עם מומחים מבחוץ. אבל סך הכול אנחנו מוכרים מידע, ומידע על רוחניות, לא איזו תוכנת מחשב. ואנחנו מאמינים, שבלי המידע הזה העולם שלנו ממש הולך לאבדון.

תלמיד: בכיוון אחר, בעל הסולם כותב לנו שאהבת חברים זה הדבר היחידי בעצם שיכול להעביר אותנו ממקום אחד, למקום שבו אנחנו רוצים להיות. אני לא יודע אם זה הדבר היחידי, אבל שזו סגולה בטוחה.

אהבת החברים זאת הסיבה שעוזרת לאדם לרכוש כלים נוספים, כוחות נוספים, ואז עוזרת לו להגיע למטרה.

תלמיד: כשניסינו להשיג את הדבר הזה במסגרת של מאה אנשים זה לא כל כך הצליח. ניסינו לעשות את זה איזו תקופה במסגרת יותר מצומצמת, ואני התרשמתי שזה היה הרבה יותר אפקטיבי לפחות לנסות לברר מה זה בכלל הדבר הזה, אהבת חברים, במסגרת הזאת.

אני רוצה לחזור על מה שאתה אומר, אתה אומר כך, במסגרת של מפעל גדול, כבר ראינו שאנחנו לא יכולים להפעיל אהבת חברים. במסגרת של קבוצות קטנות, אהבת חברים איכשהו הרגשנו שזה קיים. אז אנחנו כאילו חוזרים על הטעות הקודמת, כשבונים משהו גדול. קודם כל אנחנו לא חוזרים לאותה טעות קודמת, אני מקווה, אלא אנחנו חוזרים דווקא לקבוצות הקטנות, אבל לקבוצות שיהיה ביניהן קשר, לא בגלל שהפרצוף ההוא נראה לך או לפי איזה אופי, או שבהבעה החיצונית האדם הזה מושך, אלא שיהיה לך איתו קשר בעבודה הפיזית, ותוכלו לעשות על זה יחד גם עבודה רוחנית.

והקבוצות יהיו קבוצות קטנות יחסית, לפי כמה אנשים שיש באותו מקצוע, באותה מערכת הקטנה שבה אתה תהיה בתוך המפעל, במחלקה שלך. אז יהיה לך קשר איתם בכל זאת, כי בעבודה אתה חייב להיות איתם, ואז על פני העבודה הזאת אתה תוכל לבנות עוד תוספת של הקשר הרוחני.

ובעבודה? אתה תצטרך להיות איתם כל הזמן בקשר בגלל העבודה, וזה יחייב אותך כל הזמן לחזור להרגשה בשביל מה אני איתם? בשביל מה אני עובד? מה אני עושה איתם, וכן הלאה. מה שאינו כן, בקבוצות הקטנות שהיו קודם זה היה חיבור די מקרי, רופף. האדם מעניין לך, אז כן, לא מעניין, אז לא אלו היו קבוצות שהתקיימו יותר בגלל שכל קבוצה רצתה לבלוט על פני כולם, זה עבד על האגו הקבוצתי של כל קבוצה וקבוצה.

זה גם טוב, שהאגו של כל מחלקה ומחלקה יעבוד גם עכשיו, אבל כאן יש לך קשר הרבה יותר טבעי עם כל אחד ואחד לצורך העבודה, לצורך יצירת איזה פרודוקט, איזה מוצר, וכשזה יחייב אותך לקשר, אולי זה יחייב אותך גם להתייחס בצורה רוחנית כלפי החבר.

אנחנו צריכים לבנות משהו שיש בו בסיס בריא, שקיים גם בעולם הזה, שקיים בעליות וירידות, שהקשרים בין האנשים שהיום הם כביכול רוצים או לא רוצים, שעוד משהו יחייב אותם. אם אני אתרגז עכשיו עליך ואנחנו לא נדבר, אני יכול להפנות לך את הגב ולא לראות אותך חצי שעה או חצי שנה, או אולי חמש שנים. זה תלוי בקשר, כמה אני חייב אותך ליתר הדברים. יש אנשים שאני מאוד קשור אליהם, אז אחרי שעה או דקה, או חצי יום, אני כבר בא אליהם ומשתדל לחזור לאיזה קשר, כי אין ברירה. אפילו שאני ממשיך לצעוק עליהם או שהם עלי, אבל זה לא שאני זורק, מתרחק ובורח.

