שיעור בוקר 31.01.13 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

כתבי בעה"ס, אגרות, עמ' 687, אגרת ו'

heb_o_rav_bs-igeret-06-1921-pg-014_2013-01-31_lesson

"ב"ה ועש"ק חזון אפר"ת וורשה

לכבוד ידי"נ. .. נ"י לעד

מכבר ערכתי לך שני מכתבים, ולא עלה בידי לשלחם אליך. והאמת שארצה לראותך טרם נסיעתי אי"ה כ"ב מנחם-אב. עתה אתכבד להטעימך מנופת צוף דבשי.

כתיב: "תאבד דברי כזב איש דמים ומרמה יתעב ה'". משל: למלך שלקח בנו אצלו ללמדו תכסיסי מלוכה. ויראהו את כל הארץ, את אויביו ואת אוהביו.

ויתן המלך לבנו חרב מגנזי אוצרותיו. וסגולה נפלאה בחרב זה, אשר בהראותו החרב לאויבים - כרגע יפלו לפניו כדומן על האדמה.

וילך בן המלך ויכבוש מדינות רבות, וישלול שללם ויעש חיל." זאת אומרת המלך נתן לבן שלו יכולת להילחם בחרב ובמגן, גם מסך לאור החסדים וגם לאור החכמה. שיש להילחם נגד כל האויבים הפנימיים שלו. מה עשה עם זה הבן?

"לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה." זה מה שרוצה המלך, שאנחנו נגיע לדרגתו, שאנחנו ננהל את המציאות. "ועוד לך מגן זה אשר עד היום היה טמון בגנזי המלכות, ושום אויב ומתנכל לא יוכל להרע לך. בהמצא המגן הזה ברשותך." אור דחסדים.

"ויטול המלך את החרב ויכרכו במגן, ויתן לבנו. והמלך עצמו עלה אל המגדל ויסתתר שם.

ולא ידע בן המלך כי החרב והמגן כרוכים זה בזה." לפני שיש לו אור דחסדים, צמצום ואור חוזר, אי אפשר להשתמש בכלים דקבלה. "וכיון שהמגן לא היה חשוב כלל בעיניו - לא שמר אותו, ונגנב ממנו המגן, ועמו החרב." כי על מנת להשפיע לא היה חשוב לו, הוא לא החשיב את זה, שזה אור דחסדים, אלא הוא החשיב רק את החרב.

"וכהשמע במדינה אשר בן המלך מנהיג הארץ, וגם נגנבו ממנו החרב והמגן, מיד העיזו פניהם, והתחילו אויביו לערוך עמו מלחמה, עד שנפל בידם בשבי." זאת אומרת נשבר. אכלו אותו אותם הרצונות הפנימיים שלו וגם החיצוניים, מה שנראה לנו חיצוניים בעולם הזה, היינו כל העולם, וכך יַצא לגלות.

"הוא וכל הרכוש הרב. ועתה שאויבם בידם - שפכו כל חמת נקמתם עליו. ונפרעו ממנו על כל מה שהתעלל בהם בימי הנהגת אביו. ובכל יום ויום הכו אותו מכות נמרצות." כמו שבעל מנת להשפיע השתמש בהם רק כדי לעשות נחת רוח לבורא, ולא שם לב לרצונות האלה, מה שהם בעצמם, אלא צמצם אותם בצורה הטבעית ושימש אותם בצורה הפוכה, בעל מנת להשפיע, כך עכשיו כל התכונות והרצונות הללו מתגברים עליו ונעשים גדולים, זאת אומרת נעשים לקליפות.

"ויתבייש בן המלך מאביו, כי צרת אביו כאבה לו יותר מצרתו." זאת אומרת הבעיה היא לא שהוא נכנס למצב כזה, שהוא בירידה. לא על חשבונו הוא חושב בזמן הירידה, אלא על כך שלא יכול לעשות בזה נחת רוח לבורא. "וישת עצות בנפשו לעשות חרב ומגן כראשונים כדי לפייס את אביו ולהראותו חכמתו וגבורתו." זאת אומרת, במקום ללכת ולעשות את התיקונים הנכונים, האמיתיים, הוא עושה כאילו שיש לו תורה, כאילו שיש לו מצוות, כאילו שהוא מקיים אותן, הכל כאילו, במקום לפנות לבורא ובאמת לעבוד על ההזדהות עימו.