צריכים להשתמש בזה. אם יש עוד משהו שגורם לקשר, זה חייב להיות בתמונה בטוח. זה הרבה יותר בריא ופחות אגואיסטי מהקשר שהיה קודם, "אנחנו נראה להם ולכל היתר שאנחנו יותר", גם זה טוב, אבל זה יותר טוב, זה יותר מתקדם. זה קשר ניטרלי, הוא לא על בסיס אגואיסטי כל כך. הוא ביסודו טוב, כי אתה הולך לייצר מוצר רוחני עם עוד כמה אנשים, אפילו אם אתה לא חושב על כלום. זה כמו שפתחת ספר ואתה לומד. בזמן הלימוד אין לך היום השתוקקות להגיע ולראות משהו אחרי זה, ושהבורא יאיר לך משהו עכשיו, אין לך, לא בוער לך, אבל אתה בכל זאת לומד וקשור לחומר הזה, גם כאן כך.

בכל זאת אתה לא תלך לקטרג, לא תלך לומר "אני אראה להם שאצלנו יותר טוב". בתת ההכרה עובדים רצונות כאלה שהם לא טובים. כאן זה לא יכול להיות, אלא הוא חייט ואני סנדלר ועובדים למטרה אחת.

תלמיד: יש לי דאגה שעניין המפעל יכול להיגמר בצורה שכל אחד יבוא למחלקה שלו, יעשה מה שהוא צריך לעשות, אפילו יעשה יותר. אבל רוחניות?

אחרי שאתם מקימים את המפעל והמפעל עובד כמו שצריך, ממש כמו מפעל רווחי, טוב בחוץ, אז אתה אומר יכול להיות שבזה הכול יגמר. למה שיגמר? יהיו גם כמה אנשים, מחלקה או יותר, שידאגו להחיות את האדם בצורה רוחנית. זה כבר צריך להיות בנוי מעל זה. אז יהיו כבר שאלות, וגם מהשמיים לא יתנו לכם מנוחה, בשביל מה אתה חי, בשביל מה אתה עובד, מה אתה עושה.

אבל כשהמפעל עובד, אתה כל יום צריך ללכת לעבודה, להעביר כרטיס, לעבוד, להיות בקשר עם אנשים אחרים, דורשים ממך, ואתה דורש מה שחסר לך לביצוע. זו מערכת שאתה נמצא בה, רוצה או לא רוצה. אנחנו צריכים לבנות אותה ממש כמו מפעל בנוסף למה שיש לנו בחיים.

יש לנו את זה. רק יותר נכון לסדר ויותר ברור לראות את זה, שזו ממש מערכת והיא עובדת. ואחרי שאתה חי את זה, חש את זה וזה עובד, תכניס לזה בהדרגה עוד תוספת יחסים שאתה רוצה. אבל איך שלא יהיו היחסים, זה לא יגרום שתברח, לפירוד, ליציאה. אתה בכל זאת תהיה קשוב לפחות בצורה גשמית, בעבודה הכללית הזו.

תלמיד: במפעל הזה יש אנשים שנמצאים בעשר מחלקות, יש אנשים שלא נמצאים באף מחלקה, לפחות בינתיים, זה דבר שייקח שבועות, אולי אפילו חודשים עד שזה יתחיל לתפקד כמו שצריך, ואתה אומר שרק אחר כך נכניס את הרוחניות. בינתיים מה קורה עם כל האנשים? לאחד יש קבוצה, לשני אין קבוצה, מי דואג אחד לשני?