"ובתחבולות עשה מין חרב, דומה לחרב הראשון. וכן עשה מגן, דומה למגן הראשון." כאילו שיש לו תורה ומצוות והכל. התורה והמצוות הארציות הללו, הן במקום אלה האמיתיות.

"וכאשר נכונו כלי מלחמתו בידו, קרא בקול אל אביו שבראש המגדל: התפאר עלי, כי בן חכם ישמח אב וכו'" הוא עוד מתגאה בזה. "ועד שהוא קורא אל אביו, אויביו הולכים ופוצעים את מוחו וכבדו. וככל שירבו עליו המכות - כן יתגבר ויחזק את עצמו כדי לפייס את אביו." כי הוא נמצא בקליפה ולא מבין שהוא עובד הפוך. "וצועק: עתה איני ירא מכל. ומי יוכל להלחם בי בזמן שהחרב והמגן שלי בידי." הוא חושב שההתגברות שלו כאן היא חשובה, ולא שצריך לקבל כוח התגברות מלמעלה מהמאור המחזיר למוטב. הוא עובד בצורה הפוכה לגמרי.

"וכל כמה שהוא מתפאר - אויביו מרבים עליו מכות ופצעים. אבנים ומקלות פורחים על ראשו." והוא עוד מתגאה שמתוך זה הוא עובד הבורא. "ודמו שותת על לחיו. והוא מתאמץ לזקוף קומתו בגאוה, כגבורים, להראות לאביו שעתה אינו ירא מכל. וכשחק מאזניים נחשבו לעומת גבורתו. כי החרב עמד לו, או המגן עמד לו וכו'.

וזה שרמז המשורר, "תאבד דברי כזב", דהיינו, אותם שפניהם כקוף בפני אדם. ועושים בכח עצמם חרב כמעשי הקב"ה;" חוזרים למעשה הקוף, כי הם היו בדרגת אדם, קיבלו תורת אדם, סילפו אותה וחזרו לדרגת הקוף. "ולא עוד, אלא שרוצים גם כן להתפאר במלאכה זו כמו שהשי"ת מתפאר וכו'," נדמה להם שהם עושים את העבודה הכי חשובה ומגיע להם הכל, שכרם גדול. "ועליהם נאמר "איש דמים ומרמה יתעב ה'", כי במעשי אנוש עושה מגן ומתפאר שאינו מרגיש שום כאב וכו' - גם זה יתעב ה', דהיינו, ששליתו נהפך על פניו, כי אומר שהוא בעל חכמה וגבורה, ואינו ירא מכל, ויחד עם זה מלא מרמה ומבקש תחבולות וכו', זה יתעב ה'.

אלא כל השלמות מונח בסוד שם הקדוש "אלקי צדקי", אשר כל אבריו וגידיו ידעו שמקום "השראת השכינה", הוא במקום "הצדק", דהיינו, בזה הידיעה החלוטה, אשר צדקו יחדיו כל מחשבותיו, ולא צעד עוד שום אדם בעולם פסיעה רעה שוה בשוה, כמו שלא יצעד בכח עצמו פסיעה טובה ודו"ק.

והגם שהכל מאמינים כך, אבל לידיעה הם צריכים, להתישב על הלב, כמו "מושכל ראשון", אשר ההשתפכות של לב נאמן אמיתי אל הבורא ית', מסוגלת לגלות שׂכל זה בעולם, כמו כל דבר פשוט ומקובל שמתישב כל צרכו על הלב.

וז"ע "ובקשתם "משם" את ה' אלקיך ומצאת", וזה ענין ברכת "הטוב ומטיב", שהוא "מטיב לאחריני", כי השגתו שורה באמת על הטובה, כי ע"כ, נקרא "טוב", ושם זה מושג לכל אדם בנקל. וזה ג"כ שם "אלקי חסדי". אבל מחמת קלותו להתקבל, לא נשאר היחיד על כל הבריות ודו"ק.

אבל ע"כ עבודה שבגלות וקיום תורה מעוני, מגולה בעליל לעין כל אבריו של עובד ה', השם הקדוש "אלקי צדקי", דהיינו, שלא היה רע כלל במציאות, אפילו ברגע קטן מהזמן, שז"ס "ומטיב", פירוש שאינו מתגלה על "הטוב", רק על "המטיב לאחריני", בסוד, "גם זו לטובה". שז"ע עמוק ונכבד מכל הנכבדות, ויחוד הזה לא משאיר שום מקום, אפילו. .. עת הזאת חוץ הימנו. וז"ס הוי' אחד ושמו אחד, המושג פשוט לשלמים."

המציאות מחולקת לפי הגישה שלנו לשני חלקים, ה"טוב ומיטיב לרעים ולטובים". זה לא כך בדיוק אבל לפחות. מה זאת אומרת רעים וטובים? האלו שנמצאים בניתוק לפי הפכיות התכונות, שלא מרגישים את הבורא, ומרגישים את עצמם רע במידה שזה מזרז אותם ומקדם אותם לטוב.

שאלה: אתה יכול להסביר את הבדל בין החרב והמגן האמיתיים לעומת המדומים?

האמיתיים זה ברור לנו, להשפיע על מנת להשפיע זה המגן, חפץ חסד, קטנות, שזה באמת מגן כנגד כל החיצוניים, הוא לא עושה כלום חוץ מלהגן על עצמו ובזה נשמר. המגן הוא קודם כל. והחרב זה לקבל על מנת להשפיע, שהוא באמת הורג את כל האויבים האלה שהם כולם הרצון לקבל לעצמו, והופך אותם לפי ארבע בחינות, ארבע מידות בית דין, סקילה, שריפה, חרב, חנק, לעל מנת להשפיע. זו עבודת החרב.

אנחנו לא יכולים עכשיו לראות את הדברים הללו במציאות המלחמות העולם, באיך שמשתמשים בזה כל העמים, בני אדם, שהמגן הופך להיות לחומה ולבית. יש כאן הרבה. סך הכל זה היסוד של התיקון, שעל זה אנחנו בונים כל מיני תיקונים כאלו בכל מיני צורות שונות. וזה גם חרב.

אז ברוחניות זה מגן וחרב. בגשמיות מה שמשתמשים, זאת אומרת בצורה הפוכה, שזה קליפה, יותר טוב לא לפרש.

שאלה: בכל המלחמה של הבן, שהוא כאילו מתגאה בה, האם הוא יודע שהוא כאילו עובד הפוך? האם הוא בכלל יודע שפוצעים אותו?

כדי לדעת הוא צריך להגיע להכרת הרע. הוא צריך להגיע לכך, וזה לא פשוט. ודאי שהוא לא יודע. זה כל העניין, שהוא עוד מתגאה אפילו. הוא לא נמצא רק בזה שהוא לא יודע, הוא בעצמו יודע שהוא עובד נכון, והוא עושה עבודת קודש, ומתגאה בכך כלפי הבורא ובטוח שעושה נכון והבורא מתגאה בו. איך יכול להיות שאתה שואל האם הוא יודע? הוא יודע שבמאה אחוז הוא צודק, שאין יותר חשוב ממנו, שהעבודה היא הכי חשובה, שהוא ממש עושה טובה לכולם ולבורא.

תלמיד: לכן זה מפליא, הוא באמת רוצה להשפיע, הוא באמת רוצה לעשות טוב ופוצעים אותו, וזה כל כך אכזרי.

כן, זה אכן הציור.

תלמיד: זה כזה אכזרי, הרי הוא בכל זאת ממש רוצה להיות בהשפעה.

הוא רוצה מכל הלב, וזה נקרא "קליפה".

תלמיד: זה מאוד אכזרי. זה נשמע קצת מוזר.

מה זה מוזר? אתה חושב שזה משְׂחק, זה לא משחק. הוא ממש נמצא בתוך זה, אלה החיים שלו. הוא הולך על זה על החיים ועל המוות. אתה גם רואה מה השכנים שלנו עושים, המוסלמים, הנוצרים, לא חשוב, כל אחד בתקופה שלו. תקופת היהדות נגמרה לפני אלפיים שנה, תקופת הנצרות לפני כמה מאות שנה, ותקופת האסלאם עכשיו היא עדיין בפריחה, בהתחממות, אמנם שגם קודם היו כל מיני מלחמות. אז מה, כל אחד חשב שהוא במאה אחוז צודק.

הדת בנויה בדיוק הפוך מחכמת הקבלה, מעבודת ה'. בעבודת ה' יש לנו ג' קווים, וגם בדתות יש העתקה מג' קווים. אסלאם זה קליפת ימין, נצרות זה קליפת שמאל, והיהדות העממית זה הקו האמצעי.