איך המבנה של המפעל עובד, אני לא יודע. באיזו מחלקה כל אחד יהיה, אני בכלל לא יודע ולא רוצה לדעת עכשיו, זה לא ענייני. גם ראשי מחלקות, מה שכתבו או לא כתבו, מה שכל אחד חושב, יש כמה אנשים שמטפלים בזה, תביאו להם את הרשימות.

בוודאי שלאנשים אלה אסור להיות באיזה צד או שתהיה להם דעה מוקדמת, תעבירו עליהם ביקורת ותבנו בעצמכם את המערכת. במבנה שאתם בונים עכשיו כל אחד שווה לכולם. אל תשאל אותי בכלל איך זה צריך להיות.

תלמיד: לא על זה אני שואל.

אם אתה שואל סתם את דעתי, אז אני אגיד לך מה אני חושב, אבל זה לא יקבע משהו.

תלמיד: לא על זה אני שואל. אני אומר דבר פשוט, יש פה אנשים שנמצאים בהרבה מחלקות, יש אנשים שלא נמצאים במחלקות, זה דבר שיכול לקחת גם חודשים עד שהוא יבנה, כמו שאתה אומר, שיהיה יעיל ותופס, והכול עובד ומתקתק.

למה זה צריך להיות כך? למה אם יש אפשרות לבנות מפעל, מחלקות, זה צריך להתעכב חודשים? קודם כל, אני הייתי אומר ששמונים תשעים אחוז מהדברים האלה כבר קיימים היום, ואף אחד לא ילך לשבור דברים שמתוך הטבע הם כבר קיימים, כי ללכת נגד הטבע זה טמטום.

אנחנו רואים שכל אחד בחברה תמיד תופס מקום לפי האופי שלו והאופי של החברה הכללית, ולא יעזור כאן כלום. אם אני רוצה שהחבר לא יקפוץ, לא יעזור לי שאני אדפוק עליו כל הזמן "שב", זה לא יעזור, הוא כל הזמן יקפוץ. ואם אני אגיד נגיד לחבר אחר, תשב ואל תזוז, הוא יתפוצץ. אנחנו נראה, טה, טה, טה, ואחר כך בום וזהו. ומה יהיה אז, לא יודע.

יש אנשים כאלו, ויש אנשים שהם לא יזוזו, כמה שתדקור אותם, הם לא יזוזו. או כל אחד במקומו כן יזוז, ובמקום אחר לא יזוז. אז אתה לא יכול ללכת נגד דברים כאלה, ולא צריכים. הפוך, אסור לך לדכא כל רצון ונטייה שיש באדם. ההיפך, תן לו להתפתח. רק בוא נחליט ביחד, איפה כדאי שכל אחד יעמוד לטובת החברה. בשביל זה צריכים שכולם ישתתפו.

אז אם הדבר הזה ייקח אפילו כמה חודשים, כמו שאתה אומר, "אוי ואבוי, עכשיו יהיה בלגן כמה חודשים", לא אכפת לי שזה ייקח כמה חודשים. כי אם במהלך החודשים האלה, אתם דנים על כל אחד, איפה כדאי וטוב לנו שהוא יעבוד, ומשכנעים אותו שזה כּן טוב, לא "תפסיק וזהו", אלא באמת מלבנים את הדברים, אז אני לא רואה בזה שום פסול, שיהיה כמה חודשים.

החבר בוכה שלא תהיה כאן רוחניות, אבל אתם כבר נמצאים במשהו, באיזו עבודה רוחנית. והעבודה הגשמית בינתיים ממשיכה איכשהו. לא כמו שאנחנו רוצים, לא בתפוקה כמו שאנחנו רוצים, לא באפקטיביות, אבל ממשיכה. אז אני אומר פשוט, צריכים להסתכל על כל הדברים האלה בצורה פשוטה, מקסימום יעילות מכל אחד, שיהיה למען המטרה.