תלמיד: אני מתאר לעצמי שיש מצב כזה מקביל גם בזמן ההכנה הרוחנית.

אנחנו עוברים את המצבים האלה במקצת, במהירות רבה.

תלמיד: עד שיפילו בך את האסימון שאתה עובד הפוך, אתה יכול להמשיך עם החרב ועם המגן ועם אלף שטויות.

אם הבורא לא מביא אותך לקבוצה ואומר "קח", אתה נמצא בכל מיני מצבים. וגם אחרי שהוא מביא אותך לקבוצה, אתה רואה מה שקורה, נמצאים אצלנו כך וכך אנשים, אבל עברו דרכינו פי עשרות. זה ככה. לאו דווקא שזה שייך אצלם לדת ולאיזה פילוסופיה פנימית, אלא פשוט לא כדאי להיות במלחמה ויוצאים לזרימת החיים כדאתמול וזהו.

שאלה: לפי המשל, הבן יודע בדיוק את הרגע שהוא מאבד את המגן ואת החרב, ומה במציאות?

לא, הוא חושב שהוא עכשיו יכול לעשות. הוא לא מחשיב את המגן והחרב, הוא חושב שהוא יכול לעשות בעצמו. הוא לא צריך את המאור המחזיר למוטב, הוא בעצמו יכול להיות טוב ולהיות בסדר. הוא לא לוקח "מצוות" שזה נקרא התיקון שלו בעל מנת להשפיע על כל רצון ורצון שלו, על תרי"ג רצונות שצריך להרכיב כוונה על מנת להשפיע, אלא איך שזה בהעתקה בעולם שלו. זה מספיק לו והוא חושב שזה נכון. אותו דבר עם התורה, הוא לא צריך את המאור המחזיר למוטב, הוא לא צריך את הכוח הזה מלמעלה, הוא יכול לעשות מגן וחרב מעצמו. והוא בטוח שהוא צודק והוא בטוח שהוא מבין. וחלילה הוא לא משקר, אתה רואה את מלחמות הדת, כל אחד חושב שהוא צודק.

שאלה: מה הוא יכול לעשות? כתוב פה שהוא מתבייש מאביו, הוא נמצא בשבי אויביו.

אתה שמעת ממני שאני מאשים פעם מישהו? אני אף פעם לא מאשים. איך אפשר? אם זה מה שאדם מקבל מלמעלה והולך באמונתו, ועושה בכוחו, וכל המחשבות וכל הרצונות שלו הן לפי הרשימות שמתגלות על ידי המאור הכללי שמגלה אותן ומפעיל אותן, אז ודאי שאין מה לדרוש. לכן כתוב, "כולם כבהמות נדמו".

אלא אנחנו חייבים לזרז את התפתחות שלהם, אם הגיע הזמן. עכשיו הגיע זמן, ואנחנו חייבים. אבל אם לא, אז המקובלים ישבו בשקט, סתמו את פיהם וזהו. לכן בחר רשב"י לגלות או לא לגלות, ומתי לגלות את הזוהר. בעל הסולם מסביר שזה נעשה בזמני רבנן סבוראי. ואחר כך, כשנגלה על ידי אלמנתו של רבי משה די לאון, הוא אומר שזה ממש קלקול גדול.

מצד אחד זה זירז את ההתפתחות, אבל מצד שני זה נגלה לא בצורה הנכונה והמתוקנת. יש כאלה דברים, אנחנו פעם נלמד מה זה נקרא "קלקול הרוחני" כביכול, שמצד אחד זה זירז את ההתפתחות הרוחנית של כל האנושות, דרך פילוסופיות, דרך כל מיני קלקולים ודאי, שלא בצורה הנכונה המתוקנת, אבל זירז. האנושות הייתה חייבת את זה. וגם אנו היינו חייבים להתקדם על ידי הייסורים, והם על ידי התורה שלהם, שקיבלו מזה חיזוק, עם כל המיסטיקות שלהם והפילוסופיות וכל התיאולוגיות.

אז ודאי שאנחנו לא מאשימים אף אחד. אין לי בפנים לאף אחד שום תביעה. אפילו לאלה שעכשיו מכינים טילים לשלוח עלינו. אם משהו קורה בעולם זה אתה עושה, למי יש לך לפנות? רק לבורא, לבקש כוח לתקן ואז כל הדברים האלה יפלו, כי הם העתקה ממך.