יש לך מה להגיד בעניין הזה? תעשה רשימה, קח בחשבון כל מה שיש עד היום, תן פרויקט. אתה מדען, אתה לא כמו עורך דין או עובד בסופר, אתה הרי באוניברסיטה, אז תעשה, תגיש דבר כזה. אנחנו ראינו עד כה שלושה ארבעה מקסימום שהגישו את העצות שלהם בצורה ברורה. נגיד יש חבר שהכין הצעה ממש יפה על נייר, עם שרטוט. יש כאלה שרק אמרו בעל פה, אבל אמרו בצורה מסודרת, לא סתם כמוך באמצע שיעור.

תלמיד: אני לא דיברתי על זה. אני מדבר על דבר אחר, על הנושא החברתי. שאם יש עכשיו מפעל בהקמה, בינתיים עד שהוא מוקם ומתגבש ויש מחלקות מסודרות, שזה עשוי לקחת כמה זמן, בינתיים מה קורה עם האנשים?

קודם כל, אני בכלל לא מסכים עם מה שאמרת עכשיו, שזה עשוי לקחת כמה חודשים עד שיהיו מחלקות מסודרות. ראיתי בינתיים מה שהחבר'ה האלה עשו, בעיקר שני חברים, הם פשוט ציירו על המפה בדיוק מה שקיים עכשיו. אין שם שום המצאות חדשות כל כך, לא ראיתי שום דבר חדש. אולי לא חשבתי שזה קיים כל כך, אבל זה קיים, אז הם עשו את זה כאילו שזה קיים בצורה יותר בולטת. אבל בעצם הם לא שינו שם שום דבר ממה שיש היום. אני כמעט לא רואה שום תוספות. אז מה אתה אומר שחודשים צריכים לחכות למשהו?

תלמיד: לא אמרתי שצריך. אמרתי שזה עשוי לקחת כך וכך זמן, אנשים יתחילו לזוז פה עכשיו, ויתחילו לעשות כל מיני שינויים.

לא. אם הדבר הזה, החלוקה לפי המחלקות, בערך, היא דבר המקובל על כולם, ואני חושב שזה כך פחות או יותר, מפני שזה כבר נמצא כך בחיים, מה אתה יכול לעשות? לעשות עכשיו משהו, להמציא משהו שאין בחיים שלנו? זה כבר יתארגן בעצמו. אז עכשיו אנחנו צריכים לדון, איפה לשבץ כל אחד ואחד. זה כבר מאוד יפה, זו כבר עבודה שצריכים להשקיע בה קצת יחס, לב, לראות את החבר. זו כבר עבודה רוחנית.

תלמיד: בתוך זה מי דואג לאנשים שנמצאים במצבים, שפתאום לא בא להם לבוא, שנמצאים בירידה, הרי אין פה קבוצות?

יש כזאת מחלקה שדואגת לאנשים, זה נקרא "משאבי אנוש", מחלקה שדואגת לזה. מה היה קודם? הטענה שלך היא שקודם זה היה, הרסנו את זה, ועכשיו צריכים לבנות, ואולי עוד כמה חודשים, במהלך החודשים האלה יהיה כאן תוהו ובוהו. זה לא היה, תבנה אותה.

תלמיד: קודם היו קבוצות, הקבוצות דאגו אחת לשנייה. היום אתה אומר שתהיינה מחלקות, אבל אנשים לא מגובשים, אחד לא נמצא, אחד כן נמצא, אחד בא, אחד לא בא. במצב כזה אין הרבה אפשרויות.

תרשום בבקשה, מי הסדרן הבא, כי ממחר והלאה, מה שעשה קודם חבר מסוים, עכשיו יעשה כל אחד לפי התור. אני התנגדתי לכך שהוא יעמוד שם כל הזמן, "הפילו" עליו תפקיד. הוא אף פעם בחיים שלו, כל זמן שקיים את התפקיד הזה, אולי שנה, חצי שנה, לא יודע כמה, לא שמע מאמר ולא שמע את ההסבר שלי. אני הרגשתי את זה עליו, וזה לא טוב, למה הוא צריך להפסיד את זה.

לציין בכמה דקות החבר איחר, אפשר שכל אחד יעמוד שם בתורו יום בחודשיים, או שלושה חודשים ויעשה רשימה, מתי כל אחד מאחר. זה מה שרציתי שיהיה, זה שבינתיים עוד לא סידרו את התורים לכך, אני לא אשם. אבל אני התנגדתי שאדם אחד יעשה את זה, כי זה מנתק אותו מהדבר החשוב.

אתה שואל, האם לאחר מכן אנשים יכולים לעשות משהו עם הרשימה הזאת? אז את הרשימה הזאת הוא היה נותן לי. אני הייתי מסתכל ואומר "החבר הזה לא בא פעם או פעמיים בשבוע, לא אכפת לי. החבר הזה מאחר כל יום לרבע שעה, ככה הוא". והיו כאלה שאני שאלתי מה קרה, אני הגבתי לזה. תעשו מחלקה שהיא תגיב ואולי בצורה אחרת ממני. תדונו באיזו צורה לעשות את זה, זו עבודה שלכם.

מה עשיתם עם זה שאתם ידעתם קודם, או לא ידעתם מי מאחר? הוא היה רק נותן לי דין וחשבון, אף אחד לא היה איתנו. אז אני אומר, תבנו מערכת, אחרי כל הביקורת הזאת וזה יהיה בסדר.

אז אנחנו יכולים להגיד לך מזל טוב עם קבלת התפקיד? בסדר גמור, שירשמו אותך לתפקיד, נראה אותך. שמענו שאתה כבר שייך לזה, אז תתחיל. תעשה רשימה, כל אחד חייב להיות בתורנות, שתהיה רוטציה, אחרת מפסידים שיעור. אבל שתהיה מערכת שמגיבה על מה שהוא כותב, ולא סתם למלא ניירות ואחר כך לזרוק אותם.

צריכה להיות מערכת שתגיב על זה בצורה נכונה, צריך לראות מה נכון ומה לא, לבדוק למה הוא בא, למה הוא לא בא, מה הנזק לו ומה נזק לחברה, ובהתאם לזה מה עושים, וכן הלאה. יש דברים שאתה צריך לבוא לישיבת חברים ולהגיד שכך וכך קורה, ויש דברים שאסור לך בכלל להגיד למישהו, אלא לשמוע ממנו ולשתוק.

תלמיד: מה עם הקטע עם החיבור בין אנשים על בסיס של הימשכות טבעית, זה מיצה את עצמו?

אף אחד לא אומר לך שמהיום והלאה אתה צריך להיות קשור רק בתוך המחלקה שלך לאנשים שלך, לא. זה ברור שלא, אלא אנחנו יודעים בכל זאת שכשאנשים עובדים יחד, במשך הזמן יש ביניהם קשר מיוחד. כך שמעתי מהסופרים שלנו, שמעתי מהם שזה ממש בונה ביניהם איזשהו קשר, איזה יחס, יכולת, להרגיש אחד את השני. אז אני חושב שאנחנו צריכים באמת להשתמש טוב בדבר הזה.

רק שעכשיו אני חושב לא לחכות ליום רביעי הבא, שאולי החבר'ה האלו שקופצים כל הזמן ויש להם קוצים, יספרו לנו עוד משהו. לפני שהם קופצים ביום רביעי הבא להגיד לכם משהו, תעשו גם אתם איזו עבודה. הם עבדו על זה שבוע ימים, מי בא במשך השבוע להתעניין מה הם עשו? מי הכניס את האף לשם? מי אמר משהו? רק תגובות אחרי שהם עשו כאילו את ההרצאה שלהם, ועכשיו אנחנו נגיב. כך לא עושים, אתה רוצה להשתתף, אתה צריך לבוא ולהשתתף במשך כל השבוע.