או שאתה רוצה להתייחס לחיים כמו שמתייחסים אלה שלא תופסים את שני העולמות, אז זה משהו אחר.

שאלה: השאלה היא מה אנחנו לומדים מכך?

אנחנו לומדים מזה שאנחנו צריכים לתקן את עצמנו, ואז כל הדברים האלה כהעתקה מהפנימיות שלנו ייעלמו, ייתקנו. יש משפט כזה "אסור לאדם להגיד שייעלמו מהעולם אלא שיחזרו בתשובה". אסור לנו לחשוב שאנחנו רוצים לרעת מישהו, רק לתיקון.

שאלה: בעל הסולם כותב, "כי בן חכם ישמח אב". מהו המצב הזה?

בכך שהוא יתקן את עצמו. כי האדם חושב שהוא חכם, מפני שהוא בנה, שהוא עיצב, את ה"מגן והחרב", ולכן, הוא כביכול הולך להצליח נגד האויבים שלו. השאלה היא, האם נראה לו שהוא מצליח או לא? כאן כתוב, שהוא כאילו "כולו בדמי", אבל האם כך זה באמת נראה לו? וזה כלפי התמונה האמיתית, אנחנו עכשיו מבררים רק שכבה, פרוסה, עליונה.

תלמיד: האם בעבודה הפנימית שלנו כדאי לברר יותר את המצב של קטנות, ולא מושגים כמו "בן חכם". כי איך יכול להיות בכלל מצב כזה של "בן חכם", כי תמיד הגדול הוא החכם?

זהו האדם בעצמו שצועק, "תראה איזה בן חכם יש לך, שעושה רצונך, ועד כמה שאני מצליח בזה, ועד כמה שאני בטוח שאתה מתגאה בי, ועד כמה שאני אוהב אותך ואתה אוהב אותי". הוא רואה תמונה טובה מאוד, אבל לגמרי מזויפת.

תלמיד: האם לא מכוונים לזה אף פעם?

למרות שהוא יושב בגלות, ולמרות שהוא נמצא בהשפלה, בחוסר אונים, ובכלל לא בגילוי, ולא בהתקרבות האמיתית. אבל הוא בנה לעצמו כזאת מציאות, תמונה, דמיון, שהכל כביכול כגמר התיקון.

תלמיד: איזה בן הוא צריך להיות כדי לשמח את העליון, את האב? איזו מילת תואר אפשר להדביק לו?

בן שמבקש "חרב ומגן" מאביו, שהוא מבין שזה אבד לו, שהוא היה בחוסר חשיבות לחרב ומגן. ואת זה אביו סידר לו כדי שעכשיו הוא יראה עד כמה שהוא נצרך לזה, ועד כמה שהוא חייב לקבל אותם לפי בקשתו, שיהיו לו כלים משלו. כי את הכלים הקודמים, להשפיע על מנת להשפיע, ולקבל על מנת להשפיע, הוא קיבל מלמעלה, מהאין סוף, ולכן הוא לא הרגיש בהם חשיבות. או שהוא לא ידע שהם חשובים, שהוא לא ידע שזה בא מאביו, הוא לא היה מתקשר אליו, לא הייתה ביניהם סיבה מספיקה כדי להיות קשורים עד כדי כך. לכן אביו סידר לו שהוא יאבד את המגן והחרב, ושיימצא בין הקליפות. אבל עכשיו מתוך הקליפות הוא חייב לבקש "תן לי מגן וחרב". למה? "כדי להשפיע לך, כדי שבאמת אתה תתגאה בי, כדי לעשות לך נחת רוח". ולא שאני אלחם נגד האויבים, השונאים, כי הם כולם שליחים של אבי, והוא שהופך את התמונה הזאת להיפך.

צריך לבקש כוח. איזה כוח? אני צריך לעשות צמצום, אני צריך לעשות מסך, אני צריך לעשות כל מיני חשבונות, אני צריך לקבל על מנת להשפיע, הכל אני צריך לעשות. האם אני צריך לעשות את זה? לא, הבורא עושה את זה. אני רק צריך לבקש שזה יקרה, אני צריך את חשיבות של האב, זה מה שחסר.

בזה שהוא הולך לעשות מגן וחרב בעצמו, זה נקרא שהוא "לא מחשיב את אביו", הוא חושב שהוא מסוגל לעשות את זה לבד, שלבד הוא מסוגל להשפיע, שלבד הוא מסוגל לעשות את כל הדברים שבעולם.

שאלה: המאמר הזה נכתב ב-1921, ומאז הרבה דם נשפך ולא נראה שהילד מבקש את החרב ואת המגן המקוריים עדיין. איך מזרזים את התהליך כדי שיגיע באמת לבקש את החרב והמגן המקוריים?

כנראה שאתה אשם בזה, אתה צריך לעשות משהו.

תלמיד: הרי אני לא יכול לפנות אליו ישירות.

כך כולם חושבים.

תלמיד: האם לפנות ישר לילד הזה, ולדבר אליו גלוי?

לאיזה ילד? למה לילד? תפנה לעצמך. "מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". מי? אתה. למה אתה פונה למישהו אחר? אתה מחכה שזה יבוא מהם. גם כשאתה מפרסם את חכמת הקבלה ברבים, ודואג לכל העולם, אתה בזה בעצם מתקן את עצמך. ההפצה היא בשבילנו, על ידה אתה לא מתקן אף אחד.

אתה רואה את ההעתקה שלך במציאות החיצונית. בכל מה שאתה רואה בעולם, מאפריקה ואחמדינג'אד והרוסים והגרמנים וכולי, אתה בעצם רואה את עצמך, שכביכול הפכו אותך מבפנים החוצה, שפתחו אותך וכך זה נראה, זו כל הגיאוגרפיה שלך.

כמו שאומר בעל הסולם, על ידי זה שהבורא נתן לנו את היכולת במצב שלנו, כשאנחנו לא מכירים את הנשמה שלנו, הוא נתן לנו יכולת בינתיים להתייחס לעולם בצורה שבה לאט לאט אנחנו מתחילים מההעתק שמחוצה לנו, לקבל אותו פנימה.

לכן "ואהבת לרעך כמוך", כשאתה לאט לאט מתקרב למושג הזה, ואתה מבין שהכל נמצא בך ולא מבחוץ, אתה מתחיל לאסוף את כל התכונות שלך שכביכול נמצאות בחוץ, שכך נראות לך. וכך אתה לאט לאט מתקן אותם, ובצורה כזאת אספנית, אתה מקרב את כל האיברים האלה.

שאלה: לא ברור האם כשאבדה לו גם החרב וגם המגן, נשאר לו קשר עם הבורא?

לא נשאר.

תלמיד: אבל האדם עדיין חושב עליו, ולא חושב על הכאבים שלו, על הפצעים שלו.

נכון, כי אם הוא לא חושב על כלום, אז הוא נקרא "בהמה", ועל זה אנחנו לא מדברים. כל עוד שהבורא לא מעורר אותו, אין לו כלום. וכאן עדיין נשאר איזה מין קשר, לכן הוא עדיין מאמין שיש משהו, שיש מישהו, שהוא קיבל ממנו משהו, שחייב לו משהו. עדיין יש איזה חוט כזה, אבל החוט הזה לא מביא לו שום דבר בצורה ישירה.

תלמיד: אבל אנחנו אומרים שהוא הדבר הכי גדול, "אין עוד מלבדו", רק עליו לחשוב, לראות שאחרי הכל יש בורא. מה הוא עושה בעבודה שלו, אם עדיין קשר נשאר?

הוא בנה לעצמו מתוך הניתוק, שנעשה לו אחרי השבירה, שהוא איבד את החרב ואת המגן, זה נקרא ש"המסך נשבר". מסך לקבל על מנת להשפיע, זה "החרב", ומסך להשפיע על מנת להשפיע, זה "המגן". אלה ארבעה מלכים ראשונים, וארבעה מלכים אחרונים. המסך נשבר.

יש בזה כל מיני מדרגות, גם בכל אדם ואדם וגם בכללות, פרט וכלל שווים בזה לפי המבנה. בהעתקה של העולם, העולם זה האדם, או ש"האדם זה עולם קטן". לפי כך, יש דתיים, חילונים, קליפת ימין, שמאל, אמצע, וכל מה שיש בכלים השבורים, יש בעולם כהעתקה. העמים וכל מיני הדתות וכל מיני הזרמים, כולם מלאחר השבירה. כך לומדים ב"תלמוד עשר הספירות".