למה הם עושים את זה? בגלל שהם כל השבוע רוצים לעבוד בזה. לכן אני אומר כמה שתדפוק אותם בראש, הם בכל יקפצו. בגלל זה הם באמת כך עושים ופועלים. אז אין לבוא אליהם בטענות שהם לא עושים נכון או כן נכון. תבוא אליהם, תשתתף ותעשה נכון. אני אומר את זה לכל אחד. ובסך הכול אנחנו רואים שלמרות שזו חברה מיוחדת וגדולה ובאמת עם רצונות למטרה ולהכול, האנשים שרוצים לבוא ולהביע את הדעה שלהם הם 10-8% מסך כל החברה, שרוצים סתם להביע דעה, לא ממש להיות בפנים. נו, איך אתה מסביר את זה?

תלמיד: אני אגיד פשוט איך אני מסביר את זה. אני יודע למה אני לא באתי, כי הרגשתי מיותר. הרגשתי שיש כבר את אלה שיודעים, ולי אין מה לחפש פה.

אדוני זה עניין של רצון. מה זה נקרא שהרגשת מיותר? הייתי רוצה לראות שמישהו יגיד לי שאני מיותר אם הם בונים משהו שאני תלוי בו. מי יכול לזרוק אותי מזה? מי יכול לדחוף אותי החוצה? מה פתאום? אני רוצה להיות ראש המפעל. מישהו יכול לעצור אותי? ודאי שלא בכוח האגרוף, אבל אם אני אוכיח את עצמי, אז למה לא?

מה, אני לא יכול לקחת שום תפקיד? אני אומר לך "החיים ידברו", אין פה מה לעשות. אף אחד כאן לא עוצר. אם יש לך איזה דחף אני לא חושב שאי אפשר לבטא אותו. אני לא מבין טענות כאלה. אם תקפוץ עוד יותר למעלה, בבקשה, אני לא עוצר אותך.

אם מישהו מרגיש את עצמו מקופח, שיבוא ויגיד בבקשה. אנחנו ניתן לו אפשרות להראות את עצמו בזה ובזה, ובעוד כמה דברים יותר ויותר, בבקשה. זה לפחות לא פחות מכל מקום עבודה בחוץ, זה צריך להיות כמו במפעל. נניח יש חבר שעושה טוב את המים. עכשיו הוא רוצה לעבור לאיזשהו מקום, ואני מתנגד שיעבור, הוא עושה את זה טוב, ואני לא בטוח שבמקומו מישהו יעשה את זה טוב כמוהו. הוא רוצה להיות יותר גבוה, אז צריכים לנסות, אסור לעצור אותו. אבל בהחלט אני באמת לא מבין אותך. הם דוחים אותך? מה הם לא נותנים לך?

תלמיד: אני חושב שאני עצרתי את עצמי.

אתה עצרת את עצמך. מה אפשר לעשות?

תלמיד: אולי קיבלתי איזה התרשמות שזה מה שרצוי לעשות, שעדיף ככה.

אתה יכולת אתמול כשהם עשו גם את ההצגה הזאת, לעלות ולהגיד, אני מתנגד לזה או לזה או לזה, תראו מה שאני ממציא, מה שאני מביא.

תלמיד: זה לא עניין של להתנגד, רוב הדברים שם נראים נכונים.

לא חשוב לי אם אתה מתנגד או לא. אני אומר שיש לך הזדמנות לעשות, להביע ולשנות את הדברים. מה זאת אומרת? וכמה היו קופצים? אף אחד, הלכנו לאכול. אז מה אתם? אני הייתי מכין את עצמי מראש לעלות, לדפוק אותם טוב ככה, להראות לכולם שיש לי רעיונות יותר טובים. למה לא? יש לי דעה או אין לי דעה? אם אין לי דעה אז אין לי מה לדבר, אז אני הולך אחרי כולם. אבל אם יש לי דעה, הייתי מכין את עצמי, והייתי שובר אותם. בוא נחליף מקום, ואתה תראה איך מהמקום שלך אני מגיע לזה.

(סוף השיעור)

---

1. "לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש" (תהילים ע"ד, ט"ז)↩