אם אנחנו יודעים נכון את מה שהוא מפרש בתע"ס, אז אתה רואה את כל הדברים שבעולם לפניך בצורה פשוטה. כי כל זה בא מלמעלה, וכך זה מתרחש, ואין כאן משהו שמנותק מכוחות ההשגחה. לכן אם אתה מסתכל כך על התמונה הזאת, אז אין לך למי לפנות, כי אם אתה רואה, את מה שאתה רואה, אז אתה רואה את הנשמה שלך, את הכלי שלך. ואז אתה צריך לתקן.

לכן כתוב שכל אחד מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות או לכף חובה, כי מה שהוא רואה, הוא בעצם רואה את עצמו, כאילו שפתחו לו את הבטן וכל הפנימיות שלו נשפכה החוצה.

שאלה: במה תלויה יכולת האדם להתמיד במלחמה נגד האויבים הפנימיים?

קודם כל, אתה מדבר על אנשים שכבר קיבלו התעוררות לאמת ולראות את עצמם כחייבים לחפש את המלך ולחזור אליו וכן הלאה. אם אתה מדבר על האנשים שהנקודה שבלב מתעוררת בהם, היא הנקודה מאיבוד החרב והמגן האמיתיים. היה להם פעם מסך, גם לכלים דהשפעה וגם לכלים דקבלה. למעשה אין כלים דהשפעה וכלים דקבלה על עביות שורש, א' וב'. נניח,מלכי דחג"ת, ומלכי תנהי"מ, שהיה להם מסך והמסך נעלם.

אז הניצוץ מאותו המסך, כשהיה לי כוח, שיכולתי, ושאולי אני מסוגל, שאני רוצה, זה אפילו "אחוריים דנפש דקדושה". זאת אומרת שזה לא שאני משיג משהו, אבל אני יכול להשיג, יש בי משהו שמשתוקק לזה, נכסף לזה, אני בנטייה גדולה לכך. זה נקרא "ניצוץ". ניצוץ ממה? ניצוץ זה החלק המקולקל, הקטן ביותר, מהמגן והחרב. הניצוץ שלנו גם כולל בתוכו אור דחסדים, אור דחכמה, והמסכים על זה, ואת כל הדברים.

זה רק נראה לנו כניצוץ, כמו רשימו שאנחנו אומרים שהוא בעצם כל המציאות, אבל הוא מתגלה כרשימו. לכן לאלה שיש ניצוץ, רק האמצעי חסר להם, האמצעי לקשור את הניצוץ שלהם לאור, וזה נעשה על ידי החברה. מה בסך הכל חברה מביאה להם? חשיבות. אין יותר חוץ מחשיבות. שכל הזמן, כל הזמן, יהיה לך חשוב לדרוש את המאור המחזיר למוטב, כדי להגיע להזדהות עם הבורא, להשתוות הצורה. זאת אומרת, החברה מביאה חשיבות.

למה החשיבות? להסתרה. החברה מוסיפה לך, למצבך, את אותם התנאים שעל ידם אתה כאילו מדלג על ההסתרה. וכאילו שהיית רואה את הבורא החשוב. ואתה ודאי צולע, דמי, לא באמת, אבל אתה הולך על זה בצורה רציונאלית, בידיעה ברורה שזה כך, ואין ברירה. זה זמן ההכנה, זה נקרא "יגעתי ומצאתי".

שאלה: אבל הדמי הזה, המשחק הזה, הוא גם כמו מגן מלאכותי?

לא, כי אתה קשור לאמת, ורק האמצעי שלך הוא אמצעי שקר. שהחברה מספרת לך כאילו הבורא חשוב, כאילו שהם יודעים, אבל הם לא יודעים כלום. האם התלמידים של רבי יוסי בן קיסמא, ידעו? הם שום דבר לא ידעו, הוא ידע יותר טוב מהם, אבל הם היו מוסיפים לו, דרכם הוא היה מגלה שזה חשוב. לכן זה תלוי ביחס האדם וצריכים על זה לעבוד, אין מה לעשות, אין ויתור על החוקים, אלה חוקי העולם.

אנחנו צריכים להתעורר. האוויר צריך להיות כאן כחשמל מגדלות המטרה. ואם לא יהיה כך, לא יהיה לנו כוח להגיע למטרה.

(סוף השיעור)